הדפסה

ליאור נ' סלופארק טכנולוגיות בע"מ

בפני
כבוד השופט יעקב שינמן

מערער

נועם ליאור

ע"י ב"כ עוה"ד גלעד סער

נגד

משיבה

סלופארק טכנולוגיות בע"מ

ע"י ב"כ עוה"ד גלעד שקד

פסק דין

פסק הדין של בית המשפט השלום

זה הוא ערעור על פסק דינה של כב' השופטת מירב בן ארי מיום 24/02/15 (להלן: "פסק הדין").

פסק הדין עניינו, בתביעה שהגישה חברת "סלופארק טכנולוגיות בע"מ" (להלן: " סלופארק" או "המשיבה") כנגד מר נועם ליאור (להלן: "ליאור או "המערער") בגין תשלום עבור שירותי חניה שלא שולמו על יד ו, לטענת המשיבה, וכן תביעה שכנגד , שהגיש ליאור כנגד סלופארק על סך 31,000 ₪, בעילות נזיקיות, בגין פתיחת הליכי הוצאה לפועל נגדו, שלא היה מקום לפתחם לטענתו (להלן: "התביעה שכנגד").

בית המשפט קמא לאחר ששמע ראיות, דן בטענות הצדדים, הגיע למסקנה, לפיה, יש לדחות את תביעת סלופארק, ובתביעה שכנגד, קבע שי ש לחייב את סלופארק לשלם לליאור סך של 1,500 ₪.

רקע
חברת סלופארק הינה חברה העוסקת במתן שירותים לתשלום אגרת חניה באמצעות מכשיר הסלולר הנייד, וליאור היה מנוי על שירותי החברה.
החיוב של לקוחות החברה, ובכלל זה, של ליאור, נעשה באמצעות כרטיסי האשראי שלו.

בחודשים נובמבר-דצמבר 2011, ניסתה חברת סלופארק לגבות חוב שהצטבר לחובתו של ליאור, בגין שירותי חניה, אך זאת, ללא הצלחה , עקב דחיית בקשת התשלום מצידה של חברת ויזה.

הדעות בין הצדדים חלוקות בקשר לסיבה מדוע לא שולם התשלום על ידי חברת ויזה, כאשר ליאור טוען כי הסיבה היא עקב הקלדת תוקף שגוי של הכרטיס, ע"י סלופארק (תומך טענתו זו במכתב ויזה מיום 16/06/13) ומאידך, סלופארק טוענת כי כרטיס האשראי של ליאור, פג תוקפו, והיה צריך לחדשו וליאור לא עשה זאת.

שאלה זו, אין לה חשיבות מכרעת לערעור שבפניי, ולכן אין צורך להכריע בה, וגם כך סבר כנראה בית המשפט קמא, שלא קבע כל ממצא בעניין זה ( דברי בית המשפט קמא, סעיף 13 לפסק הדין "לא ניתן לדעת האם התוקף השגוי היה טעות הקלדה, או שהתוקף לא היה מעודכן" .)

כך או כך, והחשוב יותר לענייננו, ביום 29/01/12, נשלח לליאור מכתב התראה על ידי ב"כ סלופארק, באותה עת- עו"ד נועם לוי ז"ל, בו נדרש ליאור לשלם 231.34 ₪ חוב חניה+100 ₪ פיגורים + 1.09 ₪ ריבית והפרשי הצמדה ו-150 ₪ הוצאות מכתב ההתראה.

בסוף אותו מכתב, נכתב כדלקמן:
"לפי התחייבות: הרי שבכוונתו של המבקש: סלופארק טכנולוגיות בע"מ, ת.ז. XXXXXX366 להגיש כתב תביעה בגין חוב זה לביצוע בהוצאה לפועל, ללא הליך קודם בבית משפט.
ניתן לקבל פרטים או להסדיר את החוב אצל בא כוחו שפרטיו להלן:..."
(להלן: "מכתב ההתראה").

לאחר קבלת מכתב ההתראה, שילם ליאור ישירות לחברת סלופארק את חוב החניה בסך 231.34 ₪, ומאחר שהתשלום הנ"ל לא סיים את תשלום מלוא החוב, לפי גרסת החברה, נפתח נגד ליאור ביום 04/03/12, תיק הוצאה לפועל (בתחילה נפתח בטעות על מלוא הסכום על ידי בא כוחה הקודם של החברה, ולאחר מכן היתרה עודכנה על ידי בא כוחה החדש של החברה" (להלן: תיק ההוצאה לפועל").

במסגרת תיק ההוצאה לפועל, הוטלו על ליאור הגבלות שונות, בין היתר, הגבלה על חשבונות בנק והגבלה על שימוש בכרטיסי החיוב.

ביום 03/05/13, הגיש ליאור התנגדות לתיק ההוצאה לפועל, באמצעות בא כוחו, בטענת "פרעתי".
בקשה זו הוגשה שלא לפי סדר הדין הנכון, שכן, התיק נפתח כתביעה בהוצאה לפועל בסכום קצוב, והיה צורך להגיש התנגדות לתביעה יחד עם בקשה לעיכוב הליכים.

ביום 01/07/13, הפנתה רשמת ההוצאה לפועל את ליאור להליך הנכון שיש לנקוט בו, וביום 02/07/13, הוגשו הבקשות המתאימות, ולמחרת, ביום 03/07/13, העבירה רשמת ההוצאה לפועל את הבקשות לבית המשפט (מאחר ואלו הוגשו לכאורה לאחר המועד הקבוע בחוק).

ביום 07/07/13, הגיש ליאור לבית המשפט בקשה לפעולה לעיכוב הליכים, בהחלטה שניתנה באותו היום על ידי כב' הרשם הבכיר, מר צוריאל לרנר, נקבע כי עד להחלטה אחרת, יעוכבו ההליכים בהוצאה לפועל ובגדר זה, אף תבוטלנה ההגבלות, ככל שנכנסו לתוקף (להלן: ההחלטה על עיכוב ההליכים").

טענתו העיקרית של ליאור הייתה, כי האזהרה בתיק הוצאה לפועל ל א הומצאה לו כדין. ביום 08/05/14 התקיים דיון בשאלה זו, ובהתנגדות לגופה, ובהחלטה שניתנה באותו יום, קבע כב' הרשם הבכיר, צוריאל לרנר, כי תיק ההוצאה לפועל נפתח ללא המצאת אזהרה כדין ותירה הוצל"פ נסגר .

לאור החלטתו של כב' הרשם הבכיר, תבעה סלופארק את יתרת החוב וליאור ת בע סך של 31,000 ₪, הגין נזקיו עקב הטלת ההגבלות שהוטלו עליו בתיק ההוצאה לפועל.

הכרעת הדין של בית המשפט קמא
בית המשפט קמא, לאחר ששמע את העדים, עיין בראיות ובחן את הטיעונים המשפטיים של כל אחד מהצדדים, הגיע בפסק דין ארוך ומנומק היטב למסקנה, שיש לדחות את תביעת סלופארק ולזכות את ליאור בסך כולל של 1,500 ₪, בקשר לתביעתו על סך של 31,000₪.

בית המשפט בפסק הדין קבע ממצאים עובדתיים וממצאי מהימנות, חד משמעים וברורים שעיקרם כדלקמן:

נדחתה טענת ליאור כי, חוב הקרן שנתבע ממנו בגין חניה בסך 231₪, היה שגוי.
בית המשפט קבע כי העובדה שליאור טען שבעבר הסכומים החודשיים היו נמוכים יותר, אינו מהווה ראיה כי החוב היה בלתי נכון וכי "ממוצעים" שערך ליאור, הם נתון סטטיסטי שאינו מהווה ראיה לעניין זה ובסופו של דבר, גם ליאור עצמו שילם בפועל את החוב לחברה, שלא תחת מחאה, לא תבע את החזרת התשלום וגם מכך ניתן ללמוד על הודאתו בקיומו של החוב.
החברה לא הייתה זכאית לגבות את ריבית הפיגורים.
בית המשפט קובע כי החוב לא שולם עקב הקלדת תאריך תוקף שגוי של כרטיס האשראי והיא דחתה את עדותו של עד החברה, מר סלוק, שטען כי ליאור לא עדכן את הכרטיס מאחר שלא הוצג מסמך מפורט ולכן בית המשפט קובע " לא ניתן לדעת האם התוקף השגוי היה טעות הקלדה, או שהתוקף לא היה מעודכן". כך או כך, בית המשפט מגיע למסקנה כי לא היה מקום לחייב את ליאור בריבית פיגורים.
נדחתה טענת ליאור, לפיה, הניח , לאחר תשלום קרן החוב, שבכך תמה הפרשה.
בית המשפט הסיק זאת, בין היתר, מתוך האמור במכתב ההתראה, לפיו, יש לבצע את תשלום החוב דרך בא כוח החברה, אך ליאור בחר לעקוף מנגנון זה ולשלם את הקרן בחברה והתעלם מכך כי במכתב ההתראה כתוב שאי תשלום מלוא החוב, הדבר עלול להביא לפתיחת תיק בהוצאה לפועל ללא צורך בהגשת תביעה בבית משפט.
בנוסף, תמך בית המשפט קמא את מסקנתו האמורה בכך, שליאור הודה בעת הדיון אצל כב' הרשם הבכיר מר צוריאל לרנר, כי בעת המצאת האזהרה על פתיחת תיק ההוצאה לפועל, בבית אימו, הבין ליאור שעדיין מתקיים נגדו הליך בהוצאה לפועל.
אמנם רשם ההוצאה לפועל קבע שלא הייתה המצאה כדין, אך בית המשפט קמא קבע, בצדק, כי בעת הכנת תביעת נזיקין, שאלת ידיעתו של ליאור על עצם ביצוע ההמצאה, יש לה חשיבות, גם אם מבחינה טכנית אינה מהווה המצאה, כאמור, לצורך תיק ההוצאה לפועל.
ליאור ידע בפועל על קיומו של תיק ההוצאה לפועל, לפחות חודש ימים לפני שההגבלות נכנסו לתוקף .
בית המשפט מגיע למסקנה האמורה, בין היתר, לאור העובדה כי ביום 30/05/13, הגיש ליאור בקשה בטענת "פרעתי", משמע, לכל המאוחר, בתאריך זה, ידע ליאור שמתקיימים נגדו הליכי הוצאה לפועל ולפיכך שלל בית המשפט את טענתו של ליאור כי ידע על כך לראשונה בעת שקיבל את מכתב בנק ישראל, ביום 07/07/13.
לאור ממצאים אלו, הגיע בית המשפט קמא למסקנה כי האחריות של שני הצדדים הינה שווה במצב שנוצר.
ההחברה, מחד, פתחה תיק הוצאה לפועל ללא עדכון הקרן, למרות שידעה שהקרן שולמה, או הייתה אמורה לדעת ובכל החוב הנכון, היה בסך הכל 100 ₪, בנסיבות אלו, סבר בית המשפט כי בטרם פתיחת תיק ההוצאה לפועל, בכלל ובפרט בנסיבות העניין, היה חייב לשלוח מכתב אזהרה נוסף.
יתר על כן, פתיחת תיק ההוצאה לפועל לוותה בהטלת הגבלות, כלשון בית המשפט קמא "מקיר לקיר", ולא הייתה גם לכך הצדקה כאשר החייב הראה נכונות לשלם והמחלוקת הייתה אודות הריבית בלבד. לפיכך, מצא בית המשפט את החברה אחראית למצב שנוצר.
באשר לליאור, מצא בית המשפט כי ליאור ידע בפועל, גם לאחר ששילם את תשלום הקרן, שהפרשה לא תמה. בית המשפט סבר, בצדק, כי הדעת נותנת ,בכלל ובפרט בנסיבות העניין, כי אדם מן הישוב יודע שתשלום של חלק מהחוב איננו בגדר סיום פרשה. גם אם ליאור חלק על החוב, הוא היה צריך לדעת, וידע, שהצד שכנגד, חברת סלופארק, סבורה שעליו לשלם בנוסף, גם ריבית, ומכאן, שהוא היה צריך לצפות את האפשרות שיפתח נגדו הליך משפטי בקשר לחוב השנוי במחלוקת.
בית המשפט סבר, כי התגלה פגם בהתנהגותו של ליאור, שטען, שהוא לא ידע על קיום ההליך המשפטי כיוון שהאזהרה נמסרה לבית אימו. מאידך, הודה ליאור כי כתובת בית אימו, היא הכתובת שהוא מסר לחברת סלופארק, כתובת עסקו על גבי החשבוניות שלו, היא כתובת בית אימו.
משכך, מכשליאור לא טרח לעדכן את החברה, לאחר שקיבל את מכתב האזהרה, גם אם אכן כתובתו שונתה, הוא היה צריך לצפות שההליך המשפטי ימשך.
ליאור, שידע על קיומו של תיק ההוצאה לפועל, נקט בהליך שגוי וכתוצאה מכך, התעכבה ההחלטה של עיכוב ההליכים והסרת ההגבלות שהוטלו עליו, חודש ימים לפני שתיקן את ההליך השגוי שהגיש.

לאור קביעות חד משמעיות אלו, הגיע בית המשפט, כאמור למסקנה , כי יש להטיל את האחריות על שני הצדדים בחלקים שווים ודחה את תביעת החברה באשר להפרש של 100 ₪.
באשר לתביעת נזקיו של ליאור, בתביעה שכנגד, קבע בית המשפט, כי ליאור לא הוכיח את הנזק, בסך 31,000 ₪ (שכלל 6,000 ₪ פרסום לשון הרע בסניף הבנק בו מתנהל חשבונו + 20,000 ₪ פרסום לשון הרע בכלל הבנקים המסחריים וקשיים בנטילת משכנתא והלוואה + 4,000 ₪ עוגמת נפש והצורך בלקיחת הלוואה ממכרים + 1,000 ₪ עשר שעות עבודה שבזבז ליאור) .
בית המשפט ניתח את כל אחד מרכיבי הנזק, קבע שליאור לא הוכיח אותם, למעט, התביעה בגין לשון הרע.
בית המשפט, קבע שרק בעניין זה, קמה לו זכות לפיצוי, אך לאחר ש לקח בחשבון את העובדה, שגם לליאור יש חלק באשם (כפי שפורט לעיל, כשמצא ששני הצדדים אחראיים למצב שנוצר) ולאחר שקבע שההגבלות שהוטלו על ליאור, בוטלו בפועל בטרם נכנסו לתוקף, אמד בית המשפט את סכום הנזק בסך של 1,500 ₪, בגינו חייב את החברה לשלם לליאור את הסכום האמור.

הערעור
ליאור סבר כי פסק הדין של בית המשפט קמא מוטעה, שכן, סלופארק הטילה הגבלות בהוצאה לפועל כנגדו בגין חוב שאינו חב, למרות שהוא שולם על ידו, מבלי שכלל ידע שנפתח תיק ההוצאה לפועל ובכך גרמה לו נזקים רבים.

לטענת ליאור, החלטת בית המשפט קמא, לפיה, האחריות חלה בחלקים שווים בין הצדדים, עומדת בסתירה עם קביעתו של הרשם צוריאל לרנר, שקבע שליאור לא ידע על פתיחת תיק ההוצאה לפועל וכי קביעה זו, היא חלוטה.

לטעמו של ליאור, בית המשפט קמא התבלבל בין טענתו שידע על המגבלות בעת קבלת האזהרה להוצאה לפועל, לבין ידיעתו בעת משלוח מכתב מבנק ישראל בדבר ההגבלות, מיום 07/07/13, במענה לבקשת בא כוחו, כחלק מאיסוף חומר משפטי לתיק.

עוד טעה בית המשפט, לטעמו של ליאור, כשקבע כי ליאור ידע או היה עליו לדעת , שתיק ההוצאה לפועל יפתח נגדו, מאחר שהסדיר את החוב למול החברה, ולא למול ב"כ החברה , כקבוע במכתב ההתראה שנשלח אל ליאור.

לטענתו, קביעות בית המשפט קמא, בקשר לאמור במכתב ההתראה, אינם משקפים את שנאמר בו והנוסח המפורט בו: " הינו מעודן הרבה יותר מהמשתקף מדברי בית המשפט קמא ואינו כה חד משמעי באשר לכתובת פירעון החוב".
תשלום החוב בוצע על ידי ליאור על פי ההוראות שקיבל מנציג החברה, לאחר שהתקשר אליה.

תשלום החוב על ידי ליאור, מתיישב יותר עם המסקנה שהוא רצה "לשים את העניין כולו מאחוריו" (סעיף 19 בעיקרי הטיעון).

קביעות בית המשפט קמא, הינן לכאורה עובדתיות, אך לטעמו של המערער:
"ניתן ללמוד באופן ברור כי בקבעו קביעות אלה, אין הוא מסתמך על התרשמויות הבלתי אמצעיות בראיות שהובאו בפניו או מאותות אמת כלשהן, שבהן יש להערכה דיונית יתרון על ערכאת הערעור, אלא המפנה, לכל קביעה וקביעה לראיות עליהן הסתמך וכיצד הגיע למסקנות אשר הגיע".

באשר להוכחת הנזק, טוען ליאור, כי עד לסכום של 50,000 ₪, בעוולת לשון הרע, אינה מחייבת הוכחת הסכום וכי העובדה שבכתב התביעה הוזכרו רכיבי נזק כ"קושי עתידי בהתנהלות מול המערכת הבנקאית בכל הקשור לנטילת הלוואות ומשכנתא..." עניין זה הוזכר על מנת להמחיש את התוצאות הנלוות לפרסום לשון הרע, ולא כראש נזק נפרד שיש להכיחו.

עצם הפרסום של ההגבלה, היה אמור לזכותו בפיצוי של 20,000 ₪ אותו תבע ללא הוכחות נזק.

בית המשפט לא התייחס לסכום הנזק בסך 4,000 ₪ בגין עוגמת נפש ושלל את ראש הנזק על סך 1,000 ₪ בגין בזבוז שעות עבודה, מאחר וליאור לא הציג הכנסות וניקוי הוצאות, כאשר הציג חשבוניות בלבד.

העובדה שתוקף ההגבלה לא נכנסה לתוקף, לא היה בה כדי לאיין את זכותו של ליאור על קבלת פיצוי בגין העוולה הקבועה בחוק איסור לשון הרע, שכן, פרסומן של ההגבלות, מהווה עוולה לפי חוק זה, בין אם היא נכנסה לתוקף ובין אם לאו.

פרסום לשון הרע נעשה על ידי חברת סלופארק ולא על ידי הבנק, וכניסת העוולות לתוקף בפועל, הינה תוצאת הפרסום, בין אם הוא נעשה ברשלנות על ידי הבנק ובין אם לאו.

בית המשפט קבע כי ספק בעיניו אם הבנק של ליאור ידע כלל על ההגבלות. זו טעות לטעמו, שכן, במכתב בנק ישראל מיום 07/07/13, נאמר כי הודעה תשלח לכל הבנקים המסחריים וכך נאמר גם במכתב של בנק ישראל מיום 03/06/14, וזו בנוסף לראיה שהייתה בפני בית המשפט כי כרטיס האשראי של ליאור, בוטל על ידי חברת לאומי-קארד.

לבסוף, מעלה המערער טענות לגבי דרך ניהול התיק בבית המשפט קמא, כשהחקירה הנגדית של בא כוחו, הופסקה ואם נגרמו עיכובים אלו "...אף נגרמו עיקובים (כך במקור י.ש) ביוזמת בית המשפט קמא, עצמו, אשר בחר באחד הפעמים להוציא את העד מחוץ לאולם...גם בעיכובים בהקלדה וטענותיו החוזרות של העד כי אינו מבין את השאלות המופנות אליו, גרמו לעיכוב בחקירה" (סעיף 44 לעיקרי הטיעון).

משהוקצבו 15 דקות בלבד לחקירה, זה אינו זמן אשר משקף את מורכבות המחלוקות שבתיק וחקירתו של ליאור נמשכה מנגד "זמן ממושך הרבה יותר, חקירה זו לא נקטעה על ידי בית המשפט" (סעיף 46 עיקרי הטיעון).

דיון והכרעה

לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים בדיון שהתקיים לפניי, עיינתי בעיקרי הטיעון, בתיקי המוצגים, בהודעת הערעור, בתיק בית המשפט קמא, עיינתי שנית בפסק הדין של בית משפט השלום, הגעתי למסקנה כי דין הערעור להידחות.

תקנה 460 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984, קובעת כי חריג מחובת ההנמקה כי בית המשפט שלערעור רשאי לדחות ערעור מבלי לפרט נימוקיו, בהתקיים שלושה תנאים:
(א) אין מקום לדחות את הממצאים שקבעה הערכאה הדיונית; (ב) הממצאים שקבעה הערכאה הדיונית תומכים במסקנותיה המשפטיות ו -(ג) פסק הדין אינו מגלה טעות שבדין.

ב"כ המערער, שהה ער להלכה ,לפיה בית המשפט שלערעור אינו מתערב בממצאים של עובדה ומהימנות, מנסה לומר, כי לבית המשפט קמא, לא היה יתרון יחסי על פני ערכאת הערעור, שכן במסקנותיו אין הוא מסתמך על התרשמות בלתי אמצעית מהראיות שהובאו בפניו או מאותות האמת כלשהן, אלא מהמסמכים שהיו בפניו (סעיף 20 לעיקרי הטיעון).

אינני מסכים, לחלוטין, עם קביעותיו אלו של ב"כ המערער.

עיון בפסק הדין מעלה כי במספר לא מועט של מקרים, בית המשפט קמא, קמא ממצאים עובדתיים, בין הייתר לאחר ששמע את עדותו של המערער, הוא התרשם ממנה , וקבע בחלק מהמקרים ממצאי מהימנות מובהקים, ובאחרים נרמזים או משתמעיים.

וכך רק למשל כאשר בפסק דינו קבע כי: "ליאור לא דייק כאשר טען שלראשונה למד על הליכי ההוצאה לפועל במועד שקיבל את ההודעה על ההגבלות." (עמוד 4, שורות 28-29 לפסק הדין) . זו קביעה חד משמעית של מהימנות, הסותרת את טענתו של ב"כ המערער כי בית המשפט לא התרשם באופן בלתי אמצעי מהעדויות, וכך גם, כאשר בית המשפט קבע ממצאים של מהימנות באמירתו כי : " מכתב האזהרה, שנמסר לליאור, נושא את כתובתה של אימו ביבנה. ליאור הודה כי מדובר בכתובת שהוא מסר לחברה, כתובת העסק שלו וכתובת החברה שהוא מוציא בחשבוניות שהוא מוציא, כלומר: ההמצאה השגויה הוצאה בכתובת שליאור עצמו מסר לחברה ככתובתו, כאשר ליאור לא טרח לעדכן את הכתובת כאשר קיבל לידיו את מכתב האזהרה , אף שהיה צריך לצפות שיכול ההליך המשפטי להימשך" (עמוד 5, שורה 33 - עמוד 6 שורה 2).
מדברים אלו, ברור שבית המשפט הגיע למסקנה כי ליאור לא דייק כאשר אמר, שלא ידע על מסירת ההמצאה לבית אימו, לנוכח העובדה שכתובת בית אמו זו הכתובת שנמסרה על ידו לחברה ככתובת למשלוח הודעות, זו הכתובת של עסקו, וחשוב מכך - הכתובת המופיעה על חשבוניות של ליאור.
כך גם לגבי אמירות בית המשפט: "אני קובעת כי אין בסיס לטענתו של ליאור לפיה לאחר ששילם את סכום הקרן הוא הניח שבכך תמה הפרשה"(ס' 23 לפסק הדין), או " למרות האמור במכתב בנק ישראל, ליאור התעקש כי בפועל הוא הוגבל בחשבון הבנק. ליאור לא הציג ולו מסמך אחד התומך בטענה זו העומדת בסתירה למכתב בנק ישראל" (ס' 23 לפסק הדין)
אין צורך, בכל קביעה וקביעה לומר את מסקנות בית המשפט, כי יש פגם באמינות הגרסה שנמסרה על ידי העד, ופעמים "הדברים מדברים בעד עצמם".

מכאן גם, הגיע בית המשפט למסקנה הצודקת והמוצדקת, כי יש הבדל בין החלטת כב' הרשם לגבי תקינות ההמצאה של האזהרה בתיק ההוצאה לפועל, לבין הידיעה של ליאור על קיומו של ההליך ולכן קבע בית המשפט, בצדק, כי:
"אין עסקינן כעת בנושא ההמצאה. כב' הרשם הבכיר קבע כי לא הייתה המצאה כדין. אולם עסקינן כעת בתביעה נזקים בגין פתיחת תיק ההוצאה לפועל, ובתביעה כזו, קיימת משמעות לידיעתו של ליאור לאופן פעולתו" (עמוד 4, שורה 16-18).

הדברים האמורים, מייתרים את הצורך לדון בטענת בא כוחו של ליאור, כי החלטתו של כב' הרשם בדבר המסירה, הינה ראיה חלוטה לגבי ידיעתו של ליאור על פתיחת תיק ההוצאה לפועל. אך גם עיון בהחלטת הרשם עולה, כי הרש ם קבע שהמסירה לא בוצעה כדין לצורך פתיחתו של הליך הוצאה לפועל, ולא לצורך שום דבר ועניין. כידוע, בכל מקרה, אין מדובר "בהשת פלוגתא", שכן, מדובר בהחלטת ביניים שני תנה אך ורק לצורך עניין מסוים, שענייננו בשאלת תקינות המסירה לצורך פתיחת תיק ההוצאה לפועל ותו לא.

ניסיונותיו של ליאור בערעור זה, להיבנות מנוסח מכתב ההתראה, שנשלח אליו על ידי ב"כ החברה דאז, וטענתו כי בית המשפט פירש לא נכון את המכתב, דינן להידחות. לטענתו, של ליאור, נוסח המכתב אינו עולה בקנה אחד עם מסקנות פסק הדין של בית המשפט קמא, בקשר למכתב זה.

נכון, שניתן היה לנסח את מכתב ההתראה טוב יותר ובצורה בהירה יותר, אך אם קוראים את מכלול הדברים שבמכתב ההתראה, מבינים את תכליתו, ניתן להגיע ללא קושי למסקנה אליה הגיע בית המשפט קמא.

ממכתב זה ניתן להבין כי החייב יכול לעשות שני דברים: (א) לקבל פרטים נוספים אצל ב"כ החברה, (ב) ואם אין צורך בפרטים נוספים, יש "להסדיר את החוב אצל בא כוחו...".

מכאן, שמסקנת בית המשפט, כי גם ממכתב ההתראה זה, ידע ליאור שעליו לשלם את מלוא החוב, או להסדירו אצל ב"כ החברה, איננה תלושה מן הראיות ומהעדויות שהיו בפני בית המשפט קמא.

לבסוף, וגם הפעם מבלי לגרוע מהאמור לעיל, יש להעיר, כי טענתו של ליאור ש: "בתביעה בעוולת לשון הרע, כידוע אינה מחייבת הוכחת נזק, עד 50,000 ₪.", דינה להידחות בנקרה דנא .
המערער הוא זה שניסח את כתב תביעתו ובסעיף 31ב' (2) תבע פיצוי כדלקמן:
"בשם פרסום לשון הרע ופגיעה בשמו הטוב של נועם בפני כלל הבנקים המסחריים, תוך הכנסתו לרשימותיהם כלקוח מוגבל וגרימת קושי בהתנהלות מול המערכת הבנקאית, לקיחת אשראי או משכנתא, נתבע פיצוי ללא הוכחת נזק בסך של 20,000 ₪" (ההדגשות בקו אינן במקור י.ש.).
זה אינו ניסוח של מי שתובע פיצוי סטטוטורי, אלא מי שתובע פיצוי בגין נזקים ספציפיים שנגרמו לו.

המערער שמבין את הכשל בניסוח הסעף ותוצאות הכשל, מנסה לנמק ולהסביר, מדוע רכיבי נזק אלו פורטו בראש הנזק של הפיצוי:

"עניין זה הוזכר על מנת להמחיש את התוצאה הנלווית לפרסום לשון הרע על ידי החברה ולא כראש נזק נפרד אשר נדרשת הוכחתו" (ס' 23 לעיקרי הטיעון).

אין בהסבר זה די. צדק בית המשפט קמא כשלא התייחס לפיצוי זה כפיצוי סטטוטורי. לפי הדין פיצוי סטטוטורי צריך להיתבע במפורש ובנפרד ככזה, וכל תוספת שעשויה לאיין אותו, על כך נאמר "כל המוסיף גורע".

למניעת כל ספק אפשרי, גם אם היה מקום לקבוע, כי נתבע כדין, פיצוי סטטוטורי על ידי המערער, פיצוי שכזה, תמיד מצוי בשיקול דעתו של ערכאה דיונית, והסכום המצוין בחוק, הינו סכום מקסימלי ולא סכום מינימלי, והיו מקרים לא מעטים בהם פסק בית המשפט פיצוי נמוך בהרבה מהסכום הקבוע בחוק, עד כדי פסיקת, שקל אחד בלבד (ראה רע"א 10520/03, איתמר בן דביר נ' אמנון דנקנר, פורסם בנבו 12/11/06), או ברע"א 5022/13, הרב אמנון יצחק נ' דנון תקשורת בע"מ ואח', מפי כב' השופט צבי זילברטל, מיום 08/09/13 (פורסם בנבו).

איני סבור שבית המשפט קמא התעלם מרכיב הפיצוי בגין עוגמת הנפש.
בית המשפט קבע מספר ממצאים בגינם, שלל או יותר נכון, כלל לא התייחס, לרכיב עוגמת הנפש. בין היתר קבע: שלמערער אשם זהה לזה של המשיבה; הוא במודע התעלם מהאפשרות שינקטו נגדו הליכי הוצל"פ ובלאו הכי יוטלו עליו מגבלות; הוא אחראי לאירועים ולנזקים שנגרמו לו (במידה שנגרמו) ; לא הוכח שנגרמו לו נזקים בפועל; אפילו לא הוכח שהסניף שלו ידע על ההגבלה; ההגבלה הוסרה בטרם נכנסה לתוקף; אילו הייתה מוגשת בקשה נכונה להוצאה לפועל היה מתקצר מאד הזמן עד שהוסרה ההגבלה.
בנסיבות שכאלו, ברור שלא נגרם למערער נזק של עוגמת נפש, ו גם אם נגרם, לפי קביעת בית המשפט קמא, יש לו בו אשם תורם נכבד, ואין לו אלא להלין על עצמו.

בנוסף בצדק שלל בית המשפט את ראש הנזק של בזבוז שעות עבודה, בסך של 1,000 ₪.

הסבריו של המערער עתה, בשלב הערעור כי עיסוקו כזה שאין לו הוצאות אלא רק "הוצאות קבועות" והכנסות (ס' 28 לעיקרי הטיעון) ,דינם להידחות. ראשית שלב הערעור אינו המקום לתן הסברים, לא ברורה הגרסה גם עתה, לא ברור מה זה "הוצאות קבועות" והגרסה איננה סבירה. כך או כך צדק בית המשפט כשקבע שמי שתובע פיצוי מציג רק את צד ההכנסות ללא צד ההוצאות (בין אם הן "קבועות" או משתנות).

בנסיבות העניין, לאור הממצאים העובדתיים, מסקנות בית המשפט קמא, ממצאי המהימנות והנסיבות המיוחדות של המקרה, אינני סבור, כי יש מקום להתערב בפסיקת הפיצוי שפסקה הערכאה הדיונית, לפיה, גם בית משפט שבערעור סבור כי יש להגיע לתוצאה שונה, במעט.

סוף דבר

לאור כל האמור לעיל, ולאור הממצאים העובדתיים שנקבעו ע"י בית המשפט קמא בפסק הדין, המסקנות המשפטיות הנכונות אליהן הגיע בהתבסס על הממצאים, ולאור העובדה שאין בפסק הדין טעות שבדין, דין הערעור להידחות.

גם אנוכי, כמו בית המשפט קמא, סבור כי יהיה נכון במקרה זה, בו האשם הוטל באופן שווה על שני הצדדים, שלא להשית הוצאות, ואני קובע כי כל צד יישא בהוצאותיו.

העירבון יושב למערער.

ניתן היום, כ"ח חשוון תשע"ו, 10 נובמבר 2015, בהעדר הצדדים.

יעקב שינמן , שופט