הדפסה

לוי נ' צביה רשת חינוכית תורנית ואח'

בפני
כב' השופטת יעל ייטב

תובעת

שני לוי
ע"י ב"כ עו"ד גיל ישראלי

נגד

נתבעים

1.צביה רשת חינוכית תורנית
2.מגדל חברה לביטוח בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד שחר נוביק
3. מדינת ישראל משרד החינוך
ע"י ב"כ עו"ד רויטל ארז

פסק דין

מבוא
התובעת, ילידת 27.8.89, נפגעה בתאונה שאירעה ביום 2.12.04 במהלך טיול של האולפנא שבה למדה בנחל צופית. על פי המפורט בכתב התביעה, אירעה התאונה בעת שהתובעת ירדה מהמצוק שבנחל בעזרת יתדות שהיו מקובעות בסלע, איבדה את האחיזה ביתדות ונפלה מגובה של למעלה משני מטר.
בעקבות התאונה נחבלה התובעת בקרסול רגלה הימנית. התובעת פונתה מזירת התאונה ואושפזה למשך 6 ימים בבית החולים הדסה הר הצופים בירושלים.
כתב התביעה הוגש נגד העמותה אשר ניהלה את האולפנא (להלן- "בית הספר" או "האולפנא"), ונגד מבטחתה. כמו כן הוגשה התביעה נגד משרד החינוך (להלן- "משרד החינוך").
הצדדים חלוקים ביניהם בשאלת האחריות ובשאלת הנזק שנגרם לתובעת בעקבות התאונה.

נסיבות התאונה
עדות התובעת
בתצהיר עדות ראשית הצהירה התובעת כי במהלך הטיול שנערך בעת שלמדה בכתה י' באולפנא, היא הייתה אמורה לרדת מהמצוק בעזרת יתדות. חלק מהיתדות היו עקומות וזוויתן הקשתה על הירידה. התובעת הוסיפה שמאחר והיא כבדת גוף, ומאחר שמעולם לא הצטיינה בפעילות מעין זו, הרגישה פחד מיד בתחילת הירידה. המדריך אמר לה לעלות בחזרה ולהירגע. לאחר שנרגעה התחילה לרדת שוב בזהירות רבה.
על אף זהירותה, בשלב מסוים נאחזה רגלה באחת היתדות בגלל שהיתדות לא היו ישרות. כאשר ניסתה להוציא את הרגל מהיתד ולא הצליחה, נכנסה לחרדה, ובשלב מסוים איבדה את האחיזה של ידיה ביתדות ונפלה על הקרקע מגובה שלהערכתה היה קצת יותר משני מטר.
התובעת הוסיפה ותיארה בתצהירה כי זמן מה לאחר הנפילה סייעו לה שתיים מחברותיה לקום, ולאחר שרגלה קובעה באמצעות תחבושת שנכרכה על נעלה, נדרשה התובעת לעלות את כל הדרך חזרה. את העלייה ביצעה התובעת בקושי רב, בעזרת חבל מיוחד שהיה במקום ואשר שימש לעלייה ולירידה. כמו כן סייע בידה אחד מהמדרכים. לאחר שעלתה, המשיכה ללכת עם סגן מנהל האולפנא, עם חברות ועם מלווים. לכל אורך הדרך נעזרה בשני אנשים. על פי תיאורה, היא עשתה את הדרך, שארכה כשעתיים וחצי, בזחילה על ארבע, עד שהגיעה למקום שממנו ניתן היה לפנותה באמצעות אלונקה אל האוטובוס. כאשר הגיעה אל האוטובוס המתינה ליתר חברי כיתתה, משם נסעו כולם לאולפנא, ומשם הסיע אותה אחד מהמדריכים לביתה. אביה פינה אותה לטיפול רפואי.
בחקירתה הנגדית השיבה התובעת כי במהלך הירידה היא לא הרגישה שעמידתה על היתדות יציבה (עמ' 5 לפרוטוקול הדיון מיום 28.10.13, שורות 26-27). עוד השיבה שהיא לא הספיקה לרדת את כל היתדות, אלא 3 יחידות בלבד. המדריך לשל"ח כיוון אותה מלמטה ואמר לה איזה רגל להניח והיכן. בשלב השלישי הרגישה שהיתד אינה יציבה מספיק. היא הכניסה את הרגל, ואז לא הצליחה להוציאה (שם, שורות 30 -32). לשאלה האם בגלל זה נפלה, השיבה התובעת בחיוב. כמו כן השיבה שהברזל היה חם, וידיה הזיעו, והיא חששה מכך שרגלה נתקעה.
מלמטה ראתה התובעת שהיו כ- 16 יתדות. להערכתה הגובה מתחילת הירידה עד לתחתית היה בין 3 ל- 4 מטר. בעת הנפילה החזיקה את היתדות בידיה. התובעת השיבה כי צביקה המדריך לא אחז ברגליה ולא היה כל מגע ביניהם. היא הייתה גבוהה יותר מהאזור שבו עמד, וכשנפלה, פגעה ברגלו.
התובעת הסבירה שלא הצליחה להוציא את הרגל שנתקלה ביתד. מתוך לחץ ידה רעדה והיא עזבה את האחיזה והחליקה (עמ' 7, שורה 21). על פי תיאורה עפה התובעת על הגב. היא לא ידעה להסביר כיצד השתחררה רגלה מהיתד.

עדות רבקה מגדר
בתצהיר עדות ראשית הצהירה גב' רבקה מגדר כי במועד התאונה היא למדה באותה כיתה עם התובעת. כשהגיעו לאמצע המסלול לערך, היה עליהן לרדת מצוק בעזרת יתדות שהיו מקובעות לסלע. חלק מהיתדות היו עקומות ומכופפות לכיוון הקיר.
התובעת ירדה לפני העדה. לאחר שירדה חלק מהדרך, נפלה התובעת מהיתדות אל הקרקע. העדה עצמה המשיכה לרדת, וזכור לה שהירידה הייתה קשה ומורכבת.
במהלך חקירתה הנגדית השיבה כי הייתה במקום אפשרות לרדת בעזרת חבל, ואולם האפשרות לרדת בעזרת החבל נראתה מפחידה. לאחר הנפילה היו מספר בנות שבחרו לרדת בכל זאת בעזרת החבל. היא עצמה ירדה אחרי התובעת תוך שהיא משתמשת ביתדות. העדה זכרה שהיה קושי להכניס את הרגל ליתדות. הירידה באמצעות היתדות ארכה דקה או שתיים. רוב הבנות ירדו לאחר התאונה בעזרת החבל ולא באמצעות יתדות.
העדה השיבה שהתובעת הייתה מאוד לחוצה בעת הירידה. צביקה המדריך כיוון אותה מלמטה. התובעת התלוננה שזה קשה לה, וכדברי העדה "הלחיצה את עצמה". בעת שהעדה ירדה היא הרגישה שהיתדות אינן ישרות, אלא שהן נדחפו מטה. הזווית בין חלק מהיתדות לבין הקיר הייתה חדה מדי, ועל כן קשה היה לדרוך על חלק מהן. העדה לא זכרה האם הזהירו אותן אזהרה ספציפית לגבי היתדות. העדה אף לא שמעה את התובעת אומרת לאחר התאונה שהייתה יתד עקומה ושעליהן להיזהר ממנה.

גרסת הנתבעים
עדות מר גדעון דאר
העד מר גדעון דאר, העיד כי בעת התאונה שימש כסגן מנהלת האולפנא. מתוקף תפקידו היה העד אחראי על הוצאת הטיולים, ובחלקם הגדול אף השתתף בפועל. בטיולים שבהם השתתף הוא היה אחראי מטעם ההנהלה על ארגונו התקין של הטיול ועל יישום ההוראות.
על פי עדותו התקבלו לטיול שבו אירעה התאונה כל האישורים הנדרשים, ולא נקבעה באישורים כל מגבלה. העד ביחד עם מורה השל"ח, צביקה זר, טיפלו בהוצאת האישורים. במהלך הטיול הלך צביקה בראש, בעוד שהוא עצמו הלך במאסף. צביקה ירד את מסלול היתדות ובעקבותיו כ- 20 בנות. אז הגיע תורה של התובעת. ביתד האחרונה היא החליקה ונפלה מגובה שאותו העריך העד בפחות ממטר. העד לא ראה את התאונה, כי הוא היה במאסף, בראש המצוק. לאחר שהתובעת ישבה בצד לנוח אמרה התובעת שהיא מעוניינת להמשיך במסלול, ואולם צביקה לא רצה לקחת סיכון. הם העלו את התובעת בחזרה את המצוק, אחד מאנשי הצוות רץ לאוטובוס להביא אלונקה, והתובעת פונתה לאוטובוס באמצעות אלונקה. שאר הבנות המשיכו במסלול.
העד השיב כי היתד האחרונה הייתה בגובה של כמטר מהקרקע. את הגובה בין הנקודה הנמוכה במצוק לבין הנקודה הגבוהה שבה עמד, העריך העד כגובה של בין 5 ל- 7 מטר. גם בעבר טייל במסלול עם תלמידים, וגם כיום, והוא מעולם לא נתקל בבעיה כלשהי.
העד השיב שאכן לעיתים יש ליקויים ביתדות, ולעיתים מסלולי טיולים נסגרים בשל כך. בזמן הטיול שבו אירעה התאונה היתדות היו לדבריו "במצב תקין וסביר". כשירד בהם לא הרגיש בשום בעיה חריגה השונה מהמצב המקובל.
העד השיב שהתובעת החליקה ביתד האחרונה. בעת הנפילה כיוון צביקה את התובעת מלמטה, ואולם לא היה ביניהם כל מגע. לאחר הנפילה ירד למטה, וביחד עם צביקה ועם שני מאבטחים נוספים החזירו את התובעת באותה דרך למעלה.
העד השיב כי בעת התאונה לא הייתה אופציה של ירידה באותו המקום בעזרת חבל. אופציה זו הייתה קיימת "בצד השני". עוד הוסיף כי "בעבר כשחזרתי למקום הזה, הסתבר שהאופציה הזאת [של ירידה בחבל] הפכה לאופציה קבועה בעקבות התאונה" (עמ' 5 לפרוטוקול הדיון מיום 14.1.13, שורות 21-22).
לאחר שעלה עם התובעת לאוטובוס, לא המשיך בטיול אלא נשאר אתה באוטובוס. עוד השיב שהוא לא בדק את תקינות היתדות, ואולם להערכתו אילו הייתה בעיה קטסטרופאלית עם היתדות הוא היה מרגיש בכך.
העד השיב כי צביקה הוא מורה של"ח, ותפקידו הוא לטפל בהיבט החינוכי והערכי של הטיול, בקביעת המסלול ואישורו על ידי העד עצמו. כמו כן הוא אחראי על תיאום העניינים הלוגיסטיים. צביקה הוא המדריך המוסמך להעביר את הטיול לשטח.
העד השיב כי בחירת המסלול נעשית בעצה אחת עם מורה השל"ח, אשר יוזם את המסלול, ואילו העד עצמו הוא המאשר אותו. בנושא הטיולים כפוף מורה השל"ח אליו.
לשאלת בית המשפט השיב העד כי המסלול שנבחר הינו מסלול מבין רשימת מסלולים ידועה ומוכרת למורי השל"ח, לחברה להגנת הטבע, ולמשרד החינוך.
העד פירט כי לאחר שמקבלים את אישור משרד החינוך, נשלח חוזר להורים, ובו מפורט המסלול. ההורים מתבקשים לאשר את היציאה לטיול. ביום הטיול בודקים באולפנא שהבנות הביאו עמן מים ואת הציוד הנחוץ. הורה צריך לציין באישור את המגבלה של הבת שלו, והוא רשאי שלא לאשר את היציאה, או לאשרה במגבלות. במקרה זה לא צוינו מגבלות. העד השיב שאילו היו בעיות, הם עצמם היו יוזמים שהתובעת לא תצא למסלול. בעבר יצאה התובעת לטיולים קשים יותר, אשר כללו גם ירידה מגבהים.
העד השיב שאינו יודע שהתובעת נפלה בגלל שרגלה נתקעה ביתד, אלא בשל כך שרגלה החליקה. הוא עצמו לא ראה כל פגם ביתדות. היתדות אינן מונחות בזווית קבועה, אלא בהתאם לתנאי השטח והשיפוע הקיים. כמו כן השיב שרשות הטבע והגנים בודקת את היתדות. ככל שמתגלה פגם ביתדות נסגר המסלול למטיילים.
העד השיב שבעת התאונה הוא היה עובד של האולפנא.

עדות גב' רחל קפלן
גב' רחל קפלן, שהייתה מנהלת בית הספר במועד התאונה, השיבה כי בתקופת התאונה היא הייתה עובדת משרד החינוך. מורה השל"ח היה הממונה על הבטיחות והביטחון. בכל דבר סמכה עליו והקפידה לשאול אותו, גם בטיולים שלא היא היה אחראי עליהם.
העדה השיבה כי אינה יודעת האם הוצאת האישורים הייתה בתיאום עם סגן המנהל, או רק על מורה השל"ח, שכן את תשובתה בתצהירה נתנה לא מתוך זיכרון מתקופת הטיול, אלא על סמך מה שקורה בדרך כלל.
העדה השיבה שטיולים במסלול שבו אירעה התאונה נערכו גם לפני התאונה וגם לאחריה. העדה לא שמעה על כך שהיה פגם כלשהו ביתדות. שאר הבנות המשיכו לאחר התאונה במסלול ולא התעוררה כל בעיה נוספת.

עדות מר צביקה זר
מטעם משרד החינוך הוגש תצהיר עדות ראשית של מר צביקה זר, מורה לשל"ח. על פי האמור בתצהירו, במהלך המסלול ישנו קטע של ירידה בעזרת יתדות. באותו קטע ירד העד עצמו למטה בעוד שסגן המנהל נשאר למעלה. העד סייע למספר בנות לרדת, בעודו עומד בצמוד ליתדות.
כשהגיעה תורה של התובעת, שמה התובעת את אחת מרגליה על ידו של העד, ואולם למרות זאת היא מעדה ונפלה. במהלך נפילתה היא פגעה בכתפו של העד, ולאחר מכן בקרקע. העד הוסיף כי הגובה שממנו נפלה התובעת לא היה רב.
העד ציין כי לאחר התאונה התלווה לתובעת ואל אביה לטר"מ.
במהלך חקירתו הנגדית השיב כי הוא למעשה אינו מארגן את הטיולים כיון שהוא עובד עם מספר גורמים, והוא מגיע מטיול אחד, שנערך עם בית ספר מסוים, לטיול אחר בבית ספר אחר. האחראי על הטיול שבו אירעה התאונה היה גדעון דר, סגן מנהל בית הספר. סגן מנהל בית הספר הוא זה שביקש את האישורים וקיבל אותם, הוא זה שבדק את מספר המלווים הנדרשים, את מספר החובשים, ונהג להזמין אותם. העד השיב שבוודאות לא הוא שדאג לאישורים לטיול.
במסלול שבו אירעה התאונה טייל העד לדבריו עשרות פעמים. תמיד הוא יורד ראשון באזור היתדות, מקבל את היורדים ודואג שלמעלה יהיה מבוגר. העד השיב שהדבר נראה לו נכון מההיבט הבטיחותי. קיימת על פי עדותו, אפשרות לרדת במקום בעזרת חבל. למיטב זכרונו, חששה התובעת לרדת בעזרת יתדות, הוא ראה שהיא רועדת, ושלח אותה לרדת בעזרת חבל. כעבור מספר דקות חזרה ואמרה לו שיותר מפחיד לרדת בעזרת חבל.
העד השיב שלפני התאונה הניחה התובעת את רגלה על ידו, ואולם היא החליקה. הוא התקרב לקיר והתובעת נפלה על כתפו. העד השיב שהוא כמעט בטוח שהתובעת הניחה את רגלה על ידו לפני שנפלה. על פי תשובתו, בפעם הראשונה שנחקר על ידי חוקר זכר טוב יותר ממה שזכר בעת חקירתו הנגדית.
העד השיב שזו הפעם הראשונה שתלמיד נופל במהלך טיול בהדרכתו.

דוח התאונה
דוח התאונה צורף לתצהירו של מר צביקה זר. בדוח נרשם כי "במהלך טיול לנחל צפית בירידה בנחל מעדה רגלה של התלמידה מיתד ירידה החליקה ונפלה מגובה של כ- 1.80 מטר. לאחר הנפילה ולאחר התייעצות עם החובש פונתה התלמידה ובאלונקה לאוטובוס ובסוף הטיול נלקחה לטר"מ לצילום".

נסיבות התאונה
אין למעשה מחלוקת על כך שהתאונה אירעה במהלך טיול בית ספרי, בעת שהתובעת ירדה ממצוק במסלול יתדות, לפתע נשמטה אחיזתה ביתדות, רגלה החליקה והיא נפלה לקרקע.
לאחר התאונה הוחזרה התובעת אל ראש המצוק על מנת לפנותה לאוטובוס, בהליכה (או על פי תיאורה, בזחילה על ארבע), עד שניתן היה לפנותה באמצעות אלונקה אל האוטובוס. באוטובוס המתינה עד שבנות כתתה סיימו את המסלול, וכולם שבו לאולפנא.
התאונה תוארה באופן דומה על ידי התובעת, חברתה, המורה לשל"ח וסגן המנהלת של האולפנא שהיו במקום.
המחלוקת בין הצדדים באשר לנסיבות התאונה הינה באשר לתקינות היתדות, האם היו פגומות, כפי שטענה התובעת; האם דרכה התובעת על רגלו של מורה השל"ח צביקה דר מיד לפני שנפלה, או שמא החליקה מהיתד; מהי הסיבה לנפילה; מהו הגובה שממנו נפלה.
לא מצאתי כל ראייה לכך שהיתדות היו פגומות. מורה השל"ח וכן סגן המנהלת, שהיו בזירת התאונה, טענו שלא היה כל פגם ביתדות, ושאילו היו היתדות עקומות או פגומות הייתה רשות הטבע והגנים סוגרת את המסלול למטיילים. אמנם עולה מעדויותיהם שהם לא ערכו בדיקה של היתדות עובר לתאונה או לאחריה, ואולם כפי שהעידו, התרשמותם לאחר התאונה הייתה שלא הייתה במקום כל תקלה ביתדות. הטענה בדבר ליקוי ביתדות הועלתה על ידי התובעת בשלב מאוחר, שנים לאחר התאונה, והיא לא נשמעה בזמן אמת. מורה השל"ח השיב במהלך חקירתו הנגדית כי בכל 8 השנים שחלפו מאז התאונה הוא אינו זוכר שהייתה יתד עקומה באופן חריג. הפעם הראשונה שבה שמע על יתד עקומה במקום הייתה לאחר הגשת התביעה שבפני. סביר להניח שאילו הייתה התובעת מועדת בשל פגם ביתד היא הייתה אומרת זאת באופן מיידי עוד בזירת התאונה, כדי למנוע את נפילתן של חברותיה. לא זו אף זו. סביר שאילו היה מתגלה פגם שבגינו אירעה התאונה היו מורה השל"ח וסגן המנהלת פועלים מיד על מנת למנוע ירידה של תלמידות נוספות על גבי יתדות פגומות, כדי למנוע תאונה נוספת. בכל מקרה, אילו אכן היה ליקוי ביתדות, סביר להניח שהדבר היה נטען בשלב מוקדם יותר.
לא קיבלתי גם את הטענה שלפיה רגלה של התובעת נתקלה ביתד. לא עלה בידי התובעת להוכיח את האפשרות לתקלה שכזו. לא הובאו תצלומים, אף לא ניתן הסבר הכיצד אפשרית תקלה מעין זו. זאת ועוד. ככל שהרגל אכן נתקעה, לא ברור כיצד השתחררה הרגל בעת הנפילה.
ספק בעיני האם אכן דרכה התובעת על ידו של מורה השל"ח מיד לפני שנפלה. אמנם המורה העיד שכך היה, ואולם הוא לא זכר זאת בוודאות. התובעת עצמה העידה שהיא לא עמדה על ידו של המורה, אלא על יתד, ושרגלה נתקעה ביתד והיא לא הצליחה לשחררה. אמנם אין להוציא מכלל אפשרות שהתובעת אכן דרכה על ידו של המורה ואולם מרוב בהלה סברה שרגלה נתקעה ביתד, שכן לא עלה בידה של התובעת להסביר כיצד בדיוק נתקלה רגלה ביתד נוכח מבנה היתד, וכיצד השתחררה רגלה מהיתד בעת שנפלה. יחד עם זאת, התרשמתי שזיכרונו של מורה השל"ח תעתע בו, וכי התובעת אכן דרכה על היתד והחליקה ממנה. כך עולה הן מעדותה, והן מעדות סגן המנהלת. אמנם סגן המנהלת לא ראה את התאונה, ואולם מיד לאחר שאירעה הוא ירד למטה ושמע מה היו נסיבות התאונה. ידוע היה לו שרגלה של התובעת החליקה מהיתד, ודומה שהוא קיבל עדכון אודות נסיבותיה של התאונה.
מספר גרסאות הועלו באשר לגובה שממנו נפלה התובעת. התובעת עצמה העריכה את הגובה בלמעלה משני מטר. סגן מנהלת האולפנא העריך שהגובה היה נמוך ממטר. מורה השלח העריך שהוא עמד עם ידו מושטת למעלה והתובעת דרכה עליה, כך שניתן להניח שהגובה האמור היה מעל 2 מטר. בדוח התאונה נרשם הגובה כ- 1.80 מטר. אני סבורה שבמועד רישום הדוח היו הנסיבות זכורות למעורבים טוב יותר, ומצאתי שיש לקבוע שהתובעת נפלה מגובה של כ- 1.80 מטר.
לאחר שמיעת הראיות מצאתי שיש לקבוע שהתובעת נפלה בעת שירדה ממצוק בעזרת יתדות, מגובה של כ- 1.80 מטר. עילת הנפילה הייתה בעיקר חרדתה הרבה, שעליה העידו היא עצמה, חברתה שהעידה מטעמה, והמורה לשל"ח . בעת התאונה הייתה התובעת כבדת משקל, ולפי עדותה היא הרגישה שהיתדות לא היו יציבות למדרך רגלה. חרדתה התעצמה בעת שחשה שרגלה נתפסה ביתדות. אין להוציא מכלל אפשרות שחרדתה התעצמה בשל משקלה. בעטיה של החרדה שמטה התובעת את האחיזה ביתדות, והחליקה מטה.
אחריות הנתבעות
לשם הוכחת יסודותיה של עוולת הרשלנות, כאמור בסעיפים 35 ו- 36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], מוטלת על התובע החובה להוכיח כל אחד מאלה: קיומה של חובת זהירות, התרשלות מצד המזיק, ונזק שנגרם בגינה. (ראו למשל: ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז (1) 113(להלן- "פרשת ועקנין"); ע"א 862/80 עיריית חדרה נ' זוהר, פ"ד לז (3) 757; ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט (1) 113))".
כפי שנקבע לא אחת בפסיקה, מוטלת על בית הספר ועל המורים חובת זהירות מוגברת, שאותה משווה הפסיקה לחובת הורה זהיר כלפי ילדו.
בתי המשפט עמדו על החובה לנקוט באמצעי זהירות הדוקים יותר ככל שהסיכון רב יותר, ובנסיבות שהפעילות שבה מדובר נעשית במהלך טיול. עמד על כך למשל כב' השופט מ' חשין בע"א 2061/90 מרצ'לי נ' מ"י, פ"ד מז (1) 802, (אשר עסק בנסיבות דומות של פגיעה בתלמידת אולפנא שלמדה בכיתה ט')-
"חובת הזהירות הנדרשת ממורה בכיתה אינה זהה בהיקפה לחובה אשר מורה יחוב בה מקום שהתלמידים נמצאים בחצר בית הספר, והחובה תרבה ותלך כאשר התלמידים נמצאים בטיול מחוץ לכותלי בית הספר. ... עם צאתם אל מחוץ לחצר בית הספר - לטיול, למשל חשופים התלמידים אף ביתר שאת. היציאה אל החופש משחררת לחצים, ותלמיד המצוי בטיול יעשה דברים שבמסגרת המחייבת של בין כותלי בית הספר לא יעשה;... בטיול מצוי התלמיד בסביבה זרה לו, ובבואו להחליט אם יפעל כך או אחרת, לא יוכל להסתייע, דרך כלל, בניסיון החיים הקצר שצבר. פרשת אלגביש [9] עשויה לשמש דוגמה לענייננו. תוך כדי שיט בסירות על הכינרת, נקלעו תלמידים לסערה, מבלי שידעו כיצד לחתור ולנווט את דרכם אל החוף. חלק מן התלמידים החליטו לחזור אל החוף בשחייה החלטה שגויה, לכל הדעות - ואחת התלמידות טבעה כששחתה אל החוף. בפרשה זו בולטת לעין היקפה המשתנה של חובת הזהירות כגורם נגזר ממקור הנזק. ואמר בעניין זה השופט שמגר, בעמ' 570:
"מידת הפיקוח הנדרשת - גדלה, כמובן, עם גבור הסיכון הצפוי וכפי שראינו לאבחן בין חצר משחקים לבין חדר כיתה, כך יש גם לאבחן בין חצר משחקים לבין חוף הים על סכנותיו וסיכוניו הרבים".
מנגד עמדו בתי המשפט על החשיבות בעריכת טיולים במסגרת בתי הספר. כך למשל בפסק דינו של כב' השופט (כתוארו אז) א' ריבלין בע"א 10083/04 חגי גודר נ' המועצה האזורית מודיעים, (מיום 15.9.05, להלן- "פרשת גודר")-
"יחד עם זאת, ועל אף הסיכון המסוים הכרוך בכך – המתממש לעיתים, למרבה הצער – מערכת החינוך מעודדת, ובצדק, הוצאת ילדים בגילאים שונים לטיולים וסיורים. אין לאיין מדיניות זו באמצעות הטלת אחריות נזיקית רחבה מדי, ואף מוחלטת, בגין כל התממשות של סיכון כזה או אחר. יש להישמר פן ההפסד יעלה על הרווח, ובלשון חובת הזהירות – פן יתפרסו גבולות החובה מעבר למידה הראויה ותיווצר הרתעת-יתר. באחת הפרשות – ע"פ 364/78 לוי יצחק בן יוסף צור נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(3) 626 – עמד השופט א' ויתקון על הערך החינוכי הרב הטמון בעריכת טיולים:
 
עריכת טיולים לשם הכרת הארץ, אתריה ההיסטוריים ונופיה היפים, ובחלקם הפראיים - כל מחנך יכיר בחשיבות המשימה. היא יוצרת קשרי אהבה ושייכות ויחס של כבוד לטבע וסודותיו. כך נגדל דור המתמצא בארצו והמעורה בה. ואני מרהיב עוז בנפשי ומוסיף שדווקא הקושי הפיסי ודווקא הסיכון הכרוכים לעיתים בטיולים אלה, מהווים אתגר לבני נוער, ובהתגברותם יוצאים הם מהמסע חזקים ומרוממי רוח. סבורני שערך חינוכי ולאומי זה צריך לשמור עליו מכל משמר, וחלילה שיעלה מפסיקתנו כי שומר נפשו מוטב לו להימנע מעריכת טיולים כאלה, שיש בהם סיכון כלשהו. ולא באתי לעודד קלות דעת או הרפתקנות חסרת רסן".

הבחנה נוספת שיש להזכירה בנסיבות העניין הינה באשר לקיומה של חובת הזהירות הקונקרטית, הנבחן בהתאם לנסיבות הספציפיות של כל מקרה, האם בנסיבות הייחודיות של האירוע יכול וצריך היה אדם סביר לצפות את התרחשות הנזק.
כפי שנקבע ע"י כב' השופט א' ברק ( כתוארו אז) בפרשת ועקנין, ע"מ 112-126 -
"חיי היום-יום מלאים סיכונים, אשר לעתים מתממשים וגורמים נזקים, מבלי שיוצרי הסיכונים יישאו באחריות בנזיקין. הטעם לכך הוא, שאותם סיכונים טבעיים ורגילים הם לפעילות האנוש המקובלת, ובגינם נקבע, כעניין של מדיניות משפטית, כי חובת זהירות קונקרטית אינה מתגבשת".
עוד נקבע באותו פסק דין-
"מזיק, החב חובת זהירות קונקרטית לניזוק, אינו אחראי כלפיו בכל מקרה, שבו בשל התנהגותו של המזיק נגרם נזק לניזוק. בעל חובת הזהירות " אינו ערב ערבות מוחלטת לבטחון הבאים אליו... ודינו אינו דין מבטח, החייב בהטבת הנזק יהא אשר יהא מקורו".... חובתו של המזיק היא לנקוט אמצעי זהירות סבירים, ואחריותו מתגבשת, רק אם לא נקט אמצעים אלה. סבירותם של אמצעי הזהירות נקבעת על-פי אמות מידה אובייקטיביות...".
יישום הלכות אלו לנסיבות המקרה שבפנינו, מעלה שהנתבעות בענייננו הפרו את חובת הזהירות המוטלת עליהן, וכי נזקיה של התובעת נגרמו כתוצאה מהתרשלות זו.
מורה השל"ח, מר צביקה זר, הצהיר בתצהיר עדות ראשית כי מסלול הטיול בנחל צופית הוא מסלול המאושר לטיולים על ידי משרד החינוך. המסלול לא נחשב למסלול קשה, בוודאי שלא לנערות בנות 16. מדובר לדבריו במסלול "מטוייל" מאוד. באותה שנה הוא עצמו טייל במסלול מספר פעמים. לפני שנת התאונה ולאחריה, ביקר במקום עשרות פעמים.
העד הוסיף כי ביום הטיול ירדו בעזרת היתדות 40 תלמידות, ואף אחת לא נפגעה. לאורך השנה מטיילים אנשים רבים במסלול ולא זכור לו מקרה נוסף של נפילה במהלך הירידה בכל השנים שבהן נהג לטייל במקום.
גם סגן המנהלת, מר גדעון דאר, השיב שהיה זה מסלול שבו נערכו טיולים רבים. העד דאר השיב כי לפני הטיול האמור עשתה התובעת טיולים נוספים במסגרת האולפנא, שהיו קשים יותר מהמסלול הנוכחי, שאף בהם הייתה ירידה מגבהים.
כפי שציינתי, אמנם קיים אינטרס חינוכי רב בעריכת טיולים בחיק הטבע, תוך פיתוח ערכים של אהבת הארץ וערכים ספורטיביים כאחד, ואולם אין זה בגדר סיכון סביר שתלמיד ייפול במהלך טיול בית ספרי מגובה של כ- 2 מטר בעת ירידה ממצוק בעזרת יתדות.
היה על הנתבעות לצפות את אפשרות הנפילה מגובה רב תוך כדי ירידה במצוק, ולנקוט כל אמצעי למניעת נפילה או פציעה. על בית ספר ועל כל מורה ומורה, כמו גם על משרד החינוך, לצפות את האפשרות שתלמיד יחליק, או שהוא ייתקף חרדה בשל הגובה הרב של מספר מטרים שבו הוא נאלץ לעשות את דרכו מטה.
נקודה ראשונה שאליה יש להתייחס בבחינת חובת הזהירות והפרתה, הינה באשר לשיקולים בבחירת מסלולי טיולים.
כפי שצוין בפרשת גודר-
"יש להפעיל שיקול דעת סביר בקביעת מקום הטיול או הסיור. אכן, לא כל אתר מתאים לכל גיל; לא כל אזור הולם בכל עונה ומזג-אויר; לא כל ילד ניתן לקחת לכל כּברַת אֶרֶץ; ארצנו, למרבה המזל, משופעת שכיות חמדה, ויש לברור היטב את מקום הטיול על מנת שיהא יאה למכלול נסיבות העניין...; משקלו הסגולי וייחודו של מקום הטיול, תרומתו להעשרת הילדים, לעומת הסיכונים הגלומים בו;..."
השיקולים לאישור מסלול לטיול של תלמידים במסגרת בית הספר לא נפרסו בפני במלואם. ניתן ללמוד מהראיות שהמסלול שבו אירעה התאונה הינו מסלול מאושר לטיולי בתי ספר, ושהטיול נושא התביעה קיבל את כל האישורים הנדרשים ממשרד החינוך. אמנם מורה השל"ח וסגן המנהלת כאחד העידו על כך שמדובר במסלול קל, בוודאי לנערות בנות 16, ושמטיילים רבים פוקדים את המקום. ואולם משרד החינוך לא הביא בפני עדותו של מומחה אשר יעיד האם סביר הוא לאשר לתלמידות בנות 16 לרדת מצוק שגובהו כ- 5 מטר או יותר (להערכת מורה השל"ח גובהו של המצוק היה למעלה מ- 5 מטר), בעזרת חבל או יתדות, (וכפי שאפרט להלן, ללא כל עיגון או קשירה). קשה שלא לתהות האם מסלול טיולים המצריך ירידה ממצוק באמצעות חבלים או יתדות, אינו מסלול מסוכן, שאינו מתאים לתלמידי בתי ספר, מסלול שהסיכון הכרוך בו עולה על תועלתו.
שאלה שנייה שיש לבחון, מעבר לבחירת המסלולים, היא האם סביר הוא לאפשר ירידה ממצוק ללא נקיטת אמצעי בטיחות כגון עיגון או קשירה (לא הובאו בפני ראיות לכך שהירידה בעזרת חבל היא בטוחה יותר מהירידה בעזרת היתדות). כפי שנקבע בפרשת גודר, "הבחירה לטייל באזור מסוים עשויה להיות סבירה רק בהינתן הקפדה על אמצעי זהירות למניעת סיכונים האופייניים לאותו אזור; בלא נקיטה באמצעי זהירות אלה, ניתן לומר כי עצם הבחירה לקחת את הילדים לאותו אזור, היא עצמה נגועה ברשלנות".
מבחינת מבחן הציפיות, היה על הנתבעים לצפות את האפשרות שמי מהתלמידים ימעד מסיבה זו או אחרת וייפול מטה במהלך הירידה בעזרת היתדות. ניתן היה לצפות שנערות צעירות בכתה י' כלל לא יהיו מודעות לסכנה, ויסתכנו או ינהגו בפזיזות שתגרום לנפילה. ניתן היה לצפות גם את האפשרות של חרדה שתאחז באחת מהתלמידות, אשר תגרום לה לשמוט את אחיזתה ביתדות, כפי שאירע בענייננו.
סגן מנהל בית הספר השיב במהלך עדותו כי יתכן שתלמידה לא תניח את רגלה טוב על היתד, ורגלה תישמט. עולה אפוא מעדותו שהוא אכן היה מודע לאפשרות של החלקה.
חרף הציפיות, לא הוצגו בפני כל אמצעי זהירות שננקטו להבטחת שלומן של התלמידות, וכל שנאמר היה שמדובר במסלול קל, שהמטיילים בו רבים. אמצעי הזהירות היחידים שננקטו הינם אמצעי הזהירות המקובלים בטיול רגיל, היינו, מורה אחד הולך בראש ומורה אחר הולך במאסף. כאמור, ירידה במצוק הינה מסלול מסוכן, ולא הוצגו בפני מטעם הנתבעים כל אמצעים מיוחדים שננקטו למניעת נפילת תלמידים במהלך ירידה ממצוק באמצעות יתדות. סגן המנהלת אף ציין שבטיולים מאוחרים יותר שנערכו במקום הוא הבחין בכך שבעקבות התאונה הוצב במקום חבל שניתן להיעזר בו.
עולה מהמקובץ שחרף הסיכון הטמון בירידה ממצוק שגובהו כ- 5 מטר בעזרת יתדות או חבל, לא ננקטו כל אמצעי זהירות למנוע החלקה או נפילה של תלמידים במהלך הירידה.
במאמר מוסגר אציין שלא הובאה בפני כל עדות לבדיקת תקינות היתדות עובר להורדת התלמידים על גביהן. לא הוצגו ראייה אודות קיומה של שגרת בדיקת יתדות לפני הורדת התלמידים במסלול, וודאי שלא הובאה עדות לכך שעובר להורדת התלמידות במצוק בדקו המורה זר או סגן המנהלת את תקינות היתדות. סגן המנהלת העיד במפורש שהוא לא בדק את היתדות, ואולם לדעתו, אילו הייתה קיימת בעיה מהותית הוא היה שם לב לכך. עולה מעדויותיהם ששניהם סמכו מראש על תקינות היתדות, ועל כך שככל שקיים פגם הייתה רשות הגנים סוגרת את המסלול. הם לא ראו לנכון לבדוק את התקינות בעצמם. התרשלות זו אינה רלוונטית בענייננו, שכן לא מצאתי שהיה פגם כלשהו ביתדות במועד התאונה, ועל כן להתרשלות זו לא קיים קשר סיבתי לתאונה.
שאלה שלישית הנשאלת לשם בחינת ההתרשלות בענייננו הינה האם נבחר המסלול בהתאם לצרכי התלמידים ומאפייניהם (ראו לעניין זה הן פרשת מרצ'לי והן פרשת גודר). יתכן שמסלול היתדות מתאים לתלמידים אחדים ואולם הוא אינו מתאים לתלמידים אחרים. סגן המנהלת טען במהלך חקירתו הנגדית שנדרש אישור מטעם ההורים ושבענייננו ניתן אישור ללא סייג או מגבלה, ואולם כפי שנפסק, עצם הסכמת ההורים אינה משחררת את בית הספר מלוודא את התאמת המסלול לתלמידים הספציפיים. האישור שניתן על ידי ההורים לא הוצג בפני, אף לא פורט האם הופנו ההורים לכך שבנחל צופית נאלצים התלמידים לרדת במורד צוק שגובהו למעלה ל- 5 מטר בעזרת יתדות או חבל.
סגן המנהלת פירט במהלך חקירתו הנגדית שאילו היה בית הספר מתרשם מכך שישנה בעיה מבחינת התובעת או מבחינת אחת התלמידות, היה מטיל מגבלה על ההשתתפות בטיול. חרף אמירה זו לא התרשמתי שבבחירת המסלול שקל גורם כלשהו באולפנא, סגן המנהלת או המורה לשל"ח את ההתאמה בין המסלול לבין אוכלוסיית היעד. לא הוצגה בפני ראייה לכך שסגן המנהלת או מורה השל"ח בחנו מספר אפשרויות לטיול, שהם שקלו את הסיכון הגלום בכל אפשרות, או את התאמתו לתלמידות. דומה כי הם הסתפקו בכך שמדובר במסלול מתוייר על ידי מטיילים רבים, ובכך שלהם עצמם המסלול אינו קשה. מדריך השל"ח סיפר במהלך חקירתו הנגדית כי "אתמול עשיתי עם תלמידים את נחל יצפור, תלמיד שאל אותי בתחילת המסלול, אם זה הנחל עם היתדות ואמרתי לו, לא. את נחל יצפור עשיתי לפחות 50 פעם ופעמיים לפחות בשנה, והגעתי למקום שבכלל לא שמתי לב שיש שם שתי יתדות שעוזרות לרדת למפל קטן. זה לא פשוט היה במודעות שלי שיש שם שתי יתדות, אז זו בעיה, כשאתה עושה כל כך הרבה מסלולים, קשה לזכור יתדות" (עמ' 21 שורות 14 עד 17).
ניתן היה כאמור להתרשם שמאפייניו של המסלול לא נבחנו, אף לא נבחנה התאמתו לתלמידות הספציפיות, אלא המסלול נבחר מתוך שגרה.
נקודה רביעית שיש לבדוק הינה האם הייתה התרשלות במהלך האירועים בשטח. בענייננו לא רק שלא ננקטו אמצעי בטיחות מראש, גם במהלך האירוע לא הייתה ההתנהלות בטוחה. בעת הירידה במסלול הבחין מורה השל"ח בכך שהתובעת חרדה עד מאוד, לדבריו הוא ראה אותה רועדת, ואולם כל שעשה היה לשלח אותה לעלות בחזרה לראש המצוק ולהירגע. כמו כן שלח אותה לדבריו לנסות את הירידה בעזרת חבל במקום הירידה בעזרת יתדות. לאחר מכן בחרה התובעת לרדת בעזרת היתדות. ניכר היה בתובעת שהיא הייתה חרדה עד מאוד. התובעת עצמה העידה על כך, כך גם חברתה, ששמעה אותה צועקת שהיא אינה יכולה לעשות זאת, כך גם מורה השל"ח עצמו. לא ברור לי האם נכון הוא במצבים אלו לשלוח תלמיד חרד להירגע מספר דקות, ולמעשה לא להותיר בפניו כל ברירה אלא לרדת במורד המצוק באחת משתי הדרכים שהוצבו בפניו, חבל או יתדות. דומה כי בשלב זה היה על מורה השל"ח ועל סגן המנהלת לדעת שיש למצוא חלופה אחרת לתובעת, ולא לקחת סיכון שבשל חרדה או בהלה היא תשמוט את האחיזה ביתדות ותיפול אחורה מגובה רב.
לסיכום נקודה זו, מצאתי שהנתבעים התרשלו, שכן הן הפרו את חובת הזה ירות המוטלת עליהם, בעיקר בשל כך שלא ננקטו אמצעי בטיחות למניעת הנפילה במהלך ירידה ממצוק, אך גם בשל בחירה רשלנית של המסלול, שאינו מתאים לכל תלמיד, וכן בהתמודדות עם חרדתה של התובעת בשטח, חרדה שהובילה לנפילתה.

חלוקת האחריות
כפי שנפסק, המבחן לקביעת שיעור ההשתתפות בין מעוולים במשותף, על פי סעיף 84 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], הוא " מידת האחריות" של כל אחד מהמעוולים לנזק. מידת האחריות נבחנת על פי מידת האשמה ההדדית ומשקלה היחסי של התנהגות כל אחד מן הצדדים באשם לגרימת הנזק ( ראו למשל ע"א 3656/99 טרנסכלל בע"מ נ' מ.א.ר. מסחר וספנות בע"מ, פ"ד נו (2) 344).
מנהלת בית הספר, גב' רחלי קפלן, שהייתה עובדת משרד החינוך במועד התאונה, הצהירה כי כמו בכל הטיולים, גם הטיול שבמסגרתו אירעה התאונה, אורגן על ידי המדריך לשל"ח, צביקה זר. הוא זה שדאג לכך שהטיול יעשה במסלול המסומן, שיהיה ליווי מספיק, הוא אף דאג לכל האישורים הנדרשים.
סגן המנהלת, שהיה עובד נתבעת 1 במועד התאונה, פירט שהוא היה מופקד על הטיולים מטעם הנהלת בית הספר. על פי עדותו לעניין הטיולים היה המורה לשל"ח כפוף אליו. המורה לשל"ח אמנם הציע את המסלול, ואולם בחירת המסלול הייתה בעצה אחת איתו. האישורים ממשרד החינוך התבקשו על ידי שניהם, והוא נטל חלק בטיול נושא התביעה.
המורה לשל"ח, שהינו עובד משרד החינוך, הצהיר מנגד כי האחראי לטיול היה סגן מנהל בית הספר, והוא זה שהגיש את הטיול לאישור. מורה השל"ח ציין שהוא מתרוצץ מטיול לטיול, הנערכים בבתי ספר שונים, ועל כן הגורם המתאים בבית הספר הוא המטפל בהוצאת האישורים.
האחריות המוטלת על נתבעות 1 ו- 2 הינה אחריות שילוחית למעשי סגן המנהלת. כפי שעולה מהעדויות, לסגן המנהלת היה תפקיד נכבד, הן באישור המסלול, לאחר שקילת התאמתו לצרכי התלמידים, הן בקבלת האישורים ממשרד החינוך אך גם מההורים, הן במהלך הטיול עצמו. הייתה מוטלת עליו אחריות גבוהה יותר להיכרות עם התלמידים, מאשר על מורה השל"ח, שלפי העדויות יתכן שכלל לא לימד את התובעת לפני הטיול. האחריות המוטלת על משרד החינוך הינה בראש ובראשונה כעל הגוף המפקח והמאשר את המסלולים, אשר בענייננו אישר מסלול ללא קביעת אמצעי בטיחות נאותים. כמו כן מוטלת על משרד החינוך אחריות שילוחית למעשי המורה לשל"ח, שהיה כאמור עובד משרד החינוך, והוא זה שהציע את המסלול, סייע בקבלת האישורים, אף הוציאו אל הפועל.
לאור חלקו של סגן המנהלת, אשר היה האחראי על הטיול, אישר את המסלול שהוצע, דאג לקבלת האישורים מההורים ומהרשויות, הכיר את התלמידים והיה אמור לבחון את התאמת המסלול לתלמידים, מצאתי שיש להטיל על הנתבעות 1 ו- 2 אחריות בשיעור של 60%. לאור חלקו של משרד החינוך בהצעת המסלול על ידי המורה לשל"ח, בתפקודו של המורה בפועל במהלך הטיול, וכן באישור המסלול לתלמידות ללא אמצעי זהירות, מצאתי שיש להטיל על משרד החינוך אחריות בשיעור של 40%.

הנזקים
הנכות הרפואית
לכתב התביעה צירפה התובעת את חוות דעתו של ד"ר מנחם יצחקי, אשר קבע שבעקבות התאונה נותרה לתובעת נכות בשיעור של 10%. כמו כן צירפה התובעת את חוות דעתו של ד"ר יצחק טוכמן, מומחה לכירורגיה פלסטית וקוסמטית, אשר קבע כי בעקבות התאונה נותרה לתובעת נכות בשיעור של 10%. המומחה ציין שלאור מיקומן של הצלקות ורגישותן מדובר בנכות שיש לה השלכות תפקודיות.
מטעם הנתבעים הוגשה חוות דעתו של ד"ר ש' וייס, מנתח אורתופד, אשר קבע כי בעקבות התאונה נותרה לתובעת נכות בשיעור של 5%, הכוללת גם את הנכות בגין הצלקות.
לאור הפערים בין המומחים מטעם הצדדים, מונתה ד"ר מ' עמית- כהן כמומחית מטעם בית המשפט בתחום האורתופדיה. בחוות דעתה פירטה המומחית את תלונותיה של התובעת: כאבים ורגישות באזור השבר ברגל ימין, הרגל מתנפחת והצלקת כואבת ומגרדת, הברך השמאלית קורסת בשל מאמץ, וכאבים בגב. התובעת פירטה שבעקבות המלצה רפואית שקיבלה היא הורידה 30 ק"ג ממשקלה.
בפרק הסיכום פירטה המומחית שהתובעת סבלה משבר פריקה תלו- נביקולרי שטופל באמצעות ניתוח. בבדיקה נמצאה רגישות בזמן תנועה סובתלרית ובאזור תלונביקולרי. נמצאה נפיחות מתחת לקרסול ימין, עם הגבלה קלה בתנועת הקרסול, ביישור באינברסיה ואיורסיה ובתנועה סובתלרית.
אשר לצלקות פירטה המומחית בפרק ממצאי הבדיקה כי בכף הרגל צלקת שגודלה 7X1.5 ס"מ, וכן צלקת נוספת בגודל 3X1 ס"מ בגב כף הרגל מדיאלית. פורט שהצלקות אינן מורמות ואין דיסקולורציה בולטת, אך יש רגישות מקומית ניכרת.
בשל ממצאיה קבעה המומחית כי בעקבות התאונה נותרה לתובעת נכות צמיתה בשיעור של 5% בשל הפגיעה בכף רגל ימין בהתחשב בתלונות ובהגבלות התנועה, לפי סעיף 35(1) ב' לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן- "התוספת לתקנות"), כן קבעה המומחית כי נותרה נכות צמיתה בשיעור של 5% בגין צלקות לפי סעיף 75(1)ב' בחלקו לתוספת לתקנות. בחוות הדעת נקבעו גם נכויות זמניות: 100% למשך 3 שבועות; 50% למשך 3 שבועות נוספים; 30% עד 6.3.05; 100% למשך שבועיים לאחר מכן, ו- 30% לשבועיים נוספים.

הנזקים
נזק לא ממוני
בסיכומיה מבקשת התובעת להעריך את הפיצוי בגין הנזק הלא ממוני בסכום של 75,000 ₪. הנתבעים טענו שאין מקום לפיצוי העולה על 20,000 ₪.
בשים לב לטיבם של הנזקים שנגרמו לתובעת, לכלל הנכות הרפואית שנקבעה, לרבות הנכויות הזמניות, לתקופת אשפוזה, לניתוח שעברה, ולתקופת ההחלמה שנדרשה לה, אני פוסקת לתובעת בראש נזק זה, פיצוי בסכום של 45,000 ₪, נכון להיום.

גריעה מכושר השתכרות ופיצוי בגין הפסד תנאים סוציאליים
בתצהיר עדות ראשית פירטה התובעת שהיא לומדת חינוך במכללת בית וגן. במהלך חקירתה הנגדית השיבה כי היא עברה ללמוד במכללה בתלפיות, וכי היא לומדת מתמטיקה ותנ"ך. את לימודיה באולפנא סיימה בסוף כתה יב. לאחר סיום לימודיה שירתה בשירות לאומי במשך שנתיים, באולפנא. אף שהתגוררה למעשה באולפנא ושהתה עם הבנות שלמדו באולפנא לאחר שעות לימודיהן, היא לא יצאה עמן לטיולים. לאחר מכן הייתה מרכזת בסניף תנועת נוער, אף שארגנה פעילויות כגון מסעות, היא לא יצאה לפעילויות, אלא עבדה עבודה משרדי ת. התובעת השיבה שמראש היה בכוונתה ללמוד חינוך.
לטענת התובעת, כיוון שהייתה קטינה במועד התאונה, והיום היא סטודנטית, אשר טרם השתלבה במעגל העבודה, יש לחשב את הגריעה מכושר ההשתכרות על יסוד השכר הממוצע במשק, ועל יסוד הנכות הרפואית בשיעור של 10%, ועל כן יש לפסוק לה פיצוי בסכום של 267,013 ₪ בראש נזק זה .
הנתבעים טענו מנגד שלא נותרה נכות תפקודית, ושלאחר התאונה עלה בידי התובעת להשלים מסלול לימודים מיוחד באולפנא, הכולל טיולים רבים, בכולם נטלה חלק. נטען שהנכות המזערית בכף רגלה אינה תפקודית. התובעת לומדת בתחום הלימודים שבו רצתה, ולתאונה לא הייתה כל השפעה על תוכניותיה. לפיכך לא תהיה כל גריעה מכושר ההשתכרות.
כפי שנקבע לא אחת, בדרך כלל לנכות האורתופדית קיימת גם משמעות תפקודית. עוד נקבע שלנכות בגין צלקות או לנכות קוסמטית אין בהכרח משמעות תפקודית ואין היא בהכרח פוגעת בכושר ההשתכרות. כך גם בשעה שמדובר בקביעת נזקיו של קטין ( ראו לענין זה למשל את פסק הדין בע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב (3) 792). בענייננו, לאור עדותה של התובעת באשר לאופן תפקודה, מצאתי שאין לייחס לנכות הקוסמטית שנותרה לתובעת משמעות תפקודית, ועל כן יש לקבוע ששיעור הנכות התפקודית עומד על 5%, בגובה הנכות האורתופדית.
בהתאם להלכות שנקבעו לעניין קביעת נזקיהם של קטינים, מצאתי שיש לבסס את הפיצוי בראש נזק זה על בסיס השכר הממוצע במשק (9,145 ₪), ולפסוק פיצוי בסכום של 120,000 ₪, (הסכום המתקבל מתחשיב אקטוארי מלא על בסיס השכר הממוצע במשק, ועל יסוד הנחת עבודה עד גיל 67 הוא כ- 133,000 ₪ במקורב). הפיצוי האמור כולל גם את הפיצוי בגין הפגיעה בזכויות הסוציאליות.

עזרה וסיעוד
בתצהיר עדות ראשית, פירטו הוריה של התובעת את העזרה שלה נזקקה התובעת בעקבות התאונה. האם פירטה בתצהיר עדות ראשית שהיא סייעה לתובעת ברחצה, בהלבשה ובכל פעילות אחרת. התובעת עברה לחדר אחר בעקבות התאונה, והוריה נאלצו להעביר לה חפצים שונים מחדר לחדר. האב פירט את עזרתו בעיקר בתחום ההסעות. בסיכומיה עתרה התובעת לפיצוי בסכום של 20,000 ₪ בראש נזק זה, בגין העבר, ולפיצוי בסכום של 40,000 ₪ בגין העתיד.
הנתבעים טענו מנגד כי אין לפסוק בגין עזרת הזולת והוצאות סכום העולה על 4,000 ₪.
ניתן ללמוד מהעדויות שבעבר נזקקה התובעת לעזרה מסוימת מצד בני משפחתה, במיוחד סמוך לאחר הניתוח. בהתאם להלכה הפסוקה זכאי התובע לפיצוי עבור העזרה, גם אם תמורתה לא שולמה לבני המשפחה. (ראו למשל ע"א 327/81 ברמלי נ' חפוז, פ"ד לח (3) 580, 588).
בשים לב לטיב הפגיעה, לניתוח, ולשיעור הנכות הרפואית מצאתי שיש לקבוע פיצוי בראש נזק זה בגין העבר והעתיד, בסכום של 3,000 ₪ בערכי יום מתן פסק הדין.

הוצאות רפואיות ונסיעות
בסיכומיה העריכה התובעת את ההוצאות הרפואיות שהיו לה בסכום של כ- 20,000 ₪ לעבר ולעתיד.
לאחר עיון בעדויות, לרבות הקבלות שהוצגו, מצאתי שיש לקבוע פיצוי בסכום של 2,000 ₪ בראש נזק זה.

סיכום
בהתאם לאמור ישלמו הנתבעים לתובעת סכום כמפורט להלן, בהתאם ליחס האחריות שנקבע:
נזק לא ממוני- 45,000 ₪;
הפסד הכנסות - 120,000 ₪;
עזרת הזולת – 3,000 ₪;
הוצאות- 2,000 ₪;
סה"כ- 170,000 ₪.

כן ישלמו הנתבעים לתובעת את הוצאותיה, וכן שכר טרחת עו"ד בשיעור של 23.6%, בהתאם ליחס האחריות שנקבע.
הסכומים האמורים ישולמו בתוך 30 ימים מהיום שבו הומצא פסק הדין לבאי כוחם של הצדדים, שאם לא כן, יישא ריבית והפרשי הצמדה כדין.

ניתן היום, ל' חשון תשע"ד, 03 נובמבר 2013, בהעדר הצדדים.