הדפסה

לוי משאיות שטראוס (1993) בע"מ נ' קוסטה ג. (2006) בע"מ ואח'

מספר בקשה: 11
בפני
כב' השופט שלמה פרידלנדר

המבקשת
(התובעת)

לוי משאיות שטראוס (1993) בע"מ
ע"י עו"ד יוסי סיוון

נגד

המשיבים
(הנתבעים)

  1. קוסטה ג. (2006) בע"מ
  2. גלית קוסטה
  3. משה קוסטה
  4. יניב שאול

ע"י עוה"ד גיל חגי וגיל הרמן

החלטה
לפניי בקשת התובעת ליתן צו מניעה זמני אשר יאסור על הנתבעים להמשיך לייצר כיסוי מזגן למיניבוסים של "מרצדס" תוך העתקת הכיסוי של התובעת, וכן צו עשה אשר יחייב את הנתבעים לאסוף את כל הפריטים והמסמכים הקשורים בייצור המפר, כנטען, ולמסרם לתובעת.
התובעת, כמו גם הנתבעים 1-3, עוסקים בדיגום מיניבוסים. הנתבע 4 הוא מעצב תעשייתי, אשר עיצב, הן עבור התובעת והן עבור הנתבעים 1-3, כיסויי מזגן כאמור. לטענת התובעת, הנתבע 4 שיתף פעולה עם הנתבעים 1-3 בהעתקת הכיסוי של התובעת ובגזילת סודותיה המסחריים הכרוכים בפיתוחו. על ידי כך הופרה זכותה של התובעת ליהנות מניצול בלעדי של הפיתוח המקורי שלה.
הנתבעים טוענים כי לא הפרו את זכויותיה של התובעת, אלא פיתחו כיסוי מזגן שונה באופן עצמאי.
על בסיס מה שנטען והוכח לפניי עד כה, במסגרת הדיון בבקשה לסעד זמני, לא השתכנעתי מן התיאור של התובעת כאילו הכיסוי שלה מהווה המצאה חדשנית ופיתוח מורכב, פרי תהליך עתיר-תשומות, וכי הקלות הבלתי נסבלת של הייצור המקביל של הנתבעים מעידה על העתק ה מן התובעת.
המדובר, על פני הדברים, במעין קליפת פיברגלס המסתירה את המזגן המותקן על גגו של הרכב. הא – ותו לא [ראו העתק תיק המדגם של הכיסוי, נספח 1 לסיכומי המשיבים; וכן צילום של תבנית-הייצור של כיסוי כאמור, נספח 7 לסיכומי המשיבים]. את קליפת הפיברגלס הזו צריך לחבר לגג הרכב, ולמזגן, תוך יצירת חורים כנדרש לפעולתו של המזגן. למרות הכינוי העיצובי "חללית" – אין מדובר בפרויקט הנדסי כביר כרכב חלל, או במכשור עתיר טכנולוגיה-עילית. אין מדובר גם ביצירת אמנות מקורית וחדשנית אשר זכתה לתהילה בינלאומית. לא סביר בעיניי שייצורו של כיסוי כזה יצריך תקופה ממושכת, תקציבי עתק, העסקת מומחים בתחומים רבים ומגוונים ויצירתיות מיוחדת במינה. אדרבא: סביר מאוד בעיניי הלא-מקצועיות , לרבות בשים לב להדגמת השימוש בתוכנת העיצוב על ידי הנתבע 4 במהלך עדותו [פרוטוקול מיום 3.7.2014, עמ' 18-25], כי פריט פשוט כזה יתוכנן ויעוצב על ידי מעצב תעשייתי מנוסה כדוגמת הנתבע 4 בתקופה קצרה, בלא להיזקק למידע ולמומחיות נדירים, לניסויים ולמבחנים, ולשאר תשומות מופלגות כמתואר בכתבי הטענות מטעם התובעת . לפיכך, מהלך הייצור של הכיסוי של הנתבעים 1-3 אינו מעורר אצלי, על פניו, חשד להעתקה.
בהתאם למגמה הכללית בעיצוב התעשייתי, ניכר כי במהלך השנים הפכו מתקנים תפקודיים, שבעבר לא הושקע הרבה בעיצובם, למתקנים מעוצבים לפי האפ נה העכשווית. אין תימה כי כך קרה גם לכיסויים למזגנים המותק נים על גגו ת של כלי רכב. לדוגמא, נקל להיווכח כי מכוניות היום מעוצבות באופן מאוד שונה, והרבה יותר מוקפד, בהשוואה למכוניות מלפני כמה עשרות שנים. באופנת המכוניות החדשה בולטים קווים אווירודינאמיים. כל מוצר ייחודי בעיני מעצבו. הדבר ניתן להבנה, מנקודת המבט הפסיכולוגית. אולם, במבט אובייקטיבי, ניכרת בתרבות הגלובאלית של ימינו התכנסות לטעם עיצובי משותף. האם אין דמיון רב בין מכוניות, המשתייכות לאותה קטגוריה תפקודית, של יצרנים שונים? האם אין דמיון רב בין מכנסי ג'ינס של יצרנים שונים? וכך גם לגבי העיצוב החיצוני של כל הסמארטפונים החדשים?
עיון בתמונות של כיסוי התובעים ושל כיסוי הנתבעים 1-3 [ נספח 34 לסיכומי המבקשת], מגלה דמיון כללי מסוים, אך גם שוני ניכר לעין. איני סבור כי הדמיון רב מן הדמיון שהיינו מצפים למצוא בין מוצרים בעלי תפקוד זהה או דומה, אשר עוצבו באותו מקום ובאותו זמן, קרי : בהשראת אותה אופנה עיצובית , על ידי יצרנים שונים, באופן עצמאי.
בהקשר הנדון, אין להשוות את הכיסוי הנדון של הנתבעים 1-3 לכיסוי של מזגן המותקן בחלק האחורי של גג הרכב [כגון הנראה בנספח 32 לסיכומי המבקשת], או לכיסוי של מזגן המותקן בחלק האמצעי של הגג [כגון הנראה בנספח 6 לסיכומי המבקשת], או לכיסויים מדגמים ישנים יותר ומעוצבים פחות. ההשוואה צריכה להיות בין כיסויי מזגנים קדמיים מעוצבים מן התקופה האחרונה. בהקשר זה, נקל לראות מן הצילומים המובאים בנספח 2 ו-3 לסיכומי המשיבים כי כיסויי מזגנים קדמיים, לאו-דווקא מתוצרת התובעת, נוטים, משיקולים אווירודינאמיים ועיצוביים מתבקשים, להיות מעוצבים באופן דומה, תוך השתלבות החלק הקדמי שלהם בקו העיצובי של חזית הרכב. מקבץ הצילומים האמור אינו תומך בטענת התובעת כאילו עצם ההידרשות למזגן קדמי מכונן חשד להעתקת הדגם הייחודי-כביכול של התובעת.
כמשתקף בנספח 32 לסיכומי המבקשת, בהשוואה לצילומי המדגם הרשום של התובעת [נספח 1 לסיכומי המשיבים] – העיצוב של הכיסוי של הנתבעים 1-3 אינו זהה לכיסוי של התובעת. בעוד הכיסוי של התובעת הוא בעל "אף" מלבני רחב וחלק – הכיסוי של הנתבעים 1 -3 הוא בעל "אף" טרפזי, עם שיפועים בולטים ומובחנים בין גבולות ה"טרפז" לבין בסיס הכיסוי [לרשימת ההבדלים ראו סעיף 43 בתצהיר מר קוסטה מטעם הנתבעים]. אין לראות בכיסוי של הנתבעים 1-3, אפוא, משום העתקה של המדגם של התובעת. באותה מידה, אין לראות בכיסוי של הנתבעים 1-3 משום פגיעה בזכויות התובעת, או הטעיית הלקוחות, בניגוד לחיקוקים אחרים.
השוני בין הכיסויים, לרבות במידותיהם, חייב תבנית-ייצור אחרת. לפיכך, הנתבעים לא יכלו לייצר את הכיסוי של הנתבעים 1-3 תוך שימוש בתבנית הכיסוי של התובעת. בכך הודה גם העד מטעם התובעת [פרוטוקול מיום 3.7.2014, עמ' 15].
מכתבי הטענות עולה כי קצפה של התובעת יצא על העתקת העיצוב של הכיסוי. לא מדובר על חיקוי המכלולים הטכניים המחברים את הכיסוי למזגן או לגג הרכב. כלומר, אין מדובר על "פטנט" טכנולוגי כלשהו של התובעת, אלא על עיצוב חיצוני של הכיסוי. אין לפנינו, אפוא, אלא מה שעינינו רואות; ולעניין זה – הצילומים שהובאו בנספחים שהוזכרו לעיל מדברים בעד עצמם.
מצאתי ממש בטענות הנתבעים כי נפל פגם באי-גילוי המדגם על ידי התובעת בבקשתה ; כי היה שיהוי בן כחודשיים, שאינו נטול-משמעות בנסיבות של תהליך הייצור והשיווק של הנתבעים 1-3 המצוי בעיצומו; כי הלקוחות של המוצר הנדון הנם לקוחות מקצועיים בשוק מתמחה מצומצם, שלגביהם סכנת ההטעיה פחותה; כי מדובר בחלק מחבילת דיגום יקרה, שלגביה חזקה כי הלקוחות מדקדקים ואינם מוטעים בנקל; כי התובעת לא ביססה את טענותיה למוניטין ולחשש הטעיה על נתונים אודות ההתנהגות של הלקוחות הקיימים והפוטנציאליים; וכאמור לעיל – כי אין מדובר בהעתקה "אחד לאחד" של המוצר של התובעת.
מאלף להיווכח שהתובעת, בפרסומים אודות חבילת הדיגום שלה, לא הפנתה את תשומת לבם של הלקוחות הפוטנציאליים, באופן מיוחד, לעיצוב של כיסוי המזגן הנדון, למרות שתשומת הלב הופנתה לפריטים שונים מתוך העיצוב הפנימי. בתמונת השער של ההזמנה לתצוגה לא ניתן אפילו לראות את כיסוי הגג, משום שהוא "נחתך" על ידי מעצב ההזמנה [נספחים 8-11 לסיכומי המבקשת]. נראה, אפוא, כי עיקר העניין בדיגום המיניבוסים הנדונים, ועיקר הייחוד הנטען של התובעת בתחום זה, מצוי בעיצוב הפנימי היוקרתי, בדגש על המושבים האיכותיים; ולאו-דווקא במתאר הספציפי של כיסוי המזגן על גג הרכב.
לאור המקובץ לא השתכנעתי כי התובעת ביססה לכאורה את זכאותה לצו מניעה ולצו עשה אשר יגדעו באיבו את ייצורו של כיסוי המזגן המתחרה של הנתבעים 1-3. ממילא, אין התובעת זכאית לצווים זמניים כאמור.
הבקשה נדחית.
המבקשת תשלם למשיבים את הוצאות הדיון בסעד הזמני בסך 20,000 ₪ (כולל מע"מ); וזאת בתוך 30 יום, אחרת ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית פיגורים מהיום עד התשלום בפועל.

ניתנה היום, י"ד אב תשע"ד, 10 אוגוסט 2014, בהעדר הצדדים.