הדפסה

לוי ואח' נ' מוקד יסעור שירותי אבטחה (2000) בע"מ ואח'

בפני
כב' השופטת ענת זינגר

תובעת

יעל לוי

נגד

נתבעת

צד ג'
מוקד יסעור שירותי אבטחה (2000) בע"מ

נגד

משטרת ישראל

התובעת באמצעות עו"ד ו. זחאלקה ואח'
הנתבעת באמצעות עו"ד א. ספיר ואח'
צד ג' באמצעות עו"ד ח. מאיר ו/או עו"ד א. יחיאלי ואח'

פסק - דין

לפי הנטען בתביעה, נחבלה התובעת, ילידת 1970, עת עבדה אצל הנתבעת שהיא חברה קבלנית לביצוע עבודות אבטחה, שמירה, כ"א כללי ושירותי ניקיון. האירוע היה ביום 11.8.09 עת התבקשה התובעת לנקות את שירותי הנשים בבסיס מג"ב הסמוך לענאתא- ירושלים.
לטענת התובעת, היא נכנסה לשירותים כאשר הרצפה הייתה רטובה ובשל חושך שיסודו בהפסקת חשמל, לא ראתה את המדרגות בשירותים, רגלה התעקמה והיא נפלה ונחבלה.
הנתבעת, היא כאמור המעסיקה, שלחה הודעת צד ג' למשטרת ישראל, אשר בבסיסה ארעה התאונה.

כפי שיפורט להלן, מצאתי, לאחר שמיעת הראיות - לקבל את התביעה ולחייב את הנתבעת בנזקי התובעת.
לא מצאתי מקום לקבל את ההודעה שנשלחה לצד ג'.

תמצית טענות הצדדים:

בכתב התביעה, תוארה התאונה כאמור לעיל ונטען כי לאחריה פנתה התובעת לקבלת טיפול רפואי מיידי בקופת החולים, משם שוחררה עם המלצה למעקב, נוכח חומרת הפגיעה. נטען כי מאז התאונה היא סובלת מכאבים ומגבלת תנועה ברגליה ולכך השלכה גם על תפקוד גבה. התובעת משתמשת בעזרים רפואיים להליכה והיא עברה סדרה ארוכה של טיפולים ובדיקות רפואיות, כולל פיזיותרפיה. נטען לאחריות הנתבעת על בסיס חלופות שונות (כגון היפוך נטל הראיה עת עסקינן בדבר מסוכן), אשר על מרביתן לא חזרה התובעת בסיכומיה. בכלל הנטען הועלתה טענת רשלנות של הנתבעת בדרך העסקת התובעת והפרת חובה חקוקה, ר' פירוט אלה בסעיף 10 לכתב התביעה. בין השאר, נטען כי לא סופקה סביבת עבודה בטוחה ולא סופקו אמצעי מיגון נדרשים.
על בסיס חוות דעתו של ד"ר אמיר רובין, טענה התובעת לנכות רפואית צמיתה בשיעור של 38%. בחוות הדעת נאמר כי בעת התאונה התובעת החליקה ונפלה על ברכיה.

בהגנתה הכחישה הנתבעת המיוחס לה. בין השאר טענה הנתבעת לאחריות של התובעת עת התעלמה מהפסקת החשמל וחוסר התאורה שבמקום וסיכנה עצמה בחשכה. כאמור, הנתבעת גם שלחה הודעת צד ג' נגד משטרת ישראל, הבעלים ו/או המחזיקה ו/או המתפעלת את בסיס מג"ב - בו ארעה התאונה. בכלל הטענות שהופנו לצד ג' - נטען כי הנ"ל לא דאג להזהיר את הנמצאים בבסיס מפני החשיכה, לא סיפק תאורה חלופית ולא אסר כניסה לשירותים בעת הפסקת החשמל. נטען עוד באופן כללי כי צד ג' לא דאג לתחזוקת המקום.

צד ג', בהגנתו, דחה את הטענות שהופנו אליו. נטען כי הנתבעת והיא בלבד, הייתה המעסיקה של התובעת במועדים הרלוונטיים ולכן האחריות מוטלת עליה. עוד נטען כי מכוח ההסכם בין הצדדים, במסגרתו ניתנו שירותי הניקיון, הוסכם גם כי הנתבעת תשפה את צד ג', בכל מקרה של נזק שייגרם לחברה הנתבעת, לעובדיה, למשטרה, לגוף או לרכוש. הנתבעת אף התחייבה לשחרר את צד ג' מכל אחריות. צד ג' הפנה במיוחד לסעיף 7 להסכם עם הנתבעת.

חוות דעת רפואיות:

מטעם התביעה הוגשה, כאמור, חוות דעתו של ד"ר אמיר רובין שבדק את התובעת ביום 9.7.10. בבדיקתה התרשם המומחה כי התובעת קמה מכיסא עם קושי מסוים, הולכת עם מחוך תוך צליעה בינונית, ובלעדיו בצליעה קשה. נצפה דלדול קל של שרירי ירך שמאל ונמדדה רגישות מדיאלית ולטרלית בברך שמאל ומדיאלית בלבד בברך ימין. כדי שברך שמאל לא תקרוס צריכה התובעת להשתמש במחוך מסורבל ולהיעזר בבני משפחתה ביציאה ממקלחת. בדיקות הדימות ובעיקר ה- MRI הדגימו פגיעה במנגנון גבה אנרגיה עם נזק למיניסקוס ברך שמאל, לרצועות הצידיות ולרצועה הקדמית הצולבת. על בסיס הבדיקות חזה המומחה כאב ברך ממושך עתידי. את נכויותיה של התובעת קבע המומחה כדלקמן:
20% לפי סעיף 42(2)(ב) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז- 1956 (להלן: "התקנות"), עקב חוסר היציבות הקדמית-אחורית בברך שמאל, המתבטא בהתעקמות תחת נשיאת משקל.
10% לפי סעיף 42(2)(ז)(II) לתקנות, עקב הקרע במיניסקוס שמאל.
10% לפי סעיף 42(2)(א) לתקנות, עקב חוסר היציבות המדיאלי-לטרלי בברך שמאל.
5% לפי סעיף 35(1)(ב) לתקנות, עקב הכאב בברך ימין.
כמו כן, אימץ המומחה את קביעות המל"ל בעניינה של התובעת והכיר בתקופת אי כושר מלא למשך שלושה חודשים ונכות זמנית בשיעור 50% למשך חמישה חודשים נוספים.

הנתבעת הגישה חוות-דעת נגדית ערוכה ע"י ד"ר לאון קפלן. בבדיקת התובעת נוכח המומחה כי היא משתמשת במכשיר ארוך לברך שמאל. עוד ציין כי שתי הרגליים ישרות וללא נפיחות, ללא עיוותים וללא דלדול שרירים. תנועות הברכיים מלאות ושוות. יציבות הברכיים שווה ושמורה כולל יציבות קדמית, אחורית וצידית. הבדיקה הנוירולוגית תקינה. המומחה ציין קיומו של פער בין החבלה מיום 11.8.09 ובין הממצאים המרובים של בדיקת הMRI מיום 12.11.09. כמו כן מצא הבדלים משמעותיים בממצאי בדיקותיהם של הרופאים השונים שבדקו את התובעת. המומחה תהה מדוע לא הופנתה התובעת לארתרוסקופיה אבחנתית. את נכות התובעת העמיד על 5% לפי סעיף 35(1)(א-ב) לתקנות, בעקבות החבלה לברך שמאל בלבד. יוער כי לא הוגשה חוות דעת מטעם צד ג'.

לאור הפער בין חוות-הדעת הנ"ל, מונה ביום 9.6.11 ד"ר שרגא רוזנר כמומחה מטעם ביהמ"ש. המומחה בדק את התובעת ביום 13.7.11 ושוב ביום 16.10.11 לשם השלמת בדיקתה הקלינית. מהמסמכים הרפואיים שהונחו בפניו התרשם כי לא היו קיימות בעיות ברכיים בעבר התובעת. ממצאי בדיקתו היו כי בברך ימין לא נותרה הגבלת תנועה או חוסר יציבות, ולכן אף לא נכות צמיתה. בברך שמאל נמצא חוסר יציבות קדמית, אחורית וצדית ולכן העמיד המומחה את נכותה של התובעת בגין ברך זו על 30% לפי סעיף 48(2)(א) לתקנות. נכות זו כוללת את חוסר היציבות בכל המישורים שנגרמה עקב פגיעה במספר מרכיבים, כפי שהודגמו בבדיקת MRI (כלומר, קרע ברצועה צולבת קדמית, קרע אלכסוני בקרן האחורית של המינסקוס הלטרלי, במיניסקוס המדיאלי ספק לקרע בהיקף האחורי. קרע חלקי ברצועה הקולטרלית המדיאלית והלטרלית. וכן חבלת עצם משנית בקונדיל הפמורלי, הלטרלי ובקונדיל הטיביאלי האחורי). עוד הכיר המומחה בתקופת אי כושר מלא למשך שלושה חודשים ונכות זמנית בשיעור 50% למשך שלושה חודשים נוספים.

ראיות הצדדים:

התובעת, הסתפקה בתצהירה. באשר לתאונה הצהירה כי היא התבקשה על ידי האחראית שלה בעבודה, לנקות את שירותי הנשים, עת שאלה היו חשוכים בגלל הפסקת חשמל. כאשר נכנסה התובעת לשירותים הייתה הרצפה רטובה ובשל החושך היא לא ראתה את המדרגה הקטנה שם ואז רגלה התעקמה והתובעת החליקה, נפלה ארצה ונחבלה בברך שמאל. היא הוסיפה כי סיימה שתים-עשרה שנ"ל, אך אין לה השכלה פורמאלית נוספת. התובעת עלתה ארצה מפרס בשנת 1994 ושישה חודשים לאחר עלייתה, החלה לעבוד בעבודות שונות, בעיקר עבודות ניקיון. התובעת החלה לעבוד עבור הנתבעת בשנת 2007 בשכר מינימום. שכר התובעת נכון לשנת 2009 עמד על כ-3,100 ₪ נטו. במקביל עבדה התובעת בשתי חברות נוספות- חברת השף היומי, תמורת כ-1,700 ₪ לחודש וחברת ברקל תמורת כ-550 ₪ לחודש. נטען כי שכר התובעת נכון ליום התאונה עמד על 5,150 ₪ "נטו" (ר' סעיף 7 לתצהירה). תלושי שכר צורפו וסומנו א' ומהם עולים הנתונים הבאים (בערכי ברוטו, כמתבקש בנסיבות העניין):
מתחילת שנת 2009 ועד חודש יולי - עמד שכרה מעבודתה אצל הנתבעת על סך של כ-3,040 ₪.
מתחילת שנת 2009 ועד חודש יולי - עמד שכרה מעבודתה אצל השף היומי על סך של כ-1,580 ₪.
בחודשים מאי-יולי 2009 עמד שכרה מעבודתה אצל ברקל על סך של כ-500 ₪.
עולה אפוא כי בחודשים מאי-יולי 2009 עמד שכרה החודשי מעבודותיה השונות על סך של כ-5,120 ₪ לחודש. התובעת הצהירה כי בעלה עובד כאב בית בביה"ס יאנוש קורצ'אק בגבעה הצרפתית. עבודתו מתחילה עם שעות הבוקר ומסתיימת בשעה 17:00 לערך.

לטענתה, הכאבים מהם סבלה החמירו והקושי בהליכה ובעמידה החריף במקביל. התובעת נאלצה להיעדר מעבודתה ואף בביתה נזקקה לעזרה צמודה מבנותיה, כולל לשם כניסה לחדר הנוחיות. הודגש כי עזרת בני משפחתה הייתה אינטנסיבית, במשך כל שעות היממה ובכל התפקודים. התובעת לא יכולה הייתה לבשל או לכבס ואף על מנת להתרחץ נעזרה בכיסא ובבני משפחתה. כך היה במשך שלושה חודשים לאחר התאונה. בסופם השתפר מעט מצבה אך היא עדיין התקשתה בביצוע מלאכות הבית במשך חמישה חודשים נוספים. העול נפל על כתפיהם של בעלה ובנותיה.
באשר למצבה התפקודי היום, הצהירה כי היא סובלת מכאבים בברכיים ומגבלות תנועה ברגליים. היא מתקשה לשבת או לעמוד ממושכות ונאלצת לשנות תנוחה באופן קבוע. מצבה הרפואי המתואר בתוספת גילה, בריאותה והשכלתה - עומדים לה לרועץ, עת שהיא מבקשת להשתלב במעגל העבודה. התובעת ממשיכה להיעזר בבני משפחתה במידה רבה מאד. כך הצהירה כי הם תולים את הכביסה, מגהצים את הבגדים, מנקים את הבית ומסדרים את מיטתה, עורכים קניות, מזיזים רהיטים לצורך ניקיון, מרימים ומנקים שטיחים ועוד. בית התובעת אינו כה מרוחק מתחנת הרכבת הקלה ובכל-זאת, לאור מצבה, היא נזקקת לנסיעה באוטובוס. במקומות שאינם נגישים לתחבורה ציבורית נעזרת התובעת בשירותי מוניות.

התאונה האמורה הוכרה כתאונת עבודה במוסד לביטוח לאומי והתובעת הוכרה כסובלת מאי-כושר מלא עד ליום 30.11.09 ומנכות זמנית בשיעור 50% עד ליום 30.4.10. במשך כל התקופה לא יכולה הייתה לשוב לעבודתה, שהינה עבודה פיזית הכרוכה בעמידה ממושכת, בהליכה ובכיפוף, להם לא הייתה מסוגלת. במשך שמונת חודשי אי-הכושר קיבלה התובעת טיפולים על בסיס יום-יומי ונזקקה לנסיעות פרטיות במוניות. התובעת העריכה כי הוציאה כ-5,000 ₪ רק עבור נסיעות והשתתפויות עצמיות בתרופות ובטיפולי רופאים מקצועיים. לאור מצבה, לא שבה התובעת לעבודתה והמל"ל שיבץ אותה בתוכנית טיפול לצורך ריפוי גופני ונפשי, במטרה להתאים לה תכנית שיקום מקצועי. הטיפול נמשך שלושה חודשים החל מיום 1.1.10. תהליך השיקום המקצועי החל מיד לאחר מכן ונמשך עד ליום 31.3.12. בתקופה זו שולמה לתובעת קצבת שיקום. אישורים מתאימים צורפו וסומנו ד'-ו'. מפירוט תשלומי השיקום עולה כי הועברו אל התובעת כ-34,858 ₪ עבור דמי שיקום (ללא דמי נסיעות) במהלך החודשים אוקטובר 2010- ינואר 2011, אפריל-יולי 2011, וספטמבר 2011- מרץ 2012. בנוסף קיבלה התובעת גמלת נכות מעבודה בשנת 2010 בסך כולל של 36,754 ₪. משהושלם הליך השיקום חיפשה התובעת עבודה שהולמת את מצבה ואכן בחודש מאי 2012 השתלבה כמטפלת בתינוקות במעון של נעמ"ת. לאור מוגבלויותיה, משרתה חלקית בלבד. בעבודה זו יכולה התובעת לשבת קצת וללכת קצת ובכך היא קלה יותר מהעבודה הקודמת. תלושי שכר מעבודה זו צורפו וסומנו ז', ומהם עולה כי בחודשים מאי-אוגוסט 2012 עמד השכר החודשי של התובעת על סך של כ-2,220 ₪. לאחר שהסתיימה שמיעת הראיות הגישה התובעת את תלוש חודש ספטמבר 2013, המלמד על שכר ממוצע בשנת 2013 בסך של כ - 5,460 (ר' נתונים מצטברים שם).

מטעם הנתבעת הוגש תצהירה של פלורה ברנדין, אשר במועדים הרלוונטיים שימשה כמפקחת מקומית בבסיס מג"ב-יהודה מטעם הנתבעת. במסגרת תפקיד זה הייתה אחראית, בין היתר, על התובעת. נטען כי - בבוקר יום האירוע ואף יום קודם לכן, בעקבות מידע בדבר הפסקת חשמל יזומה, הורתה לתובעת מפורשות לנקות את השירותים כמה שיותר מוקדם ובטרם יופסק זרם החשמל. ביום האירוע פיקחה העדה על עבודות הניקיון, עד לשעות לפני הצהריים ואז החליפה אותה שושנה לוי. העדה הצהירה כי בשגרה מנוקים השירותים בשעות הבוקר המוקדמות, לפני תחילת הפעילות בבסיס וניקיון נוסף מתבצע רק לפי הצורך, עת נעשה בשירותים שימוש רב. בנסיבות אלו לא ברורה טענת התובעת לפיה נדרשה לנקות את השירותים בשעות הצהריים. לא זו בלבד שלא קיבלה הוראות מפורשות לעשות כן, אלא אף לא היה צורך בניקיון כזה, מקום שהשירותים היו מוחשכים וממילא כמעט ולא נעשה בהם שימוש.

מטעם משטרת ישראל, צד ג', הוגש רק תיק מוצגים; כך הוגש ההסכם שבין צד ג' לבין הנתבעת, כמו גם מכתבה של הגב' פלורה ברנדין מתאריך לא ידוע. לפי האמור במכתב - בחודש אוגוסט 2009 הייתה הפסקת חשמל יזומה. פלורה הודיעה לכל העובדים להפסיק את עבודתם במקומות החשוכים עד השעה 10:00-9:45 ולאחר מכן להמשיך ולעבוד במקומות מוארים. בסביבות השעה 11:30 היא יצאה מהבסיס ולאחר מכן קיבלה שיחת טלפון משושנה לוי שהודיעה כי התובעת נמצאה בוכייה על רצפת חדר שירותי הנשים, החשוך.

שתי העדות הנ"ל נחקרו באריכות ביום 12.6.13 ולדברים שעלו במהלך חקירתן ונדרשים להכרעה, אדרש להלן במסגרתה. לסיכומי הצדדים וטענותיהם, אפנה לפרוטוקול מיום 29.10.13.

הכרעה:

אף שיש בכך מעין היפוך של סדר הדברים המקובל, אני מוצאת להתחיל בהודעה שנשלחה לצד ג' ואשר מסכימה אני כי דינה להידחות;
יש ליתן את הדעת לכך שבעוד לעיתים בוחר הנפגע לתבוע גם את המעסיק וגם את בעל המקום בו בוצעו העבודות, לא כך בחרה לנהוג התובעת דנן. התובעת טענה רק לרשלנותה של הנתבעת, המעסיקה.
עוד יש ליתן את הדעת לטענתו הצודקת של צד ג' כי בהסכם שנכרת בין הנתבעת ובינו, נאמר באופן ברור כי מהפן החוזי, במערכת היחסים שבין הנתבעת וצד ג' - תישא הנתבעת בכל נזק ופיצוי למי מעובדיה, הקשורים במישרין או בעקיפין לביצוע עבודות הניקיון על ידי החברה (ר' הוראות סעיף 7 להסכם שבין הצדדים ובמיוחד סעיף 7.2).
טוען ב"כ הנתבעת כי ההסכם נועד להסיר אחריות מצד ג', רק ביחס למעשה או מחדל של הנתבעת אשר גרמה לנזק של העובד, אך אין בו להסיר אחריות מצד ג', בגין מחדליו או מעשיו שלו. אפילו תתקבל טענה זו, עדיין ברי כי מוטל על הנתבעת להוכיח אשם כלשהו של צד ג', בחזית שפתחה כנגדו. אשם, בגינו יוטל על צד ג' לשלם במקום הנתבעת, חלק או את כל, הנזק שיושת על הנתבעת לשלם. חרף האמור - מעלה עיון בתצהיר הקצר והיחיד שהוגש מטעם הנתבעת, כי בזה לא הועלתה כל טענה מצד הנתבעת כנגד צד ג'; כך לא נטען כי הנתבעת לא עודכנה בהפסקת החשמל הצפויה (ואכן אין מחלוקת בין הצדדים כי זו הייתה הודעה מראש), לא נטען לליקוי זה או אחר במקום הנפילה, לא נטען למחדל בהוראות לחב' הניקיון וכיו"ב טענות. משאין ראיה בחזית שבין הנתבעת וצד ג', למחדל או רשלנות של האחרונה, ממילא אין ממש בטענה שצד ג' כשל, עת בחר שלא להגיש כל תצהיר מטעמו. מעבר לדרוש אציין כי גם בתצהיר התובעת - אין טענה הנוגעת לצד ג'. כך, מעבר לתיאור אופן הנפילה ומעבר לאמירה כי התובעת התבקשה לנקות השירותים החשוכים על ידי האחראית - אין כל טענה עובדתית או אחרת , אשר יש בה לבסס הטלת אחריות על צד ג'. הנתבעת אינה יכולה לטעון בסיכומיה, לדברים העולים לטעמה מעדות התובעת, כדי להעביר אחריותה לצד ג' וזאת מקום בו לא טרחה להביא ראיות מצידה לאחריות צד ג' ומקום בו התובעת עצמה לא העלתה טענות כנגד צד ג' - וממילא גם לא טרח, צד זה,להביא ראיות נגדיות.

ומכאן למחלוקת העיקרית שעלתה והיא שאלת אחריות הנתבעת ;
כאמור לעיל בחרו התובעת והנתבעת להסתפק בתצהיר אחד וממילא, בסופו של יום , יש לבחון מה עלה מאותן שתי עדויות , איזה מהעדויות הייתה משכנעת יותר , ומה משמעות הבחירה שלא להביא עדים נוספים (בין משמעות העובדה שעדות התובעת נותרה לבסוף, כעדות יחידה של בעל דין ובין המשמעות להעדר עדים נוספים, אשר היה מצופה ממי מהצדדים להביאם, אך אותו צד נמנע מכך). אף שלטעמי בשתי העדויות היו ליקויים מסוימים, בסופו של יום, אני סבורה שעדות וגרסת התובעת, היו משכנעות עשרת מונים, מגרסת הנתבעת ו/או מעדות גב' ברנדין. אנסה להפנות, בהמשך הדברים, למספר דוגמאות מתוך שלל דברים שעלו ואשר, בין השאר, לאורם התגבשה התרשמותי הכוללת הנ"ל. טרם לכן, לצורך הבנת הדברים, אציין בקצרה הגרסאות המנוגדות שעלו לעת חקירת העדות.

התובעת טענה - כי השירותים בהם נפלה, היו בעיתיים בגלל ריבוי המשתמשים ולעיתים היה הקבלן מקבל קנס, בגלל הלכלוך שבמקום. בנסיבות אלה, ביקשה ממנה גב' ברנדין, להיות אחראית על אותם שירותים והיא הייתה נכנסת אליהם מיד בהגיעה למקום, אפילו לפני שתחליף בגדים. התובעת טענה כי היה לה סדר יום קבוע, אשר כלל בין השאר את השירותים, מרד"מ (מרכז דיווח מבצעי), פרוזדור ופלוגות. לדבריה, לשירותים הייתה צריכה להיכנס שלוש פעמים ביום. לאחר הכניסה הראשונית (באזור 7:30) היא ניקתה אותם שוב בשעה 10:00 והניקיון האחרון היה לפני שהלכה לביתה. לפעמים הייתה מסיימת לעבוד גם ב- 12:15 ובמקרים אחרים בשעה 12:45. הוראות באשר לניקוי המקום, היא קיבלה רק מגב' ברנדין והיו מקרים חריגים שזו לא הייתה ואז שי, מפקד הבסיס, היה נכנס לחדר העובדות ומבקש שמישהו ייכנס לנקות.

באשר ליום התאונה טענה שעת שמעו שעומדת להיות הפסקת חשמל, חשבו העובדות כי הדבר יזכה אותן בחופש - אך גב' ברנדין אמרה להן: " אתן לא קשורות לזה, אתן לא מזכירות, אתן עובדות ניקיון. מה זה קשור הפסקת חשמל... אמרנו לה יהיה חושך אז היא אמרה יש להם פרוז'קטור" (ר' עמ' 3 ש' 7-6). בהמשך הבהירה עם זאת התובעת, כי בשירותים, לא היה אמצעי תאורה חלופי. היא עמדה על כך שגב' ברנדין אמרה לה ללכת לנקות את השירותים. לטענתה - על אף שהיא ענתה שגם אם מלוכלך שם, ממילא לא יראו, לא פטרה אותה גב' ברנדין, באמרה שיריחו אם המקום לא יהיה מנוקה, "ויש קצת אור, אל תהיי מפונקת" (ר' עמ' 3 ש' 16). לטענתה השיחה התקיימה בשעה 9:30 (כלומר השיחה בה נאמר לה לעשות את הסבב הרגיל, הכולל מרד"מ, פרוזדור ושירותים - ר' עמ' 4 ש' 4-2) וכאשר נכנסה בהמשך לשירותים, החליקה. היא צעקה מספר דקות במקום, עד שחיילת שמעה אותה וזו קראה לעובדת שושנה לוי, אשר הזעיקה למקום חובשים. בסיוע החובשים היא הוכנסה למשרד, שם נחבשה. עת נאמר לה לנסוע במונית לקופ"ח והיא השיבה שאין לה כסף - ניתנה הוראה לאחד העובדים, לקחת אותה עם רכב והוא אכן לקח אותה לקופ"ח בטורים. התובעת עמדה נחרצות על כך שאת סבב הניקיון היומי, היה עליה לעשות שלוש פעמים ושקיבלה הוראה ברורה ללכת ולנקות, על אף הידיעה שתהיה הפסקת חשמל. עלה שידעה שאין חשמל בשירותים, גם משום שכאשר עסקה עדיין בניקוי המרד"מ, חיילת אמרה לה, שיש חושך בשירותים. ביחס לאפשרות שגב' ברנדין אמרה שאיפה שחשוך אין צורך לנקות, היא טענה שהנ"ל אמרה שלא מעניין אותה אם יש חשמל או אין חשמל - " אתן ממשיכות לעבוד" (ר' עמ' 4 ש' 25).

במהלך העדות תיארה התובעת את השירותים וזאת ביחס לתמונה שהוצגה וסומנה א'. עלה כי יש לעבור דלת ראשונה אשר היא בד"כ פתוחה, לאחריה מסדרון - אשר בסופו, דלת הנחזית כדלת של ממ"ד (אשר אותה ניתן לראות כבר בתמונה שהוצגה). לאחר אותה דלת מצד ימין, נמצאים ארבעה תאי שירותים ומצד שמאל כיור. במשקוף הכניסה של דלת הממ"ד, קיימת מדרגה נמוכה. בהתאם לדברי התובעת - בשים לב גם למסדרון שלפני הדלת ובהעדר כל חלון שם - מדובר במקום חשוך. התובעת הדגישה במהלך העדות כי נפלה למעשה בגלל מים שהיו בסמיכות למדרגה, ככל הנראה עקב הקרבה לכיור שמשמאל. עלה כי לא נפלה בגלל המדרגה עצמה, אלא החליקה מחמת המים ואז פגעה בירכה בשפת המדרגה. באשר לעובדה שבתצהיר הדגישה שלא ראתה את המדרגה (ר' סעיף 8 שם), בעוד לכאורה אין לכך חשיבות, מאחר ולא נפלה בעטיה - היא אמרה שהדגישה זאת כי לולא הייתה שם מדרגה, לא הייתה נפגעת, כפי שנפגעה. עלה כי הנפילה הייתה מידית עם הכניסה ובטרם עבדה במקום. התובעת ציינה כי עבדה עם נעליים רגילות מהבית ומקום העבודה לא סיפק נעליים המונעות החלקה. באשר לשאלה כיצד חשבה שתנקה בחושך, אמרה שחשבה שלפחות תוכל לפנות שקיות זבל שהתמלאו ולהוריד מים. בגלל החושך לא ראתה התובעת את הרטיבות, עובר להחלקה. ממילא עלה כי טענתה היא למעשה שנפלה מחמת החשכה בעטיה לא הבחינה בזהירות שעליה לנקוט, לנוכח הרטיבות. היקף הפגיעה, הוא פועל יוצא של העובדה שעם נפילתה פגעה בירכה במדרגה שהייתה שם בסמוך (בלשון התובעת "מזל נאכס", ר' בעמ' 5 ש' 1). עם זאת, המדרגה עצמה, לא היוותה את הגורם לנפילה (בעניין תיאור הנפילה - ר' בעיקר עמ' 5 ועמ' 12).

במסגרת חקירת צד ג' אמרה התובעת שמנהל התחזוקה אמר לגב' ברנדין שתהיה הפסקת חשמל. היא לא זכרה את השעה של אותה שיחה, אך זכרה ששמעה צעקה שלו, ששעה וחצי לא יהיה חשמל. הדבר היה לפני שהחלה את הסיבוב השני של עבודות הניקיון. באשר לפרק הזמן שנדרש לכל סיבוב ניקיון אמרה שהדבר תלוי במצב באותו יום, אך בו זמנית גם ציינה שהסיבוב הראשון למטה לוקח כשעה ורבע. לדבריה באזור 9:15 יש הפסקה שאינה נמשכת זמן קבוע ולעיתים מדובר גם על שתיית תה בעמידה. כאשר נשאלה מדוע אם ידעה שתהיה הפסקת חשמל, לא שינתה את סדר העבודה בין המתקנים השונים, באופן שתתחיל בשירותים עובר להפסקה ותעבוד במקומות מוארים, בזמן הפסקת החשמל - תשובתה הייתה כי זהו סדר היום שלה. כאשר שקיות מתמלאות בשירותים, היא חייבת לפנות אותן, אחרת היא מקבלת על הראש. עוד אמרה כי לולא זה היה סדר יומה, הייתה נכנסת רק פעם אחת (ר' עמ' 12 ש' 5).
באשר לרטיבות מהמים אמרה כי זו קיימת לפעמים במקום בגלל הכיור. כאשר היא רואה רטיבות, היא נוהגת לנגב את המקום או לעבור מעל הרטיבות. לא מדובר במים רבים, אלא טפטוף. התובעת טענה כי הנפילה הייתה בסביבות השעה 11:00-10:30 וזאת היא יודעת על בסיס השעה בפלאפון שאתו התקשרה, לאחר שהובאה למשרד. עוד טענה כי באותו יום גב' ברנדין יצאה מוקדם, כדי להוציא את הילד שלה מהגן ועל כך היא למדה מהעובדת השנייה, שושנה לוי.

מנגד, גב' פלורה ברנדין, טענה - כי את השירותים מנקים רק פעם ביום. לטענתה הייתה תלויה בבסיס, הודעה על הפסקת החשמל וזאת עוד כשבוע לפני התאונה. בנוסף, היא גם אמרה לכולם לעבוד בבוקר במקום בו אין חלונות. היא טענה כי בשעה 13:00 אף אחד לא נכנס לשירותים כדי לנקותם, אלא רק בשעות הבוקר. היא עמדה בנחרצות על כך שאת השטחים הציבוריים, מנקים רק בבוקר (דהיינו לא במספר סבבים, כפי שטענה התובעת). העדה לא חלקה על כך שיצאה ממקום העבודה לפני הנפילה, היא לא זכרה עם זאת את סיבת היציאה. לדבריה, לפעמים היא יוצאת יותר מוקדם ואז היא מעדכנת את הבוסית אצל הנתבעת, או את הרס"ר הראשי בבסיס.

על התאונה היא דיווחה לדבריה למעסיק עוד באותו יום, כאשר בכלל זה גם מסרה שהדריכה את כולם לא לעבוד בזמן הפסקת חשמל. בהמשך החקירה הסבירה כי מסרה את אותם דברים, מאחר והיא חושבת שכניסה למקומות חשוכים מסוכנת (ר' עמ' 23 ש' 6). היא ציינה כי בפועל ההפסקה הייתה בשעה יותר מאוחרת, מהשעה שנקבעה בהודעה שנמסרה. בניגוד לתובעת, טענה כאמור עדה זו, שכל עוד לא מדובר ביום שבו יש אירוע מיוחד, או בקשה מיוחדת (כגון שנגמר נייר טואלט) - מנקים את השירותים רק פעם אחת ובשעות הבוקר. אף שמדובר בשירותים ציבוריים לבנות, היא לא הסכימה שהם העמוסים ביותר, בהפנותה לכך ששירותי גברים פחות נקיים וכן יש שירותים מיוחדים לצוותים שונים. נטען כי את כל סבב הניקיונות, לו טענה התובעת, מבצעים למעשה רק פעם אחת ולא שלוש פעמים. העדה אמרה כי ניקוי בפלוגה לוקח כשעה וחצי ולתובעת היו שתי פלוגות. מרד"מ לוקח כשעה, כאשר סה"כ התובעת עבדה 5.5 שעות ביום. העדה טענה כי סדר העבודה האמור, היה בעת התאונה והוא ממשיך גם היום. באשר לדבריה לעובדים, לא להיכנס למקום חשוך, היא ציינה כי מעבר לשירותי הנשים גם במרד"מ אין אור וכן יש שירותים נוספים בקומה אחרת, אשר גם בהם אין חשמל. היא ציינה עוד מקומות בהם אין אור (ר' עמ' 19 שורה 28-27).

רק במהלך העדות העלתה העדה אפשרות שהכניסה של התובעת לשירותים, לא הייתה בגלל צורכי עבודה, אלא מחמת צרכים אישיים (ר' עמ' 20 ש' 4). מעבר לאפשרות שנכנסה כדי לעשות את צרכיה, הוסיפה וטענה שהתובעת עשתה שימוש באחד מתאי השירותים כמעין מחסן פרטי, מאחר והמים לא עבדו באותו תא. נטען כי התובעת נעלה את הדלת באמצעות סכין, אותו הניחה על המשקוף ואף לאחר שהתבקשה לפנות את המקום, המשיכה לעשות בו שימוש (בעניין זה ר' החל מעמ' 23 ש' 21).

העדה לא חלקה על כך שהתובעת תמיד עבדה עם נעליים מהבית, נעלי ספורט. באשר לשאלה מדוע לא סגרו את דלת המסדרון שלפני הכניסה לשירותים, היא אמרה שמדובר בסמכויות של מג"ב. עם זאת הדגישה שכולם ידעו שבחושך אסור להיכנס לשם. אף שהעדה טענה בנחרצות שהיא לא יוצאת מהעבודה לפני 12:30, בגלל שהיא יוצאת רק אחרי ארוחת צהריים, עלה שלפעמים היא יוצאת גם להפסקות קצרות (כגון יציאה לדואר או לבנק) ולאחר מכן שבה לדבריה לעבודה. אף שכאמור לא זכרה את מטרת יציאתה, היא טענה שבאותו יום היא לא התכוונה לחזור. העדה אמרה כי גם אם התובעת גומרת את סיבוב הניקיון לפני שעת סיום העבודה, עליה להישאר במקום, אלא אם כן היא מאשרת לה לצאת בגלל צרכים ספציפיים (כגון צורך רפואי). היא חלקה על הטענה שיש הפסקה קבועה לשתות תה, אך אמרה שבכל עת אפשר לשבת 5 דק' כדי לשתות או לעשן. את ההדרכה לא להיכנס למקומות חשוכים , היא נתנה לטענתה , לפני יום התאונה וגם הזכירה זאת באותו היום.

מבין שתי עדות אלה מצאתי כאמור את עדות התובעת אמינה יותר מעדות גב' ברנדין;
התרשמותי הייתה כי גב' ברנדין העובדת עדיין אצל הנתבעת, עשתה ככל יכולה לסייע לנתבעת וכן הייתה בעמדת מגננה ביחס ליציאתה המקודמת, דווקא ביום האירוע. יום בו היה ידוע מראש שתהיינה שעות ללא חשמל. צודק ב"כ התובעת בהפנותו לכך שעת נחקרה זו על ידי צד ג', במעין עדות מדריכה ( שכן דובר בחקירה נגדית, אך של צד אשר לו אינטרס לסייע לנתבעת , להדוף טענות התובעת) - היא לעיתים השיבה תשובות "מתאימות" יותר לאינטרס הנתבעת, אף שבחקירה שקדמה לכך, לא זכרה את אותם דברים. כך גם ניסתה במסגרת חקירה זו, ליישב דברים שלא התיישבו בחקירה שקדמה לכך. עוד צודק ב"כ התובעת בטענתו כי האמור וחוסר האמינות, ניכרו בין השאר, בדברים שעלו באשר לשעת הנפילה, כאשר היו סתירות ואי התאמות בדברי העדה (להבדיל מאמירה פשוטה אפשרית שאינה זוכרת השעה).

כך, בתחילת החקירה, עת שגב' ברנדין, לא הייתה מודעת עדיין למשמעויות שונות של תשובותיה, השיבה על השאלה כמה זמן לפני הנפילה היא יצאה באומרה - "לפני שעה. שעה ורבע. לא יודעת. באיזו שעה זה קרה? לא זוכרת כלום" (ר' עמ' 15 ש' 28) . מדברים אלה עולה כי אין היא זוכרת כלל באיזה שעה הייתה התאונה ואולי גם אינה יודעת כמה זמן לפניה יצאה. חרף זאת, לפתע שב אליה זיכרונה, עת אמרה כי התאונה הייתה קרוב לשעה 13:00 (ר' עמ' 21 ש' 9). יוער כי את הטענה שהתאונה ארעה בסמוך לשעה 13:00, היא סמכה על כך שהיא יצאה לאחר ארוחת צהריים שנערכת עד לשעה 12:30. אם יצאה העדה אחרי 12:30 ואם קיבלה דיווח על התאונה כבר בשעה 13:00 - ממילא לא ברור כיצד ארעה התאונה כשעה-שעה ורבע לאחר יציאתה, כפי שטענה בתחילה?!. כאשר עלה קושי לנוכח שעות העבודה של התובעת (המתחילה בשעה 7:30 ועובדת כ- 5.5 שעות), מצאה לשנות שוב וכדי למנוע טענה לא סבירה, שהתובעת נכנסה לשירותים לנקותם, בדיוק בסיום עבודתה - אמרה הפעם כי התאונה הייתה " בשעה 12 ומשהו" (ר' עמ' 21 ש' 23). בקשר לשעת האירוע, יש ליתן את הדעת למסמך שהוגש בתיק המוצגים מטעם צד ג' (ללא שידוע מתי נערך) ואשר בו טענה אותה עדה, כי יצאה מהבסיס בסביבות השעה 11:30. לא ניתן מענה כיצד מתיישב הדבר עם טענתה הנחרצת כי תמיד בשעת ארוחת הצהריים היא במקום (ר' עמ' 24 ש' 2 - כאמור הארוחה היא בשעות 12:00 עד 12:30). זאת ועוד, על אף התנגדות בתחילה, הוסכם לבסוף על הגשת סיכום הביקור ב קופ"ח מאוחדת ביום התאונה (ר' מצורף לבקשה להבאת ראיות לסתור שהוגשה לאחר שהסתיימה שמיעת הראיות ור' גם עמ' 32 ש' 23-22). ממסמך זה עולה כי התובעת התקבלה כבר אצל הרופא בשעה 12:46. יש לזכור כי מרגע הנפילה, נדרש עוד זמן, עת שבתחילה טופלה התובעת על ידי חובשים במקום הנפיל ה ורק לאחר מכן, פונתה ברכב, של מי מטעם הבסיס והיה צורך להסיעה מהבסיס ועד לרח' הטורים (שם מטבע הדברים, התקבלה אצל הרופא לאחר המתנה לתורה). ביחס לשעה בה התקבלה כבר אצל הרופא, סבירה יותר טענת התובעת כי הנפילה הייתה בסביבות 10:30 – 11:00, מאשר שהייתה בשעה 13:00 או אפילו 12:15 (אם נתעלם מהקושי שגב' ברנדין יצאה לטענתה רק אחרי 12:30). האמור יפה אף מבלי שאדרש לכך שהרופא גם כתב מפורשות, עת קיבלה , "נפלה הבוקר". רישום זה אינו הולם - אם נפלה מספר דקות , עובר, לקבלתה על ידו. האמור יפה מבלי שאדרש עוד גם לכך שבתביעה לתשלום דמי פגיעה, רשמה התובעת כי התאונה הייתה בשעה 10:30, כאשר הנתבעת שחתמה והוסיפה הדרוש בטפסים, לא מצאה להסתייג שם, בסעיף המאפשר לעשות כן, משעה זו.

גב' ברנדין אמרה כי אם היא יוצאת לפני הפסקת הצהריים היא צריכה לקבל רשות מהרס"ר הראשי, ובכל מקרה היא תמיד חוזרת. היא יוצאת ולא חוזרת, רק כאשר מדובר ביציאה לאחר השעה 12:30 (ר' בראש עמ' 24). ממילא עת עלה כי במסמך שהציג צד ג', אמרה כי יצאה בסמוך לשעה 11:30 ואחר כך קיבלה טלפון כי התובעת נמצאה בוכה על רצפת השירותים, ועת אמרה כי באותו יום יצאה שלא במטרה לשוב - נראה כי חרגה מהמקובל. אכן, התרשמותי הייתה כי בעת עדותה, הייתה הנ"ל בעמדת מגננה, ביחס לאמור. כאשר הטיח בגב' ברנדין, ב"כ התובעת, ישירות, את הטענה שביום התאונה יצאה מוקדם והשאירה את העובדות ללא הנחיות , השיבה: " אתה משקר בפנים? אני לא רוצה לשמוע אותך. מצטערת. אני בן אדם שאף פעם בחיים לא משקרת. אומרת מה שיש תמיד. לא בצד של יעל ולא בצד של החברה. אני אומרת אמת. זה היה בשעה 12 ומשהו" (ר' עמ' 21 ש' 23-21). לא התרשמתי מאמינות טענות אלה וכאמור התרשמותי הייתה כי העדה עושה הדרוש להגן על עצמה ועל הנתבעת, המעסיקה אותה, עד היום.

יש לזכור כי אותה עדה שטענה לשעת הנפילה, לא זכרה מנגד מתי בכלל הייתה השעה של הפסקת החשמל. כך בעמ' 21 החל מש' 24, עת נשאלה האם הפסקת החשמל הייתה באזור 12 ומשהו והשיבה:" יכול להיות. לא זוכרת. מה שהיה כתוב שם, או 4 שעות או עד הערב. אבל בשעות האלה אם היה הפסקת חשמל לא היה חשמל". אם לא זוכרת העדה מתי הייתה הפסקת החשמל, ממילא, לא ברי כיצד היא יכולה לזכור את שעת הנפילה. ויוטעם, לא הייתי מוצאת פסול בטענה שהעדה אינה זוכרת את שעת הנפילה ו/או שעת הפסקת החשמל, אך בחירתה לנסות ולהעלות גרסה , אשר לטעמה מטיבה עם הנתבעת, על אף אמירות ברורות מנגד המלמדות שאינה זוכרת הדברים - פגעו באמינות עדה זו ובאפשרות לסמוך , גם על עובדות אחרות , להן טענה.

ועוד; על אף טענתה הנחרצת כי מנקים רק פעם אחת, עלו בדבריה סתירות באשר לשאלה מהו הסדר בו עושים את אותו סבב ניקוי יחיד נטען. בעוד בתצהירה טענה אמרה כי את השירותים מנקים בשעת בוקר מוקדמת, לפני תחילת הפעילות בבסיס, מנגד - בעמ' 18 ש' 5 - אמרה כי קודם מנקים את המרד"ם ורק אחר כך את השירותים. בשים לב לכך שבעמ' 18 ש' 15 - העריכה את זמן ניקוי המרד"ם בחמישים דקות עד שעה, הרי שאם התובעת מתחילה שם ובשעה 7:30, ממילא היא מגיעה להתחיל את השירותים רק בשעה 8:30 בקירוב ואינה יכולה לסיים לנקותם, לפני תחילת הפעילות בבסיס (כנטען בתצהירה) . בתשובה לשאלה מנחה, בחקירת צד ג', האם נכון שהתובעת מגיעה בשעה שבע וחצי, מנקה את השירותים חצי שעה ורק אז ממשיכה למקומות אחרים, היא אישרה לפתע סדר זה (ר' עמ' 23 ש' 21-19).

כאמור מהאישור שערכה העדה והוגש באמצעות צד ג' עלה כי אין מחלוקת שגב' ברנדין לא הייתה במקום בעת הנפילה אלא הגב' שושנה לוי. אכן, גם בתצהירה אמרה, גב' ברנדין, מפורשות כי לאחר יציאתה "החליפה אותי בתפקיד שושנה לוי" (ס' 6 שם). על אף האמור ואף שגב' ברנדין אישרה למעשה כי באשר לאירוע, לא נכחה כלל במקום (ר' עמ' 15 ש' 21-18) - בחרה הנתבעת שלא להביא לעדות עדה זו. אף שהרושם מהתצהיר היה כי מדובר במחליפה של גב' ברנדין, בעת חקירתה היא טענה שלא הבינה את האמור בתצהירה ומדובר בעובדת ניקיון נוספת, אשר למעשה כטובה, מבקשים ממנה להשגיח בעת היעדרות גב' ברנדין וכן לדווח לאחרונה, אם קורה דבר הדורש זאת (ר' עמ' 22 ש' 22-1). אציין כי כאשר עולות מחלוקות רבות באשר לאירועים ביום התאונה, והנתבעת היא שמפנה לכך שגב' לוי הייתה שם באותה עת והנ"ל עדיין עובדת אצלה - מצופה היה כי הנתבעת תביא הנ"ל לעדות. הטענה כי הנתבעת לא יכלה לדעת שעליה להביא את גב' לוי, מאחר והתובעת ציינה את שמה לראשונה בעת עדותה - אינה יכולה להתקבל כאשר שמה של גב' לוי, עלה עוד קודם לכן ודווקא מצד הנתבעת.

בלט כי גב' ברנדין מצד אחד לא זכרה דברים רבים (ר' לדוגמא עמ' 15 ש' 23 - שם לא זכרה סיבת יציאתה מהעבודה, עמ' 18 ש' 18 - שם לא יכלה לאשר אף בוודאות שהתובעת עובדת 5.5 שעות, עמ' 18 ש' 30 - שם לא זכרה את כל אותו סבב עבודה נטען של התובעת, וכן בעמ' 19-20 - שם מספר פעמים השיבה לא יודעת או לא זוכרת), אך מנגד - עמדה בנחרצות על כך שנאמר לעובדות לסיים עבודה במקום חשוך בשעות מוקדמות וכן שמנקים את השירותים רק פעם ביום. העמידה הנחרצת על אותם דברים, המשרתים אינטרס הנתבעת, כנגד שלל הדברים שאמרה ישירות שאינה זוכרת, או לחלופין שעלה מתשובותיה, הלא עקביות , כי אינה זוכרת - פגעו לטעמי באמינות הכוללת שניתן ליחס לעדה זו.

התרשמותי הכוללת מגב' ברנדין התיישבה עם טענת התובעת כי זו אמרה לה לא להיות מפונקת וללכת לנקות השירותים. התרשמותי מהעדה התיישבה גם עם הטענה שהטיח בה ב"כ התובעת בחקירה, כי לאחר התאונה התקשרה לתובעת רק פעם אחת וזאת לא כדי להתעניין בשלומה, אלא כדי להודיע לה שאינה חוזרת לעבודה (גב' ברנדין כפרה בכך, אך אישרה שלא ראתה את התובעת מאז התאונה). מסכימה אני עם ב"כ התובעת כי אין מקום להידרש לטענה שהעלתה עדה זו, לראשונה בעת עדותה, כאילו התובעת עשתה שימוש פרטי לצרכיה, באחד מתאי השירותים שבמקום. טענה ממין זה, יש לטעון בתצהיר וטענה ממין זה הייתה יכולה הנתבעת להוכיח ללא קושי רב, אם היה בה ממש (על ידי הבאת אנשים מהבסיס, באשר לכך שתא אחד היה נעול דרך קבע) - אך, מה מהנ"ל, לא נעשה.

בהמשך לאמור אני מוצאת להעדיף את עדות התובעת וגרסתה על פני עדות גב' ברנדין. גרסת התובעת הייתה עקבית וסדורה, בחלקה הנוגע לאופן בו אירעו הדברים. גם אם עלה כי זו הייתה נרגשת ואף הפריזה בחומרת האירוע, הפגיעה וחששותיה בעבודתה כיום - דבריה בעדותה, באשר לאופן בו אירעו הדברים היו משכנעים ואמינים. אכן מתצהירה היה יכול לעלות הרושם כי לא ראתה את המדרגה, בגלל החושך וכי מטעם זה נפלה, בעוד בעדותה אמרה באופן ברור כי למעשה לא ראתה את הרטיבות , בעטיה נפלה ורק אז נתקלה רגלה במדרגה - אך להתרשמותי , אי דיוקים אלה , לא נבעו מרצון להטעות או להציג דברים בדרך נוחה לתובעת. אי הדיוקים נבעו מהיותה אישה פשוטה וישירה, אשר לא תמיד מודעת לעצם הדקויות, להם נדרשו הצדדים (ר' דבריה בהקשר אחר בעמ' 3 ש' 14 "אני לא פרופסורית..."). . בעת עדותה הציגה גרסה אחת בעקביות ובאופן ברור. אכן, בסופו של יום נותרה עדות זו עדות יחידה של בעל דין, אך לטעמי ניתן להסתמך עליה וזאת - הן בשים לב לכך שלא היו עדים נוספים לאירוע, הן בהיותה עולה בקנה אחד עם כל החומר שהוגש ואופן הדיווח על התאונה למל"ל והן בשים לב לליקויים בעדות היחידה הנגדית. הנתבעת היא שהעלתה טענה כאילו לא היה מקום להיכנס כלל לשירותים לנקותם באותה עת, ואם היה ממש בטענה זו, יכולה הייתה הנתבעת להביא עדים נוספים להוכיחה. יש ליתן משקל לבחירתה שלא לעשות כן. יש ליתן עוד משקל לבחירתה להביא לעדות, דווקא עדה שלא נכחה במקום בעת התאונה עצמה.

מקום בו מעסיק אומר לעובד להיכנס למקום חשוך ולנקותו (בין ניקוי מלא ובין רק ריקון אשפה), אני סבורה כי אכן קיימת רשלנות, אשר לאורה יש מקום להטיל על המעסיק לשאת בנזק שנגרם לעובד, שנפל שם. אני מוצאת להעיר כי אף שב"כ התובעת אמר בסיכומיו במקום אחד כי האירוע לא קרה בגלל שהלכה בחושך, עלה למעשה מדברים שאמר בסמוך, כי כוונתו הייתה שאין זה גורם יחיד, אלא הנזק יסודו בשילוב של החושך , עם תנאי המקום (קירבה לכיור, ממנו הגיעה הרטיבות וכן ליד מדרגה, ר' עמ' 30 ש' 7-6). אציין כי ככל שטענת התובעת היא לרשלנות מחמת קירבת הכיור לדלת ו/או מחמת מחדל כלשהו הנוגע למדרגה שם - היה על התובעת לתבוע גם את צד ג', אך היא בחרה שלא לעשות כן. אפילו אתעלם מכך שהתובעת בחרה שלא לתבוע את צד ג', מכל מקום, גם לא הובאו ראיות המולידות את המסקנה כי הייתה רשלנות בתנאי המקום הנ"ל. לא די בעצם התוצאה המצטערת, כדי לקבוע שהיה דבר מה לא תקני במדרגה או בכיור. יוער כי רק מתמונת המקום, לא ניתן ללמוד על ליקוי ולא הוצגה כל חוות דעת, או ראיה רלוונטית אחרת, כמצופה, בנסיבות אלה.

משאני מוצאת כי קיימת רשלנות של הנתבעת עת הורתה לתובעת להיכנס ולעבוד במקום חשוך, די לי בכך ואיני רואה צורך להידרש עוד לטענות בדבר משמעות העובדה שהתובעת עבדה עם נעלים עימם הגיעה מביתה ולא עם נעלים שסיפקה המעסיקה ואשר בהם סוליה מיוחדת למניעת החלקה (ר' תקנות הבטיחות בעבודה (ציוד מגן אישי) התשנ"ז - 1997).
כן איני רואה צורך להרחיב באשר לעצם הרשלנות הכרוכה בכך שהאחראית על עבודות הניקיון יוצאת בשעה מוקדמת, כאשר העובדים נותרים ללא השגחתה וזאת דווקא ביום בו יש הפסקת חשמל. בשים לב לשעות האירוע, בהתאם לעדות התובעת, עולה כי גב' ברנדין עזבה את מקום העבודה עוד בשעות הבוקר.
מאחר ואין מקום כאמור לקבל את ההודעה לצד ג' - לא מצאתי צורך גם לפנות להוראת סעיף 15 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], אליה הפנה ב"כ צד ג'. כן לא ראיתי צורך להידרש לקביעות כב' השופט עמית בע"א 9073/09 אסותא - מרכזים רפואיים בע"מ נ. מיכאל שרף מיום 14.6.11 (באשר לשיקולי מדיניות משפטית, להימנע מהרתעת יתר של מזיקים. טענה שהועלתה בין השאר, ביחס לטענה הסתמית כי אין לקבוע מדרגה, במקום בו הייתה).

לא מצאתי, בסופו של יום, גם להשית אשם תורם על התובעת;
אכן התובעת הייתה מודעת לחשיכה וממילא לסכנה הכרוכה בכך, אך עלה באופן ברור כי לנוכח ההנחיה שניתנה להמשיך לעבוד, היא חששה למקום עבודתה ולפרנסתה. הבנתה הפשטנית הייתה כי עליה לעבוד כהרגלה. במתח שבין ההוראה לנקות ובין החשיכה במקום - היא החליטה להסתפק בניקוי מינימאלי. בלשונה: " אמרתי אולי אלך לפחות להרים את שקיות הזבל שלא יתמלא יותר מדי. שם יש בנות. להוריד מים, כי לפעמים חיילות לא מורידות מים. זה חשבתי, אפילו שהיה לי דלי ומגב אמרתי אנסה מה שביכולתי, לא מעבר לזה" (ר' בראש עמ' 6). יש לזכור כי לא הובאה ראיה שהתובעת ידעה אז שהממונה הישירה יצאה מהמקום. מכל מקום, היא חששה להפר הוראתה , לאחר שביקשה להימנע מכך. בנסיבות אלה החלטתה לבצע ניקוי, רפילו אם זה יהיה שטחי ומינימאלי כאמור - היא מובנ ת. למרבה הצער, התאונה ארעה כאמור, עוד בטרם התחילה בע בודה במקום (בין ניקוי משמעותי ובין רק הוצאת אשפה וכיו"ב).

ידועה ההלכה כי :
"קיימת נטייה במדיניות השיפוטית שלא להטיל אחריות על העובד הנפגע בשל "אשם תורם", אלא במקרים ברורים, בהם אשמו של העובד כגורם לתאונה בולט לעין... נטייה זו מקובלת גם בבית-משפט זה. כך נאמר בע"א 655/80 מפעלי קרור בצפון בע"מ נ' א' מרציאנו ואח' וערעור שכנגד [7], בעמ' 603- 604:
"מגמה, שהשתרשה בהלכות שנקבעו בפסיקת בית המשפט הזה, היא, כי במקרה שמדובר בתאונת עבודה, אשר בה נפגע עובד, יש לדקדק דווקא עם המעביד בכל הנוגע להטלת האחריות ולהקל במידה רבה עם העובד בייחוס רשלנותו, שגרמה או שתרמה לתאונה".
ר' ע"א 663/88 יהודה שירזיאן נ. לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז (3),225, 232.
אשר על כן - לא מצאתי כאמור להטיל חלק מהאחריות על התובעת.

ומכאן לשאלת גובה הנזק;
בפתח הדברים אני מוצאת להעיר כי איני מוצאת ממש בטענת הנתבעת שיש לקבוע כי הנכות הרפואית עומדת על 20% בלבד ולא על 30%, כפי שקבע המומחה מטעם בית משפט (ר' החל מעמ' 34 ש' 25). לא ברור מה מקור הטענה כי ד"ר רוזנר לא מצא להכיר בנכות צידית. המומחה מציין מפורשות בחוות דעתו כי מצא הן נכות קדמית ואחורית והן נכות צידית. ייתכן וטוב היה , לו היה קובע המומחה את אותה נכות שקבע, תוך שימוש הן בתקנה 48 (2)(א) - העוסקת בנכות צידית והן בתקנה 48 (2)(ב) - העוסקת בנכות קדמית ואחורית. ברם, קריאת חוות הדעת מלמדת באופן ברור שהמומחה הכיר בחוסר יצבות בכל המישורים הנ"ל. את הנכות שקבע הוא ביסס הן על כך והן על כלל הקרעים שהודגמו בבדיקת MRI (ואשר אותם אף פירט בחוות דעתו). ראוי היה כי הנתבעת תפנה למומחה ולו במסגרת שאלות הבהרה, באשר לבחירתו לעשות שימוש בתקנה זו ולא אחרת, ואין היא יכולה להימנע מכך ואז לטעון, רק על בסיס זה, כי הנכות הסופית שנקבעה, אינה נכונה , לנוכח בחירת תקנה פלונית (ללא שמועלות במקביל טענות באשר לגוף ממצאי המומחה).

מתלוש שכר של חודש ספטמבר 2009 (ר' מוצג ב'), עלה כי התובעת קיבלה שכר בחודש שלאחר התאונה וזאת על חשבון ימי מחלה. מעדותה עלה כי לאחר התאונה נשלחה להכשרה מקצועית מטעם המל"ל. במסגרת זו סיימה קורס מזכירה רפואית וכן עברה קורס השלמה להנהלת חשבונות. עוד שיפרה את העברית שבפיה, בסיוע מורה. כאשר סיימה הנ"ל, היא הופנתה לפרויקט אלווין המסייע באיתור מקום עבודה, אך כבר לאחר שבוע חדלה מאותו ניסיון, מאחר וחברה הציעה לה עבודה בנעמ"ת. בעת העדות עבדה שם כבר כחצי שנה. בתחילה עבדה רק כשעתיים ביום, בהמשך עלתה המשרה לארבע שעות ובעת עדותה כבר עבדה שש-שבע שעות ביום, למשך חמישה ימים בשבוע. לטענתה מדובר עם זאת במשרה זמנית, כאשר הובהר לה שלא תוכל להמשיך לעבוד שם בשנה הבאה. טענה זו נסתרה, עת לאחר סיום שמיעת הראיות, הוגש תלוש שכרה בחודש ספטמבר 2013 - באופן המעיד כי היא ממשיכה לעבוד שם, בהיקף של 80% משרה ושכרה הממוצע עומד כאמור על 5,460 ₪. בעדותה טענה כי במשך כשעתיים -שלוש בצהריים, יש לה הפסקה וזאת כאשר הילדים ישנים. לדבריה היא עובדת במקום, עם פחד שילד ייפול מידיה, בגלל בעיית שיווי המשקל וכי לא דיווחה על מצבה למנהלת. היא הביעה מס' פעמים במהלך העדות, פחד שתישלח לבית סוהר, אם יקרה משהו , או אם ייוודע שהסתירה את מצבה הרפואי. אני מוצאת לציין כי התרשמותי מהתובעת, בחלק זה של עדותה, הייתה של הגזמה והקצנת דברים. לדבריה, היא לא משתמשת במכשיר שיכול להקל על כאביה וזאת כדי שלא יבחינו במוגבלות. עם זאת ומנגד טענה שהיא מצליחה לעבוד באותו מקום וזאת עקב עזרה הניתנת לה על ידי מטפלות נוספות שבמקום (ר' עמ' 8 ש' 22-20). היא טענה עוד כי היא ממתינה לסיים את העבודה שם ולקבל דמי אבטלה, עד שתמצא עבודה אחרת. היא לא הסכימה שמדובר בעבודה בהיקף דומה לעבודה לפני התאונה, בהפנותה לכך שבמקביל לעבודה אצל הנתבעת, היא עבדה בעוד מספר עבודות אחרות, אשר גם בגינן קיבלה כסף, אף אם לא מדווח (ר' עמ' 9 ש' 16-7). עלה כי התובעת לא שכרה עזרת צד ג' בשכר, אלא בסמיכות לפסח.

כיום התובעת אינה נוסעת במונית, מחמת חיסרון כיס, אלא בשילוב של אוטובוס ורכבת - תוך שימוש באותו כרטיס. היא טענה כי יש לה קושי לעמוד באוטובוס, בהעדר מקום. יצוין באופן כללי כי זמן מה לאחר שהחלה חקירת התובעת, היא ביקשה לשבת, בציינה שקשה לה לעמוד עמידה ממושכת. באותה עת הודגמה צליעה בולטת. עם זאת, אותה צליעה - לא נחזתה בהמשך החקירה, כאשר באופן אקראי ניגשה התובעת לדוכן בית המשפט, במטרה להציג דברים על גבי תמונה. אותה צליעה לא ניכרה, גם עת הדגימה את האופן בו נפלה. במהלך העדות היא קמה והתיישבה לסירוגין ואף פרצה מספר פעמים בבכי, אשר בהתאם להתרשמותי היה מאולץ.

התובעת טענה בסיכומיה לפיצוי ברכיבים של כו"ס, הפסדי שכר (עבר ועתיד) ועזרה ולהלן אדרש לאלה;

כאב וסבל;
בשים לב לנכות שנקבעה על ידי המומחה מטעם בית משפט, תיאורה בחוות דעתו ו תקופת השיקום - אני מוצאת לפסוק לתובעת פיצוי בסך 150,000 ₪.

הפסדי שכר בעבר;
התובעת החלה בעבודה חלופית רק בתחילת מאי 2012, כאשר בחלק ניכר מתקופת הביניים אף שלא עבדה, קיבלה תשלומים מין המל"ל. שכרה עובר לתאונה אשר עמד על 5,120 ₪ ובהתחשב ב עליית המדד, אני מוצאת להעמידו על שווי נוכחי מעוגל של כ- 5,600 ₪.
מקום בו, במרבית פרק זמן זה (לפי דמי השיקום עד סוף מרץ 2012) - הייתה עסוקה בשיקום , בהתאם להנחיית המל"ל ומצאה במקביל "פרנסתה" באמצעות קצבת נכות מעבודה, בתוספת דמי השיקום, נראה שהחישוב הראוי , הוא פיצוי על בסיס הפסד שכר מלא, כאשר מנגד בניכויים, יופחתו התשלומים המקבילים מהמל"ל וכן שכר שהוסיפה לקבל מהנתבעת עוד בסמוך. חישוב זה , לו טען בא כוחה, מתאים יותר מתחשיב תיאורטי, על בסיס הנכויות הזמניות שקבע המומחה . לתחשיב תיאורטי זה, אין מקום, עת עלה , כי התובעת לא יכלה לשוב לעבודת ניקיון, לנוכח נכותה ונאלצה לפנות לבחינת דרך תעסוקתית חדשה. על בסיס שכר בסך 5,600 ₪ והפסד מתחילת חודש ספטמבר 2009 (הונח כי בחודש התאונה המשיכה לקבל שכר ממקום עבודתה ומכל מקום לא הונחו נתונים המאפשרים לשום ההפסד החלקי בחודש זה) ועד סוף מרץ 2012 - עסקינן בהפסד בגין 31 ח' ובסך של 173,600 ₪.
לאחר הפחתת שכר חודש ספטמבר 2009, בסך 1,715 (ר' מוצג ב'), עומדת היתרה על סך של 171,885 ובתוספת ריבית מאמצע התקופה, יש להעמיד הפיצוי (עובר להפחתת תגמולי המל"ל), על סך מעוגל של 179,000 ₪. יש לזכור כי בהפחתות להלן, יופחתו בעקיפין תשלומים שהתקבלו בתקופה זו (הן דמי שיקום , הן דמי פגיעה והן קצבת נכות מעבודה , ששולמה גם בתקופה זו) - ממילא הנפסק בפועל, נמוך משמעותית מסכום זה. אף שעולה כי בתחילת עבודת התובעת בעבודה החדשה, היא לא הגיעה עדיין לשכרה המקורי, לא נטען לפיצוי בגין תקופת ביניים זו ואף מבחינת הסכומים הכוללים המתקבלים בתחשיבי, לא מצאתי לפסוק פיצוי נוסף.

פגיעה בכושר ההשתכרות:
כאמור תלוש השכר האחרון שהוגש, מלמד כי גם כיום עומד שכר התובעת על כ- 5,460 ₪. מסכימה אני עם הנתבעת כי יש ליתן את הדעת לכך שבסופו של יום, חל למעשה שיפור בתנאי התובעת מבחינה זו שכיום היא מרוויחה שכר זה במקום עבודה אחד. באותו מקום, מבוצעת גם הפרשה לפנסיה על מלוא השכר (בעבר הייתה ההפרשה רק מהעבודה אצל הנתבעת ולא שוכנעתי כי ביסוד הדבר עמדה רק העובדה שחל שינוי בחקיקה). בנוסף לכך ששכרה היום, מתקרב לשכרה הקודם, המשוערך - עובדת התובעת רק בהיקף של 80% משרה. מעובדות אלה אתה למד כי יש מקום להנחה שהמשמעות התפקודית של הפגיעה, אינה זהה, לגובה הנכות הרפואית. עוד צודק ב"כ הנתבעת בהפנותו לכך שאף שהתובעת עברה הכשרה מקצועית לעבודה שהינה פחות פיזית, היא בחרה לפנות לעבודתה הנוכחית, עם ילדים, חרף המאמצים הפיזיים שהדבר דורש. עם זאת ומנגד - יש לזכור כי עסקינן בנכות אורתופדית , בה בדרך כלל יש נפקות תפקודית לא מבוטלת לנכות הרפואית. כן עסקינן בתובעת, אשר יש מקום להנחה שתמצא פרנסתה מעבודה פיזית (זו או אחרת). ממילא אף אם איתרה התובעת כעת עבודה, בה הביטוי של נכותה אינו מלא, יש מקום לפיצוי משמעותי , המשקף את הפגיעה שנגרמה והסיכוי כי לזו יהא ביטוי בעתיד . בין נזק, עת תאלץ לעבור עבודה ובין נזק , מקום בו עם התבגרותה, תתקשה להתמיד במאמציה לעבוד , חרף מגבלתה. לאחר שבחנתי תוצאת תחשיב אקטוארי, מהוון - על בסיס 24 שנים שנותרו לתובעת עד גיל 67, שכר של 5,600 ₪, ו- 30% נכות, וביצעתי הפחתה - לנוכח השיקולים דלעיל ובשים לב לעבודתה הנוכחית - מצאתי לפצותה בסך גלובאלי של - 250,000 ₪.

עזרת צד ג';
חרף נכותה, אין טענה כי התובעת נדרשה עד היום לעזרה בשכר. בשים לב מחד גיסא לכך שהוכרה נכות לא מבוטלת ומאידך גיסא לבחירת התובעת לעבוד חרף האמור, בעבודה פיזית, כאשר לא שוכנעתי גם שהעדר עזרה עד היום נעוץ רק במצב הכלכלי - אני מוצאת לפסוק לתובעת פיצוי גלובאלי בסך 75,000 ₪ (כ- 20,000 בגין עזרתם החריגה של בני משפחה בעבר, בתוספת 55,000 ₪ בגין עזרה עתידית על בסיס כ- 200 ₪ לחודש, המקנות כ- 5 שעות עבודה ובהיוון).

ניכויים;
מהסכום הכולל העולה ל- 654,000 ₪ יש להפחית דמי שיקום ששולמו, על פי המצורף להודעת נתבעת מחודש אפריל 2012 (אשר אליה הפנה ב"כ הנתבעת בסיכומיו לצורך ההפחתה, ובהתעלם מתשלומי נסיעות ושכר לימוד, המפורטים שם). על בסיס הסכום העולה שם ובתוספת ריבית והצמדה מאמצע התקופה - אני מעמידה הפחתה זו על סך מעוגל של 39,000 ₪.
עוד יש להפחית דמי פגיעה וקצבת נכות מעבודה, בין זו ששולמה בעבר ובין זו שתשולם בעתיד. על בסיס חוות דעת אקטוארית שנערכה עוד בדצמבר 2011, דובר בסך של 376,413 ₪. לא מצאתי לחסום בקשת הנתבעת לאפשר לה, בשים לב לחלוף הזמן, להגיש חוות דעת מעודכנת (אעיר כי ב"כ התובעת לא התנגד לכך). חוות דעת כאמור תושלם בתוך 21 יום, ממועד מתן פסק הדין וזו תערך על ידי המשרד שערך את חוות הדעת המקורית. ככל שבתוך 10 ימים לאחר מכן, לא תתקבל התנגדות, ייראה הסכום שבזו כמחליף את סכום ההפחתה דלעיל. לא תוגש חוות דעת כאמור, או לחלופין הסכמה של הצדדים להפחתת סכום אחר, אף ללא עדכון חוות הדעת - תבוצע ההפחתה , בהתאם לסכום דלעיל, ללא עדכונו.

טרם חיתום אני מוצאת להוסיף ההערות הבאות;
אין לטעמי מקום לטענות שהעלו הצדדים באשר לסבירות ניקוי בשעות אלה ואחרות. יש מקומות בהם מבצעים ניקוי פעם ביום ויש מקומות בהם מבצעים מספר סבבים של ניקיונות והדבר הוא פועל יוצא של מספר העוברים באותו מקום, רמת הניקיון שנבחרה, מספר עובדי הניקיון וכיו"ב. דברים ממין זה, יש להוכיח ולא לעלות סברות בסיכומים.
לא מצאתי את הליקויים להם טענה הנתבעת בסיכומיה ביחס לעדות התובעת. בחלק מהטענות שובשה העדות, בעוד עיון בדברים לגופם, מלמד כי לא היה שם הליקוי הנטען.
לא מצאתי להידרש לחלק מהטענות שהועלו בסיכומים, עת שדובר בטענות שעלו לראשונה בשלב זה, עת שלא הונחה תשתית ראייתית נדרשת ועת שהדרשות לטענה, היה בה לפגוע בזכות הצד הרלוונטי, להתגונן כנגדה.
התופעה של משלוח הודעות לצד ג' ב"יד קלה", גורמת לסרבול מיותר של הליכים רבים ולעיתים כל העומד בבסיסה, הוא רצון לאתר "כיס עמוק" נוסף , אף בטרם נערכה בחינה של ממש באשר לטענות לגופן. לטעמי מקום בו בוחר צד לנהוג כן ונמצא שדין ההודעה להידחות, ראוי להטיל הוצאות משפט ממשיות, המשקפות את העבודה המיותרת שנגרמה לאותו צד.
יש להצטער על כך שלא אחת נדרש בית המשפט לעשות את מלאכת הצדדים. כך לדוגמא, עת טוענים להפחתת תגמולי מל"ל - ראוי להפנות לסכום הנטען הכולל, למסמכים שהוגשו ואשר מהם ניתן לעמוד על זה, לשווי הנוכחי של התגמולים וכיו"ב. לצערי, חרף בקשות חוזרות ונשנות, לא נעשה הדבר לעיתים רבות (ר' לדוגמא בתיק זה , החלטתי מיום 23.7.13 ומנגד עמ' 36 ש' 11-8).
לא נדרשתי לרכיב הוצאות (בעבר או בעתיד), שכן לעת סיכומיו, ויתר ב"כ התובעת על רכיב זה, בהיות התאונה תאונת עבודה.

הסכום הסופי המתקבל, בהתאם לכל האמור לעיל - ישולם בתוך 60 יום, ממועד מתן פסק הדין (בשים לב לצורך להשלים עדכון חוות הדעת האקטוארית).

בנוסף תחזיר הנתבעת ליתר הצדדים כל תשלום ששולם למומחה או לעד וכן את אגרת בית המשפט, הכול בתוספת ריבית והצמדה, ממועד כל תשלום.

עוד תשלם הנתבעת לתובעת בגין שכ"ט בא כוחה 23.6% - מהסכום הסופי שיתקבל.

מאחר ונדחית ההודעה לצד ג' - תשלם הנתבעת גם בגין שכ"ט בא כוח צד זה, 17.7% - מהסכום הסופי שיתקבל (בשים לב לשוני בהיקף העבודה שהושקעה במהלך התיק).

פסק הדין יומצא לצדדים.

ניתן היום, כ"ז חשון תשע"ד, 31 אוקטובר 2013, בהעדר הצדדים.