הדפסה

לוין נ' תפן ייצור ושיווק מוצרי פלסטיק 1990 בע"מ

בפני
כב' השופט יואב פרידמן

תובע

אילן לוין

נגד

נתבעת

תפן ייצור ושיווק מוצרי פלסטיק 1990 בע"מ

החלטה

בקשה של הנתבעת לעיכוב הליכים בתביעה מכוח סע' 5 לחוק הבוררות.

1. בין הצדדים נחתמו שני הסכמים. הראשון, מיום 7.5.02 כונה בתביעה "הסכם העמלות". הוא קבע שלתובע זכויות קנין רוחני במוצרים שהעלה כרעיון – כאשר הנספח להסכם מנה שני מוצרים כאלה, בהם מגביה. עוד קבע ההסכם זכאות של התובע לתשלום עמלה בסך 10% ממחיר המכירה. התובע טוען כי בהמשך תוקן שעור העמלה המוסכם והועמד על 15%. סע' 5 – 19 לכתב התביעה עניינם בסעד כספי בגין הפרה נטענת של הסכם העמלות על ידי הנתבעת הנוגעת לאחד מאותם שני מוצרים (מגביה רשת).

אין חולק שבהסכם הראשון לא מופיעה תניית בוררות.

2. ההסכם המאוחר מבין השניים הנו מיום 17.10.04 , וכונה בתביעה "הסכם הייצור". הוא כולל תניית בוררות, ונוגע למוצר אחר שפתח התובע, "רווחן רשת". בפתיח להסכם נקבע שהחוזה מיום 7.5.02 חל גם על הסכם היצור. כותרת הסכם הייצור הנה "הסכם (המשך)". ההסכם קבע אחריות הנתבעת לייצר המוצר החדש וקבע מחירו. ההסכם קבע גם חלוקה בעלויות ייצור מסוימות בין הצדדים. נקבע שהפצת המוצר תהא על ידי הנתבעת, ואלו השיווק והמכירה יעשו על ידי התובע. סע' 20-25 לתביעה נוגעים להפרות שונות של הסכם הייצור הנטענות כלפי הנתבעת.

ההסכם קבע גם יעדי מכירה מינימליים שאם לא יעמדו בהם "ייפגשו הצדדים לדיון בנושא". תניית הבוררות נוסחה בסע האחרון של הסכם הייצור הוא סע' 9, בזו הלשון: "הצדדים יכולים לסיים חוזה זה בהתראה מוקדמת של שנה. במידה ולא יגיעו להסכמה, ילכו הצדדים לבורר מוסכם (או של לשכת עו"ד)".

הנתבעת טוענת שיש לראות בשני ההסכמים מארג אחד, כעולה אף מהכותרת "הסכם (המשך)". עמדתי שונה. מקובלת עלי עמדת התובע שיש לראות בשני ההסכמים הסכמים שונים. אמנם כדי לחסוך במלל הסכימו הצדדים להחיל את עקרונות ההסכם הראשון על ההסכם המאוחר (ונראה מבלי שאקבע מסמרות, שהפרשנות הנכונה הנה – עד כמה ש הדבר לא סותר קביעות ספציפיות בהסכם השני), אך הדבר אינו הופך שני ההסכמים להסכם אחד או למארג חוזי אחד. שני ההסכמים דנים הרי במוצרים שונים . ההסכם הראשון דן במגביה רשת ודליים שחורים. ההסכם השני דן ברווחן רשת. אף תוכן ההסכמים שונה. ההסכם הראשון עניינו בהסכמה בדבר זכויות היוצרים וגובה עמלה שמגיע לתובע ממכירת המוצרים בהם דן אותו הסכם. ההסכם השני מכיל עק רונות ההסכם הראשון על המוצר החדש , ומתייחס בקצרה גם לזכויות היוצרים. אך קובע גם הסכמות ספציפיות בדבר ייצורו של אותו מוצר חדש , מחירו, נשיאה בעלויות, ולאיזה חלק אחראי כל צד.

3. מכאן שאין להכיל תניית הבוררות על ההסכם הראשון, הסכם העמלות. אין קביעה בהסכם הייצור המאוחר, שתניית הבוררות תחול אף לגבי ההסכם הראשון הדן בכלל במוצרים שונים. בענין זה הדין עם התובע.

4. מאידך אין ממש בטענות התובע כאילו אין תחולה להסכם הבוררות אף ביחס להסכם השני, רק משום שניסוחה לא קבע הבוררות כדרך בירור אקסקלוסיבית המוציאה סמכותו של ביהמ"ש. אין מדובר בתנית מקום שיפוט, שכדי שיינתן לה תוקף מקום שיש חלופה אחרת בדין של סמכות מקומית (בה חפץ תובע), צריכה היא להיות מנוסחת ככזו הקובעת מקום שיפוט ייחודי (תקנות 3-5 לתקנות סדר הדין האזרחי).

משעה שקבעו הצדדים בהסכם ביניהם תניית בוררות למקרה של מחלוקת, ברור שיש לתן לתניה זו תוקף. לא יכול צד להתנער ממנה רק משום שלא נוסחה בלשון "הסכסוך יתברר בבוררות בלבד" או לשון דומה. אחרת אין משמעות לתניית הבוררות.
שהרי יכולים הצדדים ממילא להגיע להסכמה בדבר בוררות , אם זו תהא נתונה בהמשך אם וכאשר יפרוץ סכסוך, גם בלא לקבוע מראש תניית בוררות בהסכם שביניהם. חזקה שהבנה בסיסית זו היתה קנויה להם לעת ההתקשרות בהסכם. משעה שבחרו אפוא לקבוע אותה תניית בוררות בהסכם – ברור שהתכוונו שבירור הסכסוך יהא בבוררות ולא בביהמ"ש.

היות ומדובר בשני הסכמים שונים הדנים בהסכמות ותמורות מגיעות לגבי מוצרים שונים, וההפרדה הנה אף בכתב התביעה המתיימר לגזור הפיצוי המגיע לתובע ביחס לכל הסכם בנפרד – אין שום מניעה שנושא ההפרות הנטענות ביחס להסכם הייצור ידון בבוררות, וכאן יימשך הדיון ביחס להפרות הנטענות והפיצוי המגיע ביחס להסכם העמלות. זאת בשונה מהילוכו של התובע. ראה ע"א 335/70 מטלקס בעמ, נ' וונדרלי. אין כאן שום פיצול בלתי יעיל, ואין לבלבל בין נוחיות דיונית של צד אחד להסכם, לבין פיצול לא יעיל. ממילא העיקר הוא שעד כמה שניתן, אין לאפשר לצד לחמוק בדיעבד מהסכמה מחייבת שנתן לניהול הסכסוך בבוררות, כל עוד הצד השני היה נכון ועודנו נכון לכבד הסכמתו לבוררות. על חשיבות קיומם של הסכמי או תניות בוררות – אין חולק. ראה רע"א 6233/02 בע"מ נ' קלמא ווי תעשיה , פסק דינה של השופטת פרוקצ'יה. וראה סע' 16 לפסק דינו של השופט טירקל באותה פרשה, על דרך הקל וחומר (משעה שצוין שם שניתן לתן תוקף לעתים לתניית בוררות אפילו כאשר מצאה היא אכסניה בהסכם בלתי חוקי) . הסכם בוררות יש לקיים אלא במקרים חריגים (ע"א 2889/91 מן תעשיות שימורי מזון ודגים נ' שיא אחזקות ).

לעתים אכן מדובר במארג חוזי אחד המשקף עסקה מתגלגלת ומתפתחת בשלבים שונים בזמן עד שלא ניתן להפריד בין הסכמים שונים, גם אם נכרתו במרחק של זמן זה מזה. זה לא המצב בענייננו. מדובר בשני הסכמים שונים, המייצגים שתי עסקאות שונות. כל הסכם משקף עסקה אחרת ביחס למוצרים שונים. כל הסכם וההפרות הנטענות לגביו, כל הסכם והתמורה המגעת בגינו. באותה מידה ניתן היה להגיש שני כתבי תביעה שונים ביחס לכל הסכם. העובדה שהצדדים אותם צדדים אינה גורעת מתוקף תניית הבוררות שנקבעה באחד ההסכמים, משעה שאין עסקינן בשני הסכמים שלובים המהווים מארג חוזי אחד.

5. אין ממש גם בטענות התובע שההסכם לא קבע אופן הפנייה לבוררות, דרך מינוי הבורר, היקף סמכויותיו ותחולת הדין המהותי או הדיוני. בענין סמכויות הבורר ותחולת הדין: באין קביעה אחרת, כבכל מקרה אחר, חלות ברירות המחדל הקבועות בחוק הבוררות, לרבות הוראות התוספת הראשונה (וראה סע' יד לאותה תוספת). לענין סמכויות הבורר – אף אלו קבועות בחוק הבוררות.

בעניין אופן הפניה ודרך מינוי הבורר: ההסכם קובע שראשית על הצדדים לנסות ולהגיע להסכמה על זהות הבורר. באין הסכמה, צוין שילכו הצדדים לבורר של לשכת עוה"ד. מדובר במנגנון נהוג ומקובל וגם אם ניתן היה לנסחו ביתר דיוק, ברי שהכוונה היא שבאין הסכמה יפנו הצדדים ללשכת עוה"ד שתמנה את הבורר שיהא עו"ד (אפשרות מקובלת הנקבעת ככזו ברגיל, הנה שבאין הסכמה על זהות הבורר, תבוא פניה ליו"ר הלשכה או ליו"ר ועד מחוז רלבנטי על מנת שימנה הבורר).
היות ומדובר בחלופה השניה של היעדר הסכמה על זהות הבורר, ברור שהכוונה היתה שהגורם הרלבנטי בלשכה הוא שיקבע את זהות הבורר, באין הסכמה בין הצדדים. מדובר כאמור במנגנון נפוץ בהסכמי בוררות, שנקבע ככזה למקרה שלא יגיעו הצדדים להסכמה על זהות הבורר, שאז מועתקת קביעת הזהות לגורם שלישי. בענין זה ניתן להיעזר גם בכלל הפרשני בסע' 25(ג) של חוק החוזים (חלק כללי). גם הסכם בוררות – הסכם הוא, הנתון לכללי פרשנות מקובלים.

היות והצדדים לא קבעו מיהו הגורם בלשכה שימנה הבורר באין הסכמה, מדובר בלאקונה הטעונה השלמה, שיסודה בכך שנחזה שהצדדים ניסחו ההסכם בעצמם, בלא עו"ד. ובמקרה זה ראוי לשם מניעת ספקות (היות ואין מדובר בצדדים שיוצגו במקור לעת החתימה על ההסכם כאשר , שני המייצגים הנם מאותו מחוז) שיו"ר הלשכה הוא שימנה הבורר. ולא יו"ר מחוז זה או אחר.

בהקשר זה אין חובה שהפניה ליו"ר הלשכה תהא על דעת שני הצדדים, אם כי כך ראוי שיהיה, ורק אם לא מסתייע הדבר לאחר שבאה פניה של הצד המעונין לצד שכנגד להכין פניה משותפת, יכול הצד המעונין שלא נענה או סורב לפנות בעצמו ליו"ר הלשכה לשם קביעת זהות הבורר. לא ניתן לאפשר לצד שחתם על חוזה ובו תניית בוררות לסכל ההסכמה לבוררות על דרך אי פניה למינוי בורר.

6. השאלה שנותרה למענה הנה למה מתייחסת תניית הבוררות בהסכם הייצור. בהקשר זה אשוב ואפנה לנוסח התניה: "הצדדים יכולים לסיים חוזה זה בהתראה מוקדמת של שנה. במידה ולא יגיעו להסכמה, ילכו הצדדים לבורר מוסכם (או של לשכת עו"ד)".

התובע טוען כי תניית הבוררות מתייחסת אך למקרה בודד של חוסר הסכמה ביחס למועד סיום החוזה. הסמיכות בין שני המשפטים שהודגשו מאפשרת פרשנות זו מבחינה לשונית, אך בכך אין די. ברור למדי שלא זו היתה כוונת הצדדים, והלשון סובלת אף פרשנות שונה, ההולמת יותר לטעמי התחקות אחר כוונת הצדדים בזמן אמת.
ושוב – הצדדים אינם אמני ניסוח ועל רקע זה יש להבין חוסר הבהירות הפרשני. ברור למדי שהצדדים התכוונו שהבוררות תחול בכל מקרה של מחלוקת בין הצדדים אודות עמידה בהתחייבויות שנטלו על עצמם הצדדים על פי אותו הסכם. הרי אין לך חוזה של יחסים עסקיים בין צדדים שנמשך לנצח , בלא אפשרות ביטול, ויהי מה. אף חוזה יחס בן שנים שלא נקבע מועד סיומו ניתן להביא לסיום בדרך מקובלת ובתום לב . ראה למשל הדיון בסע' 23 ואילך בפסה"ד שבע"א 9784/05 עירית ת"א נ' ידידיה גורן . על פי רוב, כחלק מהדרישה שזכות הביטול (ככל זכות הנובעת מחוזה) , משעה שלא נקבע מועד לסיום, תופעל בדרך מקובלת, נדרש גם שמתן הודעת הביטול יהא זמן סביר מראש. תכליתה של הדרישה מתן זמן סביר לצד השני, להיערך להשלכות הביטול הצפויות.

לא כל שכן שניתן לבטל זמן סביר מראש חוזה כזה שבענייננו. התשובה לשאלה מהו זמן סביר – משתנה ממקרה למקרה , היינו מדובר בקביעה תלוית נסיבות. אך כאן קבעו הצדדים עצמם מהו הזמן הסביר, בו קנויה זכותו של כל אחד מהצדדים להביא ההתקשרות לסיום. נקבע פרק זמן של שנה מראש. בעניין זה אפוא אין ולא היה שום צורך לקבוע מנגנון של בוררות. לא מתעוררות שאלות של צד חזק שמכתיב לצד חלש בהסכם אחיד תנאי עסקה ממנה קשה להשתחרר , עם זמן בלתי סביר וארוך מדי למתן הודעת ביטול מראש . ההסכם היה פרי מו"מ בין צדדים.

לשם מה קבעו אפוא הצדדים מנגנון של בוררות למקרה של מחלוקת, כאשר הסכימו על פרק הזמן בו קנויה הזכות לכל אחד מהם לתן הודעת ביטול מראש ? מן הסתם עשו כן שכן צפו שיש אפשרות שצד יבקש לעשות שימוש בזכות הביטול הקנויה לו , במקרה וצפו מחלוקות עם הצד השני להסכם, בדבר עמידה בהתחייבויות. אשר על כן נחזה שהבוררות אכן נועדה לחול על כלל המחלוקות שבין הצדדים הנוגעות לקיום ההסכם. ואין להפריז בחשיבות הסמיכות בין שני המשפטים. הרי פרשנות הנתבעת היתה מציבה עצמה כפרשנות הסבירה יותר לו אך נקבעה שורת רווח בין שני המשפטים שצוטטו לעיל. הצדדים כאמור אינם אמני ניסוח ואין חשיבות יתירה לנושא העריכה וצימוד המשפטים. סבירה יותר אכן שהכוונה, כשיטת הנתבעת, היתה שהצדדים יפנו לבוררות בכל מקרה של חו סר הסכמה ביניהם אודות קיום חיובי הצד שכנגד, שלא הצליחו לפתור במישרין.

7. אני מקבל אפוא הבקשה באופן חלקי, במובן זה שאותו חלק שבתביעה הנוגע להסכם הייצור (ההסכם השני מ 17.10.04) יידון בבוררות ולא בתביעה זו. הדיון יוסיף ויימשך בתביעה זו ביחס לאותו חלק שבה הנוגע להסכם העמלות והסכומים להם טוען התובע מכוחו (בלבד).

8. אין טענה שהנתבעת לא היתה נכונה לעשות כל הדרוש לקיום הבוררות ולהמשכה. והיא עדיין נכונה לכך (סע' 5(א) לחוק הבוררות). הבקשה אף הועלתה במועד, עוד בטרם הגשת ההגנה. להחלטה זו אפוא תוקף של החלטת עיכוב מכוח סע' 5(א) ביחס לאותו חלק שבתביעה שעניינו הסכסוך ביחס להסכם הייצור. ככל שלא יגיעו הצדדים להסכמה על זהות הבורר בתוך 20 יום, יפנו בבקשה משותפת ליו"ר לשכת עוה"ד למנותו בתוך 20 יום נוספים. לפניה תצורף החלטה זו וכתבי הטענות. ככל שלא תבוא פניה משותפת יכולה הנתבעת לפנות בנפרד בהעתק לצד השני. ממילא מרגע שמונה בורר, שוב אין תלוי קיומה בשיתוף פעולה של צד, אם כי ברור ששיתוף פעולה כזה מן הראוי שיינתן (ראה סע' 15 של חוק הבוררות).

9. לאור התוצאה המעורבת – אין צו להוצאות. קדם משפט והנחיות כלליות ייקבעו בנפרד.

ניתנה היום, י"ז אלול תשע"ד, 12 ספטמבר 2014, בהעדר הצדדים.