הדפסה

להט נ' אפלייד מטריאחלס ארה"ב ואח'

מספר בקשה:2
בפני
כב' השופטת ד"ר דפנה אבניאלי

המבקשת

אפלייד מטריאלס ארה"ב

ע"י עו"ד מיכאל גינסבורג ועו"ד מתן וינקלר

נגד

המשיב

צבי להט

ע"י עו"ד דורון רוזנברג ועו"ד רעות אושרי

החלטה בבקשה לסילוק על הסף

בקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות ושיהוי שהוגשה על ידי הנתבעת, חברת אפלייד מטריאלס בע"מ ( להלן: "המבקשת").
עיקרי התביעה
על פי הנטען בכתב התביעה, המבקשת עשתה ועודנה עושה שימוש שלא כדין ברעיונותיו של התובע (להלן: " המשיב") בתחום המיקרואלקטרוניקה, אותם הציג בפניה בעבר באמצעות מר ניקולאי קוברסקי ( להלן: "קוברסקי") ובאמצעות נציג נוסף, בעת ביקור במפעליה של החברה בארצות הברית בשנת 1999.

לטענת המשיב, רק בשנת 2004 מעיון אקראי במרשם נודע לו על רישום פטנטים העושים שימוש ברעיונותיו על שם המבקשת. או אז פנה למר טפמן, סמנכ"ל המבקשת לקבלת הבהרות, אולם פנייתו לא נענתה. לאחר מכן, ב-1.2.2010 פנה המשיב למבקשת פעם נוספת. בעקבות פניה זו התקיימה חלופת מכתבים ואף נערכו שתי פגישות בין המשיב לבין נציגי המבקשת, ביום 20.5.2010 וביום 20.8.2010. לטענת המשיב, ההחלטה להגיש את התביעה התקבלה לאחר שהמבקשת טענה שוב ושוב כי היא איננה עושה שימוש בידע, ברעיונות ובטכנולוגיה שהעביר לה המשיב.

במקור הוגשה התביעה גם נגד קוברסקי. ביום 20.5.2015 ניתן פסק דינה של כב' השופטת צ'רניאק, לפיו בוטלה החלטת רשמת בית המשפט להתיר את המצאת כתב התביעה אל מחוץ לתחום למר קוברסקי ( ע"ר 63261-02-15). בישיבת יום 28.6.2015 הודיע ב"כ המשיב, כי הוגשה בקשת רשות ערעור על פסק דינה של כב' השופטת צ'רניאק וטרם ניתנה החלטה על ידי בית המשפט העליון.

הבקשה לסילוק על הסף
התובענה הוגשה ביום 26.1.2011 והבקשה לסילוק על הסף הוגשה ביום 1.5.2011. התיק התנהל בפני מותב אחר במשך מספר שנים, מבלי שניתנה החלטה בבקשת הסילוק על הסף. כאשר הועבר אלי התיק בשנת 2015 התברר כי יש צורך להכריע בבקשה זו. בישיבת יום 28.6.2015 נחקר המשיב על תצהירו בנוגע לשאלת ההתיישנות. לאחר מכן הגישו הצדדים את סיכומיהם וכעת הגיעה העת להכריע בבקשה.

טענות המבקשת
לטענת המבקשת, הן מכתב התביעה והן מעדותו של המשיב בבית המשפט עולה, כי האירועים המהווים את עילות התביעה התרחשו במהלך שנת 1999, כ-12 שנים לפני הגשת התביעה, ועל כן דין התביעה להימחק מחמת התיישנות. לטענתה, המשיב לא הצביע ולו על סיבה ראויה אחת להארכת תקופת ההתיישנות או על סיבה המצדיקה את דחיית תחילת ההתיישנות. המבקשת טוענת, כי המשיב לא פירט בתצהירו שהוגש בתגובה לבקשה לסילוק על הסף, מהו המועד בו נודעו לו העובדות הנוגעות לתביעה, ואף לא התייחס בתצהירו כלל לשאלת ההתיישנות.

המבקשת דוחה את טענת המשיב, כי רק בשנת 2004 נודע לו על רישום הפטנטים. לטענת המבקשת, המשיב לא הציג כל אסמכתא למועד בו ביצע את החיפוש האקראי לרישום הפטנטים בשנת 2004, שיש בכוחו לשלול את טענת ההתיישנות, ואף הודה בחקירתו בבית המשפט, כי היה באפשרותו לבצע קודם לכן את הבדיקה בנוגע לרישומם, שכן, חלק מהפטנטים שצוינו בכתב התביעה פורסמו עוד בשנת 2001.

המבקשת טוענת עוד, כי בכתב התביעה אין זכר לטענה בדבר קיומה של הפרה מתמשכת של זכויות יוצרים, ולכן יש למחקה. בנוסף, טוענת המבקשת כי גם בתגובת המשיב לבקשה לסילוק התביעה על הסף אין כל הסבר או פירוט, כיצד הפכו עילות המשיב ל"עילות מתמשכות" הדוחות את מועד תחילת ההתיישנות.

לחילופין, טוענת המבקשת, כי יש למחוק את התביעה מחמת שיהוי משום שהמשיב זנח את טענותיו במשך השנים שחלפו.

טענות המשיב
המשיב שב וטען, כי גילה את רישום הפטנטים רק בחודש דצמבר 2004. על כן, בהתאם להוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"), תקופת ההתיישנות מתחילה רק ממועד זה. המשיב טוען, כי העובדה שלא ערך בדיקה במרשם הפטנטים מוקדם יותר, נבעה מביטחונו המלא בקוברסקי. המשיב היה בטוח, כך לטענתו, כי אם תחול התקדמות במגעים מול המבקשת, הוא יעודכן על כך מיד.

באשר לטענת המבקשת, לפיה המשיב זנח את תביעתו אף על פי שידע כבר בשנת 2000 כי קוברסקי קיבל הצעת עבודה מהמבקשת, טוען המשיב כי " הדברים אינם מעידים כלל על זניחת התביעה ( שכן התובע טרם ידע על ההפרה כלל ועיקר!), אלא לכל היותר כי התובע חדל מטיפול בקידום המגעים מול אפלייד ( ואף זאת- עקב הטעייתו על ידי קוברסקי כאילו זו אינה מעוניינת ברעיונותיו" (סעיף 6.3 לסיכומי המבקש).

המשיב ציין בסיכומיו כי עמדת הפסיקה היא שסילוק תביעה על הסף מחמת התיישנות הוא סעד קיצוני, המצריך זהירות מרבית וייעשה תוך מתן משקל לזכות החוקתית של גישה לערכאות.

תשובת המבקשת

בתשובתה טענה המבקשת, כי בכתב התביעה לא נמצא זכר לטענה בדבר קיומה של הפרה מתמשכת, ועל כן מדובר בהרחבת חזית פסולה. המבקשת מוסיפה וטוענת, כי לא היה בידי המשיב להסביר מדוע הגיש את התביעה בשיהוי כה ניכר.

דיון והכרעה

הכלל בדבר מועד תחילת תקופת ההתיישנות

סעיף 5 לחוק ההתיישנות קובע, כי תקופת התיישנותה של תובענה שאינה במקרקעין הינה שבע שנים. מועד תחילתה של תקופת ההתיישנות נקבע בסעיף 6 לחוק ההתיישנות, ולפיו "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה".

דבריו של כב' השופט א' שהם בע"א 7680/13 ‏רבקה פרי נ' שירותי בריאות כללית ( פורסם בנבו, 11.2.2015) (להלן: "עניין פרי") מסבירים זאת היטב ( פסקה 16).:

"המבחן לקיומה של " עילת התובענה" הינו זה: האם התגבש בידי התובע " כוח תביעה", במובן זה שמתקיימות כל העובדות החיוניות הנדרשות, להגיש תביעה שניתן להצליח בה ולזכות בסעד המבוקש, בכפוף לעמידה בנטל ההוכחה העובדתי והמשפטי לביסוסה (ע"א 1650/00 זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון, פ"ד נז(5) 166, 175(2003); ע"א 3319/94 פפר נ' הוועדה המקומית, פ"ד נא(2) 581, 595-594 (1997))"

בענייננו טוען המשיב, כי רק בחודש דצמבר 2004 התגלה לו, כי המבקשת רשמה פטנטים על שמה במרשם הפטנטים בארצות הברית בגין הידע, הטכנולוגיות ודרכי הביצוע שהמשיב הציג בפני המבקשת. לטענת המשיב, הדברים נודעו לו רק לאחר שערך " עיון אקראי" במרשם הפטנטים ( סעיף 26 לכתב התביעה).

המשיב נשאל על ידי בית המשפט מה הביא אותו לערוך חיפוש " אקראי" במרשם הפטנטים בארצות הברית:

"בתשובה לבית המשפט, כשאני אומר באופן אקראי אני מתכוון שיום אחד אתה קם בבוקר ובודק פטנטים של מישהו. זה היה לאחר דצמבר 2004 ולא לפני כן, כי זה היה משהו אקראי, כלומר אני ישן על זה ולמחרת אני בודק" (פרוט' ישיבת 28.6.2015, עמ' 9, שו' 20-15).

המשיב צירף לכתב התביעה העתק של הדואר האלקטרוני ( מצורף כנספח ט') ששלח למר טפמן, סמנכ"ל המבקשת ביום 6.12.2004, בו הוא מודיע לו כי גילה באותו יום על רישום הפטנטים:

"Today made a search at US patents and suddenly found 13 patent applications and 2 patents issued by Applied Materials and Nickolay Kovarsky as inventor.
All the inventions are based on the presentations in attachment presented to Applied Materials stuff..., by Professor Nickolay Kovarsky, consultant of my company Tamhil-Tek Ltd. During his October 1999 visit per Applied Materials invitation".

התביעה הוגשה בידי המשיב לפני תום 7 שנים ממועד הגילוי הנטען בשנת 2004. בניגוד לטענת המבקשת, עילת התביעה אינה מתייחסת לאירועי שנת 1999, אלא מתייחסת לרישום הפטנטים, שהראשון ביניהם, כך על פי כתב התביעה, נרשם בשנת 2001. למעשה, טוען המשיב, כי תוכן המצגת שהוצגה למשיבה על ידי נציגיו בשנת 1999 היווה בסיס לרישום הפטנטים.

הסעד של סילוק תובענה על הסף הוא סעד קשה וקיצוני, שבית המשפט יזהר מלעשות בו שימוש תכוף. בית המשפט העליון, מפי כב' השופט דנציגר סקר ברע"א 6511/14 עירית חולון נ' ליטבק ואח' (פורסם בנבו, 1.1.2015) את ההלכה הנוהגת בתחום זה:

"הלכה היא כי בית המשפט ישתמש בסמכותו להורות על סילוק על הסף רק במקרים קיצוניים ויוצאי דופן כאשר ברור כי בשום פנים ואופן אין הטענות בכתב התביעה יכולות להוביל לקבלת הסעד המבוקש" [רע"א 410/11 ‏ סלאלום פיתוח והשקעות בע"מ נ' רו"ח ברדיצ'ב, בתפקידו כנאמן על הסדר, [פורסם בנבו] פסקה 34 להחלטת השופטת ( כתארה אז) מ' נאור 34 (3.10.2011); כן ראו: ע"א 5634/05 צוקית הכרמל פרויקטים בע"מ נ' מיכה צח חברה לקבלנות כללית בע"מ, [פורסם בנבו] פסקה י"ב (4.6.2007]. " (להלן: "עניין צוקית") (ההדגשה אינה במקור- ד.א.).

בעניין צוקית עמד כב' השופט רובינשטיין על השיקולים אותם מביא בחשבון השופט בבואו להכריע בבקשה לסילוק על הסף:

"על בית המשפט הדן בבקשות לסילוק על הסף לפלס דרכו בין אינטרסים נוגדים - נוגדים לא רק בין בעלי הדין אלא גם מבחינת המדיניות השיפוטית. מחד גיסא, עשיית צדק מחייבת פתיחתם של שערי משפט; מאידך גיסא, צדק הוא גם מניעתם של הליכי סרק, הטרדת בעלי הדין שכנגד והעמסת יומנו של בית המשפט. מכאן הזהירות הנדרשת." (פס' י"ב לפסק דינו של השופט א' רובינשטיין).

הגעתי לכלל מסקנה, כי התובענה צולחת את מחסום ההתיישנות, ולמעשה לא היה מקום לדבוק בטענה זו, לאחר שהמשיב נחקר על תצהירו בבית המשפט. המשיב העיד, כי הרישום המפר התגלה לו לאחר דצמבר 2004. טענה זו לא נסתרה ומכאן שהתביעה שהוגשה בתאריך 27.1.2011 לא התיישנה.

כעת אפנה לדיון בטענת השיהוי.

טענת השיהוי

סעיף 27 לחוק ההתיישנות קובע כך: "אין חוק זה בא לפגוע בתקופת ההתיישנות הקבועה לענין פלוני בדין אחר, אלא אם נאמר כך במפורש בחוק זה; ואין חוק זה בא לפגוע בכל סמכות, לפי כל דין, לדחות תובענה או לסרב למתן סעד מחמת שיהוי."

המבקשת טוענת, כי המשיב זנח את טענותיו במהלך 12 השנים שקדמו להגשת התביעה, לא יצר קשר עם הנציגים שהוא עצמו שלח לארצות הברית ואף לא חיפש אחר הרעיונות שלטענתו נלקחו ממנו.

כאמור, עיון בכתב התביעה ובנספחיו מעלה שהמשיב פנה אל המבקשת לראשונה בשנת 2004. לטענת המשיב הוא לא זכה למענה לפנייה זו, אך לא פנה בשנית אל המבקשת אלא רק בשנת 2010. המשיב נשאל מדוע המתין למעלה משש שנים עד שפנה שוב למבקשת, וכך השיב:

"... זה היה נושא שאם אפלייד לא עונים לי אז הבנתי שיש משהו לא בסדר, וגם כתבתי למזכירה של אבי טפמן, הבנתי שיש פה משהו לא בסדר כי העובדה שיש כל כך הרבה פטנטים רשומים והם לא מתייחסים לנושא הזה כשקוברסקי בעצם עובד שלי.... בתקופה הזאת פניתי לכמה עורכי דין שאמרו לי שיש פה בעיה שזו אפלייד שהיא חב' ענקית ושהם יקחו את עורכי הדין הכי רציניים בארץ, בעולם. אח"כ הם גם אמרו לי ששכה"ט הוא במיליונים. פניתי לכמה עורכי דין, וזה לקח זמן... בסופו של דבר באתי לחבר שלי והוא אמר לי שהסיפור שאני מספר נראה לו ושיש לו חבר עורך דין, שאציג לפניו את הנושא ואולי הוא יסכים" (פרוט' ישיבת 28.6.2015, עמ' 10, שו' 9-18).

לאור דברים אלה, ניתן לומר שהמשיב לא פעל בשקידה ראויה בכל הקשור להגשת התביעה ובכל הקשור למגעים עם המבקשת, ולמעשה המתין למעלה משש שנים, עד שפנה שוב למבקשת בנושא רישום הפטנטים. בסופו של יום, הפנייה השנייה משנת 2010 הובילה לדין ודברים בין הצדדים ואף נערכו שתי פגישות, שלאחריהן הוגשה התביעה.

יש צדק בדברי המבקשת, לפיהם המשיב שקט על שמריו תקופה ארוכה, ואף לא טרח לפנות לנציגים שהציגו בשמו את רעיונותיו בביקור בארצות הברית בשנת 1999. בעדותו בבית המשפט אישר המשיב, כי לא פנה אל קוברסקי או אל גלזר ונציגיו לאחר ששבו מארצות הברית, ולא היה בידיו ליתן הסבר לכך ( פרוט' ישיבת 28.6.2015, עמ' 11, שו' 20-2). יחד עם זאת, אין בשיהוי האמור כדי להצדיק דחיית התביעה על הסף.
אמנם, המשיב התמהמה בהגשת התביעה ויתכן כי התעלם מ"תמרורי אזהרה" כאלה או אחרים שנקרו בדרכו. אף על פי כן, איני סבורה כי המשיב נטש את זכות התביעה שלו או שהמבקשת שינתה את מצבה לרעה, באופן המצדיק דחיית התביעה כבר בשלב זה מחמת שיהוי.

ההלכה בדיני היושר היא ששיהוי אינו חוסם את התביעה, אלא בתנאים מסוימים ( ע"א 167/51 ברסקי ואח' נ' סגל ואח', פ"ד ט(5) (1955) פס' 12 לפסק דינו של השופט ( כתוארו דאז) לנדוי). יפים לעניינו דבריה של כב' השופטת א' פרוקצ'יה ברע"א 187/05 נעמה נסייר נ' עיריית נצרת עילית, סד(1) 215 פס' 10 (פורסם בנבו, 20.6.2010):

"דיני השיהוי במשפט האזרחי מסיטים את נקודת האיזון בין המשקל הניתן לאינטרס התובע לבין המשקל הניתן לאינטרס הנתבע במסגרת ההתיישנות מכח הדין... לצורך טענת שיהוי בדין האזרחי, נדרש להוכיח כי בנסיבות המקרה, התובע זנח את זכות התביעה העומדת לו, או שבמהלך הזמן הנתבע שינה את מצבו לרעה; היו שהוסיפו תנאי חלופי שלישי, שעניינו שיהוי שנגרם עקב חוסר תום לבו של התובע ( רע"א 4928/92 עזרא נ' מועצה מקומית תל-מונד, פ"ד מז(5) 94 (1993); ע"א 403/63 תמיר נ' שמואלי, פ"ד יח(1) 47, 53 (1964); ע"א 410/87 עזבון ליברמן נ' יונגר, פ"ד מה(3) 749, 755-756 (1991)).
השימוש בטענת השיהוי בדין האזרחי, שנועד לסייג ולהגביל את תקופת ההתיישנות הסטטוטורית, הוא ענין נדיר וחריג ביותר, וייעשה כאשר הדבר מתחייב מטעמים מהותיים של צדק והגינות כלפי הנתבע, משיקולים שבאינטרס ציבורי, ומדאגה לקיום הליך שיפוטי תקין. חריג זה יוחל גם על רקע התודעה בדבר זכות הגישה של התובע לערכאות המשפט, בבחינת זכות חוקתית, שההתיישנות שבדין מגבילה אותה, ודין השיהוי האזרחי מצר אותה עוד יותר" (ההדגשות אינן במקור - ד.א.); ראו גם את דבריה של השופטת פרוקצ'יה בע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה נ' הועדה המקומית, פ"ד נז(5) 433, 448-445 (2003)).
דברים דומים נאמרו בת"א 18306-07-10 העמותה למען חיות משק נ' מן הטבע בארותיים בע"מ (פורסם בנבו, 6.5.2013) על ידי כב' השופט בנימיני:

"ההלכה בתחום הקניין הרוחני היא, כי בעל זכות קניין רוחני המגלה שתיקה ממושכת נוכח הפרה מתמשכת של זכותו הידועה לו – עלול להיות מנוע מלתבוע בגין הפרה זו, אם התנהגותו עולה כדי ויתור על הזכות (acquiescence). כל זאת בתנאי שמעבר לשיהוי ולידיעה על ההפרה, היה מצג של בעל הזכות, באמירה או בהתנהגות, לפיה מעשי הנתבע אינם מהווים בעיניו הפרה, או שהוא אינו מתנגד להפרה, והוכח שהנתבע הסתמך על מצג זה ופעל לפיו" (פסקה 15) . דברים אלו נאמרו תוך הסתמכות על אסמכתאות רבות המצוטטות שם.

במקרה דנן, שתיקתו הממושכת של המשיב לא לוותה באמירה או בהתנהגות לפיה מעשי המבקשת אינם מהווים בעיניו הפרה. המשיב אף פנה למבקשת, שנה לפני הגשת התביעה והלין על הפגיעה בזכותו הקניינית. בנוסף, לא הוכח כי המבקשת הסתמכה על מצגי המשיב ופעלה לפיהם. מעשי המבקשת נעשו ללא קשר עם התנהגות המשיב ומבלי שניתנה לו התראה על כוונת המבקשת לרשום פטנטים על שמה. אין בדברים הללו כדי ללמד כבר על פגיעה בזכותו הקניינית של המשיב, אלא להראות כי ככל שיוכח כי מדובר ברישום מפר, הוא לא נעשה בהסתמך על מצגי המשיב כי אינו מתנגד להפרה.

24. בטרם סיום אני מבקשת להתייחס לטענת ההפרה המתמשכת שעלתה בסיכומיו של המשיב, על אף שלא נזכרה בכתב התביעה. כאשר נשאל המשיב אם הוא טוען להפרה מתמשכת של רעיונותיו, השיב כך: "מה שאני יודע זה שהכנתי את המצגת יחד עם קוברסקי וקוברסקי רימה אותי" (פרוט' ישיבת 28.6.2015, עמ' 7, שו' 6).

מיותר לציין, כי כל עוד לא הוגשה בקשה לתיקון כתב התביעה, אין מקום להעלות טענה שלא בא זכרה בכתב התביעה. מדובר בהרחבת חזית אסורה, וכדברי השופט מלצר בע"א 8871/07 יודפת מושב עובדים להתיישבות חקלאית בע"מ נ' נגוהות בע"מ ( פורסם בנבו, 12.7.2011):

"מבחינה דיונית, האיסור על שינוי חזית מחייב היצמדות להגדרת השאלות שבמחלוקת ומביא לדיון משפטי יעיל וממוקד. מבחינה מהותית, איסור זה מגן על בעל הדין, ובפרט – הנתבע, מפני עיוות דין, בכך שהוא מאפשר לו להיערך כראוי להתמודדות עובדתית ומשפטית עם הסוגיות העולות מכתבי הטענות".

סוף דבר

הגעתי לכלל מסקנה, כי המשיב לא זנח את זכות התביעה העומדת לו, וכי לא הורע מעמדה של המבקשת עקב המועד בו הוגשה התובענה. כמו כן, איני סבורה כי קופחו אפשרויותיה של המבקשת להוכיח את טענותיה בשל השיהוי בהגשתה.

נוכח האיזון המתבקש בין זכותו החוקתית של המשיב לטעון טענותיו בפני בית המשפט, למול זכותה של המבקשת כי התביעה תידחה משיקולי צדק והגינות, אני סבורה כי הכף נוטה לזכות המשיב. לפיכך, אני דוחה את הבקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת שיהוי, בהמשך לקביעה כי התביעה לא התיישנה.

המבקשת תשלם למשיב הוצאות הבקשה בסך 15,000 ₪.

המשיב ( התובע) יודיע תוך 30 יום כיצד הוא מבקש להמשיך בניהול ההליך.

תז"פ לעוד 30 יום.

ניתנה היום, י"א כסלו תשע"ו, 23 נובמבר 2015, בהעדר הצדדים.