הדפסה

כשדי נ' מדינת ישראל

מספר בקשה:1
בפני
כב' הרשם הבכיר צוריאל לרנר

מבקשת (נתבעת)

מדינת ישראל

נגד

משיבה (תובעת)

דנה כשדי

החלטה

רקע
1. השאלה שהונחה לפתחו של בית המשפט היא האם מוסמך בית המשפט לדון בתביעה שהוגדרה כתביעה להשבת ערבון שחולט על ידי המבקשת, ולפיצויים (לרבות פיצויים עונשיים) בשל פעולת החילוט, בשל היותה לכאורה תביעה לסעד כספי; או שמא אין מוסמך בית המשפט לדון בה, בשל היותה מסווה לתקיפה מינהלית של החלטת החילוט, תקיפה שמקומה בבית הדין לעררים, שהוקם מכוחו של סעיף 13כב לחוק הכניסה לישראל (התשי"ב-1952) (להלן – " החוק"), בעת שנחקק תיקון 22 שלו בשנת התשע"א-2011, ואשר נכנס לתוקף לענייננו ביום 1.6.2014, עם התקנת צו הכניסה לישראל (שינוי התוספת לחוק) (הוראת שעה), התשע"ד-2014 ( בעוד קודם להקמתו, בעת התרחשות האירועים המהווים בסיס לתביעה, היה בית המשפט לעניינים מנהליים הכתובת לתקיפה שכזו).

2. כבר בפתח הדברים אבהיר, כי בסופו של יום נטתה דעתי לדעת המשיבה, והגעתי למסקנה שדין הבקשה להידחות.

3. מאחר ששני הצדדים היטיבו להציג את עמדותיהם, לא אתעכב על ניתוח מעמיק של הסוגיה, ואציג רק את עיקרי העובדות ועיקרי הטענות, קודם להנמקה תמציתית.

העובדות
4. בפברואר 2011 ביקשה המשיבה אשרת כניסה לישראל לתושב זר בשם ג'ייקוב מאתה (להלן – " ג'ייקוב"), שהיה אז בן-זוגה, ונדרשה להפקיד ערבון בסך 10,000 ₪ בידי המבקשת, להבטחת עזיבת ג'ייקוב את הארץ עם תום אשרת השהייה (להלן – " הערבון הראשון"). המשיבה החלה אף לפעול לקבלת אשרת שהיית-קבע עבור ג'ייקוב, לפי נוהל "חיים משותפים" הנהוג אצל המבקשת, אולם בקשתה זו נדחתה, וביום 26.8.2011 הודיעה המבקשת למשיבה, כי על ג'ייקוב לעזוב את הארץ בתוך 14 יום. ביום 24.9.2011, לאחר שג'ייקוב הושם במשמורת, הורה בית הדין לביקורת משמורת לשחררו כנגד הפקדת ערבון נוסף בסך 30,000 ₪, אותו הפקידה המשיבה (להלן – " הערבון השני"). במקביל, הוציא גם בית המשפט לעניינים מנהליים צו ארעי וצו ביניים האוסרים על גירושו של ג'ייקוב מהארץ עד לתום הדיון בעתירה שהגישה המשיבה.

5. ביום 31.1.2013, בעוד צו הביניים עומד בתוקפו, החליטה המבקשת לחלט את הערבון הראשון (להלן – " החלטת החילוט"), מאחר שג'ייקוב לא עזב את הארץ עד המועד שנקבע לעזיבתו. ביום 12.9.2013 העניקה המבקשת לג'ייקוב אשרת תייר בעל רישיון עבודה, וביום 30.10.2013, לאחר שהמשיבה עתרה בעניין לבית הדין לביקורת משמורת, החזירה המבקשת למשיבה את הערבון השני, בערכו הנומינלי. ביני לביני, עזב ג'ייקוב את הארץ.

הטענות
6. על יסוד המתואר לעיל הוגשה התביעה שבפני, ובה עותרת המשיבה להחזרת הערבון הראשון שחולט, לטעמה שלא כדין, להחזרת הפרשי השערוך על הערבון השני, וכן לתשלום פיצויים עבור עוגמת נפש ופיצויים עונשיים (רכיב הפיצויים הכולל מגיע ליותר ממחצית סכום התביעה).

7. בשאלת הסמכות, ובקצרה, טענות המבקשת הן, שמדובר בכסות נזיקית לעתירה מנהלית, שכן עיקר התובענה הוא תקיפה של החלטת החילוט, וכל השאר אינו אלא ספיחים מלאכותיים שנועדו להכשיר את הגשת התביעה, שעה שהמועד להגשת ערר לבית הדין לעררים חלף.

8. מנגד, טענות המשיבה הן, בעניין זה, כי הקובע לעניין הסמכות הוא "מבחן הסעד", והתביעה היא, לפי טיבה, תביעה לסעד כספי, שלא ניתן להגישה לבית הדין לעררים, ומקומה בבית המשפט. אמנם, יהיה צורך לתקוף את החלטת החילוט, אולם לכך מוסמך בית המשפט בסמכות שבגררא. המשיבה אף טוענת, כי בית הדין לעררים כלל אינו מוסמך לדון בערר על החלטת החילוט, שכן החלטה זו אינה בין ההחלטות ששר הפנים הוסמך לקבלן על פי החוק, נוכח אופן ניסוח סמכותו.

9. עוד טוענת המבקשת, כי מכתב התביעה הוחסרו הליכים נוספים שהתנהלו ביוזמת המשיבה, ושבהן עלתה גם, אגב אורחא, סוגיית הערבון הראשון. בשום שלב במהלך הליכים אלה לא העלתה המשיבה כל טענה נגד חילוטו, וייחדה טענותיה נגד אי-החזרת הערבון השני (שאז טרם הוחזר), תוך שהיא אף מציינת כי אין לה טענות לעניין הערבון הראשון.

10. בעניין זה טוענת המשיבה, במידה רבה של צדק, שאת טענות המבקשת לגבי ההליכים הקודמים היה צורך לתמוך בתצהיר, באשר אלה טענות שבעובדה. מאידך, המשיבה אינה מתייחסת ולו בקצרה לעצם הטענות ולעצם ההליכים ונפקותם.

ניתוח והכרעה
11. כאמור בפתח הדברים, דעתי נוטה לדעת המשיבה. אמנם, הטענה כי מהות ההליך היא תקיפה של החלטה מינהלית מתיישבת היטב על הדעת ושובה את הלב, והדברים אכן נראים כך, אולם הלכה מפורשת היא מבית המשפט העליון, שאומצה גם בפסקי-דין מאוחרים יותר, כי למעט חריגים, בסופו של יום מבחן הסעד הוא הקובע. וכך היא לשונו של פסק הדין ברע"א 483/88 מפעלים פטרוכימיים בע"מ נ. מדינת ישראל, פד"י מ"ד(3)812, בעמ' 815:
"כאשר מוגשת תובענה כספית, נקבעת הסמכות לפי הסכום, תהא אשר תהא העילה, ואין נפקא מינא, אם נושא הסכסוך נוגע לעניין שהיה מצוי בסמכותו הייחודית של בית-משפט אחר, אילו נתבע בגינו סעד המתייחס במישרין לאותו עניין: ע"א 294/65; וכידוע, לא קיבל בית-משפט זה, לעניין הסמכות העניינית, את מבחן זהות השאלה שבמחלוקת וקבע, שהמבחן היחיד, הקובע לעניין זה, הוא מבחן הסעד: ע"א 510/82. זהו הדין, מקום שבו נתבע סכום כסף בעילה של שימוש או חזקה במקרקעין: ע"א 89/63, ואין נפקא מינא לדינא, אם עילתה של התובענה נולדה בתחום המשפט המינהלי, שגם במקרה כזה אין מדובר אלא ב"תביעה אזרחית", שהסמכות לדון בה נקבעת לפי סכום התביעה, ומי שתובע כסף אין לומר עליו שתביעתו היא "כיסוי" לדבר אחר. אכן כבר נפסק, שאפילו נולדה תביעתו הכספית של פלוני בתחום המשפט המינהלי, נתונה הסמכות לדון בה לבתי המשפט האזרחיים, במקביל לסמכותו של בית המשפט הגבוה לצדק: בג"צ 688/81. לפיכך, אילו הגישה המבקשת את תביעתה על דרך של עתירה לבג"צ, קרוב לוודאי שהיתה נדחית בגלל מציאותו של סעד חלופי: ע"א 184/56."

12. פסק-דין זה מאוזכר בהסכמה גם בע"א 2846/03 אלדרמן נ. ארליך, פד"י נ"ט(3) 529, מפי כב' הש' (כתוארו אז) א' גרוניס, המציין גם דוגמאות לחריגים לכלל זה, והם מקומות בהם המחוקק הקנה סמכות ייחודית במקרים ספציפיים, תוך מתן עדיפות למהות העילה על פני מבחן הסעד (הדוגמא העיקרית המובאת שם היא תביעת מזונות, הנתונה לסמכות בית המשפט לעניין משפחה, למרות היותה תביעה לסעד כספי). בין השאר, מציין בית המשפט העליון את יתרונותיו של מבחן הסעד, המאפשר בחינה מהירה ופשוטה של כתב התביעה לשם קביעת הסמכות, ומאפשר לקבוע את הסמכות במועד המוקדם הרלבנטי. ובלשונו (עמ' 534-535) :
"מדוע הוחלט להעדיף את מבחן הסעד על פני מבחן מהות הסכסוך (או העילה)? מבחן הסעד הינו מבחן פשוט יחסית. על-פיו נדרשים אנו לבחון את כתב הטענות שהגיש התובע... עם פתיחתו של ההליך. הא ותו לא. על פי הסעד הנקוב שם נדע אם ההליך הוגש לבית המשפט המוסמך, או שמא היתה חובה להגישו לבית משפט אחר. אין צורך כלל להידרש לטענותיו של הנתבע... במלים אחרות, קביעת הסמכות נעשית על-פי האמור בכתב-התביעה... זאת ועוד, ככל שיוקדם השלב שבו מוכרעת שאלת הסמכות, על היבטיה השונים, יתרום הדבר לתפקוד יעיל יותר של מערכת השיפוט ולחיסכון במשאבים של כל הגורמים המעורבים, כולל בעלי הדין. המבחן של מהות הסכסוך, אילו אומץ, היה דורש, לפחות בחלק מהמקרים, לבחון ולבדוק את כתב טענות הנגדי שהוגש... בעת ההגדרה של תיחום סמכויותיהם של בתי-משפט יש לשאוף לכללים פשוטים וברורים ככל האפשר על-מנת לצמצם את ההתדיינות בסוגיות של פרוזדור בדרך לטרקלין, היינו הסכסוך גופו. כמובן, יהא בלתי ריאלי לצפות שיהיה ניתן למצוא נוסחה או מבחן שימנעו באופן מוחלט ויכוחים ומחלוקות לגבי זהותו של בית המשפט המוסמך. מכל מקום, ברור כי מנקודת מבט זו יש עדיפות למבחן הסעד על פני מבחן מהות הסכסוך."

13. ראה גם רע"א 6590/05 עיריית אשדוד נ. צרפתי (פורסם במאגרי פסיקה שונים), אף הוא מפי כב' הש' (כתוארו אז) גרוניס, הנאמן לשיטתו. ועוד ראו את החלטת כב' הנשיאה (בדימוס) הש' ה' גרסטל בת"א (מח' מר') 55726-11-12 נכסי רמלה 3 בע"מ נ. אבו ג'אנם ואח' (פורסם במאגרי פסיקה שונים).

14. אמנם, יכול וההליך ה"נכון" יותר מבחינת המשיבה היה הגשת ערר לבית הדין לעררים (או, בעת הרלבנטית, הגשת עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים), אולם זאת היה עליה לעשות אם היתה עותרת לביטול החלטת החילוט. במקרה כזה, הסעד של השבת הערבון הראשון היה הופך להיות הסעד המשני, שהיה מוענק אגב ביטול ההחלטה (ככל שזו היתה מבוטלת). עם זאת, במקרה דנן, בו כתב התביעה נוסח כפי שנוסח, הופך הסעד העיקרי להיות הכספי, ותקיפת החלטת החילוט אגבית לו.

15. למסקנה דומה הגיע בית המשפט בת.א. (ת"א) 55077/08 ליטרפוטר נ. משרד הפנים (פורסם במאגרי פסיקה שונים), במקרה דומה מאד למקרה דנן, כפי שהפנה בצדק ב"כ המשיבה המלומד. אמנם, גם ב"כ המבקשת הפנה לפסקי-דין התומכים בעמדתו, וביניהם תא" מ 22341-09-09 Halavataya נ. רשות האוכלוסין (פורסם במאגרי פסיקה שונים), אשר לשיטת המבקשת דומה יותר בנסיבותיו למקרה דנן מאשר עניין ליטרפוטר הנזכר, ומאוחר לו. אעיר, כי לא מצאתי כי אבחנה זו מעוגנת בהבדלים מהותיים בין הצדדים, ולמעשה, עיון בכתב התביעה בעניין Halavataya מגלה כי חרף הגדרת הסעד ככספי, כל כולו מנוסח כתקיפה ישירה של החלטה מינהלית, בלא סעד אחר (אם כי יצוין, כי כתב התביעה בעניין ליטרפוטר לא עמד לרשותי, כך שאין בסיס מלא להשוואה).

16. המבקשת אף נשענת על פסק-הדין מבית המשפט העליון בבר"ם 5237/05 משרד הפנים נ. קרלסון (פורסם במאגרי פסיקה שונים) , שם קיבל בית המשפט ערעור על פסק-דין של בית משפט מחוזי, תוך שהוא קובע, כי בית המשפט המחוזי היה נעדר סמכות עניינית לדון בהליך שעניינו היה השבת ערבון שהפקידו המשיבים שם (התובעים בערכאה דלמטה) להבטחת תנאים להישארותם בישראל, ואשר לא הושב להם. משתמעת לכאורה מפסק-הדין דעה שונה מזו המבוססת על "מבחן הסעד", אולם יש להעיר הערות אלה: בית המשפט כלל לא בחן את מבחן הסעד ולא הביע עמדה באשר לתוקפו ואופן יישומו. למעשה, לאור נסיבות אותו מקרה, השונות מהותית מהמקרה דנן, בית המשפט כלל לא נזקק לבחינה זו. שם מדובר היה בתביעה שהוגשה בלא שניתנה כל החלטת חילוט או החלטה אחרת של הגורם המוסמך, ובלשון בית המשפט (סוף פיסקה 8 לפסה"ד) :
"הדיון כולו נוהל במשבצת דיונית לא נכונה, ולמעשה לא נתקבלה מעולם החלטת הרשות המוסמכת (הממונה על ביקורת הגבולות) באשר לגורל הערבויות, החלטה אותה אמור בית המשפט לבחון. פגם זה משליך על תוצאות ההליך במישור המהותי, ועל כן אין מנוס מביטול ההליך הפגום כדי לאפשר את חידושו בערוצים המוכרים והמוגדרים לצורך כך בחוק."

17. יכול, ואם היתה מתקבלת במקרה קרלסון האמור החלטה מינהלית מסודרת בדבר חילוט הערבון, ובית המשפט היה נזקק לבחון אם בית משפט אזרחי מוסמך לדון בתובענה כספית התוקפת החלטה כאמור, מקום בו ישנו ערוץ מקביל הקבוע בחוק, היה בית המשפט גם בעניין זה פוסע בדרך שהתווה פסק-הדין ברע"א 483/88, ושבעקבותיו פסע בית המשפט העליון גם במקרים האחרים שהובאו למעלה.

18. סופו של דבר, אם כך, שעל פי מבחן הסעד הדין הוא עם המשיבה, ולפיכך יש לדחות את הבקשה.

19. אוסיף, עם זאת, התייחסות גם לנושאים הדיוניים שעלו, בכל הנוגע להליכים קודמים. אכן, עיון בכתבי הטענות, בפרוטוקול ובהחלטות שצורפו לבקשה עשוי להביא למסקנה כי יכול והמשיבה מיצתה את יומה בעניין החזרת הערבון הראשון, ויכול וגם היה מקום לראות באי-אזכור כל ההליכים האלה בכתב התביעה משום שימוש לרעה בהליכי משפט, כפי שמבקשת המבקשת שבית המשפט יראה. ברם, טענות אלה עלו, ומסמכים אלה צורפו, בבקשה המוגשת שלא כדין, בלא תצהיר תומך, ולא ניתן להידרש להם. מעשית, כאילו לא הוגשו וכאילו לא נטענו.

20. אין ספק, כי עם השלמת בירור התביעה לפי סדרה, יכול ולעניינים אלה תהיה השלכה ישירה על תוצאות ההליך העיקרי שבפני, חלקן או כולן, אולם בשלב זה של העלאת טענות סף, אין לקבלן.

21. עוד אעיר, לאחרונה, כי לא מצאתי ממש בטענת המשיבה, כי בית הדין לעררים אינו מוסמך לדון בערר התוקף את החלטת החילוט. פרשנותה המוצעת של המשיבה את ההוראות המקימות את הסמכות היא מצמצמת ודווקנית באופן שאינו הולם את אופן הפרשנות הסביר והמקובל בפסיקה.

תוצאה
22. אני דוחה, אפוא, את הבקשה לדחיה על הסף של התביעה, ומחייב את המבקשת בהוצאות המשיבה בסך של 900 ₪.

23. לאור ההחלטה מיום 26.10.2013, יוגש כתב הגנה תוך 30 יום.

המזכירות תשלח העתק החלטה זו לב"כ הצדדים.

ניתנה היום, כ"ח טבת תשע"ה, 19 ינואר 2015, בהעדר הצדדים.