הדפסה

כץ ואח' נ' עו"ד נרקיס גלעד-כונס נכסים ואח'

בפני
כב' השופטת אילה גזית

תובעים

1.משה כץ
2.יפה כץ

נגד

נתבעים

1.עו"ד נרקיס גלעד-כונס נכסים
2.מיסטר מאני בישראל (1997) בע"מ
3.אדם גרוסמן

פסק דין
מבוא

1. התובעים יפה ומשה כץ (להלן: "התובעים"), הגישו תביעה כספית והצהרתית כנגד הנתבעים 1-3, בגין נזקים שנגרמו להם לטענתם.

התובעים נטלו הלוואה מחברת מיסטר מאני בישראל בע"מ (להלן: "הנתבעת 2"), ולהבטחת פירעון ההלוואה התובעים משכנו את דירתם לנתבעת 2.

בין הצדדים לתובענה התנהלו הליכים משפטיים אשר בסופם הגיעו להסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין אשר קבע, כי על התובעים לשלם לנתבעת 2 סך של 990,000 ₪ בתוך 60 ימים.

התובעים טוענים, כי הנתבע 1 (להלן: "הנתבע 1" ו/או "כונס הנכסים"), הנתבעת 2, ומר אדם גרוסמן (להלן: "הנתבע 3"), חברו יחד נגד התובעים, במטרה למנוע מהם לעמוד בתנאי הסכם הפשרה, ולסכל את ביצועו של פסק הדין.

הנתבעים 1-3 טוענים, כי התובעים לא עמדו בתנאים הקבועים בהסכם הפשרה, ועל-כן פעלו למימוש ולמכירת דירת התובעים.

טענות הצדדים

2. התובע טען, כי הוא ורעייתו נטלו מהנתבעת 2 הלוואה על סך 700,000 ₪, כאשר 600,000 ₪ הוחזרו.

לטענתו, היה מדובר בהלוואת גזל, המנוגדת להוראות חוק להסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, ועל-כן פנו אל הנתבעים 2-3 על מנת לפרוע את מלוא החוב באופן מיידי, אולם לטענתם הנתבעים 2-3 הציגו מצג, לפיו הם מנהלים משא ומתן עם בא כוחם לסילוק החוב.

לטענת התובע, לאחר כשנתיים מבקשתם לפרוע את החוב, הגישו הנתבעים 1-3 בקשה למימוש משכנתא, אשר נרשמה על נכס בבעלותם, כבטוחה לפירעון ההלוואה.

התובע טוען, כי לאחר שפרעו סך של 600,000 ₪, נדהמו לגלות, כי יתרת החוב עומדת על סך העולה על שני מיליון ₪. על כן, ביום 7.10.2007 הגישו לבית המשפט כתב תביעה לקביעת גובה החוב והתאמתו להוראות הדין.

התובע טוען, כי ביום 22.9.2008, ניתן תוקף של פסק -דין להסכמות הצדדים, לפיה התובעים בתובענה דנן ישלמו סך של 990,000 ₪, תוך 60 ימים, וכל איחור של 10 ימים לא יהווה הפרה של ההסכם. לטענתו, נקבע מפורשות בפסק הדין, כי כונס הנכסים יאפשר לתובעים למכור את הדירה וייתן אישור לקונה, כי הדירה תשוחרר כנגד מלוא התשלום.

התובע טען, כי לאחר מתן פסק הדין, התובעים פעלו לצורך מכירת הדירה. לטענתם, מאחר שעל הנכס הוטל עיקול נוסף לטובת בנק, הדרך היחידה למכירת הנכס הינה בדרך של פניה לרשם ההוצאה לפועל בבקשה לאישור הנכס.

התובע טוען, כי ביום 12.10.2008, הכין בא כוחם עו"ד רשף את הבקשה לאישור הסכם המכר מטעמו של כונס הנכסים, וצירף לבקשה את הסכם המכר אשר נערך עם הרוכש.

התובע טוען, כי כונס הנכסים נאות להגיש את הבקשה, אולם לאחר מכן הודיע, כי מרשו, הנתבע 3, סרב להגשת הבקשה בטענה, כי ייתכן וכונס הנכסים יידרש לשלם מיסים בגין העסקה.

התובעים טוענים, כי על-מנת להניח את דעתם של הנתבעים 1 ו – 3, הם ערכו בקשה נוספת מטעם כונס הנכסים, ובה צוין מפורשות, כי הרוכש מתחייב לשלם את כל המיסים החלים על הנכס, וכי כונס הנכסים יהיה פטור מכל חוב או התחייבות וכל שיידרש הוא להמציא צו לאישור הסכם המכר בהתאם לסעיף 34 לחוק המכר.

לטענת התובע, גם לאחר עריכת בקשה זו, סרב כונס הנכסים להגישה, והפעם טען, כי על הרוכש להגיש בקשה נפרדת מטעמו והוא כונס הנכסים, ישלח לכבוד רשם ההוצאה לפועל את הסכמתו. בא כוחם הכין בקשה נוספת ומתוקנת לאישור המכר, ואף זו הועברה ביום 22.11.2008 לידי כונס הנכסים על-מנת שזה יפעל להגישה.

התובע טוען, כי כונס הנכסים הודיע, כי גם הפעם מרשו מסרב להגיש את הבקשה. לטענתו, כבר במועד זה, שעה שטרם הגיע המועד לביצוע פסק הדין, ביקשו התובעים להעביר לידי הנתבע 1 בנאמנות מלוא התמורה הקבועה בפסק הדין, עד לאישור המכר על ידי רשם ההוצאה לפועל, לטענתם במועד זה הם ביצעו את פסק הדין.

לטענת התובע, סירובו של כונס הנכסים לפנות לרשם ההוצאה לפועל לאישור מכירת הדירה הוא אשר סיכל את ביצוע פסק הדין, וזאת בניגוד גמור הן לחובתו ככונס הנכסים והן לחובתו מכוח החלטת כבוד השופט שינמן בפסק הדין.

התובע טוען, כי התובעים פנו בבקשה לעו"ד משה אגמי, באמצעות בא כוחם – עו"ד סער רשף, על מנת לבטל את העיקול הרובץ על הנכס, ועו"ד משה אגמי נאות להגיש את הבקשה לביטול העיקול.
לטענתו, רוכש דירתם דרש, כי זכויותיו בגין רכישת הדירה יובטחו לכל הפחות ברישום הערת אזהרה לטובתו, עובר למסירת התמורה.

התובע טוען, כי משניתנה הסכמתו של עו"ד אגמי, כל שנותר היה לקבל את הסכמת כונס הנכסים לרישום הערת אזהרה לטובת הקונה על זכויות בנכס. אולם, לטענתו, כל פניותיהם לכונס הנכסים, כי יאות לקבל לידיו את התמורה בנאמנות עד לרישום הערת אזהרה לטובת הרוכש ואז להעבירה לידי הנתבעת 2 נדחו באופן נחרץ, וכי בסירובו זה, סיכל כונס הנכסים את ביצוע פסק הדין.

התובע טוען, כי בא כוחם הגיע ביום 29.11.2008 למשרדו של כונס הנכסים, במטרה להפקיד את מלוא התמורה בידיו, ואף הסכים להעביר את התמורה לידי הנתבעת 2 בכפוף להתחייבותו לרישום הערת אזהרה לטובת הקונה.

לטענת התובע, כונס הנכסים התקשר לנתבע 3, וזה סרב לקבל את הכסף במזומן תוך שהוא טוען, כי על הפקדת הכספים חלה עמלה, דבר שבא כוחם הסכים לשאת, אלא שגם לכך סרב הנתבע 3, ואילו כונס הנכסים סרב בתוקף להשאיר את הכסף בידיו בנאמנות.

התובע טוען, כי העברת מלוא התשלום לידי כונס הנכסים, כמוה כתשלום לנושה – הנתבעת 2, וכי נוכח סירובם העיקש של הנתבעים לאפשר העברת הכספים בנאמנות לחשבון כונס הנכסים, מושתקים הם מלטעון לאי קיומו של פסק הדין.

התובע טוען, כי משנוכחו לדעת, כי כל רצונו של הנתבע 3 להכשיל את ביצועו של פסק הדין, ועל-מנת שלא לאפשר לו להשיג את מבוקשו, הסכים בא כוחם בשמם להעביר את מלוא הסכום לחשבון הנתבעת 2 בכפוף להבטחה, כי למחרת תפעל הנתבעת 2 באמצעות כונס הנכסים לרישום הערת אזהרה.

התובע טוען, כי הנתבע 3 הודיע להם, כי הפקדת הסכום הקבוע בפסק הדין לא תביא לסגירת תיק ההוצאה לפועל, אלא תהיה "על החשבון" התמורה ודרש הפרשי שער דולר בסך 140,000 ₪, בגין איחור של יומיים מהמועד שנקבע בפסק הדין.

התובע טוען, כי פנו לכבוד השופט שינמן, בהתאם לבקשתו של כונס הנכסים, על-מנת שיכריע במחלוקת שבין הצדדים, אולם בקשתם של הצדדים נדחתה.

התובע טוען, כי נוכח החלטת בית המשפט, ולאור סירובם המוחלט של הנתבעים לקבל את הכספים המוחזקים בנאמנות בידי בא כוחם, פנו לראש ההוצאה לפועל בבקשה לביצוע לפי בקשת חייב.

לטענת התובע, ביום 14.1.09 התקיים דיון בפני רשמת ההוצאה לפועל, אשר קבעה, כי בכפוף להפקדת סך 100,000 ₪ בקופת ההוצאה לפועל, יעוכבו ההליכים בתיק.

התובע טוען, כי הנתבעים במעשיהם, סיכלו את ביצועו של פסק הדין, פעלו בניגוד לחובתם שבדין וגרמו להם לנזקים גדולים.

3. מצהיר נוסף מטעם התובעים הינו עו"ד סער רשף אשר יצג את התובעים בזמנים הרלבנטיים לתובענה. תצהירו של עו"ד רשף תומך בטענותיהם של התובעים.

4. מצהיר נוסף מטעם התובעים הינו עו"ד אלי צמח אשר גם הוא ייצג את התובעים בזמנים הרלבנטיים לתובענה.

עו"ד צמח טוען, כי ביום 29.11.08 הגיע יחד עם עו"ד רשף למשרדו של כונס הנכסים, וכי היה עד לכך שעו"ד רשף ביקש להפקיד בידיו של כונס הנכסים את מלוא התמורה שנקבעה בפסק הדין. לטענתו, היה עד לשיחת טלפון שהתקיימה בין עו"ד רשף וכונס הנכסים, בה ביקש עו"ד רשף, כי כונס הנכסים ימסור לו את פרטי החשבון להעברת הכספים, בעניינם של התובעים, אך כונס הנכסים סרב.

עו"ד צמח טוען, כי שמע, כי סוכם בין כונס הנכסים לעו"ד רשף, כי מיד לאחר רישום הערת האזהרה לטובת הקונה, יפעל כונס הנכסים להעביר את השיק לנתבעת 2 וזאת כנגד סגירת תיק ההוצאה לפועל וביטול כל ההגבלות הרובצות על הנכס.

5. מצהיר נוסף מטעם התובעים, הינו מר הרצל סבג חברו של עו"ד סער רשף.

מר סבג טען, כי בחודש נובמבר 2008, נסע יחד עם עו"ד רשף למשרדו של כונס הנכסים, וכי עו"ד רשף נשא עמו סך של 990,000 ₪ במזומן, אולם כונס הנכסים סרב בתוקף להשאיר את הכסף בידיו בנאמנות.

עוד טוען מר סבג, כי היה עד לשיחה טלפונית שהתקיימה בין עו"ד רשף לכונס הנכסים, לפיה הסכים כונס הנכסים לפעול לרישום הערת אזהרה על שם הרוכש, כנגד הפקדה לחשבונה של הנתבעת 2.

מר סבג טוען, כי במהלך השיחה בין הצדדים העלה כונס הנכסים את הנתבע 3 לשיחה, ומסר, כי הפקדת הסכום הקבוע בפסק הדין לא תביא לסגירת תיק ההוצאה לפועל אלא תהיה "על חשבון" התמורה ודרש הפרשי שער דולר בסך 140,000 ₪, בגין איחור של יומיים מהמועד שנקבע בפסק הדין.

6. לבקשת ב"כ התובעים, תצהירה של עו"ד לילך קציר נמחק מהתיק בהחלטת יום 3.7.14, לאחר שלא התייצבה לחקירה נגדית על תצהירה.

7. הנתבע 1 טוען, כי הסיבה בגינה לא הפקידו התובעים את סכום פסק הדין בתיק ההוצאה לפועל הינה כי התובעים מעולם לא השיגו את מלוא הסכום הנדרש לא כל שכן שלא העבירו לו את מלוא הסכום. הנתבע 1 טוען כי התובעים ניסו, באמצעות ב"כ, להציע הצעות שונות לסגירת החוב, בניגוד גמור לאמור בפסק הדין, אשר קבע מפורשות את הסכום הדרוש ואת המועדים לתשלום החוב.

עוד טוען הנתבע 1, כי בהתאם להסכם הפשרה התחייבו התובעים לשלם לנתבעת 2 את מלוא סכום הפשרה עד ליום 22.11.2008. על כן, לאחר האורכה בת 10 ימים, המועד האחרון לתשלום סכום הפשרה היה ביום 2.12.2008.

התובעים לטענתו, לא עמדו במועדים הקבועים בהסכם הפשרה, ועל כן פעל, בהתאם להוראות פסק הדין, למימוש הנכס ומכירתו.

הנתבע 1 טוען, כי במועד התייצבות ב"כ התובעים, עו"ד רשף במשרדו, לא היה בידיו את מלוא הסכום. זו הסיבה שסרב ליטול חלק מהכסף. אילו היה נוטל חלק מהכסף ולא את כולו, היה נטען לאחר מכן כי לכאורה ויתר על קבלת היתרה או כי נתן אורכה כלשהיא לתשלום היתרה. הנתבע 1 טוען, כי ככל שהיה בידיו של עו"ד רשף באותו מועד את מלוא הכסף בוודאי שהיה נוטל אותו באופן מיידי.

כמו-כן, טוען הנתבע 1, כי אילו ביקשו התובעים למלא אחר הוראות פסק הדין, יכלו להפקיד את מלוא סכום הפשרה ישירות לחשבון הבנק של הנתבעת 2 או לחלופין להפקידו בקופת בית המשפט או בקופת לשכת ההוצאה לפועל.

הנתבע 1 טוען, כי מעולם לא אישר לתובעים לשלם את סכום התמורה במועד כלשהו לאחר המועד
האחרון הקבוע בפסק הדין. ראייה לכך ניתן למצוא במכתבו מיום 2.12.2008 , בו ציין מפורשות כי לא יסכים לקבל כל סכום במסגרת הפשרה המוסכמת לאחר יום מכתבו הנ"ל וכי ארכה נוספת לא תינתן. למכתבו זה לא נענה על ידי ב"כ התובעים.

לטענת הנתבע 1 עד ליום 02.12.2008 (וגם לאחר מכן), התובעים לא הפקידו בידי הנתבעים את סכום הפשרה ואף לא הציגו בפניו כל הוכחה ליכולתם לעשות כן.

כמו-כן, טוען הנתבע 1 כי מעיון בבקשת התובעים עולה כי ב"כ התובעים צירף תנועות בחשבון הבנק שלו, כאשר גם מפירוט זה עולה כי לא היה בידו מלוא סכום הפשרה.

כאמור התובעים גם לא הפקידו את מלוא סכום הפשרה בקופת בית המשפט או בקופת לשכת ההוצאה לפועל במועד. אי הפקדה זו לטענתו מלמדת על כך שהכספים כאמור לא עמדו לרשות התובעים.

הנתבע 1 טוען, כי פעל בנסיבות העניין כזרועו הארוכה של בית המשפט (בכובעו ככונס הנכסים), הנושא בחובות נאמנות לא רק כלפי הנתבעת 2, ואף לא רק כלפי התובעים, אלא גם כלפי בית המשפט הנכבד וכלפי נושים אחרים של התובעים. אשר על כן, לאורכו של כל ההליך שבין הצדדים, ראה עצמו כמנוע מלסטות מהוראותיו המפורשות של בית המשפט הנכבד, וליתן לתובעים ארכה או הקלה כלשהי בביצוע הסכם הפשרה שבין הצדדים.

כמו-כן, טוען הנתבע 1, כי במסגרת פסק הדין הורה בית-המשפט, כי לאחר המועד האחרון לפירעון סכום הפשרה על ידי התובעים (קרי 2.12.2008 ), ימומש הנכס במסגרת הליכי הוצל"פ.

בנוסף, טוען הנתבע 1 בכובעו כבא כוחה של הנתבעת 2, כי היה עליו לפעול בהתאם להוראות מרשתו, והנתבעת 2 החליטה לפעול בהתאם להסכם הפשרה, אשר קיבל תוקף של פסק דין, ולא להסכים ליתן ארכה נוספת לתובעים באשר ה- 2.12.2008 הינו כבר תאריך הטומן בחובו אורכה בת 10 ימים.

הנתבע 1 טוען, כי ב"כ התובעים ביקש למכור את הנכס לאביו, דבר אשר העמיד את עו"ד רשף בניגוד עניינים ברור. יתר על כן, כפי שהסתבר לנתבע 1 גם מאוחר יותר, ב"כ התובעים אף ערך הסכם מכר בין התובעים לבין אביו ואף הגיש דיווח לרשויות המס, וכל זאת מבלי להודיע לו ו/או לקבל את אישורו לצעד זה, בכובעו ככונס הנכסים אשר מונה על הנכס, או לכל הפחות קבלת אישור מאת לשכת ההוצאה לפועל בה התנהלו הליכי הכינוס.

כמו-כן, טוען הנתבע 1, כי החשד, כי עו"ד רשף פעל מתוך ניגוד עניינים מתעצם, בין היתר, נוכח העובדה שעו"ד רשף עשה כל שביכולתו בכדי להסתיר את זהות הקונה. המחיר המתוכנן של מכירת הנכס לאביו של עו''ד רשף היה נמוך באופן ניכר ממחיר השוק הריאלי של הנכס. לראייה, הנכס נמכר לבסוף על ידי הנתבע 1, בתפקידו ככונס הנכסים של הנכס בסך של 1,344,000 ₪ - סכום העולה באופן ניכר על הסכום בו ביקש ב"כ התובעים למכור את הנכס לאביו ב- 850,000 ₪.

הנתבע 1 טוען, כי לא ברור לו מדוע ככל שסברו התובעים, כי הנתבעים פועלים לסיכול הסכם הפשרה או בניגוד לדין, לא פנו לבית המשפט ו/או ללשכת ההוצאה לפועל בבקשה ליתן לנתבעים הוראות מתאימות ו/או להפקיד את הסכום המוסכם בלשכת ההוצאה לפועל ו/או להמציא למי מהנתבעים שיק בנקאי על הסכום המוסכם ו/או להפקיד בחשבונה של הנתבעת 2 את הסכום המוסכם.

8. הנתבע 3 שהוא מנהל נתבעת 2 ובעל מניות בה טוען, כי התובעים הפרו את ההסכמי ההלוואה, ולא שילמו את הכספים המגיעים לנתבעת 2. לטענתו, התנהל הליך של משא ומתן בין הצדדים באשר לסכומים של הפשרה.

לטענתו במסגרת הדיון בבית-המשפט הגיעו הצדדים להסדר חוב בפשרה אשר קיבל תוקף של פסק דין. נקבע בו כי אם לא ישולם הסכום במלואו ובמועדו- יועמד החוב המקורי לפירעון מיידי, ויימשכו הליכי הגביה לרבות מימוש הנכס.

הנתבע 3 טוען, כי הנתבעת 2 לאורך כל הדרך עמדה על דעתה לקיים את פסק הדין כלשונו, על פרטיו, תוך שהיא מדגישה זאת שוב ושוב וזאת בתגובה לכל פנייה מאת ב"כ התובעים.
לאחר שהתובעים לא עמדו בפסק הדין החלה הנתבעת 2 לפעול על פי תנאי פסק הדין ולממש את הנכס.

לטענתו, אם התובעים כה תמי לב – מה מנע מהם להפקיד בחשבון הנתבעת 2 אשר פרטיו ניתנו להם וגם היה ידוע להם לאור הפקדות כספים שביצעו בעבר. לטענתו, עד היום, ואף מנספחי כתב התביעה וכל שכן בקופת ההוצאה לפועל, כאמור לא הציגו התובעים, לא לנתבעת 2, לא לנתבע 1 ולא להוצאה לפועל כל ראיה להמצאות סכום של 990,000 ₪.

כמו-כן, טוען הנתבע 3, כי הנתבעת 2 הפעילה חוקר פרטי על מנת לבדוק את זהותו של רוכש הנכס וכדי להבין מדוע עו"ד סער רשף מתעקש על מגמת הסתרה ברורה וחשודה. מדו"ח החוקר התברר, כי הקונה הוא אביו של עו"ד רשף סער. עובדה זו כלל לא הובאה בפניו ולא בפני הנתבע 1 שהינו פקיד בית המשפט ואף לא בפני ראש ההוצאה לפועל ולא בפני נושי התובעים.

לפיכך טוען הנתבע 3, כי עסקינן בשיתוף פעולה בין עו"ד רשף לתובעים לצורך הברחת רכוש, ניסיון התעשרות וניסיון של מכירת נכסים בכינוס תוך הברחת הנכס מנושים נוספים.

לטענת הנתבע 3 , ביצוע תשלום לכונס הנכסים הינו בניגוד לפסק הדין, שכן בהליך של מכירת הנכס ע"י כונס נכסים אין שום הבטחה כי אכן ישולם סכום הפשרה במועד וחמור מכך אף יכול להיות שבמכירה על ידי כונס נכסים יהיו הוצאות של מיסים ו/או אחרות שבסופו של ההליך סכום הנטו שיישאר בידי כונס הנכסים יהיה נמוך מהסכום שבפשרה.

עוד טוען הנתבע 3, כי כאשר ידוע לנתבעת 2 כי מחיר הנכס הינו גבוה יותר מסך של 850,000 ₪ וכאשר ידוע לה כי קיימים לתובעים נושים נוספים, כל הסכמה למכירת הנכס במחיר שאינו משקף את מחירו האמיתי ע"פ שמאות מהווה חשש לשיתוף פעולה בהברחת נכסים, פעולה שהנתבעת 2 לא הייתה מוכנה לתת לה יד.

כמו-כן, טוען הנתבע 3, כי המועד אותו מתארים התובעים בסעיף 41 לתצהירם הינו לאחר שאיחרו התובעים בביצוע פסק הדין ולאחר שלא שילמו , בתוספת ימי החסד שניתנו להם על-פי פסק הדין ולאחר שהם הפרו הפרות יסודיות את פסק הדין, ולכן הייתה הנתבעת 2 רשאית לדרוש את מלוא החוב או כל סכום נוסף לפי שיקול דעתה עד לגובה מלוא החוב.

דיון והכרעה

9. לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים, ועיינתי בכתבי הטענות על נספחיהם, במוצגים, ובסיכומי הצדדים, אני קובעת, כי דין התביעה להידחות.

בתיק דנן, הטענה המרכזית הדורשת הכרעה היא בשאלה האם הנתבע 1, כונס הנכסים, והנתבע 3 שהינו מנהל הנתבעת 2, עשו יד אחת כנגד התובעים, וסיכלו את ביצועו של הסכם הפשרה אשר נחתם ביניהם, וקיבל תוקף של פסק-דין על-ידי כבוד השופט שינמן ביום 22.9.08 (להלן: "הסכם הפשרה"), ומנעו מהתובעים להעביר את סכום הפשרה מתוך התמורה שתתקבל ממכירת דירת התובעים, במטרה להעמיד את סכום החוב המלא של התובעים לטובת הנתבעים 2-3.

על-מנת לבחון את טענת התובעים לסיכול הסכם הפשרה על-ידי הנתבעים 1-3, יש לבחון האם התו בעים עמדו מצדם בתנאי הסכם הפשרה, ובהתחייבותם על-פיו.

הסכם הפשרה קובע, כי:

"לסילוק סופי ומוחלט של תביעות הנתבעת, ולסילוק סופי ומוחלט של חובות התובעים לנתבעת, ישלמו התובעים לנתבעת בתוך 60 יום מהיום, סך של 990,000 ₪, מתוכם סך של 950,000 ₪ ישולם לנתבעת, ו- 40,000 ₪ ישולמו לב"כ הנתבעת כשכ"ט עו"ד בגין כל פעולותיו בתיק זה ובתיקים האחרים התלויים ועומדים, כשסכום זה כולל מע"מ.

לא ישולם הסכום במלואו ובמועדו, יעמוד כל סכום החוב שחייבים התובעים לנתבעת, לפירעון מיידי, וב"כ הנתבעת יהיה רשאי, ללא כל צו נוסף, לממש את הדירה בכפר-סבא, מתוקף היותו כונס הנכסים שלה, לצורך גביית הסכום החוב המלא הנתבע והנדרש בתיק ההוצל"פ בכפוף לעדכונו, ולנקוט בכל צעד אחר לתשלום החוב, ובכלל זה מימוש כל הבטוחות האחרות שניתנו בעקבות ההסכם.

איחור של 10 ימים, לא ייחשב כהפרה של הסכם זה, המביאה לכדי מימוש הליכי ההוצל"פ.

מוסכם בין הצדדים כי מבלי לגרוע מחבויות התובעים, כונס הנכסים יאפשר לתובעים למכור את הדירה וייתן אישור לקונה כי הדירה תשוחרר כנגד תשלום הסך המלא האמור לעיל.

רשמתי לפניי את הודעת ב"כ הנתבעת כי היא לא תתנגד לקבלת חלק מסכום החוב בדרך של מכירת הדירה (שעומד להערכת ב"כ התובעים על סך 850,000 ₪) ושהיתרה תובטח לשביעות רצונה המלאה, או על פי שיקול דעתה, של הנתבעת, שהבהירה כי היא תיתן אישור כאמור, ככל שהיתרה תשולם לה במזומן, בתוך התקופה שנקבעה לתשלום סכום הפשרה".

מעיון בהסכם הפשרה לעיל עולה, כי על-מנת שכונס הנכסים יאשר את מכירת דירתם של התובעים, על התובעים להעביר תוך 60 יום מיום פסק-הדין סך של 990,000 ₪, מתוכם סך של 950,000 ₪ ישולם לנתבעת 2, ו-40,000 ₪ ישולמו לנתבע 1, ב"כ הנתבעת כשכ"ט עו"ד. עוד צוין, כי הנתבעת 2 לא תתנגד לקבל חלק מסכום החוב בדרך של מכירת הדירה, וכי היתרה תובטח לשביעות רצונה המלאה, או על-פי שיקול דעתה של הנתבעת 2, ככל שהיתרה תשולם לה במזומן, בתוך התקופה שנקבעה לתשלום סכום הפשרה.

מכאן עולה השאלה האם התובעים עמדו בתנאי זה, קרי, האם התובעים שילמו תוך 60 יום מיום פסק הדין כולל 10 ימי חסד נוספים, קרי, עד יום 2.12.08 את הסך של 950,000 ₪ לנתבעת 2, ואת הסך של 40,000 ₪, לנתבע 1?

מהראיות שהובאו בפני בית-המשפט עולה, כי התובעים לא עמדו בנטל ההוכחה המוטל עליהם, ולא הניחו את התשתית העובדתית הראויה והנדרשת על-מנת להוכיח, כי הם עמדו בהתחייבותם לשלם את הסכום המלא, במועד הקבוע, בהסכם הפשרה.

מעיון בחקירות הנגדיות של התובעים והעדים מטעמם עולה, כי ישנן מספר גרסאות עובדתיות סותרות, המתייחסות להשתלשלות האירועים העובדתיים, שלאחר מתן תוקף של פסק דין להסכם הפשרה האמור, והכול כמפורט להלן.

התובעים טוענים, כי עמדו בהתחייבותם ועשו כל שאל ידם על-מנת לבצע את הסכם הפשרה ככתבו וכלשונו, להעברת התמורה במלואה לנתבעת 2 במועד. אולם, מעיון בתשובותיו של התובע בחקירתו הנגדית עולה, כי מעבר לכך שהתובע אינו מתמצא בנתונים העובדתיים המינימליים הנוגעים לתביעתו, ולא ענה על שאלות רבות, הרי שגם התשובות שכן מסר לפני בית-המשפט היו מתחמקות, אינן מניחות את הדעת, ואין בהן כל הסבר ראוי אשר יכול לתמוך בגרסתו.

התובע העיד בחקירתו הנגדית, כי הסכום כולו אותו חבים התובעים לפי הסכם הפשרה, ניתן לו כהלוואה על-ידי עו"ד רשף (ראו: פרוטוקול מיום 6.2.13 עמוד 23 שורות 20-21 עמוד 25 שורות 17-22, ועמוד 33 שורה 12 ושורות 15-19). אולם, כשנשאל מה היו תנאיה של ההלוואה, לא רצה לענות על השאלה (ראו: פרוטוקול מיום 6.2.13 עמוד 32 שורות 15-16).
יתרה מכך, טענה עובדתית זו לא באה זכרה בתצהיר עדות ראשית מטעם התובע, ואף בחקירתו הנגדית של עו"ד רשף עלה, כי הוא אינו מאשר עובדה זו, ועו"ד רשף העיד, כי הוא לא נתן הלוואה לתובע (ראו: פרוטוקול מיום 19.3.14 עמוד 72 שורות 3-4). לאחר מכן, ובניגוד למה שהעיד התובע קודם לכן, טען התובע, כי את הסך של 850,000 ₪, היה אמור להתקבל כתוצאה ממכירת דירתם (ראו: פרוטוקול מיום 6.2.13 עמוד 28 שורות 31-34).

בהמשך נשאל התובע, כיצד התכוון לשלם את הסך של 140,000 ₪ הנוספים, והעיד כי: "יכול להיות שאשתי" (ראו: פרוטוקול מיום 6.2.13 עמוד 28 שורות 33-34). אולם, לאחר מכן העיד, כי הוא אינו זוכר (ראו: פרוטוקול מיום 6.2.13 עמוד 29 שורות 1-4), ובהמשך נמנע מלענות על השאלה (ראו: פרוטוקול מיום 6.2.13 עמוד 32 שורות 15-16).

זאת ועוד, מעיון מעדותו של התובע עלה, כי הוא אינו יודע מהו היום האחרון לתשלום החוב על-פי הסכם הפשרה (ראו: פרוטוקול מיום 6.2.13 עמוד 27 שורות 23-26), התובע לא ידע באופן נחרץ, כי לעו"ד רשף יש את סכום הכסף המלא בפועל (ראו: פרוטוקול מיום 6.2.13 עמוד 25 שורות 25-26, ועמוד 27 שורות 15-16), התובע העיד, כי הוא לא ראה חוות דעת שמאית של הדירה (ראו: פרוטוקול מיום 6.2.13 עמוד 32 שורות 6-7), התובע העיד, כי סמך על עו"ד רשף באופן עיוור (ראו: פרוטוקול מיום 6.2.13 עמוד 27 שורות 21-22), ואף כנשאל על-ידי בית-המשפט מי הלווה את הכסף, ענה התובע כי: "רשף אמר שיעזור לנו. ברגע שאמר את זה, ירדתי מהכל. עו"ד רשף עזר לנו לפתור את הבעיה" (ראו: פרוטוקול מיום 6.2.13 עמוד 33 שורות 14-17). כמו-כן, התובע בחר שלא להתערב בפעולותיו של רשף למרות שיכול היה להפקיד את הכסף בקופת בית-המשפט (ראו: פרוטוקול מיום 6.2.13 עמוד 35 שורה 1).

מן האמור עולה, כי ידיעתו הממשית של התובע בהליכים היא מועטה ביותר, ותשובותיו אלו פוגמות במהימנות עדותו, ואינן מסייעות ומוסיפות להוכחת גרסתו. יתרה מזו, עלה באופן ברור מעדותו, כי התובע בחר שלא להיות מעורב באופן פעיל למרות שמדובר בדירה שלו, תוך שהוא עצם את עיניו בחוזקה, ונוהג בחוב כלא שלו.

היה מצופה מהתובע שאין חולק שהינו במעמד של חייב אשר חב סכומים בלתי מבוטלים, להיות מעורב באופן אישי בנעשה, או לכל הפחות לדעת את הפרטים המהותיים בהליך דנן, אולם התובע בחר להסתמך באופן גורף ועיוור על עו"ד רשף, תוך עצימת עיניים לגבי ההשלכות המהותיות והסיכונים אשר חשף עצמו בשל התנהלותו זו, לא רק נוכח קיום הסכם הפשרה במלואו, אלא עצימת עיניים נוכח תוצאת ההפרה של הסכם הפשרה, כך שסכום החוב המלא יעמוד לטובת הנתבעים 2-3 כנגד התובעים.

אשר על כן, אין מנוס מהמסקנה, כי גרסתו העובדתית של התובע אשר עליו מוטל נטל ההוכחה, לא הוכחה על-ידו כנדרש, ועל-כן, לא ניתן להסתמך על עדותו.

כמו-כן, מטעם התובע העידו עדים נוספים בהם, עו"ד רשף, מי שייצג את התובע, ומי שהתנהל מול כונס הנכסים, הנתבע 1, לאחר מתן תוקף של פסק-דין להסכם הפשרה. אולם, אף מעדותו של עו"ד רשף, ומעדויות העדים הנוספים מטעם התובעים עולות מספר גרסאות עובדתיות, לא עקביות, מתחמקות ומלאות סתירות פנימיות מהותיות, היורדות לשורשו של עניין, ואשר אין בהן כדי להועיל לגרסת התובעים, כפי שיפורט להלן.

עו"ד רשף טען בתצהירו, כי הגיש מספר בקשות לאישור מכר דירת התובעים לכונס הנכסים על-מנת שיאשרן, אולם בחקירתו הנגדית של עו"ד רשף טען, כי כל סכום הכסף בסך 990,00 ₪, לא היה של התובעים, אלא שלו (ראו: פרוטוקול מיום 6.3.13 עמוד 51 שורות 15-16, עמוד 54 שורות 2-3), ולאחר מכן, טען, כי הכספים נמסרו לו על-ידי חברו, מר רפי מחלוף (ראו: פרוטוקול מיום 6.3.13 עמוד 51 שורות 19-23, וראו: פרוטוקול מיום 19.3.14 עמוד 66 שורות 2-3). כשנשאל עו"ד רשף האם גם מר מחלוף וגם אביו השתתפו במימון הדירה, ענה עו"ד רשף תשובה מתחמקת: "מה זה רלבנטי" (ראו: פרוטוקול מיום 6.3.13 עמוד 58 שורות 4-8).

זה המקום לציין, כי עובדה זו, שחברו של עו"ד רשף - מר מחלוף, מסר לו את הכספים, עלתה לראשונה בחקירתו הנגדית, ולא צוינה בתצהיר עדות ראשית מטעמו. יתרה מכך, התובעים אף לא זימנו את מר מחלוף לעדות על-מנת שיוכל לתמוך ולסייע בגרסתם, והלכה פסוקה היא, כי הימנעות בעל דין מהזמנת לעדות של עד מרכזי מטעמו לעדות בית המשפט משמשת לחבותו (י' קדמי על הראיות (חלק ד, 2009) עמ' 1889-1910).

סתירה נוספת בעניין גרסה עובדתית זו היא, כי עו"ד רשף טען, כי מר מחלוף הסכים להעביר את הכספים, ללא כל בעיה (ראו: פרוטוקול מיום 6.3.13 עמוד 51 שורות 21-22), אולם לאחר מכן טען, כי התחנן בפני מר מחלוף שיסכים לשלם (ראו: פרוטוקול מיום 6.3.13 עמוד 53 שורה 31), וכנשאל עו"ד רשף כמה העמיד מר מחלוף וכמה העמיד אביו ענה שוב תשובה מתחמקת, כי: "זה לא רלוונטי" (ראו: פרוטוקול מיום 6.3.13 עמוד 54 שורות 19-23).

לא זו אף זו, עו"ד רשף שוב שינה את גרסתו וטען, כי הסך של 850,000 ₪, היה אמור להגיע ממכירת דירת התובעים, ו-140,000 ₪ הנוספים, היו אמורים להיות במזומן בין באמצעות כספים של התובעים, בין בהלוואה (ראו: פרוטוקול מיום 19.3.14 עמוד 65 שורות 14-19), אולם בהמשך טען, כי התכוון לקחת כספים או ממר כץ או ממר מחלוף (ראו: פרוטוקול מיום 19.3.14 עמוד 66 שורות 5-6).
זאת ועוד, עו"ד רשף טען בתצהירו, כי ביום 29.11.08 הגיע למשרדו של הנתבע 1 במטרה להפקיד את מלוא התמורה במזומן בידיו, ואף העיד על כך בחקירתו הנגדית (ראו: פרוטוקול מיום 19.3.14 עמוד 70 שורות 23-25), אולם אף מעיון בעדות זו, ובעדות העדים הנוספים מטעם התובעים בעניין זה, עולות מספר גרסאות עובדתיות הסותרות זו את זו.

תחילה עו"ד רשף טען, כי לפגישה עם הנתבע 1 ביום 29.11.08, הוא ועו"ד צמח החזיקו יחד סך של 750,000 ₪, ומר הרצל סבג החזיק סך של 200,000 ₪ נוספים (ראו: פרוטוקול מיום 6.3.13 עמוד 52 שורות 8-11), משמע, שעו"ד רשף הודה, כי במועד הפגישה לא הייתה לו את התמורה המלאה בסך של 990,000 ₪, כפי שנקבע בהסכם הפשרה, אלא סך של 950,000 ₪ בלבד.

אולם, מעיון בסעיף 4.5 למכתבו של עו"ד רשף מיום 1.12.08 אל הנתבע 1 (ראו: נספח 7 לתצהיר התובעים), עולה, כי עו"ד רשף טען כי הוא הופיע במשרדו של הנתבע 1 עם סך של 750,000 ₪ במזומן, וביקש לשלם סכום זה לאלתר, ואת היתרה תוך 14 יום בשיק פרטי שלו.

מעבר לכך שמדובר בשתי גרסאות עובדתיות הסותרות זו את זו, הרי שלא ניתנה תשובה המניחה את הדעת, לעובדה, כי בכל אחת מן הגרסאות הללו אין חולק, כי במועד הפגישה עם הנתבע 1 לא היה בידי עו"ד רשף את הסכום המלא בידיו (ראו: פרוטוקול מיום 6.3.13 עמוד 52 שורות 30-31, ועמוד 53 שורות 1-2).
יש להדגיש בנקודה זו, כי סכום שכר טרחת הכונס היה חלק בלתי נפרד מהסכם הפשרה, וגם סכום זה היה קצוב בזמן שיש לשלמו.

מעבר לכך, עו"ד רשף בחקירתו הנגדית טען, כי הוא ועו"ד צמח עלו למשרדו של הנתבע 1 עם סך של 750,000 ₪, ומר סבג היה למטה עם סך של 200,000 ₪ (ראו: פרוטוקול מיום 6.3.13 עמוד 52 שורות 8-14), אולם עו"ד צמח העיד בחקירתו הנגדית, כי היה בידם: "כמעט כל הכסף 790,000 ₪ או 750,000 ₪" (ראו: פרוטוקול מיום 6.2.13 עמוד 39 שורה 10, ושורה 15), ולשאלת בית המשפט העיד, כי היה בידיהם 790,000 ₪ (ראו: פרוטוקול מיום 6.2.13 עמוד 40 שורה 19). כנשאל עו"ד צמח כיצד רצו לשלם את התמורה באמצעות מכירת דירת התובעים בסך של 850,000 ₪, כאשר החוב עומד על סך 990,000 ₪, ענה עו"ד צמח: " לא יודע" (ראו: פרוטוקול מיום 6.2.13 עמוד 43 שורות 30-31).

בעייתיות נוספת עולה מעדותו של עו"ד צמח שטען, כי מר הרצל סבג החזיק בסך של 200,000 ₪ (ראו: פרוטוקול מיום 6.2.13 עמוד 39 שורות 18-19), אולם בחקירתו הנגדית של מר סבג טען, כי הוא לקח בין 250-300 אלף ₪ בערך, והוא לא ספר את הסכום, ולמעשה, לא ידע מהו הסכום המזומן שבחזקתו (ראו: פרוטוקול מיום 19.3.14 עמוד 73 שורות 14-16).

לא זו אף זו, עו"ד צמח טען בחקירתו הנגדית, כי מר סבג נשאר ברכב מאחר שהם לא הצליחו למצוא חניה, והוא לא עלה למשרדו של הנתבע 1 (ראו: פרוטוקול מיום 6.3.13 עמוד 39 שורות 21-23), ולאחר מכן העיד, כי מר סבג היה ל"מטה בקפה" (ראו: פרוטוקול מיום 6.2.13 עמוד 39 שורה 24).

לעומת זאת, עו"ד רשף טען בעדותו, כי מר סבג נותר ברכב (ראו: פרוטוקול מיום 6.3.13 עמוד 52 שורות 12-14), ועלה למשרד עם הסכום של 200,000 ₪, כרבע שעה לאחר שיחתם הטלפונית עם הנתבע 2 (ראו: פרוטוקול מיום 6.3.13 בעמוד 52 שורה 31, ועמוד 53 שורה 1).

לעומתם, העיד מר סבג כי הגיע לפגישה במשרדו של הנתבע 1 במונית (ראו: פרוטוקול מיום 19.3.14 עמוד 74 שורה 1 ושורה 5), ולאחר מכן העיד, כי עלה יחד עם עו"ד רשף ועו"ד צמח למשרד הנתבע 1 (ראו: פרוטוקול מיום 19.3.14 עמוד 74 שורות 13-18, ושורה 20). אולם, לאחר מכן העיד מר סבג, כי הוא המתין בלובי, וכשיצא עו"ד רשף הוא אמר לו שהנתבע 1 אינו רוצה לקבל את הכסף במזומן (ראו: פרוטוקול מיום 19.3.14 עמוד 74 שורות 21-23).

הסתירות, הבעייתיות וחוסר ההתאמה בעדויותיהם של עו"ד רשף, עו"ד צמח, ומר סבג לגבי הפגישה מלמדות, כי לא הוכחה בפני בית-המשפט גרסה סדורה ואמינה לגבי האירועים בפגישה, שהייתה פגישה קריטית להעברת התשלום. הדבר פועל לרעת הגרסה של התובעים, והם לא הרימו את הנטל להוכיח, כי סכום התמורה המלא היה בידם או בידי בא כ וחם, לצורך ביצוע התשלום הקבוע בפסק הדין.
טענתם שהנתבעים סכלו ולא אפשרו ביצוע פסק הדין, אין לה על מה שתסמוך.

יתרה מכך, טענה נוספת שהעלה עו"ד רשף בתצהירו, כי ביום 3.12.08 פנה לבנק בבקשה להפקיד עבורו שיק בנקאי לטובת הנתבעת 2, אולם נוכח העדרו של פקיד המורשה בבנק להנפקת שיק בנקאי, התקשר ממשרדה של מנהלת הבנק ובנוכחות מר סבג, לנתבע 1, על-מנת לקבל את פרטי החשבון לביצוע העברת הכספים, אולם לטענתו הנתבע 3 דרש, כי הכספים יופקדו אך ורק לחשבון הנתבעת 2. אף טענה זו אין מקום לקבל, ויוסבר.

ראשית, מעיון בסעיף 4 למכתבו של הנתבע 1 מיום 1.12.08 (ראו: נספח ג' לתצהיר הנתבע 1), הנתבע 1 כתב לעו"ד רשף את מספר החשבון שיש להעביר אליו את הכספים, ועל-כן פרטי חשבון הבנק של הנתבעת 2 היו ידועים לעו"ד רשף מבעוד מועד. כמו-כן, בחקירתו הנגדית של עו"ד רשף, טען, כי ניסה להוציא כספים מהבנק שלו בנק איגוד (ראו: פרוטוקול מיום 6.3.13 עמוד 56 שורה 21), אולם מר סבג העיד, כי מדובר בבנק מזרחי (פרוטוקול: מיום 19.3.14 עמוד 74 שורות 27-28 ועמוד 75 שורה 32 עמוד 76 שורות 1-3).

שנית, בחקירתו הנגדית של עו"ד רשף הציג תדפיס מחשבון הבנק שלו (ראו: מוצג ת/1), המעיד לכאורה על משיכת שיק בנקאי לפקודת הנתבעים בסך של 937,000 ש"ח, אולם לאחר מכן חזר בו עו"ד רשף והודה, כי השיק אינו קשור לדירה, ולא מיועד לתובעים (ראו: פרוטוקול מיום 6.3.15 עמוד 57 שורות 6-7).

יש לציין, כי מעיון בתדפיס זה עולה, כי מעבר לכך שהשיק הבנקאי מתייחס ליום 29.12.08, כאשר לטענת עו"ד רשף השיק היה אמור לצאת ביום 2.12.08 (ראו: פרוטוקול מיום עמוד 56 שורה 20 21, ועמוד 57 שורה 9), הרי שמדובר כחודש לאחר המועד הקבוע בהסכם הפשרה שהינו 2.12.08. כמו-כן, אף הסכום המופיע על השיק אינו סכום הפשרה שהיה על התובעים לשלם. לפיכך, אף מוצג זה ועדותו של עו"ד רשף בעניינו, אינה מוסיפה לאמינותו ולמהימנותו גרסתו.

תמיהה נוספת מהתנהלותו של עו"ד רשף, במקרה דנן, עלתה במהלך חקירתו הנגדית בנוגע למחיר שביקש עו"ד רשף למכור וזהות רוכש דירת התובעים. עו"ד רשף טען בתצהירו, כי העביר מספר בקשות לאישור מכר דירת התובעים (ראו: נספחים 3 ו- 5 לתצהיר התובע), ובבקשות אלו טען, כי שווי דירת התובעים על-פי מספר רב של חוות דעת שמאיות אשר נעשו לנכס הינו בסך של 750,000 ₪, אולם לתיק זה, לא צורפה כל חוות דעת המאששת טענה זו. בפועל, הדירה נמכרה על-ידי הכונס בסך של 1,344,000 ₪, ולא בסך של 850,000 ₪.

יתרה מכך, התגלה בדיעבד, כי זהות רוכש דירת התובעים הינו אביו של עו"ד רשף, מאחר שעו"ד רשף לא ציין בהסכמי המכר את השם של אביו (ראו: פרוטוקול מיום 6.3.13 עמוד 60 שורות 29-30), ואף מעדותו של התובע עלה, כי לא מסר מידע זה לתובעים (ראו: פרוטוקול מיום 6.2.13 עמוד 28 שורות 14-15, 19-20).

לא זו אף זו, עו"ד רשף העיד, כי התחנן בפני אביו שיהיה רשום כמוכר של הדירה (ראו: פרוטוקול מיום 6.3.13 עמוד 53 שורה 30), וכנשאל מדוע , השיב ש הייתה לו ידיעה ברורה שאביו לא יפסיד מרכישת הדירה (ראו: פרוטוקול מיום 19.3.14 עמוד 67 שורות 20-23).

ולאחר מכן העיד, כי:

"ש. במה הייתה מעורב?
ת. אבי למעט העובדה שהסכים לענות לבקשה שלי,
להירתם, לעזור למר כץ, אין לו שום עניין. אני לא חושב
שהוא יודע איפה הדירה"
(ראו: פרוטוקול מיום 19.3.14 עמוד 67 שורות 20-23).

במאמר מוסגר יצוין, כי עובדות אלו נתגלו בדיעבד, ולא ניתן להתעלם מהתמונה העגומה אשר עולה, בנוגע לניסיון של עו"ד רשף למכור לאביו דירה, שהאבא לא ראה ואין לו שום עניין בה, זאת בהתחשב במחיר שביקש לקנות לעומת המחיר שבפועל נמכרה הדירה על-ידי הכונס.

זה המקום לציין, כי לאורך כל ההליך התובעים נאחזים בטענה, כי הם בחרו שלא להעביר את כספי התמורה לחשבונה של הנתבעת 2, מאחר שביקשו להבטיח את זכויותיו של רוכש הדירה, ולכן ביקשו להפקיד את הכספים בחשבון הנאמנות של כונס הנכסים עד לרישום הערת אזהרה לטובת הרוכש.

התובעים אינם יכולים לסמוך על טענה זו. הסכם הפשרה איננו כולל הוראה בעניין הפקדה לחשבון נאמנות, ועל התובעים היה לקיים את פסק הדין ככתבו וכלשונו, כולל הסכומים הנקובים בו, והמועדים הנקובים בו, באופן מדויק. אין בטענה של הפקדה לחשבון נאמנות משום עילה לשינוי תנאי הפשרה, שקיבלה תוקף של פסק-דין, ואין בה משום פטור ממילוי חובות התשלום שחלו על התובעים.

אף לגופה של הטענה יובהר, כי אמנם יש להבטיח את זכותו של רוכש הדירה בהערת אזהרה, אולם אין בפעולה זו, כשלעצמה, כדי להתנות על הסכם הפשרה אשר קובע באופן מפורש וברור, כי התמורה תועבר לחשבונה של הנתבעת 2, ולא לחשבון הנאמנות של כונס הנכסים.
הפעולה של ביצוע רישום הערת אזהרה בלשכת רישום המקרקעין מחויבת להיעשות על ידי הכונס אולם אינה יכולה להוות תנאי מוקדם , המתיר לתובעים פטור מתשלום התמורה המלאה על-ידם. החובה של התובעים הייתה לקיים את ההסכם במלואו וכלשונו, ולא לקבוע תנאים מקדימים או ליתן פרשנויות להסכם הפשרה.

זאת ועוד, גם לגופו של ענין, הוכח לפני בית-המשפט, כי הנתבע 1 הסכים לרשום הערת אזהרה בלשכת רישום המקרקעין. מעיון בעדויות הנתבע 1 עולה, כי הנתבע 1 הציע לקחת שיק על מלוא סכום פסק-הדין ולפנות ללשכת רישום המקרקעין, ולרשום הערת אזהרה (ראו: פרוטוקול מיום 3.7.14 עמוד 86 שורות 3-4, ועמוד 89 שורות 25-27, ופרוטוקול מיום 5.11.14 עמוד 93 שורות 1-3).

אף במכתביו של הנתבע 1 אל עו"ד רשף מיום 2.12.08 ומיום 14.12.08 (ראו נספחים יא לתצהיר הנתבע 1), התחייב הנתבע 1, כי אם התובעים יפעלו בהתאם להוראות הסכם הפשרה, נציג ממשרדו של הנתבע 1 יופיע בלשכת רישום המקרקעין לצורך רישום הערת אזהרה.

לא זו אף זו, לו אכן הייתה בידי התובעים התמורה המלאה, הרי מוטלת עליהם החובה להקטין את נזקם, ולכן רשאים היו לפעול ולהפקיד את הכספים בקופת לשכת ההוצאה לפועל או בקופת בית-המשפט, שהינן פעולות משפטיות לגיטימיות, אשר ביצוע כל אחת מהן היה מעיד על כך שהתובעים קיימו את תנאי הסכם הפשרה, וזאת ללא כל צורך באישור של הנתבע 1.

אלא, שהתובעים לא בחרו לפעול בדרך זו, ולא הפקידו את הסכום בקופת בית-המשפט, או ההוצאה לפועל. התובעים בחרו בדרך של מכירת הדירה , אולם כשלו להוכיח את ביצוע התשלום או את טענתם בעניין סיכול ההסכם.

סיכום

10. אשר על כן, ולאור כל הנימוקים לעיל, כפי שעולה מניתוח העדויות, התובעים לא הרימו את הנטל המוטל עליהם להוכחת תביעתם, הן ההצהרתית והן הכספית, והיא נדחית בזה.

אני ערה לעובדה שהתוצאה של דחיית התביעה קשה מבחינת התובעים, ועל-כן, לא מצאתי מקום להוסיף ולפסוק כנגדם הוצאות, ובנסיבות העניין כל צד יישא בהוצאותיו.

המזכירות תשלח עותק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ח אייר תשע"ה, 17 מאי 2015, בהעדר הצדדים.