הדפסה

כלל פנסיה וגמל בע"מ נ' אש ואח'

לפני כבוד השופטת תמר בר-אשר צבן

התובעת
כלל פנסיה וגמל בע"מ

נגד

הנתבעים

  1. יורשי המנוח אורי אש ז"ל
  2. אילן אש
  3. שי שמעון אש
  4. שלומית יאדגר

באי-כוח התובעת: עו"ד בעז בן-צור, עו"ד אורי שנלר
הנתבעים – בעצמם

פסק דין

בהסכמת הצדדים פסק-דין זה ניתן על דרך הפשרה, בהתאם לסמכות בית המשפט לפסוק כך לפי סעיף 79א בחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984.

א. רקע כללי ומספר הערות בעניין ההסדר הדיוני ובעניין פסק הדין

2. כתב התביעה המקורי בתביעה הנדונה הוגש ביום 20.2.2012 וסמוך לאחר הגשתו הוטלו עיקולים רבים על רכושם של הנתבעים.

מאז הגשת כתב התביעה המקורי, הוא תוקן פעמיים ובהתאם לכך תוקנו גם כתבי ההגנה מטעם הנתבעים. במהלך ההליכים שהתנהלו במסגרת התביעה הנדונה (ועל-פי נתוני מערכת 'נט המשפט'), הוגשו כתשעים בקשות, רובן המכריע מטעם התובעת, להן הוגשו תגובות ותשובות והתקיימו שישה דיונים. חרף פשטות, לכאורה, של העובדות, תיק הנייר מחזיק היום למעלה מ-1,600 עמודי מסמכים.

מכל מקום, התביעה הנדונה הועברה להמשך שמיעתה לפניי ביום 24.2.2015 וקדם משפט ראשון לפניי התקיים (לאחר דחיית מועד קדם המשפט שנקבע מלכתחילה), רק ביום 24.9.2015.

3. ישיבת קדם המשפט הראשונה שהתקיימה לפניי, התקיימה לאחר שכבר הוגשו תצהירי העדות הראשית מטעם הצדדים. בפתח הישיבה (כמובא בפרוטוקול הדיון), עמדתי על הקשיים העומדים לפני התובעת בהוכחת תביעתה, שעיקריהם נעוצים בעיקר בשלושה אלו (שעוד יובהרו בהמשך הדברים): ראשית, בכתב התביעה מיוחסת מרמה לנתבעים וכן לאדם שנפטר מן העולם. הוכחת טענת מרמה מצריכה ראיות בעוצמה רבה ובמיוחד שכך במקום שבו המרמה מיוחסת לאדם שאינו עוד בין החיים. שנית, ההליך שננקט אינו ההליך הנכון וכבר מטעם זה, ראוי לסלק את התביעה על הסף. שלישית, אין בידי התובעת להוכיח את תביעתה, מן הטעם שהעד היחיד שבאמצעותו ביקשה להוכיח את טענותיה לביסוס עילת התביעה, אינו שוהה בארץ. כפי שהובהר, מטעמיו שלו, גם לא יגיע לשם מתן עדות. בהיותו עד מרכזי ומהותי, הבהרתי כי לא תתאפשר שמיעת עדותו באמצעות התוועדות חזותית.

על רקע הקשיים האמורים ומאחר שסברתי שמן הראוי להביא את התביעה הנדונה לידי סיום, המלצתי לצדדים להסכים להכרעה בתביעה על דרך הפשרה ולחלופין, להפנות את הצדדים להליך גישור. הצדדים הסכימו לאפשרות הראשונה וביקשו כי בטרם יינתן פסק הדין, יסכמו את טענותיהם בעל-פה. הסכמת הנתבעים ניתנה ביום 20.10.2015 והסכמת התובעת ניתנה ביום 25.10.2015. בהתאם לכך, התקיים דיון ביום 30.11.2015 שבמהלכו סיכמו הצדדים בעל-פה ולבקשתם, אף הגישו תמצית של טענותיהם שהוכנה בכתב.

4. בסוף הדיון האמור ביקשו הצדדים, כי הגם שפסק הדין ניתן כאמור, על דרך הפשרה, הוא יכלול הנמקה קצרה אשר תבהיר את השיקולים שהובילו לקביעת תוצאת פסק הדין (יוער, כי בקשה זו עלתה בשלב הדפסת הפרוטוקול ולכן אינה מופיעה בו).

לפיכך ועל-פי בקשת הצדדים, תובא הנמקת שיקוליי לתוצאת פסק הדין. עם זאת יובהר, כי בהיות פסק הדין ניתן על דרך הפשרה, הדברים אשר יובאו להלן (לרבות, תיאור העובדות, טענות הצדדים והנימוקים), יובאו באופן כללי ואולי אף חלקי ("ממעוף הציפור") ולא באופן מפורט ומדויק, כנהוג בכתיבת פסק-דין מנומק.

ב. תמצית עיקרי העובדות

5. אביהם ומורישם של הנתבעים, מר אורי אש ז"ל (להלן גם – המנוח או האב) נפטר לבית עולמו ביום 31.1.2012. קודם לפטירתו, הוא גר בבית אבות בירושלים.

במהלך שנת 2010, העבירה התובעת, כלל גמל ופנסיה בע"מ, אל סוכנות ביטוח פלונית (להלן גם – הסוכנות) רשימת עמיתים שהתובעת ניהלה עבורם קופות פיצויים, כדי שהסוכנות תסייע בידי התובעת לאתר עמיתים של הקופות. אחת מאותן קופות הייתה על שם חברת אורי אש בע"מ (להלן – קופת הפיצויים או הקופה). עובדת של הסוכנות פעלה לאיתור בעליה של חברה זו ואיתרה את המנוח. לאחר שאותר המנוח, פנה עובד אחר של סוכנות הביטוח (אשר משום כבודו, לא ננקוב בשמו ונסתפק בכך שיכונה להלן – הסוכן) אל המנוח וקבע עמו פגישה. באותה פגישה, סיפר הסוכן למנוח על קופת הפיצויים, אך לדבריו, ניכר היה שהמנוח לא היה בקיא בפרטים הרלוונטיים.

לעניין זה יש להעיר שתי הערות מתבקשות. האחת, עיון במסמכים מעלה כי המנוח ציין לאורך כל הפרשה כי היה בעליה של חברת 'אש בע"מ' (לא של חברת 'אורי אש בע"מ', הגם ששמו של המנוח הוא כאמור, אורי אש) וכי זו אינה פעילה מאז שנת 1975 (כשלושים וחמש שנה קודם לפנייה אליו). השנייה, כי מן המפורסמות שלא אחת אנשים מבוגרים מגלים חשבונות, חסכונות או קופות כאלה ואחרות שהיו רדומות במשך שנים רבות אשר נשכחו מהם ומהמחזיקים בהם.

6. מכל מקום, הסוכן המליץ למנוח לנקוט פעולות כאלה ואחרות למשיכת כספי הקופה או להשקעתם באפיק אחר או כל כיוצא באלו. לשם כך, החתים הסוכן את המנוח על המסמכים הדרושים, לרבות תצהיר. מאחר שדובר בכספי חברה, אף נדרשה חותמת, אלא שמטבע הדברים, במצב שבו המנוח גר בבית אבות והחברה שבבעלותו כבר לא הייתה פעילה עשרות שנים, לא הייתה ברשותו חותמת והוא אף לא ידע מה מספר החברה. הבעיה נפתרה בכך שככל הנראה, הסוכן או כל פלוני אחר שזהותו אינה ידועה, הכין עבור המנוח חותמת של החברה. על מספר החברה למד המנוח מהסוכן, שהרי כפי שעוד יובהר, לא הייתה למנוח כל דרך אחרת לדעת מה מספר החברה.

יש להדגיש, כי אין כל אבק ראיה התומך בטענת התובעת כי מי מבין ילדיו של המנוח היה מעורב בהכנת המסמכים הדרושים או בהכנת החותמת. לעומת זאת, עיון בתצהיר של הסוכן מעלה, כי את כל הקשור בעובדות המתוארות, הוא ניסח באופן כללי בלבד מבלי לספק פרטים ממשיים (הגם שלא מן הנמנע שהסוכן ידע הרבה יותר עובדות מאלו שפירט באופן עמום בלבד).

כל המסמכים הדרושים לשם קבלת כספי הקופה הוכנו, ככל הנראה, בסוכנות הביטוח ואלו הוגשו אל בית הדין האזורי לעבודה בירושלים. לאחר הליך קצר, ניתן ביום 23.1.2011 פסק-דין, אשר ניתן בהסכמת כלל גמל בע"מ (היא התובעת בתביעה הנדונה), שעל-פיו נדרשה התובעת לשחרר את כספי הקופה ולמסור אותם לידי המנוח (צ"ו 51571-12-10 בבית הדין האזורי לעבודה בירושלים).

בהתאם לפסק הדין, הועברו לידי המנוח כספי הקופה. הסכום שהועבר אל חשבון המנוח היה בסך 322,000 ₪ ואילו סך 17,000 ₪ הועבר, ככל הנראה, אל סוכנות הביטוח כעמלה על עבודתה.

7. לימים התברר, כי סוכנות הביטוח, טעתה בכך שהניחה שאיתרה את בעלי הקופה. שכן, המנוח לא היה בעליה של חברת 'אורי אש בע"מ' (אלא כאמור, היה בעליה של חברת 'אש בע"מ', שלא הייתה פעילה מאז שנת 1975, כפי שאף הצהיר במסגרת המסמכים והתצהירים שהוגשו אל בית הדין לעבודה). בחינת המסמכים הרבים המצויים בתיק מעלה, כי מדובר בטעות חמורה שניתן היה לעמוד עליה בקלות. כך וְלוּ מן הטעם הפשוט שכאמור, המנוח חזר והבהיר שהחברה שבבעלותו אינה פעילה מאז שנת 1975 ואילו חברת 'אורי אש בע"מ' הוקמה רק בשנת 1987.

משהתבררה לתובעת הטעות, שילמה היא לחברת 'אורי אש בע"מ' הנכונה את הכספים שהגיעו לידיה והגישה את התביעה הנדונה, אשר במסגרתה עתרה לחייב את הנתבעים, ילדיו-יורשיו של המנוח, להשיב את סכום כספי הקופה שניתן לאביהם המנוח.

8. לשלמות הדברים נוסיף, כי לאחר מתן פסק הדין של בית הדין לעבודה, פנו מי מבין בניו של המנוח אל התובעת וביקשו לזרז את קבלת כספי הקופה, שהוראה על שחרורם ניתנה כאמור, בפסק-דין שניתן בהסכמת התובעת. מעבר לכך, לא נמצאה אף לא ראיה אחת שיכולה ללמד על מעורבות של מי מבניו של המנוח בתהליכים שקדמו למתן פסק הדין שניתן בבית הדין לעבודה. בתהליכים אלו, ככל הנראה, היה מעורב הסוכן או מי מעובדי סוכנות הביטוח, אשר אף זכתה בעמלה על פועלה.

ג. דיון והכרעה

בפתח הדיון – הערות ותמצית טענות הצדדים

9. התמונה המתוארת היא התמונה העולה, על-פי התרשמותי, מעיון בתיק רחב ההיקף ובמיוחד מעיון בתצהירו של הסוכן. למרות זאת, ראוי להעיר, כי הסוכן והמצהיר הנוסף מטעם התובעת וכך גם לאורך כל כתבי הטענות מטעם התובעת וכן במהלך סיכומיה בעל-פה, נטען מטעם התובעת, פעם אחר פעם, שוב ושוב, כי המנוח והנתבעים, ילדיו של המנוח, רימו, שיקרו, גנבו, גזלו וזייפו.

חרף קריאת התיק, רובו ככולו, לא מצאתי כי בידי התובעת ראיות להוכחת טענות הזיוף, המרמה והגזל. כן מצאתי התרשלות לכאורה, מצד סוכנות הביטוח. על כך כבר אמרו חז"ל, "חֲכָמִים, הִזָּהֲרוּ בְּדִבְרֵיכֶם" (משנה, אבות א, יא).

10. תמצית טענות התובעת היא אפוא, כי הנתבעים כאמור, הוציאו את כספי הקופה מהתובעת במרמה, לאחר שזייפו מסמכים וכי עליהם להשיב את הכסף בין מכוח חובת ההשבה החלה על הגוזל להשיב את הגזלה, ובין מכוח עשיית עושר ולא במשפט.

הנתבעים טענו, כי כל אשר עשה בידי אביהם המנוח, נעשה בתום לב, לאחר שככל הנראה הניח שנמצא חיסכון ישן ורדום שחסך עשרות שנים קודם לכן. מכל מקום, אביהם והם אחריו, לא עשו דבר מתוך מרמה או כל כיוצא באלו. בנוסף טענו הנתבעים, כי רובו ככולו של סכום הכסף שהתקבל מהקופה, שימש לצרכי אביהם, בין השאר, לתשלום לבית האבות, להחזר חובות לקופת גמ"ח ועוד כיוצא באלו הוצאות. לעניין זה פירטו הנתבעים בהרחבה את כל אשר נעשה עם הכסף. לשיטת הנתבעים, לכל היותר קיבלו לידיהם אלפי שקלים בודדים. לצד טענות אלו, טענו הנתבעים גם לנזקים הקשים שנגרמו להם כתוצאה מהעיקולים שהוטלו על רכושם במסגרת התביעה הנדונה ובשל עוגמת הנפש שהתביעה ואופן ניהולה הסבו להם.

השיקולים שנבחנו ונשקלו במסגרת פסק-דין זה

11. בעת מתן פסק-דין זה נבחנו השיקולים הבאים: האחד, היות ההליך הנדון שגוי, המחייב את סילוק התביעה על הסף; השני, היעדר ראיות בדבר מרמה; השלישי, היעדרו של עד מהותי; הרביעי, במקום שבו הכסף ניתן מכוח פסק-דין אין מדובר בעשיית עושר ולא במשפט; החמישי, לחלופין, השבה מכוח עשיית עושר ולא במשפט על-פי עיקרון "העקיבה"; השישי, שיקולים כלליים ובהם שיקולי צדק, שאלת רשלנותה התורמת של התובעת או של סוכנות הביטוח, שיקולי תום-לב, וכן נשקלו נזקי הנתבעים כתוצאה מההליך הנדון.

נעמוד אפוא, בקצרה, על כל אחד משיקולים אלו.

12. השיקול הראשון: ההליך שגוי ומצדיק את סילוק התביעה על הסף

אין מחלוקת על כך שכספי הקופה נמסרו למנוח מכוח פסק הדין של בית הדין לעבודה. טענת התובעת היא אפוא, כי פסק הדין ניתן מחמת מרמה וכי מעשיי מרמה שאותם היא מייחסת למנוח ולבניו, הם אשר הובילו למתן פסק הדין.

מאחר שאין מחלוקת על כך שכספי הקופה נמסרו מכוח פסק-דין שניתן בסמכות בבית משפט (בית הדין לעבודה), הרי שכל עוד פסק הדין אינו מבוטל לא ניתן להלין על הזוכה על שקיבל את כספו מכוח פסק הדין. כך נמצא, כי ההליך שבו נקטה התובעת, שעותרת לפסק-דין שיקבע בניגוד לקביעת פסק הדין של בית הדין לעבודה, הוא הליך שגוי. שכן, כל עוד פסק הדין של בית הדין לעבודה לא בוטל, הוא מקים מעשה בית-דין החוסם את התביעה הנדונה ומונע אפשרות לפסוק אחרת מאשר נקבע בו.

במקום שבו נטען כי פסק-דין ניתן מחמת מרמה, כפי שטוענת התובעת, לא ניתן לתבוע השבת הסכום שנפסק בפסק הדין, כל עוד פסק הדין תקף וכל עוד לא בוטל. הדרך לתקוף את תוצאת פסק הדין אינה בהגשת תביעה דוגמת התביעה הנדונה, אלא בהגשת תביעה לביטול פסק-דין אל בית המשפט שנתן את פסק הדין (בית הדין לעבודה), שבמסגרתו מבוקש לבטל את פסק הדין מחמת המרמה הנטענת (ראו לעניין זה: ע"א 4682/92 עיזבון המנוח סלים עזרא שעיה ז"ל נ' בית טלטש בע"מ, פ"ד נז(3) 366 (2003), כבוד השופט א' מצא, פסקה 7; ע"א 4958/99 עין-גב – קבוצת פועלים להתיישבות שיתופית בע"מ נ' מקורות, חברת מים בע"מ, פ"ד נה(2) 11 (2000), כבוד השופט י' אנגלרד, פסקה 11; בר"ם 2582/06 ויקטור פריג' נ' עיריית אילת (2006), כבוד השופטת מ' נאור, פסקה 7. כן ראו את פסקי הדין המובאים שם).

מכאן אפוא, שלכאורה, אין מקום לדון בטענות התובעת ודי בכך כדי לדחות את תביעתה, או למצער, למחוק אותה. עם זאת, לנוכח העובדה שהודעתי לתובעת שהיא נקטה בהליך שגוי (הדבר אף נרשם במפורש בפרוטוקול) ובין השאר, על יסוד עובדה זו הסכימו הצדדים שהסכסוך ביניהם יוכרע לגופו על דרך הפשרה, נשקלו גם שיקולים נוספים, שעליהם נעמוד עתה. כך גם נשקלה העובדה, שאילו לנוכח האמור, הייתה התובעת מבקשת את מחיקת התביעה הנדונה, כדי להגיש בבית הדין לעבודה תביעה לביטול פסק הדין שניתן, הייתה היא שבה ונתקלת בקשיים הראייתיים שעליהם נעמוד בהמשך הדברים. כך גם, לא מן הנמנע כי הייתה התובעת מחויבת לשאת בהוצאות הניכרות שהסבה לתובעים בשל ניהול התביעה הנדונה ואופן ניהולה (לרבות, נזקיהם בשל העיקולים שהוטלו במסגרת התביעה השגויה הנדונה).

13. השיקול השני: היעדר ראיות בדבר מרמה

בחינת ראיות התובעת מעלה כי אין ברשותה ראיות ישירות להוכחת מרמה. רובן ככולן של ראיותיה לעניין זה אינן אלא, השערות, פרשנויות וניחושים (רק לצורך הדוגמה: בתצהירו אומר הסוכן כי בפגישתו הראשונה עם המנוח "ניכר היה על המנוח, כי הוא אינו בקיא בנוגע לחלק מן הפרטים הרלוונטיים". מכאן ביקש הסוכן להסיק, כי דובר ברמאי, בעוד שהדעת נותנת, כי המנוח אמנם לא ידע על הקופה ולכן לא היה בקיא בפרטים).

הכלל לעניין הוכחת מרמה הוא כי במקום שנטענת טענת מרמה, נטל ההוכחה על הטוען כך הוא נטל מוגבר וכי דרושות ראיות בעוצמה גבוהה, העולה על עוצמת הראיות הדרושה בדרך כלל בהליך אזרחי. כך נקבע לעניין זה:

"טענת תרמית או מעילה היא טענה רצינית בעלת גוון הפוגעת בשמו הטוב של אדם שנגדו היא מכוונת. לפיכך, טבעי הדבר, שבית-המשפט הנתקל בטענה כזאת ידרוש מידת הוכחה יותר גדולה וודאית מאשר בסוגי משפטים אחרים בעלי אופי פחות חמור ...

את התרמית יש להוכיח על כל חלקיה ופרטיה, על כל תגיה ודקדוקיה, ובדרגת שכנוע מן הגבוהות ביותר הידועות במשפט האזרחי" (ע"א 292/64 משה כהן נ' ירמיהו אשד, פ"ד יט(1) 414 (1965), בעמ' 416, כבוד השופט צ' ברנזון).

על הלכה זו חזר בית המשפט העליון בפסקי-דין רבים (ראו למשל: ע"א 260/82 שמעון סלומון נ' ששון אמונה, פ"ד לח(4) 253 (1984), כבוד המשנה לנשיא מ' בן-פורת, פסקה 3. כן ראו את פסקי הדין הרבים שהוזכרו אגב דיון בעניין זה בע"א (מחוזי חיפה) 4911/07 פטר קליין נ' עיזבון המנוח זאב הראל ז"ל (2008), כבוד השופט י' עמית, פסקה 10).

כך הוא הכלל לעניין טענת מרמה הנטענת בהליך אזרחי. כך על אחת כמה וכמה במקום שבו טענת המרמה נטענת כלפי אדם שאינו עוד בין החיים. במצב זה נקבע, כי "כאן דרושה מידת הוכחה משכנעת במיוחד גם בשל הסטיגמה המוטלת על הצד היריב וגם בהתחשב בעובדה, שלא ניתן להשמיע בפני בית המשפט את גרסת המנוח" (ע"א 475/81 יעקב זיקרי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ(1) 589 (1986), כבוד השופט ג' בך, פסקה 8).

כאמור, תצהירי הצדדים כבר הוגשו. עיון בהם ובנספחיהם אינו מוביל למסקנה כי יש בידי התובעת די ראיות בעוצמה הדרושה להוכחת טענותיה בדבר מרמה, הונאה, זיוף או כל כיוצא באלו טענות שהן בעלות גוון של מעשה פלילי.

14. השיקול השלישי: היעדרו של עד מהותי

כפי שהבהרתי בקדם המשפט הראשון שהתקיים לפניי, העד היחיד אשר יכול היה לשפוך אור על אשר אירע הוא הסוכן. התובעת הגישה תצהיר מטעם הסוכן, אך הבהירה שהוא שוהה מחוץ לישראל, כי בכל מקרה לא יתייצב למתן עדות וכי הדרך היחידה לשמיעתו היא, כפי שביקשה, באמצעות התוועדות חזותית (video conference). מאחר שמדובר בעד מהותי, שהוא בפועל העד היחיד אשר יכול להעיד על הנסיבות אשר הובילו למתן פסק הדין בבית הדין לעבודה, ומאחר שנראה כי יש חשיבות רבה להתרשמות ישירה מעד זה לשם קביעת מהימנותו ואמינות גרסתו, הובהר לתובעת כי יהיה על עד זה להתייצב על דוכן העדים.

הרושם היה כי מטעמיו של הסוכן, אשר לא הובהרו, הוא לא יגיע לארץ למסירת עדות. במצב זה, ממילא שאין ברשות התובעת אף לא עדות אחת שאינה עדות מפי השמועה כדי לבסס את טענותיה הקשות המופנות כלפי הנתבעים.

15. השיקול הרביעי: במקום שבו הכסף ניתן מכוח פסק-דין אין מדובר בעשיית עושר ולא במשפט

חוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979 קובע בסעיף 1(א) את העיקרון הכללי, לאמור: "מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן - הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן - המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכייה". זכות ההשבה קמה אם כן, במקום שבו הזוכה (בענייננו נטען, כי אלו הם הנתבעים) קיבל טובת הנאה מהמזכה (כנטען, מהתובעת), "שלא על-פי זכות שבדין".

לעניין זה הכלל הוא, כי במקום שמקור הזכות בפסק-דין שלא בוטל, ממילא שאין מדובר בקבלת דבר "שלא על-פי זכות שבדין". כך הובהרו הדברים בספרו של דניאל פרידמן, 'דיני עשיית עושר ולא במשפט' (כרך ב', מהדורה שנייה, התשנ"ח-1998, עמ' 621 (להלן – פרידמן):

"העיקרון הכללי שנקבע בס' 1 לחוק עשיית עושר, מחייב בהשבה מי שקיבל טובת הנאה 'שלא על פי זכות שבדין'. כבר עמדנו על כך שצידו השני של המטבע הוא שאין זכות להשבה של מה שהתקבל מכוח זכות שבדין. מי שזכה בתשלום על יסוד חיקוק, חוזה או פסק-דין בר-תוקף איננו עושה עושר ולא במשפט ואיננו חייב בהשבה".

על כן, במקום שבו פסק-דין לא בוטל, לא קמה חובת השבה מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט. כך אפילו נטען כי מדובר בפסק-דין אשר ניתן לביטול, בין שניתן בחוסר סמכות, מתוך טעות או מחמת מרמה. כל עוד פסק הדין לא בוטל, אין לומר כי זכייה מכוחו היא בגדר עשיית עושר ולא במשפט (פרידמן, שם, עמ' 642-639).

16. השיקול החמישי: לחלופין, השבה מכוח עשיית עושר ולא במשפט על-פי עיקרון "העקיבה"

לצורך הדיון, לנוכח ההסדר הדיוני ובהיעדר מחלוקת על כך שכספי הקופה לא אמורים היו להגיע לידי המנוח וכי הגיעו לידיו בטעות, הרי שלכאורה, יש להשיב את הכסף. שכן העיקרון הקבוע בחוק עשיית עושר ולא במשפט חל גם במקום שבו "המתעשר" עשה עושר בתום-לב.

התובעת טענה, כי במצב זה יש להשיב את הכסף שהגיע לידי ילדיו של המנוח, מכוח עיקרון העקיבה, אשר על-פיו במקום שבו נכסים יצאו מבעליהם והועברו שלא כדין לידי אחר, על האחר להשיב את הנכסים, זולת אם הגיעו לידי האחר בתום-לב ובתמורה. עם זאת, אם הנכס שינה את צורתו, זכאי התובע לעקוב אחר הנכס או אחר שוויו (ראו בהרחבה: דנ"א 2568/97 זהבה כנען נ' ממשלת ארצות הברית, פ"ד נז(2) 632 (2003), כבוד השופט ת' אור, פסקאות 34-26).

עקיבה אחר כספי הקופה בענייננו מובילה למסקנה כי רובם ככולם של הכספים שימשו את המנוח. בעניין זה פירטו הנתבעים בהרחבה מה נעשה בכספי אביהם ואף הציגו מסמכים התומכים בכך (כך גם בתצהירים מטעמם וגם בסיכומי טענותיהם בעל-פה). בידי הנתבעים לא נותר אלא אלפי שקלים בודדים או לכל היותר, בבחינה מחמירה יותר, כ-40,000 ₪ ואף פחות מכך. לעניין זה אין רלוונטיות לכך שמי שהלך ושילם בפועל הוא אחד מילדיו של המנוח (כך למשל, הוכח כי הבן שמעון שילם לבית האבות 90,000 ₪ וסמוך לאחר התשלום, אביו החזיר לו סכום זה מתוך כספי הקופה שקיבל מכוח פסק הדין שניתן בבית הדין לעבודה).

נמצא אפוא, שעקיבה אחר רוב כספי הקופה מובילה אל המנוח ולא אל ילדיו-יורשיו.

17. השיקול השישי: שיקולים כלליים ובהם שיקולי צדק, שאלת רשלנותה התורמת של התובעת, שיקולי תום-לב, ונזקי הנתבעים כתוצאה מההליך הנדון

קבוצת השיקולים האחרונה נובעת מהסתכלות כוללת של הפרשה נושא התביעה הנדונה ושל נכונות שני הצדדים לכך שתוכרע על דרך הפשרה. קבוצת שיקולים זו מחייבת שקילת שורה של שיקולים, שאלו עיקריהם:

ראשית לכל, דומה כי נכונות הצדדים להכרעה על דרך הפשרה הייתה על יסוד הנחה שהניחו, כי נושא התביעה ייבחן לגופו, על סמך המסמכים הקיימים בתיק בית המשפט. זאת, בהתעלם ממרבית השיקולים שעליהם עמדנו (בהם, העובדה שלא ננקט הליך נכון והקשיים הראייתיים הממשיים שעומדים בדרכה של התובעת בהיעדרו של העד המהותי היחיד מטעמה). במצב זה, הכרעה על יסוד הדין (המחייבת את סילוק התביעה מהטעמים שעליהם עמדנו), תהיה בניגוד לציפיית הצדדים – למצער, בניגוד לציפיית התובעת – שהסכימו להכרעה שלא על-פי הדין, אלא על דרך הפשרה. מצב זה מחייב אפוא, התעלמות מהטעמים המחייבים את דחיית התביעה ובחינת נסיבותיה לגופן, בהתעלם מן הדין.

עם זאת, נשקלה גם העובדה שעליה כבר עמדנו, כי לא מן הנמנע, שאלמלא הסכימה התובעת להכרעה על דרך הפשרה, הייתה התביעה מסולקת על הסף והתובעת הייתה מגישה אל בית הדין לעבודה תביעה לביטול פסק הדין שניתן. אולם, אילו כך היה וכאמור, אף לא מן הנמנע כי לא רק ששוב הייתה התובעת עומדת בפני אותם קשיים ראייתיים ממשיים שעליהם עמדנו, אלא שהייתה נדרשת לשלם לנתבעים סכום הוצאות משמעותי על ניהול ההליכים האינסופיים במסגרת התביעה הנדונה, לרבות לנוכח העיקולים שהוטלו על נכסיהם במסגרת תביעה שגויה.

שנית, הסתכלות כוללת על הפרשה, מובילה גם למסקנה, כי לא ניתן להתעלם מרשלנותה התורמת והממשית, לכאורה, של התובעת – או של סוכנות הביטוח – להתגלגלות הדברים. נזכיר, כי סוכנות הביטוח היא זו אשר ברשלנותה, פנתה אל אדם לא נכון. סוכנות הביטוח היא זו אשר למרות העובדה שלא ניתן לחלוק על כך שהמנוח אמר והצהיר (כעולה מהמסמכים שעליהם חתם), כי שמה של החברה שהייתה בבעלותו שונה ('אש בע"מ' ולא 'אורי אש בע"מ', הגם ששמו אורי אש) וכי חדלה מלפעול בשנת 1975, המשיכה לפעול להוצאת כספי הקופה. כך למרות שחברת 'אורי אש בע"מ' רק הוקמה בשנת 1987. משלא שמענו את סוכנות הביטוח, אנו נמנעים מקביעת מסקנות נחרצות בעניין, אולם הגם שסוכנות הביטוח לכאורה התרשלה, משום מה לא מצאה התובעת לנכון לבוא עמה חשבון (מכל מקום, לא ידוע לנו שכך נעשה).

שלישית, החובה לנהוג בהגינות ובתום-לב חלה בכל מצב וחלה על כל תחומי המשפט. הגם שנראה לכאורה, כי המנוח וכך גם ילדיו-יורשיו פעלו בתום-לב, אין מחלוקת כי כספי הקופה שהגיעו לידי אביהם הגיעו מתוך טעות והיו מבחינתם בבחינת "מתת שמיים" (windfall). מכאן אפוא, שחובת תום הלב מחייבת את השבת הכסף שהתקבל בטעות. כך אפילו נהגו המנוח וילדיו בתום לב.

אמנם כאמור, חלק ניכר מהכסף הגיע לידי המנוח ושימש לצרכיו ובמצב שנוצר, ספק אם יהיה זה נכון לפקוד את חובותיו על ילדיו-יורשיו. עם זאת, לא מן הנמנע שאלמלא כספי הקופה, היו יורשי המנוח נדרשים לשלם את אותם חובות שנפרעו מכספי הקופה שהתקבלו. שיקול זה מוביל אפוא למסקנה, כי לכאורה, יש לחייב את היורשים בהשבת כספי הקופה, או למצער, חלקם.

רביעית, קשה עד מאד להתעלם מנזקי הנתבעים כתוצאה מהתביעה הנדונה, מהעיקולים המכבידים מאד שהוטלו עליהם בעקבות הגשתה ומעוגמת הנפש שהסבה להם תביעה זו לאחר מות אביהם. בהקשר זה, אף קשה להתעלם מכך שהתובעת לא חסכה מהנתבעים את מילותיה הקשות על המנוח, בעוד שאין בידיו להשיב לדברים, ואינו יכול להתגונן ולהגן על שמו הטוב.

די היה בשמיעת הבן אילן כדי ללמוד על הנזקים בעין שנגרמו לו מהטלת העיקולים על רכושו. אף די לקרוא את מילותיה הקשות עד מאד שהטיחה התובעת בנתבעים ובאביהם המנוח, פעם אחר פעם, כדי להתרשם מעוגמת הנפש הקשה שנגרמה לנתבעים מהתביעה ומהצורך לנהל אותה זה קרוב לארבע שנים. אף שיקולים אלו חייבים להישקל בעת פסיקה על דרך הפשרה.

לסיכום, כל ארבעת השיקולים האמורים – שיקולי צדק, בחינת הפרשה בכללותה, חובת תום הלב ונזקי הנתבעים כתוצאה מהתנהלות התובענה הנדונה ומאופן התנהלותה – מאזנים אלו את אלו. רוצה לומר: אם חלקם של השיקולים מושכים לכיוון חיוב הנתבעים בתשלום סכום מסוים, באים השיקולים האחרים ומושכים לכיוון ההפוך.

ד. סיכום ותוצאה

18. לאחר בחינת כל השיקולים שעליהם עמדנו, הגענו לכלל מסקנה כי ראוי לתביעה להידחות.

התביעה כאמור, נדחית.

אין צו להוצאות וכל צד יישא בהוצאותיו.

19. כל העיקולים שהוטלו על נכסי הנתבעים וכל הסעדים הזמניים שניתנו במסגרת התובענה הנדונה, מבוטלים לאלתר.

ניתן היום, כ"ו כסלו תשע"ו, 08 דצמבר 2015, בהיעדר הצדדים.