הדפסה

כליף ואח' נ' הלוי ואח'

בפני
כב' הרשם בכיר צוריאל לרנר

תובעים
1.חיה רחל כליף
2.אלי כליף

נגד

נתבעים

1.רועי הלוי
2.אורית בן יפת
3. שלמה הלוי

פסק דין

מבוא
1. בפני תביעה כספית על סך 20,204 ₪ (לאחר שתוקנה), שעניינה דרישת החזר שכר-דירה וסכומים אחרים ששילמו התובעים לנתבעים 1-2, מהם שכרו בית, אותו עזבו מספר חודשים קודם לתום תקופת השכירות המוסכמת. הנתבע 3 הוא אביו של הנתבע 1, והנתבעת 2 היא אשתו של הנתבע 1. כתב התביעה אינו מייחס דבר לנתבע 3 במישרין, ונראה כי התביעה נעדרת-עילה לגביו. לפיכך, כל התייחסות בהמשך הדברים ל"נתבעים" תהיה לנתבעים 1-2, בלבד, והתביעה נגד הנתבע 3 נמחקת בזה, מחוסר עילה.

2. מן הראוי לפתוח ולהדגיש, כי לטעמי נכון היה שתיק זה היה מסתיים בפשרה. שני הצדדים העידו, כי המגעים ביניהם אף היו ממשיים, והמרחק בין עמדותיהם לא היה דרמטי (אם כי אין הם תמימי דעים לחלוטין בשאלת עמדת כל אחד מהם ומידת כנותו ); דומה שאין ספק, כי שני הצדדים השקיעו בתיק זה הרבה מעבר לשווי של הויתור שהיה מצופה מהם בעת המו"מ, אילו היו משכילים להגיע אז לעמק השווה. יש להצטער על כי הליך זה הגיע להכרעה.

העובדות והמחלוקת
3. אין מחלוקת, כי תקופת השכירות היתה אמורה להסתיים בסוף חודש יולי 2012, וכי התובעים עזבו בפועל את הבית במרץ 2012. אין מחלוקת, כי בשלב מסוים הודיעו התובעים לנתבעים, וכן לנתבע 3, שהתגורר ביחידה אחרת באותו מגרש, על רצונם להשתחרר מהחוזה קודם לסיום התקופה המוסכמת, מאחר שבניית ביתם הושלמה. אין חולק, כי התובעים היו זכאים לעשות כן, בהודעה מוקדמת בת 90 יום, ובלבד שימציאו שוכרים חלופיים לשביעות רצון הנתבעים. אין חולק, כי מספר שוכרים-בכוח פנו, וכי אף לא אחד מהם היה מקובל על הנתבעים. אין חולק גם, כי התובעים המשיכו לשלם את דמי השכירות ותשלומי החובה בקשר עם הנכס עד תום תקופת השכירות, אולם כי הנתבעים החזירו להם את מחצית מדמי השכירות עבור חודש יולי, מאחר והשכירו את הדירה לאחרים.

4. התביעה, אפוא, לאחר שתוקנה, היא להחזר דמי השכירות עבור החודשים אפריל, מאי, יוני וחצי יולי 2012 (15,750 ₪ במונחי קרן), ארנונה לאותה תקופה (2,390 ₪), מים (474 ₪) ואחזקת גינה (1,590 ₪). סכומים אלה מצטברים לסכום הנקוב בראש כתב התביעה המתוקן (20,204 ₪), אם כי בגוף כתב התביעה, לאחריו, ישנו גם סעד של פיצוי בסך 5,000 ₪ עבור עגמת נפש; על סעד אחרון זה לא חזרו התובעים בסיכום טענותיהם, ויש לראותם כמי שתובעים סך של 20,204 ₪, בלבד.

5. המחלוקת העיקרית בין הצדדים היא סביב סירוב הנתבעים לאשר מי מהשוכרים-בכוח אשר הופנה אליהם, ובמיוחד את מר רפי וקנין, שאף העיד בפני (להלן – "וקנין"). שוכרים-בכוח נוספים לא העידו בפני, אולם נראה כי אין מחלוקת שהיו 2 נשים שהיו מעוניינות בנכס, אך המגעים עמם לא התקדמו מעבר לבירור ראשוני של התנאים, עקב אי-התאמה בעניין זה.

6. לגבי וקנין, לטענת התובעים, עלה סירוב זה כדי ביצוע שלא בתום-לב של החוזה, בניגוד להוראת סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973; לטענת הנתבעים, היה הסירוב סביר ובגדר הפעלה מקובלת של זכותם החוזית.

7. על מנת לזכות בתביעתם, לפחות עקרונית, על התובעים לשכנע, במידת הסתברות של למעלה מ-50%, כי התנהלות הנתבעים חרגה מגדר התנהלות מקובלת ובתום לב בביצוע זכותם לבור להם את השוכר המתאים להם.

8. לאחר שיעמדו ברף זה, תעלינה שתי שאלות משניות, שתכרענה אם יזכו התובעים במלוא תביעתם: ראשית, האם לאחר סרוב הנ תבעים לקדם את המגעים עם וקנין, פעלו התובעים די הצורך כדי למצוא שוכרים פוטנציאליים נוספים; ושנית, החל מאיזה מועד זכאים היו התובעים לעזוב את הדירה, וזאת כפועל יוצא ממועד מסירת ההודעה בכתב על כוונתם לעשות כן.

9. לתיק הוגשו תצהיריהם של התובעים ושל וקנין, מחד, ושל שלושת הנתבעים מאידך, אולם תצהירו של הנתבע 3 נמשך והוא לא העיד. עם זאת, באשר לגוף המחלוקת, רק 2 עדויות ניצבות זו מול זו: של וקנין ושל הנתבע 1. יתר העדויות, לעניין השיג והשיח שהתנהל בין שני אלה, אינן יותר מאשר עדות שמיעה. הן וקנין והן הנתבע 1 מסכימים, כי הנתבע 1 הציב כתנאי את העמדתם של שני ערבים ושל ערבות בנקאית בסך 10,000 ₪ (כנדרש גם מהתובעים, בהסכם השכירות); המחלוקת היא באשר לתשובתו של וקנין. וקנין העיד כי הסכים לכך; הנתבע 1 העיד, כי וקנין סירב.

10. על פני הדברים, עדותו של וקנין עדיפה, באשר הוא בבחינת עד אובייקטיבי, שאינו עומד להרוויח מתוצאת ההליך. אמנם, אגב החקירה התברר, כי לוקנין קשר נוסף עם התובעים, באשר הוא עוסק בבניית ביתה של בתם של התובעים, אולם עלה גם מהחקירה, כי וקנין לא ידע כי לקוחתו היא בתם של התובעים. אעיר, כי בעניין זה נדמה היה כי פליאתו של וקנין כנה.

11. יודגש, עם זאת, כי אין צורך להכריע עדותו של מי עדיפה, באשר בנקודה זו אין למעשה מחלוקת אובייקטיבית בין הגרסאות, אלא סובייקטיבית בלבד, שכן אין חולק, כי לשמע הדרישות לערבים ולערבות בנקאית, הגיב במלים "נסתדר, יהיה בסדר", או בנוסח דומה. וקנין אישר זאת בעדותו; הנתבעים טענו זאת בכתב ההגנה (אם כי הנתבע 1, בעדותו, לא חזר על הדברים). וקנין העיד כי התכוון בכך לחיוב; בכתב ההגנה נטען, כי הנתבעים הבינו זאת כהבעת ביטול בדרישותיהם. זאת, ביחד עם חששם מהעובדה שוקנין הוא עוסק עצמאי, הביאום לדחותו כמועמד לשכירות.

12. נדמה, איפוא, כי נותרנו עם שאלה המצמצמת את עצמה לכדי חוד המחט, והיא: האם בכך שוקנין נתן מענה עממי ועמום, הניתן לפרשנות, והנתבעים בחרו לפרשו כמתחמק ומזלזל, הגם שוקנין התכוון (לפי עדותו) להסכמתו לתנאים שהוצבו – פעלו הנתבעים בתום לב בביצוע זכותם החוזית לסרב לשוכר חלופי.

הכרעה
13. המענה לעניין זה נעוץ בהבנה, כי דרישת תום הלב – המנוסחת בחוק החוזים כדרישה לפעול "בדרך מקובלת ובתום לב", פורשה בפסיקה, בשל השילוב בין רכיב אובייקטיבי-לכאורה (דרך מקו בלת) וסובייקטיבי-לכאורה (תום לב), כמקימה אמת-מידה אחת, משולבת, שעיקרה אובייקטיבי, אולם ביטוייה מקבל היבט סובייקטיבי ככל שהדבר נובע לצדדים המסוימים ולחוזה המסוים (ר' ג' שלו, דיני חוזים - החלק הכללי (תשס"ה), עמ' 100-102).

14. הווה אומר: את התנהלות הנתבעים (ולמעשה, הנתבע 1) יש לבחון לא על פי הלוך רוחו ועל פי הבנתו וכוונותיו, אלא, בראש ובראשונה, על פי אמת המידה המצופה ממשכיר סביר במצב זה, בו תרים אחר שוכר חלופי.

15. לטעמי, באמת מידה זו כשלו הנתבעים. אני סבור כי משכיר, המצוי במהלך חיפוש אחר שוכר חלופי, אינו יכול לבסס החלטתו על סמך אמירה בשיחה טלפונית. אמנם, לעתים מדובר באמירה המדליקה נורות אדומות במוחו של כל בר דעת, והמכוונת את בן-השיח להתרחק כמטחווי קשת ממשנהו, אולם איני רואה כיצד ניתן לייחס פרשנות כה מרחיקת-לכת לדברי וקנין בתשובה לדרישות שהועלו. יכול ובלב הנתבע 1 קינן חשש מסוים; ברם, משכיר סביר היה ממשיך בבירור, מוודא את כוונת השוכר המתעניין, מבהיר את כוונותיו-שלו, ולא מותיר את הדברים בעמימותם. זאת ועוד, וקנין העיד, והדברים לא הוכחשו על ידי הנתבע 1, כי הנתבע 1 סיכם את השיחה בהבטחה לשלוח לו "מסמכים" (מן הסתם, טיוטות וכיו"ב), אולם לא שב ויצר קשר. הדבר מחזק את התחושה של סירוב מעט שרירותי לקדם את האפשרות של השכרת הנכס לוקנין. יוער, כי הנתבעים אף לא היו עקביים בטענה, כי העדיפו שכירים על פני עצמאים. הדבר נכתב במפורש בכתב ההגנה, אך הוכחש בעדותו של הנתבע 1, ושוב אושר בעדותה של הנתבעת 2.

16. לא שוכנעתי, אפוא, כי הנתבעים נהגו בדרך מקובלת ובתום לב בהפעלת זכות הוטו שלהם על שוכרים חלופיים, בכך ששללו את מועמדותו של וקנין, בכלל, ובאופן בו הדבר נעשה, בפרט.

17. האם בכך היו התובעים פטורים מלהמשיך ולנסות למצוא שוכרים חלופיים? עקרונית, אני סבור שלא. אלא, שבמקרה המסוים, העידו כל הצדדים כי בערך מהשלב הזו נעשו נסיונות להגיע לפשרה של תשלום חלקי של דמי השכירות. הצדדים אמנם חלוקים באשר למידת הרצינות שכל אחד מהם מייחס לכוונות משנהו במגעים אלה, אולם דומה, כי באווירת ההצעות וההצעות הנגדיות שעלו, לא ניתן לזקוף לחובת התובעים את משיכת ידם מהמשך הנסיון למצוא שוכר חלופי, במיוחד שעה ששוכר, שהיה ישר בעיניהם, לא הצליח לעבור את המסננת שהציבו בפניו הנתבעים.

18. נותר רק לקבוע, מתי היו התובעים זכאים לעזוב את הדירה, בלא שעזיבתם (בלא המשך תשלום) תיחשב הפרה. מועד זה חל, לפי ההסכם, 90 יום לאחר מתן הודעה בכתב.

19. בכתב התביעה טוענים התובעים כי מסרו את ההודעה ביום 1.12.2011 לנתבע מס' 3 . הם צרפו מכתב בכתב ידה של התובעת 2, חתום על ידה, והנושא תאריך זה. הנתבעים טוענים, בכתב ההגנה, כי קיבלו הודעה זו ביום 1.2.2012. הם צרפו מכתב, בנוסח כמעט-זהה, אף הוא בכתב ידה של התובעת 2, חתום על ידה ועל ידי התובע 1, והנושא תאריך זה.

20. התובע 1 לא נחקר על סוגיה זו. התובעת 2 נחקרה, ובעדותה בעניין, לא יזמה הסבר לקיומם של שני מכתבים. רק לשאלת בית המשפט, עם תום חקירתה, הסבירה שמסרה לנתבע 3 עותק של המכתב ביום 1.2.2012, ועל כן, בהגינותה, ישבה וכתבה אותו שוב, ואף שינתה בו את התאריך. בשים לב לכך, שגם בכתב התביעה, כאמור לעיל, טענו התובעים כי מסרו את המכתב לנתבע מס' 3, אין מנוס מלהגעה למסקנה, כי המסירה לנתבע מס' 3 היתה כנטען בעדות התובעת, דהיינו: במועד הנוסח השני של המכתב, 1.2.2012, ולא קודם לכן. מאחר שאין טענה, כי המכתב המקורי, הנושא תאריך 1.12.2011, נמסר למאן דהוא, לא ניתן להתייחס אליו כמתחיל את מרוץ 90 הימים.

21. אלא, שמכתב זה לא היה ההודעה היחידה בכתב, שכן מהעדויות שבפני עולה, כי היה גם מסרון בעניין הכוונה לפנות את הנכס, שנשלח ככל הנראה על ידי התובעת 2 לנתבע 1. בכתב התביעה אין זכר ורמז למסרון זה. דווקא בכתב ההגנה הוא נזכר, ושם נטען כי נשלח ביום 30.12.2011. לא צורף צילום הימנו, ולא פורט תוכנו המדויק, אולם נכתב שם, כי המסרון כלל הודעה על כוונה לחפש שוכרים חלופיים ולעזוב את הנכס מוקדם. בעדותה בעל פה, כבר אימצה התובעת 2 את גירסת המסרון, אם כי לא מסרה לגביו פרטים. הנתבע 1 לא התייחס לכך בעדותו ולא נחקר על כך; הנתבעת 2 בתחילה הכחישה דבר קיום המסרון, אולם לאחר מכן העידה כי אינה יודעת פרטים אודותיו, שכן ככל הנראה נשלח לנתבע 1.

22. דומה שאין מנוס אלא לקבוע, כי אכן נשלח מסרון כזה, וביום 30.12.2011, זאת מחמת גרסת הנתבעים עצמם. משטענו הם, כי המסרון כלל הודעה בדבר כוונה לעזוב את הנכס מוקדם ולמצוא שוכר חלופי, על כרחך אתה מגיע למסקנה, כי מיום זה יש להתחיל למנות את 90 הימים, שכן לא מצאנו בחוזה הגבלה על אופן ביצוע ההודעה המוקדמת בכתב. דרישת הכתב בכגון אלה, כידוע, מטרתה העיקרית היא ראייתית (ופעמים שמטרתה היא גם להעיד על גמירות דעת). מסרון הוא כתב מכל פן פרקטי רלבנטי, ואיני רואה הצדקה להחריגו מהכלל.

23. מכאן, כי החל מ-31.3.2012 היו אכן התובעים זכאים לעזוב את הנכס, ולהפסיק לשלם את דמי השכירות בעבורו, זאת מאחר שהעמידו שוכר חלופי, אשר לכאורה אמור היה להיות מקובל על הנתבעים – או לפחות כזה, שהנתבעים לא פעלו כנדרש על מנת לוודא אם הוא מקובל עליהם, אם לאו, דהיינו: שדחייתו על ידם היא כדחייה שלא מטעם מוצדק.

תוצאה
24. התוצאה היא, שהתובעים זכאים למלוא תביעתם – החזר דמי השכירות מתחילת חודש אפריל, וכל התשלומים הנלווים לכך. ברי, כפי שכבר הערתי, שאת הסכום שתבעו כפיצוי עבור עוגמת הנפש לא ניתן לפסוק לטובתם, הן משום שזנחו עניין זה בסיכומים (ואולי כבר בכתב התביעה המתוקן, כמתואר לעיל), והן משום שעוגמת נפש בת-פיצוי שכזו כלל לא הוכחה.

25. אני מקבל, אפוא, את התביעה, כפי שתוקנה, ומחייב את הנתבעים 1-2 לשלם לתובעים סך של 20,402 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה למדד מיום תיקון כתב התביעה (2.1.2013) ועד היום, וכן את אגרת התביעה בסך 365 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כדין מיום הגשת התביעה המקורית (10.5.2012) ועד היום . כן אני מחייבם לשאת בשכ"ט ב"כ התובעים, אותו אני מעמיד, בהתחשב במלוא הנסיבות, לרבות העדר העילה נגד הנתבע 3, והעובדה שהדין הוכרע על סמך פרשנות אובייקטיבית של פעולה שיש לה גם היבט סובייקטיבי, ואינה בהכרח ברורה מאליה, על השלכותיה, בזמן אמת, על סך של 2,700 ₪. סכומים אלה ישולמו תוך 30 יום, אחרת יצברו הפרשי הצמדה למדד וריבית כדין מהיום.

ניתן היום, ה' באייר התשע"ד, 5 במאי 2014, בהעדר הצדדים.