הדפסה

כלימי נ' המוסד לביטוח לאומי

ניתנה ביום 20 מאי 2013

יצחק כלימי
המבקש
-
המוסד לביטוח לאומי
המשיב

בשם המבקש – עו"ד ענת גלעד כרמל

החלטה

השופטת ורדה וירט-ליבנה

  1. לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב (ב"ל 10395-07-12; השופטת חנה טרכטינגוט), בו נדחה ערעורו של המבקש על החלטת הוועדה הרפואית לעררים לעניין נפגעי עבודה (להלן גם הוועדה) מיום 7.6.12.
  2. המבקש נפגע בגבו בתאונת עבודה ביום 2.5.1997. ביום 21.2.99 נקבעה לו נכות אורטופדית יציבה בשיעור 5% בתוספת 2.5% לפי תקנה 15. בשנת 2004 המבקש הגיש בקשה להחמרת מצב, בעקבותיה הוסיפה לו ועדה מדרג ראשון מיום 26.10.04 נכות נוירולוגית בשיעור של 10%, ובסך הכל 19%.

המוסד לביטוח לאומי הגיש ערר על ההחלטה, וועדה רפואית לעררים הפכה את החלטת הוועדה מדרג ראשון וקבעה כי ההחמרה במצבו אינה קשורה לפגיעה בעבודה. מאז ניתנו מספר פסקי דין בעניינו של המבקש ועניינו נדון שוב ושוב בועדות השונות.
ביום 1.9.10 ניתן פסק דין אשר הורה להשיב את עניינו של המבקש לועדה בהרכב אחר כדי לדון בערר המוסד על החלטת הוועדה מדרג ראשון. הוועדה, שהתכנסה ביום 21.10.10 קבעה כי ההחמרה הנוירולוגית של המבקש היא ביטוי למחלה ניוונית בסיסית ממנה הוא סובל ולכן לא חל שינוי בדרגת נכותו היציבה של המבקש הנובעת מהפגיעה בעבודה.
ביום 28.2.12 ניתן פסק דין (ב"ל 38226-11-10; סגן הנשיא שמואל טננבוים) בו נקבע כי עניינו של המבקש יוחזר לוועדה על מנת שתשקול שנית את עמדתה בעניין הקשר הסיבתי בין הפגיעה לבין הנכות הנוירולוגית תוך התייחסות למסמך מיום 9.5.97 מבית החולים וולפסון. הוועדה התכנסה ביום 7.6.12 וקבעה שוב כי אין קשר החמרה נוירולוגית הקשורה לתאונה הנדונה.
מכאן ערעורו של המבקש לבית הדין האזורי, בו נטען כי הוועדה לא מלאה אחר הוראות פסק הדין מיום 28.2.12, היא ביססה את החלטתה על שלושה רישומים משנת 1973, 24 שנים לפני התאונה, והיא לא הבהירה כיצד המבקש לא הראה סימנים נוירולוגיים לפני התאונה. בית הדין האזורי קבע כי החלטת הוועדה ניתנה במסגרת שיקול דעתה הרפואי ולא נפל בה פגם משפטי. מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי.
3. ב"כ המבקש חוזר בעיקרו של דבר על טענותיו שנטענו בפני בית הדין האזורי, ומדגיש כי קביעת הוועדה לא היתה מנומקת כנדרש, וכי הוועדה לא הביאה נתונים מוכחים לפיהם המבקש סבל מתהליך ניווני לפני התאונה, וכי אין הצדקה לקבוע כי הנכות הנוירולוגית שייכת למצב קודם כאשר לא היו תלונות על כך במשך 24 שנים עובר לתאונה. ב"כ המבקש טוען כי מדובר בנסיבות חריגות אשר מצדיקות קביעת נכות על ידי בית הדין או לחילופין החלפת הרכב הוועדה.
4. לאחר שעיינתי בבקשה ובכל חומר התיק שבפניי ובחנתי את טענות ב"כ המבקש לא מצאתי מקום להתערב בפסק דינו של בית הדין האזורי וליתן רשות ערעור עליו. לא שוכנעתי מטענותיו של ב"כ המבקש כי נפלה טעות משפטית בהחלטתה של הוועדה אשר יש בה כדי להצדיק מתן רשות ערעור.
5. הוועדה קבעה בהחלטתה מיום 21.10.10 כי קיימים רישומים היכולים להעיד על החמרה נוירולוגית מסוימת במצבו של המבקש, אולם החמרה זו הינה ביטוי למחלה הניוונית הבסיסית ממנה סובל המבקש ובגינה נקבעה בעבר נכות, ולכן אין קשר בין התאונה בעבודה לבין הפרעה נוירולוגית שהופיעה מספר שנים לאחר מכן. כאמור לעיל, הוועדה נדרשה בהוראות פסק הדין מיום 28.2.12 לשקול שנית את עמדתה, משום קביעתה לפיה ההפרעה הנוירולוגית הופיעה מספר שנים לאחר התאונה, נסתרת לכאורה במסמך מיום 9.5.97 (שבעה ימים לאחר התאונה) לפיו המבקש סבל מכאבים בגב התחתון עם הקרנה לגפה שמאלית תחתונה.
הוועדה, אשר התכסה על פי הוראות פסק הדין, התייחסה למסמך מבית החולים וולפסון וציינה כי לא נרשמה בו בדיקה נוירולוגית. הוועדה מפנה לשלושה מסמכים מהשנים 1972-1973, אשר מהם עולים "סמלים", כהגדרתה, אשר מצביעים על גירוי שורשי שהוא סימפטום נוירולוגי. הוועדה מוסיפה כי ניתוח היצרות התעלה שעבר המבקש אינו קשור לתאונה , והיא שבה על מסקנתה לפיה הסימנים הנוירולוגים מהשנים 2002-2004 אינם קשורים לתאונה אלא לתהליך ניווני שהחל קודם לכך. בכך, מלאה הוועדה אחר חובת ההנמקה, קיימה את הוראות פסק הדין מיום 28.2.12, והחלטתה ניתנה במסגרת שיקול דעתה הרפואי-מקצועי, בו בית הדין אינו מתערב. על כן, בנסיבות העניין ובהיעדר טעות משפטית, אין הצדקה להעביר את עניינו של המבקש לועדה בהרכב חדש.
6. סיכומו של דבר – בקשת רשות הערעור נדחית ללא צו להוצאות.

ניתנה היום, י"א סיון תשע"ג (20 מאי 2013) בהעדר הצדדים ותישלח אליהם .