הדפסה

כהן נ' כהן ואח'

לפני

כב' השופטת תמר בר-אשר צבן

התובע
משה כהן

נגד

הנתבעים
1. עזבון המנוח אהרון כהן ז"ל
ע"י מנהל העיזבון יהושע כהן
2. יהושע כהן
3. מנחם כהן
4. מאיה כהן
5. שרה כהן-שנהב

בא-כוח התובע: עו"ד דורון לנגה
בא-כוח הנתבעים: עו"ד יעקב אמסטר

פסק דין

התובע, משה כהן (להלן גם – משה), ואחיו, אהרן כהן ז"ל (להלן – אהרן), ניהלו עסקים שונים, חלקם ניהל כל אחד מהם בנפרד ואחרים היו עסקים משותפים. במהלך ניהול עסקיהם ערכו השניים מידי פעם מסמכים שונים שכללו התחשבנויות ביניהם. כך בין השאר, על-פי הנטען בכתב התביעה, ערכו השניים ביום 2.11.2005 מסמך קצר, שכותרתו "פרוטוקול", המסדיר עניינים שונים ובהם חלוקת רכוש ועניינים כספיים אחרים (מסמך זה יכונה להלן – הפרוטוקול; נספח א' של תצהיר התובע). הפרוטוקול מחזיק חמש פסקאות מודפסות ועוד שתיים בכתב יד, שכך נאמר בהן:

"6. מוסכם כי אהרן חייב למשה סך של 100,000$ לסכום כל טענותיו הכספיים של משה מאהרן.
7. טענותיו הכספיים של אהרן ממשה ידונו בנפרד".

אהרן נפטר ביום 10.5.2009. כעבור כשלוש שנים, ביום 4.7.2012, הגיש התובע את התביעה הנדונה נגד עזבונו של אהרן ונגד ילדיו-יורשיו (להלן – הנתבעים או היורשים) ובהם בנו, יהושע (שוקי) כהן, שהוא גם מנהל העיזבון של אהרן (להלן – שוקי), שבה טען כי על הנתבעים לפרוע את החוב בסך 100,000$ הנזכר בפסקה 6 בפרוטוקול.

רקע ומספר הערות על עיקרי העובדות ועל עיקרי ההליכים בתביעה הנדונה

2. התביעה הנדונה היא אחת מתוך הליכים משפטיים רבים ותביעות אחרות אשר התנהלו בין התובע לבין יורשיו של אהרן ואשר עודם מתנהלים. ההליכים המתנהלים בין הצדדים החלו, כך נראה, מאז שנת 2012, כשלוש שנים לאחר פטירת אהרון, סמוך להגשת התביעה הנדונה. במסגרתם נדונו ועודן נדונות מחלוקות רבות הנוגעות בין השאר, לנכסים, לחברות ולבעלות על חברות (החזקת מניות וכיוצא באלו) ולעניינים רבים אחרים אשר נובעים מעסקיהם המשותפים בעבר, של התובע ואהרן.

התביעה הנדונה עוסקת כאמור, בחוב נטען אחד, שטוען התובע כי אהרן נותר חייב לו ולפיכך לטענתו, על עזבונו של אהרן ויורשיו, לפרוע חוב זה. לנוכח מורכבות ההליכים האחרים ומאחר שנראה כי אין קשר ממשי בינם לבין ההליך הנדון, לא ראינו לנכון להידרש אל ההליכים האחרים ואל המחלוקות העסקיות שבין הצדדים. הדיון יתמקד אפוא, רק בחוב הנטען בתביעה הנדונה.

3. כתב התביעה הוגש כאמור, ביום 4.7.2012, וכל אשר נטען בו הוא, כי מכוח הפרוטוקול קיים חוב בסך של 100,000$, אשר על הנתבעים לפרוע בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ובסך הכול, 676,967 ₪ (במועד הגשת התביעה). ראוי לציין כבר עתה, כי במסגרת כתב התביעה אף לא הובהר מה מקורו של חוב נטען זה או ממה נבע. אף לא הובהר מדוע מאז מועד עריכתו (2.11.2005) ועד מועד הגשת התביעה לא נדרש החזר החוב הנטען, לא מאהרן (אשר כאמור, נפטר כשלוש שנים וחצי מאוחר יותר, ביום 10.5.2009) ולא מעיזבונו או מיורשיו.

כתב ההגנה הוגש ביום 19.9.2012 ובמסגרתו הכחישו הנתבעים את עצם קיומו של החוב. עיקר טענתם היא, כי בשורה ארוכה של מסמכים שנערכו בין התובע לבין אהרן, לאחר עריכת הפרוטוקול, כלל לא הוזכר החוב הנטען. כן טענו, כי חרף עסקאות נוספות שבמהלכן שילם התובע לאהרן תשלומים נכבדים, הוא לא ביקש לקזז את סכום החוב. בנוסף לכך, אף בעקבות הודעה לנושים שפורסמה, לא תבע התובע את החוב הנטען ולא הזכיר אותו. מכאן לטענתם, שאפילו אמנם היה חוב של אהרן כלפי התובע, כטענת התובע, חזקה היא שאהרן פרע את החוב זה מכבר.

4. התביעה הנדונה הוגשה בתחילה אל בית המשפט לענייני משפחה בירושלים. לאחר שהצדדים נמנעו מלנמק מדוע לא תועבר התביעה אל בית משפט השלום, הורה בית המשפט (כבוד השופט איתי כץ) ביום 29.10.2012 על העברת התביעה אל בית משפט השלום בירושלים.

מאז הועברה התביעה כאמור, התנהלו הליכים רבים וממושכים בעניין בקשות לגילוי במסמכים ולעיון בהם שהגישו הצדדים. התביעה הועברה לשמיעתה לפניי בחודש אפריל 2014 וביום 29.6.2015 ניתנה החלטה הקובעת מועדים להגשת תצהירי עדות ראשית, שאף לאחריה הוגשו בקשות לגילוי מסמכים. בסופו של דבר, תצהיר התובע הוגש ביום 30.9.2014 ואילו תצהירו של שוקי, מטעם הנתבעים, הוגש ביום 9.11.2014.

אתמול, 6.12.2015, התקיימה ישיבת הוכחות שבמהלכה נחקרו המצהירים על תצהיריהם ולאחר מכן, סיכמו באי-כוח הצדדים את טענותיהם בעל-פה.

תמצית גרסאות הצדדים

5. תמצית גרסת התובע היא, כי במסגרת העסקים המשותפים שהיו לתובע ולאהרן, בין השאר, בחברת טולוס בע"מ (להלן – טולוס), אהרן חב כספים רבים גם לתובע וגם לחברת טולוס. במועד כלשהו, החליט אהרן יחד עם קבלן אחר לבנות פרויקט מגורים בפסגת זאב. לשם כך, בשנת 2003 לווה אהרן מהתובע, הלוואה פרטית בסך 830,000 ₪. על-פי טענת התובע, במועד מתן ההלוואה נראה היה שאהרן לא יוכל לפרוע אותה, אלא רק במועד מאוחר יותר, בין מכספי הדירות שיימכרו בפרויקט ובין מחלקו של אהרן ברווחים עתידיים של חברת טולוס.

על-פי טענת התובע, על רקע מחלוקות שונות שהתגלעו בינו לבין אהרן, ערכו השניים ביום 2.11.2005 את הפרוטוקול אשר נועד להסדירן. פרוטוקול זה מתייחס למספר נושאים, אשר אינם קשורים רק לחברת טולוס, בהם למשל, התחשבנות הקשורה ברכישת משרדים בבית הטיילת וכן חלק מההלוואה הפרטית האמורה, בסך 100,000$, אשר לטענת התובע, טרם הוחזרה עד אותו מועד.

באשר לאמור בפסקה 7 בפרוטוקול, כי טענותיו של אהרן בעניין חובותיו של התובע כלפיו יידונו בנפרד, טען התובע, כי דברים אלו נכתבו בשל טענת אהרן, כי אף התובע חייב לו כספים, שאותם לא זכר בעת עריכת הפרוטוקול.

התובע טען, כי עד פטירתו של אהרן לא נוצרה הזדמנות להחזרת החוב האישי שהחזרו נתבע עתה, וזאת גם מן הטעם שרווחי חברת טולוס לא חולקו בערוב ימיו של אהרן. עתה, לטענת התובע, עומד להסתיים פרויקט בניה שבונה טולוס, ולכן הוא תובע רק עכשיו את החזר ההלוואה הנדונה.

6. תמצית גרסת הנתבעים, המובאת בתצהירו של שוקי היא, כי התובע לא הראה דבר ולא הוכיח דבר הקשור בהלוואה. הוא לא הראה שכספי ההלוואה אמנם ניתנו לאהרן ולא הראה כי כמחצית הסכום הוחזרה. מכל מקום לטענתם, מאז נערך הפרוטוקול נערכו אינספור התחשבנויות בין התובע לבין אהרן מבלי שההלוואה האישית הנתבעת בתביעה הנדונה הוזכרה. מכאן לטענתם, יש ללמוד שככל הנראה, במועד המאוחר לעריכת הפרוטוקול, פרע אהרן את החוב.

מסמך עיקרי שעליו מבקשים הנתבעים להסתמך, הוא הסכם שכותרתו "הסכם פרישה מחברה", שנערך בין התובע לבין אהרן ביום 17.5.2008 (להלן – הסכם הפרישה; נספח ב' של התצהיר של שוקי). הסכם זה מסדיר את פרישתו של אהרן מחברת טולוס, אולם אין מחלוקת על כך שהסכם זה בוטל לאחר פטירתו של אהרן. מכל מקום, בהסכם זה נאמר בסופו (שם, סעיפים 22.2 ו-22.3), כי אין לכל אחד מהצדדים להסכם, התובע ואהרן, כל תביעה, דרישה או טענה האחד כלפי השני. מכאן מבקשים הנתבעים ללמוד, כי עם חתימת הסכם הפרישה הסתיימו כל המחלוקות בין שני האחים וכי אין עוד מקום לטענות של האחד כלפי השני בדבר חובות כלשהם, בין חובות הקשורים בחברה ובין חובות הנובעים מהעסקה.

נוסף על הסכם הפרישה, הצביעו הנתבעים על שורה של מסמכים, הסכמים ועסקאות שנערכו בין התובע ואהרן מאז נחתם הפרוטוקול, אשר באף לא אחד מהם הוזכר החוב האישי שהתובע טוען לקיומו בתביעה הנדונה. כך גם לטענתם, באף לא עסקה אחת טען התובע, כי יש לקזז את ההלוואה נושא התביעה הנדונה מחובות או מתשלומים שהיה עליו לשלם לאהרן. מכאן לטענתם המסקנה, כי החוב הנזכר בפרוטוקול, נפרע שנים רבות קודם לכן. מסיבה זו, לטענתם, גם לא דרש התובע מאהרן את החזר ההלוואה בחייו ואף לא דרש זאת סמוך לאחר פרסום ההודעה לנושים, המאפשרת הגשת תביעות כלפי העיזבון במשך שלושה חודשים.

עיקרי טענות התובע

7. בסיכומיו, עמד בא-כוח התובע על מערכת היחסים העסקית והכספית המורכבת שהייתה בין שני האחים, התובע ואהרן, אשר נבעה מעסקיהם המשותפים (בהם, חברת טולוס), מעסקיו של כל אחד מהם (חברת פסגות זיו בע"מ של התובע וחברת דראל בע"מ של אהרון), ומעסקיהם הפרטיים. לטענתו, מורכבות מערכת היחסים שבין האחים נבעה גם מכך שלטענת התובע, הוצאותיו של אהרן עלו על אלו שלו וגם מן העובדה שמידי פעם ערכו האחים התחשבנויות חלקיות בלבד, בעוד שמעולם לא יישבו את כל המחלוקות ואף פעם לא השכילו להסדיר את כל העניינים הכספיים שהיו ביניהם. דוגמה לכך, לטענת התובע, היא הסכם הפרישה, אשר לטענתו, אינו מסדיר את כל העניינים הכספיים והעסקיים שהיו בין השניים ובכל מקרה וכאמור, אין מחלוקת שהסכם זה בוטל לאחר פטירת אהרן.

לנוכח מערכת היחסים המתוארת, טען התובע, כי הנתבעים אינם יכולים לייחס משמעות לכל אותם מסמכים שהציגו, וזאת מן הטעם, שאף לא אחד מהם כולל את כל הנושאים העסקיים והכספיים שנוהלו בין שני האחים. מכאן שהיעדר התייחסות להלוואה הנדונה באותם מסמכים אינו יכול לבסס, כך לטענת התובע, את טענת הנתבעים כי החוב הנדון סולק עוד קודם.

בתור דוגמה לטענתו, הפנה התובע אל הפרוטוקול מיום 1.11.2005, שנערך בין האחים ומתייחס אל חברת טולוס (נספח א' של התצהיר של שוקי), אשר אינו כולל התחשבנות כוללת ואף כולל התייחסות להתחשבנות עתידית שתיערך. יום לאחר מכן, נערך הפרוטוקול הנדון, אך גם הוא אינו מסמך סופי והוא עוסק בעניינים אחרים מאלו שבהם עסק קודמו, בהיותו עוסק בחברות של כל אחד מהאחים וגם בחוב האישי הנטען.

8. אשר לטענת הנתבעים כי התובע טען שההלוואה הייתה בסך 830,000 ₪, אך למרות זאת נתבע רק כמחציתו, טען התובע, כי אכן אין בידיו ראיה לחוב במלוא הסכום. אילו הייתה, היה תובע את מלוא הסכום ולא רק את הסכום הנתבע (100,000$). מכל מקום, לטענתו, אין בידי הנתבעים אף לא ראייה אחת המוכיחה שהחוב הנזכר בפרוטוקול נפרע. טענתם היחידה היא, שהתובע לא תבע קודם לכן את החזר החוב ולטענתו, על הנתבעים נטל ההוכחה להוכיח שהחוב נפרע.

עוד טען התובע, כי הנתבעים אינם יכולים להיבנות מהיעדר אזכור של החוב במועד המאוחר לעריכת הפרוטוקול. שכן, לטענתו, אף הנתבעים נמנעו מציון חובות נטענים במסמכים שערכו. כך למשל טען, כי עלה במהלך חקירת שוקי על תצהירו, כי בדו"ח הפרטה של נכסי העיזבון שהוגש אל בית המשפט לענייני משפחה, לא הוזכרו המניות של חברת טולוס, שבעניינן מתנהלים הליכים שונים. כך גם לטענתו, הדבר לא צוין בדו"ח נכסי העיזבון שערך שוקי, בהיותו מנהל העיזבון. מכאן מבקש התובע ללמוד כאמור, כי מטעמים כאלה ואחרים ובין השאר, העובדה שמדובר בעסקים משפחתיים, לא פורטו כל הטענות וכל החובות בכל המסמכים.

9. התובע טען עוד, כי אף יש לדחות את טענת הנתבעים כי היו לתובע הזדמנויות רבות לדרוש לקזז את החוב הנדון, אך הוא לא עשה כן, ומכאן לטענתם, שהחוב לא היה קיים עוד. לטענתו, הדבר נבע ממערכת היחסים שבין האחים, בהיות אהרן האח הבכור שביקש מהתובע את הכסף לקידום עסקיו. בדומה טען, כי בעת עריכת הסכם הפרישה, לא נכללו עניינים פרטיים אלא ענייני החברות שניהלו האחים ואולי עניין עסקי נוסף, אשר רק משיקולי מס נעשה כעסקה פרטית (העסקה הקשורה בנכס באילת, אשר כדי ליהנות מהטבות המס הנובעות מהיות אילת אזור סחר חופשי, נעשתה באופן אישי ולא באמצעות החברות). לפיכך כאמור, טענת התובע היא, כי לא ניתן ללמוד מהסכם הפרישה דבר לעניין ההלוואה האישית. מכל מקום, לטענתו, מאחר שהסכם זה בוטל, הוא אינו רלוונטי עוד.

10. טענה נוספת של התובע מתייחסת אל מסמך שערך התובע ביום 1.1.2010, שבו פירט את חובותיו ליורשיו של אהרן (נספח ט' של התצהיר של שוקי). מסמך זה מפרט התחשבנות בעניין חברת טולוס אשר בסופה מצוין, כי יתרת החוב של התובע ליורשים היא בסך 95,000 ₪. לטענת התובע, יש לראות במסמך זה משום "טענת מיגו" [הערה: "טענת מיגו" היא טענה שמקורה בתלמוד, שפירושה המילולי הוא "מתוך". כלל זה חל במצב שבו אדם המבקש לטעון לזכותו אינו מוכיח את נכונות טענתו, אך הוא יכול היה לטעון טענה טובה יותר לשם הוכחתה. במצב שבו לא טען את הטענה הטובה יותר, ישנה מעין חזקה, כי יש לתת תוקף לטענתו, החלשה יותר, שטען].

לטענת התובע, הוא פירט במסמך האמור דברים שהנתבעים לא ידעו עליהם. מכאן, שאין עוד דברים שהיה על התובע להודות בהם. בעניין זה אף טען התובע, כי הוכח לטענתו, שבניגוד לטענת שוקי, כי לא חתם על המסמך, שוקי כן חתם על העותק שהוצג לו במהלך חקירתו (ת/1).

עיקרי טענות הנתבעים

11. תחילה טען בא-כוחם של הנתבעים, כי בהיות התביעה מוגשת נגד עיזבון, נטל ההוכחה המוטל על התובע כבד יותר, מן הטעם שהעיזבון אינו יכול להתגונן. עוד הדגיש, כי בין הצדדים מתנהלים הליכים רבים, אשר בהם לא היה עדיין אף לא פסק-דין אחד או החלטה אחת שהטילה דופי באמניות הנתבעים, אלא להפך. לעומת זאת, על התובע נאמרו דברים קשים בין השאר, במסגרת פסק הדין שניתן בתביעה אחרת שהגיש התובע נגד הנתבעים, אשר דחה את תביעתו, קיבל את התביעה שכנגד שהגישו הנתבעים ואף חייב את התובע בתשלום הוצאותיהם (ת"א 26435-06-12 בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע, לפני כבוד השופטת נחמה נצר, בעמ' 39 – נ/1).

12. עוד טענו הנתבעים, כי בחינת כל המסמכים וההסכמים שנערכו בין התובע לבין אהרן מלמדת כי אמנם נעשה ערבוב בין העסקים המשותפים של כל אחד משני האחים, של עסקיהם הנפרדים ושל עסקים ועניינים אישיים שניהלו. כך נמצא, כי חרף התנהלות השניים באמצעות חברות, בסופו של דבר, כל ההסכמים והפרוטוקולים שנערכו ביניהם והוגשו, מלמדים כי ההסכמים וההתחשבנויות נעשו בין האחים, התובע ואהרן, ולא בין החברות. לכן לטענתם, אין מקום להבחנה שהתובע מנסה לעשות עתה בין ענייני החברות לבין עסקים פרטיים וחובות אישיים. מסיבה זו, אף בהחלטה שניתנה בבית המשפט המחוזי בירושלים בעניין בקשת הנתבעים לפירוק חברת טולוס (בקשה שנדחתה), נקבע כי מהסכם הפרישה עולה שהחוב הנטען בתביעה הנדונה, לא היה קיים עוד (פר"ק 1857-03-12 בבית המשפט המחוזי בירושלים, החלטת כבוד השופט דוד מינץ מיום 25.6.2012).

13. בא-כוח הנתבעים הוסיף וטען, כי התביעה הנדונה נולדה לשם קידום אינטרס אחר. לאחר שאהרן נפטר בשנת 2009 נערכו התחשבנויות שונות בין התובע לבין היורשים (למשל, נספח ט'). לאחר שהיורשים הגישו תביעה לפירוק חברת טולוס ולאחר שטענו שבניגוד למוסכם, התובע לא העביר אליהם את המניות של חברת טולוס (דבר שבסופו של דבר נעשה לאחר זכיית התובעים בתביעה שהגישו בעניין זה וניהול הליכים נוספים – ה"פ 30237-08-12 בבית המשפט המחוזי בירושלים, פסק-דין מיום 9.1.2014, כבוד השופט אריה רומנוב). משלא העביר התובע את המניות, הגישו היורשים את תביעת הפירוק, רק אז העלה התובע לראשונה את קיומו של הפרוטוקול נושא התביעה וטען כי יש לקזז את החוב הנזכר בו. מכל מקום, לטענת הנתבעים, מדובר במסמך שבו מצד אחד אהרן מאשר חוב של 100,000$, אך בה בעת, טוען שגם התובע חייב לו כסף וכי החשבון לעניין חוב זה ייעשה מאוחר יותר. פרוטוקול זה נחתם, כזכור, לאחר פרוטוקול אחר (נספח א' של התצהיר של שוקי), שבו נאמר בסעיף 5, שכל צד יהיה רשאי לטעון לגבי ההתחשבנות בין האחים. לטענת הנתבעים, עצם הפרוטוקול שנערך למחרת תמוה ואף תמוה שהחוב הנטען, הוסף בכתב-יד. לטענתם, התובע לא נתן הסבר לכך.

14. טענה נוספת של הנתבעים מתייחסת לכך שהתובע טוען, כי מלכתחילה החוב הוא משנת 2003 והוא בסך 830,000 ₪. למרות זאת, לא הציג התובע כל מסמך בקשר להלוואה בסכום משמעותי זה ואף אין כל מסמך המלמד שכמחצית מסכום זה נפרע. מכל מקום, מאז אותה הלוואה נטענת, היו הרבה התחשבנויות והעברת תשלומים, כפי שאף בא לידי ביטוי במסמך משנת 2010 (נספח ט').

מכל מקום, לטענת הנתבעים יש לדחות את "טענת המיגו" שעליה ביקש התובע להסתמך. שכן לטענתם, אין זו בענייננו, אלא טענה של "מודה במקצת" שממנה עולה, כי התובע מספר שמחצית ההלוואה נפרעה, בלי להוכיח דבר. מכאן שחזקה היא שכל ההלוואה נפרעה.

15. לעצם העניין, הנתבעים חזרו על כך שבחמש הזדמנויות שהציגו יכול היה התובע לטעון לקיזוז החוב, אילו אמנם היה חוב. אולם הוא לא טען שיש לקזז את החוב ומכאן יש להסיק את המסקנה המתבקשת, כי החוב, אפילו היה, נפרע זה מכבר. לעניין זה הפנו הנתבעים גם אל המסמך שערך התובע בשנת 2010 (נספח ט') המראה שההתחשבנות הייתה גם בסכומים קטנים. מכאן אפוא, שהתובע אינו מוותר על כל הזדמנות שבה יכול היה לקזז את החוב הנטען. כך שאילו אמנם היה חוב, היה התובע עומד על קיזוזו מתשלומים שהיה עליו לשלם והיה מזכיר אותו גם במסגרת המסמך האמור.

כן טענו הנתבעים כאמור, כי בהסכם הפרישה נערכה התחשבנות כוללת בין התובע לאהרן וכי לא ניתן להפריד בין עניינים אישיים לעניינים עסקיים. במסגרת הסכם הפרישה כאמור, נקבע כי אין חובות נוספים. אף הוסכם על העברת כספים ומניות בסכומים ניכרים, העולים על סכום החוב הנתבע, אך למרות היות ההסכם כולל המסדיר את כל הנושאים, החוב כלל לא נזכר. לא זו בלבד, אלא שאף נקבע בו באופן מפורש, כי אין לאחים טענות נוספות או תביעות נוספות האחד כלפי השני.

אשר לטענה שההסכם בוטל, טענת הנתבעים היא, שבמסגרת זו לא נבחן תוקפו של הסכם הפרישה, אשר אין מחלוקת על כך שבוטל. עם זאת, מעצם הסכם הפרישה ומתוכנו יש ללמוד מה הייתה עמדת הצדדים בעת חתימתו ובעת שחילקו ביניהם את העסקים ועסקו בפרטי הפרטים. בשלב זה, התובע כלל לא העלה את החוב הנתבע עתה ולא ביקש לקזז אותו, ומכאן שהחוב כבר לא היה קיים.

16. הנתבעים הוסיפו והתייחסו לנושא חתימתו של נספח ט' ולטענות בעניין מהימנות שעלו בהקשר זה. בעניין זה טענו, כי חרף הצגת המסמך פעמים רבות בעבר, רק עתה הוצג עותק חתום והדבר מעלה תמיהות. כן טענו, כי חרף דרישות מהתובע להציג את הצהרות ההון שהגיש לרשות המסים, הוא לא עשה כן ולא הראה שהצהיר על קיום החוב הנטען. מכאן שיש להניח כי לא הצהיר על החוב ובמצב זה, אין התובע יכול לטעון טענות סותרות, האחת לרשויות המס והשנייה בתביעה הנדונה. לבסוף טענו, כי התובע אינו יכול להיבנות מהאמור בדו"ח העיזבון שהוצג, מכיוון שהוא שיקף את המצב בשנת 2011 ואילו תביעת הפירוק ונושא המניות עלה רק בשנת 2012.

דיון והכרעה

17. טענת התובע היא אפוא, כי בשנת 2003 הוא הלווה לאחיו אהרן סך 830,000 ₪, אשר את חלקו החזיר אהרן ואילו יתרה בשווי 100,000$ לא החזיר. מסיבה זו, במסגרת אחד המסמכים שערכו שני האחים, התובע ואהרן, ביום 2.11.2005, הוא הפרוטוקול, הוסף קיומו של חוב זה בכתב ידו של אהרן וכי השניים חתמו על המסמך.

מנגד טוענים הנתבעים כאמור, כי כבר בפרוטוקול נכתב שאף אהרן טוען שהתובע חייב לו כסף וכי הוסכם שעניין זה יידון בנפרד. מאז עריכת הפרוטוקול נערכו עסקאות רבות בין אהרן לבין התובע ומעולם לא הוזכר החוב האמור, כך שאילו אמנם היה קיים, כי אז חזקה על התובע שהיה מבקש לקזז את חובו של אהרן מכסף שנדרש הוא, התובע, לשלם לאהרן. לא זו בלבד, אלא שאף לאחר פטירתו של אהרן לא טען התובע במשך כשלוש שנים לקיומו של החוב, על אף הזדמנויות רבות שהיו לו, ובהן הגשת תביעה אל העיזבון והמסמך שערך בעצמו בשנת 2010. בנוסף לכך, בהסכם הפרישה שערכו שני האחים, התובע ואהרן, בשנת 2008 לא הוזכר החוב ואף נאמר כי אין לשניים עוד תביעות או טענות האחד כלפי השני. אילו החוב היה עדיין קיים, חזקה שהיה מוזכר בהסכם זה. כן טענו כאמור, כי התובע מעולם לא הוכיח את עצם ההלוואה שלטענתו, הלווה לאהרן, את החלק שלטענתו נפרע או כל דבר אחר הקשור בה.

18. המסקנה העולה מבחינת כל הראיות שהוגשו, קריאת התצהירים ושמיעת העדויות, היא כי לא עלה בידי התובע להוכיח את תביעתו וכי חזקה היא, שהחוב המיוחס לאהרן בפרוטוקול, נפרע זה מכבר. כל זאת מהטעמים שעליהם נעמוד עתה בקצרה.

19. תחילה יש להעיר, כי אפילו נכונה טענת התובע כי כל אחד מהמסמכים שעליהם מבקשים הנתבעים להסתמך התייחס רק אל חלק מהעסקאות שהיו בין התובע לבין אהרן, אין מקום לטענה בדבר הפרדה בין עסקים "פרטיים" של כל אחד מהשניים, לבין עסקי החברות. זאת בראש ובראשונה מן הטעם, שהגם שההסכמים והפרוטוקולים עוסקים גם בענייני החברות, הם עוסקים גם בעניינים אישיים וכך הם גם מנוסחים. מכל מקום, ההסכמים נערכו בין התובע לבין אהרן.

כך עולה בין השאר מהמסמכים הבאים: הפרוטוקול הנדון מיום 2.11.2005 (נספח א' של תצהיר התובע), מתייחס אל אשר "מוסכם בין משה לאהרן ..." (שם, פסקה 1) וכאמור, מתייחס אל חוב ש"אהרן חייב למשה" ואל טענות כספיות "של אהרן ממשה" (שם, פסקאות 7-6); הפרוטוקול מיום 1.11.2005 (נספח ב' של התצהיר של שוקי) נערך בין משה לאהרן ומזכיר טענות של "צד ... כנגד משנהו" ומדבר על כספים שאחד מהם ימשוך וכדומה (שם, פסקה 5); הסכם הפרישה מיום 17.5.2008 נערך בין משה לבין אהרן וגם בין החברות כנזכר בכותרת. עם זאת, סעיפי הוויתור ההדדי על תביעות וטענות, מתייחסים אל כל אחד באופן אישי ובנפרד מחברת טולוס (שם, סעיפים 22.2 עד 22.4).

עוד יש להעיר, כי אפילו נכונה טענת התובע, כי מעולם לא נערך הסכם הכולל את כל טענות הצדדים, הרי שדומה כי לא רק שהסכם הפרישה עוסק בכל עסקה אפשרית שהייתה בין הצדדים (כפי שעוד יפורט בהמשך), אלא שקשה להניח שהסכם כה מפורט, הכולל נושאים כה רבים, היה משמיט את החוב הנטען.

20. מכל מקום, אפילו נקבל את טענת התובע בדבר קיומו של חוב בסך 100,000$ של אהרן כלפיו ביום 2.11.2005, שהוא מועד עריכת הפרוטוקול, הרי שהתנהלות התובע מאז עריכתו מלמדת כי לכל המאוחר, בעת עריכת הסכם הפרישה, מיום 17.5.2008, החוב כבר נפרע ולא היה קיים עוד. כך עולה מהעובדה שבמשך כל השנים, חרף הזדמנויות רבות שהיו לתובע, הוא מעולם לא טען לקיומו של החוב. כך עולה משורה ארוכה של עובדות ובין השאר אלו:

ראשית, כבר בעת עריכת הפרוטוקול, ביום 2.11.2005, נאמר שגם לתובע חובות כלפי אהרן (שם, פסקה 7). כך שלא מן הנמנע שבמסגרת קיזוזים שהוסדרו בין השניים במועד מאוחר יותר, סולק גם החוב הנתבע עתה.

שנית, בהסכם הפרישה מיום 17.5.2008 לא הוזכר החוב וכאמור, נוסף תנאי בדבר היעדר טענות או תביעות הדדיות לאחר חתימתו. הסכם זה עוסק בשורה ארוכה מאד של נושאים ועסקאות (העברת מניות בטולוס והתמורה עבור המניות; עסקאות שונות ובהן "עסקת מושקובסקי", "קפה ארומה", "עסקת אלנבי", "עסקת גבעת שאול", "עסקת שחמון 10, אילת", "עסקת מערב 7, אילת"; פרישת אהרן מטולוס; הסדרת ענייני שירותי משרד; התחייבויות אישיות של אהרן; המשך ניהול פרויקטים ואחריות הצדדים). הנושאים שהוסדרו כללו העברות של תשלומים מאחד לשני בסכומים גבוהים מאד, העולים על סכום החוב, אך למרות זאת לא הוזכר החוב הנטען בתביעה הנדונה.

בנוסף לכך וכאמור, משה ואהרן, שנראה שנתנו דעתם לכל עניין אפשרי במסגרת הסכם הפרישה, ציינו באופן מפורש כי מעבר לאמור בו, אין לכל אחד מהם תביעות או טענות האחד כלפי השני. לעניין זה, אכן צודקים הנתבעים כי אין רלוונטיות לעובדה שלאחר פטירתו של אהרן הסכם זה בוטל. שכן, בעת עריכתו, גילו הצדדים את דעתם המפורשת, כי מעבר לאמור בהסכם הפרישה, אין להם טענות ותביעות נוספות האחד כלפי השני. ממילא שחזקה היא, שאף החוב הנתבע, משנת 2003, לא היה קיים עוד במועד עריכת הסכם הפרישה.

שלישית, התובע לא הראה כי מאז עריכת הפרוטוקול בשנת 2005 ועד פטירתו של אהרן בשנת 2009, דרש אי פעם את החזר החוב הנתבע עתה.

רביעית, אין מחלוקת על כך שבמהלך השנים ועוד קודם שאהרן נפטר, נערכו בין התובע לבין אהרן שורה של עסקאות (כמפורט בפסקאות יב-יז בתצהירו של שוקי), אשר במהלכן שילם התובע כסף לאהרן. למרות זאת, התובע מעולם לא דרש לקזז מהתשלומים שנדרש לשלם לאהרן את סכום החוב הנתבע עתה. כך, בעת שהתובע רכש מאהרן בשנת 2008 מגרש בכפר תבור, הוא לא דרש לקזז מהתמורה את חובו הנטען של אהרן כלפיו. בדומה, בשנת 2006, בעת שהתובע רכש מאהרן מחצית מגרש באילת, הוא לא ביקש לקזז מהתמורה ששילם לאהרן את החוב הנטען עתה.

חמישית, אין מחלוקת על כך שלאחר פטירת אהרן, פורסמה הודעה לנושים מטעם מנהל העיזבון הזמני באותה עת (עו"ד מנחם כהן, הנתבע 3). אף אין מחלוקת כי בעניין זה נעשתה פניה מיוחדת אל התובע, כדי שיודיע על תביעותיו, ככל שישנן, כלפי העיזבון. למרות זאת, אף אין מחלוקת על כך שהתובע לא תבע את הסכום הנתבע עתה, ולא טען לקיומו.

שישית, בשנת 2010 רכש התובע מהעיזבון את המחצית השנייה של המגרש באילת, אך למרות טענתו בדבר החוב כלפיו, לא ביקש לקזז מהתמורה ששילם לעיזבון את החוב הנטען עתה.

שביעית, במסגרת המסמך שערך התובע בשנת 2010 (נספח ט' של התצהיר של שוקי), שבו ביקש לפרט את החובות הכספיים בין הצדדים, לא פירט התובע את החוב הנטען.

שמינית, החוב הנתבע הוא בסכום משמעותי. חזקה שאילו היה קיים, היה נכלל בהצהרת ההון שהגיש התובע לרשויות המס, אך התובע נמנע מהצגתו. במצב זה פועלת לחובתו החזקה, כי אילו כלל את החוב בהצהרת ההון, לא היה נמנע מהגשתו (אפילו תוך מחיקת פרטים שלא רצה לחשוף). אך משלא הגיש את הצהרת ההון, חרף דרישות הנתבעים שיציג אותו, פועלת לחובת התובע החזקה בדבר הימנעות מהצגת ראיה שעל-פיה, אילו היה התובע כולל את החוב בהצהרת ההון, לא היה מונע ראיה לטובתו מבית המשפט. מכאן עולה המסקנה המתבקשת, כי התובע לא כלל את החוב בהצהרת ההון וכי לא מן הנמנע כי הדבר נעשה מהטעם שאין חוב.

21. לא רק שכאמור, בכל ההזדמנויות המפורטות לא טען התובע לקיומו של החוב, אלא שבפי התובע לא היה הסבר מניח את הדעת לשאלה המתבקשת, מדוע רק בשנת 2012 נזכר שקיים לכאורה, החוב הנתבע. אף טענתו כי רק סמוך להגשת התביעה הסתיים הפרויקט שבנתה חברת טולוס, כך שניתן יהיה לפרוע את החוב מהרווחים הצפויים, אינה יכולה לסייע לתובע. שכן גם בעסקאות קודמות, כמפורט לעיל, שילם התובע לאהרן או לעיזבונו סכומי כסף משמעותיים שונים, אך למרות זאת הוא לא ביקש לקזז מהם את החוב הנתבע עתה.

מנגד, הנתבעים הראו כי לתובע היה אינטרס להעלות את החוב הלא מבוסס רק עתה, אפילו אינו קיים, וזאת רק בשל תביעת הפירוק בעניין חברת טולוס שהגישו אל בית המשפט המחוזי בירושלים זמן קצר בטרם הוגשה התביעה הנדונה. זאת, בעוד שהתובע יודע, לטענתם, כי אהרן אינו עוד בין החיים ולכן לא יוכל לסתור את טענת התובע בתביעתו.

22. מסקנת הדברים היא אפוא, כי התובע לא הצליח להוכיח במידה הדרושה במשפט אזרחי, כי החוב הנתבע בתביעה הנדונה לא נפרע לפני שנים רבות. לעומתו, עלה בידי הנתבעים לסתור את האפשרות שהחוב עודנו קיים וכי לא נפרע. במצב דברים זה, שבו טענות הנתבעים משכנעות יותר ואילו טענות התובע לא הוכחו ואף נסתרו, יש לדחות תביעת התובע.

התביעה נדחית.

התובע ישלם לתובעים, באמצעות בא-כוחם, סך 20,000 ₪ עבור שכר-טרחת עורך-דינם ועבור הוצאות המשפט שהוציאו, וזאת תוך שלושים יום מיום המצאת פסק-דין זה.

ניתן היום, כ"ה כסלו תשע"ו, 07 דצמבר 2015, בהיעדר הצדדים.