הדפסה

כהן נ' הפול, המאגר הישראלי לביטוח רכב

בפני
כב' השופטת לימור רייך

תובע

שבתאי כהן

נגד

נתבעת

הפול, המאגר הישראלי לביטוח רכב

החלטה

לפני בקשה מטעם התובע להבאת ראיות לסתור את קביעת הועדות הרפואיות של המוסד לביטוח לאומי- אגף נפגעי תאונות עבודה מיום 05.09.12, באשר לקביעותיה בנושא הנכות הנפשית של התובע.

הרקע לבקשה ותמצית טענות הצדדים:

  1. התובע יליד 1966, (להלן: "המבקש") נפגע בהתאם לנטען בתאונת דרכים מיום 15.06.06 (להלן: "התאונה") בעת שהחליק מהאופנוע עליו רכב. התאונה הוכרה על-ידי המל"ל כתאונת עבודה.
  2. התובע נבדק ע"י וועדות רפואיות של המל"ל הן במסגרת תביעתו לנכות כללית והן במסגרת תביעתו לנכות מעבודה.
  3. ועדת המל"ל לקביעת נכות כללית קבעה ביום 10.02.10, כי לתובע נכות משוקללת בשיעור 52% לצמיתות מיום 01.10.09 (נספח 1 לבקשה), בגין הליקויים:

הפרעה אפקטיבית אורגנית, נכות בשיעור 40% מיום 01.10.09.
ליקוי ראיה- 0% נכות.
כאבי גב תחתון, נכות בשיעור 20% .
ביום 11.02.10 , נקבע כי התובע איבד את כושרו להשתכר באופן מלא- החל מיום 01.10.09.

4. ועדות רפואיות של המל"ל לקביעת נכות מעבודה בדקו את התובע מספר פעמים:
ביום 30.05.08, הוחלט בתחום הנפשי, כי בטרם תקבע נכות, התובע יבצע מבחנים נוירו- פסיכולוגים וכן יוגש מלוא תיקו הרפואי מבי"ח תל-השומר. בתחום האורתופדי, נקבעה נכות בשיעור 10% בגין פגיעה בעמוד שדרה תחתון בהתאם לחוו"ד אורתופד מיום 04.03.08. (ר' נספחים 4 ו-5 לבקשה).
ביום 25.12.08, נקבעו לתובע נכויות זמניות בתחום הנפשי באופן הבא:
מיום 15.09.06 עד ליום 31.12.06, 37% נכות.
מיום 01.01.07 עד ליום 09.02.07, 70% נכות.
מיום 10.02.07 עד ליום 15.02.07, 100% נכות.
מיום 16.02.07 עד ליום 31.07.07, 50% נכות.
מיום 01.08.07 עד ליום 30.08.09, 30% נכות.
(ר' נספח 6 לבקשה).
על החלטת הועדה הגיש המוסד לביטוח לאומי ערעור הן באשר לקביעת הנכויות הזמניות והן באשר לקשר סיבתי שמצאה הועדה, בין האירוע לבין הנכות, כאשר התייחסות הועדה למצב קודם אמור היה להבדק על ידי הועדה בתום הנכויות הזמניות.
ביום 24.02.09, הועדה הרפואית לעררים קבעה, כי תסכם מסקנותיה ללא נוכחות התובע, לאחר שיובאו בפניה המסמכים הבאים: צילום תיק רפואי, אישור פרופיל צה"ל ומידע מלשכת הרווחה. (ר' נספח 7 לבקשה).
ביום 18.10.09, הועדה הרפואית לעררים קיבלה את ערעור המוסד לביטוח לאומי וקבעה, כי אין קשר סיבתי בין הנכות הנפשית של התובע לתאונה נשוא כתב התביעה. (ר' נספח 8 לבקשה).
ביום 10.11.09, ועדת רשות לעניין תקנה 15 קבעה, כי אין מקום להפעיל את תקנה 15. (ר' נספח 9 לבקשה).
ביום 15.12.09, הועדה הרפואית לעררים, קבלה את מסקנות ועדת הרשות מיום 10.11.09 וכן את מסקנות הועדה מיום 18.10.09.
ביום 14.04.10, ניתן פס"ד על-ידי כב' הרשמת שלי ולך בערעור שהוגש על-ידי המבקש (כהן שבתאי) על החלטת ועדת העררים מיום 15.12.09 בפסק הדין נקבע, כי עניינו של המערער יוחזר לוועדה לעררים על מנת שתבחן פעם נוספת את נושא הקשר הסיבתי של הנכות הנפשית. לוועדה יומצא תיק הנכות הכללית שם נקבעה נכות נפשית בשיעור 40%. הועדה תתייחס לסוגיה גם באספקט של זרז או החמרה.
(ר' נספח 12 לבקשה, פרוטוקול הדיון מיום 14.04.10, עמוד 1, שורות 15-18, בפני כב' הרשמת שלי ולך, ביה"ד האזורי לעבודה בתל-אביב-יפו).
ביום 01.06.10, בעקבות פס"ד מיום 14.04.10, התקיים דיון בפני הועדה הרפואית לעררים בנוכחות ב"כ התובע עו"ד סבן וניתנה החלטה לפיה הועדה הרפואית נשארה בעמדתה. (ר' נספח 13 לבקשה).

המבקש הגיש ערעור על החלטת הועדה הרפואית לעררים מיום 01.06.10 (ר' נספח 14 לבקשה), הערעור נדון בפני כב' השופטת אפרת לקסטר ביום 29.06.11, במסגרתו ביהמ"ש דחה את טענת המבקש באשר לפגם משפטי בהחלטת הועדה באי התייחסות לתיק הנכות הכללית בו נקבעו למבקש 40% נכות, מאחר שהועדה לעררים בתחום נפגעי עבודה, אינה מחייבת לצורך קביעת שיעור הנכות כפי שנקבעה על-ידי ועדת נכות כללית. כמו-כן, ביהמ"ש קיבל את טענת המבקש לפיה יועבר עניינו לדיון נוסף בפני ועדה לעררים בהרכב אחר, אשר תדון בעניין החמרה או זירוז של הופעת הליקוי הנפשי. (ר' נספח 15 לבקשה, פרוטוקול הדיון מיום 29.06.11, בפני כב' השופטת לקסטר, עמוד 2, פסקאות 5-6).
ביום 27.07.11 וביום 07.09.11, בעקבות פסק הדין מיום 29.06.11, התקיימו דיונים בפני ועדה רפואית לעררים ( ר' נספח 16 + 17 לבקשה), בנוכחות המבקש ובא כוחו עו"ד סבן, שם נקבע כי עניינו של המבקש ידון פעם נוספת לאחר קבלת סיכום מחלה מבי"ח תל השומר.
ביום 02.11.11, התכנסה ועדה רפואית לעררים אשר קבעה , כי אין קשר סיבתי בין מצבו הנפשי של התובע לתאונה נשוא כתב התביעה. ( ר' נספח 18 לבקשה).

המבקש הגיש ערעור על ההחלטה מיום 02.11.11. ביום 05.06.12, נפסק על-ידי כב' הרשם תומר סילורה, כי עניינו של המבקש יוחזר לוועדה הרפואית לעררים על מנת שתקבע האם לדעתה התאונה זירזה או החמירה את מצבו הנפשי של התובע ותנמק את החלטתה. (ר' נספח 19 לבקשה).
ביום 05.09.12, בעקבות פסק הדין מיום 05.06.12, הועדה הרפואית לעררים דנה בעניינו של המבקש בנוכחותו ובנוכחות בא כוחו עו"ד סבן וקבעה כי אין קשר סיבתי בין התאונה הנדונה לבין ההתקף הפסיכוטי והתאונה לא היוותה גורם של זרז או החמרה במצבו הנפשי.

תמצית טענות המבקש:
המבקש משיג על קביעות המוסד לביטוח לאומי- אגף נפגעי עבודה מיום 05.09.12, מאחר שועדות המוסד לביטוח לאומי מחלקת נכות כללית ואגף נפגעי עבודה, קבעו קביעות סותרות ביחס לנכות התובע בתחום הנפשי, הן בקביעותיהן בשאלת הקשר הסיבתי והן בקביעותיהן בשאלת שיעור הנכות הרפואית ומשכך מתקיימים בענייננו הטעמים המשפטיים והעובדתיים המנויים בסעיף 6 ב' לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים.
בנוסף טען המבקש, כי יש להיעתר לבקשתו, הואיל והמוסד לביטוח לאומי הגיש תביעת שיבוב כנגד המשיבה לשלם את התגמולים ששולמו וישולמו לתובע בעקבות התאונה נשוא כתב התביעה.

תמצית טענות המשיבה:
המשיבה טענה, כי דין הבקשה להידחות על הסף מאחר והבקשה הוגשה בשיהוי ניכר, על אף שעסקינן בעובדות שהיו ידועות לתובע שמונה חודשים עובר למועד הגשת כתב התביעה.
ההבדלים לכשעצמם בין החלטות הועדות אינם מהווים בנסיבות העניין "פגם מהותי" בהליך קביעת הנכות. לפי הפסיקה שאף אליה הפנה המבקש, נקבע כי רק בנסיבות מסוימות ביותר יש נפקות לקביעת דרגת הנכות הכללית כגון במקרים בהם יש בפגיעה כדי לעורר ספק של ממש בתוקפה של קביעת דרגת הנכות בשל הפגיעה בעבודה. לדוגמא: אירועים המנתקים את הזיקה הסיבתית בין התאונה לבין הנכות.
במקרה דנן, החלטת הועדה במסגרת נכות כללית ניתנה ביום 10.02.10, כשנתיים וחצי עובר להחלטת הועדה הרפואית לעררים בענף נכות מעבודה אשר ניתנה ביום 05.09.12.
טענות המשיב בנושא הנכות הנפשית לובנו בפני שנים עשר מותבים שונים (ועדות רפואיות בדרגות שונות ושלושה מותבי בית הדין לעבודה), שרובם התקיימו לאחר מועד קביעת הועדה במסגרת נכות כללית. טענותיו נדונו ונדחו באופן מנומק ולכן לא נפל פגם מהותי בעניינו המצדיק להתיר הבאת ראיות לסתור. כמו-כן, תיק הנכות הכללית בו נקבעה לתובע נכות נפשית בשיעור 40% הובא בפני הועדה לקביעת נכות מעבודה (בהתאם להחלטת בית הדין האזורי לעבודה מיום 14.04.10) ולאחר שעיינה בו ושמעה את טענות התובע הגיעה למסקנה, כי לא קיים קשר סיבתי בין הנכות לתאונה (פרוטוקול הועדה מיום 01.06.10, סעיף 12 עמוד 1 לפרוטוקול). ואם לא די בכך, טענות התובע בנושא נדחו והוכרעו במסגרת הערעור השני שהוגש לבית הדין לעבודה (סעיף 6 לפסק הדין מיום 29.06.11) ולכן טענות התובע הוכרעו על ידי ערכאה שיפוטית ויש בה כדי להוות לכל הפחות השתק פלוגתא.
בנוסף טענה המשיבה, כי ההליך אשר התקיים בפני הודעה לקביעת נכות כללית הינו ההליך הלקוי והחסר; ועדה זו אינה נדרשת לקבוע קיומו של קשר סיבתי, החלטתה התבססה על מסמך רפואי אחד מבית חולים תל השומר מיום 17.01.10, לא התקיים דיון ונימוק בשאלת הקשר הסיבתי ואחוז הנכות לא נקבע ממועד התאונה אלא 3 שנים וחצי קודם לכן (מיום 01.10.09).
ההליך של תביעת המל"ל נגד המשיבה, בגין הגמלאות ששולמו לתובע על-ידי המל"ל, אינו יכול להוות תמיכה לבקשה להבאת ראיות לסתור. בנוסף, המשיבה כופרת בטענות המל"ל ונמנעה מלשלם את דרישתו.

דיון והכרעה:
לאחר עיון בבקשה, בתגובה, בהחלטות ועדות המל"ל ובית הדין האזורי לעבודה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל. ואפרט:
סעיף 6 ב' סיפא לחוק הפיצויים קובע כדלקמן:
"בית המשפט יהיה רשאי להתיר לבעל דין בתביעה לפי חוק זה, להביא ראיות לסתור את הקביעה האמורה, אם שוכנע שמן הצדק להתיר זאת מטעמים מיוחדים שיירשמו".

בפסיקה נקבע, כי ההיתר להבאת ראיות לסתור את קביעת דרגת הנכות על פי דין מיועד למקרים חריגים ומיוחדים. בית המשפט הצביע על שני סוגי טעמים העשויים להצדיק מתן היתר כזה: טעמים משפטיים, כגון שההליך בו נקבעה הנכות היה נגוע בפגם מהותי, דוגמת תרמית או בטלות מעיקרא וטעמים עובדתיים, כגון: מקרה בו חל שינוי משמעותי במצבו של הנפגע מאז נקבעה נכותו על ידי המוסד לביטוח לאומי -ראו לעניין זה החלטתו של כב' השופט צבי זילברטל ברע"א 4396/13 אשכנזי נגד הפול  (מיום 22.12.13).

עוד נקבע, כי אין המדובר ברשימה ממצה וסגורה של מקרים, אך יש לצמצם את ההיתר למקרים נדירים בלבד כדברי כב' השופט אור בע"א 5779/90 הפניקס הישראלי חב' לביטוח בע"מ נ' טיארה עבדול אחמד, פ"ד מ"ה(4) 77, עמ' 83.

הפסיקה הדגישה, כי לצורך קבלת היתר להביא ראיות לסתור, אין די להראות כי לא הוצגו בפני הוועדה הרפואית עובדות רלוונטיות חשובות, אלא שיש צורך להוסיף ולהראות במצטבר כי לו היו אותן עובדות בפני הוועדה הרפואית, לבטח הייתה קביעתה משתנה (בר"ע (ת"א) 1679/04 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' גלינה לינדן, פורסם ביום 23.01.05, פסקה 4 לפסק הדין.

כמו-כן, ביהמ"ש נעתר לבקשה להבאת ראיות לסתור גם במקרים בהם יש בסיס לכאורה למסקנת בימ"ש בדבר קיום סימני שאלה וספקות שלא ניתן להתמודד עימם, אלא בדרך של הבאת ראיות לסתור, כל שכן כאשר בבואו להכריע את הדין על יסוד קביעות "אילמות" של הוועדות הרפואיות מטעם המל"ל שלא ניתן לחקור ו/או לקבל הבהרה מחבריה. (רע"א 6858/13 פלוני נגד פלוני, מיום 20.10.13, כב' השופט צ' זילברטל , פסקה 6).

למקרים שבהם קמו בלב הערכאה המבררת ספקות באשר לקביעתה של הוועדה הרפואית, התייחס לאחרונה כב' השופט צ' זילברטל ברע"א 8337/13, עמית היקרי נגד "הפול" המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ, פורסם ביום 15.01.14, עמוד 2 לפסק הדין (להלן: "פס"ד עמית היקרי"), בזו הלשון:
"גם אם בתי המשפט מצווים שלא למהר ולהתיר הבאת ראיות לסתור, הרי:
"משקמו בלב הערכאה המבררת ספקות באשר לקביעתה של הועדה הרפואית, ומשמצאה כי בפני הועדה הוצגה לכאורה תמונה בלתי-שלמה ואולי, בנסיבות המקרה, גם לא מאוזנת, יש משקל רב להתרשמותה ולשיקול דעתה..." (רע"א 6812/06 תייר נ' אטיה (20.2.2007); ראו גם: רע"א 4704/12 סימן טוב נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (3.9.2012))".

לנושא הפערים ולשוני בין החלטות וקביעות של ועדות שונות של המוסד לביטוח לאומי, התייחס כב' השופט א' ריבלין, ברע"א 8684/02, "סהר" חב' ישראלית לביטוח בע"מ נגד קדור מרזוק, בפסקה 3 לפסק הדין, מיום 05.12.02, (להלן: "פס"ד מרזוק"), ונקבע, כי:
" עצם קיומו של פער, ולו גם פער משמעותי, בין קביעת דרגת הנכות על ידי ועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי לבין ההערכה המשתמעת מחוות דעת שערכו מומחים רפואיים מטעמו של הנפגע אינו מצדיק מתן היתר להבאת ראיות לסתור את קביעת הועדה.
 
שונה הדין במקרה זה בכל הנוגע לקביעת דרגת הנכות הכללית. אכן, קביעתה של ועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי הדנה בתביעה המוגשת לצורך הכרה בנכות כללית, כשלעצמה, אינה קביעה על פי דין כמשמעותה בסעיף ‎6ב' לחוק הפיצויים.
 
יש לנקוט גם זהירות בעת שבאים להקיש מקביעת דרגת הנכות הכללית לקביעת דרגת הנכות הקשורה בפגיעה בעבודה. השיקולים אותם מביאה בחשבון ועדת הנכות הכללית שונים מאלה אותם שוקלת הועדה הרפואית הבוחנת את הפגיעה בעבודה. רף הזכאות הוא אחר וליקויי הבריאות המובאים בחשבון הזכאות - שונים הם.
 
יחד עם זאת, עשויה להיות, בנסיבות מסוימות, נפקות לקביעת דרגת הנכות הכללית. כך הדבר מקום בו יש בקביעה כזו כדי לעורר ספק של ממש בתוקפה של קביעת דרגת הנכות בשל הפגיעה בעבודה. כך הדבר למשל, בהעדר טענה שארע דבר בין מועד קביעת הועדה לנפגעי עבודה לבין מועד קביעת הועדה לענייני נכות כללית, שיש בו כדי לנתק את הזיקה הסיבתית שבין התאונה לבין הנכות (רע"א ‎696/95 בשארה נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, צלטנר ‎3393; רע"א ‎466/92 עבדי ואח' נ' צמח, צלטנר ‎665(ח)). ההלכה לפיה קביעת דרגת נכות כללית על ידי המוסד לביטוח לאומי עשויה, במקרים מסוימים, להצדיק הבאת ראיות לסתור דרגת נכות שנקבעה על ידי הועדה הרפואית לנפגעי עבודה, נשענת גם על העובדה ששתי הוועדות האלה הנן חלק מאותו מוסד - המוסד לביטוח לאומי. (רע"א ‎4195/02 סהר-ציון חברה לביטוח ".
שוני בלתי מוסבר בין הקביעות של שתי הועדות האלה עשוי להצדיק הבאת ראיות לסתור את דרגת הנכות שנקבעה בשל הפגיעה בעבודה."

מן הכלל אל הפרט:
אין חולק, כי קיים פער משמעותי בין קביעת ועדות המל"ל. במקרה דנן, נקבעה נכות בשיעור של 40% בתחום הנפשי על-ידי הועדה הרפואית לנכות כללית בעקבות מצב נפשי לאחר התאונה ואילו הועדה הרפואית לקביעת נכות מעבודה מיום 05.09.12, קבעה כי למבקש לא נותרה נכות צמיתה בתחום הנפשי בעטייה של התאונה, מאחר שלא קיים קשר סיבתי בין תלונות המבקש לתאונה , עוד נקבע כי התאונה לא זרזה ו/או החמירה את מצבו הנפשי.

הפערים לכשעצמם בין החלטות וועדות המל"ל אינם מצדיקים לקבל את הבקשה, אלא יש לבחון האם קיימים טעמים עובדתיים ו/או משפטיים מיוחדים, המצדיקים לקבל את הבקשה בהתאם לדין ולפסיקה .

בעניינו, ועדת המל"ל לעניין קביעת נכות כללית התקיימה ביום 10.02.10 בפני ד"ר י' ברבר מומחה בתחום הפסיכיאטריה וקבעה כי למבקש 40% נכות בגין הפרעה אפקטיבית אורגנית, החל מיום 01.10.09. כמו-כן, הועדה קבעה, כי המבקש סובל ממצב נפשי כתוצאה מתאונת דרכים עם סימפטומים אפקטיביים. הממצאים נקבעו לאחר שנשמעו תלונות המבקש ובהתבסס על תיעוד רפואי מבי"ח תל השומר מיום 17.01.10.

ביום 11.02.10, נקבע כי התובע איבד את כושרו להשתכר באופן מלא וזאת בהתאם לחוו"ד מיום 10.02.10.

ועדות המל"ל לקביעת נכות מעבודה, דנו בעניינו של התובע מחודש מאי 2008 עד חודש ספטמבר 2012, (התקיימו כ- 11 ישיבות).
הועדה הרפואית מיום 30.05.08, אשר התקיימה בפני ד"ר דניאל גרופר– מומחה בתחום הפסיכיאטריה, תארה את תולדות המקרה וכן את עברו הרפואי. בין יתר המסמכים שהובאו בפניה הובא גם תיק הנכות הכללית. במסקנותיה ציינה הועדה, כי ההתקף הפסיכוטי בא לידי ביטוי שמונה חודשים לאחר התאונה. כמו-כן, ציינה כי מדובר בתסמונת מורכבת עם פסיכוזה וקיים קושי לקבוע את משקל התאונה ולכן הועדה ביקשה, כי התובע יבצע מבחנים נוירופסיכולוגיים והורתה על קבלת מלוא תיקו הפסיכיאטרי ותיעוד רפואי מילדותו עד היום.

ביום 25.12.08, התקיימה ועדה נוספת בפני ד"ר גרופר, לאחר שהוצג התיעוד הרפואי לעיל. ד"ר גרופר קבע, כי לפי סיכומי המחלה מבי"ח תל השומר המבקש אובחן כסובל מהפרעה אפקטיבית עם אלמנטים פסיכוטיים ובבדיקות המעקב אין תיאור של מצב פסיכוטי, אך כן יש חזרה על תלונות התובע אודות מצב רוח ירוד וחוסר מעש. כמו-כן, מהתיעוד עולה כי אשתו תארה מצב נפשי דומה לפני 10 שנים על רקע מצוקה כלכלית ומצבו הוטב באופן ספונטאני. באשר לדו"ח הנוירופסיכולוגי מיום 18.06.08, ציינה הועדה, כי נשללה פגיעה ברקמות המוח ונשללו אלמנטים פסיכולוגיים, מצב המבקש דכאוני אך גם קיימת הגזמה בתגובותיו אשר מקשה על הערכה אובייקטיבית. לסיכום, הועדה העריכה, כי התאונה גרמה להחמרה במצבו, אולם יהיה ניתן לבחון את מצבו רק בתום תקופת הנכויות הזמניות.

על החלטה זו הוגש ערעור על-ידי המל"ל אשר נדון בפני הועדה הרפואית לעררים ביום 24.02.09, בהרכב של שלושה מומחים בתחום הפסיכיאטריה, אשר קבעו, כי המבקש עבר מצב פסיכוטי מניפורמי שמונה חודשים לאחר התאונה. בתאונה נגרמה למבקש חבלת גב מינורית ללא אובדן הכרה. הועדה נתנה משקל לדיווח של אשתו על מצב דומה שהיה בעברו ולכך שבטסטים הנוירופסיכולוגיים המבקש שתף פעולה באופן חלקי ונטה להקצין את תגובותיו. הועדה הורתה על קבלת חומר רפואי נוסף מעברו של המבקש כפי שתואר בסעיף 23 לפרוטוקול.

ביום 18.10.09, התכנסה הועדה הרפואית לעררים לאחר שהובא בפניה תיעוד רפואי וסיכמה את התיעוד הרפואי בעניינו של המבקש, שלא בנוכחותו והגיעה לכלל מסקנה, כי לא קיים קשר סיבתי בין נכותו הנפשית לתאונה.

ביום 14.04.10 במסגרת ערעורו של המבקש על החלטת המל"ל בבית הדין האזורי לעבודה הסכימו הצדדים להחזיר את עניינו של המבקש לוועדה לעררים על מנת שתבחן פעם נוספת את שאלת הקשר הסיבתי של הנכות הנפשית, כאשר לוועדה יומצא תיק הנכות הכללית בו נקבעה נכות נפשית בשיעור 40%. כמו-כן, הורתה כב' הרשמת שלי ולך, כי הועדה תתייחס לסוגיה גם באספקט של גרימה של זרז או החמרה.

בעקבות פסק הדין לעיל, ביום 01.06.10, התכנסה הועדה הרפואית לעררים, בהרכב של שלושה מומחים בתחום הפסיכיאטריה, בין יתר המסמכים הרפואיים הונח בפניה תיק הנכות הכללית (כפי שפורט בסעיף 12 לפרוטוקול), הועדה הגיעה למסקנה בזו הלשון:
" א. לאור האמור לעיל, קיימת סבירות גבוהה לקיומה של מחלה דו-קוטבית אשר פרצה טרם התאונה.
ב. כמו-כן, המצב הנוכחי של הנ"ל התפתח רק כ-6 חודשים לאחר התאונה.
ג. לשתי עובדות אלו יש בכדי לנתק את הקשר הסיבתי בין התאונה למצב הנוכחי.
הועדה נשארת בעמדתה".
(ר' נספח 13 לבקשה, עמוד 3 לפרוטוקול, סעיף 23 סיפא).

על החלטה זו הגיש המבקש ערעור נוסף, אשר נדון בפני השופטת אפרת לקסר בביה"ד האזורי לעבודה ביום 29.06.11. אשר הורתה על דיון נוסף בפני הועדה לעררים בהרכב אחר, אשר תידון בשאלת הזירוז או ההחמרה.

ביום 02.11.11 הועדה הרפאית לעררים קבעה, כי לא קיים קשר סיבתי בין המצב הנפשי לתאונה אולם שוב לא דנה בשאלת ההחמרה ועל כן התקיימה ישיבה נוספת ביום 05.09.12 בפני הועדה הרפואית לעררים בהתאם להחלטתו של כב' הרשם תומר סילורה. ועדה זו הגיעה למסקנה, כי אין קשר סיבתי בין התאונה הנדונה להתקף הפסיכוטי והתאונה לא היוותה גורם של זרז או החמרה במצבו הנפשי.

אם כן, ניתן לסכם ולומר, כי הוועדה לקביעת נכות מעבודה הגיעה לשתי מסקנות:
לא קיים קשר סיבתי בין נכות המבקש בתחום הנפשי לבין התאונה. כאשר הנימוקים העיקריים בבסיס מסקנתה הינם: א. קיימת סבירות גבוהה של קיומה של מחלה דו קוטבית אשר פרצה טרם התאונה. ב. המצב הנוכחי של המבקש התפתח 6-8 חודשים לאחר התאונה. ג. המבחנים הנוירופסיכולוגיים מצביעים על הגזמה בגרסת המבקש.
התאונה לא זרזה או החמירה את מצבו הנפשי של המבקש. כאשר הנימוקים העיקריים בבסיס המסקנה הינם: א. האירוע הפסיכוטי התפתח 6-8 חודשים לאחר התאונה, לא קיים תיעוד לבעיה נפשית. ב. מדובר בתאונת דרכים עם פגיעת גב מינורית ללא חבלת ראש.

הנני ערה לכך, כי עניינו של המבקש נדון הן על-ידי בית הדין האזורי לעבודה והן על-ידי ועדות המל"ל בין אם בהמשך להחלטתן, או בהמשך לערעור שהוגש על-ידי מי מטעם הצדדים ובין אם בזיקה להחלטות שיפוטיות. עם זאת, למקרא הפרוטוקולים של הוועדות נותרו שאלות מהותיות שלא ניתן להן מענה וכן סתירות באשר לממצאים עובדתיים אשר מופיעים בתיקו הרפואי של המבקש ואפרט:

א. מסקנות הוועדה בשאלת הקשר הסיבתי:
מחד, הוועדות שבו על הקביעה, כי לא קיים תיעוד רפואי בתחום הנפשי בעברו של המבקש טרם התאונה. מאידך, הוועדות נתנו משקל רב ואף כמעט מכריע לתיאור שניתן על-ידי אשתו של המבקש אשר צוטט במסמכים רפואיים במסגרת הטיפול שניתן לתובע בבי"ח תל-השומר, לפיו לפני כעשור המבקש הגיב באופן דומה למצוקה כלכלית וניכר שיפור במצבו באופן ספונטאני ללא התערבות טיפולית, הציטוט הנ"ל ביסס שני ממצאים: האחד, שמדובר באפיזודה מאנית ודי באפיזודה אחת על מנת לקבוע שהמבקש סובל מהפרעה ביפולרית. השני, שלא קיים קשר סיבתי בין הנכות הנפשית לתאונה (ר' נספחים 8 , 13 , 18 ו-20 לבקשה).
אבחנותיה הפסיכיאטריות של הוועדה ניתנו בעיקר על סמך אנמנזה וסיכומי מחלה ממועד שלאחר אירוע התאונה , לכך יש להוסיף את העובדה שאשתו של המבקש לא התבקשה למסור עדות בפני הוועדה, ממילא מבלי שלגרסתה, ככל שניתנה כזו, צורפו ראיות רפואיות ו/או ראיות מטעם שירותים מקצועיים כלשהם הרלונטים למועד הנטען.
אם לא די בכך, הוועדה טרחה לציין במסגרת פרוטוקול הועדה כי אינה בטוחה האם הדיווח אודות מצבו הקודם של המבקש כפי שמתואר בסיכום המחלה מיום 05.07.07, נעשה על-ידי המבקש או על-ידי אשתו. (ר' נספחים 8 , 13 לבקשה).
מהחלטות הוועדה, לא ניתן להבין כיצד הגיעה למסקנה לפיה קיימת סבירות גבוהה כי טרם התאונה המבקש סבל מהפרעה נפשית דו קוטבית וזאת ללא תיעוד רפואי, אלא רק על סמך ציטוט אינפורמציה שמסרה אשתו / שמסר המבקש ומדוע לאינפורמציה זו ניתן משקל כה רב.

גם שלילת הקשר הסיבתי בנימוק של פער הזמנים בין התאונה לבין הדיווח אודות מצבו הפסיכיאטרי של המבקש ( כ- 6 חודשים) אף הוא אינו ברור, הן משום שעסקינן בנכות פסיכיאטרית אשר מעצם טיבה וטבעה שונה מנכות נטענת בתחום האורתופדי או כל תחום אחר במסגרתו נטען לנזק גוף אשר מצריך טיפול מיידי, דווקא במקרה כזה, פער הזמנים הנטען בעניינינו איננו נחשב לשיהוי כזה המנתק את הקשר הסיבתי.
לכך יש להוסיף את העובדה כי המבקש כלל לא פנה בעצמו במועד הנטען אלא חבריו הפנו אותו לקבלת הטיפול במסגרת "אשפוז כפוי", ללמדך כי המבקש כלל לא היה מודע למצבו ובהחלט סביר להניח שחבריו ובני משפחתו לא ששו להפנותו להליך כזה, אלא לאחר שהבינו כי המצב חמור.
למעלה מכך, בהינתן כי בפער זמנים זה , קרי, מאז האירוע ועד לפנייה לגורמים המטפלים, לא ארע אירוע מיוחד אשר שינה את מצבו הנפשי של המבקש, או לחילופין אירוע המנתק את הזיקה לתאונה נשוא כתב התביעה, יש מקום להניח בסבירות גבוהה דווקא את ההפך, שלא נשלל הקשר הסיבתי.

זאת ועוד, בחינת התיעוד הרפואי מעלה כי, המבקש שבפניי עבד במשך 17 שנים בתחום השליחויות הן כשכיר והן כעצמאי ורק לאחר מועד התאונה החלו בעיות בתחום הנפשי אשר מתועדות על-ידי אנשי מקצוע בתחום הרפואה, שהובילו את המבקש להפסיק את עבודתו כליל תוך פגיעה באורח חייו ונקבע על-ידי המל"ל כי לאור מצבו הנפשי בעטייה של התאונה, המבקש איבד את כושרו להשתכר באופן מלא (ראה נספח 2 לבקשה).

ב. מסקנות הועדה בשאלת היבט ההחמרה והזירוז של הפגיעה בעטייה של התאונה:
בעניין זה, ישנם פערים שאינם מוסברים בין החלטות הועדות השונות לקביעת נכות מעבודה, כך למשל;
הועדה מיום 25.12.08, סברה כי יתכן ולתאונה הייתה השפעה על מצבו הקודם של התובע, בזו הלשון: "הועדה מעריכה את מצבו עדיין כזמני, נראה שהתאונה גרמה להחמרה במצב עם ראקטימציה של מצב קודם (הדגשה ל.ר), אך התייחסות למצב קודם תתבצע רק בתום תקופת הנכויות הזמניות". ( נספח 6 לבקשה). וועדה זו אבחנה, כי המבקש סובל מהפרעה אפקטיבית דו קוטבית וקבעה למבקש נכויות זמניות בתחום הנפשי לתקופה רצופה של כמעט שלוש שנים (מיום 15.09.06 עד ליום 30.08.09 כמפורט בעמוד 1 להחלטה).
בפני וועדה זו הונח תיעוד רפואי מבי"ח תל השומר הכולל את האינפורמציה שמסרה אשתו וכן הדו"ח הנוירופסיכולוגי מיום 18.06.08. בין לבין התקיימו ועדעות נוספות שלא התייחסו כלל ועיקר לנושא ההחמרה / זירוז בשל שלילת הקשר הסיבתי.

רק הועדה מיום 05.09.12, שללה את הקשר הסיבתי וכן את אספקט ההחמרה ו/או הזירוז במצבו הנפשי של המבקש, בהחלטה קצרה ולאקונית החוזרת על מסקנות הועדות שקדמו לה ומכ אן שלא ניתן מענה לשאלה מדוע פער הזמנים בין מועד התאונה לבין תלונות התובע שולל את הקשר הסיבתי ו/או אינו מהווה גורם של זרז או החמרה. כל שכן, כאשר בעברו של המבקש אין תיעוד רפואי רלוונטי וגם בפרק זמן זה לא היה אירוע אחר.

בנוסף, בהתאם לפסק דינה של כב' הרשמת שלי ולך מיום 14.04.10, עניינו של המבקש הוחזר לוועדה לעררים על מנת שתבחן את שאלת הקשר הסיבתי של הנכות הנפשית. עוד קבעה כב' הרשמת, כי יומצא לוועדה תיק הנכות הכללית בו נקבעה למבקש 40% נכות נפשית. עיון בפרוטוקול הועדה מיום 01.06.10, מעלה כי תיק הנכות הכללית הונח בפניה אולם לא הייתה התייחסות לתיק הנכות הכללית, לממצאיו ולשינוי במצב המבקש, אם בכלל חל שינוי, מיום קביעת הנכות הכללית עד למועד הישיבה והן לקשר הסיבתי המצוין בוועדה לנכות כללית.

כך, גם הועדות השונות אשר התכנסו לאחר ועדה זו לא התייחסו לממצאי תיק הנכות הכללית. כאמור, במקרה דנן הנכות הכללית לא נקבעה על רקע בעיות רפואיות קודמות /או שונות, אלא בקשר ישיר עם הפגיעה כתוצאה מהתאונה נשוא כתב התביעה.

כמו-כן, קיימות עובדות סותרות לגבי חבלת ראש ואובדן הכרה- מחד, ממצאי דוחות הועדה שוללים קשר סיבתי בין הנכות הנפשית לבין התאונה, בין היתר מאחר שעסקינן בפגיעה מינורית ללא חבלת ראש וללא אובדן הכרה (ר' נספח 4, לבקשה, עמוד מס' 2) ודו"ח המיון אינו מציין, חבלת ראש (ר' נספח 1 לבקשה) אולם, בתיעוד הרפואי אשר נערך סמוך למועד התאונה ישנה אינדיקציה לכך שהתובע נחבל בראשו והתלונן על כאבי ראש וסחרחורות (ר' נספח 2, 3, 8, 34, 44,לכתב התביעה), כמו גם על איבוד הכרה זמני וקצר.

לאור האמור לעיל, הגעתי לכלל מסקנה, כי לא אוכל להכריע את הדין בצורה ראויה בהסתמך על החלטות וועדות המל"ל ולכן הנני מקבלת את הבקשה להבאת ראיות לסתור. הגעתי למסקנה זו לא רק בשל הפערים בין החלטות וועדות המל"ל, אלא גם בשל טעמים עובדתיים ממשיים המצביעים על כך שקיימת סבירות גבוהה, כי הנכות שנקבעה אינה משקפת את מצבו הנפשי של המבקש לאשורו. קיימים סימני שאלה וספקות באשר לעובדות שעמדו בבסיס החלטות הוועדה ולמשקלם בשלבים השונים ולא ניתן לחקור או לבקש הבהרות מחבריה .

ממכלול הנימוקים שהובאו לעיל ,בהינתן כי אין המדובר במקרה גבולי וכי יש בה בדחיית הבקשה משום קיפוח זכויותיו של התובע להוכיח א ת תביעתו ו ממילא לחסום את דרכו מלקבל פיצוי במקרה שבו ייקבע כי לתובע נותרה נכות צמיתה כתוצאה מהאירוע או החמרה / זרז של מצב קודם, נראה כי יש בכך כדי להטות את הכף לטובתו ולהעתר לבקשה.

אשר על כן, ימונה מומחה רפואי מטעם בימ"ש בתחום הפסיכיאטריה, בשכרו תישא בשלב זה הנתבעת. ממילא המומחה יתייחס במסגרת חוו"ד לעברו הרפואי של התובע והשפעתו, אם בכלל, על שיעור הנכות לרבות להחמרה / זרז כפי שיפורט בכתב המינוי .

כתב מינוי ישוגר בהחלטה נפרדת.

ניתנה היום, כ"ו סיוון תשע"ד, 24 יוני 2014, בהעדר הצדדים.