הדפסה

כהן נ' המוסד לביטוח לאומי

19 ינואר 2015

לפני:

כב' השופטת ד"ר אריאלה גילצר-כץ

המערער:
דניאל כהן
ע"י ב"כ: עו"ד ניצן מרום
-
המשיב:
המוסד לביטוח לאומי
ע"י ב"כ: עו"ד אורי רייך

פסק דין

לפניי ערעור על החלטת הוועדה רפואית לעררים (ניידות) מיום 25/12/13 (להלן: "הוועדה" ו"החלטת הוועדה"), אשר דחתה את ערעורו של המערער וקבעה כי המערער אינו זכאי לגמלת ניידות, שכן השיתוק ממנו הוא סובל אינו ממקור אורגני וליקוי זה אינו נכנס לגדר רשימת הליקויים הכלולה בהסכם בדבר גמלת ניידות מיום 1/6/1977 (להלן: "הסכם הניידות").

מבוא
המערער, יליד 1961, מרותק לכסא גלגלים. כעולה ממסמכים שצורפו לערעור, המערער מוכר כבעל נכות רפואית צמיתה בשיעור 80% וזכאי לקצבת נכות בשיעור 100% ולקצבה מירבית בענף שירותים מיוחדים.

ועדה רפואית לעררים מיום 14/7/09 קבעה כי המערער אינו זכאי לגמלת ניידות היות ולשיטת אותה ועדה הסכם הניידות אינו כולל שיתוקים על רקע שאינו אורגני (נפשי). על החלטה זו מיום 14/7/09 הגיש המערער ערעור. בפסק הדין מיום 3/11/10 הורה בית הדין על החזרת עניינו של המערער לוועדה (להלן: "פסק הדין הראשון"). כבוד הנשיאה לקסר ציינה בפסק הדין, בין היתר, את הדברים הבאים:
" הועדה הרפואית אמורה להציג בפני בית הדין את התמונה הפיזיולוגית העדכנית של המערער ולתת לבית הדין תמונה מדוייקת לגבי יכולת הניידות שלו. משהועדה מצאה כמצוטט לעיל כי המערער אכן חסר יכולת ניידות בפועל, לא מצאתי להבדיל בינו לבין כל נכה אחר, שאף הוא חסר יכולת ניידות כאמור ואשר לגביו מופעל הסכם ניידות.
אין בהסכם הניידות כל התייחסות המוציאה מן הכלל את המערער דנן, עקב המקור לליקוי שהוא סובל ממנו. יש לזכור כי בפרשנות הסכם הניידות, על בית הדין לנקוט בפרשנות המטיבה עם המבוטח.
בנסיבות כגון דא – רשאי כמובן המשיב להעניק למערער אחוז מוגבלות זמני ולבחון את מצבו בתכיפות, בהתאם.
אשר על כן – הערעור מתקבל. החלטת הועדה הרפואית מיום 14/7/09 מבוטלת בזאת. עניינו של המערער יוחזר לועדה לעררים, על מנת שתשקול בשנית את עמדתה, לאור ההנחיות כאמור לעיל. הועדה תבדוק שוב את המערער ואם תמצא כי הוא אכן חסר כושר ניידות מבחינה פיזיולוגית, תעניק לו אחוז מוגבלות בניידות בהתאם לרשימת הליקוים".

משהוועדה הרפואית לעררים שהתכנסה ביום 18/1/11 לא פעלה בהתאם לפסק הדין הראשון הוגש ערעור נוסף ע"י המערער, אשר נדון בתיק ב"ל 26266-02-11. ביום 23/6/11 ניתן פסק דין נוסף, ע"י כבוד הרשמת קרן כהן (כתוארה אז), המורה על השבת עניינו של המערער לוועדה, בהרכב חדש, על מנת שתפעל בהתאם להוראות פסק הדין הראשון (להלן: "פסק הדין השני").
בעקבות פסק הדין השני התכנסה ביום 16/8/11 ועדה לעררים אשר קבעה, בין היתר, כי לא ניתן לשלול קיומו של ליקוי אורגני מינורי, כאשר עיקר הנכות נובעת מהמרכיב הנפשי קונברסיבי. הועדה קבעה למערער 50% מוגבלות בניידות לפי סעיף א-7-ב-2 חלקי יציב.
ביום 24/12/12 קבעה ועדה מחוזית (מדרג ראשון) 80% מוגבלות בניידות לפי סעיף א-7-ב-2, בגין שיתוק מלא של פלג גוף ימין.
המשיב הגיש ערעור החלטת הועדה המחוזית מדרג ראשון מיום 10/2/13. בעקבות הערעור התכנסה ועדה רפואית לעררים מיום 1/5/13 אשר קבעה כי "לעותר הפרעה לא אורגנית אשר אינה ניתנת ליישום לפי רשימת הליקויים".
על החלטה זו הוגש ערעור לבית הדין, במסגרת תיק ב"ל 44786-05-13, במסגרתו ניתן פסק דין ע"י כבוד הרשמת חופית גרשון – יזרעאלי (כתוארה אז) (להלן: "פסק הדין המחזיר") אשר במסגרתו נקבע, כדלקמן:
"מוסכם עלינו כי עניינו של המערער יושב אל הועדה הרפואית לעררים ניידות, על מנת שזו תשקול שוב את התאמת הליקוי של המערער לרשימת הליקויים בהסכם הניידות. תשומת לב הועדה לפסק הדין בתיק ב"ל 4292/09 של כבוד הנשיאה לקסר מיום 3/11/10, שניתן בעניינו של המערער עצמו, בו נקבע כי אם בפועל המערער סובל משיתוק, הרי שהוא נעדר כושר ניידות ויש מקום להפעיל לגביו את הסכם הניידות. כן נקבע כי אין להבדיל בין המערער שהינו חסר יכולת נידות בפועל לבין כל נכה אחר שאף הוא חסר יכולת ניידות ואשר לגביו מופעל הסכם הניידות. משמע, אף אם לא נמצא גורם אורגני לשיתוק, לא ניתן לשלול את הפעלת הסכם הניידות בעניינו של המערער".

כאמור, ביום 25/11/13 התכנסה הועדה נשוא ענייננו מכוח פסק הדין המחזיר וקבעה את הדברים הבאים:
"הועדה התכנסה לפי פסק הדין של בית הדין האיזורי לעבודה בתל אביב יפו. כבוד הרשמת חופית גרשון יזרעאלי מתאריך 20/10/13 לפיו נתבקשה הועדה לשקול שוב האם מצבו של המערער מתאים לרשימת הליקויים בהסכם הניידות. הועדה עיינה בפרוטוקול ביה"ד כולל התייחסות לפסק הדין 4292/09 מיום 31/11/10. מדובר בשיתוק שאינו ממקור אורגני. קרי, חוסר הפעלת השרירים הינה ממקור פסיכיאטרי ועל פי רשימת הליקויים של הסכם הניידות מחלות פסיכיאטריות הגורמות ל"שיתוקים" אינן נכללות בהסכם הניידות. כך פעלה הועדה במקרים קודמים וכל מוגדש גם במכתבו של פרופ' אור נוי הממונה על הועדות הרפואיות לניידות מתאריך 22/10/13: "אגדיש שסעיפי הליקוי אינם מאפשרים קביעת נכות ניידות לנבדקים בהם הנכות נובעת מסיבות פסיכיאטריות".

על ההחלטה האמורה הוגש הערעור נשוא ענייננו.

טענות הצדדים

טענות המערער בתמצית, הינן כדלקמן:
הועדה לא מילאה אחר הוראות פסק הדין המחזיר, כמו גם הוראות שני פסקי הדין הקודמים לו בעניינו של המערער. חרף העובדה שפסק הדין המחזיר, ופסקי הדין הקודמים לו, קבעו במפורש שגם אם הגורם לשיתוק של המערער אינו אורגני, אין מקום לשלול את הפעלת הסכם הניידות בעניינו, מתבצרת הועדה בעמדה זו.
הועדה נעולה בעמדתה ואינה מוכנה לכבד את פסק הדין המחזיר ופסקי הדין הקודמים לו.
יש להורות על בטלות החלטת הועדה ולקבוע כי תחתיה תבוא החלטת הועדה מדרג ראשון מיום 24/12/12.
לחילופין, יש להחזיר את עניינו של המערער לועדה בהרכב חדש, על מנת למלא אחר הוראות פסקי הדין שניתנו בעניינו של המערער.

טענות המשיב הינן, בין השאר, כדלקמן:
החלטת הועדה הינה מפורטת וסבירה. הועדה חוזרת ומסבירה כי השיתוק ממנו סובל המערער אינו ממקור אורגני אלא ממקור פסיכיאטרי ועל פי רשימת הליקויים של הסכם הניידות מחלות פסיכיאטריות הגורמות לשיתוקים אינן נכללות בהסכם הניידות.
הועדה הסבירה כי באופן דומה היא פעלה בעבר ביחס למקרים דומים וכי היא פועלת בהתאם להנחיות הממונה על הועדות הרפואיות לניידות.

דיון והכרעה
לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ועיינתי בכל המסמכים שהוגשו לתיק בית הדין, מצאתי כי דין הערעור להתקבל. להלן אפרט טעמיי.
בהתאם להלכה הפסוקה, כאשר מוחזר עניין לדיון מחודש בוועדה על פי פסק דין, על הוועדה להתייחס לאמור בפסק הדין ולפעול על פי הנחיותיו.
בפסק הדין המחזיר נדרשה הועדה לשקול שוב את התאמת הליקוי של המערער לרשימת הליקויים בהסכם הניידות, תוך שהיא מביאה בחשבון שאף אם לא יימצא גורם אורגני לשיתוק לא ניתן יהיה לשלול את הפעלת הסכם הניידות בעניינו של המערער.
עיון בהחלטה מעלה כי הועדה לא ביצעה אחר הנחיות פסק הדין המחזיר.
ראשית, הועדה כלל לא בחנה באופן עצמאי את הליקוי של המערער ולא ציינה האם המערער לדידה סובל משיתוק ומאיזה סוג ואם הוא חסר יכולת ניידות או לא. בהקשר זה הועדה מציינת "כפי שהוסבר בפירוט בפרוטוקול הועדה הרפואית מתאריך 20/3/13 מדובר בשיתוק שאינו ממקור אורגני". כלומר, בכל הנוגע לשאלה הראשונית והמרכזית אותה נדרשת הועדה לבחון, הלכה למעשה הוועדה מפנה לקביעה קודמת מבלי שהיא נותנת את דעתה העצמאית לשאלה בסיסית זו (דהיינו, מהות השיתוק של המערער). הוועדה משמיטה חוליה מרכזית זו בהחלטה וממהרת להציג את מסקנתה לפיה אין הסכם הניידות חל על המערער, בשל היות הליקוי ממנו הוא סובל שלא ממקור אורגני.
שנית, הועדה לא הביאה בחשבון את ההנחיה לפיה אף אם לא יימצא גורם אורגני לשיתוק לא ניתן יהיה לשלול את הפעלת הסכם הניידות בעניינו של המערער.
כאמור, הועדה חוזרת על העמדה לפיה היות והליקוי של המערער לשיטתה אינו ממקור אורגני הוא אינו ניתן ליישום במסגרת הסכם הניידות. קביעה זו אינה מתיישבת עם פסק הדין המחזיר אשר קבע ברחל בתך הקטנה כי "אף אם לא נמצא גורם אורגני לשיתוק, לא ניתן לשלול את הפעלת הסכם הניידות בעניינו של המערער". הועדה מתעלמת כליל מהנחיה זו.
יודגש כי טרם ציון הנחיה זו בפסק הדין המחזיר, טרח בית הדין וציין בפסק הדין המחזיר קביעות קודמות ביחס למערער בפסיקה קודמת, על מנת להבהיר לוועדה – למען הסר ספק - שככל שיימצא שהמערער חסר כושר ניידות, יש מקום להפעיל לגביו את הסכם הניידות ואין מקום להבחין בינו לבין נכה אחר שהינו חסר יכולת נידות בפועל.
נוכח אי קיום הנחיות פסק הדין המחזיר, יש להשיב את עניינו של המערער לועדה.
אכן, דרך המלך הינה להשיב את הענין לוועדה בהרכבה המקורי. רק במקרים חריגים בהם עולה חשש של ממש כי הוועדה תהא "נעולה" בעמדתה הקודמת, או שהרכבה אינו נאות, או במקרים חריגים אחרים, מועבר הענין לוועדה בהרכב אחר (בר"ע (ארצי) 26826-10-13 דרעי נגד המוסד לביטוח לאומי (20/11/13) פורסם במאגרים האלקטרוניים; עב"ל (ארצי) 231/09 ד"ר קופפרברג נגד המוסד לביטוח לאומי (21/10/09) – פורסם במאגרים האלקטרוניים).
נוכח אי קיום הנחיות פסק הדין המחזיר באופן מפגיע ותוך התעלמות מהנחיה ברורה שניתנה בנוגע לכך שאין לשלול באופן אוטומטי את הפעלת הסכם הניידות משלא נמצא גורם אורגני לשיתוק, סבורה אני שיש מקום לסטות מהכלל ולהשיב את עניינו של המערער לוועדה בהרכב חדש.

סוף דבר

הערעור מתקבל.
עניינו של המערער יוחזר לוועדה רפואית לעררים (ניידות) בהרכב חדש. הועדה תשקול את התאמת הליקוי של המערער לרשימת הליקויים בהסכם הניידות. תשומת לב הועדה לכך שאם לא יימצא גורם אורגני לשיתוק, לא ניתן לשלול את הפעלת הסכם הניידות בעניינו של המערער, מטעם זה.
בפני הועדה לא יעמדו פרוטוקולים של ועדות קודמות ואף לא פסק דיון זה, למעט הסעיפים האופרטיביים של פסק הדין (סעיפים 20-22).
המשיב יישא בהוצאות המערער בסך 3,000 ש"ח, אשר ישולמו בתוך 30 ימים מהיום.

על פסק הדין ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים בתוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין.

ניתן היום, כ"ח טבת תשע"ה, (19 ינואר 2015), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .