הדפסה

כהן נ' דומיקאר בע"מ

בפני
כב' הרשם הבכיר אופיר יחזקאל

התובע

יהודה אריה כהן

נגד

הנתבעת

דומיקאר בע"מ

פסק דין

תביעה לתשלום סך של 21,039 ₪.

התובע, מר כהן יהודה אריה, הוא מי שהעמיד את כרטיס האשראי שלו לרשות הנתבעת, להבטחת חיוביו של אחיו, מר כהן שמואל אלימלך ( להלן גם – שמואל או השוכר), כלפי הנתבעת, בקשר עם הסכם או הסכמים להשכרת רכב שנכרתו בין שמואל לבין הנתבעת.

הנתבעת, דומיקאר בע"מ ( להלן גם – דומיקאר), היא חברה העוסקת בין היתר בהשכרת רכב.

במוקד המחלוקת שבין הצדדים עומדת השאלה להבטחת אילו מבין החיובים נשוא הסכמי השכירות, ולאיזה תקופה, הועמד כרטיס האשראי של התובע לרשות הנתבעת.

עיקרי העובדות ההליכים וטענות הצדדים
על פי האמור בכתב התביעה, אשר נתמך בתצהיר אימות מאת התובע, ביום 3.9.2009 חתם שמואל על הסכם להשכרת רכב עם הנתבעת ( העתק ההסכם צורף כנספח א' לכתב התביעה).

במסגרת ההסכם נדרש שמואל לשלם לנתבעת, בנוסף לדמי השכירות, במידת הצורך, סכומים נוספים, בגין " דמי השתתפות עצמית" בסך של 600 דולר ארה"ב, בגין " דמי טיפול" בסך של 30% מסך שמי ההשתתפות העצמית, ובגין אגרה עבור שימוש בכביש חוצה ישראל.

חוזה השכירות הנ"ל התחש מעת לעת, ולכל חוזה חדש ניתן מספר רץ נפרד, כך שלדברי התובע, "אין מדובר בעסקה מתמשכת, אלא בעסקה בודדת מתחדשת העומדת בפני עצמה עפ"י חוזה, שכאמור, נשאה את מספר החשבונית שהנפיקה הנתבעת בכל חודש".

התשלומים בגין דמי השכירות בוצעו, כפי שנהוג אצל הנתבעת, באמצעות כרטיס אשראי אשר הועמד לרשותה לצורך זה.

הואיל והתובע לא היה רשאי להחזיק כרטיס אשראי " בשל מגבלות בנק ישראל", הועמד לרשות הנתבעת בתחילת תקופת ההשכרה כרטיס אשראי של " מאעכר" בשם זילברשטיין ( זילברשטיין העמיד לרשות הנתבעת את כרטיס האשראי שלו והתובע הפקיד את דמי השכירות בחשבונו של זילברשטיין).

החל משלב מסוים ( חודש מאי 2010) חדל זילברשטיין מלהעמיד את כרטיסו לשימוש הנתבעת ובמקומו הועמד לרשותה כרטיס האשראי של בנו של שמואל. ואולם, הואיל ומדובר היה באדם צעיר, ובעל מסגרת אשראי נמוכה יחסית ( בסך של כ-7,000 ש"ח), דרשה הנתבעת מהתובע להעמיד לרשותה כרטיס אשראי נוסף, כביטחון עבור החיובים הנלווים לחיוב בגין דמי שכירות ( ככל שיהיו כאלה). כלומר, סוכם, כי דמי השכירות השוטפים ייגבו באמצעות כרטיס האשראי של הבן, ואילו החיובים הנלווים, באמצעות כרטיס האשראי הנוסף.

לצורך העמדת כרטיס אשראי נוסף לשימוש הנתבעת, פנה שמואל לתובע. לדברי התובע, בפנייה זו ציין בפניו שמואל, כי כרטיס האשראי שלו ישמש לצורך גביית החיובים הנוספים בלבד, אם הדבר יידרש.

בחודש יולי 2010 התייצב התובע, לצורך העמדת כרטיסו כבטוחה עבור אחיו שמואל, יחד עם אח נוסף שלו, בשם ישראל, בסניף הנתבעת בנתב"ג. נציגת הנתבעת אישרה, באותו מעמד, באזני התובע וישראל, כי הכרטיס ישמש לצורך גביית החיובים הנלווים האמורים, אם הדבר יידרש. עוד ציינה, כי מדובר בהתחייבות הנוגעת לחוזה השכירות הספציפי שנחתם לחודש זה בלבד, קרי, בהתחייבות התקפה מיום 6.7.2010 ועד יום 5.8.2010, אשר תפוג מאליה עם תום תקופה זו. באותו מעמד " גיהצה" נציגת הנתבעת את כרטיס האשראי, תוך שביקשה וקיבלה מחברת האשראי אישור לסכום חיוב בסך של 3,000 ₪. באותו מעמד גם חתם התובע על טופס הצהרה והתחייבות ( להלן גם – מסמך ההצהרה או טופס ההצהרה), נספח כא' לכתב התביעה ( עובדה זו צוינה רק בהמשך כתב התביעה).

במהלך התקופה האמורה, וכן בחודשים שלאחר מכן, גבתה הנתבעת הן את דמי השכירות השוטפים ( בסך של כ-2,600 ₪) והן את החיובים בגין אגרה באמצעות כרטיס האשראי של הבן.
ביום 2.5.2011 נדהם התובע לגלות, כי בחודש אפריל 2011 חויב חשבונו על ידי הנתבעת בסך של 2,604 ₪, וזאת, כנראה, לאחר שהנתבעת נתקלה בקשיים לגבות את דמי השכירות באמצעות כרטיס האשראי של הבן.

התובע פנה לחברת האשראי וביקש לזכותו בגין החיוב, וחברת האשראי מצדה פנתה לנתבעת. הנתבעת השיבה לחברת האשראי, תשובה שלפיה חתם התובע על טופס הצהרה, שבו התחייב להיות ערב לכל השכרות הרכב של שמואל. עוד צוין, כי החיוב הספציפי נשוא הפנייה מתייחס לחוזה השכרה לתקופה שמיום 3.3.2011 עד יום 2.4.2011 ( חוזה מספר 1919601), וכי התובע, המחויב, מכוח המסמך האמור, להשכרותיו של שמואל, לתקופה ארוכה, נדרש לדאוג, אם ברצונו להימנע מחיובים אלה בעתיד, כי שמואל יחליף את כרטיס האשראי שלו ( של התובע) באחר.

בעקבות תשובה זו, וחרף פנייה שפנה התובע לחברת האשראי גם באמצעות בא כוחו הקודם, נמנעה חברת האשראי מלזכות את התובע בגין החיוב.

לא זו אף זו, ביום 2.6.2011 חויב חשבונו של התובע בשלושה תשלומים נוספים: דמי שכירות בסך של 2,604 ₪, לתקופה של 30 ימים נוספים ( מיום 2.4.2011 ועד יום 2.5.2011); אגרת נסיעה בכביש 6 ודמי טיפול בגין גבייתה בסך של 178 ₪; חיוב " שרירותי" בסך של 5,000 ₪ ( מכאן שמהתובע נגבה סך כולל של למעלה מ- 10,000 ₪).

בעקבות חיובים נוספים אלה פנה התובע פעם נוספת לחברת האשראי לביטול החיובים, אך גם הפעם נענה בשלילה.

ביום 7.6.2011 החוזר הרכב לנתבעת ושמואל חויב, על פי חשבונית ( נספח כ"ט לכתב התביעה), בסך של 7,061 ₪ – בגין דמי שכירות לחודש מאי (2,154 ₪), בגין השכרה למספר ימים עודפים (430 ש"ח), בגין דמי השתתפות עצמית (1,702.95 ש"ח), ובגין דמי טיפול נלווים להשתתפות עצמית (1,800 ש"ח) ומע"מ (974 ש"ח).
לעניין דמי הטיפול הנלווים, מבלי לגרוע מטענות אחרות, לרבות העובדה שלא ברור כלל מדוע נגבו דמי השתתפות עצמית, דבר הנועד למקרים של נזק לרכב, מדובר לטענת התובע בהפרה של תנאי הסכם השכירות, שעל פיו יעמוד סכום זה על 30% מגובה דמי ההשתתפות העצמית בלבד.

בהמשך, ביום 13.6.2011 אף חייבה חברת האשראי, על פי דרישת הנתבעת, את כרטיס האשראי של התובע בשני סכומים נוספים, בסך כולל של 10,785 ₪. סכום זה הוחזר לתובע לאחר מכן, בעקבות פניותיו לנתבעת ולעיתונות, אך יתר הסכומים לא הוחזרו לו – ומכאן התביעה.

לטענת התובע, מסמך ההצהרה וההתחייבות שעליו חתם, ושמכוחו נגבו ממנו הסכומים האמורים, הוא מסמך נטול כל תוקף משפטי, הנעדר מסוימות וגמירות דעת, וזאת, במיוחד בשים לב לכך שמדובר בחוזה ערבות. כך, במסמך לא מצוינים תאריך תחילת הערבות או סיומה; מספרו של חוזה השכירות הראשון שאליו ניתן לקשר את המסמך; פרטי הזיהוי של שוכר הרכב; מועד החיוב והשיטה לקביעתו.
לפיכך, לטענת התובע, לא ניתן היה לגבות ממנו כספים בהתבסס על מסמך זה.
כמו כן, לטענתו, בעת שחתם על המסמך, נאמר לו על ידי הנציגה, כי ניתן יהיה לגבות ממנו בגין החיובים הנלווים האמורים בלבד, ולתקופה של 30 ימים בלבד, ולכן, לא ניתן היה לגבות ממנו כספים בגין דמי שכירות ובגין תקופה שמעבר לאותם 30 ימים.
לפיכך, על הנתבעת להשיב לידיו את הסך של כ- 11,038 ₪ שגבתה ממנו ביתר ( הסכום האמור בצירוף ריבית והצמדה). כמו כן, דרש התובע פיצוי בסך של 10,000 ₪ נוספים, בגין " עוגמת נפש, טרה, טרחה, ביטול זמן, הוצאות כלליות".

הנתבעת לא הגישה כתב הגנה במועד, וניתן פסק דין בהעדר הגנה.

בעקבות זאת, הגישה הנתבעת בקשה לביטול פסק הדין, אשר נתמכה בתצהיר מאת מר יקיר אלון, סמנכ"ל תפעול אצל הנתבעת.
בבקשה טענה הנתבעת הן טענות הנוגעות לסיבת המחדל של אי הגשת כתב הגנה במועד ( שאין צורך לפרטן כעת) והן טענות הנובעות לסיכויי הגנתה.
הנתבעת טענה, בין היתר, כי התובע שכר ממנה רכב מיום 9.9.2009 ועד יום 7.6.2011;
כי הרכב הוחזר עם נזקים כמעט בכל חלקי הרכב, אשר בגין תיקונם חויב התובע בסך של 1,702 ₪ בגין השתתפות עצמית ( לעניין זה צורף לבקשה דו"ח תאונה);
כי לצורך השבת הרכב לידיה נדרשה, לאחר שניסתה ללא הצלחה לאתר את התובע במשך שבוע ימים, להפעיל חוקר פרטי, ולשלם לו סך של 1,800 ₪ עבור שירותיו ( דו"ח חוקר, שבו נאמר כי התובע שוהה בחו"ל, וכי ביום 5.6.2011, הרכב אותר אצל עובד אחר של החברה בשם הולצמן, והוחזר לנתבעת, צורף לבקשה).
החיוב בגין הפעלת החוקר בסך של 1,800 ₪, צוין בחשבונית שהוצאה, על סך כולל של 7,061 ₪, כ"דמי טיפול" (מדובר בחשבונית האמורה שצורפה כאמור כנספח כ"ט לכתב התביעה).
עם תום תקופת השכירות חויב התובע בסך הכולל האמור של 7,061 ₪ ( כולל מע"מ), על פי הפירוט שבחשבונית.
לפיכך, כך טענה הנתבעת, טענות התובע בגין חיוביו הם " היתממות לשמה". עוד צוין, כי חשבון התובע אכן חויב פעמיים בסך של 5,392 ₪, אך כפי שמודה גם הוא – הוא גם זוכה בגין סכומים אלה ( בסך כולל של 10,785 ₪).

התובע התנגד לבקשה לביטול פסק דין וטען, בין היתר, כי כלל לא שכר רכב מהנתבעת, אלא היה ערב בלבד;
כי ערבותו הייתה מוגבלת, כמפורט בכתב התביעה;
כי לאורך חודשים רבים דמי השכירות אכן נגבו באמצעות כרטיס אשראי שאינו של התובע;
כי חיובי התובע בגין דמי שכירות, אשר חרגו ממה שסוכם בין הצדדים לעניין סוג החיוב ולעניין התקופה, נעשו שלא כדין;
כי התובע לא חויב בסך של 7,061 ₪ שצוין בחשבונית האמורה, אלא בסך של האמור של כ- 10,000 ₪ ( לא כולל ריבית והצמדה), אשר פורט בכתב התביעה ( והכולל בין היתר סכום שרירותי בסך של 5,000 ₪, שבו חויב התובע עוד בטרם הוחזר הרכב לנתבעת);
כי גם הסכומים שבחשבונית ממילא אינם סכומים שהנתבעת זכאית לגבות מהתובע;
כי החיוב בגין השתתפות עצמית בסך של 1,702 ₪, לא נתמך בכל אסמכתא לעניין נזקים שנגרמו לרכב דוגמת דו"ח שמאי, אלא מבוסס על דו"ח פנימי של הנתבעת בלבד;
כי החיוב בסך של 1,800 ₪ עבור שכר החוקר אינו מוצדק, שכן לא ברור מדוע לא ניתן היה ליצור קשר עם השוכר, ובכל מקרה, גם על פי דו"ח החוקר הרכב החוזר ביום 5.6.2011, קרי, באיחור של חמישה ימים בלבד, ולא של שבוע ימים, כפי שנטען לדבריו בתצהיר יקיר.

הבקשה לביטול פסק דין התקבלה בסופו של יום בהחלטת כב' הרשם פוני, אשר קבע, בין היתר, כי " קיימת מחלוקת אמתית אשר יש לבררה בהליך רגיל".

לאחר ביטול פסק הדין הגישה הנתבעת כתב הגנה.

בכתב ההגנה, בשונה בבקשה לביטול פסק דין, התייחסה הנתבעת לתובע כאל מי שערב לחיובי אחיו שמואל ולא טענה כי שכר ממנה בעצמו רכב.

לטענת הנתבעת, אחיו של התובע ( שמואל) שכר ממנה רכב לתקופה ארוכה, מיום 9.9.2009 ועד יום 7.6.2011, בשכירות מתמשכת ומתחדשת מדי חודש בחודשו.

הנתבעת מעמידה לרשות שוכריה רכב רק מקום בו הם מעמידים לרשותה פיקדון בכרטיס אשראי, להבטחת תשלום דמי השכירות והתשלומים הנלווים האמורים.

הואיל ובמקרה הנידון השוכר לא החזיק בכרטיס אשראי, גייס השוכר צדדים שלישיים בעלי כרטיסי אשראי, אשר התחייבו כלפי הנתבעת לשאת בכל התשלומים הנ"ל. לשוכר ולערבים היה ברור כי ללא כרטיסי אשראי כאמור, תסתיים השכירות והשוכר יידרש להשיב את הרכב לידי הנתבעת.

בחודש יולי 2010 " התגייס" התובע לטובת אחיו, מסר את פרטי כרטיס האשראי שלו לנתבעת וחתם על טופס ההצהרה האמור.

התובע, לטענת הנתבעת, אינו מכחיש כי חתם על הטופס, ואינו מכחיש כי הוסברה לו המשמעות של חתימתו על גביו, לרבות החיובים הכספיים שעשויים לנבוע מכך. כל המחלוקת בין הצדדים, כך לשיטת הנתבעת, נוגעת לתקופת ההתחייבות, קרי, האם התחייב התובע לתקופה של 30 ימים בלבד כנטען על ידו, או שמא התחייבותו תקפה גם לגבי חוזי השכירות שבאו לאחר מכן, המתחדשים מדי חודש בחודשו.

לעניין מחלוקת זו טענה הנתבעת, כי בטופס ההצהרה צוין מפורשות כי " התחייבות זו תקפה לכל חוזי ההשכרה הממשיכים לחוזה הנ"ל"; כי התובע ידע שאחיו שוכר מהנתבעת רכב לתקופה ארוכה וכי חוזה השכירות מתחדש מעת לעת; כי התובע ואחיו השוכר ידעו היטב, כי כל עוד התובע ממשיך לשכור את הרכב, וכל עוד כרטיס האשראי אינו מוחלף באחר, ימשיך התובע לשמש ערב; כי התובע לא ביקש מאחיו להחליפו בערב אחר או לסיים את השכירות וגם לא פנה לנתבעת על מנת לסיים את הערבות ׁׁׁ(פנייה שהייתה מביאה לסיום הסכם השכירות, כל עוד לא הוצג כרטיס אשראי חלופי); כי " תקופת השכירות" בטופס נותרה ריקה, דבר הסותר את טענת התובע בדבר הגבלתה.

לדברי הנתבעת, טופס ההצהרה אמנם ניתן לטובת הבטחת חיובים נלווים ונזקים, אך יכול לשמש גם לתשלום דמי שכירות. כמו כן, גם במקרה דוגמת הנוכחי, שבו חויב כרטיס אשראי אחר בדמי השכירות, ערבותו של הערב עדיין תלויה ועומדת וניתן לעשות שימוש בכרטיס האשראי שלו במידת הצורך.
הנתבעת הפנה גם להוראות הסכם השכירות שנכרת עם התובע, שלפיו בעל כרטיס האשראי ערב לכל ההתחייבות מכוח ההסכם ולא תהיינה לו טענות לעניין זה, ולחשבוניות שבן צוין כי התובע הוא שהיה ערב להתחייבויות אחיו מכוח ההסכם.

הנתבעת הוסיפה, כי היא נוהגת, מדי חודש, ליצור קשר עם שוכר הרכב, על מנת לוודא שהרכב תקין ולצרכים נוספים. בהתאם לנוהג זה, ניסתה הנתבעת ליצור קשר עם השוכר בסוף חוש מאי 2011, אך לא הצליחה לאתרו במשך שבוע ימים. לאחר שכשלו הניסיונות לאתרו, נאלצה הנתבעת להפעיל משרד חקירות לצורך איתור הרכב – פעולה שעלותה הייתה סך של 1,800 ₪ ואשר צוינה בחשבונית האמורה ( שצורפה פעם נוספת לכתב ההגנה, כנספח 2).

בתום תקופת השכירות הוצאה לשוכר החשבונית האמורה, על סך של 7,061 ₪, על פי הפירוט שכבר צוין לעיל, ולכן, טענות התובע בדבר חיובים לא מוצדקים או שרירותיים – אינן נכונות.

לא זו אף זו, ביום 3.8.2011 זוכה התובע בדמי ההשתתפות העצמית בסך של 2,061 ₪ (1702 ₪ בצירוף מע"מ; תעודת זיכוי צורפה כנספח 4 לכתב ההגנה), וביום 31.5.2011, הוצאה קבלה לשוכר על סך של 5,000 ₪, כך שבסופו של יום חויב התובע בסך של 5,000 ₪ בלבד, ולא כפי שנטען על ידו בכתב התביעה.

כמו כן, התובע אכן חויב בטעות, פעמיים, בסך של 5,392 ₪, ואולם הוא זוכה בגין סכומים אלה מיד עם היוודע הטעות.

במעמד הישיבה המקדמית שהתקיימה חזרו באי כוח הצדדים על חלק מטענותיהם.
בא כוח הנתבעת ציין, בין היתר, כי לאחר שניתן פסק דין בהעדר הגנה נגד הנתבעת, היא אספה חומר, ומיהרה להגיש בקשה לביטולו, וכי הגרסה שבכתב הגנתה, שהוגש לאחר מכן, היא זו המעודכנת.
בנוסף, הסכימו הצדדים, כי הסכומים שנגבו מהתובע הם בסך של 10,900 ₪ ( לא כולל ריבית). הצדדים ניסו להגיע להסכמות ביניהם, ומשלא צלח הדבר, נקבע מועד לדיון הוכחות.

לפני מועד ההוכחות, הגיש התובע תצהירי עדות ראשית מטעמו – תצהיר שלו עצמו ותצהיר מאת מר מתתיהו פרנקל ( להלן – פרנקל).

תצהירו של התובע מהווה, ברובו, חזרה על גרסתו שפורטה לעיל.
התובע ציין בתצהירו, בשונה מאשר בכתב התביעה, כי אחיו ישראל הסיעו לסניף הנתבעת, וכי במעמד החתימה נכח עמו חברו פרנקל.
התובע הדגיש, כי נציגת הנתבעת ציינה בפניו, כי התחייבותו בפניה נוגעת רק לדמי ההשתתפות העצמית, לדמי הטיפול במקרה של תאונה ולחיובים בגין אגרת כביש חוצה ישראל, וכי ההתחייבות תהיה תקפה עד 30 ימים לאחר סיום תקופת השכירות הספציפי שלגביו התחייב, קרי, בסך הכל לתקופה של 60 ימים ממועד החתימה – ולא מעבר לכך.
התובע חזר על טענותיו לגבי העדר תוקפו של מסמך ההצהרה האמור והוסיף כי מסמך זה גם מנותק מעסקת היסוד וכי מספר החוזה נרשם על גביו לאחר שכבר חתם עליו.
התובע ציין, כי חויב על ידי הנתבעת, בין היתר, בסכום שרירותי של 5,000 ₪, וכי רק בהמשך ניסתה הנתבעת לצקת תוכן לחיוב שרירותי זה, בהפנותה לדו"ח תאונה ולדו"ח החוקר הפרטי. ואולם, לא צורף דו"ח שמאי, ולא ברור מדוע נדרשה הפעלת החוקר במקום להתקשר לתובע ( שלדבריו לא שהה בחו"ל באותה עת), או לנהג הנוסף שעשה שימוש ברכב ושפרטיו מצויים בידי הנתבעת. כמו כן, בדו"ח התאונה צוין, כי הרכב החוזר על ידי נהג לא מורשה בשם קליין ובדו"ח החוקר צוין כי הרכב הוחזר על ידי אדם בשם הולצמן.
עוד ציין התובע, כי בכתב ההגנה שינתה הנתבעת את גרסתה וציינה כי זיכתה אותו בגין דמי ההשתתפות העצמית שנגבו ממנו בסך של 1,702 ₪.
ואולם, גם לאחר שינוי גרסאות זה, הסכומים הנטענים אינם מתאימים לסך העגול של 5,000 ₪ שנגבו ממנו, עוד בטרם הוחזר הרכב לנתבעת.

אשר לפרנקל, הרי שזה ציין בתצהירו כי נסע עם התובע לסניף הנתבעת בחודש יולי 2010 ושהה עמו בסניף. פרנקל הוסיף, כי הוא זוכר בבירור שפקידת הנתבעת אמרה לתובע, כי השימוש בכרטיס האשראי הוא רק לביטחון, וכי לא ייעשה בו שימוש לצורך גביית התשלום השוטף, אלא רק במקרה של גנבה או תאונה, וכן רק לגבי " חוזה חודשי אחד". עוד ציין, כי התובע שאל את הפקידה מדוע היא משאירה את המסמך מבלי להגביל בסכום ו"מבלי לרשום כלום" וכי הפקידה השיבה לתובע ש"אין מה לדאוג וזה רק בשביל הנוהל אצלם". פרנקל לא התייצב בסופו של יום להעיד בבית המשפט, כך שלתצהירו אין ערך ראייתי. יחד עם זאת, התובע עצמו, כפי שיפורט להלן, נחקר לגבי תצהיר זה, ולכן צוינו הדברים.

הנתבעת הגישה גם היא תצהירי עדות ראשית מטעמה – מאת מר כפיר גיא ( להלן – גיא), אחראי ביקורת להדרכה אצל הנתבעת, ומאת מר תמים שושני ( להלן – שושני), עוזר לסמנכ"ל כספים אצל הנתבעת.

גיא חזר בתצהירו על חלק מטענותיה הקודמות של הנתבעת.
בין היתר, ציין גיא בתצהירו, כי חוזי ההשכרה ארוכי הטווח אצל הנתבעת הם לפרק זמן של עד 30 ימים, אף אם ההשכרה היא לפרק זמן ארוך יותר. לדבריו, כל 30 ימים נסגר החוזה, מתבצע חיוב ונשלחת חשבונית, ואז נפתח חוזה חדש, עם מספר חדש. ואולם, עדיין מדובר באותו נהג, באותו רכב ובאותם פרטים – ותוכן החוזה החדש זהה למעשה לתכן החוזה שקדם לו. הקישור בין חשבונית לחשבונית יכול להתבצע באמצעות מספר ההזמנה, אשר נותר קבוע בין החוזים השונים.
עוד ציין, כי הנתבעת אינה פותחת חוזה השכרה ללא כרטיס אשראי, וכי כרטיס האשראי שניתן יכול לשמש לגביית תשלום דמי השכירות ולגביית חיובים נלווים. במקרה הנוכחי, נלקח מהתובע פיקדון בכרטיס אשראי בסך של 5,000 ₪, אשר היה בתוקף לתקופה של חודש ימים. פיקדון זה חודש מדי חודש ( על פי נהלי חברת האשראי), וזאת בהתאם למסמך ההצהרה ( הקצר והברור) שעליו אין חולק כי חתם התובע, שבו צוין כי התחייבות התובע תקפה לכל חוזי ההשכרה הממשיכים, ושבו לא ביקש התובע לתחום את התחייבותו בזמן. לדבריו, טופס זה אמנם " ניתן לטובת הבטחת חיובים נלווים ונזקים, אך יכול לשמש גם לתשלום דמי השכירות, כפי שמצוין בטופס". עוד ציין גיא, כי הפיקדון האמור " תופס" חלק ממסגרת האשראי של התובע לטובת הנתבעת, דבר שצוין מדי חודש בתדפיסי כרטיס האשראי שקיבל התובע מחברת האשראי.
אשר לטענת התובע כי חויב חיוב שרירותי בסך של 5,000 ₪ עוד בטרם הוחזר הרכב לנתבעת, ציין גיא, כי מדובר במימוש הפיקדון, מקום בו לא מתקבל אישור לחידושו על ידי חברת האשראי, ומצד שני שוכר הרכב עדיין מחזיק ברכב אשר שוויו מוערך בעשרות אלפי שקלים.

שושני בתצהירו חזר אף הוא על עיקרי גרסת הנתבעת.
אשר לחיובים שחויב התובע ציין שושני, כי התובע חויב בתחילה בגין שני חודשי שכירות ( שני חיובים בסך של 2,604 ₪ כל אחד) ובגין אגרת כביש 6 ( חיוב בסך של 178 ₪). לאחר מכן, חיוב בסך של 5,000 ₪ נוספים " לתפיסת ביטחון". סכום זה, שימש לאחר מכן לפירעון החיובים שפורטו בחשבונית האמורה, בסך של 7,061 ₪, הכוללים חיובים בגין חודש שכירות נוסף, בגין השתתפות עצמית, ובגין דמי טיפול ( מתוך סכום זה זוכה כאמור התובע בסך של 2,061 ₪ בגין החיוב עבור השתתפות עצמית, ולכן נותר חיוב בסך של 5,000 ₪, שכאמור נגבה למעשה עוד קודם לכן). כמו כן חויב התובע, בטעות, בסך של 10,785 ₪, וזוכה בגין סכום זה.

התובע, בחקירתו הנגדית, לא ידע לומר מדוע לא הובא השוכר ( אחיו) על ידו לעדות.
התובע אישר, כי חתם על טופס ההצהרה האמור, אך סירב לאשר כי שימש ערב לחיובים מכוח חוזה ההשכרה, וזאת, לדבריו, הואיל ונאמר לו, פעמיים, על ידי הפקידה, כי יחויב בתשלום רק אם יקרה משהו ורק לתקופה של חודש.
התובע ציין, כי הן אחיו ישראל והן פרנקל נכחו עמו במקום בעת ששוחח עם הפקידה וחתם על הטופס.
התובע לא ידע להשיב מדוע ציין בכתב התביעה כי ישראל נכח עמו במקום ואילו בתצהירו הנוסף ציין כי היה זה פרנקל.
התובע ציין כי לא קרא את טופס ההצהרה, חרף היותו קצר יחסית, שכן סמך על הפקידה.
התובע נשאל הכיצד, אם לא קרא את הטופס, יכול היה לשאול את הפקידה – כפי שציין פרנקל בתצהירו – מדוע לא הוגבל הסכום ולא נרשם דבר על המסמך. התובע השיב, כי הוא נזכר כעת שאכן שאל זאת וכי הפקידה הרגיעה אותו ואמרה לו שמדובר בפיקדון בלבד, עבור החודש הנוכחי בלבד. עם זאת, התובע לא ידע להשיב כיצד יכול היה לשאול זאת, מבלי שקרא את ההסכם.
עוד ציין התובע, כי להבנתו, מקום בו תאריך תום הערבות אינו ממולא על גבי טופס ההצהרה, תפוג הערבות בהתאם לסיכום בעל פה מול הפקידה – ואם הפקידה לא הייתה מציינת בפניו כי מדובר בתקופה של חודש בלבד – הוא לא היה חותם על המסמך. כמו כן, ציין כי הבין שהחשיפה הכספית שלו אינו עולה על סכום של כ-2,000 ₪ – סכום שבו הוא עשוי להיות מחויב בגין השתתפות עצמית במקרה של תאונה ואגרות כביש 6.
התובע הוסיף, כי היה ברור לו שהתחייבותו תפוג מאליה וכי לא ראה צורך לברר או לוודא כי כך אכן ארע. כמו כן, ציין כי לא ראה בפירוט כרטיס האשראי שלו כי ישנה מסגרת אשראי התפוסה עבור ערבות זו.

כפיר אישר בחקירתו הנגדית, כי מספר ההזמנה אינו מצוין על גבי טופס ההצהרה.
לדבריו, ככל הנראה התובע מילא את טופס ההצהרה בעצמו, אלא אם ביקש אחרת מהנציגה, שכן זו ההנחיה לנציגים ( העד לא חלק על כך שלא היה במקום בעת מילוי הטופס, אך ציין כי הדבר ידוע לו כמי שאמון בין היתר על הדרכת הנציגים). עוד אמר, כי הוא אינו יודע מי הייתה הנציגה הספציפית שמולה חתם התובע על הטופס, שכן לא נדרש לברר זאת.
כפיר הוסיף, כי מספר החוזה שנרשם על גבי הטופס הוא מספר החוזה הראשון שהיה תקף בעת שנחתם הטופס – החוזה לחודש יולי 2010. לדבריו, סכום הפיקדון בסך של 5,000 ₪ והתאריך אינם מצוינים על גבי הטופס, וסכום הפיקדון נאמר לערב בעל פה בלבד, שכן מדובר בהתחייבות מתמשכת אשר עשויה להביא לגביית סכומים שונים, כך שאין לציין תאריך וסכום ספציפיים ( אשר לתאריך תחילת הערבות, שגם הוא נותר ריק בטופס, הרי שהערב הוא שנדרש למלא את תאריך תחילת הערבות על גבי הטופס).
כפיר אישר כי לא נרשם בטופס שם הגורם אשר להתחייבויותיו ערב התובע, אך הוסיף, כי מספר החוזה נרשם על גבי הטופס, כך שניתן לקשר בין הטופס לבין השוכר.
בנוסף, ציין ( בשונה מהאמור בתצהירו לעניין זה) כי הערב רואה אמנם במסמכים שנשלחים אליו מחברת האשראי, כי כתוצאה מהפיקדון מסגרת האשראי שלו תפוסה, אך אינו רואה לטובת מי ( וכי אם יש לערב מספר פיקדונות, הוא ייראה את סך הפיקדונות בלבד).
כפיר אישר, כי התובע חויב באמצעות כרטיס האשראי מבלי שהודיעו לו על כך מראש מעבר לחתימתו על טופס ההצהרה, אך ציין כי החתימה על הטופס מספיקה לצורך זה.

שושני העיד בחקירה נגדית, כי נציג הנתבעת ממלא את טופס ההצהרה וכי מקום בו לא מצוין אחרת על גבי הטופס, הערבות אינה מוגבלת בזמן. לדבריו, "משאירים ריק בד"כ", אלא אם השוכר מבקש שתירשם התקופה.
עוד העיד, כי לערב מוסבר, בעת החתימה על טופס ההצהרה, כי הערבות אמורה להבטיח את תשלום ההשכרה. במקרה הנוכחי, כרטיס האשראי של הבן חויב וכרטיס האשראי של התובע שימש לביטחון.
העד לא ידע להשיב תשובות קונקרטיות בנוגע להפעלת החוקר וציין כי ככל הנראה הופעל לאחר שניסיונות ליצור קשר עם התובע לא צלחו וכי כל חוקר משקיע מאמץ בעבודתו.
העד ציין, כי החיוב בסך של 5,000 ₪, שבוצע עוד לפני שהוחזר הרכב, היה כדי " לתפוס את החיוב"; כי התובע חיוב כנראה בטעות בסך של כ-10,000 ₪ וזוכה לאחר מכן בסכום זה; וכי חויב וזוכה בגין תשלום ההשתתפות העצמית.

בסיכומיה טענה באת כוח התובע, כי עדי הנתבעת לא נכחו במעמד החתימה על טופס ההצהרה, ולכן, אינם יכולים להעיד לגבי מעמד זה, כך שגרסת התובע היא היחידה שקיימת, לעניין זה, בפני בית המשפט. באת כוח התובעת הוסיפה, כי הנציגה שנכחה באותו מעמד לא הובאה לעדות, למרות שלדברי כפיר, ניתן היה לאתרה. עוד ציינה, כי בעוד שכפיר העיד כי הלקוח ממלא טופס זה, העיד שושני כי נציגי הנתבעת ממלאים אותו. בנוסף, חזרה באת כוח התובע על טענותיה בדבר העדר תוקפו של טופס ההצהרה, אשר אינו כולל פרטים חיוניים רבים, והפנתה לעניין זה, בין היתר, לתא"מ 45093-12-10 דומיקאר בע"מ נ' פסטובסקי, אשר הוזכר גם בכתב התביעה. בנוסף טענה באת כוח התובע, כי החיובים שחויב התובע היו שרירותיים ומנופחים, כאשר הנתבעת יצקה בחלקם תכן רק בדיעבד, וביטלה חלק מהם, וכי בכלל זה לא ברור מדוע הופעל חוקר, במקום להתקשר לשוכר.

מנגד טען בא כוח הנתבעת, כי התובע לא הביא לעדות עדים הכרחיים – שמואל ופרנקל. משכך, נותרה עדות התובע בלבד, על גרסאותיה הסותרות. התובע, לדבריו, לא הכחיש, כי הגיע לסניף הנתבעת וחתם על מסמך ההצהרה. בתחילה העיד, כי לא קרא את המסמך ( דבר שאינו סביר), אך בהמשך, כשעומת עם גרסת פרנקל, העיד כי אכן העיר לנציגה לגבי תוכן המסמך – מסמך שבו מצוין כי כרטיס האשראי יכול לשמש לגביית כל החיובים נשוא הסכם השכירות וההסכמים הממשיכים, ושבסופו של יום בחר התובע לחתום עליו מבלי להגביל את ערבותו בסכום או בזמן. בנסיבות אלה, לטענת בא כוח הנתבעת, לא הרים התובע את הנטל להראות, כי האפשרות לחייבו באמצעות הכרטיס הוגבלה לתקופה של חודש ימים ולחיובים הנלווים לדמי השכירות. בא כוח הנתבעת ציין, לגבי הטענה של אי הבאת הנציגה לעדות, כי גם אם אפשר היה לאתרה, דבר המוטל בספק, שכן היא אינה עובדת עוד אצל הנתבעת, הרי שבעדותה לא היה כדי לתרום דבר – מדובר בנציגה המטפלת בלקוחות רבים מאוד ובוודאי שאינה יכולה לזכור מקרה מסוים שארע בשנת 2011. עוד טען, כי כל החיובים שחויב התובע, בסך כולל של כ-10,000 ₪, חויבו כדין. לתמיכה בטענותיו הפנה בא כוח הנתבעת לתא"מ 3214-06-11 דומיקאר בע"מ נ' ברזילי.

דיון והכרעה
לאחר שעיינתי בחומר הרלבנטי ושקלתי את טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי דין התביעה להידחות.

אין, כאמור, חולק, כי התובע חתם על טופס ההצהרה האמור.

אין גם חולק, כי התובע היה מודע לכך שבחתימתו על גבי הטופס הוא מעמיד פיקדון לרשות הנתבעת, שאותו ניתן יהיה לגבות באמצעות כרטיס האשראי שלו.

בנוסף, אין חולק כי התובע ידע כי פיקדון זה ניתן בקשר עם חוזה השכרת רכב שנכרת בין אחיו השוכר לבין הנתבעת.

בטופס ההצהרה נאמר, כי החתום, מחזיק כרטיס האשראי שפרטיו מצוינים על גבי הטופס ( קרי, התובע), מתחייב לשלם לנתבעת, על פי דרישתה הראשונה, "את כל הסכומים אשר תחייבוני בגין שכירות כל כלי רכב אשר אשכור מכם בתקופה המתחילה ביום ____ והמסתיימת ביום ____ וזאת בהתאם למחירים המופיעים על גבי חוזה ההשכרה הראשון שמספרו ____ ובהתאם לכל תנאי השכירות המפורטים משני צדי חוזה ההשכרה, לרבות הנספחים לו, לרבות תשלומים בגין שירותים נלווים ולרבות תשלומים בגין נזקים לכלי הרכב" (התקופה ומספר החוזה לא צוינו במקרה הנוכחי – התקופה לא צוינה כלל ומספר החוזה הוסף רק לאחר מכן על ידי הנתבעת, במקום אחר על גבי הטופס).

עוד צוין, כי " התחייבות זו תקפה לכל חוזי ההשכרה הממשיכים לחוזה הנ"ל... התחייבות זו תקפה גם לכל ההשכרות שיבצעו גורמים אחרים" ומיד בהמשך הטופס ישנו מקום לפירוט אותם גורמים – אשר במקרה הנוכחי לא פורטו.

בנוסף צוין, כי " הריני מאשר לכם בהתחייבותי זו לחייב את חשבוני בכל הסכומים ... שפרטיו ננקבו לעיל".

במילים אחרות, התובע אמנם לא השכיר בעצמו כלי רכב מהנתבעת, אך חתם על טופס הצהרה והתחייבות, שבו הוא מעמיד את כרטיס האשראי שלו לרשותה לצורך גביית חיובים, הנובעים גם מהסכמי שכירות שבין הנתבעת לבין גורמים אחרים, המפורטים על גבי הטופס.

אותם שוכרים אחרים אמנם לא פורטו על גבי הטופס, אך אין חולק, כאמור, כי התובע ידע כי מדובר באחיו.

בדומה לכך, פרטי הסכם השכירות ומספרו לא " ננקבו" אף הם על גבי הטופס ( אלא רק בדיעבד). ואולם, התובע ידע, כאמור, באיזה הסכם מדובר ( הסכם שכירות שנכרת עם אחיו בחודש יולי 2010).

אשר למהות החיובים, הרי שעל פי האמור בטופס מדובר בכל החיובים הנובעים מהסכם השכירות – קרי, הן מי שכירות והן חיובים נלווים.

ואשר לתקופה, הרי שבשים לב לכך שזו לא מולאה, כאמור, על גבי הטופס, ולכך שנכתב כי ההתחייבות תקפה גם חוזי ההשכרה הממשיכים, הרי שמדובר בהתחייבות הנוגעת לחוזה שנכרת באותה עת ( חודש יולי 2010) ולחוזים הממשיכים חוזה זה, ללא הגבלה על תקופת השכירות.

נוכח האמור לעיל, יש לדחות את טענת התובע, שלפיה טופס ההצהרה נעדר תוקף מחייב בשל אי הכללת פרטים בסיסיים כנדרש והעדר גמירות דעת ומסוימות.

ודוק, אכן ישנם פרטים בסיסיים שלא צוינו על גבי הטופס, דוגמת פרטי המשכיר שלחיוביו ערב התובע, והפנייה מדויקת להסכם עמו. יחד עם זאת, כפי שצוין לעיל, מדובר למעשה בפרטים שאין לגביהם חולק, שכן התובע ידע כי הוא ערב לחיוביו של אחיו, ולא של אדם אחר, וידע כי מדובר בחיובים מכוח הסכם עם הנתבעת שנכרת בחודש יולי 2010 ( גם אם לא ידע את מספרו הרץ של ההסכם). ואשר לתקופה, הרי שזו אכן לא צוינה, אך על גבי הטופס צוין, כאמור, כי מדובר גם בהסכמי השכירות הממשיכים להסכם הנ"ל, כך שהמתחייב על גבי הטופס מודע ( או צריך להיות מודע) לכך שבהעדר הגבלה כאמור, מדובר בהתחייבות החלה כל עוד ישנם חוזים ממשיכים ( וכל עוד לא בוטלה).

לעניין זה הפנתה באת כוח התובע לתא"מ 45093-12-10 האמור. באותו עניין אכן נקבע כי טופס ההצהרה של הנתבעת אינו מנוסח כראוי ונעדר פרטים נדרשים, ביניהם שם החייב ופרטי העסקה. ואולם, באותו עניין, היו הצדדים חלוקים באשר לזהות השוכר שלצורך הבטחת חיוביו העמיד המתחייב לרשות הנתבעת את כרטיס האשראי שלו. מחלוקת זו, יחד עם אי ציון זהות השוכר על גבי הטופס, הם שהובילו במקרה האמור את בית המשפט ( בצירוף טעמים נוספים ובניהם האמינות שייחס למתחייב) להכריע נגד הנתבעת. לעומת זאת, במקרה הנוכחי, כפי שצוין לעיל, אין מחלוקת לגבי זהות השוכר שלהבטחת חיוביו נחתם הטופס ולגבי ההסכם שנכרת עמו.

לעומת זאת, בתא"מ 3214-06-11, שאליו הפנתה הנתבעת, נקבע כי ניתן לחייב את מוסר כרטיס האשראי בחיובי המשכיר אף על בסיס התחייבות בעל פה ועל בסיס העובדה שאכן מסר לה את כרטיסו ומבלי להתבסס על טופס ההצהרה.

באת כוח התובע אזכרה לתמיכה בטענתה האמורה גם את חוק הערבות, אך לא הפנתה לסעיפים ספציפיים בחוק ולא טענה כי התובע הוא ערב יחיד או מוגן.

גם טענת התובע שלפיה סוכם עמו בעל פה, כי בשונה מהאמור בטופס, ניתן יהיה לגבות ממנו תשלום רק בגין החיובים הנלווים, ולא בגין דמי שכירות, וכן רק למשך תקופה של 30 ימים שלאחר סיום ההסכם הספציפי שנכרת לחודש יולי 2010, ולא בגין החוזים הממשיכים – אינה מקובלת עלי.

ראשית, עדות התובע לעניין זה עומדת, כאמור, בניגוד להוראות המסמך שעליו חתם.

כמו כן, התובע שינה את גרסתו לגבי הגורם שלטענתו נכח עמו בפגישה – בתחילה דובר באח נוסף שלו, לאחר מכן בחבר, ובסופו של דבר בשניהם ( כאשר בסופו של יום אף לא אחד מבין הנוכחים הפוטנציאליים האמורים העיד כאמור בבית המשפט).

בנוסף, התובע ציין, כי לא קרא את המסמך וסמך על דברי הנציגה, אך הוסיף, כשהופנה לדברי פרנקל שלפיהם העיר לנציגה לגבי תכן המסמך, כי אכן עשה כן ( פעולה שקשה היה לבצע מבלי לקרוא את המסמך).

לא זו אף זו, לגבי תקופת ההתחייבות, לא ברור מדוע נדרש התובע, לשיטתו, להתחייב לתקופה של חוזה שכירות אחד בלבד, בעוד שהשוכר ממשיך לשכור רכב מהנתבעת ואינו מעמיד חלופה לעניין זה. השוכר, שלדברי התובע מסר לו מראש מאפיין זה של ההתחייבות ( ואמר לו שהיא חלה רק על חיובים נלווים), לא הוזמן להעיד על ידי התובע.

נוכח האמור לעיל, אין בעדות התובע כדי להרים את הנטל הנדרש לצורך הוכחת גרסתו העובדתית בנוגע למעמד החתימה.

מסקנה זו עשויה הייתה להשתנות בשים לב לעובדה שהנתבעת נמנעה מלהעיד את הנציגה שמולה נחתם הטופס האמור ( וככל הנראה אף לא עשתה ניסיון של ממש לאתרה). אמנם יתכן שאותה נציגה לא הייתה זוכרת את המקרה הספציפי, אך בכך אין כדי לשנות את העובדה שמדובר במחדל ראייתי מצד הנתבעת. ראשית, אין כל ביטחון שהנציגה לא הייתה זוכרת את האירוע; ושנית, יתכן ( והואיל והנציגה לא הובאה לעדות אף יש להניח) כי תשובותיה לשאלות שהייתה נשאלת על דרך התנהלותה הרגילה במקרים אלה, היו פועלות לטובת התובע. כך למשל, יתכן שניתן היה להבין מתשובותיה, כי הסבריה למתחייב הם חלקיים, או לא מספיקים, או שניתן להבין מהם, כי יחויב בגין החיובים הנלווים בלבד ( דבר שאין חולק כי היווה, לכל הפחות במקרה הנוכחי, את מטרתה הראשונית של ההתחייבות).

ואולם, גם התובע מצדו לא הביא לעדות את מי שלדבריו נכחו עמו במעמד החתימה, וגם לגביהם יש להניח, הואיל ולא הובאו לעדות, כי לו היו מעידים, הייתה עדותם מועילה דווקא לנתבעת.

לפיכך, ובשים לב לאמור לעיל לגבי עדות התובע, החלטתי שלא לשנות ממסקנתי האמורה, חרף אי העדת הנציגה.

נוכח האמור לעיל, הרי שהתובע לא ביסס את טענתו, שלפיה לא הייתה רשאית הנתבעת לגבות ממנו כספים בגין החיובים הנובעים מחוזי השכירות הממשיכים, לרבות בגין דמי שכירות.

אשר לחיובים עצמם, המדובר, למעשה, בחיובים בגין שלושה חודשי שכירות ( סך של כ-2,600 ₪ בחודש), בגין הפעלת חברת החקירות ( סך של 1,800 ₪), ובמספר חיובים שוליים נוספים, בסך כולל של כ-10,000 ₪ ( סכום שלמעשה הוסכם על הצדדים), וזאת הואיל ואין חולק כי התובע זוכה בגין דמי ההשתתפות העצמית ובגין הסך של כ-10,000 ₪ נוספים שנגבו ממנו בטעות.

אשר לדמי השכירות, משאין חולק כי אלה לא שולמו על ידי השוכר או על ידי בנו, ובשים לב לקביעה שלפיה התובע לא הוכיח כנדרש כי הנתבעת הייתה רשאית לגבות ממנו בגין חיובים נלווים בלבד ולתקופה מוגבלת, הרי שלא הוכח דמי השכירות נגבו ממנו שלא כדין.

ואשר להפעלת החוקר, הנתבעת ציינה כי זו נדרשה הואיל והשוכר לא יצר עמה קשר, והואיל ולא הצליחה לאתרו במשך מספר ימים. כמו כן, צירפה הנתבעת אסמכתא בנוגע לעלות הפעלת החוקר. לעומת זאת, התובע טען כי לא הייתה מניעה לאתר את אחיו השוכר, אשר לדבריו דווקא שהה באותה עת בארץ, או לאתר את הנהג האחר שעשה שימוש ברכב ( הרכב הושכר לשימוש עסק שבבעלות האח), וכי לא היה צורך בחוקר, אך לא תמך דברים אלה בעדות האח, או בראייה אחרת. בנסיבות אלה, המסקנה המסתברת יותר היא, כי השוכר אכן לא אותר על ידי חברת הנתבעת, ולכן הופעלה חברת חקירות שגבתה את העלות האמורה, ולא שחברת החקירות הופעלה ללא כל צורך, או לא הופעלה כלל, או לא גבתה את העלות האמורה.

נוכח כל האמור לעיל, התביעה נדחית.

התובע יישא בהוצאות הנתבעת ובשכר טרחת עורך דינה בסכום כולל של 6,000 ₪ ( כולל מע"מ).

ניתן היום, כ"ב אלול תשע"ה, 06 ספטמבר 2015, בהעדר הצדדים.