הדפסה

כהן ואח' נ' בזק-חברה ישראלית לתקשורת בע"מ ואח'

תיק ע"א 26974-03-12

לפני: כבוד השופט הבכיר גדעון גינת

המערער (המשיב שכנגד) : ד"ר שלמה כהן, עו"ד
נ ג ד
המשיבה (המערערת שכנגד): בזק שירותי תקשורת בע"מ

ערעור מיום 15.03.12 וערעור שכנגד מיום 13.05.12 על פסק-דין מיום 24.01.12 של בית-משפט השלום בתל-אביב - יפו (כבוד השופט אבי פורג) ב-ת.א. 162970-09

פרוטוקול
ישיבת יום 27.05.2013
נוכחים: המערער המייצג את עצמו, וכן עורכי-הדין ראובן ב ּכוֹר וּגב' לירון כהן

באי-כוח המשיבה - עורכי-הדין אריק בֶּרְנְאַייזֵן וניר אמודאי

<#1#>

עו"ד ש' כהן: אנחנו באנו מוכנים, מבקשים לשמוע את הערעור. אחרי הדיון היום ארים טלפון לצד השני, ואם תוך יום-יומיים אראה שיש על מה לדבר, אודיע לצד השני.
אני חוזר על טענותיי בהודעת הערעור וּבעיקרי הטיעון.
שאלת האחריות אינה במחלוקת. אבל יש עוד דבר שהוא לא במחלוקת, וזה הראיות שהוגשו לביתהמשפט קמא, ושאותן הוא קיבל כממצא עוּבדתי. וזאת נקודת מפתח. כי אין חולק שהוגשו ראיות. השותף הבכיר במשרד נתן תצהיר, הוא נחקר באריכות בחקירה-שכנגד. בתצהירו הוא סיפק נתונים שבית-המשפט קיבל. זאת אומרת הוא קיבל את העובדה שבמשרד הזה הייתה השבתה של קרוב ל-12 שעות שהתפרשׂו על יומיים. הוא קיבל כממצא את הראיות שהוגשו לו, שבמשרד הזה יש 30 עובדים מקצועיים, ששכר השעה הממוצע שלהם הוא 250 דולר, ושלפחות מחצית זמן ההשבתה, הם הושבתו. עולם הפרקטיקה השתנה, כמו שגם עולם השיפוט. אנחנו היום לא עובדים עם ניירות, רק על המחשב. רק באינטרנט.
אני מציע שאדוני יעבוד עם עורכי-הדין הצעירים, הם שכחו איך כותבים בכתב-יד. מעבד תמלילים בלי אינטרנט לא שווה הרבה, מכיוון שאתה לא יכול להזדקק למסמכים שנמצאים בתיקים או לפסיקה שצריך לחפש באינטרנט, אתה לא יכול להזדקק להרבה נתונים אחרים שאתה צריך.
לא אמרנו שכּל הזמן הלך לאיבוד. אמרנו - חצי הזמן הלך לאיבוד.
אני מזכיר לאדוני, אם אדוני קצת מכיר את עולם הקניין הרוחני, מתוך 30 עובדים מקצועיים, אולי ארבעה-חמישה עוסקים בעיקרי טיעון. הרוב האחר עוסק בעיקר בטיפול בבקשות של סימני מסחר ופטנטים, ובתקשורת שוטפת עם לקוחות.
כאשר הוא קיבל הוראות מהלקוח מה להשיב להשגה: הוא צריך להכין תשובה להשגה ולשגר אותה באינטרנט. הוא לא יכול לעשות את זה.; הוא צריך להכין דיווח ללקוח ולשגר אותו.
האינטרנט לא פעיל, זאת אומרת שהוא לא בהכרח יכול לשלוף את מה שהוא קיבל, או לראות את מה שהוא רוצה לשלוח.
ברגע שבית-המשפט קמא קיבל את עדותו של העד שהעיד בפניו, שאמר לו, ונחקר על הדברים האלה ארוכות, ש-30 עובדים מקצועיים, בשכר ממוצא של 250 דולר שעה, שמחצית הזמן שלהם הלכה לאיבוד, זאת ראיה שבית-המשפט קמא קיבל אותה.
הנוסחה שעשינו: 6 שעות X 250 דולר X 30 עובדים. בשקלים זה נותן 168 אלף. אנחנו עיגלנו ל-150. אני מסכים. זה לא מדע מדויק, אך זה צריך לפעול לחובת המשיבה, ולא לזכותה.
ערכאת ערעור לא מתערבת בממצאים עובדתיים. הוא קיבל את עמדתי. הוא קיבל את הנתונים המספּרִיים שביקשנו. אין הנמקה לסכום שנקבע. יש מה שבלשון העם קוראים "נחה דעתי" כזה.
לעניין המוניטין - אנחנו העדנו, שבעידן של האינטרנט היום, בענף שלנו, זמן תגובה הוא רכיב חיוני. וכאשר צד בעל מקצוע, ספּק, משרד כמו שלנו, בעידן האינטרנט זה עידן נצח. חושבים "אסון קרה". "המשרד נסגר". המספר שהשופט קבע זה אֶפס. את זה אני לא מוכן לקבל.
אנחנו משרד מאוד מיוחד, גם מבחינת התחום, ועם כל הצניעות, גם מבחינת הרייטינג. אבל לא באנו להשוויץ. אמרנו שזה חשוב, מכיוון שהמעמד שלנו כמשרד, חשוב, בתחום הזה, מבוסס בין היֶתר, על איכות המוצר ועל זמן התגובה. והבאנו ראיות בצורה של אי-מיילים, שלקוחות שולחים ואומרים, פעם אחרי פעם, "תודה על תגובתך המהירה".
הראיות שהצגנו בעניין היו שקיבלנו מספר לא-מבוטל של שאלות, תזכורות, "איפה אתם?", "איפה אתם?", ונאלצנו לענות מספר לא-מבוטל של פעמים, ולהתנצל.
הדבר הזה, כשאדם הולך למסעדה ומזמין ארוחה, ובמקום לחכות עשר דקות, הוא מחכה שעה וחצי, נפגע המוניטין. האדם לא יחזור אולי למסעדה הזאת.
הנזק לא יכול להיות במחלוקת. אני מסכים שהכימות הוא בעייתי. אבל העובדה הזאת צריכה ליפול לחובת המזיק.
אני חוזר ואומר, גם בעניין הנזק הפיזי וגם בעניין נזק המוניטין: לא רק שלא יכולה להיות מחלוקת שנגרם נזק, אלא גם ניתנו ראיות גם בנזק שנגרם למוניטין.
אני אמרתי, וקיבלתי על זה מנה של רותחין מחבריי פה, שבית-המשפט קמא נפל לפּח שטמנה לו המשיבה.... למלכודת....
מה המלכודת? באים וטוענים: "להד"ם, לא אחריות, ולא בּטיח, ולא השבתנו ולא כלום". מה עושה השופט? מקדיש חצי מהזמן שלו למובן מאליו, שמי שהיה צריך לספק אינטרנט ולא סיפק במשך יום וחצי, הוא אשם. הוקדש זמן רב מִדי לטיפול בשאלת האחריות. כתוצאה מכך סבלנו בתחום הנזק.
מה עושה שופט? אז הוא אומר: "טוב, נתתי לתובע את החבוּת, אז אני אתן לנתבע את הנזק". זאת תקלה, שחוזרת ונשנית בפסיקה של ערכאות דיוניוֹת. אחרי שהוא מקדיש 6 מתוך 11 עמודים למובן מאליו, אז הוא מתחיל להתלבט בשאלת הנזק.
אדוני בוודאי מבין, שבסכומים שאנחנו מדברים עליהם היה עדיף לנו לא להגיש את התביעה הזו. ניהול התביעה הזו, עלה לנו הרבה יותר מאשר הסכום שנקבל, גם כאשר אדוני יפסוק לנו את כל מה שאנחנו מבקשים בערעור.
כמות הטעויות וכמות התקלות היא חד-משמעית, מוּכח לחלוטין, נגזרת של מידת ההשקעה במניעתן. לא בבתי-משפט. אבל במערכות טכנולוגיות.
במערכות טכנולוגיות, אם המשיבה הייתה משקיעה קצת יותר במניעת תקלות, תקלות היו פוחתות. אבל זאת הנקודה הצדדית.
השאלה בה אנחנו כן עוסקים היא: נכון, יש תקלות. מי צריך לסבול את הנזק? הלקוח, ששילם עבור השירות ותלוי בשירות, ואוי ואבוי אם יפספס תשלום אחד..... אבל, אם קורית תקלה, "בזק" לא אחראית לא כלום?
פה אני מבקש להעיר: בתי-המשפט שולחים מסר מחטיא, בשני המובנים, לספּקים גדולים וחצופים. הם שולחים להם מסר כפול: המסר הראשון הוא: תוציאו ללקוחות את הנשמה. לָמה? כי רוב הלקוחות לא מסוגלים להתמודד עם הדורסנוּת ועזות-המצח של הגופים הגדולים, כמו "בזק" במקרה הזה. אני לא אומר סתם. כפרו במובן מאליו, הגישו כתבי-טענות, הגישו גילוי מסמכים, הגישו שאלונים, דרשו מאיתנו דרישות מפֹּה ועד להודעה חדשה. התנהלו, היו שלוש ישיבות של קדםמשפט. היה דיון הוכחות, ופה - פצצה. אחרי כל הטיעונים שלהם, וכל ההשגות שלהם, הם הביאו פקידה. פקידת חשבונות. שלא ידעה כלום על האירוע. כלום. לא הביאו רבע איש טכני, שיגיד, אני לא יודע מה, "הייתה רעידת אדמה במרכזייה שלנו", לא יודע מה. כלום.
מה עשתה בזק? אגב, הציעו לנו 2,000 שקל. כחלק מהתנהלות כוללת עם הלקוח המצוי, נציע לו משהו, אבל נוציא לו את הנשמה כדי שירד מהעניין.
המסר השני: לא רק תוציאו לו את הנשמה בשביל להוריד את הלקוחות מדרישותיהם, אלא כי זה ישתלם לכם בשורה התחתונה. בשורה התחתונה בית-המשפט יאזן בסוף.
ואגב, הם לא הגישו ערעור. הם הגישו ערעור נגדי. רק כשאנחנו הגשנו ערעור.....
באשר להוצאות משפט - אני חושב שהקטע אולי החמור ביותר בפסק-הדין קמא, הוא הוצאות משפט של 3,000 שקל. והוא משתלב לחלוטין, עם מה שאמרתי לפני 2 דקות על המסרים המחטיאים.
כי נגיד שהשופט באמת חושב שהנזק שנגרם זה 20 אלף שקל. אני חושב שזה הרבה נמוך מדי. אבל נלך לפי שיטתו. בשביל לקבל את ה-20 אלף שקל הזה, נתת להם להוביל אותי דרך כתבי-טענות, גילוי מסמכים, שאלונים, שלוש ישיבות קדם, דיון הוכחות וסיכומים בכתב. אז כן. אז זה המקרה שצריך לפסוק 50,000 הוצאות משפט. כי ההלכה היא שהוצאות המשפט צריכות להיות ריאליות ככל האפשר.
יש תעריפים מקובלים להוצאות משפט. יש תעריפים.
שכה"ט המקובל הוא בסדר-גודל של מינימום 10,000 שקל, ובערעור הוא לפחות 30 אלף.
ואני לא חושב, ואני חושב, שאסור לבית-המשפט להמשיך בקַו של בית-המשפט קמא.

עו"ד אמודאי: חוזר על האמור בעיקרי הטיעון של הערעור ושל הערעור שכנגד.
המחלוקת לגבי האחריות בפני בית-משפט קמא לא הייתה מובנת מאליה, אלא התרכזה בשאלה אם מדובר ברשלנות חמורה לצורך הקביעה האם הפּטוֹר מאחריות ברשלנות הקבוע בחוק התקשורת, חל בענייננוּ.
צריכים לחזור פה לבסיס. על התרשלות לא מענישים. ולא פוסקים פיצויים עונשיים. על רשלנות, התובע צריך להוכיח נזק. אלף בית.
בניגוד למה שאמר חברִי, בית-המשפט קבע כממצא עובדתי ברור, לאחר בחינת הראיות ולאחר שמיעת כל העדויות, שלא הוּכח על-ידי התובע כל נזק. אני מפנה לעמ' 10-11 לפסק-הדין. שם מתייחס בית-משפט קמא לכל אחד ואחד מראשי-הנזק, וקובע כממצא עוּבדתי כי לא הוּכח נזק.
הפסקת אינטרנט כשלעצמה, היא לא נזק. יותר מזה - אפילו אם הייתי מקבל את הטענה שעוֹבד לא עבד עכשיו כמה שעות בגלל שהפסיק האינטרנט, הנחה מופרכת כשלעצמה, כי אפשר לעבוד על דברים אחרים. אבל הפסקת אינטרנט לכשעצמה איננה נזק. צריך להוכיח שנגרם נזק כספי.
גם אם הייתי מקבל את הטענה שהופסקה עבודה על-ידי עובד, זו עדיין לא הוֹכחה של נזק.
כדי להוכיח נזק, צריך להוכיח שבגלל הפסקת העבודה נגרם נזק מול לקוחות, שולם שכר יותר לעובדים. אני מפנה לפיסקה אחת לפני אחרונה, עמ' 10 לפסק-הדין (מקריא). אם אכן היו פחות חיובי שעות, היה אפשר להוכיח את זה (ממשיך להקריא).
לא הוּכח קיומו של נזק. אפשר להגיד אי-נוחות, מאוד מרגיז, אבל לא נגרם נזק.
סביר להניח שהעובדים השלימו את השעתיים-שלוש. לא הייתה טענה והוכחה ששילמו להם שעות נוספות.
מי שבחר להגיש תביעה זה התובע. עכשיו אנחנו בערעור על פסק-הדין. ואני אומר - אחרי שביתהמשפט קמא קבע בבירור שלא הוּכח נזק, וקבע שאפשר היה להוכיח נזק, בהצגת שעות עבודה של עובדים, של ירידה בהכנסות המשרד, בהצגה של תלונות לקוחות, התנצלויות שנאלץ המשרד להתנצל, לא הוגשו כאלה.
נזק צריך להוכיח. לא לטעון לו בעלמא.
ברגע שקבע בית-משפט קמא, ואני מצטט את הפיסקה הכמעט אחרונה של פסק-הדין (מקריא). קיומו של נזק צריך להוכיח בפועל. בית-משפט לא יכול להסתמך על כך שלא הוּכח, אבל "סביר להניח שנגרמו נזקים מסוימים"...
בית-משפט קמא היה אמור לסיים בכך ולדחות את התביעה. בית-משפט כנראה גם חש איזושהי אי-נוחות, ושכח שעבור התרשלות לא מענישים, וכאשר לא הוּכח נזק צריך לדחות את התביעה בעילת רשלנות.
אני מפנה בעיקרי הטיעון לפסקי-דין של בית-המשפט העליון, בהם נקבע כי ניתן להשתמש בכלי של האומדנא ובפסיקת נזק.
הפסיקה בעניין האומדנא אינה תרופת פלא למקרה שלא הוּכח נזק. בית-המשפט העליון קבע שצריך לעשות שימוש במשורה בכלי הזה, רק מקום שהוּכח פוזיטיבית שקיים נזק, כאן לא הוכח. רק במקרים שכמעט בלתי-אפשרי להוכיח את אותו נזק שהוּכח שנגרם. במקרה זה היו ראיות מאוד מאוד ברורות שהתובע בחר לא להביא, והתנאי המצטבר השלישי, שכאשר מדובר בנזק ממוני, צריך להניח תשתית עובדתית סבירה בפני בית-המשפט, כדי שהוא יוכל לעשות שימוש בכלי הזה. אף אחד מהתנאים האלה לא התקיים במקרה הזה.
לעניין הוצאות - חברי שכח שתביעתו לא התקבלה. בית-המשפט פָּסק לתובע כ-8% מסכום התביעה, וגם זאת, לאחר שהוא קבע שלא הוּכח בכלל קיומו של נזק. אז מעבר לפסיקה הידועה שבית-משפט של ערעור לא מתערב בפסיקת הוצאות, הרי שפֹּה בוודאי שהיה מחויב בית-משפט קמא להתחשב ביחס שבּין הסכום שנפסק לסכום שנקבע. אני מפנה לתקנה 512(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי. וכן לפסק-הדין ב-ע"א 2076/09, פיסקה 34.

עו"ד ש' כהן: חברִי טועה. כתבי-הטענות מדברים בעד עצמם. המשיבה כפרה בכֹּל מכֹּל כל וָכֹּל. אבל, הטעות של חברי היא בכך שהוא חוזר על הטענה. לטעמי טענה מבישה, שלא נגרם נזק, ושהשופט קבע שלא הוּכח נזק. שני הדברים אינם נכונים, בשום מקום בפסק-הדין לא קבע השופט שלא נגרם נזק או שלא הוּכח נזק. ההיפך. הדבר יחידי שאומר השופט, זה שניתן היה להגיש עוד ראיות..... בוודאי שאפשר. אפשר היה להביא רו"ח, אפשר היה להביא מאוֹת או אלפי רשומות של דו"חות שעות. אפשר היה לתזז אותנו עוד. לא תיזזו אותנו מספיק.
ישנה שאלה אחת והיא של דּיוּת הראיות שהובאו.
הטענה של חברִי היא המשך של הניסיון לטרטר את התובעים בעניין הזה. תגישו דו"חות מס הכנסה, תגישו מאות רשומות של דו"חות שעות. זה המון. וצריך לתת השוואתי לימים אחרים. אין צורך. אם בית-המשפט קיבל, והוא קיבל, את העדות, שנתנה את הנתונים, פירטה אותם, אין צורך בכל הראיות הנוספות. השופט אמר בסוף עמ' 11 שאפשר היה להראות יותר. אבל אין לזה גבול.

עו"ד אמודאי: מפנה לפיסקה הלפני-אחרונה בפסק-הדין.

<#2#>
החלטה
אני קובע תזכורת פנימית בהעדר הצדדים, ליום 6.6.2013, על-מנת שעד מועד זה אקבל הודעת עדכון מאת באי-כוח בעלי-הדין.

<#3#>
ניתנה והודעה היום י"ח סיון תשע"ג, 27/05/2013 במעמד הנוכחים.

שופט בכיר

הוקלד על ידי סוניה דוננפלד-לדר