הדפסה

כבהה נ' לביטוח בע"מ

בפני כב' השופטת עירית הוד

התובעת
פדוה כבהה

נגד

הנתבעת
מנורה חברה לביטוח בע"מ

<#2#>
נוכחים:
מטעם התובעת: עו"ד גיא רוזנר
מטעם הנתבעת: עו"ד רמי אלמאדי

פרוטוקול

ב"כ הצדדים: מבקשים לסכם בעל פה.

ב"כ התובעת: התובעת ילידת 1974, נשואה ואם לארבעה ילדים. נפגעה ביום 1.11.10 בשעה 9:00 לערך, בתאונה קשה שאת נסיבותיה פירטה בתצהיר עדות ראשית מטעמה ואין חולק שאם אלו אכן נסיבות התאונה, אזי כי מדובר בתאונת דרכים בהתאם לחוק הפיצויים. במועד התאונה הבחינה בתה של התובעת באמה כשהיא ישובה על כסא הנהג ברכב הפגוע, במצב בו עמד הרכב בשנייה שלאחר התאונה. התובעת הייתה פצועה ופגועה ונראתה לבתה אף כמי שאינה בין החיים. הבת העידה שרצה להזעיק עזרה, ולהעיר את אחיה הבכור כשישן בביתם שבקרבת מקום.
התאונה אירעה לנגד עיניה של שכנה, עוברת אורח, עדה אובייקטיבית שהעידה שהבחינה בתאונה בהיותה בדרכה לתיבת הדואר. בעלה של התובעת שהה במועד התאונה בעבודתו בתל אביב, הוא לא ראה את התאונה והוא עודכן טלפונית כי עליו להגיע לבית החולים. כל גרסה שקשורה לבעלה של התובעת, הרי שאינה מידיעתו וזו מפי השמועה. התובעת הוחשה ממקום התאונה לבית החולים כשהיא במצב קשה, הועברה באופן מיידי לחדר טראומה ולאחר מכן אושפזה, נותחה וטופלה בהתאם.
בכתב ההגנה הנתבעת מכחישה את התאונה באופן כללי וסתמי, ללא כל נימוק או טענה קונקרטית מדוע לשיטתה לא אירעה התאונה בנסיבות הנטענות. בכך חורגת הנתבעת מחובתה על פי ההלכה הפסוקה, שכן יש ליתן גרסה מהותית.
ב"כ הנתבעת הצהיר לפרוטוקול מיום 28.10.13 בשורה 11: "יש לנו ראיות המעידות כי האירוע לא התרחש בזיקה לרכב". חרף זאת, וחרף החלטת בית המשפט על הגשת תיק מוצגים, הנתבעת לא הגישה כל ראיה מטעמה ויש להפעיל את החזקה כי באם הייתה מוגשת ראיה כזאת, הרי שהייתה פועלת לחובת הנתבעת.
התנהלות חברות הביטוח במקרים דומים ברורה וידועה. חברות הביטוח מפעילות חוקרים ואין ספק שכך היה גם במקרה שלפנינו. אלא שבמקרה זה בחרה הנתבעת שלא להגיש את דו"ח החקירה והדבר מדבר בעדו. טרם הגשת כתב ההגנה, הנתבעת ניהלה מו"מ ענייני לסילוק התביעה בפשרה ו/או לקידום התיק בהתאם לחוק הפלת"ד וכך במשך שנה וחצי נוהל התיק מחוץ לכותלי בית המשפט. הצדדים הגיעו להסכמה בדבר מינוי מוסכם של מומחים, נחתם הסכם מינוי ורק בחלוף שנה וחצי ביקשה הנתבעת לחזור בה מההסכמות והגישה כתב הגנתה כשהיא מכחישה את האירוע התאונתי וכי הוא נופל לפתחו של חוק הפלת"ד.
אציין נקודות כתימוכין לטענות התובעת. תמונות הרכב שהוצגו לבית המשפט וצורפו כחלק מראיות התובעת, בהן ניתן להבחין בפגיעה החזיתית הקשה, כיפוף מכסה המנוע, תומכים במנגנון התאונה כפי שתיארה התובעת. התובעת נחקרה תחת אזהרה ע"י חוקר משטרה, התובעת נחשדה כי התאונה נגרמה כתוצאה מנהיגה במהירות מופרזת ונשקלה העמדתה לדין בגין כך. חקירת משטרה נוהלה ע"י בוחן תנועה ואף משטרת ישראל לא העלתה כל כיוון חקירה אחר מאשר תאונת דרכים.
התובעת היא שדיווחה למשטרת ישראל על התאונה וצורף אישור משטרה על כך. קיימות עדויות ראייה אובייקטיביות שלא נסתרו והמחזקות את גרסת התובעת לרבות הצבעה מדויקת הן של השכנה והן של בתה של התובעת לגבי מצב הרכב הצמוד לקיר מיד לאחר התאונה.
התובעת צירפה תמונות של מקום התאונה. מתמונת אלו ניתן לראות כי הקיר בו התנגשה סדוק ובהחלט מתקבל על הדעת שסדק זה נובע מפגיעת הרכב בו. יוער, כי כפי שציינו העדים התאונה התרחשה בחצר ביתו של שכן (במרחק של כ- 300 מטר מבית התובעת) ועמו אינם נמצאים ביחסי שכנות תקינים. רוצה לומר, כי התובעת לא בחרה להיכנס לחצרים של אדם שאינה ביחסים תקינים עמו בכדי לצלם סדק כדי להתאימו לטענותיה. ואם הייתה בוחרת התובעת "להתאים" זירה לתאונה, הרי שהייתה עושה כן במקום שיש לה שיתוף פעולה עם בעלי המקרקעין וטוב שלא עשתה כן.
אותם יחסים בלתי תקינים שתוארו בין בעל המקרקעין לתובעת ומשפחתה, הם אלה שגרמו לבעלה של התובעת ולבנה למשות את הרכב מאותה חניה ולהוציאו מחצר השכנים. עובדה זו צוינה בגרסת הבעל על דוכן העדים.
קיים הסבר ברור ומשכנע בכל הקשור לקיר ולגובה של 5 מטרים שצוין ושלמעשה מהווה את סלע המחלוקת. כפי שהעידו התובעת ועדיה, הרי שבסמוך למקום התאונה ומעבר לאותו קיר בו התנגשה התובעת, קיים מדרון תלול ככל הנראה בגובה של כ- 5 מטרים ומיד לאחר הפגיעה בקיר, כל מה שראתה התובעת לנגד עיניה היא את אותה תחזית שלילית שיכולה הייתה להיגרם באם הייתה נופלת לעומק זה. התובעת אף ציינה שאם הייתה נופלת לעומק זה במשך כמה ימים לא ניתן היה לאתר אותה. העדות בעניין הזה הייתה שהתובעת משירה מבט לבית המשפט וניכר היה להבחין במהימנות ששידרה לא רק במלל אלא גם בשפת גופה. התובעת ציינה עניין זה בתצהיר עדות ראשית שלה, נחקרה על כך בחקירתה הנגדית ולא עלתה כל סתירה בעניין זה.
כשהתובעת פונתה במצב של פגיעות גופניות קשות יחסית, כאלה שהצריכו לטפל בה בחדר טראומה, אין ספק שהייתה בטראומה נפשית כתוצאה מאותו אירוע ובהחלט ייתכן שמלמלה בקשר עם אותו מדרון תלול במקום. יוזכר כי אותו רופא ששמע לראשונה את דבריה הינו רופא שאינו דובר השפה הערבית וליקט בהתאם להבנתו מילה פה מילה שם, ויצר אירוע שכלל לא התרחש. למעשה עניין זה של מנגנון התאונה כלל לא אמור לעניין את אותו רופא במחלקת הרפואה הדחופה, כל מה שמעניין אותו זה מנגנון הפגיעה. את מנגנון התרחשות התאונה מעניין את המשטרה ולא את הרופא. התובעת לא חתמה על הגרסה הנ"ל ולא זו בלבד אלא שגרסה זו גם לא הוקראה לה, ושבעתיים גם לא תורגמה לשפתה. התובעת העידה כי במועד התאונה שליטתה בשפה העברית הייתה מינימלית ורק לאחר מכן, ובמסגרת שיקומה, היא עברה קורס בעברית ושליטתה בשפה התחזקה. כך שהשליטה בעברית שבית המשפט הבחין בה במעמד העדות אינה אותה שליטה כפי שהייתה במועד מתן הגרסה לכאורה לרופא הראשון שטיפל בה.
הנתבעת פונה תילי תילים על אותו מסמך רפואי ראשון אשר נרשם ע"י רופא וביקשה להגישו שלא באמצעות עורכו, חרף התנגדות מפורשת של התובעת. אין זה הוגן וברור שהעניין מנוגד בתכלית לדיני הראיות, להכריע את הכף בתיק זה לכאן או לכאן על יסוד גרסה שרשם רופא מבלי שזומן להעיד. כמובן שבתיקים מסוג זה איננו מצפים שיעמדו מספר רופאים שיגישו כל אחד את המסמך הרפואי שהוא כתב, אבל דווקא במקרה זה המחלוקת אינה לגבי כל המסמכים הרפואיים, אלא אך ורק לגבי מסמך רפואי אחד או שניים שנרשמו באותו יום שהגיעה התובעת. במצב דברים זה, לא הייתה ברירה אלא להגיש המסמך באמצעות עורכו. בית המשפט הורה על הגשת תיק מוצגים וחומר ראיות. התובעת הגישה את חומר הראיות מטעמה ואת תיק המוצגים בהתאם להחלטה, ולא כללה בו מסמכים רפואיים שכן כל השאלה שעומדת למחלוקת בשלב דיוני זה הינה שאלת החבות. ככל שנצלח שלב זה, יוגש מלוא התיק הרפואי ויינתן הסבר לכל מסמך ומסמך בתיק. כמו כן שאלת הקשר הסיבתי, אם כן כתוצאה מהתאונה או לא, יעמוד לפתחו של מומחה רפואי שיכריע בכך. התובעת לא הסתירה מסמכים רפואיים מבית המשפט אלא לא מצאה צורך בהגשת מסמכים רפואיים להוכחת מרכיב החבות בתיק. כאמור, הנתבעת בחרה שלא להגיש תיק מוצגים מטעמה וזכותה לעשות כן. אולם, לא ניתן להכשיר ראיה או מסמך כלשהו ולהגישו לבית המשפט שלא באמצעות עורכו. אין המדובר בטענה פרוצדורלית כי אם בטענה מהותית, שכן הגשת המסמך ללא עורכו לא מאפשרת לצד שכנגד לחקור את עורך המסמך. והרי זהו הבסיס לאותו כלל ראייתי.
באם היה הרופא הנ"ל עומד לחקירה נגדית, הרי שבית המשפט היה שומע שמטופל בחדר טראומה אינו במצב של רוגע ויציבות מלאה, מה שמחייב בחינת גרסתו במצב זה בזהירות יתרה. כמו כן, הרופא היה נחקר אודות התקשורת בינו לבין המטופלת כשאין להם שפה משותפת. מדוע לא זימן איש צוות דובר ערבית וכן הלאה.
הנתבעת מבקשת להכריע גורל תיק זה על יסוד כתיבה של רופא אשר שמע (מפי השמועה) את הדברים הללו מאדם שאינו במצב יציב וכשאין להם שפה משותפת. יוזכר, שהרופא לא ראה את התאונה כך שכל גרסתו מושתתת על שמיעה בכל מקרה. המשקל לאמירה של אדם כאוב ומעורפל הינו מועט. אם התובעת אמרה באותו רגע שהיא רוצה למות, מה בית המשפט היה מסיק? שהיא באמת רוצה למות? ברור היה שזו אמירה שנובעת מתוך אותו מצב של כאב וערפול.
תשומת הלב שהרופא רשם "נפילה מגובה" ואחר כך מציין תאונת דרכים ומציין שמשאיר זאת ב"צריך עיון". כיתוב זה מחזק את גרסת התובעת שהרופא לא הבין בדיוק מהי הגרסה שנמסרה ומהו האירוע התאונתי שהתרחש. התיאור הקודם הראשוני אינו אלא פרשנות ומסקנה של הרופא, שנובעת בסך הכל מהרכבת פאזל בצורה לקויה. שינוי הכיתוב הנ"ל והרישום שמשאיר ב"צריך עיון" היה עוד במהלך השהות בבית החולים עוד במהלך הטראומה ועוד זמן רב לפני שהתובעת או מי מקרוביה התפנו לקבל ייעוץ כלשהו.
בשלב מאוחר יותר ישבה התובעת עם עו"ס בבית החולים. אז כבר ברור שעו"ס יושבת עמה ומשוחחת עמה, זה כבר לא בירור של רפואה דחופה. אז העו"ס מבינה שהכיתוב הראשוני אינו נכון כלל ופועלת לתיקון האירוע התאונתי כפי שמופיע במרשם. התובעת הגישה את ראיותיה זמן רב לפני ישיבת ההוכחות בהתאם לכלל הראיה הטובה ביותר, הוצגו ראיות כמו שהן לבית המשפט באמצעות מערכת "נט המשפט", מערכת שאינה מאפשרת הגשת ראיות מקוריות כמובן. במהלך הדיון טען ב"כ הנתבעת לראשונה כי הוא מבקש לראות במסמכי המקור ולא בהעתקים. בהתאם לכלל הראיה הטובה ביותר, הרי שאין כל מקום לטענה זו וככל ורצה שיוצגו לבית המשפט הראיות המקוריות (והכוונה בעיקר לתמונות) הרי שהיה עליו לדרוש זאת זמן סביר קודם לכן.
התובעת מסרה עדות אותנטית במשטרה ויש להעניק לעדות זו משקל שאינו פוחת, אלא להיפך, גובר מהעדות לכאורה שנמסרה בבית החולים. ההבדל בין מסמכי המשטרה לבין המסמכים הרפואיים הראשונים זה כשבמשטרת ישראל החוקר מעוניין לדעת בדיוק איך התרחשה התאונה, כשפחות מעניין אותו המצב הרפואי, ואילו בבית החולים מעניין את הרופא המצב הרפואי ופחות איך קרתה התאונה. מפנה לעמ' 4 לפרוטוקול שורה 12, קיימת הסכמה מפורשת שלא תוכשר כל עדות שמיעה, עדות סברה, וכל עדות בלתי קבילה אחרת. רוצה לומר כי הנתבעת ובא כוחה בתחילת הליך ההוכחות הסכימו (לא שהעניין תלוי בהם) במודע לניהול מלא בהתאם לדיני הראיות.
שימוש במסמך הרפואי הראשון ללא הצגתו ע"י הרופא מבלי שהתובעת חתומה עליו, הרי שמדובר בעדות בלתי קבילה. ראשית, עדות הרופא היא מפי השמועה.

הערה: בית המשפט מעיר כי ב"כ התובעת מתחיל לחזור על דבריו.

ב"כ התובעת: התובעת העידה בבית המשפט באופן רציף ומהימן, לא עלו כל סתירות בחקירתה הנגדית לבין תצהירה ובין גרסתה לגרסאות העדים האחרים. ב"כ הנתבעת בחר שלא לחקור על רוב תוכן תצהירי העדים למעט התובעת, ומשכך תוכן התצהירים הללו לא נסתר ויש לקבלם כלשונם. נטל הראיה המוטל על התובעת כמקובל בדין האזרחי הינו ברף העולה על 50%. אין צורך שבית משפט יתרשם בוודאות של 100% כיצד אירעה התאונה. בתיק שבפנינו קיים סיוע רב, סיוע חיצוני, נסיבות ראייתיות תומכות בגרסת התובעת ולכל הפחות הרימה התובעת את נטל הראיה לרף של 51%.
מבקש לקבוע בהתאם לדיני הראיות ואך ורק על יסוד דיני הראיות, כי התאונה שאירעה הינה תאונת דרכים כמשמעותה לחוק הפלת"ד וליתן הוראות להמשך ניהול התיק.

ב"כ הנתבעת: ביום 11.10 סמוך לשעה 9:00 בזמן שהות התובעת בביתה, היא נפלה מגובה של 5 מטרים. בעלה של התובעת וקרובת משפחתה בשם סאוסן הבהילו אותה לבית החולים הלל יפה בחדרה. בשעה 9:19 הגיעו התובעת, בעלה וסאוסן למיון. בקבלה למיון ובהתאם לנוהל המחייב סיווג סוג התאונה ונסיבותיה שאל הפקיד מה קרה עם התובעת ובעלה השיב: "אשתי נפלה מגג הבית". דברי הבעל נרשמו בסיכום המחלה ועל המדבקה הוטבעה הסיבה לחבלה – נפילה, חבלה אחרת. מעוצמת הנפילה והחבטה בקרקע, התובעת נפצעה פציעות המאפיינ ות פגיעות שנגרמות מנפילה מגובה בשום אופן לא מהתנגשות של 30 קמ"ש שזו מהירות הרכב שהוכחה במשפט. לתובעת נגרמו חבלה בפנים, חבלה בחזה ושברים בצלעות. התובעת ניסתה להדוף את הנפילה, הושיטה ידה קדימה ונגרם שבר בעצם הרדיוס שהוא אחד העצמות החזקים בגוף האדם. בנוסף לעוצמת הנפילה נגרם פצע פתוח בברך ושבר בקרסול. כבר בקבלה למיון ציין הרופא הבודק כי התובעת מדברת לעניין. מפנה לנ/1.
מאחר והתובעת נפלה מגובה והיה חשש לפגיעות פנימיות, כמו דימום פנימי, הועברה מיד למחלקה כירורגית לצורך ביצוע בדיקות מתאימות. במחלקה הכירורגית טופלה התובעת ע"י רופא בשם עבד אל חמיד וואתד ששמו ואתר האינטרנט שלו ואתר הקופה מעידים ששפת אמו היא ערבית. וכששאל ד"ר וואתד בערבית את התובעת מה קרה לה בעת שנפצעה, השיבה: "נפלתי ממרפסת הבית בגובה 5 מטר". הודעת התובעת השנייה בפני ד"ר וואתד חשובה מאוד ממספר טעמים. התובעת דיברה לרופא בשפה ערבית שהבינה וסיפרה לו את האמת לגבי נסיבות נפילתה מגובה. הרופא אף טרח ורשם כי הגרסה נמסרה מפי התובעת ומצטט "לדבריה".
ליד התובעת היו קרובי משפחה כפי שציין ד"ר וואתד בסיכום המחלה, שגם הם אישרו את דברי התובעת וגרסתה לעניין הנסיבות. יש לציין כי גם ד"ר וואתד התרשם ממצב תודעתי תקין ורשם "ללא סימני הפרעה, ללא חוסר נוירולגי". לאחר מכן המשיך הרופא בביצוע בדיקות כמו בדיקת דימום פנימי או חלל בריאות. מפנה לנ/2.
לאחר מכן הועברה התובעת למחלקת טראומה. גם שם היא נשאלה שוב מה קרה, איך נפצעת והיא השיבה : " נפלתי מגובה 5 מטר ממרפסת הבית". גם רופא זה מציין כי הדברים נאמרו מפי התובעת. בטופס עצמו מספר משבצות לסימון מנגנון הפציעה – המאורע. הוא דילג על כל המשבצות המתייחסות לתאונת דרכים וסימן את המשבצת שלידה כתוב "נפילה מגובה". גם רופא שלישי זה התייחס למצבה התודעתי של התובעת וציין "מצב הכרה מלא, פתיחת עיניים ספונטנית, תשובות מילוליות לעניין ומבצעת פקודות". מפנה לנ/3.
לאחר מכן הועברה התובעת לטראומה אורתופדית. שוב נשאלה איך נפצעה ושוב השיבה נפלתי מגובה 5 מטר. יש לציין, כי התובעת נשאלה בעמ' 4 שורה 31 לפרוטוקול אם היא סיפרה בבית החולים את הסיבות לפציעתה והיא אישרה כי היא סיפרה את האמת ללא כל הסתייגות ולא הייתה חקירה חוזרת בנקודה זו. עוד יצוין, כי לתובעת ולבעלה ניתנה הזדמנות להסביר מה הם עשו כדי לשנות את הרישום הרפואי וגם בית המשפט הפנה שאלה דומה לתובעת אך שאלה זו נותרה ללא תשובה, מלבד תשובות בא כוחה שהחליט להעיד במשפט בעניין זה.
אם זה נראה כמו ברווז, הולך כמו ברווז ועושה קולות של ברווז זה ברווז.
הודעת בעל דין במהלך קבלת טיפול רפואי וגרסה ראשונה שניתנה ע"י תובע, והסתרת תיק רפואי מהנתבעת בבית המשפט. מאז שהמשפט קיים תובע בתביעות נזק גוף מגיש תמיד את המסמך הרפואי הראשון ומעלה אותו על ראש שמחתו, הן כדי להראות את חומרת הפגיעה, והן את גרסתו הראשונה אלא אם כן יש לו מה להסתיר. במקרה זה לא רק שהתובעת לא הגישה את המסמך, אלא שבא כוחה התנגד בתוקף להגשתו והתנגדותו נדחתה. חמור מכך, התובעת הודתה כי היא מסרה תצהיר גילוי מסמכים שקרי בו טענה כי אין ברשותה כל חומר רפואי, וזאת בניגוד לעדותה בחקירה הנגדית. מפנה לעמ' 12 , שורה 15 לפרוטוקול.
לעניין המשקל שיש לתת לגרסה הראשונה של נפגע התאונה, כל הטענות המשפטיות של חברי בעניין זה מוטעות. מפנה לת"א 15544-01-09 שובש נ' מדינת ישראל: "יש לייחס חשיבות רבה לגרסה הראשונה של הנפגע בתאונה אותה הוא מוסר לרופא במוסד הרפואי שטיפל בו לראשונה לאחר התאונה. החשיבות לגרסה הראשונה של הנפגע היא בכך שבשלב ראשוני זה לאחר התאונה עוד בטרם קיבל ייעוץ כזה או אחר, לרבות ייעוץ משפטי, הוא מספר לרופא המטפל את נסיבות התאונה האמיתיות". מפנה לת"א 3352-03 ולת"א 2132-05, תורג'מן נ' כלל. ייתכן ויפלו טעויות כאלה או אחרות ברישום העובדות כפי שמסופרות מפי הנפגע לרופא במוסד הרפואי הראשון, אולם הסיכוי כי הטעות תהיה בהשמטת עובדה הקשורה לפגיעה ברכב הוא קטן מהטעם שהרופאים במרכזי הטיפול הראשונים מודעים לחשיבות עובדה זו, בין היתר לנוכח העובדה כי התשלום בעבור טיפול צריך להיעשות ע"י חברת הביטוח הרלוונטית של הרכב. עוד נקבע שמי שרוצה לסתור את הטענה לגבי הרישום הזה, עליו החובה לזמן את הרופא החתום על סיכום המחלה, ובמקרה זה על אף שניתנה לתובעת ההזדמנות לזמן את הרופאים כפי שהציע בית המשפט בהחלטה שלו להתנגדות, התובעת החליטה שהיא לא מבקשת לזמן את הרופאים. המסמכים הרפואיים שהוגשו מהווים רשומה מוסדית וזאת בהתאם לסעיף 36 לפקודת הראיות – קבילות רשומה מוסדית. הסעיף קובע מספר תנאים לקביעה שמדובר ברשומה מוסדית והנתבעת תטען כי במקרה זה מתקיימים כל התנאים. מדובר במוסד רפואי הגדול בארץ, המוסד הזה נוהג במהלך עבודתו לרשום כל טיפול וכל פנייה לחולה או מבקר במרפאה. הרישום מעיד על אמיתות הרישום והראיה לכך, שהמסמך הוסתר מעיני כבוד בית המשפט הואיל והתובעת ידעה שמה שרשום בו הינו אמת לאמיתה.
בת"א 65343-04 מדובר בתובע שביקש להגיש ראיה תעודת רפואית שנערכה ע"י אחות של קופת חולים. בית המשפט מצטט את ההלכות כולל פסיקת בית המשפט העליון, וקובע שמדובר ברשומה מוסדית והתיר הגשתה. בבר"ע 495-04 אלפסי נ' הדסה, צד במשפט התנגד להגשת התיק הרפואי המלא של התובע, בית המשפט המחוזי קבע כי הרשומה מהווה רשומה מוסדית והינה מהווה אמיתות לתוכן הדברים הכתובים בה, הואיל והמוסד נוהג לרשום את האירועים סמוך להתרחשותם ודרך איסוף הנתונים ועריכת הרשומה מעידים על אמיתות תוכנה של הרשומה.
בית המשפט מוסיף הערה לפיה הדרישה לחקור כל רושם של רשומה ממוסד רפואי "הינה דרישה לא מעשית ואינה מתיישבת עם מטרת ההליך המשפטי, שהוא להגיע לפתרון יעיל של הסכסוך". מפנה לע"א 31384-07-11, גם שם נקבע שמדובר ברשומה מוסדית.
בניגוד גמור למה שחברי טען לבחינת דיני הראיות, קובע מלך דיני הראיות, כב' השופט קדמי, על החשיבות האמירה הספונטנית בתגובה לאירוע מרגש כי אמירה זו לרבות אמירה של קורבן תאונה בסמוך לאחר פציעתו, היא אמינה כל כך שהיא מהווה חריג לעדות מפי השמועה. מגיש את העמודים הרלוונטיים מספרו של קדמי. בפסק דין של כב' השופטת בן פורת, מגיש את פסק הדין, והיא קובעת במקרה דומה: "בנסיבות מסוימות ראויים דבריו של אדם לאמון מיוחד חרף העובדה שהם הושמעו ללא שבועה או אפשרות של חקירה בבית משפט. הדוגמא הבולטת ביותר היא כאשר האדם נתון בצל מוות, כמו המקרה שבפני בית המשפט, וכאשר הדברים נאמרו נגד האינטרס של אומרם, שכן אין זה מטבעו של אדם להשמיע דברי כזב לרעתו". זה בכל הקשור לרשומה המוסדית ולגרסה הראשונה בעת קבלת טיפול רפואי.
יש הודעה של בעל דין. הודעה של בעל דין מהווה ראיה קבילה לאמיתות תוכנה. בית המשפט רשאי להכריע בתביעה אזרחית על פי הודעת בעל דין כעדות יחידה אפילו.
לאור האמור, מתבקש בית המשפט לקבוע כי הודעת התובעת לפני 4 רופאים שונים בדבר נפילתה מגובה של 5 מטר ביום התאונה מהווה הודעת בעל דין בייחוד והיא עומדת כנגד האינטרס שלה.
מפנה לפסק דין תקדימי של כב' השופטת וילנר, ת"א 1072-04 פארחן נ' הדר, בו הורחבה דוקטרינת ההשתק השיפוטי גם בהודעות שניתנו בפני גוף שהוא מעין שיפוטי. במקרה זה מדובר במל"ל. מבקש מבית המשפט לקבוע שגרסאות התובעת גם בבית החולים מהווה השתק שיפוטי וחובת תום הלב מחייבת אותנו לקבל גרסה זו כפי שהיא. אני סבור שכבר בשלב זה ניתן לדחות את התביעה מכל הנימוקים והטעמים שהוזכרו.
כעת אבחן את עדות התובעת. הטענה המרכזית שלה במשפט שהיא קשיי שפה וחוסר תודעה. בסעיף הראשון בתצהירה בחרה התובעת לספר לנו כי היא ובעלה לא מבינים עברית. ומי בא והפריך טענה זו? לא אחר מעורך דינה, שהצהיר לפרוטוקול בעמ' 4 כי אין כל בעיה בשפה העברית. יש לציין שכל החקירה התנהלה בשפה העברית. התובעת ובעלה החליטו לדלג על עשרות אלפי עורכי הדין דוברי השפה הערבית והלכו לתל אביב, לעורך דין שמדבר כל שפה חוץ מערבית.
לאור האמור, מתבקש בית המשפט לדחות על הסף את הטענה לגבי חוסר הבנת השפה העברית שנטענה כדי "להלבין" את הגרסה המפלילה בבית החולים.
אתייחס למצבה התודעתי של התובעת. המילה "לא זוכר ולא יכול ובהלם" נאמרו מספר רב של פעמים בעדות התובעת. התובעת הגדילה וסיפרה שהיא עדיין בהלם עד היום הזה. בעמ' 13 שורה 17. כמובן שהתובעת טענה טענות אלה כדי להרחיק את עצמה מהודעתה באמת נסיבות נפילתה במהלך הטיפול הרפואי. טענות התובעת לגבי מצבה הנפשי מנוגדות להתרשמות שלושת הרופאים שבדקו אותה בבית החולים כפי שפורט לעיל ועולים מנ/ 1,2,3,4. לאור האמור, מתבקש בית המשפט לדחות את הטענה לפיה התובעת לא ידעה מה היא מספרת.
הסתירה הראשונה בעדות התובעת, היא סתירה כה חשובה המחייבת את דחיית התביעה. התובעת אישרה לנו שבמשטרה היא סיפרה את האמת. ובגרסה הראשונה של התובעת במשטרה היא העידה כי התאונה אירעה בדרך שלה חזרה מבית הוריה לביתה. הצגנו לתובעת תשריט וביקשנו ממנה לסמן את המסלול של הרכב ואת הפנים של הרכב והתשריט הוגש. התובעת אישרה את הדברים ואת חתימתה שמתנוססת על ההודעה. יש שתי גרסאות שלגבי שתיהן התובעת מספרת שהיא אומרת את האמת. פעם היא הלכה ופעם היא חזרה. אנו סבורים כי הסתירה בעניין כה מהותי מחייבת את דחיית התביעה.
לגבי העדים שלא הובאו לעדות, במשפט אזרחי יש שני דברים חשובים – עדות יחידה של בעל דין ואי הבאת עד. סאוסן היא האישה קרובת המשפחה שליוותה את התובעת מאז שהיא נפלה בכפר בדרך באוטו לבית חולים, בכניסה למיון ובמהלך קבלת הטיפול הרפואי. התובעת אישרה זאת בפרוטוקול – עמ' 5. התובעת גם אישרה שיש לה את כתובתה ואת מס' הטלפון של סאוסן כך שלא הייתה מניעה להביא אותה לעדות. למה חשובה העדות של סאוסן? כי היא הייתה יכולה להעיד לגבי הדברים שנאמרו לפקיד הקבלה במיון. ולאחר מכן בכל המחלקות בהן עברה התובעת.
העד השני שלא הובא לעדות הוא בעל הבית שנטען כי הרכב התנגש בו. נטען שהרכב שנסע במהירות 30 קמ"ש התנגד בקיר בטון מזוין ומעוצמת הפגיעה גרם לכך שהמרפסת תופרד משלד הבניין. מי היה יותר טוב להביא להעיד בעניין זה חוץ מבעל הבית? אומרים שיש סכסוך? מבקשים לזמנו דרך בית משפט.
העד השלישי, הוא הבן וואיל. לפי העדויות שנשמעו במשפט, וואיל היה באותם מקומות באותם זמנים והדבר לא אפשרי. מעידה האחות כי וואיל נשאר בבית ביום התאונה בגלל הסיפור של הפרידה מסבא שנסע למכה. אמא התנגשה ונפלה ונפצעה, למה וואיל שהוא הבן הבכור לא ירד לראות מה קורה איתה, כפי שירדה אחותו שהייתה איתו בבית. איפה וואיל?
עוד טענה האחות, שוואיל האח היה היחידי שנשאר בבית החולים עם האמא. מנגד, האבא מעיד שוואיל עזר לו לגרור את האוטו ביום האירוע. אז איפה וואיל? גרר את האוטו, ישב בבית או היה אצל האמא? אם היו מביאים את וואיל לעדות התובעת הייתה מסתבכת ולכן הוא לא הובא.
העד הרביעי שלא הובא הוא השמאי. הבעל טען כי לאחר התאונה הגיע שמאי, בחן את הרכב, צילם אותו מכל זווית. עד זה היה יכול לשפוך אור על מקום הפגיעה באוטו. הוא יכול היה להציג תמונות של האוטו מבפנים לאור הטענה שהתובעת שברה קרסול ושברה יד, ונפצעה בראש ולא ראינו שום שמשה מנופצת או דו"ח שמאי.
העד החמישי שלא הובא הוא בוחן התנועה. נטען בכל התצהירים שלאחר האירוע הגיע בוחן תנועה ממשטרת ישראל, צילם ובדק את זירת התאונה. איפה הוא ולמה לא הובא?
לגבי הראיות שהוסתרו, החשוב מכל זה החומר הרפואי. התובעת עשתה את כל על ידה כדי להסתיר את החומר. אני מאמין שהתובעת הסתירה גם חומר רפואי מבא כוחה וגרמה לו להכין מכתב גילוי מסמכים לא נכון. מפנה לכתב התביעה – המסמכים מתחילים בקופת חולים, כאילו שלא הייתה בבית חולים בכלל.
לגבי דו"ח בוחן התנועה, לא הבאנו את הבוחן אבל איפה הדו"ח? אותו דבר לגבי השמאי, איפה דו"ח השמאי? הדבר החשוב מכל, לא הוגשו תמונות של מקום התאונה ושל הרכב. כדי שתמונה תתקבל היא צריכה להיות מוצגת גם במקור שלה וגם מי שצילם את התמונה צריך להעיד במשפט. תמונה שלא מוגשת באמצעות האדם שצילם אותה מהווה עדות מפי השמועה והיא פסולה. משקדמה התנגדות להגשת התמונות, מבקש למשוך אותן מתיק המוצגים. על התמונה עצמה לא הוטבע תאריך, אנו לא יודעים אם התמונה צולמה לפני שנה או לאחר חודש מיום התאונה. בתמונה לא רואים כל סימן של התנגשות בקיר. רכב שנטען כי הוא גרם להריסה של מרפסת, לא רואים סימן של הפח על הקיר. הרכב צולם ביער כלשהו או בחורשה. אפילו לא בקרבה או ברחוב בו אירעה התאונה. אם היה מגיע אדם הייתי שואל אותו על כך. לא צולם פנים הרכב כדי להראות את ההרס הנטען שגם לפציעות כה חמורות. אם מסתכלים על התמונה הזו, כל הטענה של תהום ו"חשבתי שאני נופלת לתהום" קורסת. הגובה של האוטו הוא נמוך מהקצה העליון של המרפסת, אם אדם יושב באוטו הזה במקום שביקשו להגיש את צילומיו אי אפשר לראות תהום.
לגבי עצם היות עדות התובעת עדות יחידה של בעל דין. עדות התובעת לגבי אופן התרחשות התאונה היא עדות יחידה של בעל דין. כך גם עדות הבת מאחר ומדובר בעדות של הורה ובן.
לגבי עדות השכנה. השכנה נשאלה באופן מפורט האם כל מה שאמור בתצהיר הוא אמת, נשאלה אם היא הבינה כל מילה ולא נשאלה זאת סתם. מאחר ובעדות השכנה עולה סתירה מהותית ביותר בין עדותה לבין עדות שאר העדים לגבי הימצאות הבעל. גם האמא וגם הבת וגם הבעל העידו שהבעל היה בתל אביב. ומה אומרת השכנה בתצהירה? שלאחר התאונה היא הלכה והזעיקה את הבעל מהבית, סעיף 6 לתצהיר. איך בית המשפט לאחר סתירה כזו יכול לבסס כל ממצא עובדתי על עדות עדה שהעידה לפי דעתי עדות שקר. והיא גם עדה שכנה וחברתה של התובעת שמעוניינת בתוצאות המשפט.
לגבי עדות הבעל, התובעת תיארה את בעלה בעמ' 6 בשורה 3 כ"שקרן, שקרן, שקרן". הבעל אישר בחקירתו הנגדית באופן מפורש שהוא מבין את משמעות המילים "גובה, גג, מרפסת" בשפה העברית. מילים אלו נרשמו מפיו בחדר המיון. כך שהטענה שהועלתה בתצהירו "במידה ומישהו הבין ממני בטעות כי אשתי נפלה מגובה זה נבע מקשיי שפה ואי הבנה". דין טענה זו להידחות. הבעל סיפר שהיה בתל אביב, העדה כביכול הניטרלית במשפט סיפרה כי הוא היה בבית. עדות הבעל היא עדות יחידה של בעל דין, מדובר בבעל ואישה. מפנה לסעיף 54 לתביעת ראיות.
לגבי עדות הבת, הבת טוענת מצד אחד שאחיה וואיל שהה ליד מיטת אמו. מנגד האבא אומר שבאותו זמן ובאותה שעה וואיל היה על הטנדר בכפר מזיז את האוטו. מאחר ומדובר בעדות יחידה של בעל דין של הבת, אני מתקשה לראות את בית המשפט מנמק את הסיבה שבגינה האמין לעדה זו לאור הסתירה שתיארתי לעיל.
לגבי הגשת המסמכים הרפואיים, בית המשפט הציע לתובעת ונתן לה הזדמנות לזמן את הרופאים שחתומים על האישורים הרפואיים והתובעת וויתרה על כך ואין לה להלין אלא על עצמה. כל טיעוניו של חברי בקשר להגשת תיק המוצגים, אזכיר כי לאור בקשה מפורשת של הנתבעת ביקשנו שתיק זה יתנהל ללא תצהירים מאחר ומדובר בתיק של מהימנות ובית המשפט קיבל זאת. התובעת פעלה בניגוד להחלטת בית המשפט והגישה תצהירי עדות ראשית. לאור האמור, הנתבעת סברה שבית המשפט לא ירשה לתובעת בישיבת ההוכחות להביא כל ראיות.
לגבי דו"ח החקירה, אני מצהיר שלא הייתה חקירה בתיק זה מהטעם שהמסמכים וחומר הראיות המצוי בתיק, לא מצריכים שום חוקר. יש לנו ראיות המספיקות להביא לדחיית התביעה ללא שום דו"ח חוקר.
לעניין הטענה שנוהל מו"מ עם חברת הביטוח לפני הוצאת התיק להגנה, אכן נוהל מו"מ אבל זאת לאחר שהתובעת כפי שהסתירה מבית המשפט את החומר הרפואי מבית החולים, הציגה רק את החומר הרפואי שנעשה בכפר אצל רופא המשפחה שם אין זכר לנפילה מגובה.
לגבי ההתייחסות לכתב ההגנה שלנו, מפנה לסעיף 4.ב' בו טענו כי מדובר בטענה שקרית. זו טענה מפורשת.
לגבי הגרסה שנמסרה למשטרה ושבא כוח התובעת רואה בה אם כל הגרסאות, מדובר בפנייה יזומה של התובעת 3 חודשים לאחר התאונה. בחודש ינואר 2011 התובעת הולכת למשטרה ואומרת להם שיפתחו נגדה תיק חקירה שהיא נסעה והתנגשה בקיר. זה מה שהיה. לא היה במקום התאונה שוטר, לא שלחו לה בדואר כלום. חלק מניסיון ההונאה זה ללכת למשטרה ולהציג אסמכתאות כאילו האירוע נחקר. התנגדנו מאחר ומדובר בסיוע עצמי.
לגבי הטענה האחרונה של התובעת לפיה יש לה משכנתא והיא אינה משקרת, בדקתי טענה זו, וגם אנשים שלוקחים משכנתא משקרים.
מבקש לדחות את התביעה ולחייב בהוצאות משפט לדוגמא.

ב"כ התובעת: חברי כמעט והעיד כאן על דוכן העדים כאילו שהוא מכיר את האירועים ממקור ראשון ולכך אני מתנגד בתוקף באופן כללי. אני מזכיר, רק הראיות שהוגשו לבית המשפט הן הראיות בתיק. חברי הגזים בתיאוריו והטעה ויצר מצג עובדתי שונה בתכלית מזה שהיה. כך לדוגמא טען, שהתובעת טענה לקריסת המרפסת בעוד שהתובעת סה"כ טענה שנגרם סדק בקיר. חברי טען שהעדה השכנה רצה להזעיק את הבעל מביתו, בעוד שבתצהירה היא מציינת שהיא רצה לביתה ולא לביתו. מפנה לסעיף 6 לתצהירה. בחקירה הנגדית כשנשאלה על כך, עמ' 18 שורה 18, היא השיבה שהיא הזעיקה אותו והתקשרה אליו. טענות חברי בעניין תצהירי העדות הראשית אינן נכונות. בית המשפט לא אסר הגשת תצהירים בגלל שמדובר בתיק מהימנות אלא הורה על הגשת תיק מוצגים ליום מסוים. התובעת, בין ראיותיה, מצאה לנכון לצרף גם תצהירים. כמובן שהעניין לא נבע מהחלטה של התובעת אלא של בא כוח התובעת.
חברי מתנגד בתוקף להגשת תמונות, מאחר והוגשו שלא באמצעות מי שצילם אותן. התמונות הוגשו חודשים רבים לפני מועד ההוכחות וכל התנגדות בעניין זה ראוי שהייתה מוגשת לבית משפט. כפי שמגישים התנגדות זמן רב קודם לכן עם אפשרות לתגובה וחברי לא עשה כן. תמונה שווה אלף מילים, כך שבית המשפט בנקל יכול להתרשם הן ממצב הרכב והן ממצב המרפסת מהתמונות שהוצגו לו.
לגבי הסתירות לכאורה שמעלה חברי לגבי מקום הימצאו של הבן שלא הופיע, הרי שחברי הוא זה שציין את שמו כאן לראשונה. במהלך הישיבה דובר על בן שהיה בבית החולים ודובר על בן שעזר לגרור את הרכב. לתובעת ארבעה ילדים. חברי לא התייחס בסיכומי התשובה ולו במשפט אחד לטענה שלי בדבר אי הגשת ראיות לבית המשפט, וכי המסמכים אינם מהווים ראיה קבילה בפני בית המשפט. זו הטענה הבסיסית לגבי המסמכים הרפואיים ודווקא לגבי זה חברי לא התייחס.

<#6#>
החלטה

פסק דין יומצא לצדדים.

<#7#>

ניתנה והודעה היום ז' תשרי תשע"ה, 01/10/2014 במעמד הנוכחים.

עירית הוד , שופטת