הדפסה

י.א.ח. כל בו לחקלאי ולגינה (1996) בע"מ נ' לוסקי

בפני כב' הרשמת הבכירה עידית כלפה

המבקש:

אלי לוסקי

נגד

המשיבה:

י.א.ח. כל בו לחקלאי ולגינה (1996) בע"מ

החלטה

1. התנגדות לביצוע שיק ובקשה להארכת המועד להגשתה.

המדובר בהתנגדות שהוגשה לאחר למעלה משמונה שנים ממועד מסירת האזהרה, ואולם המבקש טוען כי האזהרה לא הומצאה לידיו, כי במקום ביצוע המסירה לא מתגוררים בני משפחתו וכלל לא ברור מי חתם על אישור המסירה שכן המבקש יצא את הארץ קודם ליום המסירה המצוין בתיק ושהה בחו"ל משך שנים רבות.

לטענת המבקש רק ערב הגשת ההתנגדות נודע לו על דבר קיומו של ההליך וזאת כשפנה לקונסוליה הישראלית במדינת ניו יורק לשם הארכת תוקף דרכונו הישראלי ושם נאמר לו כי לא ניתן להיענות לבקשתו שכן תלוי ועומד כנגדו צו עיכוב יציאה מן הארץ (שלאחר בדיקה התברר כי מקורו בהליך דנן).

לגופו של עניין, טוען המבקש כי אינו חייב מאומה באופן אישי למשיבה וכי זו מנסה לגבות ממנו שלא כדין חוב של חברת א.א.א. גידולי קטניות בע"מ (להלן: "החברה") שעיסוקה היה בגידול עגבניות ואשר היתה בבעלות המבקש.

המבקש טוען כי לאחר שבחן את השיק נשוא תיק ההוצל"פ נוכח לראות כי למעט שרטוט חתימתו במקום המיועד לכך, הרי שכל המשורטט על גבי השיק הן בחלקו הקדמי והן בגבו, לא בוצעו בהסכמתו ובוודאי שלא על ידו ותוך מרמה וזיוף. כך, מעולם לא ערב המבקש לחובות ו/או התחייבויות החברה ומבירור שערך רוה"ח של החברה עולה כי נותר לחברה חוב בסך 85,120 ₪ למשיבה (שלא כנקוב בשיק), חוב שכאמור ממילא אין המבקש ערב לו באופן אישי.

המבקש טוען כי מקורו של השיק נשוא התובענה במספר המחאות, וביניהן השיק דנן, אשר נמסרו ע"י המבקש כשהן חתומות בלבד לידי חבר ילדות של המבקש, מר מיקי זיו, וזאת במסגרת עסקת רכישת בית צמוד קרקע במושב נווה מבטח, המצוי בשלבי בנייה סופיים, בה היה אמור המבקש להשקיע לפי הצעתו של מר זיו.

כך, הותיר המבקש כאמור בידיו של מר זיו את ההמחאות החתומות ואשר יועדו להשקעה האמורה. אלא, שהתברר למבקש כי מר זיו מעל באמונו ועשה בשטרות ככל העולה על רוחו, ובהתאם, מילאו מר זיו ו/או מר אריה ברון, בעליה של המשיבה, ושרטטו את כל יתר הפרטים המצויים על גבי השיק.

המבקש מציין בנקודה זו כי מר זיו עסק בזמנים הרלבנטים בחקלאות ורכש את הציוד החקלאי לו נדרש מהמשיבה, זאת מלבד היותו חבר וותיק וקרוב של מר ברון, בעליה של המשיבה.

חתימת המבקש על גב השטר זויפה אם כן לעמדתו, המילים "צ'ק ביטחון" לא נכתבו על ידו ותמוה כיצד מופיעה על גב השטר ערבותו האישית שכן ממילא מדובר בשיק אישי של המבקש, מחשבונו האישי.

בנסיבות אלה, ומשאין המשיבה זכאית מבחינה מהותית עפ"י השטר, היא אף איננה אוחזת כשורה משנטלה את השטר בחוסר תום לב ובידיעה שהינו פגום.

המבקש אף טוען כנגד חישוב הריבית בשיעור של 16% כפי שביצעה המשיבה, ללא כל תימוכין לזכותה לעשות כן.

2. המשיבה טוענת מנגד כי המדובר בשיק ביטחון שנמסר ע"י המבקש באופן אישי לידי מנהל המשיבה וזאת על מנת שניתן יהא לפתוח לו כרטיס ולספק לו סחורה. המבקש נתן אפוא שיק אישי שלו וכן חתם בגב השיק על ערבותו האישית לפרעון חובות החברה, ומכאן כי התחייב באופן אישי לתשלום החוב.

משנותר חוב ונעשה ניסיון לעשות שימוש בשיק הביטחון, חזר השיק מחמת אי כיסוי מספיק.

לעניין ההמצאה, טוענת המשיבה כי האזהרה הומצאה למבקש כדין, לידיו כפי שאישר בחתימתו על גבי אישור המסירה, ולא רק זאת, אלא שלימים יצר קשר עם המשיבה מר בני רענאי מטעם המבקש ובמספר שיחות הציע למשיבה סכומים שונים לסגירת החוב.

3. לאחר ששקלתי בטענות הצדדים, ולאחר ששמעתי חקירותיהם של המבקש, מנהל המשיבה ומר בני רענאי, וכן עיינתי בכל החומר שהוגש ומתוך הדין הקיים הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשות להתקבל, ובתנאי כי העירבון שהופקד ע"י המבקש בסך של 100,000 ₪, יוותר כערובה כספית כנגד קבלת הבקשות.

תחילה באשר להארכת המועד, בקשה במסגרתה טוען למעשה המבקש כנגד ההמצאה גופה, ולפי עדותו, עליה עמד בחקירתו, לא קיבל לידיו את האזהרה אלא נודע לו על דבר קיומו של ההליך שנים רבות לאחר מועד המסירה הנטען וערב הגשת ההתנגדות, שעה שפעל מול הקונסוליה הישראלית במדינת ניו יורק לשם הארכת תוקף דרכונו הישראלי ואולם לא ניתן היה להיענות לבקשתו לנוכח צו עיכוב יציאה מן הארץ שהוצא כנגדו במסגרת ההליך דנן.

כאמור, המבקש טוען כי לא שהה בארץ במועד ביצוע המסירה הנטענת וכי החתימה המופיעה על אישור המסירה מיום 11.2.04 איננה חתימתו כלל.

אמנם, אף לאחר שצורפה תעודת בירור פרטים על נוסע בנוגע לכניסותיו ויציאותיו של המבקש מן הארץ ואליה, נותרה אי בהירות רבת משמעות בכל הנוגע להעדרו מן הארץ בזמנים הרלבנטים למסירת האזהרה, שכן מהתעודה עולה כי לאחר כניסתו ביום 15.11.02 לארץ לא נרשם מועד יציאה והמידע הבא המופיע בתעודה הינו מועד כניסה לארץ כעבור שנים רבות, ביום 8.4.13. ברור אם כן, כי הנאמר בנקודה זו בסיכומי המבקש כי המבקש שהה ברציפות בחו"ל החל מיום 9.10.02 ושב ארצה רק ביום 8.4.13, אינו אפשרי שכן הרישום מעלה כניסת המבקש ארצה ביום 15.11.02 והמבקש העיד בעצמו כי יצא את הארץ בתחילת שנת 2004, לארה"ב, ושהה שם מאז ברציפות (למעט לביקורים, וזאת אף כעולה מהתעודה).

מכאן, כי המבקש אמנם יצא את הארץ במועד כלשהו שלאחר חודש נובמבר 2002, אלא שמסיבה שלא הובררה לא נרשמה יציאה זו ולמרבה הצער המבקש אף לא נתן התייחסותו לכך במסגרת סיכומיו.

יחד עם זאת, מששקלתי הן בעדות המבקש והן במצרף הראיות והנסיבות, לרבות העדרן של ראיות מספקות לתמיכה בקיומה של המצאה כדין, הגעתי לכלל מסקנה כי נותר ספק בהמצאה באופן שאינו מאפשר לקבוע כי אמנם מדובר בהמצאה כדין לידי המבקש ואינו מאפשר לשלול גרסתו, ספק המחייב בנסיבות קבלת הבקשה להארכת המועד, במיוחד לנוכח חשיבותה הבלתי ניתנת לערעור של המצאת הבקשה לביצוע השטר והאזהרה, ככתב טענות פותח, לידי הנתבע מכוח השטר.

4. המבקש העיד כאמור כי לא חתם על אישור מסירת האזהרה ומשהוצג לו האישור, לראשונה במועד הדיון, השיב מיידית כי כלל אין המדובר בחתימתו.

עיון באישור המסירה מלמד כי החתימה המופיעה שם כחתימת המבקש שונה בתכלית מיתר חתימותיו המצויות בתיק בית המשפט, לרבות חתימתו על גבי השיק, לגביה אין מחלוקת כי הינה חתימתו.

המשיבה טענה תחילה כי בשל חלוף השנים ושינוי מקום משרד בא כוחה מאז ביצוע המסירה אין היא מוצאת את אישור המסירה ואולם תנסה למוצאו עד למועד שנקבע לדיון בהתנגדות ובבקשה להארכת המועד (ר' האמור בתגובתה לבקשה להארכת המועד).

רק בפתח הדיון שנקבע כאמור טען ב"כ המשיבה כי אישור מסירה נמצא ברשותו וכי הוא מבקש להציגו במהלך חקירת המבקש. לא ברור באיזה מועד קודם למועד הדיון ובכלל נמצא אישור המסירה ומדוע בנסיבות אלה לא דאגה המשיבה להתייצבות המוסר לחקירה, זאת אף חרף החלטתי המפורשת מיום 4.2.13 ולפיה יהא כל צד אחראי להתייצבות העדים מטעמו לדיון שנקבע. הצגתו לפתע של אישור המסירה רק במועד הדיון הציבה אם כן את המבקש בפני עובדה מוגמרת ומבלי שניתנה לו הזכות לחקירת המוסר, ובכך פועל אי קיום חקירה כאמור לחובת המשיבה בנקודה זו.

זאת, מאחר והעדר רישום מועד היציאה של המבקש את הארץ, אף כי מעלה תהיות לרוב במיוחד מקום שלא נעשה כל ניסיון ליתן לכך הסבר כלשהו, מותיר למעשה את שאלת כשרות ההמצאה כתלויה בשאלה האם אמנם נמסרה האזהרה לידי המבקש שחתם כי קיבלה, כעולה מהרישום שנעשה ע"י המוסרת, הגב' רחל כהן, על גבי אישור המסירה (ויצוין, ללא תצהיר המוסרת), ובהינתן עדותו של המבקש כי אין המדובר בחתימתו, עדות שלא מצאתי יסוד לקבוע כי איננה מהימנה, והשוני הניכר בין חתימה זו לחתימות המבקש האחרות, הרי שהעדר חקירת המוסרת מטה את הכף לעמדת המבקש.

לכך, מצטרפת עדותו של מר רענאי אשר העיד ברורות, ובניגוד לגרסת המשיבה, כי לא פעל מטעמו של המבקש או על דעתו ואף להיפך, לא היה לו כל קשר עם המבקש, המבקש לא ביקש אותו או הסמיכו לטפל בענייניו, והוא אף אמר זאת למי מטעם המשיבה כששוחח עימם.

מר רענאי העיד כי המבקש לא רק שלא פנה אליו כלל, אלא שכשנודע לו שהמבקש נמצא בארץ והתקשר עימו זכה לקיתונות של כעס מהמבקש ששאלו מי הסמיך אותו לפנות בשמו.

בהינתן אפוא עדות זו, משלא הציגה המשיבה כל ראיה למודעות פוזיטיבית כלשהי של המבקש על דבר קיומו של ההליך משך השנים הרבות שחלפו מאז פתיחת תיק ההוצאה לפועל, ובהינתן העובדה כי המדובר במי שיוצא ושב את גבולות הארץ תדיר, יש לקבוע כי לא הוכחה די הצורך המצאה מלאה למבקש באופן שיהא בה כדי לשלול טענותיו ולדחות את בקשתו ויש להעדיף אם כן במקרה זה קבלת הבקשה.

5. באשר להתנגדות גופה, ואף כי כמובן שלא ניתן לקבוע מסמרות בשלב דיוני מקדמי זה ולא ניתן לפיכך לשלול גרסת המשיבה שלמעשה טרם נשמעת בשלב הנוכחי, לא מצאתי כי גרסת המבקש קרסה בחקירתו או לנוכח ראיות אחרות, ולפיכך יש ליתן לו את האפשרות להתגונן בפני הטענות הנטענות כנגדו.

כידוע, הלכה היא כי בשלב בו שוקל בית המשפט האם ליתן למבקש רשות להתגונן בפני תובענה, אין מוטל על מבקש הרשות אלא עול הוכחה מצומצם, במסגרתו לא נשקלים שיקולי מהימנות, לא נבדקות הראיות לגופן והרשות ניתנת מקום שאין הגנתו של המבקש קורסת בחקירתו הנגדית או מתמוטטת נוכח החומר הקיים, ואף אם נותרת היא בגדר הגנה בדוחק.

כלל ידוע הוא כי הדיון בבקשת הרשות להתגונן אינו יכול לבוא במקום המשפט, וכי רק אם ברור הדבר ונעלה מספק, שאין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו, רק אז תידחה התנגדותו.

כן, ר' האמור בספרו של ד"ר יואל זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית) בעמ' 675:

"סדר הדין המקוצר משמש את המטרה למנוע דיון בתובענה רק אם ברור הדבר ונעלה מספק, שאין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו; אין לקבוע שהעניין הוא כך אלא אם תצהיר הנתבע לא גילה "הגנה לכאורה". הדיון בבקשת הרשות להתגונן אינו יכול לבוא במקום המשפט. הטעם הוא, שמצד התובע לא הוגשה לבית המשפט כל ראיה שהיא. אפילו המסמך המשמש ראיה לתביעה לא אומת בשבועה, והוא יכול להיות מזוייף".

ר' גם ע"א 9654/02 חב' האחים אלפי בע"מ נ' בנק לאומי לישראל, פ"ד נט (3) 41.

ר' בעניין זה האמור בע"א 517/87 ליאון פטלז'אן ואח' נ' בנק איגוד לישראל (ניתן ביום 25.11.93, לא פורסם):
"אין צורך להגיע למסקנה שלנתבע סיכוי טוב בהגנתו; מספיקה המסקנה, שאם תתקבל גרסת הנתבע כמהימנה – אזי יש לו סיכוי כלשהו להצלחה. לטובת התובע ניתן לפסוק רק, כאשר אין ספק בכך, שאין לנתבע הגנה כלשהי, ולא התעורר כל נקודה הגיונית, שאפשר לטעון לטובת הנתבע."

בשלב זה, לא רשאי בית המשפט לקבוע עובדות, או לברר את המצב הקיים לאשורו, וככל שמבקש הרשות מאשר בחקירתו טענותיו בתצהיר, יש ליתן לו הרשות. חקירת המבקש נועדה להביא את המצהיר לנסיגה מן הגרסה האמורה בתצהירו, כלומר להציל מפיו מידע שימוטט את ההגנה על פי התצהיר, וככל שהדבר לא הושג והמצהיר עומד על טענותיו, אין מקום להמשך בירור במסגרת הבקשה, שכן זו אינה באה במקומו של המשפט עצמו.

יפים הדברים שנאמרו בעניין זה בע"א 3300/04 צול ניהול פרויקטים בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ (ניתן ביום 9.12.09, לא פורסם):

"התביעה בסדר דין מקוצר מעמידה בפני הנתבע "משוכה" דיונית טרומית, בדמות הצורך בקבלת רשות להתגונן. הואיל ומשוכה זו מפרה את האיזון הדיוני בין התובע לנתבע, הבקשה למתן רשות להתגונן תידחה רק כאשר ברור הדבר ונעלה מספק, שאין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו ...
בפסיקה הענפה שנתגבשה במהלך השנים, נקבע כי עול ההוכחה המוטל על המבקש להתגונן הינו קל: "בתביעה המוגשת בסדר דין מקוצר יש ליתן לנתבע רשות להתגונן, כל אימת שיש בתצהירו כדי להצביע על הגנה לכאורה, ולו בדוחק, מפני התביעה..." (ע"א 248/89 החברה הכללית למוסיקה נ' Warner, פ"ד מו(2) 273, 277 (1992)). הנתבע יקבל רשות להתגונן גם אם הסתפק בהעלאת טענה בעל-פה שיש בה כדי לסתור מסמך בכתב (ע"א 390/59 רוז'ינסקי נ' וייט, פ"ד יג(3) 2149 (1959)). החובה המוטלת על הנתבע, במסגרת הבקשה, הינה לאשר את טענותיו בתצהיר. משעשה כן, "עומדות, איפוא, טענות ההגנה בחזקת אמת, ובית המשפט שואל את עצמו: בהנחה שהגנת הנתבע אמת היא היכול הנתבע לזכות במשפט? אם התשובה על כך היא 'כן' נותנים לנתבע רשות להתגונן". זאת ועוד, "בדונו בבקשה למתן רשות להתגונן, אין השופט, או הרשם, רשאי לקבוע עובדות, כדרך שעובדות נקבעות בתצהיר לצורך הליכי ביניים. לא זו מטרתו של סדר הדין המקוצר. אין השופט רשאי, בשלב זה לשקול את מהימנות העדות ולסרב לנתבע רשות להתגונן מפני שאינו נותן בו אמון". נובע מכך, "כי אין הנתבע חייב לשכנע את השופט שטענותיו בתצהיר – אמת הן. די לו להראות כי הגנה אפשרית בפיו, ולו רק בדוחק ובית המשפט חייב ליתן רשות להתגונן".
...
בפסיקתו של בית משפט זה מן השנים האחרונות הנטייה היא, ככלל, ליתן רשות להתגונן כל אימת שטענות ההגנה מעלות סוגיות המצדיקות בחינתן בדרך של בירור התובענה לגופה ... נטייתו זו נובעת, בין השאר, ממעמדה של הזכות להתגונן: "זכות זו, ביסודה, שקולה כזכות דיונית בעלת מימד חוקתי, בדומה, וכפועל נגזר, מזכות הפנייה לערכאות של התובע, אשר הוכרה במשפטנו כבעלת אופי חוקתי"; לכן נקבע כי "בשל מעמדה הרם של הזכות הדיונית להתגונן, יש צורך במידת וודאות גבוהה בדבר חוסר רצינותן והעדר ממשותן של טענות ההגנה, כדי להצדיק דחיית בקשה לרשות להתגונן" (ע"א 10189/07 ששון נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ ( [פורסם בנבו], 15.6.09), פסק-דינה של השופטת פרוקצ'יה."

6. מהלך חקירתו עמד המבקש על גרסתו כפי שהובאה בתצהיר ההתנגדות, וטענותיו בדבר היות הרישומים על גבי השיק בגדר חריגה מהרשאה ובדבר היות חתימתו על גב השיק כערבות לחיובי החברה מזויפת, צריכות בירור והכרעה לגופן. בשלב זה לא ניתן להכריע בשאלות העובדתיות האם אמנם נמסר השיק למר זיו במסגרת אחרת, כטענת המבקש, ואילו זה חרג מן ההרשאה שניתנה לו לשימוש בשיק, או שמא נמסר השיק באופן אישי מהמבקש למנהל המשיבה כערובה לפרעון חיובי החברה, כגרסת המשיבה.

כאמור, בשלב זה על בית המשפט להימנע מקביעת כל ממצא, והיות שהמבקש עמד על גרסתו בחקירה וגרסתו לא נתמוטטה, הרי שיש לקיים דיון מלא בתובענה לבחינת הטענות, במסגרתו יובאו ראיות הצדדים והמחלוקת תוכרע לגופה.

מובן, כי כלל התהיות שהועלו ע"י המשיבה בנוגע לגרסת המבקש מקומן להתברר, אולם לא די בהן כדי לשלול את גרסתו הבסיסית של המבקש באשר לנסיבות יציאת השיק מרשותו ודומה כי בשלב זה עולה ההגנה על גדרה של הגנה בדוחק.

מכל המקובץ, יש להורות על קבלת ההתנגדות תוך הותרת הערובה המופקדת בקופת בית המשפט כנגד קבלת הבקשות.

7. הבקשה להארכת המועד וההתנגדות מתקבלות.

תצהיר ההתנגדות ישמש ככתב הגנה ולפי סכום התובענה יועבר הדיון לסדר דין רגיל.

שאלת ההוצאות תוכרע בהתאם לתוצאות ההליך.

מזכירות בית המשפט מתבקשת להמציא החלטה זו לב"כ הצדדים.

ניתנה היום, כ"ח אב תשע"ד, 24 אוגוסט 2014, בהעדר הצדדים.