הדפסה

ירון ואח' נ' ים אילת בע"מ (בכינוס נכסים) ואח'

בפני כב' סגן הנשיאה ישעיהו שנלר-אב"ד, השופט ד"ר קובי ורדי, השופט חגי ברנר

המערערים
1. מיכאל ירון ו- 226 אח'

2. ארז שמעון ברהום ו- 32 אח'

ע"י ב"כ עו"ד אייל אברמוב, גדעון גולדשטיין ורון טראוב

נגד

המשיבים
1. ים אילת בע"מ (בכינוס נכסים)

2. מלון נופית אילת בע"מ (בפירוק ובכינוס נכסים)

3. דולב אמיר, עו"ד

4. בנק לאומי לישראל בע"מ

5. אלזם מאיר, עו"ד

6. עיזבון המנוח עו"ד רפאל ברוכשטיין ז"ל

ע"י ב"כ עו"ד מנחם אברמוביץ', דור שחם ושרית רוזנברג- זדה

<#2#>

פסק דין

השופט חגי ברנר:

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום (כב' השופטת הבכירה ח' ינון), אשר דחה על הסף מחמת מעשה בית דין את תביעותיהם הנפרדות של 260 המערערים נגד המשיבים, בגדרם של ת.א. 10322/08 ו- ת.א. 10349/08.

מבוא

המערערים נמנים על רוכשי דירות נופש במלון דירות בעיר אילת אשר היה ידוע כמלון דורטל- סול אילת (להלן: "המלון"). המלון כלל 301 דירות נופש, מתוכן נמכרו לרוכשים שונים 279 דירות.

בשנת 2005 תבעו שמונה מבין רוכשי הדירות, אשר רכשו שלוש דירות במלון, את המשיבים, בגדרו של ת.א. 14612/05 פייס ואח' נ' ים אילת בע"מ ואח' ( להלן: "תביעת פייס"). במסגרת תביעת פייס דרשו התובעים פיצוי בסך של 2,046,930 ₪, בגין נזקים שנגרמו להם מאז תחילת שנת 2001, לאחר שהופסקה פעילותה של חברת הניהול שניהלה את המלון ונחסמה הגישה לדירות הנופש. בין השאר נטען כי כונסי הנכסים של המלון השתלטו שלא כדין על שטחים ציבוריים במלון, מנעו מהתובעים גישה ליחידות הנופש שרכשו, נמנעו מהפעלת המלון באמצעות חברת ניהול, לא עשו די כדי למכור את הנכסים המשועבדים ונמנעו מהצבת שמירה על המלון. מי שייצג את התובעים בתביעת פייס היה עו"ד מוטי ברקן.

ביום 1.9.2005, בגדרה של תביעת פייס, הגישו 192 רוכשים נוספים של דירות במלון, שהיו מיוצגים אף הם ע"י עו"ד ברקן, בקשה להתיר להם להגיש בעתיד תביעה דומה, לאחר שיינתן פסק דין בתביעת פייס. במסגרת אותה בקשה הם אף ביקשו שבית המשפט יקבע "כי קביעותיו בתיק זה ייחשבו כמחייבות בין כל הצדדים ויהוו השתק פלוגתא ביניהם." יצויין כי הרוכשים שהגישו את הבקשה, נמנים על המערערים בהליך הנוכחי.

המשיבים הודיעו לרוכשים הנוספים שהם מתנגדים לבקשה והיא נדחתה ביום 26.9.2005 בהחלטה קצרה של כב' השופטת ד' מארק- הורנצ'יק בזו הלשון: " הבקשה נדחית בהעדר הסכמת הנתבעים להסדר הדיוני המוצע. יתכבדו התובעים הפוטנציאלים ויגישו תביעותיהם ובית המשפט ידון בהן."

אין חולק כי התנגדותם של המשיבים לאותה בקשה נבעה אך ורק מחמת רצונם לאלץ את הרוכשים הנוספים להגיש תביעה משפטית משל עצמם, ולשלם את האגרה הכרוכה בכך, וזאת מתוך הערכה (שהתבדתה) שהרוכשים הנוספים יימנעו מלעשות כן על מנת לחסוך מעצמם את תשלום האגרה.

בשנת 2008 הגישו המערערים 260 תביעות נפרדות נגד המשיבים, באותן עילות וטענות שנטענו במסגרת תביעת פייס.

ביום 10.7.2008 הושג הסדר דיוני, בהסכמת המערערים והמשיבים, לפיו עוכבו ההליכים בתביעות המערערים עד לאחר שיינתן פסק דין בתביעת פייס.

ביום 10.8.2009 דחה בית משפט השלום (כב' סגנית הנשיאה ש' אלמגור) את תביעת פייס.

ביום 15.6.2010 דחה בית המשפט המחוזי את הערעור שהוגש על פסק הדין בתביעת פייס (ע"א 2220/09).

ביום 17.2.2011 הגישו המשיבים בקשה לדחייה על הסף של תביעות המערערים מחמת מעשה בית דין שנוצר בתביעת פייס.

ביום 19.3.2011 ביקשו המערערים לתקן את כתבי התביעה שלהם בדרך של הוספת נתבעים חדשים, הוספת עובדות ועילות חדשות וכן איחוד 260 התביעות הנפרדות לשתי תביעות, בשם שתי קבוצות תובעים נפרדות, שכל אחת מהן תהיה מיוצגת על ידי עו"ד אחר. ביום 15.5.2011 קבע בית המשפט (כב' השופטת הבכירה ח' ינון) כי הבקשה תידון בישיבת קדם המשפט הקרובה. אין חולק כי בסופו של דבר לא נערכה ישיבת קדם משפט, והתביעות נדחו על הסף ביום 14.5.2012, מבלי שתידון הבקשה לתיקון כתבי התביעה.

פסק דינו של בית המשפט קמא

כאמור, בית המשפט קמא דחה על הסף את התביעות מחמת מעשה בית דין.

בית המשפט קבע כי יש לראות במערערים כבעלי קרבה משפטית וכבעלי אינטרסים זהים לתובעים בתביעת פייס ועל כן קיימת בענינם זהות בעלי דין. עוד קבע בית המשפט כי אין להיזקק לתביעה נוספת בין בעלי דין או חליפיהם, מקום שתביעה קודמת בין אותם בעלי הדין המבוססת על אותה עילה, נדונה לגופה והוכרעה על ידי בית משפט מוסמך. הוא הוסיף וציין כי לא יעלה על הדעת שבית המשפט יתן פסיקות סותרות בתביעות זהות בעלות אותה עילה. על כן, משהוכרעה תביעת פייס ונקבע כי המשיבים לא התרשלו כלפי רוכשי הדירות, ומכיוון שמדובר באותם מעשים ומחדלים, אין ממש בהגשת התביעה פעם נוספת בשמות שונים אך באינטרסים זהים. עוד קבע בית המשפט כי המערערים לא הצביעו על עילה חדשה או פלוגתא חדשה אשר טרם נדונה ולכן חלות על התביעות ההלכות בענין השתק פלוגתא והשתק עילה גם יחד.

טענות המערערים

המערערים טוענים כי שגה בית המשפט קמא בכך שהתעלם מההסדר הדיוני המחייב, ולפיו לא יחול הכלל בדבר מעשה בית דין על התביעות הנוספות, וזאת לנוכח סרובם של המשיבים להצעת ההסדר שהוצעה להם עוד בשנת 2005, ולפיה ממצאי פסק הדין בתביעת פייס יהוו השתק פלוגתא גם בתביעות הנוספות. לדידם של המערערים, סרובם של המשיבים להסכים לקיומם של השתקי פלוגתא מהווה הסדר שלילי לפיו לא יחול הכלל בדבר מעשה בית דין על התביעות הנוספות. בנוסף, סרוב זה של המשיבים יוצר השתק שיפוטי המונע מהם כיום מלטעון שישנו מעשה בית דין.

עוד טענו המערערים כי לא היה מקום להחיל עליהם את הכלל בדבר מעשה בית דין משום שהם לא היו צד לתביעת פייס. לשיטתם, קיומה של "קרבה משפטית" לענין מעשה בית דין, נבחן באמצעות שני מבחנים מצטברים, והם מבחן "זהות האינטרסים" ומבחן "השליטה". בעניננו, בית המשפט קמא התעלם כליל ממבחן "השליטה" והסתפק במבחן "זהות האינטרסים". לגופו של ענין, המערערים לא שלטו על תביעת פייס וחלק גדול מהם כלל לא היה מיוצג על ידי עו"ד ברקן בעת שנוהלה תביעת פייס.

בנוסף טענו המערערים כי רבות מהפלוגתאות שנדונו בתביעת פייס לא הוכרעו בממצא פוזיטיבי או שהוכרעו אגב אורחא ולכן אינן יוצרות מעשה בית דין.

המערערים טוענים עוד כי בית המשפט קמא שגה כאשר קבע שהמערערים לא הצביעו על עילות או פלוגתאות חדשות, שכן אלה פורטו בכתב התביעה המתוקן שביקשו להגיש, אלא שבית המשפט קמא כלל לא דן בבקשת התיקון, למרות שהודיע כי יעשה כן במסגרת ישיבת קדם המשפט שתתקיים בפניו (ואשר לבסוף, כלל לא התקיימה).

טענות המשיבים

המשיבים תומכים בפסק דינו של בית המשפט קמא. הם טוענים כי תביעותיהם של המערערים זהות לחלוטין לתביעת פייס, אשר נדונה והוכרעה לגופה, ולכן בדין הן נדחו על הסף.

המשיבים מוסיפים וטוענים כי תביעת פייס התנהלה על ידי עו"ד ברקן כמעין "תובענה מייצגת", והמערערים, שהיו אף הם מיוצגים על ידי עו"ד ברקן, קיבלו דיווחים ועדכונים שוטפים מעו"ד ברקן בדבר ניהולה של תביעת פייס. הם אף היו מעורבים בה באופן פעיל, שעה שחלקם נכח בדיונים וחלק מהם אף נתן תצהירים לטובת התובעים שם. רק עתה, לאחר ששתי ערכאות קבעו כי לא נפל כל פגם בהתנהלותם של המשיבים, מנסים המערערים לחתור תחת הכרעות אלה.

לדידם של המשיבים, הפיצול בין התובעים בתביעת פייס לבין המערערים הוא מלאכותי, והאינטרס של המערערים היה מיוצג גם בתביעת פייס, באמצעות בא כוחם עו"ד ברקן.

המשיבים מוסיפים וטוענים כי בדין נדחו התביעות על הסף מחמת מעשה בית דין, הן במובן של השתק פלוגתא והן במובן של השתק עילה. בנסיבות הענין קיימת "קרבה משפטית" וזהות אינטרסים באופן מובהק בין התובעים בתביעת פייס לבין המערערים, שהרי אלה גם אלה פעלו ופועלים כחלק מקבוצה אחת של בעלי אינטרסים בשמם מתנהלים ההליכים. הגם שמדובר ב- 260 תובעים, לכולם זכויות זהות, טענות זהות, ועד לאחרונה, גם אותו עו"ד. המערערים אף קשרו את עצמם לתוצאות תביעת פייס בהצהרות שהצהירו במסגרת הבקשה שהגישה בשנת 2005 כמו גם במסגרת סעיפים שונים בכתבי התביעה שהגישו.

המשיבים טוענים עוד כי השוואתה של תביעת פייס לתביעותיהם של המערערים מגלה כי עסקינן בכתבי טענות זהים וממילא עסקינן בעילות תביעה זהות.

עוד טוענים המשיבים כי פסק הדין בתביעת פייס דן לגופו של ענין בכל הטענות, והכריע בהן, והעובדה שהערעור על פסק הדין נדחה, מדברת בעד עצמה.

המשיבים מוסיפים וטוענים כי אין מקום לתקן את כתב התביעה שכן הטענות המועלות בו כבר נדונו והוכרעו בתביעת פייס. עוד טוענים המשיבים כי הבקשה לתיקון התביעה היא נסיון חסר תום לב לזכות מן ההפקר באפשרות לנהל הליך לגביו יש מעשה בית דין, ואין לאפשרו.

דיון והכרעה

לאחר ששמענו את טיעוני הצדדים בעל פה ועיינו בטיעוניהם המפורטים בכתב, כמו גם בתיקי המוצגים, דעתי היא שיש לדחות את הערעור בכל הנוגע לעילות התביעה לפי כתבי התביעה המקוריים של המערערים, מחמת קיומו של מעשה בית דין ביחס לעילות אלה. יחד עם זאת, יש לקבל את הערעור באופן חלקי, במובן זה שיש להחזיר את התיק לבית המשפט קמא על מנת שידון ויכריע לגופו של ענין בבקשה לתיקון כתב התביעה, בכל הנוגע לעילות תביעה חדשות שבאו לעולם לאחר המועד בו הוגשה תביעת פייס, כמו גם בכל הנוגע לעילות תביעה נגד נתבעים חדשים שלא נתבעו בתביעת פייס. להלן יפורטו הטעמים למסקנתי זו.

ראשית לכל, יש לדחות את טענת המערערים כאילו נוצר הסכם דיוני בינם לבין המשיבים ולפיו פסק הדין בתביעת פייס לא יהווה מעשה בית דין בתביעותיהם של המערערים.

אכן, ביום 1.9.2005 ביקשו 192 מבין המערערים שבית המשפט הדן בתביעת פייס יחליט "כי קביעותיו בתיק זה ייחשבו כמחייבות בין כל הצדדים ויהוו השתק פלוגתא ביניהם." אין גם חולק שהמשיבים לא נתנו הסכמתם לכך ועל כן הבקשה נדחתה. ברם, סרובם של המשיבים ליתן הסכמתם לבקשה נבע מטעם אחד ויחיד: המשיבים רצו שאותם 192 תובעים פוטנציאליים ייכבדו וישלמו את האגרה הכרוכה בהגשת תביעה כספית, וזאת מתוך הנחה שהצורך לשלם את האגרה יניא את אותם תובעים פוטנציאליים מלממש את זכות התביעה הנתונה להם. שיקולם הטקטי של המשיבים היה שאם יתנו את הסכמתם לבקשה, הדבר יאפשר לאותם תובעים פוטנציאליים "לשבת על הגדר" כל זמן שתביעת פייס מתנהלת, ולרדת לזירה רק במקרה שהיא תוכתר בהצלחה. המשיבים הניחו עוד, כי סרובם להסדר הדיוני המוצע יגרום לכך שאותם תובעים פוטנציאליים יוותרו על התביעה, וגם אם תביעת פייס תוכתר לבסוף בהצלחה, הם לא יוכלו ליהנות מפירותיה. מדובר איפוא בסירוב להסכים להסדר הדיוני המוצע משיקולים טקטיים גרידא. ודוק: אין ללמוד מאותו סרוב, שלגופו של ענין המשיבים סברו שפסק הדין בתביעת פייס איננו יכול ליצור מעשה בית דין ביחסים שביניהם לבין התובעים הפוטנציאליים. טעמו של דבר הוא שהמשיבים מעולם לא טענו זאת. הם הסתפקו ב"סירוב אילם" לבקשת התובעים הפוטנציאליים, ובית המשפט (כב' השופטת ד' מארק- הורנצ'יק), אף לא ביקש מהם לנמק את סירובם, והסתפק בעצם הסירוב כדי לדחות את הבקשה.

יתר על כן, המערערים עצמם הבינו היטב מהי הסיבה האמיתית לסירובם של המשיבים להסכים להצעה. הדבר עולה ממה שהמערערים כתבו בכתבי התביעה שלהם, שהוגשו לבסוף בשנת 2008. וכך כתבו המערערים כולם בסעיף ה' לפרק ההקדמה של כתבי התביעה:

"יש לציין כי הנתבעים לא הסכימו להחלת תוצאות הדיון שבתיק הנ"ל בבית משפט השלום על הצדדים שבתיק זה, מהסיבה שהנתבעים קיוו כי התובעים לא יתבעו, כיוון שיהיו מחוייבים בתשלום אגרה גבוהה. זוהי התנהגות שלא בתום לב של הנתבעים, כשהם יודעים, שבפועל, תוצאות הדיון בבית משפט השלום יוחלו על כל הצדדים. "

עינינו הרואות: המערערים עצמם ידעו היטב כי סירובם של המשיבים נבע אך ורק משיקולים טקטיים, קרי, לאלץ אותם לשלם אגרה, ולא משום שהמשיבים סברו שפסק הדין בתביעת פייס איננו יכול ליצור מעשה בית דין בינם לבין המערערים.

ברי איפוא כי אין ממש בטענת המערערים כאילו נוצר הסכם דיוני שלילי בינם לבין המשיבים, ולפיו פסק הדין בתביעת פייס לא יהווה מעשה בית דין בתביעותיהם של המערערים. הסרוב להסכים מראש לכך שפסק הדין יהווה מעשה בית דין, אין פרושו שנוצר הסכם הפוך, לפיו פסק הדין לא יהווה מעשה בית דין.

מאותו הטעם ממש יש לדחות את טענתם של המערערים כאילו סירובם זה של המשיבים יוצר נגדם השתק שיפוטי המונע מהם מלטעון לקיומו של מעשה בית דין. הטענה בדבר השתק שיפוטי יכולה להתעורר רק מקום שבו אחד מבעלי-הדין מעלה טענות עובדתיות או משפטיות סותרות באותו הליך עצמו או בשני הליכים שונים (רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ (פורסם בנבו, 8.3.2005). על כן, על מנת שייווצר השתק כזה, צריכים היו המשיבים לטעון באופן פוזיטיבי, בתגובה לבקשת התובעים הפוטנציאליים מיום 1.9.2005, כי לשיטתם פסק הדין בתביעת פייס איננו יכול להוות מעשה בית דין בתביעתם של התובעים הפוטנציאליים. רק אמירה פוזיטיבית כזו היתה עולה כדי מצג מצידם, שהיה בו כדי ליצור השתק שיפוטי נגדם. לעומת זאת, סירובם הבלתי מנומק של המשיבים אין בו משום מצג כלשהו בדבר עמדתם לגופו של ענין בסוגיית מעשה בית דין, מה גם שכפי שראינו קודם, המניע האמיתי לסירובם היה ידוע היטב למערערים.

נבחן כעת לגופו של ענין את השאלה האם פסק הדין בתביעת פייס יצר מעשה בית דין לגבי תביעות המערערים.

כידוע:

"מושכלות ראשונים הם כי דוקטרינת מעשה בית דין בנויה על שני עקרונות מרכזיים: השתק עילה והשתק פלוגתא. השתק עילה חל במקום שתביעה נדונה לגופה, והוכרעה על ידי בית משפט מוסמך, שאז אין להיזקק לתביעה נוספת בין אותם צדדים או חליפיהם אם זו מבוססת על עילה זהה. הטעמים לכך נעוצים במניעת הטרדת בעל דין ואילוצו להתדיין בענין שכבר הוכרע, ובמניעת העמסת-יתר על מערכת בתי המשפט בדיונים כפולים ומיותרים. המבחן להשתק עילה הוא זהות העילה ... השתק פלוגתא קם כאשר במשפט הראשון הועמדה במחלוקת שאלה עובדתית מסוימת, שהיתה חיונית לתוצאה הסופית, והיא הוכרעה שם בפירוש או מכללא, שאז בעלי הדין וחליפיהם מושתקים מלהתדיין לגביה מחדש במשפט נוסף, גם אם עילתו שונה מעילתה של התביעה הראשונה ... "

(ע"א 8765/07 פז חברת נפט בע"מ נ' עו"ד אמיר שושני (פורסם בנבו, 27.12.2010, פיסקה 23 לפסק הדין) ( להלן: "ענין פז")).

בעניננו, אני סבור כי בדין קבע בית המשפט קמא שפסק הדין בתביעת פייס מהווה מעשה בית דין לגבי תביעות המערערים בנוסחן המקורי, הן במובן של השתקי פלוגתה בכל הנוגע לקביעות העובדתיות, והן במובן של השתק עילה בכל הנוגע לעילת התביעה. הטעם לכך הוא גם דיוני וגם מהותי.

מן הבחינה הדיונית, המערערים עצמם הם שטענו באופן מפורש כי פסק הדין בתביעת פייס, לכשיינתן, יהווה מעשה בית דין לגביהם. על כן הם מנועים כיום, מכוחו של השתק שיפוטי, מלטעון אחרת.

במה דברים אמורים?

במסגרת הבקשה שהגיש ביום 1.9.2005 עו"ד ברקן, בא כוחם דאז של 192 מבין המערערים, הוא כתב את הדברים הבאים:

"כמו כן מתבקש כבוד בית המשפט לקבוע כי קביעותיו בתיק זה ייחשבו כמחייבות בין כל הצדדים ויהוו השתק פלוגתא ביניהם. ... כנגד המבקשים (192 רוכשי דירות הנופש) בוצעו בדיוק אותן עוולות הנטענות בכתב התביעה נגד הנתבעים/ המשיבים [בתביעת פייס- ח.ב.] ונזקיהם דומים ביותר לנזקי התובעים בתיק זה ... גם אם יגישו כל המבקשים את תביעותיהם לבית המשפט כעת, קרוב לודאי כי תעוכב שמיעת תביעותיהם עד סיום הדיון בתביעה הנוכחית, התלוייה ועומדת, כדי למנוע כפל דיונים, כדי לחסוך את זמנו של כבוד בית המשפט והצדדים וכדי למנוע החלטות סותרות בדיונים שונים. ... המבקשים (192 מרוכשי הדירות) מתחייבים ומצהירים כבר עתה כי הם מקבלים על עצמם, כהשתק פלוגתא, כל ממצא עובדתי וכל החלטה שיפוטית שיתקבלו בתיק זה, כאילו ניתנו בתביעתם ... אם הבקשה תידחה לא יהיה מנוס מהגשת תביעה ע"י כל אחד מן המבקשים. הגשת תביעות כנ"ל ע"י 192 תובעים נוספים תגרום לבזבוז משווע של זמן הצדדים, בזבוז זמנו של כבוד בית המשפט ... ויביא לתוצאה שלא תהא שונה במאומה מן התוצאה הסופית שתתקבל בדרך של הסדר דיוני לפיו תחייב כל תוצאה שתתקבל בתיק זה, בשינויים המחוייבים, גם את המבקשים וגם את המשיבים ... הסדר דיוני, או החלטה של כבוד בית המשפט לפיה יהוו ממצאי כבוד בית המשפט בתיק זה השתק פלוגתא למבקשים ולמשיבים, ויחייבו את שני הצדדים כאחד, הנו הסדר החוסך בזמנם של כבוד בית המשפט ושל כל הצדדים המעורבים, חוסך את זמן הטיפול במזכירות בית המשפט במאות תביעות של המבקשים, חוסך הוצאות משפט בסכומים גבוהים ביותר ומייתר את הצורך בניהול מאות תביעות נוספות. "

(ראה המבוא לבקשה וכן סעיפים 1.3, 2, 3, 4 ו- 6 לבקשה).

אמירות אלה מחייבות ללא ספק את אותם 192 מערערים שבשמם הוגשה אותה בקשה והם מנועים מלכפור בהן כיום, לאמור, אותם מערערים התחייבו מראש לקבל על עצמם כל ממצא עובדתי וכל החלטה שתינתן בתביעת פייס, והם מנועים מלטעון כיום אחרת.

ומה לגבי המערערים הנוספים שלא נמנו על אותם מבקשים, שהרי עסקינן כיום ב- 260 מערערים ולא רק ב- 192 מערערים? פשיטא שבין המערערים דהיום נמנים 68 תובעים חדשים שלא היו מיוצגים על ידי עו"ד ברקן במועד הגשת הבקשה בשנת 2005. ברם, גם המערערים הנוספים מושתקים באותו האופן ממש, שכן כולם כאחד, הגישו בשנת 2008 כתבי תביעה אחידים וזהים, ובהם טענו בפרק ההקדמה את הטענות הבאות:

"עיקרי התביעה, כמו גם סכום התביעה, המותאם לנזק המצטבר לסוף 2007, הינם למעשה זהים לתביעה הנ"ל המתנהלת כעת בת.א. 14612/05 [תביעת פייס- ח.ב.] בבית משפט השלום בתל אביב. ... נסיונו של ב"כ התובעים, עו"ד ברקן, להחיל בהסכמת הנתבעים, את תוצאות הדיון בתביעה בבית משפט השלום, על כל הצדדים, נכשל, עקב אי הסכמתם של הנתבעים. לכן, התובעים נאלצים להגיש את תביעתם זו, שכאמור הינה למעשה זהה לתביעה הנ"ל המתנהלת כעת בבית משפט השלום. ... יש לציין כי הנתבעים לא הסכימו להחלת תוצאות הדיון שבתיק הנ"ל בבית משפט השלום על הצדדים שבתיק זה, מהסיבה שהנתבעים קיוו כי התובעים לא יתבעו, כיוון שיהיו מחוייבים בתשלום אגרה גבוהה. זוהי התנהגות שלא בתום לב של הנתבעים, כשהם יודעים, שבפועל, תוצאות הדיון בבית משפט השלום יוחלו על כל הצדדים. ... כמו כן, מגישים התובעים בקשה לכבוד בית משפט נכבד זה, להתלות את הדיון בתיק זה, עד להכרעת הדין בבית משפט השלום בת.א. 14612/05. זאת כדי למנוע כפל דיונים, ואפשרות למצב של החלטות סותרות בין בתי המשפט, וכן כדי לא לבזבז לשוא את זמנו של כבוד בית המשפט וזמנם ומשאביהם של הצדדים לתביעה זו. " (סעיפים ב', ד', ה' וכן ז' לפרק ההקדמה. ההדגשה אינה במקור).

מכאן שהמערערים כולם הציגו מצג מפורש לפיו תוצאת פסק הדין בתביעת פייס תחול עליהם למרות שלא הושג הסדר דיוני בענין זה, ומטעם זה אף ביקשו לעכב את ההליכים בתביעותיהם, כדי שלא תתקבלנה החלטות סותרות. מכאן עולה כי לשיטתם, פסק הדין שיינתן בתביעת פייס יחייב אף אותם, שהרי רק בדרך זו ניתן למנוע חשש מפני החלטות סותרות וזה גם הטעם המצדיק את עיכוב הדיון בתביעותיהם, שאם לא כן, מה הטעם בעיכוב התביעות?

ואכן, נאמנים לשיטתם, ביקשו המערערים (יחד עם המשיבים) בישיבת קדם המשפט שהתנהלה בתיק ביום 10.7.2008, לעכב את ההליכים בתביעותיהם עד למתן פסק הדין בתביעת פייס, ובית המשפט נעתר לבקשתם (ראה פרוטוקול דיון מיום 10.7.2008). וכי לאיזה צורך ביקשו המערערים לעכב את ההליכים בתביעותיהם, אם לא סברו הם עצמם כי פסק הדין בתביעת פייס יהווה מעשה בית דין גם לגבי תביעותיהם?

יתר על כן, גם לאחר שניתן פסק הדין בתביעת פייס, המערערים שבו וביקשו להותיר על כנו את עיכוב ההליכים בתביעותיהם, וזאת עד להכרעה בערעור שהוגש על פסק הדין בתביעת פייס. בהתאם לבקשתם זו, הורה בית המשפט על המשך עיכוב ההליכים (ראה החלטה מיום 24.2.2010). ושוב, בעשותם כן גילו המערערים את דעתם כי תוצאתו הסופית של ההליך בתביעת פייס, משליכה באופן ישיר על גורל תביעותיהם.

סיכומו של דבר, מן הבחינה הדיונית ולנוכח המצגים המפורשים שיצרו, מנועים המערערים מלטעון כיום שפסק הדין בתביעת פייס איננו מהוה מעשה בית דין לגביהם.

ומן הבחינה הדיונית, נעבור לבחינה המהותית.

גם מן הבחינה המהותית, ולגופו של ענין, פסק הדין בתביעת פייס יוצר מעשה בית דין לגבי המערערים. אכן, בדרך כלל תנאי לקיומו של מעשה בית דין הוא זהות של בעלי הדין בשני ההליכים, אלא שאין המדובר בתנאי בל יעבור, וכיום רווחת הגישה לפיה במקרים מתאימים ניתן להסתפק בקיומה של "קרבה משפטית" בין בעלי הדין:

"גישת המשפט לדרישת הזהות בין הצדדים לצורך החלת עקרון מעשה בית דין עברה תהליך של הגמשה, וניכרת נטייה כיום להחילו גם מקום שאין בהכרח זהות מוחלטת בין הצדדים, בהתקיים תנאים מסוימים ... תתכן הגמשה נוספת לדרישת זהות הצדדים בהליכים השונים לצורך החלת עקרון מעשה בית דין, וזאת כאשר קיימת "קרבה משפטית" בין הצדדים להליך המקורי לבין הצדדים בהליך המאוחר. כבר נמצא ביסוס בהלכה הפסוקה להשקפה כי "בעל דין זהה... הוא גם מי שעומד ביחסי "קרבה משפטית" עם בעל דין... אם כחליפו בזכות או כמי שבא מכוחו בדרך אחרת" ... "הקרבה המשפטית" נתפסת כקירבה "עניינית" המקיימת "קשר של ממש" לעניינו של בעל דין העומד מאותו צד של המתרס כנגד בעל הדין המשותף לשני ההליכים ... קרבה משפטית זו יכולה להיווצר, בין היתר, בזכות קשרים משפחתיים או מסחריים עם בעל הדין הקודם, מכוח נציגות, או מכוח זיקה משותפת לענין כספי משותף ... המבחן לענין זה, נעוץ בשאלה האם מצויים שיקולי מדיניות משפטית המצדיקים השוואת מעמדו של זר למעמדו של בעל דין בהליך קודם, וקשירתו לתוצאותיו ... "

(ענין פז הנ"ל, פיסקה 25 לפסק הדין).

בעניננו, קיימת קרבה משפטית מובהקת בין המערערים לבין התובעים בתביעת פייס: אלה גם אלה חולקים אינטרס משותף ולמעשה זהה; אלה גם אלה רכשו יחידות באותו מלון; לאלה גם אלה טענות זהות לחלוטין כלפי המשיבים, לרבות בענין הנזקים הנטענים; אלה גם אלה היו מיוצגים על ידי אותו עו"ד; אלה גם אלה קיבלו עדכונים שוטפים בדבר התקדמות ההליכים נגד המשיבים וכו'. למעשה, לא ניתן להצביע ולו גם על הבדל אחד באינטרס של המערערים לעומת האינטרס של התובעים בתביעת פייס.

גם כענין שבמדיניות שיפוטית ראויה, יש לקבוע כי קיימת קרבה משפטית בין המערערים לבין התובעים בתביעת פייס, לצורך החלתו של הכלל בדבר מעשה בית דין. כעקרון, אין זה ראוי לאפשר פיצול מלאכותי של תביעות כפי שנעשה כאן, במובן זה שמוגשת תחילה תביעה "נסיונית" של תובע אחד או קבוצה מצומצמת של תובעים, ויתרת חברי הקבוצה "יושבים על הגדר" כדי לכלכל את צעדיהם בהתאם לתוצאתו של ההליך הראשון. הדבר גורם לריבוי הליכים וסרבולם, וכן למניפולציות דיוניות, והמקרה הנוכחי יוכיח. עמד על כך בית המשפט העליון בפרשת ע"א 5194/95 בזק גמישה נ' נפטא חיפושים שותפות מוגבלת תק-על 96(2), 65 (22.7.1996):

"עקרון מעשה בית דין הורחב בפסיקה גם על בעל אינטרס שהיה מיוצג בהתדיינות קודמת ... סממנים רבים מצביעים על כך שהמערערים משתייכים לאותה קבוצה והם בעלי אותם אינטרסים כשל קבוצת מחזיקי יחידות השתתפות שבשמם הופיע עו"ד כהן בדיון הראשון. אין זו מדיניות ראויה להרשות פיצול מלאכותי המאפשר לקבוצה גדולה של בעלי אינטרסים זהים, לפנות לבית המשפט בתובענות של יחידים מתוך אותה קבוצה ולנסות מזלם שוב ושוב. אין לאפשר הבאה לדיון מחדש של נושא שנדון והוכרע, רק משום שהתוצאה של דיון קודם, לו היו שותפים צד אחד או יותר מחברי אותה קבוצה, איננה מניחה דעתם של אחרים. מובן שיש לוודא כי בדיון בו מוכרעת הסוגיה שעל הפרק היה ייצוג הולם לבעלי אינטרס זהה לזה של המבקש להביא את ענינו לדיון מחדש וכי הפלוגתא שהוכרעה בדיון הראשון היא זו העומדת להכרעה בדיון החדש. בענייננו נתקיימו שני תנאים אלה." (ההדגשה אינה במקור)

המערערים טוענים כי בית המשפט שגה בכך שלא בחן את הסוגייה של קרבה משפטית באספקלריה של "מבחן השליטה", אלא אך ורק לפי מבחן "זהות האינטרסים".

מבלי לקבוע מסמרות בשאלה האם "מבחן השליטה" הוא אכן מבחן מחייב (ולענין זה המערערים מפנים לפסיקה מצומצמת בלבד שאינה של בית המשפט העליון- ה"פ (ים) 476/93 רוסון נ' אבנעל (פורסם בנבו 12.3.1996) וכן ע"א 2527/08 (ת"א) פולק נ' מני בן מאור (פורסם בנבו, 21.7.2010)), הרי שלגופו של ענין, יישומו של מבחן זה לעניננו מגלה כי אף הוא פועל לחובתם של המערערים, משום שבזמן שתביעת פייס התבררה בבית המשפט, היו המערערים מיוצגים על ידי אותו עו"ד שייצג את התובעים בתביעת פייס, הוא עו"ד ברקן. נזכיר כי תביעותיהם של המערערים הוגשו בשנת 2008, ואילו פסק הדין בתביעת פייס ניתן רק בשנת 2009. עוד נזכיר כי 192 מבין המערערים היו מיוצגים על ידי עו"ד ברקן כבר מאז שנת 2005, כאשר תביעת פייס היתה עדיין בחיתוליה. על כן, באמצעות עו"ד ברקן, בהחלט היתה למערערים אפשרות לקיים מידה לא מבוטלת של שליטה, בקרה ופיקוח על אופן ניהולה של תביעת פייס.

באשר למבחן זהות האינטרסים, אפילו המערערים אינם חולקים שהוא מתקיים בעניינם, שהרי האינטרס שלהם ביחידות המלון זהה לחלוטין לאינטרס של התובעים בתביעת פייס. מדובר באותו אתר ממש, באותם מעשים ומחדלים נטענים ביחס למשיבים ובאותם נזקים נטענים. גם הזהות בין הנוסח של תביעת פייס לבין נוסח תביעותיהם של המערערים, מעיד כאלף עדים על זהות מוחלטת של אינטרסים.

המערערים טענו כי חלק מהפלוגתאות שנדונו בתביעת פייס לא הוכרעו או שהוכרעו אגב אורחא ולכן אינן יוצרות מעשה בית דין. דין טענה זו להדחות, באשר מדובר בנסיון מלאכותי להרחיק את עצמם מתוצאתה של תביעת פייס. עיון בפסק הדין בתביעת פייס מגלה כי כל הטענות שנטענו על ידי התובעים שם נדונו והוכרעו לגופו של ענין, והעובדה שהתובעים שם משכו את ערעורם מדברת בעד עצמה. באשר לסוגיית הבעלות בשטחים הציבוריים, הרי שזו הוכרעה בהסתמך על פסק דין של בית המשפט המחוזי בירושלים ( ה"פ 288/95) שהיה בעל סמכות ענינית לדון בשאלה זו, ובית המשפט שדן בתביעת פייס הסתמך על קביעה זו מכוחו של מעשה בית דין. באשר לאי הגשת חוות דעת שמאי על ידי כונסי הנכסים, הרי שבית המשפט הכריע גם הכריע בענין זה במסגרת תביעת פייס, כאשר קבע כי לא הוכח שדבר זה גרם נזק לתובעים או שגרם לכך שהנכסים לא נמכרו (ע' 26 לפסק הדין). באשר לטענה לפיה כונסי הנכסים התרשלו בכך שלא מינו חברת ניהול למלון, הרי שזו נדחתה באופן מפורש בע' 17 לפסק הדין בתביעת פייס.

לסיכומה של נקודה זו, גם מן הבחינה המהותית מהווה פסק הדין בתביעת פייס מעשה בית דין לגבי תביעותיהם של המערערים (בנוסחן המקורי).

מאידך, יש ממש בטענות המערערים בנוגע לעובדה שבית המשפט קמא אמור היה לדון, ולא דן בסופו של דבר, בבקשתם לתיקון התביעות. אכן, ברי כי בקשת התיקון באה לעולם מתוך נסיון להציל את התביעות מדחייה על הסף בעקבות פסק הדין בתביעת פייס. חרף זאת, שומה היה על בית המשפט לדון בה בטרם הורה על סילוק התביעות על הסף, כדי לבחון שמא יהיה בנוסח המתוקן של התביעות דבר מה שעשוי להציל את התביעות מסילוק על הסף. ודוק: בית המשפט קמא אף ציין בהחלטתו מיום 15.5.2011 כי הבקשה תידון בישיבת קדם המשפט הקרובה, אך בפועל לא עשה כן בטרם דחה על הסף את התביעות.

לגופה של בקשת התיקון, המערערים ביקשו לצרף נתבעים נוספים שלא היו נתבעים בתביעת פייס וממילא טענת מעשה בית דין לגבי נתבעים אלה אמורה היתה להטען, אם בכלל, על ידי הנתבעים החדשים ולא על ידי המשיבים. על כן, שומה היה על בית המשפט לברר את בקשת התיקון ולבחון האם יש מקום להתיר צירופם של הנתבעים החדשים, והכל בהתאם לכללים הנוהגים בקשר עם בקשה לתיקון תביעה.

עוד ביקשו המערערים להוסיף עובדות וטענות, שחלקן מתייחסות לארועים שהתרחשו על פי הטענה לאחר הגשתה של תביעת פייס ואף לאחר פסק הדין שניתן בה. מבלי לקבוע מסמרות בסוגייה זו, שלא נבחנה כלל על ידי בית המשפט קמא, תיתכן אפשרות שבגין ארועים כאמור לא חל מעשה בית דין. ודוק: אמנם, מעשה בית דין מסוג של השתק עילה משתיק לא רק טענות שנטענו במסגרת ההליך הראשון, אלא גם טענות שלא נטענו (י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי מהדורה שביעית ע' 347), אלא שדומה כי אם מדובר בעילת תביעה שבאה לעולם רק לאחר הגשתה של תביעת פייס, לא ניתן לזקוף לחובתם של המערערים את העובדה שטענות בקשר לעילה כזו לא נטענו עוד במסגרת תביעת פייס. על כן, לגבי טענות מסוג זה לא חל הכלל בדבר השתק עילה. גם כאן, שומה היה על בית המשפט קמא לבחון את בקשת התיקון על מנת לברור מתוכה את הטענות שאינן חסומות מכח מעשה בית דין.

חשוב עם זאת להדגיש כי ככל שמדובר בנסיון של המערערים לעבות בפרטים ובטענות את מה שנטען בתביעת פייס (שתביעות המערערים הן תמונת ראי שלה), או בנסיון להוסיף טענות חדשות בגין עילות שבאו לעולם עוד בטרם הוגשה תביעת פייס, הרי שמעשה בית דין חוסם נסיון כזה מכוחו של הכלל בדבר השתק עילה:

"אם כל אחת משתי התביעות מבוססת על עילה שהיא ביסודה זהה, אך התביעה השניה מכילה פרט או פרטים שלא נכללו בתביעה הקודמת, הגם שהיו קיימים בעת שזו הוגשה, אזי במשפט השני תעמוד לנתבע הטענה של מעשה בית דין ". (ע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני , פ"ד כב(2) 561, ע' 593).

וכן:

"המונח עילת תביעה לצורך השתק עילה פורש בפסיקה בהרחבה. נקבע, כי עקרון מעשה בית דין יחול אם התשתית הבסיסית של עילות התביעה דומה, אף אם בתביעה המאוחרת נכללים פרטים ומרכיבים נוספים שלא פורטו בתביעה הקודמת; לצורך ענין זה נבחן העיקר, הטמון "בתשתית הבסיסית של העילה" ... " (ענין פז הנ"ל, פיסקה 23 ).

על הרציונל העומד בבסיס הכלל, ועל החובה המוטלת על בעל דין לרכז את טענותיו בהליך אחד, עמד בית המשפט בע"א 1650/00 מרדכי זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון ואח' פ"ד נז(5), 166, עמ' 183-184:

"הרציונל לכלל השתק העילה טמון באינטרס למנוע הטרדתו של בעל דין להתדיין שוב בענין שכבר נדון והוכרע או שניתנה הזדמנות לבעל הדין להעמידו לדיון ולהכרעה במסגרת התובענה הראשונה וכן באינטרס הציבור למנוע עומס יתר על מערכת השיפוט בהתדיינות בענינים שכבר נדונו ... אמת המבחן לשאלה אם קיימת זהות עילות בין שתי תובענות איננה בבחינה פרטנית של שני כתבי התביעה זה מול זה, אלא בבחינה רחבה יותר של השאלה האם מדובר בשתי התדיינויות באותו ענין עצמו, ומקום שהתובע יכול היה לרכז את כל העובדות ואת כל הטענות - ואלה שבתובענה החדשה בכלל זה - במסגרת ההתדיינות הראשונה, תיחשבנה שתי התובענות כבעלות עילות זהות." (ההדגשה אינה במקור)

וכן ראה ע"א 8/83 דן גורדון ואח' נ' כפר מונאש - מושב עובדים פ"ד לח(4), 797, עמ' 802-803.

סיכומו של דבר, דעתי היא שבדין נדחו תביעותיהם המקוריות של המערערים מחמת קיומו של מעשה בית דין, הן במובן של השתקי פלוגתא והן במובן של השתק עילה. מאידך, הבקשה לתיקון התביעה לא נדונה עד כה, למרות שראוי היה לבררה בטרם סולקו התביעות על הסף, שמא יימצא כי יש מקום להתיר את התיקון המבוקש, ושמא יימצא בנוסף כי כתבי התביעה המתוקנים מגלים עילות תביעה הפטורות מעולו של מעשה בית דין. בנסיבות אלה, דין הערעור להתקבל בחלקו, במובן זה שהתיק יוחזר לבית המשפט קמא על מנת שיברר את הבקשה לתיקון התביעה. מדובר בבירור כפול: ראשית, האם הבקשה לתיקון התביעה עומדת בכללים שנקבעו בפסיקה לבקשות מסוג כזה, ושנית, האם כתב התביעה המתוקן מכיל עילות לגביהן חל הכלל בדבר מעשה בית דין, שאזיי אין להתיר קיומן של עילות אלה. מאידך, הכלל בדבר השתק עילה לא יחסום את דרכם של המערערים בכל הנוגע לעילות תביעה חדשות שבאו לעולם לאחר המועד בו הוגשה תביעת פייס, כמו גם בכל הנוגע לעילות תביעה נגד נתבעים חדשים שלא נתבעו בתביעת פייס (בכפוף כמובן לזכותם של הנתבעים הנוספים, אם ירצו בכך, לעורר בעצמם את הטענה בדבר מעשה בית דין בנוגע אליהם). ככל שבית המשפט קמא יתיר את תיקון התביעות, יתנהל הדיון בפניו על פי כתבי התביעה המתוקנים. ככל שהתיקון לא יותר- יבוא ההליך בבית המשפט קמא אל סיומו.

הואיל ועיקר הערעור נדחה, המערערים ישלמו למשיבים הוצאות הערעור בסך 20,000 ₪.

המזכירות תעביר ל משיבים, באמצעות באי כוחם, את הפקדון שהפקידו המערערים, על חשבון החיוב בהוצאות .

חגי ברנר, שופט

השופט ישעיהו שנלר, סג"נ- אב"ד:

אני מסכים ומצטרף לפסק דינו המקיף של חברי כב' השופט ברנר.

ישעיהו שנלר, סג"נ
אב"ד

השופט ד"ר קובי ורדי:

אני מסכים.

ד"ר קובי ורדי, שופט

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ברנר.

המזכירות תמציא העתק מפסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, ט' באדר ב', התשע"ד, 11 במרס 2014.

ישעיהו שנלר, סג"נ
אב"ד

ד"ר קובי ורדי, שופט

חגי ברנר, שופט