הדפסה

ירום נ' יהודה ביטון הפקות בע"מ ואח'

בפני
כב' השופטת אורלי מור-אל

תובעת:

תמר ירום

נגד

נתבעים:

1.יהודה ביטון הפקות בע"מ
2.יהודה ביטון

פסק דין

בפני תביעה קטנה שעניינה אי תשלום שכר ה של התובע ת בגין עבודות בימוי וכתיבת תסריט עבור הנתבעים שהם חברה בע"מ ומנהלה - מר יהודה ביטון , מפיק, העוסק בין היתר בפיתוח והפקת תכנים לטלויזיה .
שמעתי את עדותה של התובעת ועדה מטעמה, הגב' דניאלה כרמי, וכן את עדות הנתבע-2 (להלן: " הנתבע") שייצג גם את הנתבעת-1, ועיינתי במסמכים שהציגו בפני הצדדים.
העובדות
בין הצדדים נחתם הסכם ביום 1 ביוני 2010 , אשר צדדיו הם הנתבע-2 אישית אשר נקבע בחוזה, כי יכונה "המפיק" , והתובעת. במסגרת הצדדים להסכם לא צ ויין כלל כי הנתבע הוא נציג הנתבעת-1, והנתבעת-1 אינה צד מצדדי ההסכם, אף שהנתבע חתם על כל עמוד מעמודי ההסכם וגם בסוף ההסכם בצירוף חותמת של הנתבעת-1.
בפתח ההסכם הוצהר בין היתר כדלקמן:
"הואיל והמפיק עוסק בין היתר בפיתוח הפקות ותכנים לטלויזיה

הואיל והמפיק חתם הסכם עם הטלויזיה הישראלית... להפקת דרמה טלוויזיונית על פי סיפור של שי עגנון בשם "פנים אחרות".
בהמשך ההסכם פורטו חובות הצדדים זה כלפי זה מבחינת זכויות יוצרים וקרדיט, ובפרק התמורה נקבע כלדקמן:
"5.2 בתמורה לעבודות הבימוי ובגין הזכויות הניתנות למפיק בהסכם זה ובתמורה על עבודות הכתיבה, ישלם המפיק לבמאית סך של 13% מהתקציב ולא פחות מ- 65,000 ₪ בתוספת מע"מ (לעיל – "התמורה") בתשלומים כלהלן:
א. תשלום ראשון בסך 21,666 בתוספת מע"מ – במועד קבלת התשלום הראשון מן הקרן.
ב. תשלום שני בסך 21,667 ₪ בתוספת מע"מ – במועד תחילת הצילומים בצמוד לתשלום מהקרן. ..."
בסעיף 6.4 להסכם נקבע, כי: "התחייבויות הצדדים בהסכם הינן אישיות ואינן ניתנות להעברה או להמחאה".
על ההסכם חתומים, כאמור, התובעת והנתבע-2 (להלן: " הנתבע"), שחתם באמצעות חותמת של הנתבעת-1.
מה שארע לאחר חתימת ההסכם מצער והביא את הצדדים לגדרי תביעה זו.

טענות התובעת
התובעת טוענת, כי מילאה אחר כל התחייבויותיה, ביצ עה עבודתה, וכי חרף העובדה שהנתבע קיבל התשלום הראשון מן הקרן החדשה לקולנוע וטלויזיה (היא הקרן בה מדבר ההסכם), הנתבע לא שילם לה את שכרה, חרף פניות רבות מאוד, חלקן מתועדות במיילים בין הצדדים.
אין מחלוקת, כי ההפקה לא יצאה לבסו ף אל הפועל, עקב חוסר יכולת הנתבע להגיע להסכמה עם בעלת הזכויות בספר הוצאת "שוקן", אך לטעמה של התובעת היא, כאמור, מילאה אחר כל התחייבותיה וזכאית לקבלת התשלום הראשון משכרה, כפי שנקבע בהסכם.

טענות הנתבע
הנתבע מגולל בכתב הגנתו את מה שארע לגבי דידו, לטענתו התובעת מציגה בפני בית המשפט מסכת עובדות חלקית ולא נכונה, במטרה להוציא מן הנתבע כספים בניגוד לסיכום בין הצדדים. הנתבע מדגיש, כי התקשר עם התובעת בהסכם לקבלת שירותי בימוי ותסריט תוך הבהרה ברורה וחד משמעית שהחוז ה כפוף להצלחת התסריט ולסיכומים העתידיים בין הנתבע לרשות השידור וגופים נוספים.
לטענת הנתבע מאחר והדרמה מבוססת על סיפור שזכויות היוצרים בו נתונות לצד ג', היה נדרש אישורה של הוצאת "שוקן" ובכלל זה תשלום תמלוגים לשוקן.
מוסיף הנתבע, כי הכסף הנדרש להפקה מומן מגורמים שונים, כגון הקרן החדשה, אשר אישרה לתקצוב את רוב תקציבה של ההפקה, ורשות השידור. כל הסכו מים, כך טען הנתבע, ניתנו על תנאי שההפקה תצא לפועל ומשלא יצאה לא ניתנו הסכומים.
לטענת הנתבע, במהלך המו"מ עם שוקן סוכם , כי תמורת היתר לסיפור פנים אחרות ישולמו לה תמלוגים על סך של 40,000 ₪ וכך יצאה ההפקה לתחילת דרכה.
הנתבע טוען, כי כאשר סיימו התובעת וכרמי לכתוב את התסריט חשכו עיניו, כאשר במקום לכתוב תסריט על הסיפור "פנים אחרות" שילבו האחרונות סיפור נוסף של ש"י עגנון בניגוד למוסכם. הנתבע הגיש את התסריט לאישור, או אז דרשה שוקן תמלוגים כפולים על סך 100,000 ₪ והשתתפות בזכויות השידור. בעקבות דרישה זו, החל מו"מ עם רשות השידור, שבסופו, התפוצץ המו"מ ובוטלה ההפקה.
הנתבע טוען עוד , כי התובעת היתה מעורה במגעים בין הנתבע לקרן החדשה והשתתפה בפגישות שנערכו באמצע שנת 2011, וידעה את הבעיות בהן נתקלה ההפקה . הוסיף הנתבע בכתב הגנתו, כי ברור שהסיבה הישירה של ביטול ההפקה היא כתיבת התסריט אשר חורג סטייה מהותית על ידי התובעת וכרמי מאופי התסריט המקורי, ואין לתובעת אלא להלין על עצמה, משכך טוען הנתבע כי התובעת הפרה את ההסכם הפרה מהותית, לא קיימה את התחייבויותיה בסעיף 2.4 להסכם וגרמה לביטול ההפקה והפסד רב לכל המעורבים בהפקה, פגעה בשמו הטוב של הנתבע והסבה לו נזק רב. משכך, התבקש בית המשפט לדחות את התביעה ולחייב את התובעת בהוצאות הנתבע.
לכתב הגנתו צרף הנתבע את המסמכים הבאים:
מכתב מהקרן החדשה לקולנוע וטלויזיה מיום 28/2/2010 לפיו הקרן אישרה את תמיכתה בהפקת הסרט "פנים אחרות" בסך 540,000 ₪.
מכתב מרשות השידור מיום 27/10/2010, המאשר את פנייתו לטלויזיה הישראלית בנוגע ל"פנים אחרות", המזמינו לפנות אל מר מיקי קליין על מנת לפתוח מו" מ.
מכתב מיום 13/2/2012 במסגרתו הודיעה רשות השידור לנתבע כי ועדת ההתקשרויות החליטה בישיבה מיום 13/1/12 כי הרשות אינה מעוניינת בקידום הפקת הסרט שבנדון.
מכתב נוסף מהקרן החדשה , מיום 17/7/12, המאשר, כי בחודש יולי 2010 נחתם בין הקרן החדשה ובין הנתבע-2, חוזה להפקת הדרמה "פנים אחרות", כי בחודש אוגוסט 2010 שולם למר ביטון סך של 54,000 ₪ בגין חתימת החוזה, וכי החוזה בוטל לאור הודעתו של מר ביטון שאינו יכול לבצע את ההסכם עקב מניעה שנוצרה על ידי בעלי זכויות הקניין הרוחני ביצירותיו של ש"י עגנון.

עדויות הצדדים
במהלך הדיון, חזר כל אחד מהצדדים על עמדתו. בתשובה לטענת הנתבע, כי התובעת היא זו שגרמה ביחד עם הגב' כרמי לביטול ההפקה, הגישה התובעת מכתב מאת רחלי אידלמן מו"ל "שוקן", לפיו מתחילת הקשר עם הנתבע, הובהר לו שהסרט יצא לפועל אך ורק אם הוצאת שוקן תהיה צד להסכם שהוא מתכונן לחתום עם רשות השיד ור, הגב' אידלמן הבהירה כי הסרט לא התממש כיוון שלא הגיעו להסכם משותף בין הוצאת "שוקן", בין רשות השידור ובין הנתבע, לדבריה הדיון בפרטי התסריט, כאחד מתנאי ההסכם, לא הגיע לידי מימוש כי לא נחתם הסכם להפקת הסרט.
יתירה מזו, הן התובעת והן העדה הגב' כרמי העידו, כי התייחסות ליצירה אחרת של עגנון הייתה רק בפרק אחד בתסריט, והנתבע מעולם לא פנה אליהן, בטענה שאותו פרק מהווה בעיה, ואף לא ביקש שיורידו אותו. לדבריהן, היה ליהוק של השחקנים והן עמדו זמן קצר בלבד לפני הצילומים וכאמור, מעולם לא נטען שיש להוריד את אותה סצינה.
מעדותו של הנתבע ניתן היה ללמוד, כי הסוגיה הנטענת בדבר דרישות הוצאת "שוקן" הנטענות בעקבות הפרק הנוסף לא באו כלל לידי מיצוי מול התובעת והגב' כרמי, שכן ההפקה בוטלה לפני שניתן היה לחשוב על הורדת הפרק והסדרת העניין. הנתבע הבהיר, כי לא הספיק לומר לתובעת והגב' כרמי להוריד את הפרק, כי רש ות השידור ביטלה את ההפקה. הנתבע הוסיף, כי הוא מודע לכך שהתובעת עבדה והיא זכאית לתשלום, וכן שניסה להגיע איתה לפשרה על כמחצית הסכום אולם היא לא הסכימה.
דיון והכרעה
לאחר שבחנתי את עדותם של הצדדים ואת המסמכים שהובאו בפני, אני סבורה שטענתו המרכזית של הנתבע בכתב ההגנה, כי התובעת היא זו שהפרה את ההסכם בכך שכתבה תסריט שלא כפי שסוכם, ומכאן שאין היא זכאית לשכרה , לא הוכחה ואפילו לא הוכח קצה קציה של הטענה.
ראשית, ההסכם אינו מעגן את חובותיה של התובעת מבחינת כתיבת התסריט או תוכנו ולפיכך לא ניתן לטעון כי הפרה את ההסכם , שנית בניגוד לפניות רבות של התובעת אל הנתבע בבקשה לקבל את שכרה, אין ולו תשובה או פנייה אחת של הנתבע המודיע לתובעת שהיא הפרה את ההסכם עימו בשל אופן כתיבת התסריט והיא זו גרמה לביטול ההפקה. נהפוך הוא, הנתבע שב ומבטיח לשלם את הכספים. שלישית, לו זו הייתה הבעיה, כפי שטענו התובעת והגב' כרמי, ניתן היה להגיע לידי פתרון פשוט באמצעות הורדת הסצינה המתייחסת לספר נוסף.
אף הנתבע עצמו הודה בעדותו, כי כלל לא פנה לתובעת בנוגע לנוסח התסריט ול א ביקש את הורדת הסצינה הבעייתית וכפי שעולה ממכלול המסמכים שהוצגו, ביטול ההפקה נבע מח וסר היכולת להגיע להסכם בין הנתבע, שוקן ורשות השידור, ולא בשל סצינה אחת מתוך התסריט.
עוד עולה מן המסמכים, כי בניגוד מוחלט למה שנכתב על דעת שני הצדדים בהסכם בין התובעת לנתבע לפיו הנתבע חתם הסכם עם הטלויזיה הישראלית – דבר שנכתב בהסכם בין הנתבע לתובעת ביום 1 ביוני 2010 - הלכה למעשה, לא היה כל הסכם כזה. הנתבע טען בעדותו לקיומו של הסכם בעל-פה אולם על פי המסמכים שהוא עצמו צרף, רק ב- 27/8/2010 הוזמן הנתבע לנהל מו"מ עם רשות השידור. הווה אומר, לא היה כל הסכם בעל פה או בכתב.
כפי שעולה מן העדויות והמסמכים, הנתבע החל בהפקה עתירת הוצאות מבלי שטרח להבטיח כי בידיו הזכויות, ההסכמים הנדרשים והיכולת להוציאה אל הפועל מבחינה זו, הכל תוך שהוא גורר אחריו עובדים רבים, שעבדו תקופה ארוכה ובסופה של הדרך לא זכו לקבל את שכרם (והשווה: ת"ק 38909-02-12 זלדמן נ' ביטון, גם שם נתבע הנתבע בגין אי תשלום שכרן של המלהקות בהפקה, תביעה שנשמעה אף היא בפני ).

אין לי ספק, שהנתבע לא ביקש להרע או לגרום נזק לעובדים, ואין שמץ של ספק שהנתבע יותר מכולם חפץ בהצלחת ההפקה ובהוצאתה לפועל, אך בכל זאת, כאשר נבחנות העובדות המוצגות על-ידי הנתבע עצמו, והמסמכים שצרף לכתב הגנתו, לא ניתן אלא להסיק שהתנהלותו הייתה רשלנית, הנתבע היה כבר בשלב שלאחר חתימת חוזים עם מלהקות, במאית ותסריטאית וכנראה עוד רבים אחרים, שעה שרק הוזמן לנהל מו"מ עם רשות השידור באוגוסט 2010. ייתכן שהנתבע סבר, כי הדברים יסתדרו לבסוף כפ י שארע בנוגע לדרמה אחרת שהפיק, אך ללא ספק הוא נטל סיכון בלתי סביר וגרם נזק של ממש לעצמו ולעובדים שהעסיק.
אכן היה לנתבע הסכם עם הקרן החדשה לקולנוע וטלויזיה במסגרתו הובטח לו מימון של 540,000 ₪, וזאת כבר בפברואר 2010, והיה לו הבסיס הכלכלי הלכאורי להתחיל בהפקה, אך חובתו הייתה להבטיח כי אכן יש בידו כל ההסכמים הנדרשים להבטיח הוצאתה אל הפועל של ההפקה בטרם קבלת התחייבויות כלכליות נוספות על עצמו.
ההסכם בין התובעת לבין הנתבע ברור בנוסחו ועל-פיו שעה שמקבל הנתבע את התשלום הראשון מן הקרן החדשה לקולנוע וטלויזיה, אמור הנתבע לשלם לתובעת את התשלום הראשון משכרה – על פי נספח ד' לכתב הגנתו של הנתבע, הנתבע קיבל תשלום ראשון באוגוסט 2010, ולפיכך במועד זה , על פי ההתחייבות שנטל על עצמו, השתכללה חובתו והיה עליו לשלם לתובעת את התשלום הראשון משכרה. הנתבע לא עשה כן ולא שילם לה דבר עד עצם היום הזה.
בניגוד לטענת הנתבע, בכל האמור לתשלום הראשון אליו התחייב, אין דבר וחצי דבר בנוסח ההסכם התולה תשלום זה בהצלחת ההפקה ויציאתה אל הפועל , אלא רק בקבלת התשלום הראשון מן הקרן. התשלום השני מותנה בתחילת הצילומים, התשלום השלישי בסיומם, והתשלום הרביעי בהגשת הקלטת, אך אין התניה כלשהי ואין קביעה בחוזה כי מן התובעת נשלל התשלום הראשון במידה וההפקה אינה יוצאת אל הפועל. כאמור, התובעת מבקשת לקבל אך את התשלום הראשון, שכן הצילומים כלל לא החלו, וכפי שקבעתי וככל הנראה דברים ברורים גם לנתבע עצמו היה עליו לשלם לה תשלום זה זה מכבר , אלא שהנתבע טוען שאין בידו המשאבים הנדרשים שכן הכספים שקיבל מן הקרן לא הספיקו לכסות את כל ההוצאות .
כאמור, לא מצאתי יסוד לקביעה, כי התובעת הפרה את ההסכם, נהפוך הוא, שוכנעתי , כי התובעת עמדה בכל התחייבויותיה, עבדה תקופה ארוכה ללא קבלת שכר כלל, ואף ניסתה לסייע כאשר הסתבר כי יש בעיה בהוצאת ההפקה אל הפועל.
העולה מן המקובץ, כי אף שאין ספק, כי הנתבע ל א גרם בכוונת מכוון לביטול ההפקה וביטולה הביא לכך שהפסיד כספים רבים, אין בכך כדי לאיין את חובותיו כלפי התובעת. במועד קבלת התשלום הראשון מן הקרן, קמה חבותו לשלם לתובעת את שכרה בהתאם להסכם עימה ועליו לעמוד בהתחייבותו זו.
אדגיש, כי הנתבע אישית כמפיק, הוא צד מצדדי ההסכם, אין שמץ של ספק שחבותו היא אישית ואין בידו להסתתר מאחורי אישיותה המשפטית של החברה. לכל היותר, לנוכח טענותיו של הנתבע בדבר היות החברה בבעלותו חלק מן ההסכם בשל העובדה שחתם על ההסכם באמצעות חותמת עם שמה של החברה, ניתן לקבוע כי שהנתבע-2 והנתבעת-1 חבים ביחד ולחוד , זאת בהתאם לנוסח הברור והחד משמעי של ה הסכם וכוונת הצדדים .
במקרה דנן, אכן לא ניתן להורות על אכיפת ההסכם כלשונו, שכן אכיפה כזו בלתי אפשרית, ההפקה הופסקה והתובעת לא השלימה את עבודתה, אך בהחלט ניתן לקבוע, כי כל עוד ההפקה עמדה בעינה הנתבע היה מחויב לפעול לפי תנאי ההסכם כלשונו ולש לם לתובעת את התשלום הראשון מן השכר שהובטח לה כמוסכם במועד קבלת התשלום הראשון מן הקרן. קביעה כזו היא צודקת ומתחייבת שכן התובעת ביצעה את עבודתה עד אותו מועד.

סוף דבר
אני קובעת, כי הנתבעים ישלמו ביחד ולחוד לתובעת סך של 21,666 ₪ בתוספת מע"מ, נושא ריבית והצמדה מיום 1/9/2010 (בהתאם למועד קבלת התשלום הראשון מן הקרן) וכן הוצאות משפט בסך 500 ₪.
הסכומים ישולמו בתוך 30 יום שאם לא כן ישאו ריבית והצמדה עד מועד התשלום בפועל.

זכות להגשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 15 יום.

ניתן היום, ד' כסלו תשע"ג, 18 נובמבר 2012 , בהעדר הצדדים.