הדפסה

יצירה ועץ בע"מ ואח' נ' גליל א.ג. יזמות נכסים והשקעות בע"מ ח.פ. 514007384 ואח'

בפני
כב' השופטת עידית וינברגר

התובעים

1.יצירה ועץ בע"מ ח.פ. 513497750
2.מאיר שרביט ת.ז. XXXXXX304

נגד

הנתבעים

1.גליל א.ג. יזמות נכסים והשקעות בע"מ ח.פ. 514007384
2.גדעון בן שלמה ת.ז. XXXXXX912 ( עיכוב הליכים)

פסק דין

התביעה שלפניי הינה תביעה לאכיפת הסכם מימון שנערך בין התובעת 1 (להלן:"התובעת") ל בין הנתבעים, בתאריך 12.7.10, במסגרתו התחייבה התובעת לממן פרויקט בניה של הנתבעת בסכום של 700,000 ₪ ובתמורה התחייבו הנתבעים להשיב לה סך של 1,000,000 ₪. התביעה כוללת גם תביעה כספית להשבה של כספים שהועברו אל הנתבעים על ידי התובע, בעל מניותיה של התובעת.

הנתבע 2 היה בעל מניותיה של הנתבעת ומנהלה. בתאריך 13.6.12 הוכרז פושט רגל (פש"ר 29850-07-11) ובשל כך הינו מנוע מאז מלשמש מנהלה. לאור הכרזתו פושט רגל, עוכבו ההליכים נגדו בתיק זה. עם זאת, בשל מעורבותו הרבה באירועים נשוא התביעה, נשמעה עדותו והוא היה מעורב בבירור התביעה.

רקע כללי :
הנתבעים התקשרו בהסכם עם בעלי הדירות בבית ברחוב ז'בוטינסקי 41 בנהריה, הידוע כחלקה 37 בגוש 18167 (להלן:"הבניין") לביצוע עבודות חיזוק לבניין ולבניית שתי דירות חדשות בקומה נוספת, במסגרת תמ"א 38 (להלן:"הפרויקט").
לאחר שהתקשרו הנתבעים עם שני רוכשים למכירת הדירות החדשות, התברר להם כי קיים סיכוי לקבל היתר לבניית דירה נוספת, שלישית, בקומה נוספת בבניין, והם החלו פועלים לקבלת היתר לבנייתה (להלן:"הדירה השלישית") .
בשלב זה, לאחר שהסתיימה התקשרות בהסכם מימון בינם לבין קבלן אחר, פנו הנתבעים אל התובעת ומנהלה, התובע, בהצעה לממן את הפרויקט בסכום של 700,000 ₪.
בתאריך 12.7.10 נחתם בין התובעת לנתבעים הסכם המימון, על פיו התחייבו הנתבעים להשיב לתובעת 1,000,000 ₪ עם תום הפרויקט (להלן:"ההסכם או "הסכם המימון") .

בכתב התביעה המקורי, שהוגש ביום 28.10.12, ה ועמד סכום התביעה על 308,664 ₪. בד בבד עם הגשתו הוגשה בקשה למתן צו עיקול זמני על כספים המגיעים לנתבעת מרוכשי דירות בפרויקט. צו עיקול זמני ניתן, כמבוקש.
במועד הדיון בבקשה לביטול צו העיקול הזמני, לאחר שהתברר כי הסכום שבידי כל המחזיקים עולה על סכום התביעה, טענה ב"כ התובעים כי מפאת הבהילות בהגשת התביעה לא עלה בידי התובעים לרכז את כל התשלומים שהעבירו עד אותו מועד לצורך הפרויקט, כי מדבור בסכומים גבוהים הרבה יותר מהמוסכם בהסכם המימון, וביקשה לאפשר לתובעים לתקן את כתב התביעה. לאור נימוקי הבקשה, נעתרתי לה. כתב תביעה מתוקן, הוגש ביום 27.1.13 ובו הועמד סכום התביעה על 1,131,386 ₪.
כתב התביעה תוקן פעם נוספת, ביום 30.7.13 ובו הועמד סכום התביעה על 940,891 ₪.

בתאריך 17.3.13, במהלך המשך הדיון בבקשה לביטול העיקול, הגיעו בעלי הדין להסכמה לפיה צו העיקול הזמני יישאר על כנו, והסכומים שנתפסו אצל המחזיקים יועברו לחשבון משותף שייפתח לצורך כך על ידי באי כח הצדדים, ומאותו חשבון יועברו כספים לצורך המשך הפרויקט , באופן שיאפשר פיקוח של ב"כ התובעים על הכספים המועברים . בעקבות אותה הסכמה, פנו הצדדים אל מהנדס מוסכם מטעמם וזה מונה כמפקח על המשך הבניה.
בתאריך 30.9.13 התרתי לבעלי הדירות הקיימות בבניין, להצטרף אל ההליך, מאחר שלתביעה זו ולצו העיקול הזמני שניתן במסגרתה השלכה רבה על המשך ביצוע העבודות אותן התחייבה הנתבעת לבצע בדירותיהם. במקביל הגישו בעלי הדירות תביעה לאכיפת ההסכם בבית המשפט המחוזי.
במסגרת הסכמה זו, המשיכו, לתקופה מסוימת, עבודות לבניית הפרויקט, בפיקוח המהנדס כהן.
עם זאת, עקב קשיים ביישומו של ההסכם להמשך הבניה, אשר נבעו מחוסר יכולת של באי כח הצדדים להסכים על ההוצאות הנדרשות להמשך הבנייה, הורתי בהחלטתי מיום 5.12.13 על ביטול ההסדר, מהטעמים המפורטים באותה החלטה.
בהחלטתי זו הורתי לעורכי הדין להשיב את הסכום המופקד בחשבון הנאמנות לקופת בית המשפט, לא יאוחר מיום 31.12.13, אלא אם יציגו הסכם הכולל גם את בעלי הדירות הקיימות בבניין, המיוצגות על ידי עו"ד צפריר.
המועד להגשת ההסכם נדחה פעמים מספר, לבקשת באי כח הצדדים ובכלל זה לבקשתו של עו"ד צפריר, בשל ניהול משא ומתן. עד כה לא הועברו הכספים אל קופת בית המשפט ולא הושג הסכם .

עם תום שמיעת הראיות בתיק, אין חולק עוד, כי התובעים קיבלו לידיהם סך של 1,000,000 ₪ מרוכש הדירה השלישית, ירון לוי. בתחילת ההליך הכחישו התובעים את טענת הנתבעים בנדון. עם סיו ם ההליך, לא ניתן עוד לחלוק על קבלת הסכום, אלא שלטענתם אין כל קשר בינו לבין התחייבויות הנתבעים על פי הסכם המימון.
לטענת התובעים, על הנתבעים לשלם להם את סכום התביעה, מכמה טעמים שונים. אפרט את הפלוגתות להלן, במהלך הדיון בכל אחת מהן בנפרד.

דיון והכרעה
הסכם ההלוואה בין התובע לירון לוי
כבר במהלך הדיון בבקשה לסעד זמני, שהתקיים ביום 20.12.12 טען הנתבע כי התובעים מסתירים מבית המשפט את העובדה שבמסגרת הסכם למכירת הדירה השלישית, קיבלו לידיהם מהרוכש, ירון לוי, סך של 850,000 ₪ וכי על לוי לשלם לתובעים 150,000 ₪ נוספים.
באת כח התובעים השיבה כי הטענה מוכחשת באופן חד משמעי (עמ' 4 לפרוט' ש' 20-30).

בהמשך הדיון, שהתקיים ביום 13.1.2013 , שבו והעלו הנתבעים את הטענה לפיה התובע קיבל סך של 850,000 ₪ מירון לוי, ויש להפחית סכום זה מסכום החוב הנטען.
הנתבע טען באותו דיון, כי הוא זה שמצא קונה לדירה השלישית בסכום של 1,150,000 ₪ ובמקום שהוא עצמו ימכור את הדירה, הציע התובע שהוא ימכור אותה לירון לוי, על מנת להימנע מתשלום מס.
התובע הכחיש את הטענה מכל וכל.
לשאלת בית המשפט, בה התבקש התובע להסביר מהו אותו הסכם הלוואה, השיב התובע:
"קיבלתי מירון לוי 700,000 ₪ עם הסכם הלוואה ואני יכול לצרף את ההסכם. הוא הלווה לי 700,000 ₪ תמורת הבטחונות להלוואה יש את הדירה הזאת. אני לא רואה בזה פסול."
(עמ' 4 לפרוט' ש' 28).
ובהמשך העיד:
"זו לא היתה עסקת מכר. עשיתי איתו עסקה של הלוואה שאני מחזיר לו אותה. אני חתום על זכרון הדברים, הוא לא רלוונטי, הוא נחתם והוא בוטל. הוא ממש לא רלוונטי (ע' 5 ש' 5).

עוד העיד התובע:
"אני הייתי צריך כסף גם כחלק מהכספים שגדעון היה חייב לי, וקבלתי מירון הלוואה ועל מנת להבטיח לירון את ההלוואה שלו שיעבדתי את הנכס, לא ראיתי בזה פסול. לשאלת ביהמ"ש למה בסופו של דבר לא נחתם הסכם למכירת הדירה, אני אומר שלדירה הזו לא היה היתר ולכן לא היה צורך למכור אותה. ואז הבטחון של ירון היה הדירה או השבת הכספים.
לשאלת ביהמ"ש האם הייתה הודעה על ביטול זכרון הדברים, אני משיב שלא הייתה הודעת ביטול, אני מכיר את ירון מקשרים עסקיים קודמים הוא אחד הלקוחות שלי. בסופו של דבר החלטנו לחתום על הסכם הלוואה במקום על הסכם מכר.

לשאלת ביהמ"ש לגבי הקונה ירון, מי הביא אותו, אני משיב שאני לא זוכר, הוא ידע שהדירה אצלי. יכול להיות שגדעון הביא אותו, בהחלט יכול להיות, אני לא זוכר.
אני משיב לביהמ"ש שאני משלם ריבית לירון במסגרת הסכם ההלוואה ולכן הטענה שלא משנה אם קבלתי 1,000,000 ₪ מגדעון או מירון אינה נכונה לטענתי משום אני המשכתי ליטול סיכונים והסכמתי לעשות את זה מידיעה שאני יכול להרוויח עוד 300,000 ₪ מירון ."

באת כוחם של התובעים טענה באותו דיון:
"בתאריך 27.6.11 נחתם הסכם מכר שהוצג בפני בית המשפט בין המבקשים למשיב 1, הסכם זה נעשה במשרדו של חברי, דווח על ידי חברי לרשויות המס ונעשה בפועל. באותו מעמד ממש נחתם הסכם הלוואה, שמקביל או בסמוך לכך, ששם בעצם הסכם הלוואה שנותן תוקף לאיזה הסכמות של מר שרביט עם צד ג', כאשר להסכם ביטחון בדמות של דירה כאשר בין זה לבין הסכם מכר המרחק הוא רב ולכן המסמך אותו הציג חברי פה מה- 9.12.11 שנעשה לאחר הסכם המכר ולאחר הסכם ההלוואה שהוא קיבל כספים כביכול לא יכולים לשייך אותם הלכה למעשה כלל וכלל לאיזשהו זכרון דברים שעלה על הכתב ולא מומש בפועל ואני בספק אם הוא מחייב..." (ע' 5 לפרוטוקול ש ' 15 ואילך).

עם תום שמיעת הראיות, הוכח כי הסכם ההלוואה אינו אלא הסכם מלאכותי, שכל מטרתו ניסיון להימנע מתשלום מס, שלא כדין. ההסכם האמיתי, אותו נועד הסכם ההלוואה להסוות, הינו הסכם למכירת הדירה השלישית.
ירון לוי לא נתן הלוואה לתובע. הסכומים שהעביר לוי אל התובע היו תשלומים על חשבון הסכם רכישת הדירה, וכל טענות התובע בנדון, לאורך כל ההליך, לא היו אמת.

התובע העיד, בתשובה לשאלה מפורשת של בית המשפט, כי הוא משלם ריבית לירון לוי במסגרת הסכם ההלוואה. עדותו זו, ניתן לקבוע בוודאות כעת, לא היתה אמת.

ראיה ברורה לכך שהעסקה לא היתה עסקת הלוואה ניתן למצוא במכתבו של ירון לוי אל עו"ד סגל, ב"כ התובעים, מיום 26.2.13 בו הוא משיב על דרישתה לשלם את יתרת חובו על פי ההסכם, כשהיא שבה ומכנה אותו "הסכם הלוואה". באותו מכתב (ת/8) כותב לוי:
"ברור לכל שאין ולא היה לי אינטרס לתת הלוואה לשרביט בסכום של 1,000,000 ₪ ובעצם המדובר בהסכם מכר לכל דבר ועניין, ועל זה יעיד זכרון הדברים שנחתם קודם להלוואה, אך משיקולי מס שרביט בחר בדרך של הסכם הלוואה ואף להעלים כי קיבל את הסכום של 150,000 ₪" (סעיף 14 למכתב).

עדותו של לוי, אף היא לא הותירה כל מקום לספק בדבר מהות העסקה האמיתית המסתתרת מאחורי הסכם ההלוואה, ואף שהתמונה הלכה והתבהרה עם התקדמות שמיעת הראיות, המשיכו התובעים לדבוק בגרסתם, עד תום ההליך.

ביום 9.12.11 חתם התובע על מסמך בו הוא מאשר כי ירון לוי נותר חייב לו בגין "תשלום עבור דירת הגג ברחוב ז'בוטינסקי 41" סך של 300,000 ₪ ( ת/2). כותרת המסמך מדברת בעד עצמה.
הפניתי לעיל לעדותו של התובע (בעמ' 4-5 לפרוטוקול) בה טען כי ההסכם היה הסכם הלוואה, וזכרון הדברים למכירת הדירה בוטל.
בחקירתו הנגדית במהלך ישיבת ההוכחות, בתאריך 15.12.13 נשאל התובע, האם נכון שקיבל 1,000,000 ₪ בגין הדירה והשיב:
"לא. בגין הסכם ההלוואה שהדירה שועבדה לטובת הסכם ההלוואה כי (צ"ל – אי) אפשר היה לעשות הסכם מכר. ..עו"ד בר לב אמר שאני לא יכול למכור דירה כבן אדם פרטי שאין לה טופס 4. הם הציעו שנעשה הסכם הלוואה." (עמ' 51 ש' 27 ואילך).

בעדותו זו, הודה, אם כן, התובע כי עסקת ההלוואה היתה מסווה בלבד לעסקת המכר, והסכם ההלוואה לא היה אלא הסכם מלאכותי. בכל זאת, המשיכו התובעים גם בסיכומים מטעמם, לטעון כי מדובר בהסכם הלוואה.

בסיכומי התובעים נכתב :
"עסקינן בהסכם הלוואה שהצדדים המופיעים בו הינם מר ירון לוי ומר מאיר שרביט - הוא התובע מס' 2, במסגרתו העניק מר ירון לוי הלוואה בסך של מיליון ₪ (כנקוב בהסכם ההלוואה) לתובע מס' 2 – כאשר כספי ההלוואה הועברו מהמלווה מר ירון לוי ללווה מר מאיר שרביט במספר תשלומים ." (פסקה 3 סעמ' 29 לסיכומים).

התעקשותם של התובעים, גם בסיכומים מטעמם, להמשיך ולהציג את ההסכם כהסכם הלוואה, תוך נסיון לזרות חול בעיני בית המשפט, תמוהה בעיני והיא מעידה על חוס ר תום לב ועזות מצח.
בנוסף, אחת מטענות התובעים הינה כי הם זכאים למלוא תמורת מכירת הדירה, בסך של 1,150,000 ₪. טענה זו אינה מתיישבת עם הטענה לפיה היתה הלוואה, שכן על פי הסכם ההלוואה הלווה לוי לשרביט 1,000,000 ₪ בלבד.

זיכרון הדברים למכירת הדירה השלישית לירון לוי נחתם בתאריך 27.5.11 ובו הוסכם על מכירת הדירה תמורת סך של 1,150,000 ₪ (ת/1). זהו אותו זיכרון דברים שלטענת התובע בוטל, ומאוחר יותר נחתם הסכם ההלוואה בינו לבין ירון לוי, בתאריך 27.6.11 (ת/10). למעשה, מבקש התובע כי בית המשפט יקבל את גרסתו לפיה, תחילה, ביקש ירון לוי לרכוש ממנו דירה, אך חודש לאחר מכן לא היה מעוניין עוד בדירה, ורק ביקש לתת לתובע הלוואה .

לטענת התובעים, זכרון הדברים נחתם רק בין התובע, כמוכר הדירה, לירון לוי והנתבעים כלל לא היו חתומים על זכרון הדברים. אין ממש בטענה, שכן מעיון בזכרון הדברים מיום 27.5.11 עולה כי נחתם בין ירון לוי לבין "מאיר שרביט באמצעות חברת גליל א.ג. יזמות בע"מ" ואילו במקום המיועד לחתימת המוכרים מופיעה גם חתימתו של הנתבע 1. התובעים אינם מכחישים זאת (עמ' 28 פסקה 2 לסיכומיהם).
על הסכם ההלוואה, חתם הנתבע, לטענת התובעים, רק כערב להשלמת הדירה.
גם בטענה זו אין ממש, מעדויות הצדדים עולה, בבירור, כי התובע והנתבע, שבאותה עת שררו ביניהם יחסים קרובים, החליטו למכור את הדירה לירון לוי בהחלטה משותפת, ולא דקדקו בשאלה מי מהם ייחשב המוכר.

הקושי בזיכרון הדברים הינו, לכאורה, כי נחתם במועד שבו הדירה עדיין לא היתה בבעלות התובע, ולפיכך לא יכול היה להתחייב למוכרה. רק בתאריך 27.6.11 נערך הסכם מכר בין הנתבעת לתובע למכירת הדירה השלישית תמורת סך של 638,000 ₪ (נספח יב' לתצהיר התובעים).
עם זאת, הוכח כי לידתו של זכרון הדברים, אשר נחתם בתאריך 27.5.11 היתה פרי תכנון מוקדם של התובע והנתבע, וכי הסכם מכר הדירה השלישית מהנתבעת לתובע נערך כחודש לאחר מכן על מנת להעביר את הזכויות בדירה לתובע.

לוי העיד כי זכרון הדברים נחתם במסעדה שלו בנוכחות התובע והנתבע (עמ' 38 לפרוט ש' 10). עוד העיד לוי, כי לא היה לו כל קשר עם התובע וכי כל הקשר שלו במהלך כל התקופה, לגבי רכישת הדירה, היה עם הנתבע (עמ' 33 ש' 5-9). הנתבע הסביר לו, לדבריו, שבגלל הסכם המימון שיש לו עם התובע, עליהם לחתום על זכרון דברים עם התובע. מאוחר יותר, הסבירו לו התובע והנתבע, כי יש צורך בהסכם ההלוואה עד לקבלת טופס 4 על מנת להימנע מתשלום מס (ע' 33 ש' 25).

אני קובעת, אם כן, כי הסכם ההלוואה שנחתם עם ירון לוי היה הסכם מלאכותי, שנועד להסתיר את העסקה האמיתית שהסתתרה מאחוריו - עסקת המכר של הדירה השלישית.

אף שתחילה הכחיש התובע קבלת סכום כלשהו מירון לוי, מאוחר יותר נאלץ להודות כי קיבל ממנו, עובר להגשת התביעה, סך של 850,000 ₪ מתוך תמורת הדירה המוסכמת.
במסגרת דיון בתובענה שהגיש ירון לוי נגד התובעים והנתבעים בה"פ (נהריה) 38519-04-13 ניתן תוקף של פסק דין להסכם במסגרתו העביר לוי 150,000 ₪ נוספים לתובע, ו- 150,000 ₪ הופקדו בנאמנות בידי עו"ד אייזנברג עד להכרעה בתיק זה בשאלה אל מי עליו להעבירם.
במסגרת אותה הסכמה, ביקשו ב"כ הצדדים להבטיח את זכותו של ירון לוי באמצעות רישום הערת אזהרה על זכויותיו של התובע, ובשל העובדה שלטובתו רק הערת אזהרה ניתן צו מניעה זמני. הסכמה זו, מחזקת אף היא את העובדה שמדובר בעסקת מכר לכל דבר.
אין חולק, אם כן, כיום, כי התובע קיבל מירון לוי סך של 1,000,000 ₪, אלא שלטענתו אין בכך מאום.
לטענת התובע, אין לקזז מיליון ש"ח מחובם של הנתבעים, אלא סך של 638,000 ₪ בלבד – זהו הסכום שננקב בהסכם מכירת הדירה מהנתבעת 1 לתובע. טענה זו של התובעים מבוססת על סעיף 28 להסכם המימון, כפי שהם מבקשים לפרשו.

פרשנות הסכם המימון ובפרט סעיף 28 בו
בהתאם להסכם המימון, התחייבה התובעת לממן את הפרויקט בסכום של 700,000 ₪ (אם תבנה הדירה השלישית) ובתמורה היו אמורים הנתבעים להשיב לה 1,000,000 ₪ עם תום הפרויקט . דרך השבת הסכום נקבעה בסעיף 2 להסכם:
"...באמצעות קבלת מלוא התמורה ממכירת יחידות הדיור שייבנו ותשלום היתרה, אם וככל שתיוותר, על ידי הקבלן."
בסעיף 27 נכתב כדלקמן:
"במידה ויחידת הדיור השלישית תימכר בסכום של פחות מ- 1,000,000 ₪ כי אז מלוא התמורה ממכירתה תועבר לחברה כאמור, והקבלן ישלים את הסכום עד לסך של 1,000,000 ₪ מתוך הכספים שיופקדו בחשבון המיוחד על ידי משפחת גלט ומשפחת אוחיון..."
מקריאת סעיפי ההסכם הנ"ל, עולה בבירור כי הצדדים הסכימו כי תמורת מימון בסך 700,000 ₪ תקבל התובעת בחזרה, עם תום הפרויקט, סך של 1,000,000 ₪ ולא יותר.

לטענת התובעים, סעיף 28 מעיד על הסכמה אחרת בין הצדדים.
לשון הסעיף מורה כדלקמן:
"במידה ולא ייחתם הסכם עם צד ג' לרכישת יחידת הדיור השלישית – תהא החברה רשאית לממש את זכותה לרכישת היחידה השלישית בסך של 700,000 ₪ מתוך הכספים ששילם עד אותו מועד ו/או שישלם לאחר מכן, ויחידת הדיור השלישית תיבנה לטובתו ותעבור לבעלותו והחזקתו הבלעדית..."
בסעיף 29 להסכם הובהר כי:
"מועד התשלום הסופי והאחרון של הקבלן לחברה יהא עד ליום מסירת החזקה ב- 3 יחידת הדיור שבנה הקבלן בפרויקט הוא היום בו תהיינה היחידות ראיות למסירה."

אין חולק כי היחידות לא היו ראויות למסירה, נכון למועד הגשת התביעה, ועדיין אינן ראויות למסירה.

טענות התובעים ביחס לפרשנות סעיף 28 הינן כמפורט להלן:
בסעיף 5 להסכם, התחייבו הנתבעים להשלים את הפרויקט עד יום 2.2.2011 ואין חולק כי לא עמדו בהתחייבותם זו. לטענת התובעים, עם חלוף המועד לסיום הפרויקט, כאשר הבינו כי הם ממשיכים להזרים כספים למימון הפרויקט, ומנגד כספי התמורה ממכירת הדירות אינם מועברים במלואם לידיהם, פנה התובע אל הנתבע וביקש הסברים. אז, לטענת התובעים, הודיע הנתבע לתובע כי, בהתאם לסעיף 28 להסכם, ימכור לו את הדירה השלישית בפרויקט בתמורה לסכום של 638,000 ₪ אשר יקוזזו מהסכום ששולם במסגרת הסכם המימון. לטענת התובעים, מחיר הדירה הועמד על 638,000 ₪ משום שהצדדים הסכימו כי מהסכום של 700,000 ₪ יופחתו עלות מטבח ומזגן שלא יסופקו.

לטענת הנתבעים, תמורת הדירה נקבעה בהסכם המכר בהתאם ל"כסף הלבן" שהתובע יכול היה להעביר. הנתבע העיד כי: "62,000 ₪ לא היה לו איך להסתדר איתם לבקשת בית המשפט שאסביר אני משיב שהוא יכול היה להראות 638,000 ₪ בתשלומים אבל כספים שחורים אי אפשר להראות אותם בתשלומים. זה לא נשלף מהאצבע אלא חישובים." (עמ' 72 ש' 27-31).

עדותו של הנתבע היתה רציפה ומפורטת, הגיונית ועקבית. מצאתיה מהימנה לחלוטין, ואני מבכרת אותה על פני עדותו של התובע.
עדותו של התובע אינה מהימנה בעיני לחלוטין. כאמור, התובע לא חשש לעמוד לפני בית המשפט ולהצהיר במהלך עדותו כי ירון לוי נתן לו הלוואה, טענה שהתבררה כטענה שקרית. בנוסף, עדותו כללה תשובות מתחמקות והכילה סתירות פנימיות רבות וסתירות לראיות חיצוניות. בנוסף, עדותו, לכל אורכה, אינה מתקבלת על הדעת.
לא אוכל לקבוע כל ממצא עובדתי על פי עדות התובע, לאחר שמצאתיה בלתי מהימנה לחלוטין.

עוד טוענים התובעים, בין היתר בסעיף 35 לסיכומי התובעים, כי בהסכם המימון נקבע , שגם במקרה בו תימכר הדירה השלישית לתובעים, אזי סך של 300,000 ₪ ישולם לתובעים על ידי הנתבעים בנוסף, מכספי רוכשי הדירות הנוספות.
הפכתי בהסכם המימון רבות, ולא מצאתי בו סעיף כלשהו העשוי לרמז על הסכמה כנטען. נהפוך הוא – מעיון בסעיפי ההסכם עולה כי מקום שבו ביקשו הצדדים לקבוע כי יהיה על הנתבעים להשלים את הסכום ל- 1,000,000 ₪ קבעו כך במפורש – למשל בסעיף 27 להסכם. אילו רצו הצדדים לקבוע כי במקרה שהבעלות בדירה השלישית תעבור אל התובעים יהא על הנתבעים להשלים להם עוד 300,000 ₪, היו כותבים זאת במפורש בסעיף 28 להסכם.
טענת התובעים אינה מבוססת, אם כן, על לשון ההסכם.

כלל בפרשנות חוזים הוא, כי יש להתחקות אחר התכלית הסובייקטיבית של החוזה באמצעות לשון החוזה ונסיבותיו, תוך הדגשת מיקומה המשמעותי של לשון החוזה בהליך הפרשנות.
ראו: סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג – 1973; רע"א 3961/10 המוסד לביטוח לאומי נ' סהר חברה לתביעות בשם מגדל חברה לביטוח בע"מ ואח' (26.2.12); דנ"א 2045/05 מגדלי הירקות-אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' מדינת ישראל פ"ד סא (2) 1, 37 (2006).
לשון החוזה בענייננו ברורה, ואף הנסיבות, עליהן אעמוד להלן, אין בהן כדי להצביע כי אומד דעתם של הצדדים היה כפי שטוענים התובעים.

בסעיף 36 לסיכומיהם, טוענים התובעים כי במענה לפניית התובע אל הנתבע, "הודיע הנתבע" כי ימכור לתובע את הדירה השלישית. "הודעה" זו של הנתבע לא הוכחה.
טענה זו של התובעים מבוססת, לכאורה, על הסכמה כלשהי בין הצדדים, אשר התקבלה במהלך תקופת ההסכם, לאחר שהיה ברור כי הנתבעים לא עמדו בהתחייבותם לסיים את הפרויקט עד יום 2.2.11.
אין כל ראיה, בחומר הראיות, היכול ה ללמד על הסכמה כזו של הנתבע.

לטענת הנתבע, הסכמת הצדדים כפי שבאה לידי ביטוי בסעיף 28 להסכם התבססה על כך שהצדדים ידעו ששווי השוק של הדירה השלישית הינו 1,000,000 ₪ ולפיכך משמעות יישום המנגנון שנקבע בסעיף 28 להסכם היתה קיום התחייבותם של הנתבעים על פי ההסכם.
עוד העיד הנתבע, כי סעיף 28 להסכם ביטא את כוונת הצדדים לפיה, אם לא היה מצליח למכור את הדירה, היה התובע מקבל את הדירה על בסיס קרן הוצאות המימון ובכך היה ממלא את התחייבותו כלפי התובע (עמ' 71 ש' 22) שכן ברור היה לצדדים כי ערך השוק שלה היה כמיליון ש"ח.
מדוע, אם כן, לא מכרה הנתבע ת את הדירה השלישית ישירות לירון לוי? מדוע נזקקו הנתבעים לאותו זכרון דברים משולש?
לטענת התובעים, היה זה משום שהנתבע הבין כי הדירה כבר אינה שלו לשם מכירתה . אם מצרפים לטענה זו את טענת התובעים לפיה הוסכם ביניהם כי במקרה שימומש סעיף 28 והדירה תימכר לתובע תמורת 700,000 ₪ יהיה על הנתבע לשלם לו 300,000 ₪ נוספים, משמעות הטענה, היא כי הנתבע הסכים, ביוזמתו, מבלי שנדרש כל הליך משפטי מצד התובעים, ומבלי שהוחלף ולו מכתב אחד בין הצדדים, ברוח טובה ומתוך הסכמה בעל פה, לשלם לתובעים "קנס" בסך 300,000 ₪ בגין האיחור בסיום הפרויקט, ובמקום להשיב להם 1,000,000 ₪ הסכים להשיב להם 1,300,000 ₪.
הטענה בלתי מתקבלת על הדעת, ואף לא הוכחה. כאמור, לא הוכח כי הטענה מבוססת על לשון ההסכם, ולא הוכח כי היתה הסכמה כזו בין הצדדים בסמוך למועד החתימה על זכרון הדברים.

אין חולק כי הנתבעים אחרו בסיום הפרויקט, שהרי התחייבו לסיימו עד יום 2.2.11 ומועד עריכת זכרון הדברים היה 27.5.11. עם זאת, לא הוכח כי בגין אותו איחור הסכימו הצדדים על פיצוי כלשהו. יתרה מכך, לא הוצגה אף כל ראיה לכך שהתובעים פנו בכתב אל הנתבעים ודרשו מהם, בשל האיחור בהשלמת הפרויקט, להעביר לבעלותו של התובע את הדירה השלישית.
הצדדים לא קבעו בהסכם כי סעיף 5 להסכם, בו נקבע מועד סיום הפרויקט, הינו תנאי מהותי בהסכם. אף אם היו קובעים זאת, התנהגות הצדדים מלמדת כי משהפרה הנתבעת את התנאי בדבר מועד הסיום, לא נקטו נגדה התובעים כל פעולה.
הלכה פסוקה היא, כי השהייה ממושכת בנקיטת הליכים בגין הפרה, מעידה כי הצד השני פסק מלראותה כהפרה יסודית.
ראו דברים שנכתבו בע"א 2825/97 מוחמד אבו זייד נ' מקל ברוך פ"ד נג(1) 401:
"כך, אי עמידה ממושכת על ביצוע זכות חוזית במועדה הנקוב עשויה ליצור את הרושם, בעיני כל משקיף, כי האיחור אינו עוד בבחינת הפרה יסודית היורדת לשורש העסקה..."

במקרה הנדון, לא הובאה, כאמור, כל ראיה לכך שהתובעים פנו אל הנתבעים בעקבות הפרת התחייבותם לסיום הפרויקט עד יום 2.2.11 ולפיכך לא הוכחה טענתם לפיה, בעקבות טענת ההפרה מצידם הסכימו הנתבעים להעביר להם את הדירה, תוך שהם שוללים מעצמם את זכות המכירה.

כאמור, חוזה מפ ורש, קודם כל , על פי לשונו, ומה שלא נכתב בו, מעיד אף הוא על כוונת הצדדים. עיון בסעיף 28 להסכם מלמד כי האופציה הנכללת בסעיף, לפיה תימכר הדירה לתובע, תמומש על ידי הצדדים "במידה ולא ייחתם הסכם עם צד ג' לרכישת יחידת הדיור השלישית – תהא החברה רשאית לממש את זכותה לרכישת היחידה השלישית..." משמע, הצדדים לא הגדירו עד מתי עומדת לנתבעים האפשרות למכור את הדירה בעצמם, ו החל ממתי קמה הזכות לתובעים לממש את זכותם לרכישת הדירה . טענת התובעים נסמכת כל ההנחה, אשר לא נטענה מפורשות, כי ניתנה לנתבעים האפשרות למכור את הדירה עד אותו מועד בו התחייבו לסיים את הפרויקט, אך הדבר לא נכתב מפורשות . בהחלט ניתן לפרש את ההסכם כך שהזכות למכור את הדירה עמדה לנתבעת עד למועד סיום הפרויקט, בהתאם לסעיף 29 להסכם, וזאת למרות האיחור בסיומו.

עמדתו של ירון לוי, שהיתה אמורה להיות אובייקטיבית לחלוטין, ולשפוך אור על נסיבות חתימת זכרון הדברים ונסיבות חתימת הסכם ההלוואה, השתנתה במהלך הדיון בתביעה, עם זאת, מצאתי כי היא מכילה גרעין אמת שלא השתנה.
בשלב מוקדם של ההליך, הגיש ירון לוי תצהיר בתמיכה לטענות הנתבעים ובו הצהיר כי פנה אל הנתבע 2 לצורך רכישת הדירה השלישית ואולם זה הודיע לו כי הדירה מהווה בטוחה לתובע. לפיכך, סוכם עם התובע והנתבע כי ירכוש את הדירה בסכום של 1,150,000 ש"ח על פי שוויה, וכך יובטח הסכום שמגיע לתובע מכח הסכם המימון (תצהירו מיום 7.2.13 בתמיכה לתגובה לבקשה להגדלת סכום העיקול).

עוד הצהיר לוי כי הוסבר לו שהסך של 150,000 ₪ שהם ההפרש בין הסכום הנקוב בזכרון הדברים לסכום הנקוב בהסכם ההלוואה, מגיעים לחברת גליל (הנתבעת). ביחס לנקודה זו, שינה לוי עמדתו מן הקצה אל הקצה בשלב מסירת עדותו, מטעם התובעים דווקא, אך גם בעדותו זו העיד כי נודע לו על הדירה העומדת למכירה ממתווכת דירות אליה פנה, והיא הפגישה אותו עם התובע והנתבע יחדיו. עוד העיד לוי, כי הנתבע אמר לו שהוא לא יכול למכור את הדירה משום שהיא שייכת לתובע, ולא זכור לו שהיה ויכוח ביניהם מי משניהם ימכור את הדירה (עמ' 31 החל מש' 15).

עדותו של לוי ביחס לנסיבות חתימת זכרון הדברים, לא השתנתה בהמשך ההליך, היא מתיישבת עם עדויות נוספות, ולפיכך מצאתיה מהימנה. מעדותו זו עולה, כי הנתבע נהג בהגינות רבה כלפי התובע, שכן כאשר פנה אליו לוי וביקש לרכוש את הדירה, הפנה אותו, ביוזמתו, לחתימה על זכרון דברים עם התובע. הוכח כי, כחודש לאחר מכן, רקחו הצדדים יחדיו תוכנית שתאפשר לתובע להימנע מתשלום מס, ויצרו את הסכם ההלוואה המלאכותי, תוך שהם מגייסים את לוי לשתף פעולה ולחתום עליו. הוכח כי התובע והנתבע פעלו בשיתוף פעולה מול לוי, וכי זכרון הדברים, הסכם ההלוואה והסכם מכר הדירה לתובע נעשו כולם ברוח טובה.

הצדדים חתמו על זכרון הדברים במסעדה של לוי, ללא נוכחות עורכי דין. כאמור, זכרון הדברים נחתם ביום 27.5.11 כאשר לתובע לא היו כלל זכויות בדירה, ולפיכך ברור כי לא היה צריך להיות צד לזכרון הדברים. לטענת הנתבע, אשר פעל ללא ייצוג משפטי באותה עת, סבר, בטעות, כי אין הוא יכול למכור את הדירה השלישית, משום שהיא מהווה בטוחה בידי התובע, ולפיכך חשב שמי שצריך לחתום על זכרון הדברים הוא התובע. עדותו זו של הנתבע מהימנה בעיני, ואני מקבלת אותה. העובדה שפעל ללא ייצוג משפטי, וניסח זכרון דברים עם התובע ולוי, בכתב יד, כלאחר יד, מעידה אף היא על האמון הרב שרחש לתובע, אמון שהתובע ביקש לנצל לרעה בסופו של דבר.

כאשר נחקר התובע ביחס לטענתו לפיה על הנתבע לשלם לו סך של 300,000 ₪ נוספים פרט לדירה שהועברה לידיו, ששוויה מיליון ₪, נשאל מדוע שהנתבע יסכים לתנאי כזה בהסכם ו השיב:
"תשאל אל הלקוח שלך. כי זה ההסכם שהיה בינינו. אם הלקוח שלך היה חכם הוא לא היה מגיע למצב שהגיע אליו." (עמ' 52 ש' 21-23).
תשובתו של התובע מעידה יותר מכל על חוסר תום לבו, ועל כך שכל הטענה אינה אלא מזימה שרקח נגד הנתבע בשלב מאוחר להסכם .
ממכלול הראיות עולה כי התובע לא תכנן את טענתו זו בשלב ניסוח ההסכם, שכן עד לאחר הגשת התביעה לא העלה אותה כלל. טענתו זו התגבשה כפי הנראה לאחר שעיין מחדש בהסכם, טרם הגשת כתב התביעה המתוקן, שכן הטענה אף לא נכללה בכתב התביעה המקורי.

העובדה שהתובע והנתבע פעלו במשותף, וברוח טובה, למכירת הדירה ללוי, מעידה כי מכירת הדירה נעשתה בהסכמה, תוך שהתובע והנתבע מנסים לשתף פעולה על מנת לעזור לתובע להימנע מתשלום מס על רווחיו. הנתבע לא יכול היה ללמוד מהתנהלות התובע, כי מכירת הדירה על ידיו נעשית משום שלטענתו אין הנתבע רשאי עוד למכור אותה, בשל איחור בסיום הפרויקט. התובע לא פעל נגד הנתבע בגין הפרת ההסכם, וההחלטה שהדירה תימכר לתובע וממנו לירון לוי, לא נבעה מכך שהתובע הלין כלפי הנתבע כי אין הוא רשאי למכור עוד את הדירה.

לא מתקבל על הדעת שהנתבע פעל בשיתוף פעולה מלא עם התובע לצורך יצירת מערכת חוזית שתאלץ אותו לשלם לתובע פיצוי בסך 300,000 ₪ שאינו מחויב לו בהסכם המימון.
לא ניתן ללמוד מהתנהגות הצדדים על כך שהתובעים מבקשים, פיצוי של 100% היינו, כי במקום להרוויח מהפרויקט 300,000 ₪ הם מבקשים להרוויח 600,000 ₪. וודאי שלא ניתן ללמוד מן הראיות כי הנתבעים הסכימו לשלם תמורה כפולה מזו שנקבעה בהסכם.

הסכם מכירת הדירה לתובע נערך ביום 27.6.11. כתב התביעה הוגש ביום 28.10.12 היינו שנה וחצי לאחר מכן. משך כל אותה תקופה לא העלה התובע כל דרישה כלפי הנתבע לשלם את אותם 300,000 ₪ נוספים המגיעים לו לטענתו, והעובדה שלא באה כל דרישה מצדו מעידה אף היא שלא היה כל בסיס לטענה .
הטענה לא הועלתה על ידי התובע אלא בכתב התביעה המתוקן. כלומר, לא רק שהטענה לא נשמעה מפי ב"כ התובע כלפי ב"כ הנתבע לפני הגשת התביעה, אלא שגם בכתב התביעה המקורי כלל לא הועלתה, והמדובר לכל הדעות בטענה מהותית ביותר, המקימה לשיטת התובע עילת תביעה ביחס לסכום נכבד של 300,000 ₪. העובדה שמדובר בטענה כבושה, תומכת אף היא במסקנה ש אין לה כל שחר.

המסקנה המתבקשת ממכלול הראיות שהוצגו לפניי, הינה אחת בלבד – התובע זכה לשיתוף פעולה מלא מהנתבע, לצורך מכירת הדירה בהתאם למתווה הקבוע בסעיף 28, בהסכמה ובתום לב מוחלט מטעם הנתבע .

על כן, אני קובעת כי הפרשנות אותה מבקשים התובעים לייחס לסעיף 28 להסכם המימון אין לה כל אחיזה בלשון ההסכם, אין היא נלמדת מנסיבות חתימת ההסכם, ויש לדחותה. הוכח כי אומד דעתם של הצדדים בעת ניסוח סעיף 28 להסכם היה כי עם העברת הבעלות בדירה אל התובע, תמורת קיזוז סך של 700,000 ש"ח מילאו הנתבעים את התחייבותם כלפיו בהסכם, שכן שווי הדירה הוערך בכמיליון ₪. לא היתה כל כוונה מצד הצדדים כי הנתבע ישלם לתובע 300,000 ₪ נוספים מעבר להעברת הדירה לבעלותו.
טענת התובעים בנדון נדחית, ויש להפחית מטבלת החיובים את הסך של 300,000 ₪ המפורט בסעיף 41 לטבלה.
יודגש, כי מאחר שמסכום החוב ינוכה סך של 1,000,000 ₪ במלואו, כל הוצאות השלמת הדירה, ככל הנדרש, בהתאם להסכמת הצדדים, יחולו על הנתבעת 1 ולא על ה תובע.

אומד דעתם של הצדדים ביחס לסכום הנוסף של 150,000 ₪
כאמור, הדירה נמכרה לירון לוי תמורת 1,150,000 ₪. הצדדים חלוקים ביניהם ביחס לתמורה העודפת, העולה על 1,000,000 ₪. לטענת התובעים, סכום זה שייך להם, כחלק מההסכמות בין הצדדים, ואילו לטענת הנתבעים, ברור היה לכל המעורבים כי יתרת התמורה, מעל 1,000,000 ₪ שייכת לנתבעת.
אומר כבר עתה, כי גם ביחס לטענה זו, מסקנתי היא כי אין כל שחר לטענת התובעים.

בסיכומים מטעמם, טענו התובעים כי "הסכם ההלוואה בין התובע ובין ירון לוי הוא הסכם המצביע על כך כי כל הכספים הנזכרים בו מגיעים אך ורק לתובע מס' 2 ללא כל קשר עם הנתבעים או מי מהם או מי מטעמם, ואף ללא קשר כלשהו להסכם המימון בין התובעים לנתבעים" (עמ' 30 לסיכומים מול האות ב').
דא עקא, הכספים הנזכרים בו מסתכמים במיליון ₪, כך שהטענה עומדת בסתירה לטענתם של התובעים לפיה הם זכאים לסך של 1,150,000 ₪ מירון לוי.

לשיטתו של התובע, יכול היה למכור את הדירה גם ב- 3 מיליון ₪ ולפיכך הרווח ממכירת הדירה, כולו, שלו (עמ' 52 ש' 1-7). מובן שטענה זו, שיש בה הודאה מפורשת במכירת הדירה לירון לוי, עומדת בסתירה לטענה שהתובעים מחזיקים בה עד תום ההליך, לפיה לא היה הסכם מכר אלא הסכם הלוואה.

לטענת התובע , במועד בו נמכרה הדירה, לא יכול היה הנתבע למכור אותה בעצמו, כי הם ביניהם כבר סיכמו שהוא מקזז את הדירה מההתחייבות שלו, ובהתאם לאותו הסכם המשיך להזרים כספים לפרויקט (עמ' 52 ש' 18). כאשר נשאל התובע, כיצד יתכן שהנתבע הסכים שהתובע ימכור את הדירה וישלשל את כל תמורתה לכיסו, שעה שיכול היה למכור אותה בעצמו ולהעביר לתובע את מיליון השקלים שהתחייב להשיב לו, השיב התובע כי זה ההסכם שהיה ביניהם, וכי אם התובע היה חכם לא היה מגיע למצב שאליו הגיע (עמ' 52 ש' 22).

כשנשאל הנתבע מדוע לא מכר את הדירה לירון לוי בעצמו, השיב כי כאשר התובע הבין שהנתבע יבקש ממנו להוציא חשבונית על ההפרש (בין ה-700,000 ₪ למיליון ₪) הוא הציע פתרון כדי להימנע מתשלום מס, וביקש שהנתבע ימכור לו את הדירה והוא ימכור לירון (עמ' 74 ש' 1-4).
הנתבע פירט בעדותו את הרציונל שעמד מאחורי התכנון של התובע . לדבריו, על מנת לא לשלם מס על אותם 300,000 ₪ שבגינם אמר הנתבע לתובע שידרוש חשבונית, הציע התובע כי בהסכם מכירת הדירה ביניהם יכתבו סכום של 700,000 ₪, סכום השווה לקרן ההלוואה, ושלא יהיו שם 300,000 ₪ נוספים. כך היה התובע פטור מתשלום מס הכנסה על ה- 300,000 ₪ וגם ממס שבח, שכן לאחר קבלת טופס 4 היה מקבל פטור ממס שבח (עמ' 73 ש' 21 ואילך).
הנתבע העיד, כי אחרת, לא היה כל הגיון שהוא יסכים למכירת הדירה תוך קיזוז של 638,000 ₪ בלבד, כאשר היה לו ביד זכרון דברים על סך 1,150,000 ₪ (עמ' 73 ש' 16-31).

ביחס ליתרת התמורה בסך 150,000 ₪ העיד הנתבע כי היה ברור הן לירון לוי והן לתובע שסכום זה מגיע לנתבעת. לדבריו, העובדה שעל פי הסכם ההלוואה היה לוי מחויב לשלם לתובע רק 1,000,000 ₪ היא שהבטיחה שלא ישלם לו 150,000 ₪ נוספים. כך העיד:
"זכרון הדברים מבטיח לי את ה- 150,000 ₪ והתכוונו לעשות חוזה עם נספח תשלומים. במעמד זכרון הדברים לא חשבנו שגליל לא תעשה את החוזה. השתנו דברים והגענו למצב של חוזה מול מאיר וחוזה הלוואה. וידאתי שבחוזה ההלוואה יהיה רק מיליון ₪ שעובר מירון לטובת מאיר. מכח זכרון הדברים ה- 150,000 ₪ לטובת גליל. לא הייתי צריך לעשות מסמך על מסמך. אם ירון צריך להעביר למאיר זה אומר שהדירה משתחררת לטובת חוזה של גליל מול ירון. לא היה אף פעם שלב שמאיר מקבל יותר ממ יליון..." (עמ' 77 ש' 1-6).

הנתבע העיד, כי חתמו על זכרון הדברים לאחר שסוכם מחיר הדירה, וכי לאחר החתימה על זכרון הדברים הציע התובע שעל מנת שלא ישלם מס, יעשו את ההסכם ביניהם (התובע והנתבע) על סכום נמוך יותר, ואילו עם ירון לוי יחתום על הסכם הלוואה. הרעיון היה של התובע, והוא הסכים, ולפיכך גם חתם בעצמו על הסכם ההלוואה – שהרי ברור כי אם היה זה באמת הסכם הלוואה לא היה צורך בחתימתו.

כאמור, עדותו של ירון לוי בסוגיה צריכה היתה להיות, לכאורה, ניטרלית לחלוטין, אלא שכל אחד מבעלי הדין ניסה לגייס אותו בתמיכה לטענותיו שלו, וכך נוצר מצב שלוי שהגיש תחילה תצהיר בתמיכה לעמדת הנתבעים, העיד בסופו של דבר מטעם התובעים.
בתצהירו, הצהיר ירון לוי כי הוסבר לו במועד החתימה על ההסכמים, שמאחר שבהתאם להסכם המימון שרביט, התובע, אמור לקבל רק 1,000,000 ₪ נחתם עמו במקביל הסכם הלוואה ולפיכך הוסבר לו כי הסך של 150,000 ₪ שהם ההפרש בין הסכום הנקוב בזכרון הדברים לסכום הנקוב בהסכם ההלוואה, מגיעים לחברת גליל (הנתבעת).

במהלך עדותו ביום 5.12.13 נחקר לוי רבות בנושא, והעיד כי חתם על התצהיר מתוך פחד ואיומים מצד הנתבע. לטענתו, אמר לו הנתבע כי ימכור את הדירה לאחר, וכי יפגע בטיב הדירה (ע' 32 ש' 10). לטענתו, כאשר הגיע למשרדו של ב"כ הנתבעים הבטיח לו הנתבע פיצוי בגין האיחור במסירת הדירה, וחתם על מסמך לפיו יהיה עליו לשלם לו רק 100,000 ₪ למרות שעל פי ההסכם היה עליו לשלם לו עוד 150,000 ₪ (המסמך - ת/3 עמ' 32 ש' 17).
טענה זו יש בה, כשלעצמה, לחזק את טענת הנתבעים לפיה לוי ידע שהסך של 150,000 ₪ אמור להיות משולם לנתבעים ולא לתובע, שאם לא כן, לא היה חושב שביכולתם להפחית לו 50,000 ש"ח מהתמורה, כפיצוי.

לוי העיד עוד, כי הנתבע היה איש הקשר שלו כל הזמן, וכי לא היה לו כל קשר עם התובע. הנתבע הסביר לו שעליו לשלם לו את הסך של 150,000 ₪ שהוא אותו חלק בתמורת הדירה העולה על הסכום הנקוב בהסכם ההלוואה (עמ' 33 ש' 3-11).
מיד לאחר מכן העיד לוי כי "עבר צד" היינו החל לדבוק בגרסת התובעים, לאחר שפנה לייצוג משפטי ועורך דינו הסביר לו את כל המרמה (ש' 11 בעמ' 33).
עם זאת, בהמשך העיד כי תקופה מסוימת היה נתון לאיומים גם מצד עו"ד סגל, באת כח התובעים (עמ' 38 ש' 23).

לוי העיד כי היה מפוחד וכעת הוא מרגיש שהוא חייב להתחבר לאמת. זו הסיבה ששינה את גרסתו (עמ' 38 שורה 30) ועוד לפני כן העיד, כי מרגע שהחליט לדבוק באמת, החל הנתבע לעשות לו נזקים בדירה (עמ' 36 ש' 15 ואילך).
יתכן שהנזקים שלוי העיד עליהם, אשר הוא מאמין שנגרמו לו על ידי הנתבע, הם הסיבה לשינוי הגרסה שלו, הנובע מרצון להתנקם בנתבע, זאת משום שמחליפת המכתבים בינו לבין באת כוח התובעים, עולה בבירור כי לוי היה מודע כל העת לכך שלתובע עליו להעביר בסך הכל 1,000,000 ₪ ואילו לנתבעת את הסכום הנוסף של 150,000 ₪. מאותם מכתבים עולה שגם באת כח התובעים לא סברה אחרת.

במכתב ששלחה עו"ד סגל בשם מרשה התובע, אל ירון לוי ביום 27.2.13 נכתב כך:
"אין מחלוקת כי במסגרת הסכם ההלוואה מרשי היה אמור לקבל ממך סך של 1,000,000 ₪ אולם בפועל נותרת חייב להעביר לו את הסך של 300,000 ₪ מתוך סכום ההלוואה" (ת/9).
ממכתב זה ניתן ללמוד שני דברים: האחד, שהתובעים ידעו כל העת שירון לוי צריך לשלם להם רק מיליון ₪ ולא יותר. השני, שלמרות שקיבלו באותה עת כבר 850,000 ₪ טענו שקיבלו רק 700,000 ₪.
מיד למחרת, ביום 28.2.13 השיב לוי לעו"ד סגל במכתב (ת/11) ובו הבהיר כי עליו להעביר לתובע סך של 150,000 ₪ ולא 300,000 ₪. עוד הוא מציין שם שדרישת התשלום באה רק לאחר שהתובע ראה את התצהיר שהגיש לוי לבית המשפט, התומך בגרסת הנתבעים, וכי אם התובע לא יודה שקיבל ממנו סכומים במזומן יפנה לרשויות המס.

מכתבו זה של לוי מבהיר, שוב, כי לוי ידע כל העת ש- 150,000 ₪ מגיעים לנתבעים, וגם טענת התובעים לפיה מסמך ת/2 יש בו ללמד על כך שלוי חשב שכל יתרת התשלום, בסך 300,000 ₪, נועדה לתובעים, אין בה ממש. במסמך ת/2 ביקש לוי להבהיר כי יתרת חובו הכולל הינה 300,000 ₪ ולא 450,000 ₪ - זאת על רקע הכחשת התובעים כי קבלו ממנו סכום נוסף של 150,000 ₪. לוי לא התעניין באותה עת בחלוקה בין התובעים לנתבעים.

בהמשך, העיד לוי כי הוסבר לו שהסכם ההלוואה נועד לצרכי מס בלבד עד לקבלת טופס 4 ואז "הולכים אחורה" לזיכרון הדברים, כי את הבית קנה ב- 1,150,000 ₪ ולא במיליון ₪. לשאלת בית המשפט האם מההתחלה ידע כי הסך של 150,000 ₪ מיועדים לנתבע השיב:
"לא הבנתי ישר שאת הסכום של 150,000 ₪ אני לא צריך לשלם למאיר אלא לגדעון" (עמ' 33 ש' 28). וכאשר נשאל, מדוע אם כן נערך הסכם ההלוואה רק על מיליון ₪ ולא על מלוא תמורת הדירה, השיב כי אינו יודע. (עמ' 34 ש' 4).
ספק בעיני אם שינוי הגרסה של לוי נבע מהחלטה לדבוק באמת. יתכן כי נבע מרצון להתנקם בנתבע. איני מקבלת את עדותו לאחר שינוי הגרסה, ואני מבכרת את גרסתו המופיעה בתצהיר מטעם הנתבעים, הנתמכת אף במכתבים שכתב לפני ש"חצה את הקווים".
הגרסה המפורטת והמדויקת ביותר, מופיעה במכתבו של ירון לוי אל עו"ד סגל, מיום 26.2.13 בתשובה לדרישת התשלום ששלחה אליו ביום 14.2.13 (ת/8). באותו מכתב כותב לוי כי שילם עד כה לתובע 850,000 ₪ ולא 700,000 ₪ כנטען על ידיו – ומפרט את מועדי התשלומים בפירוט ובדיוק רב, ומציין כי עד כה לא קיבל חשבוניות או קבלות וכי התובע מתכחש לתשלום של 150,000 ₪ מתוך הסכום. עוד כותב לוי :
"ידוע לי שאני חייב סכום של 300,000 ₪ לצורך קבלת הדירה (150,000 ₪ לגליל ו- 150,000 ₪ לשרביט) אך אופן התשלום ולמי יקבע על ידי בית המשפט" (סעיף 15 למכתב ת/8)

כאשר נשאל לוי על הכתוב בסעיף 15 למכתבו (ת/8) בחקירתו החוזרת, והשיב כי הדברים נכתבו מתוך האיום והפחד שהוא חייב ללכת בדרך של גדעון (הנתבע) (עמ' 42 ש' 31) וכי המכתבים שנשלחו על ידיו נוסחו על ידי עו"ד בר לב, ב"כ הנתבעים.
גם את טענתו זו של לוי איני מקבלת.

ממכלול הראיות, עולה תמונה ברורה לפיה הגרסה המפורטת בהרחבה במכתבו של לוי (ת/8) היא המסכמת באופן מדויק את ההסכמות בין הצדדים. הוכח כי בין התובע לנתבע הוסכם באופן ברור, עוד בשלב עריכת זכרון הדברים, כי סך של 150,000 ₪ - הסכום בו עולה תמורת המכירה על הסכום שהנתבעים חייבים לתובעת - יועבר לנתבעת.

טבלת החיובים שהציגו התובעים
לתצהיר התובע צורפה טבלה ובה סיכום כלל החיובים של הנתבעים, וסיכום הזיכויים. בטבלה (נספח יא' לתצהיר התובע), מסתכמים החיובים ב- 1,835,129 ₪ ואילו הזיכויים מסתכמים ב- 326,448 ₪. לפיכך, לטענת התובעים, נותרה יתרת חוב של 1,508,681 ₪.

לטענת הנתבעים, כוללת הטבלה חיובים רבים כפולים, חיובים שנפרעו, וחיובים שכלל לא היה מקום להגדירם כחיוב.
לאור טענות הנתבעים, תיקנו התובעים מספר חיובים נטענים והפחיתו את כלל החיובים בסכום של 289,643 ₪. פירוט ההפחתות מופיע בסעיף 7.3 לסיכומי הנתבעים.

חובם של הנתבעים לתובעת בסך 75,000 ₪
בתאריך 14.1.09 התקשר התובע בזכרון דברים עם הנתבעים, לרכישת דירה בקומה הרביעית בבניין. במסגרת זכרון הדברים שילם לנתבעים סך של 100,000 ₪. מספר ימים לאחר מכן, כאשר התברר לתובע שהנתבעת עומדת לבנות קומה נוספת בבניין, החליטו הצדדים לבטל את זכרון הדברים. עם הביטול, השיבו הנתבעים לתובע סך של 25,000 ₪ והתחייבו להשיב את היתרה בסך 75,000 ₪ בתוך מספר ימים.
אין חולק כי סך של 25,000 ₪ הושב לתובע, כפי שהוא עצמו מצהיר בסעיף 11 לתצהירו. למרות זאת, בטבלת החיובים מופיע חיוב בסך 100,000 ₪ ולא 75,000 ₪ (סעיף 50 בטבלה).
בחקירתו הנגדית נשאל התובע, מדוע נכתב בטבלה כי חוב ההשבה הינו בסך 100,000 ₪ שעה שהוא יודע שהדבר אינו נכון, והשיב תשובות מתחמק ות כגון: "אם זה כתוב אני מניח שכן", "צריך לבדוק את העניין של ה-100,000 ₪...", ולבסוף הודה ש"כנראה" שמגיע לו רק 75,000 ₪ כי 25,000 ₪ שולמו (עמ' 46 ש' 6,9, ו- 23).
הוכח, כי יתרת החוב להשבה היתה 75,000 ₪. נסיון התובעים לכלול בטבלה חוב של 100,000 ₪ לא צלח .

לטענת התובע, חוב ההשבה הינו חוב נפרד, שיש לצרפו לטבלת החיובים ללא כל קשר להסכם המימון.
לטענת הנתבעים, אין הדבר כך, שכן הצדדים הסכימו כי אותם 75,000 ₪ יכללו במסגרת הסכם המימון.

טענת הנתבעים נסמכת על סעיף 21 להסכם המימון, בו נכתב כי סך של 200,000 ₪ כבר הועבר על ידי התובעת אל הנתבעים עובר לחתימת הסכם המימון.
התובע הכחיש את הטענה בחקירתו הנגדית, וטען כי אין כל קשר בין הדברים. לטענתו, העביר לנתבעים 200,000 ₪ עובר לחתימת הסכם המימון, ללא כל קשר ל- 75,000 ₪ ששילם במסגרת זכרון הדברים שבוטל ושהנתבעים התחייבו להשיב לו.
כאשר התבקש להפנות לפירוט התשלומים המסתכמים ב- 200,000 ₪ שמועדם קודם להסכם המימון, הפנה לסעיף 33 בטבלת החיובים, וטען כי אם הנתבע לא היה מקבל 200,000 ₪ עובר לחתימה על הסכם המימון לא היה מאשר בחתימתו שקיבלם.

הנתבע העיד כי במהלך ניסוח הסכם המימון וגיבושו, ישב עם התובע ושניהם יחד חישבו מהו הסכום שהעביר לו התובע עד אותו מועד. הנתבע העיד:
"ישבנו ועשינו בערך את המספר. הוא לא היה מוחלט סופי אבל נגענו בסכומים הגדולים שהבסיס היה 75,000 ₪ החוב שהיה הבסיס לכל העניין...היה חוב ישן של 75,000 ש"ח" (עמ' 65 ש' 9).
עדותו של הנתבע לא נסתרה, והיא מהימנה בעיני לחלוטין.

עדותו של התובע היתה רצופה התחמקויות, אי בהירויות ותשובות חלקיות. במהלך כל העדות, כאשר התבקש להבהיר סתירות בטבלת החיובים, או חזרה על פרטים בטבלה, השיב פעמים רבות כי "צריך לשבת ולבדוק". על תשובתו זו חזר פעמים רבות מדי במהלך החקירה. ברור, כי את הבדיקות הנחוצות היה על התובע לערוך לפני הגשת התביעה. מועד שמיעת הראיות אינו מועד שלאחיו "יושבים ובודקים", ונטל השכנוע, למותר לציין, מוטל על התובעים.

טענת התובעים ביחס לחוב זה, אותו העמידו על 100,000 ₪ נוספה לטבלת החיובים רק במועד מאוחר יותר. סעיף 50 בטבלה לא הופיע בנוסח של הטבלה אשר צורף כנספח לכתב התביעה המתוקן – הדבר מלמד אף הוא על כך שהטענה נולדה בשלב מאוחר יותר, מתוך רצון להגדיל את החוב הנטען, שהרי טענה כה מהותית , לפיה מדובר בחוב חיצוני להסכם המימון, לא היתה נשכחת מהתובע.

טענת התובעים לפיה החוב בסך 75,000 ₪ היה חוב פרטי לתובע ולא חוב לתובעת, שהיא החתומה על הסכם המימון, אינה יכולה להישמע, שכן הוכח בבירור כי גם התובע העביר במסגרת הסכם המימון כספים מחשבונו הפרטי, ומחברה אחרת שבבעלותו, חברת "משיק בע"מ ". אף שהסכם המימון נחתם רק על ידי התובעת, ולכאורה לתובע אין כל עילת תביעה נגד הנתבעים, מוסכם על הצדדים כי התובע עצמו העביר כספים ולפיכך אף לא הועלתה טענה מצד הנתבעים כי אין לתובע עילת תביעה נגדם , לכל הפחות מכח דיני עשיית עושר.

נטל השכנוע רובץ על התובעים לכל אורך ההליך. הנתבע אמנם אישר, בחתימתו על הסכם המימון, כי עד מועד החתימה קיבל 200,000 ₪ מהתובע, אך מאחר שהצדדים חלוקים ביניהם בשאלה אם אותם 200,000 ₪ כוללים חוב ישן בסך 75,000 ₪ אם לאו, והנתבע מכחיש כי זו היתה הכוונה, על התובע הנטל להוכיח כי אותו חוב בסך 75,000 ₪ מגיע לו בנוסף לסכום המגיע לו על פי הסכם המימון ולא כלול בו. התובע לא הרים את הנטל.

גם מעדותו של התובע ומקריאת סעיף 21 להסכם המימון, לא ניתן ללמוד כי הוסכם בין הצדדים שעל הנתבע להשיב לתובע סך של 75,000 ₪ אותם אין חולק כי היה חייב לו, תוך זמן מסוים. הנתבע חתם על התחייבות להשיב לתובע את הסכום בתאריך 19.1.09. הסכם המימון נחתם ביום 12.7.10, שנה וחצי לאחר מכן. כלומר, בעת החתימה על הסכם המימון היה סכום של 75,000 ₪ בידי הנתבעים, והתובע לא הוכיח כי פנה אליהם בדרישה לשלמו, לא במועד החתימה על הסכם המימון ולא לאחר מכן. אם אכן לא היה כל קשר בין הסכם המימון לסכום זה שנותר בידי הנתבעים, היה התובע עומד על תשלום של אותם 75,000 ₪ או דואג לציין במפורש בהסכם המימון שאין קשר בין ה סכם המימון לחוב הישן.
העובדה שאין כל התייחסות בהסכם המימון לסכום זה מתיישבת יותר עם גרסת הנתבעים, היינו עם כך שה תובע הסכי ם להשאיר סכום זה בידי הנתבעים כחלק מהסכם המימון, ואותם 200,000 ₪ הנזכרים בסעיף 21 להסכם כסכום שכבר הועבר לידי הנתבעים, כוללים סכום זה.
אני דוחה את גרסת התובעים לפיה לחוב של הנתבעים על פי הסכם המימון יש להוסיף עוד 75,000 ₪.
יש להפחית, אם כן, מטבלת החיובים את הסך של 100,000 ₪ המופיע בסעיף 50 לטבלה.

המסמך המאשר קבלת 351,000 ₪ עד יום 6.8.10.
בתאריך 6.8.10 חתם הנתבע על מסמך בכתב ידו, המאשר כי עד אותו מועד קיבל מהתובעים סך של 351,055 ₪ (נספח 33 לתצהיר התובע).
התובעים הכלילו סכום זה בטבלת החיובים, וסימנו אותו כסעיף 33.
לטענת הנתבעים, כל חיוב המופיע בטבלת החיובים של התובעים, שתאריך הפרעון שלו קודם לאותו תאריך, כלול בסכום זה.

התובע נשאל, בחקירתו, מדוע הכליל בטבלת החיובים חיובים שקדמו ליום 6.8.10 ובכך יצר למעשה חיוב כפול, ותשובתו היתה, שוב:
"אני לא יודע. צריך לעשות חשבון. צריך לשבת ולעשות חשבון." ( עמ' 56 ש' 1) אין ספק שהיה על התובע לעשות את החשבון טרם הגשת התביעה, ולא לאחר קבלת פסק הדין. מכל מקום, עדותו וודאי לא נתנה מענה לטענת הנתבעים, ולא סתרה אותה, ולפיכך יש לקבל את טענת הנתבעים במלואה.
הנתבעים הוכיחו את טענתם לפיה הטבלה כוללת חיובים כפולים.
עיון בסעיפים 28,29,30,32,34 לטבלת החיובים מלמד כי כולם קודמים לתאריך 6.8.10 ולפיכך, בהעדר ראיה לסתור מטעם התובעים, כלולים בהודאת הנתבע בחוב מיום 6.8.10 ובסעיף 33 לטבלה.
מכאן, שיש להפחית מהחיובים סכום נוסף של 79,856 ₪ (בנוסף לסעיף 50 שהופחת זה מכבר) .
יצוין, כי סעיף 34 לטבלה, חיוב בסך 200,000 ₪ בוטל על ידי התובעים לאור טענת הנתבעים, והתובע אישר כי נכללו בחישוב בטעות (עמ' 46 ש' 9-13).

סעיפים 36 ו- 38 לטבלה
לטענת הנתבעים, יש להפחית את החיובים המופיעים בסעיפים אלה בטבלה, משום שהוכח כי שולמו לחברת טכניקובק בע"מ אשר הינה אישיות משפטית נפרדת ואינה צד להליך.
הנתבעים הצביעו על סתירות בעדותו של התובע, מהן ניתן ללמוד כי אין לקבל את טענתו לפיה לא ידע עבור מי נרשם השיק, שכן פעם העיד, כי על סכומים במזומן ועל סכומים שהנתבע העביר לאדם אחר נהג להחתימו, ובהמשך העיד כי נתן לו שיקים ללא שם מוטב, ואילו היה רואה את שם המוטב לא היה מאפשר זאת (עמ' 56 ש/ 18-29).
טענתם זו מקובלת עלי במלואה, ואני דוחה את טענת התובע לפיה לא ידע שהשיק נרשם לפקודת טכניקובק בע"מ.
טכניקובק בע"מ הינה אמנם אישיות נפרדת ואינה נתבעת בתביעה שלפניי, עם זאת, ברור כי הועבר לה מכח הסכם המימון, ובשל הקשר שלה אל הנתבע.
מכל מקום, אין צורך להכריע בשאלה אם יש מקום לכלול את הסכומים בסכום התביעה, שכן ממילא הוכח כי החיוב בסך 21,500 ₪ המופיע בסעיף 36 לטבלה, הושב לתובעים באמצעות העברה בנקאית ביום 24.5.11.
אישור ההעברה הבנקאית לחשבון התובע הוגש מטעם הנתבעים (נ/1) והתובע לא הכחיש את הטענה (עמ' 57 ש' 1-2).

בסעיף 38 לטבלה, הוצג חיוב בסך 11,600 ₪ בגין שיק שמספרו 5000067.
הנתבעים הוכיחו, כי שיק זה ניתן על ידי התובעים לטכניקובק בע"מ לצורך ביצוע נכיון.
מדובר בשיק שטכניקובק בע"מ ביצעה בגינו נכיון עוד ביום 17.5.11, כפי שניתן לראות באישור הפקדת שיקים לניכיון שהציגו הנתבעים.
השיק הושב אל התובעים והוצג במהלך הדיון (אם כי לא סומן כ מוצג). לטענת הנתבעים, הושב לידיהם לאחר שתמורתו שולמה במזומן, שכן אחרת לא היה מוחזר אליהם.
די בראיות שהביאו הנתבעים על מנת להעביר את נטל הבאת הראיות אל התובעים, להוכיח, כי השיק, מספר 38 בטבלה, אמנם מייצג חיוב שלא הוחזרה תמורתו במזומן.
התובעים לא הוכיחו את הנדרש, ולפיכך דין טענתם להידחות.
לפיכך, יש לנכות מטבלת החיובים סך של 33,100 ₪ נוספים בגין פריטים 36 ו- 38 בטבלה.

סעיף 37 בטבלה
בסעיף 37 לטבלת החיובים מופיע חיוב על סך 20,000 ₪ אשר לטענת התובעים ניתן לנתבעים בשיק, ומספר האסמכתא 5000058.

השיק, נספח 37 לתצהיר, משוך על שם הנתבע 2.
לטענת התובעים, נמסר ישירות לנתבע אשר רשם את שמו כשם הנמשך, מאחר שחשבון הנתבעת לא היה פעיל.
דקלה חזן, מנהלת החשבונות של התובעת , העידה כי החיובים היו בגין רכישת בטון, וכי לאחר ששילמו עבור הבטון חייבו את הנתבעים.
אולם, מעיון בכרטסת הנהלת החשבונות של התובעת, עולה כי אותו סכום נרשם בזכות בתאריך 27.10.10 עם מספר אסמכתא 4606 שהינו, כפי הנראה, מספר הקבלה המעידה על התשלום (מספר קרוב לקבלה מספר 4697 בה אדון להלן בסעיף 39). קיימים חיובים אחרים בגין בטון בכרטסת הנהלת החשבונות, אך לא חיוב בגין 20,000 ₪. הסך של 20,000 ₪ מופיע דווקא בזכות ולידו הכיתוב "ע"ח 105603 – בטון".

טענת התובעים לפיה נעשה זיכוי בכרטסת על מנת מנוע חיוב כפול, ולפיכך החיוב הינו רק על פי השיק, אינה יכולה להישמע שכן רישום התקבול נעשה בחודש נובמבר 2010, ולא לצורך הגשת התביעה. ברור, כי התובעים לא היו מזכים את חשבונם של הנתבעים מבלי שהתקבל תקבול.
הזיכוי בכרטסת הנהלת החשבונות בסך 20,000 ₪ מתקזז עם החיוב באותו סכום המופיע בסעיף. הרישום בזכות מעיד על תקבול שהתקבל לפני מועד פרעון השיק. יתכן כי הסכום התקבל מהנתבעים מראש על חשבון החיובים בגין הבטון.
לאור הרישום של תקבול בסך 20,000 ₪ בגין בטון, היה על התובעים לשלול את הקשר בין תקבול זה לבין השיק באותו סכום. משלא עשו כן, לא הרימו את נטל השכנוע ביחס לחיוב על פי השיק.

סעיף 39 לטבלה
בסעיף זה מופיע חיוב על סך 14,450 ₪. לטענת התובעים, מדובר בסכום ששולם בשיק שיצא מהתובע לתובעת, ואשר שולם על ידי התובעת עבור עבור בטון שרכשה הנתבעת לבניין.

האסמכתא (נספח 39 לתצהיר התובע) הינה דווקא קבלה מספר 4697 המעידה על תשלום בסכום זה שהתקבל לכאורה מהנתבעת, ביום 30.11.10.
עיון בכרטסת הנהלת החשבונות של הנתבעת אצל התובעת (נספח 40 לתצהיר) מלמד כי סכום זה מופיע בזכות, היינו כתקבול עם תאריך ערך זהה – 30.11.10 ומספר אסמכתא זהה למספר הקבלה.
משמע, אותו סכום המוצג כחוב של הנתבעת לתובעת, מדווח בכרטסת הנהלת החשבונות דווקא כתשלום, וקיימת קבלה המעידה על תשלומו.

ביחס לסעיפים 37 ו- 39 העלו הנתבעים טענה של חיוב כפול – על פי הקבלה ועל פי כרטסת הנהלת החשבונות. התובעים התגוננו בטענה שהכרטסת זוכתה בסכום זה, כך שהחוב על פי כרטסת הנהלת החשבונות אינו כולל חוב זה, ולפיכך אין מדובר בחיוב כפול, שכן החיוב נובע רק מהקבלה.
אין מדובר בחיוב כפול, אך ברי כי קבלה אינה ראיה לחוב כי אם לתקבול. כיצד יכולים התובעים להוכיח חיוב כשיש בגינו קבלה, וכאשר הוא מופיע בזכות בכרטסת הנהלת החשבונות, תוך הפניה לאסמכתא של הקבלה ?
החיוב לא הוכח, אם כן.

סעיף 43
לטענת התובעים, שילמו לקבלן יגאל עבדייב סך של 70,000 ₪ במזומן. לתמיכה בטענה מצורף אישור על משיכת סכום זה במזומן ביום 9.7.10 (נספח 43 לתצהיר התובע).
לטענת הנתבעים, האסמכתא שהוצגה על ידי התובעים מוכיחה כי הסכום שולם לעבדייב על ידי הנתבע ולא על ידי התובע, וממילא סכום זה נכלל בסכום של 351,000 ₪ המפורט בסעיף 33 לטבלה.
לטענת התובעים, אין ממש בטענה. התובעים מפנים לעדותו של הנתבע, המאשר שאת הסכום ששילם לעבדייב קיבל מהתובע במזומן (עמ' 63 ש' 17).

הטענה הוצגה לפני התובע, במהלך חקירתו, והוא לא שלל אותה אלא השיב, שוב: " צריך לבדוק את זה" (עמ' 47 ש' 27-31).
ההפניה לעדותו של הנתבע אינה תומכת בטענת התובעים. אין חולק כי הסכום הועבר לנתבע על ידי התובע במזומן, וממנו אל עבדייב, אלא שסכום זה הועבר ביום 9.7.10 היינו לפני חתימת המסמך מיום 6.8.10 בו מאשרים הצדדים כי עד אותו מועד קיבל הנתבע מהתובעים סך של 351,000 ₪. התובע לא יכול היה לסתור את הטענה ולנמק מדוע אין לכלול סכום זה באותם 351,000 ₪ ולפיכך יש לדחות את החיוב בסעיף זה לאור מסקנתי, לעיל, לפיה כל סכום שהתקבל לפני יום 6.8.10 כלול בסכום זה.

סעיף 46
חיוב בסך 2,400 ₪ בגין תשלום למוסא חפירות.
לטענת הנתבעים התשלום לא הוכח שכן השיק שצורף לתמיכה בטענה נרשם על ידי התובע לפקודת עצמו, ואין ראיה כי שולם למוסא חפירות או הועבר לנתבעים.
לטענת התובעים, הנתבע לא הכחיש את החיוב כאשר ערך חשבון מול דקלה, מנהלת החשבונות של התובעת, ולפיכך יש לחייב את הנתבעים בסכום.
הטענה לפיה החיוב לא הוכחש על ידי הנתבע בבדיקה שערך לחשבון עם דקלה אין די בה כדי להוכיח את החיוב. דקלה לא העידה בנדון, ואף לא הנתבע, ואין ראיה לכך שהחיוב נדון על ידיהם במפורש. לפיכך לא הוכח החיוב.

סעיף 13
סך של 18,403 ₪ בגין תשלום לספק בשם א.א.פתחי.
בטבלה נרשם כי הסכום הינו תוצר של חישוב הסכומים הנקובים בסך הכל בקיזוז הקבלות.
לטענת התובעים, הסכום הינו תוצאה ישירה של סך כל הסכומים ששולמו לספק (120,000 ₪ לא כולל מע"מ) בקיזוז התשלומים שהוצגו על פי האסמכתאות הקודמות, בסך 101,597 ₪.

טענה זו של התובעים תומכת בטענת הנתבעים כי לכל היותר מדובר ביתרה לתשלום, שטרם שולמה על ידי התובעים.
התובע, בחקירתו, אישר כי הדבר ייתכן:
"יכול להיות שאם נחבר את כל הסכומים ביחד נקבל שזה הסכום שנותר לי לשלם לו." (עמ' 55 ש' 6).

בנוסף, בין המסמכים שצורפו כנספח 13 לתצהיר התובע מצוי מסמך בכתב יד, המהווה אישור לגמר חשבון שלב 2 עם א.א. פתחי, לאחר תשלום סך של 20,000 ₪ ביום 13.1.11. מכאן עולה כי התשלומים האחרים שולמו עובר למועד זה.
די בטענות שהעלו הנתבעים על מנת לקבוע כי טענת התובעים ביחס לפריט 13 בטבלה לא הוכחה.

סעיף 15 לטבלה
להוכחת החיוב המפורט בסעיף 15 לטבלת החיובים, צירפו התובעים העתק ספח שיק בלבד. לא צורף העתק השיק עצמו, ולא הוכח כי נפרע. לכאורה, אם היה השיק נפרע, לא היתה כל מניעה לקבל העתק שלו מסניף הבנק.
לטענת התובעים, די בכך שנרשם על גבי ספח השיק כי "הוחלף במזומן" על מנת להוכיח כי הסכום שולם במזומן לא.א.פתחי.
אין בידי לקבל את הטענה. אין די בכיתוב בכתב ידו של מי מטעם התובעים על גבי ספח שיק, כדי להוכיח תשלום סכום זה במזומן.

סעיף 31 לטבלה – 25,000 ₪ פקדון
אין חולק כי התובעים העבירו סך של 25,000 ₪ לחשבון נאמנות של ב"כ הנתבעים, על מנת שישמש פקדון לצורך תשלום מס שבח עבור אחד מבעלי הדירות בבניין, במקרה הצורך.
לטענת הנתבעים, אין לחייבם בסכום זה משום שטרם שולם כמס והוא מופקד בנאמנות בלבד, ומשום שהפרויקט טרם הסתיים.

אין בידי לקבל את טענת הנתבעים. לא הוכח כי הצדדים הסכימו לדחות את מועד השבת הסכום עד לקרות אירוע מסוים, ולא הוכח כי התובע הסכים להעמידו לזכות הנתבעים עד להכרעה בעניין תשלום מס השבח. הסכום הועבר אל ב"כ הנתבעים, וטענת הנתבעים לפיה מצוי בנאמנות ולפיכך לא "שולם" אינה יכולה להישמע. סכום זה שונה אף מהסכום של 160,000 ₪ שהועמד כערבויות, מהטעמים שיפורטו בהרחבה בפרק הדן בסכום הערבויות.
אני קובעת כי לסכום החיובים, יש להוסיף את סכום הפקדון בסך 25,000 ₪ המופקד בנאמנות בידי עו"ד בר לב לשם הבטחת תשלום מס השבח.
יודגש, כי משנכלל הסכום בין החיובים, הרי שאם יינתן פטור ממס שבח, יושב הסכום לידי הנתבעים ולא לידי התובעים.

סעיף 42 לטבלת החיובים – ערבויות שחולטו בסך 160,000 ₪
התובע העמיד סך של 160,000 ₪ בערבויות לטובת בעלי דירות שהגישו תביעה נגד הנתבעים למפקחת על רישום מקרקעין. הערבויות חולטו.
לשם הבטחת החזר החוב בגין הערבויות שחולטו, חתמו הנתבעים וה"ה גלט, רוכשי אחת הדירות בבניין, על המחאת זכותה של הנתבעת לקבל את כספי מכירת הדירה מה"ה גלט עד לסכום של 160,000 ₪ בצירוף ריבית בנקאית הנהוגה בבנק מזרחי טפחות בע"מ ובצירוף עמלת הנפקת הערבות – על פי תחשיב שיומצא מהתובע בסמוך למועד ביצוע התשלום. עוד נכתב במסמך, כי התשלום של גלט יתבצע עם מסירת הדירה לידיהם, על פי הסכם הרכישה ( נספח ז' לתצהיר התובע).
לטענת הנתבעים, טרם שולמה יתרת מכירת הדירה על ידי משפחת גלט, ולפיכך טרם קם מועד החיוב.
לטענת התובעים, אין לקשור בין המחאת הזכות שאינה אלא בטוחה להשבת הסכם, לבין חובת הנתבעים להשיב את הסכום לאלתר, ולפיכך יש לחייבם להשיבו כבר כעת.

ברור כי עצם המחאת הזכות לקבל תשלום ממשפחת גלט אינה מונעת מהתובע לעמוד על קיום החוב, אלא אם הוסכם אחרת בינו לבין הנתבעים.
"חוק המחאת חיובים, תשכ"ט-1969, דן בעיקר במהות הזכות המועברת וביחס שבין הנמחה לבין החייב. אין חוק המחאת חיובים עוסק ביחסים שבין הממחה לבין הנמחה ( ע"א 471/73 [1], בעמ' 126"
ע"א 348/79 חנה גולדמן נ' יצחק מיכאלי פ"ד לה(4) 31

יש לקבוע, אם כן, מהו המועד שנקבע בין התובע (הנמחה) לבין הנתבעת (הממחה) להשבת הסכום בגין חילוט הערבויות.
על פי הסכם המימון שנחתם ביום 12.7.10 התחייבו הנתבעים לסיים את הפרויקט לא יאוחר מיום 2.2.11. עם זאת, המועד שנקבע בהסכם לסיום הפרויקט אינו רלוונטי להחזרת סכום הערבויות , שכן סכום הערבויות ניתן על ידי התובע לאחר המועד שנקבע בהסכם לסיום הפרויקט.
הסכום הועמד על ידי התובע לטובת הערבויות, בתאריכים 27.4.11 ו- 8.5.11, כפי שניתן לראות מהתאריכים על גבי הערבויות (נספחים ו1 ו- ו2 לתצהיר התובע). הערבויות חולטו, בהתאם להחלטת המפקחת על רישום מקרקעין מיום 23.2.12.
משכך, ברור כי סכום הערבויות ניתן לנתבעים במסגרת הסכם חדש, הסכם בעל פה, שאת תנאיו יש לבחון.

יש להבחין, אם כן, בין החיובים על פי הסכם המימון , לבין הסכום שהועמד לצורך הערבויות. הערבויות הועמדו על ידי התובע בעצמו, מחשבונו הפרטי המשותף לו ולאשתו (נספח ו' לתצהירו), והוא, כאמור, אינו צד להסכם המימון. תנאי העמדת כספי הערבויות היו שונים מתנאי הסכם המימון, הן מהטעם שנמסרו לנתבעים לאחר המועד בו אמור היה להסתיים הפרויקט על פי ההסכם (2.2.11) ולפיכך לא ניתן לקבוע כי זה היה המועד שהוסכם בין הצדדים כמועד החזרת החוב, והן מהטעם שרק ביחס לחוב זה נקבעו תנאים שונים ביחס ל"מחיר ה מימון". בהסכם המימון הועמדה התמורה בגין המימון, על 300,000 ₪ בעוד שבהמחאת הזכות נקבע מנגנון אחר, לפיו על סכום זה תתווסף ריבית בנקאית (נספח ז' לתצהיר התובע).

פרט למסמך המחאת הזכות לא נערך בין התובע לנתבעים כל מסמך אחר המגדיר את שיעור הריבית על קרן ההלוואה בגין הערבויות, ואת מועד התשלום. בהעדר כל ראיה חיצונית להסכמה אחרת בין הצדדים, ולו הסכמה בעל פה, המסמך היחיד המלמד על תנאיה של הלוואה זו הינו מסמך המחאת הזכות. המחאת הזכות אינה מגדירה את היחסים בין התובע לנתבעים, אך לשונה מעידה על ההסכם בעל פה שנכרת ביניהם. אם לא תפורש כך ההסכמה בין הצדדים, תיפגע זכותו של התובע שכן המחאת הזכות היא המסמך היחיד המבטיח לתובע קבלת ריבית בנקאית על הסכום, והשבת העמלות.

עיון במסמך המחאת הזכות, שנחתם ביום 13.7.12, כשלושה חודשים בלבד לפני הגשת התביעה, מלמד כי הנתבעת התחייבה במסמך זה "להשיב לשרביט את סכום הערבות שחולט בתוספת...מיד לאחר שהסכום יתקבל מאת גלט."(סעיף 2 למסמך). ממועד חתימת המסמך ועד למועד הגשת התביעה לא התקבל תקבול מגלט, ולפיכך לא הפרה הנתבעת את התחייבותה על פי מסמך המחאת הזכות.
יתרה מכך, בסעיף 4 למסמך המחאת הזכות נכתב: "התשלום של גלט יתבצע עם מסירת הדירה לידיהם עפ"י הסכם הרכישה". אין חולק כי הדירה טרם נמסרה לגלט.

מסמך המחאת הזכות מלמד על הסכמה שהושגה בין הצדדים, ביחס למועד פרעון החוב על ידי הנתבעת , והמועד שנקבע בו הוא מועד קבלת הסכום שגלט נותרו חייבים לנתבעת עבור הדירה, במועד מסירת הדירה.
התובע אמנם אינו חתום על מסמך המחאת הזכות, אך המסמך מעיד על הסכם בעל פה שנכרת בינו לבין הנתבעת , בדבר מועד תשלום החוב.
התובע אף הצהיר בתצהיר עדותו הראשית, כי המחאת הזכות נחתמה לאחר שכבר סיים את העברת כספי המימון על פי הסכם המימון ולאחר שחולטו הערבויות, והנתבעים החתימו את גלט על המחאת הזגות כדי להבטיח את השבת הכספים לידיו "והכל על פי הסכמות בעל פה בינינו". ממכלול הראיות עולה כי ההסכמות בעל פה כללו דחיית מועד החזר החוב בגין חיוב הערבויות, עד לתשלום התמורה מצד גלט.
אין צורך לומר כי הסכם בעל פה, הינו הסכם לכל דבר ועניין, ואם הנתבעת לא הפרה אותו, אין לתובע זכות לבטלו ולעמוד על השבת הסכום באופן מיידי.

לא הוכח כי הנתבעת הפרה את התחייבותה על פי ההסכם בעל פה שנלווה לחתימת המחאת הזכות.
ממועד החתימה על המחאת הזכות (13.7.12) עד מועד הגשת התביעה (28.10.12) לא התרחש כל מאורע שיכול היה להיחשב כהפרת התחייבותה של הנתבעת על פי מסמך המחאת הזכות, והתובע לא גילה דעתו כי הוא מבקש לבטל את מסמך המחאת הזכות.
העובדה שהתובע לא פנה אל הנתבעת ממועד חתימת המחאת הזכות ועד למועד הגשת התביעה, בדרישה לשלם לאלתר את החוב בגין חילוט הערבויות, היא המעידה כי הסכים לדחיית התשלום עד למועד המצוין בהמחאת הזכות, וכי לא ראה בהתנהגות הנתבעת הפרה של התחייבותה כלפיו.
משכך, במועד הגשת התביעה, לא קמה לתובע הזכות לבטל את ההסכם בעל פה, שבו הוסכם על דחיית מועד החיוב, ולדרוש החזר החוב באופן מיידי.

אני קובעת, אם כן, כי הנתבעת לא הפרה את ההסכם בדבר דחיית מועד תשלום החוב בגין חילוט הערבויות, ולפיכך טרם הגיע מועד החיוב, ודין התביעה ביחס לחוב זה להידחות.

למען הסר ספק, החוב כלפי התובע, המסתכם ב- 160,000 ₪ בתוספת ריבית בנקאית
הנהוגה בבנק מזרחי טפחות בע"מ ממועד הנפקת הערבות ובצירוף עמלת הנפקת הערבות,
שריר וקיים, ועל הנתבעים לשלמו לתובע עם קבלת הכספים מגלט. למעשה, בהתאם
למסמך המחאת הזכות נוצרה לתובע זכות כלפי גלט.
ע ם זאת, ראוי להבהיר נקודה נוספת, ביחס לתקופה בגינה יש לשלם ריבית בנקאית:
העיכוב במסירת הדירה לגלט, מאז הגשת התביעה ועד מתן פסק הדין, נגרם בשל הגשת התביעה, ומתן צו העיקול הזמני, שמנע מהנתבעת קבלת כספים שהגיעו לה לצורך המשך ביצוע הפרויקט. משכך, אני מבהירה, כי התובע לא יהיה זכאי לריבית בנקאית, או לריבית כלשהי, בגין התקופה בה היתה תביעה זו תלויה ועומדת.
והערה נוספת: אם מסיבה כלשהי, כגון בשל העיקול הרובץ על כספים המוחזקים בידי גלט, לא יוכלו גלט לשלם את הסכומים בהתאם להמחאת הזכות, ברור כי עובדה זו לא תשחרר את הנתבעים מהחובה להשיב לתובע את חובם, במועד בו תהיה מוכנה דירת גלט למסירה.

טענת התובעים בדבר ניהול מו"מ בחוסר תום לב – עבדייב
הטענה, אשר לה יוחד פרק נפרד בסיכומי התובעים, מהווה הרחבת חזית אסורה, ודינה
להידחות מטעם זה בלבד. הטענה לא הועלתה בכתב התביעה, ולמעשה אף אינה רלוונטית
לדיון בתביעה.
השאלה כמה השקיע המשקיע עבדייב בפרויקט, עובר לחתימה על הסכם המימון אינה רלוונטית לצורך הכרעה בתביעה. לטענת הנתבעים השיבו לעבדייב את כל הסכום שהשקיע, והמחלוקת בין הצדדים מתבררת בבית המשפט.
עבדייב חתם בתאריך 8.7.10, באמצעות החברה שבשליטתו, על מסמך המאשר כי אין לו כל טענה כלפי הנתבעים בגין הפרויקט, וכי לא תהיה לו כל טענה בעתיד כלפי הנתבעים או מי שיבוא בנעליו לצורך מימון הפרויקט. הטענה כי מדובר במסמך שאין בו ממש הינה טענה בעלמא שלא הוכחה. עבדייב לא העיד מטעם הנתבעים והדבר פועל לרעתם.
התובעים העלו טענות רבות ביחס למערכת היחסים של הנתבעים עם עבדייב, אך אף אחת מהן מבוססת על עובדות שהוכחו.
כתב התביעה אינו כולל עילת תביעה בגין ניהול משא ומתן בחוסר תום לב, אך אף אילו היה כולל, ואף אם היתה הטענה מוכחת, לא הוכח כל קשר בין טענות אלה לבין נזק כלשהו שנגרם לתובעים – זאת בפרט, כאשר עם סיום הדיון מתברר כי למעשה לא נגרם לתובעים כל נזק.

החוב בגין התשלום לחברת דגמי
הנתבעים אינם חולקים על חיובים מספר 16 ו- 17 בטבלת החיובים, המסכמים את כלל
התשלומים ששולמו לדגמי, ולפיכך יש לקבלם במלואם.
יתר טענות הצדדים ביחס לחוב של חברת דגמי, אינן רלוונטיות לצורך הכרעה בתביעה.

הטענה כי התובעים שילמו סכומים מעבר להסכם
לטענת התובעים, הסתכם הסכום שהועבר לנתבעים בהתאם להסכם המימון בלמעלה מ-
1,400,000 ₪. על פי טבלת החיובים, הכוללת את הרווח הצפוי הנוסף בסך 300,000 ₪ ואת
הסך של 150,000 ₪, טענות אותן דחיתי, מגיעים החיובים לסך של 1,835,129 ₪.
באותה טבלה, מאשרים התובעים תקבולים בסך 326,448 ₪ מכספי מכירת הדירות והעברות בנקאיות של הנתבעים וחברת טכניקובק בע"מ.
יתרת החוב הינה, לדידם, 1,508,681 ₪.

לתמיכה בטענתם, מפנים התובעים לחקירתו הנגדית של הנתבע, שם הודה כי התובעים
העבירו תקבולים בסכום של כ- 990,000 ₪. אביא את הקטע מעדותו:
"אם אנחנו מסתכלים על הוצאה כספית, מה שהוא הוציא מהכיס שלו ולא לוקחים בחשבון את מה שהוא קיבל אז הוא הוציא 990,000 ₪ כמו שאני אומר, אבל איפה הקיזוז. אם הוא היה בהסכם ההלוואה משקיע 700,000 ₪ ומקבל 700,000 ₪ למחרת בבוקר הוא לא צריך לתת כלום? הוא היה צריך להמשיך לתת כל הזמן בפער של 700,000 ₪ (עמ' 84 ש' 13-18).

לטענת התובעים, המשמעות היחידה שניתן לייחס לדברים הינה, כי הנתבע מודה שהמימון
הנוסף שניתן לאחר שניתנו 700,000 ש"ח ניתן במסגרת הסכם מתמשך וכי בפועל נשאו
התובעים בהוצאות מימון בסכום העולה על 1,400,000 ₪.
אין כל שחר לטענת התובעים לפיה יש בדבריו של הנתבע הודאה בתשלומים בסך 1,400,000 ₪. הודאתו מתייחסת לתשלומים בסכום כולל של 990,000 ₪ והודאה זו מובאת גם בסיכומי הנתבעים (991,470 ₪ בסעיף 7.4.11 לסיכומים).
עם זאת, אין חולק כי יש בדבריו של הנתבע הודאה בכך שהתובעים שילמו יותר מ- 700,000 ₪. לטענתו, היה זאת משום שהוא ראה את ההסכם כהסכם למתן "מסגרת אשראי" של 700,000 ₪.
התובעים המשיכו להעביר סכומים מעבר ל- 700,000 ₪ ולא הוכיחו כי היתה הסכמה שונה בין הצדדים ביחס לסכומים שהועברו מעבר לסך של 700,000 ₪ לפיכך אני מקבלת את טענת הנתבעים בנדון, וקובעת כי זו כוונת הצדדים אכן היתה, כטענת הנתבעים, מתן מעין מסגרת אשראי של 700,000 ₪ לנתבעים .

התובע העיד כי הסכים להעביר סכומים נוספים מעבר ל- 700,000 ₪ משום שהאמין שיקבל
אותם בחזרה (עמ' 4 ש' 26). כלומר, התובע לא העיד על תמורה נוספת שהוסכם בין הצדדים
כי יקבל. אף אם כוונת הצדדים לא היתה להעמדת "מסגרת אשראי" של 700,000 ₪ אלא
להעמדת סכום חד פעמי של 700,000 ₪, התובע לא טען, וממילא לא הוכיח, כי ביחס
לסכומים שהעביר לנתבעים מעבר ל- 700,000 ₪ הוסכם בינו לבין הנתבעים על תמורה
נוספת. מכאן, שביחס לסכומים אלה זכאי הוא להשבה בלבד.

מהסכום ששילמו התובעים יש להפחית את כל התקבולים, עליהם אעמוד להלן. בסיכומו
של דבר, ברור כי על התובעים לקבל רווח של 300,000 ₪ שכן זוהי מהות ההסכם – מימון של 700,000 ₪ תמורת תשלום של 1,000,000 ₪. מיליון ₪ שולמו זה מכבר לתובעים על ידי ירון לוי, רוכש הדירה, ולפיכך ברור כי כל סכום ששולם מעבר ל- 700,000 ₪ על התובעים לקבל בחזרה מלבד אותם מיליון ₪ שקיבלו מירון לוי.

יש לזכור כי עוד לפני הגשת התביעה התקבלו בידי התובעים כבר 850,000 ₪ מירון לוי ועוד
326,448 ₪ כל שכבר במועד הגשת התביעה לא היו התובעים חברים מאום. מאז הגשת
התביעה, קיבלו עוד 150,000 ₪ מירון לוי, ובכך הושלם קיום החוזה.

התקבולים
לטענת הנתבעים התקבולים שהתקבלו מרוכשי הדירות ה"ה אורן וגלט, בצירוף 80,000 ₪
שהועברו על ידי הנתבעים עצמם, מסתכמים ב- 268,448 ₪.
לטענת התובעים דווקא, מסתכמים התקבולים בסכום גבוה יותר – 326,448 ₪.
ההבדל נובע מכך שלטענת הנתבעים אין לקזז תקבול בסך 58,000 ₪ ששולם על ידי טכניקובק בע"מ (חברה בשליטת הנתבע) למשיק בע"מ (חברה בשליטת התובע).

במהלך הטיעון ביחס לחובות ששולמו על ידי התובעים לחברת דגמי, מסבירים התובעים,
בסיכומים מטעמם, מדוע יש לזקוף לזכות הנתבעים גם תשלום זה.
בסיכומיהם, מאשרים התובעים כי הסכומים שולמו לדגמי על ידי חברת משיק בע"מ ומסבירים שהיו לכך כמה סיבות: ראשית, סך של 58,000 ₪ מטעם חברת טכניקובק בע"מ הועברו לחשבון של חברת משיק בע"מ כדי שהתובע ידאג לתשלום לחברת דגמי.
שנית, מרבית הכספים הועברו על ידי חברת טכניקובק בע"מ משום שהנתבעת היתה חסרת חשבון בנק. התובעים מבקשים, על כן, להכיר בתשלום זה ובקיזוז סך של 58,000 ₪ ששולם על ידי חברת טכניקובק.

מצאתי כי הדין עם התובעים בסוגיה זו.
אין מחלוקת בין הצדדים, כי הסכום שולם על ידי חברה בשליטת הנתבע לחברה בשליטת התובע. מאחר שהסכומים שולמו על ידי התובעים לדגמי, בגין עבודות נשוא הפרויקט, ברי כי שולמו מכח הסכם המימון.
בנוסף, ממכלול הראיות עולה כי הנתבע נהג לעיתים לשלם באמצעות חברת טכניקובק בע"מ חיובים של הנתבעת. כך למשל, העיד כי השיקים המצורפים כנספח 27 לטבלת החיובים נמשכו על ידי טכניקובק כי לנתבעת לא היו אמצעי תשלום (עמ' 83 ש' 28-31). מכאן שהצדדים לא הקפידו להפריד את חשבונות החברות שבשליטתם, וטענות הנתבעים בעניין אין בהם כדי להצדיק דחיית טענת התובעים, שבמקרה זה פועלת דווקא לטובת הנתבעים, לפיה יש לקזז את הסכום כתקבול.
לא נעלמה מעיני עדותו של הנתבע ביחס לנסיבות בהן התבצע התשלום. לטענתו, ניתן שיק בסך של 58,000 ₪ מטעם טכניקובק בע"מ למשיק בע"מ, לבטחון בלבד, במסגרת פרויקט משותף אחר אשר בוטל מאוחר יותר (עמ' 82 ש' 5-15). הנתבעים כפי הנראה ביקשו לשמור על זכותם לתבוע סכום זה בחזרה ממשיק בע"מ. יתכן שהנתבעים הסכימו מאוחר יותר להעברת התשלום אל התובעת לצורך תשלום לדגמי. מכל מקום, אף אם התובעים החליטו, על דעת עצמם, לזקוף את התשלום לזכות הנתבעים בגין פרויקט זה, וטכניקובק לא מחתה על כך בדרך של הגשת תביעה להשבה, יש לראות את הנתבעים כמי שהסכימו לשיוך התשלום לטובת הסכם המימון.
לפיכך, אני קובעת כי לידיי התובעים הועברו תקבולים בסך 326,448 ₪. תקבולים אלה יש
להפחית מהסכום ששילמו במסגרת הסכם המימון.
כאמור, לטענת הנתבעים מסתכמים החיובים ב- 991,470 ₪.
הסכום מתקבל מסיכום החיובים בטבלה בהפחתת הסעיפים שלגביהם קיבלתי את טענות הנתבעים – 13,15,28,29,30,31,32,36,37,38,39,41,43,46,50 (סעיף 34 ממילא לא חושב בסיכום הטבלה). עם זאת, לסכום זה יש להוסיף את הפקדון בסך 25,000 ₪ המצוי בנאמנות בידי עו"ד בר לב.
סכום החיובים הכולל, בניכוי התקבולים מסתכם ב- 690,022 ₪.
הסכום נמוך מהקרן אותה התחייבה התובעת להעביר לנתבעים, על פי הסכם המימון.

הוכח, כי התובעים קיבלו מירון לוי סך של 1,000,000 ₪ וכפי שקבעתי לעיל, הוסכם בין הנתבעים לתובעים כי תמורת מכירת הדירה בסך 1,000,000 ₪ תהווה קיום החובה מצד הנתבעים. לפיכך, הוכח כי התובעת קיבלה 1,000,000 ₪ ונתנה פחות מ- 700,000 ₪. מכאן, שדין תביעתה של התובעת להידחות.
תביעתו של התובע אינה תביעה עצמאית. היא נגזרת מהסכם המימון עליו חתמה התובעת, למעט ביחס לסכום הערבויות. כאמור לעיל, הגעתי למסקנה כי גם התביעה ביחס לערבויות דינה להידחות, ולפיכך יש לדחות גם את תביעת התובע.

הנחיות אופרטיביות לאור תוצאת פסק הדין
המסקנה הנלמדת מכל האמור לעיל, הינה כי דין התביעה להידחות.
התובעים קיבלו את מלוא התמורה בהתאם להסכם המימון – 1,000,000 ₪ קיבלו מירון לוי, באופן ה פוטר את הנתבעים מחובתם להשיב לו סכום זה, ובנוסף קיבלו תקבולים בסך 326,448 ₪ אשר מהווים את השבת הסכום אותו נתנו לנתבעים כמימון מעבר ל- 700,000 ₪.

אדגיש, כי הנתבעים לא הכחישו לכל אורך ההליך את חובם בגין כספי הערבויות, אשר
מועד פרעונו עם קבלת הכספים מגלט במועד מסירת הדירה. סכום זה וודאי לא הצדיק
ניהול ההליך.

כפי שפירטתי לעיל, במסגרת הדיון בבקשה לביטול צו העיקול הזמני, הסכימו בעלי הדין,
והמחזיקים שבידיהם נתפסו הכספים, להעביר את הכספים לחשבון משותף, אשר ינוהל על
ידי באי כח הצדדים, עו"ד בר לב ועו"ד סגל.
עתה, עם דחיית התביעה, בטל ממילא צו העיקול הזמני מיום 28.10.12 ועמו גם צו העיקול המתוקן מיום 5.12.13.

לפיכך, אני מורה כי חשבון הנאמנות שנפתח על ידי ב"כ הצדדים, עו"ד בר לב ועו"ד סגל ייסגר. החל ממועד פסק הדין עו"ד סגל אינה מוסמכת לפעול בחשבון, ודי בחתימתו של עו"ד בר לב לשם ביצוע פעולות בחשבון.
הסכום המצוי בחשבון הנאמנות יועבר, במלואו, לידי הנתבעת 1.
עו"ד בר לב יגיש לבית המשפט, לא יאוחר מיום 27.7.14 דו"ח המאשר את ביצוע ההעברה, ומפרט את יתרת הסכום שנותר בחשבון והועבר, בצירוף דפי החשבון.

כפי שעולה מפסק הדין, התביעה כללה טענות מרכזיות שנטענו ללא כל בסיס, ובחוסר תום
לב. הצורך להפריך את טענות התביעה גרם להארכת הדיונים, להוצאות ניכרות לנתבעים, ולהשחתת זמן שיפוטי. בנוסף, גרמה התביעה לעיכוב הבניה ולפגיעה בבעלי הדירות הישנות והחדשות, אך דיון בסוגיה זו חורג מהתביעה ומהראיות שהוצגו במסגרתה.

על התובעים לשאת בהוצאות הנתבעים בסכום ריאלי, אשר ישקף את ההוצאות שנגרמו להם בגין ניהול התביעה, תוך מתן משקל לאופן ניהול ההליך, הכל בהתאם לתקנה 512(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 .
בכלל זה החלטתי לחייבם בהוצאות שכרו של המפקח מר כהן.
התובעים עשויים היו לטעון כי המנהל המיוחד מונה בהסכמתם, כחלק מפתרון שהציגו על
מנת לאפשר את המשך הבנייה, ולפיכך אין לחייבם בהוצאות המפקח. עם זאת, עם תום שמיעת הראיות ולאור תוצאת פסק הדין, עולה כי התביעה הוגשה מלכתחילה בחוסר תום לב, כך גם הבקשה למתן צו עיקול זמני. לולא ניתן צו עיקול זמני, לא היה כל צורך במינוי מנהל מיוחד.

בהתאם להסכמת הצדדים, אשר קיבלה תוקף של פסק דין בתיק ה"פ 38519-04-13, הוסכם
כי במסגרת פסק הדין בתיק זה תוכרע המחלוקת ביחס לסכום של 150,000 ₪ שהופקד על
ידי ירון לוי בידי עו"ד אייזנברג.
לאור המסקנה אליה הגעתי, אני קובעת כי הסכום שייך לנתבעת ומורה לעו"ד אייזנברג להעבירו אל הנתבעת 1, באמצעות בא כוחה, לא יאוחר מיום 16.7.14.

לסיכום:
התביעה נדחית.
התובעים, ביחד ולחוד, ישלמו לנתבעת 1, באמצעות בא כוחה, שכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 70,000 ₪.
כמו כן, ישלמו התובעים, ביחד ולחוד, לנתבעת 1, באמצעות בא כוחה, את הסכום ששולם למפקח מר כהן, הן על ידי הנתבעת 1 עצמה והן מחשבון הנאמנות המשותף. אם תהיה מחלוקת על הסכום, יוגש נוסח של פסיקתא לחתימה, בצירוף הקבלות המוכיחות את התשלום.
הסכומים ישולמו בתוך 30 יום ממועד פסק הדין, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד פסק הדין ועד למועד התשלום המלא.

יודגש, כי אין בדחיית התביעה כדי לגרוע מחובם של הנתבעים לתובע בגין הערבויות, בהתאם למפורט בסעיף 98 לפסק הדין. הנתבעים ישלמו אותו עם הגיע מועד פרעונו, כמפורט בפסק הדין.

בית המשפט אינו יכול להתעלם מהראיות המעידות על כך שהסכם המכר נשוא התביעה הוסווה בעסקת הלוואה, על מנת להימנע מתשלום מס. על כן, אני מורה למזכירות להעביר עותק מפסק הדין להנהלת בתי המשפט, על מנת שיועבר אל רשות המסים, מחלקת מיסוי מקרקעין , לצורך בחינת מיסוי העסקה .

המזכירות תשלח עותק מפסק הדין לצדדים. מלבד ב"כ הצדדים יש לשלוח את פסק הדין לעו"ד מילר ב"כ בעלי הדירות בבניין, לעו"ד שיינפלד ב"כ רוכשי הדירות בבניין , ולעו"ד אייזנברג ב"כ ירון לוי .

ניתן היום, ח' תמוז תשע"ד, 06 יולי 2014, בהעדר הצדדים.