הדפסה

יפאורה - תבורי בע"מ נ' ללתאגרה אלע ואח'

המבקשות

  1. שרכת אלוריד אלנאבד ללתאגרה אלע
  2. מורתגא לאריזת מים מוגזים
  3. שרכת נביל מחמד אלרחמאן שריכת ללגארה

ע"י עו"ד דייב זייתון

נגד

המשיבים
1. אגף המכס והמע"מ בית המכס ניצנה
ע"י עו"ד לינה סאלם
2. יפאורה - תבורי בע"מ
ע"י עו"ד יובל ישי, עו"ד יוסף ברגמן

החלטה

1. בקשה למתן צו עשה לשחרור טובין, משקאות קלים של חברת " Schweppes", אשר יובאו על ידי המבקשות ועוכבו במכס לפי סעיף 200 א לפקודת המכס, מחמת חשש להפרת סימן מסחרי או זכויות יוצרים של המשיבה 2.

2. הבקשה הוגשה במסגרת תובענה מטעם המשיבה 2, אשר הוגשה נגד המבקשות והמכס ( נתבע פורמאלי), למתן צו מניעה קבוע, צו עשה ופיצויים בגין ייבוא טובין הנושאים את הסימן המסחרי של חברת " Schweppes" (להלן: "שוופס"). בקצירת האומר, תכליתה למנוע ייבוא ומכר בישראל ובשטחי הרשות הפלסטינית של מוצרים הנושאים את הסימן המסחרי של חברת שוופס בהיותה הבעלים הרשומים של הסימן המסחרי בישראל ובשטחי הרשות הפלסטינית, לפי הדין הישראלי והדין הפלסטיני. כן תכליתה למנוע באופן קבוע את שחרור הטובין שעוכבו במכס, הם הטובין נשוא הבקשה למתן צו עשה זמני בה עסקינן.

3. המבקשות הינן חברות המאוגדות על פי חוקי עזה ועוסקות, בין היתר, בייבוא משקאות קלים לתחומי עזה. המשיב 1 הינו המכס ( להלן: "המכס"). המשיבה 2 היא חברה המאוגדת על פי דיני מדינת ישראל ועוסקת בייצור ושיווק של משקאות קלים לרבות מים מינרלים, מי סודה, משקאות מפירות ומירקות, סיידרים ותכשירים להכנת משקאות ( להלן: "המשיבה").

4. המבקשות טוענות לזכויות של יבואניות מקבילות ועיקר יהבן בפסיקת בית המשפט העליון אשר ניתנה לאחרונה, בע"א 7629/12 סוויסה נ' Tommy Hilfiger, לפיה "מוצרים מקוריים המיוצרים על פי הרשאת בעל הסימן המסחרי הבינלאומי אינם יכולים להפר סימן מסחרי", כפי שהורה המחוקק בסעיף 60( א)(2) לפקודת סימני המסחר. דוקטרינת מיצוי זכויות בינלאומי היא שחלה בדיני הקניין הרוחני בישראל, ובכלל זה דיני סימני המסחר. משמעותה, בעל סימן מסחרי רשום זכאי ליהנות מזכויות בטובין ביחס למכירה ו/או לשימוש הראשון בהם. נגזר מכך, די ברכישת טובין בהסכמת בעל הסימן המסחרי, בין בארץ ובין בחו"ל, כדי להכשיר שיווק נוסף של הטובין בישראל לפי דיני סימני המסחר. בענייננו, עסקינן במשקאות קלים של המותג שוופס אשר יוצרו במפעל קוקה קולה במצרים על פי הרשאה של בעל סימן המסחר שוופס במצרים. בעלותה של המשיבה בסימן המסחר שוופס חולשת רק בשטחי ישראל והרשות הפלסטינית. ביתר חלקי העולם נותר סימן המסחר שוופס בבעלותה הבינלאומית של חברת שוופס ולחלופין, בידי חברות ברחבי עולם שרכשו בעלות מקומית בסימן המסחר. בתי המשפט בישראל פסקו באופן עקבי כי אין בידי בעלים של סימן מסחרי בישראל למנוע שיווק של מוצר מקורי בישראל מטעמים של הפרת סימן המסחר, אפילו אם יש בכך כדי להפר הסכמים שנחתמו עם בעל סימן המסחר בישראל. נפקותם של דברים, הבעלות בסימן מסחרי אינה מקנה לבעל סימן מסחר זכות למנוע שיווק של סחורה לאחר מכירתה הראשונה. המשיבה מחזיקה בחלק מהזכויות, רק הזכויות בישראל, ולא יתכן שיוקנו לה זכויות רחבות מזכויותיו של בעל סימן המסחר המקורי. בנסיבות אלו, כיוון שהמשקאות יוצרו ונרכשו במצרים בהסכמת בעלת סימן המסחר של שוופס במצרים, אין בייבוא לשטחי עזה כדי להפר את הסימן המסחרי של המשיבה. בד בבד, אין בסימון הטובין כדי להטעות את הצרכן. המדובר במשקאות אשר יוצרו על פי הרשאתו של בעל סימן המסחר שוופס בחו"ל וסומנו בהתאם בסימן המסחר שוופס. למעשה, המשיבה מודעת לייצור המשקאות תחת סימן המסחר שוופס על ידי יצרנים זרים ולשיווקם, ועל דעת זו רכשה את סימן המסחר בישראל ובשטחי הרשות.
הבקשה לסעד זמני- סעיף 200 א לפקודת המכס מקנה למכס סמכות לעכב טובין לפי הודעה של צד ג' הטוען להפרת סימן מסחר, ללא כל הוכחה וזאת עד להכרעה שיפוטית. לטענת המבקשות, המשיבה הציגה לפני המכס מצג שווא לפיו כביכול יש בייבוא הטובין על ידי המבקשות כדי להפר את סימנה המסחרי. דא עקא, אין בסיס לטענותיה ועל כן יש להורות על שחרור הטובין לאלתר. מעבר לכך, סעיף 2( ד) לנוהל קניין רוחני, מנוהלי רשות המיסים בישראל, מחריג באופן מפורש את תחולתו של סעיף 200 א דלעיל במקרים של ייבוא מקביל אשר אין בהם משום הפרת סימן מסחר כי אם פגיעה לכאורה בחוזה בלעדיות של יבואן בישראל. מכאן, זכותן של המבקשות להשיב את המצב החוקי לקדמותו ולהורות על שחרור הטובין. נטל השכנוע להמשך עיכוב הטובין מוטל על המשיבה, בהיותה הצד שעתר בראשיתו של עניין למכס לקבלת סעד זמני. במקבץ הדברים, סיכויי הגנתן של המבקשות בתובענה שהוגשה על ידי המשיבה הינם גבוהים במיוחד. מאזן הנוחות אך הוא נוטה לטובתן בשים לב לפגיעה החמורה בזכות היסוד לחופש העיסוק ולתאריך התפוגה של המשקאות באוקטובר 2015 שאז יאבדו המשקאות לחלוטין מערכן ולא ניתן יהיה לעשות בהן שימוש. מאידך גיסא- בהיעדר זכויות של המשיבה בטובין, לא ייגרם לה כל נזק מקבלת הבקשה דנא. מכל מקום, כל נזק שעלול להיגרם למשיבה ניתן לפיצוי כספי ואין בו כדי לגבור על הפגיעה בזכויותיהן הקנייניות של המבקשות ובזכותן לחופש העיסוק.

5. המכס הותיר את ההחלטה לשיקול דעת בית המשפט. נטען כי המכס מחזיק בטובין כדין ולפי הוראות סעיף 200 א לפקודת המכס [ נוסח חדש]. תפקיד המכס לעכב טובין המפרים לכאורה סימן מסחרי על מנת לאפשר לבעל הסימן המסחרי להגן על זכויותיו על ידי הגשת תובענה לבית המשפט. על הצדדים לשאת בעלויות הנובעות והכרוכות מעיכוב הטובין במכס ולצורך כך, הפקידה המשיבה ערבות בנקאית עד להכרעת בית המשפט בתובענה, לרבות בשאלת מימון העיכוב במכס. בנסיבות אלו, ביקש המכס להותיר בידיו את הערבות עד לאחר ביצוע פסק הדין ותשלום כל ההוצאות הכרוכות בעיכוב הטובין או בהשמדתם. בד בבד, במידה והערבות לא תהא מספקת לכיסוי ההוצאות, בשים לב להוצאות האחסון ההולכות וגדלות בחלוף הזמן, ביקש המכס להשית את העלויות על המבקשות וככל שלא ישלמו, על המשיבה.

6. המשיבה ביקשה לתחם את הדיון בגבולותיו של הסעד הזמני המבוקש. נטען, כי המבקשות הפליגו בטענותיהן עד כי למעשה הן מבקשות הכרעה סופית בתובענה. ככל ותשוחרר הסחורה התפוסה במכס ותשווק בשטחי ישראל והרשות הפלסטינית, התובענה תהפוך לדיון תיאורטי בזכויות הקניין של הצדדים ובפועל ייגרם נזק משמעותי למוניטין שרכשה המשיבה ולהיקף מכירותיה. המשיבה הינה הבעלים הרשומים של סימן המסחר שוופס בישראל ובשטחי הרשות הפלסטינית. סימן המסחר שוופס עבר בעלויות במרוצת השנים, לימים הוחזק בבעלות קבוצת החברות Cadbury ולאחר מכן זכויותיו נמכרו לחברות שונות ברחבי העולם, ללא קשר משפטי או עסקי בין החברות, ולכל חברה הזכות הבלעדית בסימני המסחר בשטחה. למעשה, המוניטין של המותג שוופס הוא לבדו הקושר בין החברות. בשנת 2006 נמכרו למשיבה מלוא הזכויות בסימן המסחר והקניין הרוחני של המותג שוופס בישראל ובשטחי הרשות הפלסטינית. הטובין בהם עסקינן מפרים את זכויותיה של המשיבה בסימן המסחר בהיותם מוצרים שאינם מיוצרים במפעלי המשיבה או על פי הרשאתה. מוסכם על המשיבה, כי ככל והמוצרים יובאו ממפעל קוקה קולה ממצרים, אין בהם כדי לפגוע בזכויותיה. דא עקא, מפעל קוקה קולה במצרים דיווח כי ככל הנראה המוצאים יוצרו אצלו אלא שלהבנת המשיבה הם הוברחו שלא ברשות לישראל תוך מסירת פרטים כוזבים. כך עולה מתלונה אשר הגישו במשטרת מצרים ב"כ חברת קוקה קולה במצרים. מהות התלונה בשיווק מוצרים של המותג " שוופס" למדינות שאינן מורשות בייצוא, על פי ההסכמים בינה ובין חברת Atlantic Industries, אשר הינה בעלת זכות השיווק של המותג שוופס במצרים; ובכלל מדינות אלו ישראל והרשות הפלסטינית. עוד נטען בתלונה, כי בדרכי מרמה ותוך שימוש במסמכים מזויפים יוצאה לישראל שלא כדין סחורה של המותג שוופס שיוצרה במפעלי חברת קוקה הקולה. המשיבה הוסיפה והטעימה כי, גם אם יתברר שהטובין יוצרו במפעלי קוקה קולה במצרים על פי הרשאת בעל סימן המסחר במצרים, אין בכך כדי להכשיר את ייבוא הטובין לישראל. המטריה של ייבוא מקביל אינה המסגרת הנורמטיבית להכרעה בבקשה. חברות שונות בעולם, בכלל המשיבה, רכשו מחברת Cadbury את מלוא הזכויות בסימן המסחר שוופס ולהן הזכות הבלעדית לייצר ולשווק את מוצריהן בטריטוריה לגביה רכשו את הזכויות. בהתאם, חברת קוקה קולה במצרים אינה מתירה שיווק מוצריה לישראל ולרשות הפלסטינית, ואין מדובר במוצר מקורי שנרכש מהיצרן אשר לו קנויות זכויות הייצור. זכות ייחודית לשימוש של בעל סימן מסחר בטובין מעוגנת אף בסעיף 46( א) לפקודת סימני המסחר [ נוסח חדש], התשל"ב- 1972. מעבר לכך, בהתנהגות המבקשות יש משום הטעיית הצרכן. כמו כן, המבקשות ניצלו שלא כדין את זכות הקניין במוניטין של המוצר המוקנית על פי הדין ליצרן. נוסף על כך, נטען לגניבה בעין ולתחרות בלתי הוגנת.
לעניין הבקשה לצו עשה זמני- למבקשות אין זכות ולו לכאורה בטובין. סיכויי התובענה גבוהים. מבחינת מאזן הנוחות- יש בקבלת הסעד הזמני כדי לשנות את הסטטוס קוו הקיים. לראשונה ניסו המבקשות להכניס לישראל ולשטחי הרכוש מוצרים נושאי המותג שוופס ואלו עוכבו במכס. קבלת הבקשה לסעד זמני תקבע עובדות בשטח ותגרום לנזק בלתי הפיך למשיבה על ידי כך שבית המשפט הדן בהליך העיקרי יעמוד לפני עובדה מוגמרת אשר יש בה כדי לאיין את הדיון בתובענה. נוסף על כך, זכויותיה הקנייניות של המשיבה במוניטין של המוצר ייפגעו, כך גם זכויותיה בסימן המסחרי שוופס כפי שפורטו דלעיל. עוד טענה המשיבה לשיהוי ניכר, שכן היא מחזיקה בזכויות במותג שוופס בישראל ובשטחי הרשות כבר כתשע שנים ועד היום לא קבלו המבקשות על זכויותיה.

7. בדיון בבית המשפט שהתקיים ביום 8.3.15, הדגישו המבקשות כי הסחורה מאוחסנת בחלל פתוח מיום 1.12.14 ומכאן דחיפות הבקשה. הודגש כי סעיף 60( א)(2) לפקודת סימני המסחר, מחריג מגדרי העבירה ייבוא של סחורה שסומנה בהרשאת בעל סימן המסחר בארץ שבה נעשה הסימון. המבקשות פעלו כדין ואינן צד למערכת החוזית שבין המשיבה לחברת שוופס העולמית וזכייניותיה. בית המשפט העליון בפסק הדין בפרשת " ספין מאסטר" דחה את טענות המשיבה בנסיבות זהות לענייננו. על המשיבה להוכיח, לפי סעיף 200 א' לפקודת המכס, כי הסחורה יוצרה במצרים ללא הרשאת בעל סימן המסחר במצרים. נטל ההוכחה לא הורם, מכאן יש לקבל את הבקשה לשחרור הטובין. המבקשות הוסיפו והטעימו, כי יבוא מקביל אינו טומן הטעיית הציבור נוכח שיווק הסחורה תחת המוניטין של היצרן העולמי, בענייננו חברת שוופס העולמית כפי שניתן לראות על נקלה משיטות השיווק והפרסום של המשיבה בארץ ובשטחי הרשות הפלסטינית.

המשיבה מצידה הדגישה כי מוצרי שוופס מיוצרים באופן בלעדי בתחומי מדינת ישראל, כך שאין עסקינן במציאות של ייבוא מקביל. הסחורה שנתפסה במכס יוצרה על ידי יצרן בחו"ל. מה גם, טיב המוצר שונה בשים לב לכשרותו בישראל בשונה מיתר מדינות העולם. המבקשות ייבאו מוצרים ארצה ככל הנראה ללא הסכמת בעל סימן המסחר במצרים, המדינה בה יוצרו, ועל כן הפרו את סימן המסחר של המשיבה. המבקשות אינן נהנות מהחריג המעוגן בסיפא של סעיף 60( א)(2) לפקודת סימני המסחר. פקודת סימני המסחר קובעת, בסעיפים 46 ו- 46א, זכות לשימוש ייחודי בסימן מסחר לאחר רישומו כדין בישראל. שיווק של מוצרים שיובאו תוך הפרת סימן המסחר בישראל עולה בבחינת הטעיית הציבור.

המכס חזר על עמדתו שאינו צד למחלוקת ופועל בהתאם כדין ובהתאם להוראות בית המשפט. בד בבד, עתר למתן הוראות לעניין תשלום הוצאות האחסון.

דיון והכרעה
8. הטובין עוכבו במכס מכח סמכותו של מנהל המכס המעוגנת בסעיף 200 א' לפקודת המכס [ נוסח חדש]. הבקשה אינה ערעור על הפעלת סמכותו של מנהל המכס. המציאות המשפטית והעובדתית דנא היא נקודת המוצא של הדיון. בשלב הראשון נדרש לבחון קיומה של עילת תובענה על יסוד ראיות מהימנות לכאורה ובשלב השני נדרשים למאזן הנוחות ולשיקולי צדק ותום לב.

9. סיכויי התובענה- התובענה בהליך העיקרי הוגשה מטעם המשיבה. בקצרת האומר, התובענה מעמידה לפנינו תמונה של יצרן עולמי בעל סימן מסחר המוכר את זכויותיו בסימן המסחר לרבות זכויות הייצור לזכיינים בארצות שונות באופן בלעדי. זכות הבלעדיות הינה טריטוריאלית- מדינתית. החברות השונות קשורות במערכת הסכמים עם היצרן העולמי ולא הוברר דיו אם גם בינן לבין עצמן. היצרן ובעל סימן המסחר הבלעדי במדינת מצרים מכר את סחורתו ( באמצעות חברת בת, כך עולה מנספח 7 לתגובת המשיבה) לחברת שיווק מקומית בשם פדלקו ( ראה נספח 7 לתגובת המשיבה ונספחO לבקשה). פדלקו מכרה את הסחורה למבקשות לצורך ייצוא לרשות הפלסטינית. המשיבה היא בעלות זכות הייצור וסימן המסחר בישראל וברשות הפלסטינית. השאלה האם ייצור הסחורה לרשות הפלסטינית בנסיבות אלו מפרה את הסימן המסחרי של המשיבה?
סעיף 46( א) לפקודת סימני המסחר מעניק לבעל סימן מסחרי זכות קניינית לשימוש ייחודי בטובין שלגביהם נרשם הסימן בישראל. דוקטרינת הייבוא המקביל הוכרה בישראל בע"א 7629/12 בפרשת טומי הילפיגר וזכתה לאישור בדנ"א 8619/14 . דא עקא, דוקטרינה זו ייחודית למציאות של ייבוא כפול. בענייננו, המשיבה מייצרת את מוצריה בישראל ומחזיקה בסימן המסחרי של חברת שוופס בישראל. בית המשפט העליון דן נכון להיום במציאות בה הטובין לא יוצרו בישראל, בין אם נרשם סימן מסחרי בישראל ובין אם לאוו ( ע"א 7629/12; ע"א 471/70). יש לבחון ולהתאים את ההלכות שנקבעו בפסיקה למציאות המורכבת של ייבוא טובין שלגביהם נרשם סימן מסחרי כדין בישראל ומוחזקת זכות ייצור בלעדית בישראל. מה גם, אין לבטל במחי יד עוולות מסחריות שונות שיכול וצומחות במורכבות העניין ( ראה ע"א 7629/12).
לכאורה עומדת למבקשות דוקטרינת ה"מיצוי הבינלאומי" בדיני סימני המסחר, לפיה "די בכך שהמוצר נמכר פעם אחת במתכונת שנשלטה על ידי בעל סימן המסחר, יהא זה בארץ או בחו"ל" ( ע"א 7629/12 דלעיל, עמ' 11-12). צרף לכך, סעיף 60( א) לפקודת סימני המסחר מחריג מגדרה של עבירת הפרת סימני המסחר, ייבוא של טובין שסומנו בהרשאת בעל סימן המסחר בארץ שבה נעשה הסימון. הדברים עולים בקנה אחד. אלא מאי? הועלתה טענה, הנתמכת בראיה לכאורה ( נספח 7 לתגובת המשיבה), לפיה חברת פדלאקו רכשה את המוצרים לצורך שיווקם במצרים ובפועל מכרה אותם שלא כדין למבקשות תוך שזייפה הסכמה מבעלת סימן המסחר במצרים. הדברים אינם פשוטים ואינם מבוררים דיו. לא ברור האם הטובין נמכרו מבעלת סימן המסחר במצרים לידי חברת פדלאקו כדין ואז במעשה מרמה מכרה אותם למבקשות או שמא מעשה המרמה נעוץ בעסקה הראשונה ופוסל את חוקיותיה. הנסיבות צריכות להתברר בהליך העיקרי.
במקבץ הדברים, יש חשש לכאורה להפרת סימני המסחר. בית המשפט העליון בדיון הנוסף בפרשת טומי הליפיגר ( דנ"א 8619/14) כתב: "התנהלות המשיבים העלתה בי את שאלת " חגורת הביטחון" לבעל סימני המסחר. ואכן, ברי לכל, כי על בית המשפט להיות קשוב לצד נפגע, בהפרת סימני המסחר ובגניבת עין..." (עמ' 10). בית המשפט הוסיף וקבע כי אימוץ דוקטרינת הייבוא המקביל אינו חזות כל, יש לבחון בציציות כל מקרה לגופו ולעמוד על נקודת האיזון השברירית בין תכליות דיני סימני המסחר, ההגנה על זכות הקניין בסימן המסחרי לרבות במוניטין הסימן ומניעת הטעיית הציבור, ובין ההגינות כלפי הציבור בעידוד תחרות הוגנת לרווחת הצרכן. "לפנינו מעין מטוטלת הנעה על ציר שבין שתי נקודות קצה, והשאלה היא מקום התייצבותה בעל עת נתונה, והפיקוח השיפוטי- והרגולטיבי- על כך" (דנ"א 8619/14, עמ' 11). מכאן, סיכויי התובענה הם סבירים ואולי למעלה מכך, אף כי אין לשלול בשלב זה סיכויי ההגנה.

10. מאזן הנוחות- מאזן הנוחות נוטה לטובת המשיבה ומכריע את הכף. הנזק שעלול להיגרם למוניטין של סימן המסחר, כמו גם לשמה של המשיבה, קשה לכימות כלכלי וגובר על כל נזק כספי שעלול להיגרם למבקשות מאובדן הטובין.

11. במכלול הדברים, הבקשה נדחית.
הוצאות אחסון הטובין במכס ישולמו, לפי דרישת מנהל המכס, על ידי המבקשות.
המבקשות תשלמנה הוצאות משפט לידי המשיבה בסך 5,000 ש"ח.

ניתנה היום, כ"ד אדר תשע"ה, 15 מרץ 2015, בהעדר הצדדים.