הדפסה

יעקב נ' חברת מוסדות חינוך ותרבות בדימונה בע"מ ואח'

תובע

ירון יעקב
ע"י ב"כ עו"ד ישראל קליינמן

נגד

נתבעים

  1. חברת מוסדות חינוך ותרבות
  2. כלל חברה לביטוח בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד איתי קרינסקי

3. מרכבות לטרון - מפעלי תיירות בע"מ
4. הפניקס חברה לביטוח בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד פזית אלון

פסק דין

זוהי תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שהגיש התובע, יליד 30.11.1992, בגין חבלה שנחבל ביום 20.6.2001, בהיותו בן 8.5 (להלן: "התאונה") בעת שגלש במגלשת מים גבוהה בפארק השעשועים "מרכבות לטרון", אשר הופעל על ידי הנתבעת 3 (להלן: "מרכבות לטרון"). התובע הגיע למרכבות לטרון במסגרת טיול, שנערך על ידי הנתבעת 1 (להלן: "מוסדות חינוך"), שהיא המפעילה של "מועדונית שכונת עזרא" (להלן: " המועדונית"), אשר התובע השתתף בה כחניך. לטענת התובע מרכבות לטרון ומוסדות חינוך אחראים לנזק שנגרם לו, שבעיקרו שבירת שתיים משיניו .
התובע הגיש חוות דעת מטעמו של ד"ר אהרון חיות והנתבעים הגישו חוות דעת של ד"ר ליפה בודנר. המומחים אינם חלוקים לגבי הנזק שנגרם, דהי ינו שבירת שתי שיניים, שמספרן 11, ו-12. יש לציין כי אין פער משמעותי ב ין חוות הדעת של הצדדים באשר לעלויות, ולכן לא מונה מומחה מטעם בית המשפט והמומחים אף לא נחקרו על חוות דעתם.

תיאור האירוע
בתצהיר שהגיש התובע הוא מתאר כי יצא למרכבות לטרון בארגון המועדונית , כאשר הוא והילדים הנוספים לוו על ידי מספר מדריכות.
במסגרת הפעילות הוא עלה למגלשת מים גבוהה ורחבה המכילה כשבעה גולשים בעת ובעונה אחת, במטרה לגלוש, " לפתע נדחפתי על ידי אחד הילדים מטה ונפגעתי ממרפקו של חניך אחר אשר שהה בתוך בריכת המים. מעוצמת המכה החזקה שקיבלתי בפניי נעקרו שיניי הקדמיות ונגרם לי נזק בלסת העליונה".
התובע מציין כי בקצה מגלשת המים לא נכח "משלח", אשר תפקידו לפקח ולהשגיח על גלישה בטוחה. כמו כן ציין כי המדריכות , אשר אמורות היו להשגיח על החניכים, שוחחו ביניהם ולא השגיחו על הנעשה במרומי המגלשה. לדבריו מדריכה , אשר שהתה אתם במגלשה החליטה לגלוש בעצמה לפני החניכים ובכך למעשה השאירה אותם לבד.
לדבריו אם היה משלח או מבוגר אחראי אחר הוא לא היה מאפשר לגלוש בשעה שיש מישהו בבריכה בדיוק בנקודת המפגש של המגלשה עם הבריכה, או לחילופין היה מונע מהילדים לדחוף את התובע כלפי מטה.
בחקירה הנגדית מתאר התובע את אירוע התאונה כך:
""אני לא עמדתי אני ישבתי והתגלשתי ומישהו דחף אותי... איך שהתיישבתי מישהו דחף אותי מאחורה... חבר שלי או נתנאל או זוהר. אני לא הבאתי אותם להעיד כי אני לא בקשר איתם. החבר היחיד שנשארתי איתו בקשר זה דודו... מישהו דחף אותי וזה היה אחד מהם או נתנאל או זוהר. אני התיישבתי והם דחפו אותי מאחורה. אני הרגשתי שמישהו נתן לי מכה ודחף אותי וכשהסתובבתי ראיתי את ש ניהם אז אחד מהם דחף אותי."(עמ' 17 שורות 9-17)
"ש. ממה קיבלת מכה?
ת. מהמרפק של דודו. איך שירדתי הוא היה בבריכה ירדתי במהירות וקיבלתי את המרפק בתוך השיניים וכתוצאה מכך נשברו לי שתי שיניים.
(עמ' 20 שורות 15-17).
עוד הוא עונה לשאלה מה הכוונה בתיאור "לפתע נדחפתי" כך: "לפתע זה היה לא צפוי, אירוע של שנייה". (עמ' 28 שורות 16-17).
וכאשר נשאל איך לדעתו מדריך היה מונע זאת ענה: "ברגע שהיה רואה את שניהם עומדים היה מושיב אותם. מה התפקיד של מציל?" (עמ' 28 שורות 22-23).
התובע צירף תצהירים של שני חברים שהיו עמו במועדונית. האחד דוד עזרא, יליד 1992, שבמועד התאונה היה גם הוא בן 8.5. על פי תצהירו הוא יצא עם ילדי המועדונית לאותו טיול ובמסגרת הפעילות הוא התגלש מספר פעמים במגלשת מים. בתצהירו כתב: "לפתע כאשר הייתי בתוך הבריכה נפל עליי ירון יעקב שהתגלש גם הוא אחריי. הוא פגע בי ואני זוכר שירד לי דם מהפה". (סעיף 4 לתצהיר). עוד הוא מציין בתצהירו כי הוא זוכר שבקצה המגלשה לא נכח "משלח" שתפקידו להשגיח על הגלישה.
כשנשאל בחקירה הנגדית מה הוא זוכר מהאירוע ענה: "זה היה לפני 13 שנה... התגלשנו דחפו אותו והוא נפל עלי וירד לו דם מהפה ומעבר לזה אינני זוכר " (עמ' 30 שורות 13-14).
מהמשך עדותו עולה כי אינו זוכר פרטים למעט העובדה ששלוש מלוות מהמועדונית היו במקום ביניהן אם הבית.
המצהיר השני הוא צאמל רחמים-רמי (להלן: "רמי") יליד 1989, ובמועד התאונה היה בן 12. מתצהירו עולה, שהוא בן דודה של התובע וביום התאונה הוא התלווה לטיול , שכן מותר היה להביא בן משפחה. עוד הוא כותב בתצהירו: "התגלשתי מספר פעמים במגלשת מים. לפתע כאשר הייתי בתוך ראיתי ששני ילדים דחפו את ירון מהמגלשה והוא גלש מטה לכיוון הבריכה. כשהוא הגיע לבריכה אני ראיתי שהוא קיבל מכה ממשהו וירד לו דם מהפה". (סעיף 3 לתצהיר). עוד הוא מציין שכאשר התגלש לא היה "משלח" שכיוון את הילדים. בסעיף 5 לתצהיר הוא כותב: "אני מצרף לתצהירי זה דף שכתבתי בתור עדות בסמוך לאחר התאונה. עורך הדין הראה לי את הדף וזיהיתי את כתב ידי (למעט התאריך שלא נרשם על ידי וגם השרטוט)".
בדף שמציין העד רחמים (להלן: "המכתב") נכתב כך :
"בע"ה, 25.7.01 ירון
זוהר ונתנאל הפילו אותי על דודי באתי להתגלש ודחפו אותי במהירות. אורית לא יודע איפה היתה. מיטל ולינדה ישבו על הספסל ואז מיטל באה אליי אחרי שקיבלתי את המכה היא לא ראתה שקיבלתי מכה ולינדה גם לא ראתה, היא דיברה עם מיטל ישבתי על המגלשה ואז נתנאל דחף אותי וגם זוהר. התגלשתי עם הרגליים ואז היד של דודו נתקעה לי חזק בפה ועפו השיניים.
רמי
ירון ישב על המגלשה זוהר ונתנאל דחפו את ירון מהמגלשה למעלה עינת המדריכה גלשה לפניהם ואמרנו לה חכי אנחנו נתגלש איתך והיא כבר התגלשה ואז זוהר ונתנאל דחפו את ירון".
על דף זה משורטט גם שרטוט של מגלשה .
רמי נשאל וענה שהוא לא זוכר מדוע נכתב המכתב ומדוע הוא כתב בשם התובע ובשמו בכתב ידו ומדוע לא כתבה את הדברים אמו של התובע. עוד הוא מעיד : " הייתי בבריכה התגלשתי ראשון ואז ראיתי שדחפו אותו, לא שמתי לב במי הוא פגע כשהוא התגלש." (עמ' 35 שורות 18-19).
עדויות מוסדות חינוך
מטעם מוסדות החינוך הגישה תצהיר הגב' לינדה יהודאי (להלן: " אם הבית") שעובדת במוסדות החינוך בתפקיד אם בית במועדונית "עזרא", במשך כ-14 שנים. על פי תצהירה ביום התאונה אורגן טיול באמצעות מוסדות החינוך למספר מועדוניות ברחבי תל אביב למרכבות לטרון. מהמועדונית עזרא יצאו לטיול 4 מלוות: מנהלת המועדונית, אורית גז , שכבר אינה עובדת במוסדות חינוך, אם הבית ושתי חיילות מתנדבות. אם הבית מציינת כי היציאה לטיול הי יתה לאחר קבלת הסכמה בכתב של ההורים להשתתפות בטיול. במסגרת הפעילות, החניכים חולקו לקבוצות קטנות וכל קבוצה לוותה על ידי עובדת מטעם מוסדות חינוך ומדריך מטעם מרכבות לטרון (להלן: " המדריך המקומי").
על פי תצהירה, המדריך המקומי הנחה אותם בכל הוראות הבטיחות, הוביל לכל מתקן וציין מה מותר ומה אסור. עוד היא מציינת כי בקבוצה, שהיא ליוותה , כאשר הגיעו לבריכה ולמגלשה , הילדים עלו עצמאית למגלשה כאשר המדריכים מטעם מ וסדות חינוך פעלו בהתאם להנחיית המדריכה המקומית והמתינו בצידי הבריכה. עוד היא מציינת, כי לא הי יתה עדה לתאונה, אך ראתה את התובע שדם נזל מפיו. לדבריה , התובע סיפר לה כי הפגיעה אירעה בעת התנגשות ראשים בינו ובין ילד אחר במועדונית, ללא כל מריבה. לינדה מציינת, כי מרכבות לטרון הי יתה צריכה לדאוג להציב מדריך במרומי המגלשה כדי למנוע התנגשות ודחיפת ילדים שגלשו וכי איננה זוכרת אם זה אכן נעשה כך.
מעדותה בחקירה הנגדית עלה כי היא מתבססת על פרטים שמסרה לחוקר של חברת הביטוח ששוחח עימה בסמוך לאחר האירוע ולא מתוך זכרון הדברים כיום (עמ' 42 שורות 25-26).
עדות מרכבות לטרון
מטעם מרכבות לטרון העיד מי שהיה בעלי החברה וניהל אותה במועדים הרלוונטיים, מר יהודה מרכוס (להלן: "מרכוס"). לדבריו בתצהיר, התביעה הוגשה כעשר שנים וחצי לאחר שאירעה, והובאה לידיעתו רק כאשר הוגשה דבר שגרם למרכבות לטרון נזק ראייתי רב. לדבריו אינו יכול לזכור אירוע זה אחרי כל כך הרבה שנים , כאשר בינתיים מרכבות לטרון נסגרה ואיננה פעילה עוד , והוא אינו יכול לברר פרטים על האירוע הנטען.
בסעיף 4 לתצהירו הוא כותב, כי בכל שעות פעילות המגלשה , תמיד עמד עובד בראש המגלשה ועובד נוסף בסוף המגלשה ופיקחו על הפעילות. עוד הוא מציין , שהמתקן אינו מצריך הדרכה מיוחדת , למעט השגחה לגלישה נאותה , אשר תמיד מבוקרת על ידי העובדים המקומיים. עוד הוא מציין כי במקום היו מוצבים שלטי אזהרה רבים ובהם הוראות בטיחות מפורטות ביחס לפעילות במגלשה.
בנוסף הוא מציין כי האחריות לתאונה מוטלת על מוסדות חינוך אשר העסיקה את צוות המדריכים ומנהלי המועדונית אשר תפקידה וחובתה לדאוג לשלומם של החניכים.
בחקירתו הנגדית הבהיר מרכוס שהמתקן לא היה פתוח לציבור בימי החול אלא נפתח רק לקבוצות ועל פי מסלול שנקבע מראש, כך שגם מתקן המים היה נפתח אך ורק לקבוצה הספציפית שהזמינה אותו (עמ' 51- 52).
הוא מתאר את הנוהל כך:
"האחראי במתקן הוא זה שעומד למעלה והוא זה שפותח את השער ורואים את המתקן ונותנים הוראות בטיחות למדריכים המלווים ולילדים כולל הוראות בטיחות כתובות בכתב יד מסביב למתקן. יש את המשלח למעלה ויש את המדריכה למטה והמדריכה המלוות מטעם העירייה מקבלות הוראות לשמור ולא לדחוף ולא להידחף. " (עמ' 52 שורות 8-14).
בהמשך עדותו הוא מתאר את תפקיד המשלח כך:" לווסת. הוא עומד בעלייה בקצה הימני שלא יכנסו יותר מידי וידחפו." וכן הוא מסביר כי המשלח אמור לעמוד בקצה העלייה למגלשה ולאפשר ל- 7 ילדים בלבד בכל פעם לגלוש. (עמ' 53).
עוד הוא מציין שמרכבות לטרון אחראי בנושא הפעל ת המיתקנים, ואילו אשר ל"נושא ההשגחה על ילדים שובבים שמשתוללים וכו'- בגלל הדבר הזה והדאגה לבטיחות אנחנו מבקשים שיגיעו כמה שיותר מלווים ע"ח הבית ואנחנו לא גובים על זה. הגיעו 4 מלווים על 15 ילדים." (עמ' 55 שורות 15-17).
דיון והכרעה
על מנת לבסס חבות בעוולת הרשלנות על התובעים להוכיח קיומם של שלושה יסודות: חובת זהירות; הפרת חובת הזהירות; נזק וקשר סיבתי (עובדתי ומשפטי) בין ההתרשלות לבין הנזק. באשר לחובת הזהירות של המועדונית המופעלת על ידי מוסדות חינוך לחניכיו , הרי שהיא דומה לאחריות בית הספר והמורים לתלמידי בית הספר ולא הייתה מחלוקת באשר להתקיימותה של חובת זהירות מושגית בין המועדונית והמדריכים לבין ה חניכים. כך גם לעניין חובת זהירות מושגית בין מרכבות לטרון כמפעילת האתר לבין המבקרים בו.
עם זאת, האחריות בגין נזק ספציפי תיקבע לאחר שתוכר ותופר חובת זהירות קונקרטית (ע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש לז (1) 113 , בעמוד 125). חובת הזהירות הקונקרטית נקבעת על פי מבחן הצפיות וכפי שנכתב (שם, עמודים 125-126):
"השאלה היא, אם אדם סביר יכול היה לצפות - בנסיבותיו המיוחדות של המקרה - את התרחשות הנזק, ואם התשובה על כך היא בחיוב, אם אדם סביר צריך היה, כעניין שבמדיניות, לצפות את התרחשותו של אותו נזק".
בע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אליהו אמסלם פ"ד לח(1) עמוד 72 כתב לעניין זה כב' השופט ד' לוין:
"הפעלה ראויה של מבחן הצפיות מחייבת הבחנה בין סכנה "רגילה" לבין סכנה "בלתי רגילה" לגבי הניזוק. שכן רק בגין הסכנה האחרונה מוטלת חובת זהירות קונקרטית" .
הפסיקה קבעה כי חובת הפיקוח וההשגחה, המוטלת על מורה כלפי תלמידו, זהה לחובתו של הורה כלפי בנו (דנ"א 2571/94, עזבון המנוח אייל ארגמן ז"ל נ' חפצדי, פורסם בנבו). ועוד, מקובל כי יש בנוכחות מבוגר אחראי כדי למנוע או לרסן התנהגות פזיזה אצל ילדים שטרם פיתחו מנגנוני בקרה וריסון עצמאיים. מידת הפיקוח משתנה בהתאם לנסיבות, כגון גיל התלמידים, סוג הפעילות בה הם עוסקים, הימצאותם בחבורה, הימצאותם בתוך כותלי בית הספר או מחוצה לו או בתוך כותלי הכיתה או בחצר בית הספר, ועוד [ע"א 715/79, דניאלי נ' אורט, פד"י לה (2) 764 , להלן – " עניין דניאלי", וע"א 2061/90, מרצ'לי נ' מדינת ישראל, פד"י מז (1) 802].
על אף כל אלה, אין בהיעדר השגחה אינטנסיבית כדי להטיל אחריות בכל מקרה, גם לא כשמדובר בתלמידים רכים בשנים. כך נקבע בע"א 635/70, מנדלסון נ' קפלן ומשרד החינוך, פד"י כה (2) 113, 117 – 118 , כי אף השגחה אינטנסיבית של מורה לא יכולה הייתה למנוע תאונה שהיא תוצאה של דחיפה פתאומית: " חובת ההשגחה של המנהל על תלמידיו איננה מוחלטת. יש צורך למצוא איזון בין האינטרס של השגחה על הילדים ומניעת תאונות מצד אחד, והיכולת להקצות כוח אדם להשגחה על התלמידים מצד שני. מציאת פשרה כזו היא ענין לשיקול-דעת שיופעל על-ידי הנהלת בית-הספר".
מכאן שהשאלה הנשאלת היא, האם יש לייחס את הנזק שנגרם לתובע להיעדרו של פיקוח ( ראו עניין דניאלי). לשאלה זו אשיב בשלילה. מעדותו של התובע עצמו עולה כי מדובר היה "בדחיפה פתאומית" של שני הילד ים שעמדו מאחוריו, או אחד מהם, כך שהוא החל להחליק ללא התראה מוקדמת. לא ברור כיצד ניתן היה למנוע פעילות זו. התנהגות מכוונת פתאומית אינה בגדר הצפייה. למשל לו הייתה מתחילה קטטה של דחיפות הדדיות היה מצופה מהמשגיח הנוכח במקום להתערב ולמנוע את המשך הקטטה, אך דחיפה מכוונת פתאומית ומהירה אינה יכולה להימנע גם אם היה מדריך נמצא בקרבת מקום.
יפים הם אכן לענייננו הדברים שנקבעו בע"א (י-ם) 2191/08 , אשר יצחק נ' משרד החינוך ( 15.7.08), לפיהם אין להטיל אחריות מוחלטת על בית ספר במיוחד בשעה שמדובר באירוע פתאומי שלא ניתן לצפות ממורה בבית ספר או בעל סמכות אחר למונעו.
יפים גם לענייננו דבריו של כב' השופט עציוני בע"א 635/70 מנדלסון נ' קפלן, פ"ד כה(2) עמ' 113, לפיהם:
"אך האומנם היה בפיקוח יותר אינטנסיבי כדי למנוע את התאונה? לדעתי, אפילו הייתה ההשגחה על התלמידים בלתי פוסקת ואפילו היו התלמידים בכל רגע תחת עינה הבוחנת של המורה המשגיחה, לא ניתן היה למנוע תאונה שהיא תוצאה של דחיפה פתאומית. מטבעם של ילדים שאין הם לוקחים בחשבון את תוצאות מעשיהם והם עשויים בכל רגע להפתיע את חברם במעשה אלימות פתאומי "בצחוק". במקרה כזה תהיה השגחת המורה בלתי מועילה א פילו יעמוד בקרבת מקום".
לפיכך, גם אם נקבל את גרסת התובע במלואה, דהיינו כי לא היה משלח ובנוסף המדריכות היו בצד על הספסל, הרי שעל פי הפסיקה מדובר במקרה שבעטיו לא ניתן לקבוע אחריות כלפי מלווי הטיול או מרכבות לטרון . להבדיל מהמקרה שתואר בע"א 3124/90 סבג נ' אמסלם, פ"ד מט(1) 102, שבו לו היה המשלח עושה תפקידו כראוי כי אז לא היה הגולש פוגש במקום הנ חיתה את הגולש האחר, הרי שבמקרה זה לא המשלח אחראי למועד הגלישה של התובע, אלא חבריו שדחפו אותו במורד המגלשה באופן פתאומי וללא שדאגו כמובן שמקום הנחיתה יהיה ריק מגולשים.
יחד עם זאת אציין, כי גם לא השתכנעתי, כי לא היה משלח נוכח או כי לא הייתה השגחה של מדריכים. ראשית, עדותו של מרכוס שכנעה כי לא יתכן שלא היה משלח , באשר אי אפשר לפתוח את המתקן ללא אדם מטעם המקום שפותח ותפקידו לעמוד במרומי המגלשה ולווסת את כמות הגולשים [לעניין תפקידו של משלח ראו בפסק דין בת.א. (חי) 16623/06 בוכריס נ' פארק חמת גדר, (23.12.08)]. נזכיר כי מדובר במגלשה רחבה ששבעה גולשים בה במקביל. יתר על כן, במכתב שנכתב בסמוך לאירוע על ידי רמי לא מוזכר היעדר משלח. ובנוסף, הייתה מדריכה בתוך המים בסמוך לאירוע, שהרי רמי במכתב מציין ש"עינת המדריכה" התגלשה לפניהם ולכן הייתה בתוך המים ובסמוך אליהם.
לפיכך, אין מקום בנסיבות אלה, להטיל אחריות על מי מהנתבעים לאירוע.
סוף דבר
אני דוחה את התביעה.
למרות הדחייה אני מוצאת כי זהו המקרה שבו כל צד יישא בהוצאותיו.
כמו כן בנסיבות תיק זה אני פוטרת מתשלום המחצית השנייה של האגרה.

ניתן היום, כ"ג ניסן תשע"ה, ‏12 אפריל 2015, בהעדר הצדדים.