הדפסה

ימית סינון וטיפול במים בע"מ נ' נירוסופט תעשיות בע"מ ואח'

בפני
כב' השופטת חני הורוביץ

התובעת:

ימית סינון וטיפול במים בע"מ

נגד

הנתבעים:

  1. נירוסופט תעשיות בע"מ
  2. מינו נגרין

החלטה

א. פתח דבר
1. בפניי שתי בקשות. בקשה מטעם הנתבעים לדחות את התביעה על הסף מחמת "מעשה בית דין", עקב "פלוגתא פסוקה", שנקבעה בפסק דין, שניתן בבית הדין לעבודה בתיק ע"ב 1766-08 [להלן: פסק הדין]. בעקבות בקשה זו, הוגשה בקשת התובעת לתקן את כתב התביעה בשנית. החלטתי ניתנת בשתי הבקשות במאוחד.

ב. עובדות רקע
2. התובעת הינה חברה ישראלית העוסקת בפיתוח, תכנון, ייצור, שיווק ותמיכה טכנית של מערכות סינון וטיפול במים, אבזרי קישור וצנרת לשימוש בתעשייה, בחקלאות ובתחום המוניציפאלי [להלן: ימית]. עיקר פעילותה הוא בשווקים בחו"ל, הן במכירת שירותים ומוצרים באופן ישיר והן באמצעות חברות אחרות.
עופר תלמי [להלן: עופר] הוא מנכ"ל ימית.

3. מחודש ינואר 2005 ועד התפטרותו באפריל 2008, עבד מלה קביטקה [להלן: מלה] עבור ימית ושימש מנהל השיווק שלה ואחראי מטעמה על השווקים במרכז ובדרום אמריקה.
לבקשת מלה, מיולי 2006 ואילך הועסק בארגנטינה ע"י ימית, גוסטבו דמינס [להלן: גוסטבו], שהיה כפוף למלה ושימש מנהל השיווק המסחרי בדרום אמריקה.

4. נתבעת 1 הינה חברה ישראלית שמקום מושבה בכרמיאל, עוסקת אף היא בתחום הסינון והטיפול במים ומהווה מתחרה עסקית של ימית באותו ענף [להלן: נירוסופט].
נתבע 2, מינו נגרין [להלן: מינו], הוא מנכ"ל נירוסופט.

5. לטענת ימית, היא עמדה בקשר עם מתווכים שתפקידם היה לקשר בינה לבין מזמיני עבודה. אחת מהחברות המתווכות הייתה חברה צ'יליאנית בשם WET CHEMICAL CHILE S.A. [להלן: ווט].

6. MINERA DONA INES DE COLLAHUSSI הינה חברת כרייה צ'יליאנית [להלן: קולואסי או הלקוח]. בשנת 2007 פירסמה קולואסי מכרז המזמין חברות להציע הצעות לביצוע פרויקט טיפול במים באתר בשם PATACHE [להלן: פרויקט פטצ'ה או עסקת פטצ'ה ]. ווט וימית הגישו למכרז הצעה משותפת לביצוע העבודה בפרויקט פטצ'ה והצעתם התקבלה. לפי תנאי הפרויקט, תמורת ביצוע העבודה היה הלקוח אמור לשלם לווט סך 8.6 מיליון דולר ומתוך סכום זה כ- 7,133,000 מיליון דולר היה אמור לעבור לידי החברה המבצעת (באותו שלב , ימית).

7. בחודש מאי 2007 ניהלה ימית מגעים עם נציגי חברות יצרניות, ביניהם נירוסופט ומינו, במטרה לבחון רכישת ציוד נדרש לביצוע פרויקט פטצ'ה.

8. בכתב התביעה שבפניי, טוענת ימית כי בדיעבד התברר, שזמן לא רב לאחר מכן החלו מלה וגוסטבו להעביר מידע עסקי סודי של ימית למינו ולגורמים אחרים בנירוסופט, בעודם ממשיכים בעבודתם הרגילה בימית. בין היתר נטען, כי כמעט מדי יום, העבירו השניים "הצעות מחיר, תוכניות מפורטות שהוכנו בימית ובשביל ימית, עבור לקוחות, לידי הנתבעים. למעשה מלה וגוסטבו הפכו לאנשי השיווק והפיתוח העסקי של נירוסופט, תוך שימוש במשאבי ימית – כספית, עיסקית ושיווקית".

9. בתמצית, לטענת ימית מעשיהם של מלה, גוסטבו והנתבעים, שעודדו ופיתו אותם, הובילו לכך שבסופו של דבר היא הודרה ברגע האחרון מעסקת פטצ'ה וכי נירוסופט נכנסה במקומה. אין חולק, כי אכן נירוסופט חתמה על ההסכם עם ווט והלקוח וביצעה את פרויקט פטצ'ה.

10. ימית הגישה שתי תביעות בעניין. האחת, נגד מלה בבית הדין לעבודה, לו הסמכות הבלעדית לדון בתביעות נגד עובד (התביעה נגד גוסטבו, שהינו תושב חו"ל, נמחקה). והשנייה, התביעה שבפניי, נגד חברת נירוסופט והעומד בראשה.

ג. פסק הדין
11. בפסק הדין, המחזיק 96 עמודים, ניתחה השופטת ורבנר בפירוט רב את השתלשלות העניינים שקדמה לזכיית נירוסופט בעסקת פטצ'ה, את מערכת היחסים המורכבת שנרקמה בין הצדדים ואת הסיבות לכך שימית לא ביצעה את פרויקט פטצ'ה.

12. בפסק הדין נקבע כי מלה הפר ברגל גסה את חובות האמון והסודיות שהוא חב למעבידתו, ימית וכי הייתה לו "תרומה משמעותית לכך שנירוסופט (ולא חברה שלישית אחרת) הייתה החלופה שווט בחרה לביצוע הפרויקט, ... עם זאת, לא ניתן להסיק מכך כי מעשי הנתבע [מלה - ה.ש.ח.ה] הם שהביאו לכך שימית לא התקשרה בעסקה" (סע' 110 לפסק הדין, ההדגשות במקור).

עוד נקבע בפסק הדין כי בשלב מתקדם של העסקה, המו"מ בין ימית לווט נוהל ישירות על ידי עופר, מנכ"ל ימית וכי "הסתייגויותיו של עופר הן שמנעו את חתימת העסקה עם ימית" (סע' 111 לפסק הדין). נקבע כי "יש בכך כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין מעשיו של הנתבע [מלה] ובין התוצאה של אי התקשרות ימית בעסקה, אם כי הנתבע הקל על ווט לחתוך את הדברים, בכך שהציע לה את נירוסופט כחלופה" (סע' 110 לפסק הדין). לכן נפסק, כי ימית לא הרימה הנטל המוטל עליה, להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין מעשיו של מלה "ובין העובדה שהיא לא הייתה בסופו של יום צד לעסקת פטצ'ה".

אשר למלה, בית הדין קבע כי "הבחירה בנירוסופט כחלופה לימית ויכולתה להתאים את עצמה במהירות לדרישת העסקה, היו פועל יוצא של ניצול הנתבע את הידע שהיה ברשותו כעובד של ימית, ... ועל כן יש לראותו כמי שהתעשר על חשבונה" (סע' 119 לפסק הדין). נקבע, לכן כי מלה, "קיבל מנירוסופט עמלה עבור עסקת פטצ'ה בסך 60,000 $ ועליו להשיב סכום זה לימית מכח עילת עשיית עושר ולא במשפט" (סע' 126 לפסק הדין ).

כמו כן נקבע כי על מלה "לשלם לתובעת פיצוי בגין הפרת חובת הנאמנות וחובת תום הלב, לאורך התקופה הנ"ל בה חיפש והציע הצעות שונות לנירוסופט, כאשר עבד בפועל עבור התובעת, ובגין עבירה על חוק העוולות המסחריות, בכל הקשור להעברת המידע הרלוונטי (לרבות מועדים, ערבויות וכד'), בקשר לעסקת פטצ'ה, ומעמידים פיצוי זה על סך 100,000 ₪" (סע' 149-150 לפסק הדין ).
בנוסף מלה חויב לשלם לימית סך נוסף של 30,000 $ (127,230 ₪), עבור תכנון הנדסי. סכום, שנקבע כי מלה שלשל לכיסו ו-ווט ייעדה לימית (סע' 143 לפסק הדין).

13. על פסק הדין הוגש ערעור לבית הדין הארצי לעבודה מטעם שני הצדדים. הערעורים תלויים ועומדים.
בקדם המשפט הצעתי לצדדים להמתין להחלטה בערעורים, אולם שני הצדדים עמדו על כך שאין מקום להשהות את הדיון בפניי עד שפסק הדין, על בסיסו נטענת פלוגתא פסוקה, יהא חלוט.

ד. ההליך דנן
14. בכתב התביעה המקורי, שהוגש ב- 3.5.09, טענה ימית לנזקים בגין "גזילת" פרויקט פטצ'ה ופרויקטים נוספים ע"י נירוסופט וכן פגיעה במוניטין שלה בסכום כולל שהועמד, לצורכי אגרה, על 10 מיליון ₪.
לאחר שנתקבלה בקשת הנתבעים להורות לימית לשלם אגרה מספקת, הוגש ב- 18.7.10 כתב תביעה מתוקן, בו זנחה ימית טענותיה ביחס לפרויקטים הנוספים והתמקדה באובדן רווחי פרויקט פטצ'ה ובפגיעה במוניטין שלה והגדילה את סכום התביעה ל- 15 מיליון ₪.
ב- 18.7.11 הוגשו לתיק תצהירי עדות ראשית מטעם ימית. טרם הוגשו תצהירים מטעם הנתבעים.

15. בעקבות קדם משפט שנערך ב- 31.5.12 במעמד הצדדים, לאחר שהוגשה בקשת הנתבעים והצדדים השלימו תגובותיהם לבקשה, מבקשת התובעת לתקן את כתב התביעה פעם נוספת ואילו הנתבעים מתנגדים ועומדים על כך שדין התובענה להידחות על הסף.

ה. טענות הצדדים בבקשה לסילוק על הסף
16. הנתבעים טוענים כי קביעות בית הדין לעבודה לחובת ימית, שעיקרן צוטט לעיל, סותמות את הגולל על תביעת ימית ולכן דינה להידחות.
הם מבהירים כי קביעות בית הדין יוצרות לטובתם השתק פלוגתא הגנתי, הנטען ע"י מי שלא היה צד להליך הראשון ומטעימים כי לתובעת הייתה הזדמנות להציג מלוא טענותיה בבית הדין ("היה לה את יומה"). כזכור, היא הייתה היוזמת של שני ההליכים, שהתנהלו בתזמונה המלא, במקביל. גם הראיות שהציגה בשני ההליכים, זהות כמעט לגמרי.
עוד נטען, שאין זה ראוי שזמן שיפוטי יקר יוקדש לליבון סוגיות שכבר התבררו, גם בשים לב לחשש מפני הכרעות סותרות.
הנתבעים מפנים גם לדברי ב"כ ימית בדיון שהתקיים ב- 17.5.09 בבית הדין, המלמדים כי הסכים לכך שהקביעות בפסק הדין ייצרו השתק בהליך דנן, בדבריו: "שבכל מקרה לא יהיה כאן דיון כפול".

17. עוד לטענתם, מכתב התביעה המתוקן עולה שהמעשים המיוחסים לנתבעים הם עידודם ופיתויים של מלה וגוסטבו לבצע עוולות שונות כלפי ימית, בכדי לגרום להעברת פרויקט פטצ'ה לנירוסופט. אך בהעדר קשר סיבתי בין מעשיו של מלה לבין אי קבלת ימית את פרויקט פטצ'ה, ממילא לא ייתכן קשר סיבתי בין מעשיהם העקיפים של הנתבעים (בהפעלת מלה כביכול) לבין אי ביצוע הפרויקט ע"י ימית.

18. ימית בתשובתה ה בהירה כי הגישה ערעור לבית הדין הארצי לעבודה על הקביעה שלפיה אין קשר סיבתי בין מעשי מלה לבין אובדן עסקת פטצ'ה ולכן אין לדון בטענה בהסתמך על פס"ד שאיננו חלוט.
כמובהר לעיל בסעיף 13, התובעת זנחה טענה זו.

19. עוד טענה ימית נגד האופן הסלקטיבי, שבו מנסים הנתבעים להחיל את הכלל של פלוגתא פסוקה - כשהם בוררים לעצמם מה לאמץ כמעשה בית-דין וממה להתעלם בפסה"ד, בהתאם למה שנוח להם. היא מטעימה כי במרבית המקרים נתקבלה דווקא גרסתה שלה, בדבר העוול שנגרם לה ומעורבות הנתבעים בדבר. לשיטתה, כאשר בית המשפט משתכנע ומקבל טענת מעשה בית-דין אזי "הופך פסק הדין ראיה קונקלוסיבית במשפט, לא רק לעובדות מתן ההכרעה, אלא לכל עניין ודבר שהוכרע בו". ב"כ ימית טענו כי יש לאמץ את מלוא הקביעות העובדתיות בפסק הדין ועל בסיסן יקבע בימ"ש זה מסקנות בתביעה גופא. הם הפנו לכך שב"כ הנתבעים השתתפו בכל הדיונים בבית הדין לעבודה ושגם מינו העיד שם.
עוד לטענתה, הקב יעה שלא הוכח קיומו של קשר סיבתי איננה ממצא פוזיטיבי , כי אם מסקנה שלילית. משכך ומשום שמסקנה זו אינה עולה בקנה אחד עם שאר קביעות בית הדין, אין מקום ל אמצה במסגרת התדיינות זו.

20. ימית הוסיפה וטענה כי לו עופר היה יודע על מתחרה, העשוי לשמש אלטרנטיבה לימית ולהיכנס בנעליה בשלבים המתקדמים של המו"מ, היה הדבר משנה מקצה לקצה את התנהלותו מול ווט. פרויקט פטצ'ה היה אמור להיות רווחי ביותר מבחינת ימית. היסוסי עופר, שבית הדין לעבודה מדבר עליהם, לא היו אלא ניסיון לשפר את עמדותיה של ימית במו"מ.
עוד טוענת ימית, כי בית הדין נתפס לכלל טעות כשהעמיד עצמו במקומו של עופר והסיק מסקנה משפטית מהביטוי החיצוני של העסקה. אין זה מתפקידו של בית הדין לבחון את המציאות העסקית, השיקולים הטקטיים שעמדו על הפרק והשפה שבה התנסחו הצדדים. במיוחד, שעה שמעופר הוסתרה העובדה (המכשילה) כי ישנה מתחרה לימית; ואלמלא מלה פעל כפי שפעל והפר חובות האמון והסודיות שהוא חב לימית, אזי יש להניח ברמת וודאות גבוהה כי תוצאות המו"מ היו שונות לחלוטין.
לטעמה את הקשר הסיבתי המשפטי היה בית הדין צריך לבחון לפי מבחני צפיות. ובמקרה זה, "לא רק שמלה והנתבעים היו צריכים לצפות לכך שמעשיהם יובילו לנזק – אבדן העסקה לימית וכריתת ההסכם עם נירוסופט, אלא שהם צפו זאת ואף כיוונו לכך. זו היתה מטרת פעולותיהם".

21. בתשובתם טוענים הנתבעים כי חלק ניכר מטענות התובעת "ערעוריות" ואין זו האכסניה להעלותן. בנוסף, ימית איננה מספקת תשובה ברורה מדוע לא תדחה תביעתה, נוכח הקביעה בסוגיית הקשר הסיבתי.
הנתבעים דוחים מכל וכל את הטענה כי פסק הדין צריך להיות "חלוט" בכדי להקים מחסום מסוג השתק פלוגתא. הם מבהירים כי השתק פלוגתא הגנתי, המועלה ע"י מי שהיה זר להליך הראשון, לא יכול ליצור מעשה בית-דין כלפי אותו צד, שכאמור, לא נטל חלק בהליך. הם מוסיפים וטוענים, כי כל ניסיונות ימית להציגם כמי שנטלו כביכול חלק בהליך, היו שותפים לחקירות, להגנה וכו', אינם נכונים ואינם מועילים. לא די במעורבות אלא יש להצביע על שליטה בהליך. לטענתם, מלה לא יוצג ע"י ב"כ הנתבעים, לא הייתה להם שליטה על ההליך ו/או על אופן הצגת גרסאות ההגנה, הם לא מימנו את הוצאות ההגנה של מלה וכיוצא בזה.
אשר לטענה כאילו הקביעה של העדר קשר סיבתי איננה ממצא פוזיטיבי, נטען כי הן מלשונו והן מתוכנו של פסה"ד, ברור כי מדובר בממצא פוזיטיבי. כלומר, קביעה שנתקבלה לאחר שקילה ובחינה לפי מאזן ההסתברויות ולא כתוצאה מאי עמידה בנטלי הוכחה (הוכחה על יסוד שלילי).

ו. טענות הצדדים בבקשה לתיקון כתב התביעה
22. התובעת עותרת בבקשה להוסיף, מטעמי זהירות, לכתב התביעה ולרשימת הסעדים את הסעד החלופי בדבר התעשרות שלא כדין וזאת "לאור טענת הנתבעים בבקשתם לסילוק על הסף, על פיה הוגבלו הפיצויים לאובדן רווח בלבד".

את סעיף 40.1 המקורי, שזה לשונו:
"40.1. התובעת תטען כי בשל פעולות הנתבעים המתוארות לעיל, בצוותא חדא עם מלה וגוסטבו, נגזל ממנה פרוייקט פטצ'ה, פרוייקט בהיקף של 8.614 מיליון $. הנזק שנגרם לה בשל 'העברת' פרוייקט פטצ'ה לנתבעת 1, הוא בגובה הרווח הצפוי, שעמד על סך של לפחות 3.5 מיליון $, והיא זכאית מעם הנתבעים לפיצוי בגין נזק זה" (ההדגשה במקור – ה.ש.ח.ה).

מבוקש להחליף בנוסח הבא:
"40.1 התובעת תטען כי בשל פעולות הנתבעים המתוארות לעיל, בצוותא חדא עם מלה וגוסטבו, ומכוח כל עילות התביעה המפורטות בסעיפים 35-39 לעיל, מנעו ממנה הנתבעים את רווחי פרוייקט פטצ'ה, ולחלופין: כל סכום אחר שהיתה התובעת יכולה לקבל בגין פרוייקט פטצ'ה, לרבות כקבלן ראשי ו/או כקבלן משנה ו/או כמתווכת, והיא זכאית מעם הנתבעים לפיצוי בגין נזקים אלו. התובעת מעמידה תביעתה זו על סך הרווחים הצפויים מפרוייקט פטצ'ה שעמדו על סך של לפחות 3.5 מיליון $, שהם כ- 13,500,000 ₪;"

ולהוסיף טענה חלופית כלהלן:
"40.2 ולחילופין: כל סכום אחר שהיתה התובעת יכולה לקבל בגין פרוייקט פטצ'ה, לרבות כקבלן ראשי ו/או כקבלן משנה ו/או כמתווכת, והיא זכאית מעם הנתבעים לפיצוי בגין נזקים אלו. התובעת מעמידה תביעתה זו על סך הרווחים הצפויים מפרוייקט פטצ'ה שעמדו על סך של לפחות 3.5 מיליון $, שהם כ- 13,500,000 ₪."

כך שס"ק 40.2 המקורי (מכתב התביעה המתוקן, שהוגש ב- 18.7.10) אשר יובא להלן, ימוספר מעתה כס"ק 40.3:
"40.2. בשל פעולות הנתבעים המתוארות לעיל, נפגע המוניטין העסקי של ימית. שיעור הנזק שנגרם לימית בשל הפגיעה במוניטין הוא בסך של 1,500,000 ₪ והיא זכאית לפיצוי מעם הנתבעים בגין נזק זה" (ההדגשה במקור – ה.ש.ח.ה).

23. התובעת טוענת כי גם בנוסחו הנוכחי של כתב התביעה, ניתן לקבוע שהיא זכאית לפיצוי בגין גזל סודותיה המקצועיים, גרם הפרת חוזה ההעסקה שלה עם מלה והתעשרות הנתבעים על חשבונה שלא כדין וכתוצאה מתחרות בלתי הוגנת. אך כדי שחלילה לא ייחשב הדבר כאילו ויתרה על עילות אלה, מבוקש להוסיף לכתב התביעה את ס"ק 40.2 הנ"ל ולתקן את נוסחו של ס"ק 40.1, כפי שצוטט לעיל.
התובעת מבהירה כי טרם החל שלב שמיעת הראיות בתיק והנתבעים טרם הגישו תצהירי עדות ראשית מטעמם. לפיכך, לטענתה, לא ייגרם שום נזק לנתבעים מקבלת בקשתה.

24. הנתבעים טוענים כי יש לדחו ת ניסיונה המלאכותי של התובעת לשפץ את כתב התביעה, לאחר ש טענותיה נדחו בפסק הדין של בית הדין לעבודה.
לטענתם, הבקשה לתיקון כתב התביעה הוגשה באיחור רב, ללא כל הצדקה או העלאת הסבר משכנע למחדל זה. לבקשה גם לא צורף תצהיר כנדרש, על מנת להבהיר מדוע לא נכללו הטענות החדשות בכתב התביעה המקורי.
הנתבעים מדגישים כי הבקשה לתיקון כתב התביעה בשנית, הוגשה בחלוף למעלה מ-3 שנים מאז הוגש כתב התביעה המקורי, כשנתיים לאחר הגשת כתב התביעה המתוקן וכשנה לאחר הגשת תצהיריה של ימית. לטענתם: "אין שום דבר חדש שימית 'גילתה' לאחר תום קדם המשפט אשר מצדיק את הגשת בקשת התיקון בעיתוי הנוכחי. מתן פסק דינו של בית הדין, על קביעותיו לחובתה של ימית, צריך להוות נימוק לדחיית בקשת התיקון ולא לקבלתה".

25. עוד טענו כי אף אם כתב התביעה יתוקן כמבוקש, הוא איננו "מציל" את התביעה מדחייה על הסף, שכן זה דין הסעדים שהתובעת מבקשת לצרף. סעדים אלה מניחים, לראשונה, שלימית עמדה הזכות לקבל לידה כספים מהפרויקט בתור קבלן ראשי, קבלן משנה או כמתווכת. אלא שבעובדות כתב התביעה (בהן לא נתבקש שום שינוי), נטען כי ימית הייתה צריכה לבצע את העבודה בעצמה. כלומר, בכתב התביעה גופו אין יסוד לסעדים שימית מנסה להוסיף. מה גם שהסעדים החדשים, סותרים זה את זה. לא יתכן שימית תיחשב גם לקבלן ראשי וגם לקבלן משנה באותו פרויקט.
לעניין הסעד הנתבע לדמי תיווך, הנתבעים מפנים לסעיף 126 לפסק הדין, בו חויב מלה להעביר לימית את העמלה שקיבל מנירוסופט בגין עסקת פטצ'ה. יוצא שימית כבר קיבלה דמי תיווך עבור הפרויקט ואין מקום לחייב את הנתבעים להעביר לה עמלת תיווך נוספת.

לגבי הסעד של התעשרות שלא כדין, נטען כי הפלוגתא הפסוקה בעניין הקשר הסיבתי, תופסת גם כאן. ימית טענה כי בשל מעשי מלה והנתבעים טובת ההנאה שהייתה אמורה להגיע לה, הגיעה לנירוסופט. אולם בפסק הדין נקבע כי מלה והנתבעים לא גזלו מימית את רווחי ההתקשרות, אלא ימית בשל הסתייגויות שונות בחרה שלא להתקשר בהסכם. אחד מיסודות עשיית עושר הוא קשר סיבתי ולכן אין מקום לחייב את הנתבעים להעביר לימית את רווחי הפרויקט.

עוד טענו הנתבעים, כי גם אם אתיר תיקון כתב התביעה ואקבע כי אין דינה של התביעה כולה להידחות על הסף, יש מקום לקבוע קיומו של השתק פלוגתא לטובתם. קביעה, שתייתר ראיות בשאלות שכבר הוכרעו.

26. בהחלטה שניתנה בדיון שהתקיים ב- 31.5.12, אפשרתי לימית, לבקשתה, להשיב לתגובת הנתבעים (בבקשה לתיקון כתב התביעה). תשובה נוספת לא הוגשה.

ז. דיון ומסקנות
27. עלי להכריע בשאלות הבאות:
א. האם קיימת פלוגתא פסוקה מחייבת, בשאלת הקשר הסיבתי בין מעשי מלה ובעקיפין מעשי הנתבעים, ובין הנזק שנגרם לימית ותביעתה לאובדן רווחים.
ב. האם הקביעות בפסק הדין שנקבעו לחובת הנתבעים, מחייבות אותם בהליך שבפניי.
ג. האם יש מקום לאפשר תיקון כתב התביעה.
ד. האם, בהנחה שהתשובה ל-א' חיובית, יש מקום לדחות את התביעה כולה או מקצתה, על הסף.

השתק פלוגתא
28. על-פי הפסיקה והספרות, השתק פלוגתא יחול כאשר פסק הדין בהליך הראשון בו התעוררה הפלוגתא בין בעלי-הדין הינו סופי, כאשר פסק הדין ניתן על-ידי בית משפט מוסמך ובהינתן ארבעת התנאים הבאים: קיימת זהות בין הפלוגתאות; נערכה התדיינות בין הצדדים ביחס לפלוגתא בהליך הראשון; התדיינות זו הסתיימה בהכרעה פוזיטיבית של בית המשפט בפלוגתא (להבדיל מהוכחה שלילית); והכרעת בית המשפט הייתה חיונית להליך.

29. במקרה דנן על אף שאין זהות בין הצדדים, והנתבעים הם צד זר להליך שהתקיים בבית הדין לעבודה (ארחיב על כך בהמשך), ברי כי התנאים להחלת פלוגתא פסוקה מתקיימים בענייננו.

דין טענת ימית, כי הקביעה באשר לקשר הסיבתי הנה מסקנה שהוכרעה על יסוד ממצא שלילי, להידחות.
כל המעיין בפסה"ד יוכל להתרשם בנקל, כי הקביעה שלפיה נותק הקשר הסיבתי בין התנהלות מלה לבין אובדן עסקת פטצ'ה מבחינתה של ימית, מתבססת על ניתוח הראיות. לא בכדי, הביא בית הדין וציטט באריכות, משורת המכתבים בדוא"ל שהחליפו הצדדים, בתקופה שקדמה לחתימה על ההסכם, עת התנהל ערוץ הידברות ישיר בין עופר, מנכ"ל ימית לבין פרננדו מווט. עוד ניתח בית הדין את עדותו של עופר, שנשמעה בפניו. מבלי להידרש להשגות (הרבות) שמעלה התובעת באשר לנכונות קביעה זו בהקשרה, וודאי שמבחינת דרך הוכחתה, אין לדבר על ממצא שלילי אלא על מסקנה פוזיטיבית שהוכחה, נומקה ומהווה נדבך מרכזי בפסה"ד.

30. טענות ימית באשר לנכונות הקביעה מקומן בערעור שהוגש.
מעבר לכך שכאמור, ימית לא עמדה על טענתה בדבר היות פסק הדין לא חלוט ולכן איננו מחייב, הרי שבהקשר זה נפסק לא פעם, כי "הגשת ערעור על פסק דין אינה משפיעה על כוחו המחייב כמעשה בית דין ורק מקום בו בית משפט של ערעור מבטל או משנה את פסק הדין יש לבחון את ההשלכות שיש לכך על הליכים אחרים בהם 'הופעל' פסק הדין של הערכה הדיונית כמעשה בית דין" - ע"א 127/06 בנק הפועלים בע"מ – משכן נ' לאה נגר ואח'. [וכן ראו: ת"א 60513-10-10 (מחוזי-חי') לזר נ' מור].

31. הכלל הוא שכוחו המחייב של פסק הדין הוא בין הצדדים להתדיינות בלבד. אולם תורת הקרבה המשפטית (privity of Interest) מאפשרת להרחיב את גבולות מעשה בית-דין גם על זר להליך, ובלבד שמתקיים בינו לבין בעל הדין יחס של "קרבה משפטית" או זהות באינטרסים, כגון במקרה של ריבוי חייבים בחיוב בלתי מצטבר (נ' זלצמן, " מעשה בית דין בהליך האזרחי", עמ' 525 ובעמ' 443-462).

32. הנתבעים מעלים טענת השתק פלוגתא הגנתי, הנטען מפי מי שהיה זר להליך. ככלל, נקבע כי גם צד שלא נטל חלק בהליך הראשון, רשאי לעשות שימוש בטענה על-מנת לחסום תובע מלהתדיין מולו בפלוגתא שהוכרעה בהליך שהתובע ניהל עם נתבע אחר. הפסיקה הכירה בהשתק פלוגתא הנטען כטענת מגן ולא חרב (היישום של השתק פלוגתא התקפי איננו עקבי בפסיקה והושאר, על פי רוב, בצריך עיון). בכל מקרה, נקבע כי החלת הכלל של פלוגתא פסוקה ע"י הזר להליך, כפופה לחובות תום לב ושימוש הוגן בהליכי משפט.

"נקבע כי ככלל צד זר להליך הראשון יכול להעלות טענה של השתק פלוגתא בהתבסס על הליך זה בהליך מאוחר רק מקום שטענה זו מועלית על ידו כטענת הגנה (טענת השתק פלוגתא דפנסיבית), דהיינו טענה המועלית על ידי הנתבע בהתדיינות השניה נגד התובע, על מנת למנוע אותו מלהתדיין בפלוגתא זהה שכבר נדונה והוכרעה נגד אותו תובע בהתדיינות קודמת בינו לבין נתבע אחר...
ואכן, שימוש דפנסיבי שעושה צד זר להליך בטענת הפלוגתא הפסוקה יש בו, במקרים רבים, כדי לקדם את תכליתו של עקרון מעשה בית דין – צימצום היקף ההתדיינויות ומניעת הכרעות סותרות. שכן, מתן רשות לנתבע בתביעה השניה להעלות טענת השתק פלוגתא נגד התובע בתביעה הראשונה, ואגב כך מניעתו מלחזור ולהעלות פלוגתא זהה שכבר נדונה והוכרעה לרעתו בתביעה הקודמת, לא רק שחוסך זמן שיפוטי יקר, אלא אף מונע הכרעה שיפוטית סותרת בשתי התביעות" - ע"א 9551/04 אספן בניה ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל, (ניתן ב- 12.10.09).

[ראו גם: ע"א 686/02 עמותת בעלי ודיירי קריית וולפסון בים נ' קריית ולפסון בירושלים חב' לניהול ושירותים בע"מ, פ"ד נט (1) 943].

בענייננו, ימית הינה התובעת בשני ההליכים העוסקים בנושא זהה. מסמכיה ועדיה זהים בשני ההליכים. ימית שלטה בכל הקשור בהליך, בו ניתן פסק הדין ו"היה לה יומה", באופן מלא. לפיכך, הקביעה העובדתית של ניתוק קשר סיבתי בין התנהלות מלה והנתבעים ובין אי כריתת הסכם פרויקט פטצ'ה והעילות הקשורות באובדן רווחי עסקת פטצ'ה, מחייבת את הצדדים גם בתובענה דנן.

33. ימית מצידה, כשהיא מתבססת על עיקרון ההדדיות, יצאה חוצץ נגד טענות הנתבעים, החד-צדדיות לטעמה, המבקשות לאמץ להליך זה רק את הקביעה לחובת ימית ולא את הקביעות שלחובתם. לטענתה יש לראות גם בקביעות בפסק הדין בעניין התנהלות מלה והנתבעים, מעשה בית דין המחייב גם בהליך זה.

בסוגיה זו אומרת המלומדת זלצמן:"... בניגוד לפעולתו של ההשתק הדיוני נגד זר להליך, המעלה את הקושי שבשלילת זכות השמיעה ההוגנת ממי שלא היה בעל דין בהתדיינות הראשונה, אין הטעם של 'יומו בבית המשפט' יכול לעמוד כאשר מבקשים להפעיל את ההשתק לטובתו של זר להליך ונגד מי שהיה בעל הדין בהתדיינות הראשונה. טענת ההשתק מועלית על ידי זר להליך נגד מי שהיה בעל דין בהתדיינות קודמת (או נגד מי שיש לו יחסי 'קרבה משפטית' (privity) עם מי שהיה בעל דין בהתדיינות קודמת), ועל כן כבר היה לזה האחרון יומו בבית המשפט ביחס לאותה פלוגתא מסוימת שנדונה והוכרעה נגדו. הפעלת ההשתק במקרה כזה מכוונת למנוע מאותו בעל דין התדיינות חוזרת באותה הפלוגתא, ובכך היא משרתת את אינטרס הציבור בצמצום היקף ההתדיינויות" (ראו: נ' זלצמן, בעמ' 527).

לנתבעים לא היה יומם בהליך בבית הדין לעבודה. על אף שמינו העיד שם, ובחלק מההליך (ואולי בכולו) נוכחו באי כוחם של הנתבעים, הרי שבפועל, לא היו צד להליך ולא שלטו בניהולו. ב"כ ימית אף התנגד בפועל להתערבותם בהליך, ובית הדין אסר עליהם לעשות כן.
לפיכך, אכן קביעות בפסק הדין לחובת הנתבעים ובעניין התנהלותם הם, אינן בבחינת פלוגתא פסוקה בהליך שבפניי. ככל שיימשך ההליך, זכותה של ימית לשוב ולהוכיח את מעשי הנתבעים, הנתבעים רשאים להזימם ועל בית המשפט יהיה לקבוע עובדות, בסופו של ההליך.

34. עם זאת, כבר עתה אציין, כי בהתאם לעיקרון ההדדיות ועיקרון תום הלב, קביעות בית הדין באשר להיותו של מלה עובד ימית, לפעולותיו בקשר לפרויקט פטצ'ה ולכך שמעל באמון מעבידתו, אמורות לחייב גם בהליך זה. למלה היה יומו בבית הדין. לבית הדין סמכות ייחודית לקבוע לעניין הסטטוס שלו כעובד וכל המסמכים הרלבנטיים לעניין התנהלותו הוא, נפרסו בהרחבה. אין מקום לאפשר לצד, המבקש להסתמך על קביעות פסק הדין, לבקש להוכיח באשר לצד ש"היה לו יומו" באופן מלא, קביעות הסותרות את האמור בפסק הדין. זאת, אלא אם כן יצביעו הנתבעים על עדות מהותית חדשה, שיכולה להאיר באור אחר עובדה/ות שנקבעו וכי אותה עדות לא הובאה, משום מה, על ידי מלה בהליך נגדו.

תביעת ימית – מה נותר ממנה בעקבות הפלוגתא הפסוקה
35. הנתבעים טוענים שאין לאפשר תיקון כתב התביעה, הן מטעמים שבסדרי דין והן כיוון שגם לאחר התיקון, דין התביעה להידחות על הסף.

להלן אבחן אם קביעתי באשר לפלוגתא הפסוקה, סתמה את הגולל על כל עילות התביעה של ימית, גם אם יתוקן כתב התביעה. בהתאמה, האם יש מקום להתיר את התיקון כולו או מקצתו.

36. בכתב התביעה המקורי ( הראשון) שהוגש ב- 3.5.09, טענה ימית כי הנתבעים "אם באופן ישיר ואם כמסייעים, מייעצים או מפתים, למעשה או למחדל, של גרם הפרת חוזה שבפקודת הנזיקין [נוסח חדש], בגינו הפרו עובדיה של ימית את ההסכם בינם ובין ימית והפרו אמונים כלפי ימית" (ההדגשה במקור).
ימית טענה כי הנתבעים התעשרו על חשבונה שלא כדין ותבעה אותם גם בעילה של עשיית עושר.
בנוסף, ימית תבעה לפי עוולות נזיקיות של תרמית, גזל ושקר וכן הפרת חובה חקוקה, הנשענת על סעיפים שונים (383, 384, 411, 412, 415 ו- 500) בחוק העונשין וכמו כן לפי העוולה הנזיקית שבסעיף 11 לחוק עוולות מסחריות. סעיף, הקובע כי הפרת הוראה מהוראות פרקים א' ו- ב' לחוק היא עוולה בנזיקין.

מבחינת סעדים, ימית תבעה בכתב התביעה הראשון פיצויים בגין אובדן רווחי פרויקט פטצ'ה בסך כ- 3.5 מליון $ לפחות, אובדן רווחי פרויקט אחר, בשם "סלולוסה", בסך 150,000 $ לפחות, אובדן רווחי פרויקטים נוספים שהיו צפויים להתממש בשנת 2008 בסך למעלה מ- 850,000 $ ופגיעה במוניטין שלה בסך 4.681 מיליון $.
סכום התביעה הועמד, לצורכי אגרה, על 10 מיליון ₪.

בכתב התביעה המתוקן, שהוגש ב- 18.7.10, חזרה ימית על אותן עילות שתבעה במסגרת כתב התביעה הראשון. מה שהשתנה הפעם הוא רכיב הסעדים. תחת פרק ה' העוסק בסעדים, טענה כי "בשל פעולות הנתבעים המתוארות לעיל, בצוותא חדא עם מלה וגוסטבו, נגזל ממנה פרוייט פטצ'ה, פרוייקט בהיקף של 8.614 מיליון $. הנזק שנגרם לה בשל 'העברת' פרוייקט פטצ'ה לנתבעת 1, הוא בגובה הרווח הצפוי, שעמד על סך של לפחות 3.5 מיליון $, שהם כ- 13,500,000 ₪" . כמו כן תבעה את הפגיעה במוניטין שלה. נזק, שהוערך על ידה בסך 1.5 מיליון ₪. סכום התביעה הוגדל והעומד על 15 מיליון ₪.

בבקשה דנן שהוגשה ב- 9.7.12, עתרה ימית לסעד של רווחי פרויקט פטצ'ה ו/או כל סכום אחר שהייתה אמורה לקבל בגין הפרויקט כקבלן ראשי ו/או כקבלן משנה ו/או כמתווכת בסך כ- 3.5 מיליון דולר, שהם כ- 13.5 מיליון ₪ בקירוב. ולחלופין, בגין התעשרות שלא כדין של הנתבעת, הנובעת מגזל סודותיה המסחריים, גרם הפרת חוזה העסקה של מלה (הפרת חובת אמונים) ו/או תחרות בלתי הוגנת. סכום ההשבה הנתבע הועמד, לצורכי אגרה, על 13.5 מיליון ₪.

37. מהשוואת שלושת כתבי התביעה המצויים בתיק, ניכר כי העובדות בעיקרן זהות ובשלושתם נזכרות אותן עילות, לרבות עילת עשיית עושר. טענת הנתבעים כי באופן מכוון לא הזכירה ימית בכתבי טענותיה את העילה של עשיית עושר, שנכללה בתביעתה בבית הדין לעבודה, אינה מדויקת.

38. ימית מבקשת בבקשת התיקון, בין השאר, להבהיר את עילת עשיית עושר ולא במשפט, כמפורט בסעיף 40.2 המבוקש (ראו בסעיף 22 לעיל).

עשיית עושר ולא במשפט
39. סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979 קובע:
"(א) מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן – הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן – המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה – לשלם לו את שוויה.
(ב) אחת היא אם באה הזכיה מפעולת הזוכה, מפעולת המזכה או בדרך אחרת".

העילה מתבססת בין השאר, על העיקרון ש"לא ייצא חוטא נשכר" .

ברע"א 5768/94 א.ש.י.ר יבוא יצור והפצה נ' פורום אביזרים ומוצרי צריכה בע"מ, פ"ד נב(4) 289, נאמר:

"שלושה המה יסודות היוצרים עילה בעשיית עושר: אחד מהם יסוד שבעובדה, אחד מהם יסוד מעורב – ש בו משמשים גם יסוד שבעובדה גם יסוד במשפט – ואחד מהם יסוד במשפט. היסוד הראשון הוא יסוד ה"התעשרות": "מי שקיבל... נכס, שירות או טובת הנאה אחרת". היסוד השני הוא יסוד הקשר הסיבתי בין אותה התעשרות לבין אדם אחר: "...שבאו לו מאדם אחר": האם התעשרותו של ראובן באה לו משמעון. והיסוד השלישי הוא עיקרה המשפטי של העילה: קבלתה של טובת ההנאה הייתה שלא-כדין: "שלא על פי זכות שבדין". ובלשונו של הנשיא שמגר בפרשת ליבוביץ [1] , בעמ' 321 :
'היסוד הראשון הוא זה של ההתעשרות. במסגרתו נבחנת השאלה, אם הזוכה 'קיבל... נכס, שירות או טובת הנאה אחרת...'. היסוד השני עניינו בשאלה, אם ההתעשרות האמורה 'באה' לזוכה מן המזכה. כאן הדרישה היא, כי ההתעשרות של הזוכה תהא 'על חשבון' המזכה. היסוד השלישי מציב את הדרישה כי ההתעשרות של הזוכה על חשבון המזכה תהא 'שלא על פי זכות שבדין''.
בקיצור לשון ושלא בדקדוקי-ניסוח: עילה בעשיית עושר קמה ונהיית שעה שראובן מתעשר על חשבונו של שמעון שלא-כדין. ובלשונו של השופט ש' ז' חשין ב ע"א 76/51 בר -און נ' טופול [23], בעמ' 1073 (לפני היות חוק עשיית עושר): "...כל עיקרם [של דיני עשיית עושר – מ' ח'] לא בא אלא כדי לפצות את התובע בשל טובת הנאה שהוענקה על חשבונו לנתבע שלא כדין".
היסוד הראשון, יסוד ההתעשרות, הוא בעיקרו יסוד-שבעובדה: האם קיבל ראובן נכס, שירות או טובת הנאה. אכן, גם יסוד זה מעורבות בו שאלות משפט. למשל: מה פירוש "קיבל", ואימתי יראו אדם כמי ש"קיבל" טובת הנאה אף שלא "קיבל" אותה טובת הנאה במובנו הרגיל של המושג "קיבל". ואולם, לבד משאלות-משנה אלו, היסוד הוא יסוד שבעובדה.
היסוד השני הוא יסוד הקשר הסיבתי, ומתרוצצים בו אלה-בצד-אלה ואלה-בתוך-אלה יסודות שבעובדה ויסודות משפט. לעתים היסוד שבעובדה הוא היסוד הדומיננטי. כך, למשל, במקרה של תשלום כספים מחמת טעות שבעובדה. ואולם לא תמיד כך. הנה הוא ענייננו: ראובן מעתיק מוצר שייצר שמעון, ומוכר את המוצר בשוק בנסיבות שבהן אין קמה לו לשמעון זכות לפי אחד מחוקי הקניין הרוחני. האם עשה ראובן עושר "על-חשבון" שמעון? האם טובת ההנאה שבאה לו לראובן באה לו "מאדם אחר"? שאלת הקשר הסיבתי בנסיבות מעין-אלו הינה שאלה שעניינה נורמה משפטית, והיסוד השני כמו מתמזג עם היסוד השלישי להיות השניים לאחדים .
היסוד השלישי הוא יסוד נורמטיבי טהור, ובו עיקרו של החומר הגנטי העושה זכויות בעשיית עושר. זו הבקעה שבה יתגדר בית-המשפט, והיא בית-היוצר ליצירתן, לפיתוחן ולשימורן של זכויות בעשיית עושר. השאלה אם קיבל אדם טובת הנאה "שלא על פי זכות שבדין", אין להבינה כפשוטה, והרי בית-המשפט – בכוח היצירה הניתן בידו – גם הוא אמור לקבוע אם טובת ההנאה שנפלה בחלקו של ראובן נפלה לו על-פי זכות שבדין או שלא על-פי זכות שבדין. אכן, נוסחה זו ליצירתן של זכויות בעשיית עושר, יש בה לא מעט מתכונותיו של מעגל-קסמים; שבה-בעת מקפלת היא בחובה גם שאלה גם תשובה, גם בקשה להכרעה גם הכרעה. מכל מקום, יסוד זה השלישי הוא היסוד הנורמטיבי הטהור, ובגדריו נצחצח חרבות להכרעה בשאלה אם נכיר ואם לא נכיר בזכות שבעשיית עושר" (ההדגשה שלי – ה.ש.ח.ה.).
כמבואר לעיל, רכיב הקשר הסיבתי הנדרש בעילה של עשיית עושר, מתבטא בכך שהתעשרותו של הנתבע/הזוכה - באה לו על חשבונו של האחר/המזכה.

בבקשת התיקון ביקשה ימית להבהיר כי ההתעשרות על חשבונה, נבעה מגזל סודותיה המסחריים, גרם הפרת חוזה העסקה של מלה (הפרת חובת אמונים) ו/או תחרות בלתי הוגנת.
הפלוגתא הפסוקה, אינה סותמת את הגולל בפני עילת תביעה זו.

גזל סוד מסחרי
40. עפ"י סעיף 5 לחוק עוולות מסחריות, תשנ"ט-1999 "סוד מסחרי" הוא "מידע עסקי, מכול סוג, שאינו נחלת הרבים ושאינו ניתן לגילוי כדין בנקל על ידי אחרים, אשר סודיותו מקנה לבעליו יתרון עסקי על פני מתחריו, ובלבד שבעליו נוקט אמצעים סבירים לשמור על סודיותו".

בפני ימית עומדת האפשרות להוכיח את העילה של גזל סוד מסחרי, המנויה בסעיף 6 (ב) (3) לחוק. קרי, ""קבלת סוד מסחרי או שימוש בו ללא הסכמת בעליו, כאשר המקבל או המשתמש יודע או שהדבר גלוי על פניו, בעת הקבלה או השימוש, כי הסוד הועבר אליו באופן האסור..." בנסיבות ס"ק (2), דהיינו: "כאשר השימוש הוא בניגוד לחיוב חוזי או לחובת אמון".

אכן עפ"י סעיף 11 לחוק, גזל סוד מסחרי הינו עוולה נזיקית שפקודת הנזיקין חלה עליה. הווה אומר, הוכחת נזק לרבות קשר סיבתי. אולם גם בהיעדר יכולת להוכיח נזק, קבע המחוקק פיצוי סטטוטורי, בשיעור 100,000 ₪ עבור כל עוולה, בגין עצם הגזל. במתכונת זו, לימית נותרה אפוא עילת תביעה.

תיקון כתב התביעה
41. כלל הוא כי דחיית תביעה על הסף ונעילת שערי בית המשפט, הינם צעד דרסטי, שבית המשפט לא ימהר לנקוט; ואם ניתן לתקן את כתב התביעה באופן שיכשירה לדיון, ראוי לשקול זאת באהדה.

42. אכן הבקשה לתיקון כתב התביעה הוגשה בלא תצהיר מאמת ובלא הבהרה, בתצהיר או בכלל, מדוע לא נכללו הטענות הנוספות בכתבי הטענות הקודמים.
אולם כפי שהבהרתי, אין מדובר בשינוי דרסטי של הוספת עילה שלא נזכרה כלל אלא בהבהרתה ובמיקודה. "בדרך המלך" תבעה ימית "אובדן רווחיה" עקב התנהלות מלה והנתבעים. יש להניח כי הבקשה אכן הוגשה בעקבות הפלוגתא הפסוקה, אולם אם העובדות ברות ההוכחה מצמיחות אפשרות לסעד, ובפרט על בסיס עילה שהוזכרה בכתב התביעה המקורי, איני רואה מקום לא לאפשר זאת.
מדובר בשלב מקדמי, טרם שהסתיים קדם משפט אחרון. הנתבעים אף טרם הגישו תצהיריהם.

יש לזכור שמדיניות בתי המשפט בבקשות מסוג זה, לתיקון כתבי טענות ובפרט בשלב ההליכים המקדמיים, דוגלת "בגישה ליברלית. ליתר דיוק, עניינית ולא פורמאלית" - רע"א 6195/12 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' אתי שימר, (ניתן ב- 25.10.12).

43. לעומת זאת את הבקשה לשנות את סעיף 40.1 ולהוסיף במסגרת עילת התביעה, טענות חלופיות שסותרות את העובדות הנטענות בכתב התביעה גופו, קרי שימית אמורה הייתה לשמש מבצעת פרויקט פטצ'ה, אין מקום לאפשר. הבקשה בעניין זה אינה ברורה, אינה מנומקת, לא מגובה בתצהיר ועומדת כאמור, בניגוד לעובדות אחרות שטענה ימית.

ז. לסיכום
44. הנני קובעת כדלקמן:
א. הפלוגתא הפסוקה, שלפיה אין קשר סיבתי בין מעשי והתנהלות מלה והנתבעים בקשר לעסקת פטצ'ה לבין כך שימית לא זכתה בעסקת פטצ'ה ורווחיה, מחייבת את הצדדים.

לפיכך, העילות הנזיקיות (לרבות לפי חוק עוולות מסחריות), בהן נדרשת הוכחת נזק וקשר סיבתי בין המעשה או המחדל הנתבעים לנזק, לרבות כל עילה המבוססת על קיומו של קשר סיבתי כזה, נדחות על הסף. (הקביעה האחרונה נכתבה כיוון שלא ברור די הצורך בשלב זה, על מה מבוססת התביעה בגין הפגיעה במוניטין).

ב. הנני מתירה תיקון כתב התביעה בשנית, על ידי הוספת סעיף 40.2 כמבוקש והפיכת סעיף 40.2 הקיים לסעיף 40.3.
כתב תביעה מתוקן בשנית יוגש בתוך 14 ימים.

ג. בגין שתי הבקשות ותיקון כתב התביעה תשלם ימית לנתבעים הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 6,000 ₪.

ד. הנתבעים יגישו תצהירי עדות ראשית בתוך 45 ימים מהיום.
נקבע לקדם משפט נוסף ליום 3.2.13, בשעה 08:45.

ניתנה היום, י"ט חשון תשע"ג, 04 נובמבר 2012, בהעדר הצדדים.