הדפסה

יחיעד אגודה שיתופית חקלאית להתיישבות נ' חתן ואח'

בפני
כבוד ה שופטת פנינה לוקיץ'

תובעת
יחיעד אגודה שיתופית חקלאית להתיישבות בע"מ
אגודה מס' 570029306

נגד

נתבעים
1.שלמה חתן, ת.ז. XXXXX665
2.אייל חתן, ת.ז. XXXXX537
3.שלמה חתן, ת.ז. XXXXX543
4.ניר חג'בי ( ניתן פסק דין)

פסק דין

התובעת, אגודה שיתופית חקלאית בה חברים חלק מתושבי המושב שתולה, מבקשת לחייב את הנתבעים בפיצויה בגין הוצאת לשון הרע כנגדה אשר בוצעה במכתב שנשלח בחודש 10/11 לשרת החקלאות עם העתק ל-12 גורמים נוספים.

1. ביום 30.10.11 נשלח על ידי כל הנתבעים מכתב לשרת החקלאות דאז, הגב' אורית נוקד, אשר העתק ממנו מועד ל-12 גורמים נוספים שהם בעיקרם גורמים שלטוניים שונים כגון: מבקר המדינה, שרים שונים, רשם האגודות, ראש המועצה האזורית ועוד (להלן: "המכתב").

2. במכתב שוטחים הנתבעים, המתגוררים במושב שתולה אולם הם חברים באגודה שיתופית חקלאית נפרדת מהתובעת בשם אג"ש בני שתולה (להלן: "בני שתולה"), טענות שונות שיש להם כלפי התובעת. המדובר במכתב ארוך (המונה 2 וחצי עמודים) הנוגע לעניינים שונים שהם ב תמצית: טענות ביחס לסחר במכסות ביצים, תופעה של השכרת ומכירת משקים ונחלות לגורמי חוץ ללא ועדת קבלה וללא קיום התנאים הנדרשים לכך, תוך העדפת אותם גורמי חוץ (שאינם מעונינים בקיום ישוב חקלאי) על פני בני המושב, ותוך שינוי פני המושב ויצירת מטרדים (רעש ומסיבות ליליות) באין מפריע. הנתבעים מביעים במכתבם בקשה מהשרה להתערב בנעשה במושב בכלל ובקרב התובעת בפרט.

אין צורך בהבאת המכתב הארוך בנוסחו המלא, אולם לצורך הדיון בפני אצטט חלק מהמשפטים השזורים בו, ואשר בהם, לטענת התובעת, יש הוצאת לשון הרע כלפיה והם:
א. "במקום להמשיך את דור ההתיישבות, הם עושים רווחים נאים ממכירת הנחלות"
ב. "הם לא יודעים אם העסקאות כשרות וחוקיות"
ג. "ועד היישוב יחיעד מצפצף על החוק, מתעלם ממנו ומקבל לייש וב את קונה הנחלות ללא ידיעת התושבים וללא הסכמתם"
ד. "יש לציין שמכירת הנחלות והמכסות עד כה נמכרו רק מהנהלת ועד "יחיעד" באופן מגמתי. בקיצור, מתנהלת מסחרה בלשון עגה בין גורמים חיצוניים לועד יחיעד".
ה. "רק יחיעד מוכרת ונותנת יד למכירה שכזאת...."
ו. "יחיעד נוהגת בחוסר אחריות כלפי כלל התושבים"
ז. "אולי המגמה של יחיעד היא לזרוע הרס ושיבוש טוטאלי לעצור את התפתחות הישוב, זאת מתוך קנאה וטינה עמוקה שנמשכת לאורך שנים לרבות לאגודת בני שתולה"
ח. "...יש לבדוק דרך מזכירות אגודת יחיעד האם שולמו המסים כחוק בגין מכירת הנחלות או קנייתם"
ט. "אנו החתומים מטה מבקשים ודורשים את התערבותך המיידית ללא דיחוי לעשות סוף למה שקורה במושב שתולה בכלל ובאגודת יחיעד בפרט שהיא אחראית על מכירת הנחלות ומכסות הביצים באופן חד-צדדי".

3. הרקע למשלוח המכתב, הינו לטענת התובעת, נסיון של הנתבעים, שהינם חברים כאמור באג"ש בני שתולה, לנגח את התובעת ולהכפיש את שמה בפני גורמי שלטון רבים, זאת על רקע סכסוך ארוך שנים הקיים במושב בין שתי קבוצות עיקריות, סכסוך שהביא בעבר הרחוק לפיצול המושב בין שתי אגודות שיתופיות, המתקיימות באותה משבצת קרקע שהוקצתה למושב.

אומר כבר עתה, כי בניגוד לטענה זו, שוכנעתי לאחר שמיעת העדויות בפני, כי המכתב שנשלח הינו מכתב שנכתב ב"דם ליבם" של הנתבעים, אשר חרדים, באופן אמיתי וכן, לעתידו של המושב שבו הם חיים כבני חלק ממייסדיו (אלו שהקימו את אג"ש בני שתולה המצויים ביריבות עם מייסדי התובעת ). קריאת המכתב בשלמותו מעידה על כך שמדובר במכתב שנועד להניע את שרת החקלאות וגורמים אחרים לטפל בבעיות שונות שהנתבעים סבורים כי קיימות באופן הניהול של המושב, כאשר המכתב מייחס את עיקר האחריות להן לתובעת (זאת להבדיל מאג"ש בני שתולה אשר אינה נזכרת במכתב).

אמנם נכון כי לא ניתן לשלול שברקע הדברים, ובעיקר ייחוס עיקר האחריות לתובעת דווקא תוך התעלמות מחלקה של אג"ש בני שתולה למצב, קיימים גם משקעים מהעבר ומהסכסוך ההיסטורי שהביא לפיצול המושב לשתי אגודות (והנתבעים אף טוענים במפורש במכתב כי התנהלות התובעת, באפליית הבנים שהם בני חברי אג"ש בני שתולה, נובעת מאותו סכסוך), אולם טענת התובעת כי זה הוא המניע היחיד שמאחורי משלוח המכתב נדחית על ידי בשתי ידיים.

אציין עוד כי אופן הציטוט שנקט בו ב"כ התובעת בסיכומיו של חלק מהמשפטים מתוך המכתב הביאו לשינוי תוכנם, כך למשל משפטים א' וב' לעיל, כאשר נקראים בהקשר המלא, ניתן לראות בניגוד לנסיון התובעת לייחסם כמשפטים שנוגעים להתנהלותה, הרי שהם מתיחסים בכלל למוכרי וקוני הנחלות ולא לתובעת.

האם עומדת לתובעת, כאגודה שיתופית, זכות לפיצוי ללא הוכחת נזק?
4. קודם שאדון בטענות הצדדים לגופם של הדברים יש לבחון את טענת הנתבעים לפיה דין התביעה להידחות מהטעם שאין לתובעת, כתאגיד, זכות לפיצוי לפי הוראת סעיף 7א' לחוק איסור לשון הרע, ה תשכ"ה-1965 (להלן: "החוק"), וזאת לאור הוראת סעיף 10 לפקודת הנזיקין הקובעת כי תאגיד אינו זכאי לפיצויים בשל עוולה אלא אם זו גרמה לו נזק.

המדובר בטענה שהעלו הנתבעים בסיכומיהם ואשר לא פורטה באופן הזה בכתב הגנתם, שכן שם הועלתה טענה שונה בתכלית עליה לא חזרו בסיכומיהם, לפיה התובעת אינה בגדר "תאגיד" אלא "חבר בני אדם" ולפיכך אין לתובעת זכות לתביעה אזרחית בהתאם להוראת סעיף 4 לחוק. אלא שבהתאם להחלטתי מיום 20.3.14 לא מצאתי לדחות את הטענה החדשה שהופיעה רק בסיכומי הנתבעים בשל כך בלבד, זאת לנוכח היותה טענה משפטית שאין צורך בהבאת ראיות לגביה , אלא מצאתי להתיר לתובעת להגיב לה בסיכומי תשובה קצרים.

5. לאחר עיון בטיעוני הצדדים ובפסיקה אליה הפנו הצדדים, אני סבורה כי דין טענת הנתבעים להידחות והיא אינה עולה בקנה אחד עם התפתחות ההלכה בסוגיה הנוגעת לפיצוי תאגידים בגין נזק לא ממוני.

כפי שהביא ב"כ התובעת את מגמת הפסיקה, ניתן לראות כי פסיקת בית המשפט המחוזי בסוגיה זו (בית המשפט העליון טרם דן ישירות בסוגיה זו, אולם הלכתו בע"א 1081/00 אבנעל חברה להפצה בע"מ נ' מ"י (17.1.05) (להלן: "הלכת אבנעל") בהחלט משליכה על הדיון בה), העדיפה, מבין שתי גישות שהובעו בפסיקה, את הגישה הקובעת כי סעיף 7א לחוק הינה הוראה ספציפית הגוברת על הוראת סעיף 10 לפקודת הנזיקין, ולפיכך עומדת לתאגיד (כמו ליחיד) הזכות לפיצוי בגין נזק לא ממוני.

כך בע"א (מחוזי י-ם) 51686-01-12 יורם נ' י.ד. בראזני נכסים ובניין בע"מ (18.4.12) נפסק כי לאור הלכת אבנעל אשר קבעה כי תאגיד יכול להיות זכאי לפיצוי בגין נזק לא ממוני כתוצאה ממעשה רשלני שנעשה כלפיו (דהיינו שהבסיס לקיום החובה מקורה בפקודת הנזיקין עצמה) חרף הוראת סעיף 10 לפקודת הנזיקין , אך ברור כי אין מקום למנוע פיצוי כזה מכוח סעיף 7א' לחוק. שם אושרה קביעת בית המשפט קמא כי חברה בע"מ זכאית לפיצוי מכוח הוראת סעיף 7א תוך שהושם דגש על הנימוק כי פסיקת פיצוי ללא הוכחת נזק באה לשרת, בין היתר, שתי מטרות מרכזיות, שהן הרתעת המזיק והתגברות על קשיים בהוכחת הנזק, ומטרות אלו זהות ללא קשר לזהות הניזוק, דהיינו באם מדובר בתאגיד או באדם פרטי.

עיון בפסיקה, המבטאת את שתי הגישות, אשר נסקרה באופן מקיף בת.א. (חי') 32559-11-09 בראל נכסים בע"מ נ' גפן 79 בע"מ ( 12.2.12), מביאני למסקנה הזהה למסקנת כב' השופט דורון שם, כי אין מקום לשלול מתאגיד, אשר הוגדר בחוק כ"נפגע" אפשרי, את הזכות לפיצוי בגין נזק בלתי ממוני, בודאי שלא מקום בו אפשרות זו הוכרה על ידי בית המשפט העליון בהלכת אבנעל גם בהעדר הוראה ספציפית כגון סעיף 7א. יוער כי חלק ניכר מהפסיקה התומכת בגישה לפיה הוראת סעיף 10 גוברת על הוראת סעיף 7א ניתנה לפני שנקבעה הלכת אבנעל, אשר יש בה, כאמור בענין ברזאני להשליך, גם אם רק בעקיפין, על סוגיה זו.

אני סבורה, כמו שקבע השופט דורון בענין בראל שם, וכקביעת השופט דניאל בת.א (אשדוד) 1228/06 מדוזה פרוייקטים ימיים בע"מ נ' מרינה דרומית דיוורס בע"מ (27.8.12), וכן ראה לאחרונה ע"א (מחוזי ב"ש) 26767 -12-14 גלילי נ' עירית אשדוד (7.6.15ׂ) כי העובדה שמדובר בתאגיד תשליך על גובה הפיצויים שייפסק ו לפי סעיף 7א, שכן אחת התכליות לחקיקת סעיף 7א, זו הנוגעת לפגיעה הרגשית בניזוק ומידתה, לא מתקיימת ביחס לתאגיד (לעומת אדם פרטי). משכך לזהות הנפגע הטוען לנזק לא ממוני תהא בהכרח השפעה על גובה הפיצוי, כאשר ביחס לתאגיד הנטיה תהא להפחית את הפיצוי הנפסק בהעדר הוכחת נזק ממוני בשל העדרו של אותו מרכיב רגשי . לענין זה אחזור בהמשך הדברים.

האם יש במכתב משום "לשון הרע" כלפי התובעת?
6. לטעמי לא יכולה להיות כלל מחלוקת שבחלק מהדברים הכתובים במכתב, גם באם הם נקראים בהקשר של המכתב כולו (ומבלי להוציאם מהקשרם כפי שעשה ב"כ התובעת ביחס לציטוטים א' וב' כמפורט לעיל) , יש כדי להוות "לשון הרע" כלפי התובעת, שכן לא יכולה להיות מחלוקת כי בחלק מהדברים כפי שהובאו לעיל, יש כדי לבזות את התובעת על מעשים המיוחסים לה (מסחר בנחלות ובמכסות ביצים שלא כדין או מתן יד למעשים אלו ו העלמת עין מתופעות שליליות המתרחשות במושב) ואף עולה מהם רמיזה ברורה כי יתכן וקיימים אי סדרים כספיים ביחס למכירת הנחלות, והתנהלות בלתי תקינה באשר לאופן קבלת בעלי נחלות חדשים.

למעשה גם הנתבעים בעדותם הסכימו כי חלק מהדברים לא היו צריכים להכתב (עמ' 17 שורות
5-10) ואף הודו כי היתה טעות באופן ניסוח המכתב (שם בשורות 23-24, 29-30).

טענת הנתבעים כי אין באמור במכתב משום לשון הרע מאחר והאמור במכתב מתיחס לאופן ניהול המושב בכללותו, לאו דווקא על ידי התובעת, נדחית על ידי (ועדיף שלא היתה מועלית כלל). אמנם נכון כי קריאת המכתב בכללותו מעיד על רצונם של הנתבעים להביא לטיפול בענייני המושב בכללותו, אולם בחירתם לציין את שמה של התובעת בלבד (על אף שהיא אחת משתי אגודות המנהלות את המושב) ולייחס רק לה מעשים בלתי כשרים, מעידה כי כוונת המכתב היתה להפנות תשומת לב להתנהלות התובעת הדורשת טיפול לדעת הנתבעים , ולא לאג"ש בני שתולה שבה הם חברים (ראה שגם הנתבע 3 הודה שהמכתב צריך היה להיות מכותב גם כלפי אג"ש בני שתולה – עמ' 16 שורות 1-2). טענת הנתבעים כי יש במכתב ב"כ מיום 12.12.11 (נספח "ז" לנ/1 – להלן: "מכתב התגובה") כדי לתקן רושם זה, תוך הבהרה כי האמור במכתב מתיחס לשתי האגודות השיתופיות, לא יכול להוות "תיקון" ללשון הרע כלפי התובעת, מעצם העובדה כי מכתב התגובה לא נשלח לאיזה מהגורמים אליהם מוען המכתב!! אלא רק לב"כ התובעת.

כל הקורא את המכתב, אף מבלי לדעת דבר אודות המושב שתולה ואופן התנהלותו, מבין כי הנתבעים מייחסים את המעשים המתוארים בו לתובעת וכי טרונייתם נוגעת להתנהלות התובעת. העובדה שבמציאות הדברים קיימת אגודה נוספת, היא בני שתולה, הנושאת לכל הפחות בחלק מהאחריות למעשים המתוארים במכתב, אין בה כדי "לנטרל" את לשון הרע שיש במכתב כלפי התובעת.

7. הביטויים שאני מוצאת כמהווים לשון הרע, הינם אלו המנויים בסעיפים ג', ד', ה', ז' וח', המנויים בסעיף 2 לעיל, דהיינו אלו המצביעים על כך שהתובעת פועלת בניגוד לחוק בהקצאת מכסות ביצים ונחלות, מבלי שבעלי הנחלות עוברים את ההליך הנדרש (הביטוי "חד-צדדי" מרמז על כך) ותוך שהיא (להבדיל מבעלי הנחלות והמכסות עצמם) "סוחרת" בנחלות ובמכסות הביצים בניגוד לדין, וכן ברמיזה שיתכן והעברות נעשו ללא תשלום מיסים בידיעה של התובעת (לשם כך לכאורה נטען במכתב שיש לבדוק דרך מזכירות התובעת סוגיה זו).

ביטויים אלו, בהשתלבם במכתב בכללותו, יש בהם להצביע על כך שהתובעת פועלת בדרכים לא חוקיות, דבר שבהחלט שיש בו כדי לבזותה או להשפילה בפני הגורמים אליהם נשלח המכתב.

8. מעבר לכך, אני סבורה כי בעצם בחירת הנתבעים לשגר העתק מכתבם לגורמים כה רבים, אשר לחלקם אין כל נגיעה לענינים בהם מתבקשת השרה לטפל, יש כדי לתמוך במסקנה שיש בדברים משום לשון הרע (ויש להם משקל בהמשך גם בבחינת תום הלב של הנתבעים). בעוד שדברים מסויימים יכולים להיכתב בתלונה מיועדת לשרה המטפלת בענין, ואז אין לראות בהם משום הוצאת לשון הרע, הרי שהפצת המכתב לגורמים כה רבים, אשר לחלקם אין כל נגיעה לענין, יש בה, בפני עצמה משום הוצאת לשון הרע.

האם עומדת לנתבעים הגנת "אמת דיברתי" – סעיף 14 לחוק
9. עפ"י ההלכה הפסוקה, על הנתבעים להוכיח התקיימותם של שני התנאים לתחולת סעיף 14 שהם: שהדברים היו אמת ושהיה ענין ציבורי בפרסום.

במקרה דנן, על אף שמסכימה אני שמעדות נציג התובעת, מר דוד גלעדי, עלה בבירור שהתובעת איננה פועלת לאכיפת החוק בשאלת קיום פעילות של יחידות אירוח בחלק מהנחלות (שכן לטעמה של התובעת אין זה מעניינה של התובעת מרגע שנמכרה הנחלה ומכסת הביצים למתישב)(עמ' 6 שורות 13-15), ואף איננה פועלת לאכיפת ההוראה בהסכם עם המתיישבים הקובעת חובה של הרוכש להתגורר במקום (עמ' 7 שורות 30-31), עדיין אין בדברים אלו כדי להוכיח את הגנת "אמת דיברתי".

כפי שציינתי לעיל, במכתב הטיחו הנתבעים בתובעת טענות אחרות. דהיינו הם לא טענו רק שהיא אינה פועלת לאכיפת החוק בענין הפעלת מתחמי אירוח בנחלות או באכיפת החובה של רוכש הנחלה להתגורר במקום ומגלה "שיוויון נפש" להפרות הנעשות על ידי המתיישבים , אלא הם האשימו אותה במעשים אחרים המהווים בפני עצמם מעשים בניגוד לחוק (מכירה של מכסות ונחלות בניגוד לחוק, אי סדרים כספיים וכד') . מכאן שאין בהודאת מר גלעדי באי אכיפת החוק או תנאי ההסכם עם המתיישבים כדי לבסס את טענתם כי הדברים שכתובים במכתב הם אמת.

10. כך למעשה הודו הנתבעים בעדותם כי הדברים שנכתבו במכתב לא היו מדוייקים, שכן הם אישרו כי התובעת עצמה לא מוכרת את הנחלות לצדדים שלישיים אלא המתיישבים עצמם (עמ' 14 שורה 17), וכן אישרו כי החברים התקבלו למושב בהתאם להחלטה של האסיפה הכללית (עמ' 12 שורות 6-7). די בדברים אלו כדי לשמוט את הקרקע תחת הגנת "אמת דיברתי" ביחס לשתי טענות המופיעות במכתב.

יתכן בהחלט שהנתבעים התכוונו להגיד דבר אחר במכתבם, דהיינו להפנות את חיציהם לכך שהתובעת איננה פועלת לאכיפת החוק בהתאם לסמכויותיה ומביעה חוסר אכפתיות להפרות של הסכמים מצד המתיישבים (בין אם בהפעלת מתחמי האירוח ובין אם באי מגורים במקום או במכירת המכסה או הנחלה לצד שלישי שלא התקבל כחבר), כפי שהדבר עולה גם מעדותם (עמ' 14 שורה 18), אולם הדברים שנכתבו במכתב אינם מצומצמים לכך, ומשכך לא יכולה לעמוד לנתבעים טענת "אמת דיברתי".

11. משכך אין בכוונתי להכריע במחלוקת שנפלה בין הצדדים באם הפעלת "וילות" האירוח בנחלות הינה חוקית או שמא יש בה עבירה על חוקי התכנון והבניה ו/או על הוראות המינהל ו/ או שיש בכך הפרה של ההסכם "המשולש" שבין האגודה, המינהל והמתיישב. נדמה לי ששאלה זו חורגת מתחום הדיון בפני (על אף נסיונם החוזר ונשנה של הנתבעים לכוון לכך), שכן במכתב כאמור לא הסתפקו הנתבעים בייחוס אי אכיפת החוק על ידי התובעת (כאשר עולה שאלה נוספת באם היא הגורם שבידו הסמכות לאכוף את החוק בהקשרים השונים ), אלא ייחסו לתובעת מעשים מפירי חוק כאמור לעיל, ולא רק אי שימוש בסמכות המוקנית לה בדין , לגישתם, למנוע תופעות הפסולות בעיני הנתבעים.

12. גם באם טעיתי במסקנתי דלעיל ויהיה מי שיסבור שהנתבעים הוכיחו כי האמור במכתב אמת, הרי שעולה שאלה נפרדת והיא האם עומדת לנתבעים הגנת "אמת דיברתי" כאשר הם מייחסים את כל המעשים השליליים במושב לתובעת בלבד מבלי להזכיר, ולו ברמז במכתב, את העובדה כי קיימת במושב אגודה נוספת שאף היא לא מפעילה סמכויותיה. אני סבורה כי הצגת תמונה חלקית, שהנתבעים יודעים שאינה התמונה המלאה, תוך התעלמות מופגנת במכתב מחלקה של אג"ש בני שתולה במתרחש במושב (ואשר בעדותם למעשה אישרו כי גם לה חלק בהתנהלות הקלוקלת), לא יכולה לחסות תחת הגנת "אמת דיברתי" גם באם יש גרעין של אמת בדברים שנכתבו במכתב , ביחס לתובעת.

הגנת תום הלב
13. הנתבעים טענו לתחולתם של מרבית סעיפי המשנה של סעיף 15, אולם אני סבורה כי ההגנות שיכולות להיות רלבנטיות הן אלו הקיימות בסעיפים 15(2) העוסקת במקום בו בין הצדדים קיימים יחסים המטילים על הנתבעים חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות את הפרסום; הגנת סעיף 15(3) החלה על מי שיש לו ענין אישי כשר אשר הגנה עליו מצדיקה את הפרסום; או הוראת סעיף 15(8) לפיה ניתנת הגנה למי שהגיש תלונה לגורם הממונה על התובעת או לרשות המוסמכת לקבל תלונה כזו על התובעת באותו ענין שהוא נשוא התלונה.

סעיף 15(4) איננו רלבנטי מאחר והמכתב איננו בגדר "הבעת דעה" כפי שזה פורש בפסיקה וממילא נדרש שם שהעובדות עליהן מתבססת אותה הבעת דעה צריכות להיות נכונות, ולאור קביעתי דלעיל אין תנאי זה מתקיים בענייננו.

14. קודם לבחינת התנאים לתחולת כל אחד מסעיפי המשנה של סעיף 15, אני סבורה כי יש לבחון את שאלת תום הלב כשאלה כללית , על אף שתחולתה ביחס לכל אחת מהגנות סעיף 15 יכולה להיות מעט שונה . סעיף 16 לחוק קובע שתי חזקות מנוגדות המעבירות את נטל ההוכחה בין הצדדים בשאלת תום הלב בזו הלשון :
"16.(א) הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב.
(ב) חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה:
(1) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו;
(2) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא;
(3) הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על ידי סעיף 15."

בלשונו הציורית של כב' השופט דרורי בע"א (מחוזי י-ם) 13611-10-12 באדר ואח' נ' בנימין (27.12.13) (להלן: "פרשת נחם"):
"הוראת סעיף 16(א) קובעת חזקת תום-לב, והוראת סעיף 16(ב) קובעת חזקת היעדר תום-לב.....דבר החוק הוא בסעיף 16(א) בו, שאם פרסם הנתבע לשון הרע באחת מן הנסיבות הקבועות בסעיף 15 ......כבענייננו - כי אז חזקה עליו שבתום-לב עשה, ובלבד שהפרסום לא חרג מתחום הסביר בנסיבות האמורות בסעיף 15 לחוק.
ואולם תובע...יכול שיסתור את החזקה העומדת לזכות הנתבע....בהעלותו את החזקה שבסעיף 16(ב) לחוק. יכה יוסי את יוסי. וכך, אם תוכח לבית-המשפט אחת מן הנסיבות המנויות בסעיפים 16(ב)(1) עד 16(ב)(3), תיעלם ואיננה חזקת תום-הלב הקבועה בסעיף 16(א), ולמעשה - הגם שלא להלכה - תיעלם ואיננה הגנת הנתבע לפי סעיף 15 לחוק. וכפי שלימדנו השופט זוסמן ב ע"א 250/69 הוצאת מודיעין בע"מ נ' חתוקה, פ"ד כג(2) 135 (1969) (פרשת חתוקה), בעמ' 137:
"החזקה האמורה שבסעיף 16(א) לחוק משחררת את הנתבע מן הצורך להוכיח תום-לבו; אם הוכיח אחת מעילות ההגנה המנויות בסעיף 15 הנ"ל, מוחזק הוא כמי שפעל בתום-לב, כל עוד לא בא התובע ומוכיח היפוכו של דבר, כגון שהפרסום לא נעשה תוך מילוי החובה שמדובר בה בסעיף 15(2) הנ"ל, אלא בזדון, בכוונה להזיק ולהשמיץ. אך סעיף 16 גופו, בהמשכו, בסעיף קטן (ב), מראה כיצד ניתן לסתור חזקת תום-הלב העולה מסעיף 15(2); הוכיח התובע אחת משלוש החלופות המנויות בסעיף 16(ב), נהפכת הקערה על-פיה, והנתבע עומד מוחזק כמי שלא פעל בתום-לב."

15. במקרה שבפני היקף הפרסום שנעשה על ידי הנתבע ים שולל מהם את חזקת תום הלב, וזאת לאור העובדה כי הנתבעים לא הצליחו לשכנע כי כל אחד מהגורמים אליהם הפנו את המכתב הינו גורם רלבנטי לצורך טיפול בבעיות המועלות על ידם במכתב.

פרסום " בתפוצת נאט"ו", בפני עצמו, מקים חזקה שהפרסום כוון לפגוע במידה גדולה מהסביר הנדרשת לצורך הגנת איזה מהערכים שבסעיף 15, כמאמר סעיף 16(ב)(3), ויש ב ו להטיל על הנתבעים את הנטל להוכיח שכל אחד ואחד מהגורמים אליהם הופנה המכתב היו רלבנטיים לצורך הטיפול שהם מבקשים לבעיות המועלות במכתב. מקום בו הנתבעים לא עמדו בנטל זה, הרי שעפ"י הוראת סעיף 16(ב) נסתרת חזקת תום הלב שמעניק סעיף 16(א) לנתבעים. (ראה בדומה, אם כי בהתיחס באופן ספציפי לתחולת ההגנה שבסעיף 15(8), ע"א (מחוזי נצ') 1090/05 רבקה שלום נ' ד"ר גרי (22.1.06) (להלן: "ענין שלום")).

במקרה דנן על אף נסיון הנתבעים להצביע בסיכומיהם על הרלבנטיות של כל אחד מהגורמים אליהם הופנה המכתב, אני סבורה כי קיימים לפחות 4 גורמים, מתוך 12 המכותבים, שהקשר שלהם לטענות המופיעות במכתב הינו כה קלוש (אם קיים בכלל) שעצם הכללתם ברשימת התפוצה ומשלוח המכתב אליהם, יש בו להביא לשלילת הגנת תום הלב מהנתבעים.

כך באשר לראש המועצה האזורית – לגביו נטען כי מאחר והוא אמון על ביצוע התשתיות החסרות במושב הינו גורם רלבנטי. אלא שהפלא ופלא שהמכתב איננו כולל כל התיחסות לנושא התשתיות הלקויות לכאורה במושב (ענין שעלה רק במכתב התגובה של ב"כ הנתבעים) ולפיכך לא ברורה הרלבנטיות של גורם זה לעניינים שכן מועלים במכתב.
כך באשר למנכ"ל משרד הפנים או לשר לפיתוח הנגב והגליל – הטענה כי ה ראשון הוא גורם רלבנטי בהיותו אחראי על כתובת מגורים של רוכשי הנחלות, הינה כה מופרכת ומנותקת מתוכן המכתב שצר לי שהנתבעים אפילו בחרו להעלותה. במכתב אין כל דרישה לבדיקת כתובת המגורים הרשומה של מי מבעלי הנחלות ועצם הכללת גורם זה ברשימת התפוצה מלמד על נסיון "להאדיר" את הרשימה ולתת לה נופך של חשיבות שאין בה.

16. בעיקר בולט הדבר ביחס להפניית המכתב למבקר המדינה. טענת הנתבעים כי מבקר המדינה הוא "מכותב טבעי בנושאי ביקורת כלפי פעילות משרדי ממשלה" אשר הפניית המכתב אליו "משמש בדר"כ כלי להבטחת התייחסות רצינית לפניה" מעידה על פניה על חוסר הרלבנטיות של גורם זה לאמור במכתב.

אני סבורה כי טענה זו נשמעת צורמת בעיקר מאחר ואין במכתב כל תלונה על "פעילות משרדי הממשלה" אלא על פעילות התובעת, שאיננה בכלל בגדר גוף מבוקר!!! בנוסף לכך, האמירה כי מבקר המדינה הינו "מכותב טבעי" למכתב מעין זה יוצרת זילות של מעמד מבקר המדינה. האמנם כל אדם שרוצה שיתייחסו אליו ברצינות, צריך (ורשאי) להפנות תלונה שיש לו גם למבקר המדינה?
היפוכו של דבר – אדם המבקש התיחסות רצינית לטענותיו, ובאמת ובתמים מבקש פתרון לבעיות שהוא מעלה (ואין לו כוונה לנגח את הגורם נשוא המכתב) , צריך לדעת למקד את טענותיו כלפי הגורמים האחראים ישירות לטפל באותם העניינים, ורק באם טרוניותיו לא זוכות למענה ראוי , להמשיך הלאה ולערב גורמים הממונים על אותם גורמים.

כך במקרה דנן בו הנתבעים לא פנו ובקשו מענה לטרוניותיהם , לפני הוצאת מכתב זה, לא לתובעת עצמה ו לא לגורמים הממונים עליה ועל טיפול בנושאים המועלים במכתב. נראה כי הכותבים התיישבו ערב אחד, "הוציאו קיטור" על ענינים המטרידים אותם ביחס לניהול המושב , ועשו רשימה, רחבה ככל האפשר, של גורמים שניתן בדוחק רב לקשרם לענ יינים המועלים במכתב. התנהלות כזו איננה יכולה להיחשב כהתנהלות בתום לב (ראה בדומה: סיפת סעיף 53 לפסק הדין בע"א (מחוזי ת"א)16523-05-13 פלבסקי נ' מקור הפורמיקה בע"מ ואח' (19.2.15)).

תחולת ההגנות שבסעיף 15
17. לאור קביעתי דלעיל באשר לחוסר תום הלב הנובע מרוחב תפוצת המכתב למעשה מתייתר הצורך לדון בכל אחת מההגנות שבסעיף 15, כיון שגם באם אסיק כי מתקיימות הנסיבות המנויות בכל אחד מהסעיפים שמניתי באשר להצדקת משלוח המכתב (גם באם הוא כולל ביטויים שמצאתי שיש בהם לשון הרע), הרי שחוסר תום הלב שולל קיומן של כל אחת מההגנות וזאת מעצם תפוצת המכתב המצביעה על כך שהפרסום חרג מעבר לסביר בנסיבות.

18. מעבר לצורך אומר עוד כי ההגנה שמצאתי כרלבנטית ביותר במקרה דנן (אלמלא התפוצ ה השוללת את תום הלב) הינה הגנת סעיף 15(8) שכן בהחלט יש מקום לראות במכתב מכתב תלונה המופנה לשרת החקלאות שהיא הממונה, במובנים שונים, על טיפול בבעיות עליהן מצביע המכתב.

כך באם היו הנתבעים מסתפקים במשלוח המכתב לשרת החקלאות, לרשם האגודות השיתופיות (שהוא בהחלט ממונה על התובעת) ואפילו למינהל מקרקעי ישראל (כצד להסכמי המתיישבים הממונה על אכיפתם ) ומנכ"ל מועצת הלול (כאחראי על ענין המכסות), ניתן היה לראות בו מכתב תלונה לגיטימי שמטרתו הינה להביא לטיפול בבעיות המועלות בו. במקרה כזה אני סבורה שלא היתה נשללת מהנתבעים הגנת תום הלב אפילו באם יש לומר שחלק מהביטויים במכתב הינם קשים ומיותרים, שכן צודקים הנתבעים כי אין בעצם הניסוח החריף (או הקלוקל) כדי לשלול מהם את הגנת תום הלב כאשר מדובר במכתב תלונה.

19. אינני מסכימה עם טענת התובעת כי המכתב הינו פוגעני כלפי התובעת במידה שלא ניתן להקנות לו את הגנת תום הלב. אמנם התובעת נזכרת בו 9 פעמים (ולא בהקשרים חיוביים) וחלקה של "בני שתולה" בנושאים המתוארים במכתב נפקד ממנו (למעט 2 אזכורים רפים יחסית) , ונכון שחלק מהביטויים הנקוטים כלפי התובעת ואשר יש בהם לרמז על מעשים בלתי חוקיים הינם חריפים (כגון האמירה שמטרת התובעת "לזרוע הרס ושיבוש טוטאלי לעצור את התפתחות היישוב" והרמיזה לאי דיווח ראוי על עסקאות מכירת הנחלות וביצוען ללא הסכמת החברים במושב ), אולם אין בכל אלו כדי להביא למסקנת התובעת כי אופן ניסוח המכתב, לכשעצמו, חורג מהסביר בנסיבות הענין ושולל, בפני עצמו, את הגנת תום הלב.
בשונה ממסקנת בית המשפט בענין שלום, אני סבורה כי קריאת המכתב בשלמותו במקרה זה מקהה במידה רבה את חריפות הביטויים כלפי התובעת שכן הקורא את המכתב יכול בהחלט להתרשם כי כוונת הכותבים להניע גורמים לטפל בבעיות המועלות על ידם, וקשה למצוא בבחינתם על פניהם, כוונת זדון מצד הנתבעים. החוק, ו התכליות העומדות מאחוריו, לא מכוון "לקנוס" אדם המגיש תלונה כנה, על עצם השימוש בלשון לא ראויה, כל עוד, זו אינה חורגת מהסביר בנסיבות הענין.

מכאן, שבאם לא הייתי מוצאת בעצם תפוצת המכתב כחורגת מהסביר ושוללת את תום הלב של הנתבעים, הייתי מוצאת שעומדת להם הגנת סעיף 15(8) לחוק.

גובה הפיצוי
20. משקבעתי כי לא עומדת לנתבעים הגנה כנגד תביעת התובעת, כל שנותר הוא לקבוע את סכום הפיצוי הראוי.

לצורך קביעת גובה הפיצוי יש לבחון את מכלול נסיבות המקרה הנדון, ובכלל זה, את חומרת הפרסום המהווה לשון הרע, תפוצתו, התנהגות המפרסם עובר לפרסום ולאחריו, אמונתו של המפרסם באמיתות הפרסום, הפגיעה בשמו הטוב של הנפגע והערכת מידת הפגיעה בו, כאשר לפיצוי בגין לשון הרע יש גם אלמנט הרתעתי – חינוכי ועל בית המשפט לבחון בהקשר זה את התנהגות המפרסם והאם הייתה בפרסום כוונה לפגוע (ע"א 802/87 נוף נ' אבנרי, פ"ד מה(2) 489 (1991), עמ' 493-494ׂׂ).

21. סעיף 7א לחוק מקנה לבית המשפט את הסמכות לפסוק פיצוי עד לסך של 50,000 ₪ (ל פי סעיף 7א(א)) או 100,000 ₪ מקום בו נמצא שהפרסום נעשה בכוונ לפגוע (בהתאם לסעיף 7א(ג)) , אולם במקרה דנן אנו רחוקים "שנות אור" מהחלת הוראת סעיף 7א(ג) שכן לא מצאתי כי מתקיימת אותה "התנהגותה זדונית" שכוונתה לפגוע ממש בתובעת (כלשונו של כב' השופט זילברטל ברע"א 5022/13 הרב אמנון יצחק נ' דנון תקשרות בע"מ ואח' (8.9.13)).

ראשית, מכל האמור לעיל עולה כי לא מצאתי שהנתבעים פעלו בכוונה לפגוע בתובעת, והפצת המכתב לתפוצה העולה על המוצדק בנסיבות הענין, יש לייחסה בעיקר לנסיון למקסם את השפעת המכתב על הגורמים הרלבנטיים על מנת שאלו ינקטו בפעולות שלטעמם של הנתבעים יש בהם צורך.
שנית וכאמור בדיון בתחולת סעיף 7א על התובעת ציינתי כי מקום בו מדובר בתאגיד הרי שהטעם ה"רגשי" של הפגיעה בנפגע כטעם לפסיקת פיצוי לפי סעיף 7א איננו קיים כלל, ונותרים אנו עם הטעמים של הרתעת המזיק והתגברות על קשיי הוכחה.

22. במקרה דנן הטעם של הרתעת המזיק איננו בעל משקל רב, שכן כאמור לעיל שוכנעתי כי הנתבעים פעלו מתוך אמונתם הכנה שהתובעת, המופקדת יחד עם אגודת בני שתולה, על הנעשה במושב, מועלת בתפקידה. העובדה שבחרו בדרך לא ראויה, מבחינת תפוצת המכתב בלבד, לפעול בענין מצביעה על כך שסוגיית ההרתעה איננה בעלת משקל רב.

אמנם נכון כי הנתבעים לא מצאו מקום להתנצל על ההתבטאויות כלפי התובעת או לצמצם את מידת הפגיעה במשלוח מכתב "מתקן" לכל המכותבים שימעט את השפעת האמור במכתב, אולם לעומת זאת הביעו, במהלך ניהול ההליך, נכונות לעשות כן ואף ליטול על עצמם התחייבות לתרומה ציבורית משמעותית לטובת רווחת תושבי המושב כולו. גישתם זו של הנתבעים, אשר לא התרשמתי כי נעשתה מ"הפה לחוץ" בלבד, שכנעה אותי כי מדובר באנשים שפעלו מ"מר ליבם" ואשר למדו את לקחם מעצם העובדה שנאלצו להתגונן בפני תביעה זו.

23. צר לי עד מאוד שלמרות מאמצים רבים שהשקיע בכך בית המשפט הצדדים לא השכילו למצוא פתרון ראוי, שיביא תועלת רבה יותר ליחסי הצדדים וליחסי חברי האגודות הנפרדות בתוך המושב, מאשר הכרעתי זו. נדמה כי עמדת התובעת, אשר התעקשה על קביעת חיוב כספי דווקא, היא שמנעה אפשרות להסדר.

24. בבואי לכמת את הפיצוי הראוי בהתחשב במכלול הנסיבות שפורטו, אני סבורה כי יש להעמידו על שיעור מתון של 12,000 ₪.

בניגוד לטענת התובעת בסיכומיה סעיף 7א קובע תקרה לפיצוי ביחס לפרסום אחד ואין לחשב את הפיצוי בהתאם למספר הנתבעים שביצעו את אותו פרסום אחד. ההקבלה שנעשתה על ידי התובעת למקרה שנדון בענין אבנרי הנ"ל בודאי שאינה במקומה לא מבחינת חומרת הפרסום, היקפו (שם דובר בפרסום בעתונות הכתובה) , מעמד הנפגע (שם עו"ד וח"כ לעומת אגו"ש כאן) או כל רכיב אחר שהביא שם את בית המשפט לפסוק סכום פיצוי של 30,000 ₪ (נכון לשנת 1987!).

אשר על כן אני מחייבת את נתבעים 1-3, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת את הסך של 12,000 ₪ (בערכם היום) בצירוף החזר הוצאות בסך 1,500 ₪ (סכום הנקבע ביחס לסכום הפסוק) וכן שכ"ט עו"ד בסך 7,500 ₪.

הסכומים ישולמו בתוך 30 יום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל.
בהתאם להצהרת התובעת אני מורה כי סכום הפיצוי יועמד לצרכי יישוב שתולה כולו ללא אבחנה בין חברי האגודות השונות המרכיבות אותו.

ניתן היום, ז' תשריז' תשרי תשע"ו, 20 ספטמבר 2015, בהעדר הצדדים.