הדפסה

יגר נ' הרשות לזכויות ניצולי השואה משרד האוצר

בפני
כב' השופטת רחל גרינברג

עוררים

דב יגר

נגד

משיבים

הרשות לזכויות ניצולי השואה משרד האוצר

פסק דין

העורר, מר דב יגר נולד בתאריך 12.10.1945, היינו לאחר תום המלחמה, בעיר זאגרב ביוגוסלביה. הוא הגיש במרץ 2013 תביעה למשיבה להכרה כנכה לפי חוק נכי רדיפות הנאצים תשי"ז – 1957 ( להלן חוק הרדיפות) בטענה שהיה עובר ברחם אמו בעת שנרדפה עובר ללידתו בשל יהדותה. פירוט העובדות הנטענות ע"י העורר יובא בהמשך.
המשיבה דחתה תביעת העורר בנימוק שאמו שהתה משנת 1943 ועד תום המלחמה בשוויץ ולכן אינה עונה על הגדרת " נרדף" לפי חוק הפיצויים הגרמני. על החלטה זו הוגש הערר שבפנינו.

טענות העורר בערר הועלו ופורטו בהרחבה במספר הזדמנויות: מכתבו למשיבה מיום 2.11.13 שנשלח בתגובה להחלטה לדחות תביעתו, כתב ערר שנוסח ע"י עו"ד דניאל קניג מטעם הסיוע המשפטי, עדות העורר בפני הוועדה ובנוסף מכתבו מיום 13.7.14 ששלח העורר אלי כיו"ר הוועדה לאחר סיום הדיון.

3. בטרם נבחן טענות העורר לגופן, אתייחס בקצרה להשגות שהעלה בפנייתו האחרונה על אופן ניהול ההליך בעניינו:
העורר מלין על כך שהסיוע המשפטי המעניק ייצוג לניצולי שואה, קיבל על עצמו את ייצוגו בפני הוועדה ואף הגיש בשמו את כתב הערר, החליט לפני תחילת הדיון להפסיק את הייצוג. עו"ד קניג פנה מטעם הסיוע לוועדה בבקשה להשתחרר מן הייצוג ונענה בחיוב כמקובל במצבים אלה מבלי שהתבקש לתת הסבר לעמדת הסיוע המשפטי. העורר מבקר את החלטת הוועדה בעניין זה. נעיר כי ככלל הוועדה אינה רואה לנכון לחייב את הסיוע המשפטי לייצג את הפונים אליו ואינה מתערבת בשיקול דעתם בשאלה מי זכאי ע"פ המדיניות הנקוטה על ידם לייצוג. עוד נעיר כי נימוקי הערר המקיפים שהוגשו ע"י עו"ד קניג יקבלו את מלוא תשומת ליבנו.
העורר התייצב בפני הוועדה במועד שנקבע מבלי לבקש לדחות את הדיון לשם הסדרת ייצוג ע"י עו"ד אחר שלא מטעם הסיוע או לשם הכנת טיעוניו. יצויין כי עמדת המשיבה היתה ידועה לעורר ולא הפתיעה אותו בדיון עצמו ואין לו להלין על המשיבה על התנהלותה מולו גם אם הוא חולק על עמדתה.
במהלך הדיון ניתנה לעורר האפשרות להעלות כל טענה רלוונטית שראה לנכון. כמו כן, כפי שציינו, טענותיו נפרשו בפנינו בהרחבה ואין ממש בדבריו כי לא ניתן לו יומו בפני הוועדה. נוסיף כי גם הטענות שהעלה, בניגוד למקובל, במכתב ששיגר לוועדה לאחר הדיון, יקבלו התייחסות עניינית וזאת בהתחשב בעובדה שלא היה מיוצג בדיון עצמו.

4. המסגרת הנורמטיבית

העורר מבקש להחיל עליו את " הלכת העוברות" ולקבוע כי היה " נרדף" בהיותו עובר ברחם אימו. הלכת העוברות הוכרה בפסיקה הישראלית בעקבות הפסיקה הגרמנית והרציונאל שלה הוא שנרדפותה וסבלה של האם השפיעו על בריאות העובר. עילת נרדפות זו תבחן אך ורק לאור קיומה של עילת נרדפות האם עצמה בתקופת הריונה. ללא עילת נרדפות העומדת לאם ההרה, לא תוכר עילת נרדפות לעובר ולא יוכר כנכה לפי חוק הרדיפות.

עילות הנרדפות נשאבו לחוק הרדיפות ולפסיקה על פיו מן הדין הגרמני. סעיף 1( א) לחוק הרדיפות מגדיר "נכה" כ"אדם שלקה בנכות מחמת מחלה, החמרת מחלה או חבלה ואשר אילולא הנאמר בהסכם בין מדינת ישראל לבין הרפובליקה הפדראלית של גרמניה, מיום כ' באלול התשי"ב (10 בספטמבר 1952) ובמכתב מספר 1 א' שבו, היה זכאי בגלל נכותו לתגמול, קצבה או פיצוי אחר מאת הרפובליקה הפדראלית של גרמניה...".

סעיף 1 לחוק הפיצויים הגרמני מגדיר " נרדף" כמי שסבל נזק בחייו, בגופו, בבריאותו, בחירותו, ברכושו, בהונו, או בהתקדמותו המקצועית או הכלכלית על-ידי שננקטו נגדו "אמצעי אלימות נאציונאל סוציאליסטיים" אם מפאת התנגדותו לנאציזם ואם מחמת גזעו, דתו או השקפתו, (ראו ע"ו 36607-02-13 ( חיפה) בוגנה נ' הרשות לזכויות ניצולי השואה משרד האוצר וגם ע"א 51/73 קלמר נ' הרשות המוסמכת פ"ד כט(1) 253).

המונח "אמצעי אלימות" הורחב גם לתוצאה עקיפה של מעשה אלימות: פחד ממעשה אלימות מצד הכוחות הגרמנים הנציונאל סוציאליסטיים – "הלכת הפחד". "הלכת העוברות" נוצרה אף היא במגמה להרחיב את מעגל הזכאים, היינו, להכיר בעובר שהיה בזמן המלחמה ברחם אמו שנרדפה, כנרדף בעצמו.

השאלה שבמחלוקת היא אפוא, האם ע"פ גרסת העורר, היתה אמו בחודשי הריונה במחנה פליטים בשוויץ, בבחינת " נרדפת" מכוח " הלכת הפחד".

5. עיקרי טענות העורר ותמצית נימוקי הערר

נפתח ונציין כי גרסת העורר מבוססת כל כולה על זיכרונות שכתב אביו וקיבצם בספר ( להלן " הספר"). גם התצהיר המצורף לכתב הערר מקורו באותו חומר וככל הנראה בסיפורים ששמע העורר מהוריו, שכן הוא עצמו טרם נולד אז. מטבע הדברים אין לראות בספר הזיכרונות מסמך היסטורי אותו יש לקבל כראיה למדיניותה של שוויץ ויחסה לפליטים היהודים שהגיעו לתחומיה. העורר לא הציג כל ראיה נוספת מלבד הזיכרונות שכתב אביו. יחד עם זאת, לפנים משורת הדין, נבחן טענותיו על סמך קטעי הספר אותם צרף לעררו.

אין חולק על עובדות הרקע: הורי העורר נמלטו מיוגוסלביה והגיעו לשוויץ בשנת 1943 שם שהו עד סוף המלחמה. לאחר סיום המלחמה חזרו ליוגוסלביה ושם נולד העורר באוקטובר 1945.

כמו כן אנו מקבלים דברי העורר כי הוריו הושמו בשוויץ במחנות פליטים בקרבת הגבול עם גרמניה וכי במחנות אלו שררו תנאים קשים כולל הפרדה בין נשים וילדים לבין הגברים ויחס מפקדי המחנות כלפי הפליטים היה נוקשה.

מכאן ואילך נפרט ונבחן טענות העורר לגופן;

להבנתו, שוויץ " פעלה על פי ובהשפעת גרמניה הנאצית" (ס' 33 לערר), ותעשייתה עבדה בעבור גרמניה. מחנות הפליטים היהודים שהוקמו בשוויץ לא נועדו להבטיח את חייהם אלא לספק " כסות ניטראלית למדינה השוויצרית" (ס' 10) ונשלטו ע"י הצבא השוויצרי אשר צמרתו המקצועית היתה נאצית.

המחנות מוקמו באזור הגרמני של שוויץ, בסמוך לגבול גרמניה, שהיה מזוהה עם הנאצים. המשפחות הופרדו, תנאי המחיה במחנות היו קשים ביותר; צריפים ללא חימום, מצעי קש ותת-תזונה, "כל זאת בהתאם למתכונת הנאצית למחנות ליהודים" (ס' 10). לא פעם נשלחו הפליטים בחזרה לגבול גרמניה ושם נורו בידי בגרמנים. גם ירי של חיילים שוויצרים בפליטים לא היה חריג.

בשוויץ היה באותה עת מחנה בשם ויטסביל ( במקום אחר נכתב ויצסביל), שהוקם לפני המלחמה ונועד לקומוניסטים מתנגדי המשטר ולטענת העורר בתקופת הרדיפות הפך המחנה למחנה השמדה אליו נשלחו פליטים וגורלם לא נודע. אבי העורר, שהיה יו"ר נציגות הפליטים במחנהו והתעמת עם שלטונות המחנה, היה מיועד להישלח למחנה זה. המשמעות היתה שגם משפחתו תשלח לשם עימו. אולם, לפי הזיכרונות של האב, הניסיון להעבירו לשם לא צלח.

אמו של העורר היתה מוטרדת ממצבו הבריאותי של בנה, אחיו הבכור של העורר, שנזקק לאשפוז, אך השוויצרים מנעו זאת. כן חיה בחרדה מתמדת מכך שהגרמנים יכבשו את שוויץ. באשר לטענה הראשונה נעיר כי האב עצמו כותב (עמ' 305) כי בסופו של דבר החליט על דעת עצמו לצאת מהמחנה ולקחת את בנו לבי"ח שם הילד קיבל טיפול מסור.

תנאי החיים במחנה, החרדה לבריאותו של בנה והפחד מכיבוש גרמני נתנו אותותיהם במצבה הבריאותי של האם " באופן שהפך את סכנת המוות מידי הצבא השוויצרי לממשית ומוחשית מעל ראשה באופן קבוע..." (ס' 15). ואלו השפיעו אף על העובר שברחמה.

6. דיון

אין בכוונתנו להיכנס לניתוח היסטורי מעמיק של מדיניות שוויץ ויחסה לפליטים היהודים שהגיעו לתחומיה, ונתייחס לנושא על פי הידע הכללי והמקובל בסוגיה זו. אנו חוזרים ומדגישים כי איננו רואים בספר זיכרונותיו של אבי העורר תיעוד היסטורי מחייב, אלא חומר שמשקלו הראייתי מוגבל ביותר ואף זאת במסגרת סמכותנו לסטות מדיני הראיות. נעיר, כי גם אם העובדות נטענות בספר לא הופרכו ע"י המשיבה, כטענת העורר, הרי שחובת ההוכחה מוטלת עליו ולא על המשיבה.

הדעה הרווחת היא כי שוויץ לא עשתה ככל יכולתה כדי להציל את הפליטים היהודים שהתדפקו על שעריה וברבות הימים ממשלתה התנצלה על כך. יחד עם זאת אין להתעלם מכך שאלפים רבים של פליטים זכו למקלט, בין בתמיכת השלטונות ובין ביוזמתם של אזרחים פרטיים. תהיה הביקורת על התנהגותה של ממשלת שוויץ חמורה ככל שתהיה, ההנחה היא כי היא פעלה מתוך התחשבות באינטרסים שלה ( כגון עסקי הבנקאות, מסחר ותעשיה) אותם שרתה הניטרליות של שוויץ ולא על פי הנחיות ממשלת גרמניה הנאצית. מכל מקום לא מצאנו כל תימוכין לכך בחומר שהובא בפנינו, וכך גם לגבי היותה של צמרת הצבא השוויצרי נאצית, קרי, מאוישת ע"י חיילים גרמנים או פועלת מטעמם.

ברור כי התנאים במחנות היו קשים אולם התמונה שמבקש העורר לצייר – משלוח פליטי המחנות לגבול גרמניה, שם נורו ע"י המשמרות הגרמניים, וירי של חיילים שוויצרים על פליטים במחנה, אין להם על מה לסמוך. ידוע כי משמרות הגבול השוויצרים מנעו כניסת פליטים ואף החזירו פליטים שהצליחו לגנוב את הגבול ובכך הפקירו אותם לגורל מר, אך אין כל עדות על פליטים שגורשו מהמחנות אל מעבר לגבול הגרמני. אין גם כל עדות לירי של חיילים שוויצרים בפליטים. סביר להניח כי מעשה כזה היה מעורר מחאה בקרב הפליטים במחנה, לפחות בעוצמה של המחאה על ההוראה להעברת ילדה למחנה אחר כמתואר בספר ( עמ' 304 בספר) והיה ניתן גם לכך ביטוי בספר.

חרף התנאים הקשים במחנות לא עולה מהספר תמונה של מחנות " במתכונת נאצית". תיאורו של אבי העורר על פעילותו כראש נציגות הפליטים – עמידתו הגאה בפני השלטונות, העימותים עם מפקדי המחנה, מחאתו בפני השר השוויצרי בעת שזה ביקר במחנה וחופש התנועה ממנו נהנה – שוללים השוואה כזו. דבריו של האב על יחסיו עם המפקדים " הוראות שלא נראו לי דחיתי על הסף" (עמ' 293) ויכולתו להעביר תזכירים על המצב במחנות לנציגויות ארה"ב ובריטניה בציריך ( עמ' 306) מדברים בעד עצמם.

באותו הקשר תמוה בעיננו אזכור " מחנה ההשמדה" וויטסביל, כמקור לסכנת אלימות שריחפה מעל המשפחה. המקום מוזכר בספר ( עמ' 307) בתיאור עימות אבי העורר עם אלוף משנה שוויצרי שאיים לשלוח אותו למחנה זה תוך שהקצין משווה בינו לבין מחנה דכאו. האב מציין כי ידע על המחנה כמחנה בו הוחזקו לפני המלחמה חשודים בקומוניזם מכוח צו מינהלי. הוא כותב כי האיום לא הפחיד אותו, הוא אמר לקצין כי מסר תזכירים לנציגויות בעלות הברית וכי כעת הוא " חיה מוגנת בג'ונגל של שוויץ" (שם).
גם אם נקבל את האמור בספר כפשוטו, נראה לנו כמופרך לבסס טיעון לקיום "מחנה השמדה" על סמך השוואה חסרת בסיס שעשה קצין שוויצרי בשיחה עם האב. אין כל סימוכין בספר, שהוא כאמור המקור היחיד לטענות העורר, כי המחנה הנזכר היה מחנה השמדה אליו נשלחו פליטי מחנות וגורלם לא נודע. מכאן שלא נשקפה לאבי העורר ולמשפחתו סכנה ממשית מכיוון זה, כפי שהוא עצמו העיד בזיכרונותיו.

העולה מן האמור הוא כי חרף הסבל ותנאי החיים הקשים שהיו מנת חלקם של הורי העורר, והדגש הוא על אמו ההרה, בתקופת היותם פליטים בשוויץ, לא נשקפה להם סכנת חיים ונסיבות חייהם במחנות הפליטים אינן מקימות לאם עילת נרדפות מכוח הלכת הפחד. עילה זו מחייבת מבחינה משפטית הוכחת יסוד סובייקטיבי ואובייקטיבי כאחד, כפי שנפרט להלן. על פניו, לא מצאנו בכל הנטען לגבי עצם המצאות האם במחנה הפליטים, ובכלל זה קורות האב, כי מתקיים לגביה אותו יסוד אובייקטיבי.

ולבסוף נותר לבחון האם קיים יסוד אובייקטיבי לחששה של האם, כטענת העורר, מפני פלישה גרמנית לשוויץ. העורר עצמו מספר כי בעיני אביו חשש זה היה בלתי סביר והוא ניסה להרגיע את אשתו לגביו ( ראה עמ' 306 בספר).
נראה כי אבי העורר אכן צדק שכן בהתחשב בתאריך לידתו של העורר, הוא נהרה בדצמבר 1944 ובאותו זמן גרמניה הוכתה ע"י בעלות הברית וברור היה שתבוסתה קרובה. המאמץ ההתקפי האחרון של גרמניה באותו זמן היה בחזית הארדנים, מערכה בה פתחו בסוף דצמבר 1944 ובאותו זמן בלתי סביר היה להניח שיש להם יכולת ותכנון לתקוף את שוויץ.

על פי הפסיקה, הזכאות לתגמול מכוח הלכה הפחד "קמה במקום בו משולב חשש סובייקטיבי עם תשתית אובייקטיבית שיש בה כדי לבסס את סבירותו של החשש" ( ראו למשל רע"א 2150/08 אברהם יונגרייז נ' הרשות המוסמכת).
במקרה הנוכחי לא מצאנו כל סבירות אובייקטיבית לחשש ששוויץ תיכבש ע"י גרמניה הנאצית ולא די בחשש סובייקטיבי.

ונסיים בהתייחסות קצרה לטענת העורר בדבר השפעה גרמנית על שוויץ העשויה, לשיטתו, להקנות זכאות לתגמולים לפי חוק הרדיפות. כפי שקבענו, מבחינה עובדתית-היסטורית טענה זו לא הוכחה ואף מבחינה משפטית אין בה ממש: ראו הוראות סעיפים 43 ו- 47 לחוק הפיצויים הגרמני וניתוחן בו"ע ( ת-א) 8430-08-12 רבקה פרנקו ואח' נ' הרשות לזכויות ניצולי השואה).

לאור כל האמור לעיל, אנו דוחים את הערר על כל רכיביו.

מזכירות הוועדה תשלח את פסק הדין לצדדים.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 60 יום מיום קבלת פסק הדין בשאלה משפטית בלבד.

ניתן היום, ט"ז אב תשע"ד, 12 אוגוסט 2014, בהעדר הצדדים.