הדפסה

טרושקה ואח' נ' אבו מדגם ואח'

לפני כב' השופט אהרון מקובר

התובעים

  1. מ.ט.
  2. ו.ט.

ע"י ב"כ עו"ד י. לחיאני ואח'

נגד

הנתבעים

  1. אחמד אבו מדגם
  2. כלל - חברה לביטוח בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד א. ירון ואח', עו"ד מ. זוכוביצקי

פסק דין

מבוא
תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעת 1 בעקבות תאונת דרכים מיום 7.2.06.

התובעת 1 (להלן: "התובעת"), ילידת 11.1.71, טוענת כי בתאריך 7.2.06, בעת שחזרה מהעבודה, חצתה כביש בצומת יד מרדכי ונפגעה מרכב שהיה נהוג על ידי הנתבע 1 (להלן: "התאונה"). בעקבות התאונה הובאה התובעת לבית חולים ברזילי כשהיא מחוסרת הכרה וסובלת מפגיעה רב-מערכתית שכללה, בין השאר, חבלה ושבר בראש, שברים בחוליות עמוד השדרה, שברים מרובים בצלעות, שברים מרוסקים באגן, שבר בעצם השכם מימין, קונטוזייה ריאתית וחזה דם שנוקז, קרעים בכבד, וקואדרופלגיה.

התביעה הוגשה נגד הנתבע 1, שנהג ברכב הפוגע, ונגד הנתבעת 2 (להלן: "הנתבעת"), שהיא חברת הביטוח שביטחה את הרכב, על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפלת"ד").

הנתבעת אינה חולקת על חבותה לפצות את התובעת בגין התאונה. המחלוקת היא לעניין גובה הנזק.

הנכות הרפואית
אין מחלוקת בין הצדדים על הנכות הרפואית בשיעור 100% שנקבעה לתובעת על ידי המל"ל, לאור העובדה שמדובר בתאונת עבודה. נכות זו מורכבת מ- 98.72% נכות צמיתה משוקללת לפי תקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן: " תקנות המל"ל"), ולאחר הפעלת תקנה 16, בגין הנכויות כדלהלן: 80% נכות נוירולוגית בגין קוואדרופלגיה (לפי סעיף 29(3)(ב)), 70% נכות אורולוגית (אורו-גניטלית) בגין אי שליטה בכיס השתן (לפי סעיף 23(2)(א)(V)), 25% נכות בגין פגיעה בעיניים (לפי סעיף 57(5)), 20% נכות בגין צלקות בגוף (לפי סעיף 75(1)(ג)), 20% נכות בגין שברים בצלעות בית החזה (לפי סעיף 38(1)ב(5)), 20% נכות פנימית בגין מחלת ריאתית (לפי סעיף 6(ב)), 20% נכות פסיכיאטרית בגין פגיעה נפשית (לפי סעיף 34(ג)), 10% נכות בגין הגבלה קלה בתנועות עמוד שדרה צווארי (לפי סעיף 37(5)א'), 10% נכות בגין שבר בחוליות C1, C2 (לפי סעיף 37(8)(א)), 10% נכות בגין פגיעה בשרירי כתף ימין (לפי סעיף 42(1)(ד)( I)), ו- 5% נכות בגין פגיעה במיתרי הקול (לפי סעיף 71(1)ב(1)).

אשפוזים
ממועד התאונה, 7.2.06, הובאה התובעת מחוסרת הכרה לבית חולים ברזילי באשקלון, שם הייתה מאושפזת עד יום 27.2.06 (20 יום), וממנו הועברה לבית חולים אסף הרופא.

מיום 27.2.06 עד יום 9.3.06 הייתה התובעת מאושפזת בבית חולים אסף הרופא, משם הועברה למרכז רפואה, שיקום וסיעוד "בית הדר" באשדוד (להלן: "בית הדר") להמשך טיפול רפואי וסיעודי. ביום 10.3.06 הוחזרה לבית חולים ברזילי לטיפול נמרץ בחשד לדלקת ריאות, והייתה מאושפזת בו עד יום 19.3.06, מועד בו הועברה לבית חולים לוינשטיין ברעננה לשיקום.

מיום 19.3.06 עד יום 5.9.06 הייתה התובעת מאושפזת בבית חולים לוינשטיין, ממנו שוחררה לביתה.

מיום 5.9.06 עד יום 30.5.12 (כ- 5.9 שנים) הייתה התובעת בביתה, כשהיא מטופלת על ידי עובדת זרה, כשבחודשים האחרונים באה ויצאה בבתי חולים שונים בשל הרעות במצבה. כך הייתה מאושפזת בבית חולים סורוקה בין התאריכים 17.8.11 עד 21.9.11, בבית חולים שיבא בין התאריכים 9.10.11 עד 6.12.11, אשפוז נוסף בבית חולים שיבא בתאריכים 19.12.11 עד 28.12.11, ומ- 17.1.12 עד 14.2.12, ואשפוז מיום 29.4.12 עד 30.5.12 (מתוך חוות הדעת המשלימה של ד"ר פרבר – במ/3, כשבסיכומי התובעת תאריכי האשפוזים שונים במקצת).

מיום 30.5.12 עד יום 6.7.14 (מעל שנתיים), בעקבות הידרדרות במצבה, הייתה התובעת מאושפזת בבית הדר.

ביום 6.7.14 שוחררה התובעת מבית הדר לביתה לאחר שיפור במצבה, והיא נמצאת בביתה עד היום.

מצבה הרפואי של התובעת
בתצהיר עדותה הראשית מיום 28.7.11, בזמן בו הייתה התובעת בביתה, בטרם אושפזה בבית הדר, כתבה התובעת כי היא משותקת מהצוואר ולמטה, סובלת משיתוק מלא של הרגליים וספסטיות קשה במיוחד ברגל ימין, רגל ימין רועדת וקופצת ללא שליטה, הידיים חלשות מאוד, יד ימין חלשה יותר, סובלת מחוסר ריכוז ובעיות זיכרון, ראייה כפולה בעיקר לצד ימין והגבלה בשדה הראייה, בעיות בבליעה בעיקר של נוזלים, סובלת מצרידות וקושי בדיבור, סובלת מדיכאון וסיוטים, קשיי נשימה וכאבים בחזה בצד שמאל, צמיחה של עצם באגן, הכתף מוגבלת מאד בתנועה, מוגבלת בתנועה של הצוואר, סובלת מחוסר שליטה בסוגרים קדמי ואחורי, מרותקת לכיסא גלגלים.

ד"ר אילנה פרבר מונתה על ידי בית המשפט כמומחית בתחום השיקום, ובדקה את התובעת פעמיים. בפעם הראשונה בתאריך 17.6.09, מועד בו הייתה התובעת בביתה, וקבעה את צרכיה לאור מצבה. פעם שניה בדקה את התובעת בתאריך 1.8.13 כשהתובעת הייתה מאושפזת בבית הדר.

בחוות דעתה הראשונה מיום 21.6.09 (במ/1) כתבה ד"ר פרבר כי התובעת מרותקת לכיסא גלגלים, סובלת משיתוק מלא בשתי הרגליים, מפעילה בעיקר יד שמאל כשביד ימין חולשה 4/5, הגבלה בתנועות כתף ימין עד גובה השכם, לא עצמאית בלבוש, העברה בעזרת שני אנשים, שיתוק מלא ספסטי בפלג הגוף התחתון, ללא שליטה על הסוגרים, אינה עצמאית בתפקוד יומיומי.

ד"ר פרבר קבעה כי התובעת תזדקק לטיפול רפואי, ציוד ואביזרים שונים, דיור, תחבורה, ועזרה, כמפורט בחוות דעתה וכפי שיפורט בהמשך.

בחוות דעת משלימה מיום 7.8.13 (סומנה במ/3) כתבה ד"ר פרבר כי מצבה הכללי של התובעת השתפר, היא מרותקת למיטתה בגלל פצעי לחץ אולם מצב הפצעים השתפר לאחרונה, מצבה הנפשי השתפר בהרבה והיא אינה זקוקה כעת לטיפול תרופתי, נשארה תלויה ברוב התפקודים היומיומיים, אולם היא עצמאית באכילה, עוזרת בלבוש ורחצה של פלג גוף עליון כפי יכולתה, מטפלת בקולוסטומיה בעצמה, עוסקת בעבודות יד בהדרכת מרפאה בעיסוק, שיתוק ספסטי ברגליים, הגבלה בתנועות הקרסוליים, נמצאת עם סדים לשמירת הטווחים, צלולה, שפה תקינה ומתמצאת בכל המובנים. אם הפצעים שטרם נסגרו באותו מועד, ייסגרו לחלוטין, תוכל לחזור לביתה.

ד"ר פרבר כתבה בחוות דעתה המשלימה כי הצרכים לטיפול בבית התובעת, כאשר תגיע לשם, הינם כפי שצוינו בחוות דעתה הראשונה.

באשר לקיצור תוחלת חיים – בחוות הדעת הראשונה כתבה ד"ר פרבר כי בקבוצת הגיל של התובעת ובמצבה, יכול להיות קיצור בתוחלת חיים של 9-8 שנים. בחוות הדעת המשלימה כתבה ד"ר פרבר כי מצבה של התובעת השתפר והוא יציב יותר אך אין אפשרות להגיד שהסכנה כבר חלפה. היא לא מצאה בספרות הרפואית חומר מתאים לגבי תוחלת חיים אצל נפגעי חוט שדרה עם פצעי לחץ ו/או אוסטאומיאליטיס (זיהום בעצם ירך שמאל). בסיום נקודה זו כתבה ד"ר פרבר כי הגיעה למסקנה שלא תוכל לכמת את מידת הקיצור בתוחלת החיים של התובעת, רק לשער שהקיצור יהיה משמעותי יותר מאשר 9-8 שנים והמליצה לפנות למומחה למחלות זיהומיות בעניין זה.

ד"ר פרבר נחקרה על חוות דעתה הראשונה, שנעשתה, כזכור, כשהתובעת הייתה בביתה, ואמרה כי נכון למועד הבדיקה מצבה של התובעת "חריף מאוד", אבל יתכן שהתרופות שהיא מקבלת ישפיעו ופצע הלחץ שיש לה ייסגר וקשה לדעת מה יהיה בהמשך. היא איננה יכולה לעמוד ומרותקת למיטה. היא איננה יכולה לעשות פיזיותרפיה במצבה או טיפולים אחרים, ומתאימה להגדרה של "חולה סיעודי מוחלט". ד"ר פרבר התייחסה בחקירתה גם לאביזרים שהתובעת תזדקק להם בביתה.

ד"ר פרבר הגישה חוות דעת משלימה בתקופה שהתובעת הייתה מאושפזת בבית הדר, אולם לא נחקרה על חוות דעתה המשלימה. כאמור לעיל, כיום התובעת כבר חזרה ומתגוררת בביתה.

מצבה הרפואי של התובעת לאחר חזרתה לביתה
בתאריך 6.7.14 השתחררה התובעת מבית הדר. בעקבות כך, ואף שפרשת הראיות כבר הסתיימה, ביקש ב"כ התובעים להגיש מסמכים רפואיים נוספים הנוגעים לשחרורה ולחזרתה הביתה. בתגובה ביקש ב"כ הנתבעים לחקור שניים מעורכי המסמכים - ד"ר אייל שפירא, מנהל השירות לטיפול בכיב ופצע כרוני בבית חולים אסף הרופא, מי שכתב סיכומי ביקור של התובעת במרפאת כירורגיה פלסטית בבית חולים אסף הרופא מיום 28.4.14 ומיום 23.6.14, וד"ר לנה בירגר, מנהלת המחלקה הסיעודית המורכבת בבית הדר, וכן את התובעת עצמה.

בסיכום ביקור ממרפאת כירורגיה פלסטית באסף הרופא מתאריך 23.4.14 (ת/3), מועד בו הייתה עדיין התובעת בבית הדר, תאר ד"ר שפירא את שלושת פצעי הלחץ מהם סבלה התובעת, והמליץ על טיפול ב- NPWT (וואק) לשני הפצעים הגדולים.
בסיכום ביקור מיום 23.6.14 (ת/6) כתב ד"ר שפירא כי מצבה הכללי של התובעת טוב, היא חשה טוב יותר, מחוזקת, ומצב הרוח טוב יותר. ממדי הפצע שטופל בוואק קטנו בצורה משמעותית, ולדעתו התובעת יכולה להשתחרר ולקבל את הטיפול במסגרת ביתית במידה וישנם אמצעים והבית ערוך לקבלתה.
בסיכום ביקור מיום 28.7.14 (נ/37), מועד בו הייתה כבר התובעת בביתה, כתב ד"ר שפירא כי מדובר בביקורת מצב לאחר אשפוז עקב זיהום בפצעים, מצב הפצעים נקי ללא סימני זיהום, ויש להתחיל טיפול בוואק בשני פצעים.
בסיכום ביקור מיום 1.9.14 (נ/38) תאר ד"ר שפירא את מצב הפצעים וכתב ששלושת הפצעים נקיים וללא זיהום. נראה שהפצע הסקראלי מתאים לניתוח ע"י ניוד מתלה מקומי, וכי נראה שגם הפצע האיסכיאלי, שהוא קטן מאוד ושטחי, נקי ויכול להיסגר ויש צורך בביצוע MRI אגן כדי לבדוק מידת מעורבות רקמה רכה תת עורית.

בחקירתו ביום 20.10.14 אמר ד"ר שפירא כי התובעת ובעלה רצו שהתובעת תחזור הביתה והוא כתב שאין מניעה למתן טיפול בוואק עליו המליץ במסגרת הקהילה. ד"ר שפירא הבהיר כי דבריו נכתבו בהקשר של הטיפול עליו המליץ, הוא אינו יכול לתת החלטות רפואיות למוסד אחר, התובעת הינה חולה מורכבת הדורשת הערכות מיוחדת בשל מצבה, היא משותקת, מרותקת למיטה ויש צורך במנוף כדי לקחת אותה למקלחת (פרוט' מיום 20.10.14, עמ' 75, שו' 23-6). ד"ר שפירא אמר כי האפשרות של ניתוח שעלתה בשני הביקורים האחרונים אצלו במרפאה היא לצורך ניוד רקמה לשם סגירת פצעי הלחץ וכי במטופלים מסוגה של התובעת המצב כרוני וגם סגירת הפצע אינה מבטיחה שהפצע לא יחזור (עמ' 77, שו' 9-3, 20-21). לדברי ד"ר שפירא, הוא המליץ על ביצוע MRI כדי לוודא לפני סגירת הפצע שהעצמות לא סובלות מזיהום, לאור עומק הפצעים (שו' 25-22).

בסיכום אשפוז ביניים מיום 1.5.14 בבית הדר, עליו חתומה ד"ר לנה בירגר, מנהלת המחלקה הסיעודית המורכבת בבית הדר (ת/4), נכתב, בין היתר, כי נכון לאותו מועד התובעת סובלת משלושה פצעי לחץ, תוארו המלצות ד"ר שפירא לטיפול בפצעים אלו, תאריך שחרור משוער של התובעת 1.6.14 להמשך טיפול בוואק במסגרת היחידה לטיפולי בית, התובעת מטופלת בפיזיותרפיה, מתרגלת קליעה לסל עם כדורסל, עצמאית באכילה, זקוקה לעזרה בתנועתיות במיטה, לבוש, ורחצה, שירותים - קטטר שתן וסטומה, מעברים בעזרת מנוף. זקוקה לכסא גלגלים עם כרית מותאמת למניעת פצעי לחץ, כסא רחצה, מזרן אוויר ומנוף.
סיכום אשפוז שחרור מיום 6.7.14 מבית הדר שגם עליו חתומה ד"ר בירגר (ת/6) זהה ברובו לסיכום האשפוז הזמני. כן נכתב כי התובעת נמצאת במעקב ריפוי בעיסוק, משתמשת במחשב אישי לתעסוקה, משתתפת בתעסוקה לסירוגין ע"פ רצונה, הניידות עצמאית על כסא גלגלים. תאריך השחרור הצפוי 7.7.14.

בחקירתה אמרה ד"ר בירגר כי התובעת קיבלה בבית הדר טיפולי פיזיותרפיה וריפוי בעיסוק לפי היכולות שלה, כשהתובעת יכולה לעשות רק חיזוק הפלג העליון. במסגרת הפיזיותרפיה התובעת גם התאמנה בזריקות כדורסל. מלבד ההגבלה בהרמה של כתף ימין, בגפיים העליונות הטווחים של התובעת מלאים גם אקטיבית ולא רק פסיבית. במסגרת תעסוקה התובעת משחקת במחשב, אין לה הגבלה בעבודה במחשב, אהבה לקרוא ספרים, לראות טלוויזיה ומחשב, דיברה עם הצוות, ומצבה הקוגנטיבי והתקשורתי תקין (פרוט', עמ' 81, שו' 28-27, עמ' 82, שו' 4-2, 15-12, עמ' 83, שו' 24-22, עמ' 84, שו' 24-10).

התובעת נתנה תצהיר נוסף מיום 4.5.14 (ת/7), בו כתבה שהיא מאושפזת בבית הדר מאז חודש מאי 2012 עקב פצעי לחץ מהם היא סובלת. במהלך אשפוזה מצבה הלך והשתפר, ובחודש ינואר 2014 עברה מבידוד למחלקה רגילה, התחילה לשבת על כיסא גלגלים מספר שעות ביום ולבצע פיזיותרפיה. ביום 28.4.14 נבדקה בבית חולים אסף הרופא וד"ר שפירא אמר לה שהיא לא סובלת מזיהום ועליה להמשיך טיפול בבית. במקביל, הוציא בית חולים הדר סיכום לפיו היא אמורה להשתחרר לביתה בתאריך 1.6.14, ובעלה מטפל בקופת חולים בקבלת מזרן אוויר וטיפול בוואק וכן בהשכרת דירה ומטפלת זרה.

בחקירתה ביום 20.10.14, לאחר שכבר חזרה לביתה, אמרה התובעת כי היא ירדה במשקל, היא עומדת לעבור בדיקת MRI כדי לוודא שאין דלקת בטרם ייערך הניתוח, היא מוכנה לניתוח, היא "רק רוצה להיות בבית ולשמוח מהחיים האלה". מאז שחרורה מבית הדר ביולי 2014 היא מתגוררת בשכירות עם בעלה, שתי בנותיה ומטפלת, בדירה בת 3 חדרים וסלון באשקלון, שקטנה לצרכיה. לפי המלצת ד"ר שפירא היא קיבלה מקופת חולים מזרן דינאמי ומקבלת את הטיפול בוואק, ומעבר לכך לא מקבלת שום טיפולים מקופת החולים, למרות שביקשה לקבל גם פיזיותרפיה. לדבריה, היא מכרה את הרכב שרכשה בעבר שכן בזמן שהייתה בבית הדר כבר לא היה בו צורך, ולאחר שחרורה מבית הדר הגישה לביטוח הלאומי בקשה לקבל רכב והיא ממתינה לאישור ולקבלת מענק כדי לקנות את אותו סוג רכב שהיה לה. לפני התאונה הייתה שחקנית כדורסל והיא רוצה להצטרף לקבוצת כדורסל לנכים, לאחר שיעברו פצעי הלחץ. בבית הדר היו לה 3 טיפולי פיזיותרפיה בשבוע וטיפול כדורסל אחד והיא השתתפה גם בתעסוקה, בפרחים מנייר, בה היא עוסקת גם לאחר שחרורה מבית הדר (פרוט', עמ' 85, שו' 20-19, עמ' 86, שו' 22-14, שו' 30-27, עמ' 87, שו' 9-8, עמ' 88, שו' 32-29, עמ' 89, שו' 6-1, עמ' 90, שו' 26-22, עמ' 91, שו' 5-3, שו' 32-22, עמ' 92, שו' 6-1).

מוסד או בית
התובעת טוענת כי לאחר ששוחררה מבית הדר ביום 6.7.14 היא צריכה להמשיך להיות בביתה עם טיפול סיעודי, כמו שכתבה גם ד"ר פרבר בחוות דעתה המשלימה, שמצבה של התובעת ישתפר והיא תשוב לביתה עם סיום הטיפול בה בבית הדר, כפי שאכן קרה. התובעת מפנה לכך שד"ר פרבר לא נחקרה על חוות דעתה המשלימה. התובעת גם הייתה בביתה קודם לכן, קרוב לחמש שנים, בין התאריכים 10/2006 עד 8/2011 (כך בסיכומי התשובה מטעם התובעת), עד שמצבה הידרדר בשל אי יכולתה של המטפלת הזרה שטיפלה בה לעמוד בכל המטלות שהיו כרוכות בטיפול בה. אשפוז התובעת במחלקה הסיעודית מורכבת בבית הדר היה זמני, מצבה השתפר, התובעת בביתה כיום וצריכה להמשיך להיות בביתה.

הנתבעים טוענים מנגד, כי מקומה של התובעת הוא במוסד סיעודי, בשים לב למצבה "הנזיל", שנראה כי יכול להידרדר בן רגע, דבר שיצריך את אשפוזה מחדש במוסד סיעודי. התובעת כבר הייתה בעבר בביתה וחזרה לאשפוז בבית הדר, מקום בו היא תוכל לקבל את הטיפול הרפואי והסיעודי המיטבי, דבר שלא תוכל לקבל בביתה, כאשר בני ביתה ומטפלת זרה לא יוכלו להתמודד עם מצבה הרפואי הקשה. מעדותו של ד"ר אייל שפירא עולה כי במטופלים כמו התובעת, כשהמצב הוא כרוני, גם אם פצע לחץ ייסגר הדבר אינו מבטיח שהפצע לא יחזור, דבר שמחזק את המסקנה שמצבה "נזיל" והיא "נתונה לחזרה לאשפוז בכל עת".

לאחר שקילת טענותיהם של הצדדים, ועיון במסמכים הרפואיים, בחוות הדעת של ד"ר פרבר ובעדויות השונות, עולה כי מצבה של התובעת השתפר לעומת המצב שבו הייתה בעת שהייתה מאושפזת בבית הדר, מצב פצעי הלחץ השתפר בהרבה והרופאים ראו בשיפור מצבה הצדקה לשחרורה מבית הדר וחזרתה לביתה, כשהיא נמצאת כבר בבית מזה למעלה משנה. איני רואה כל סיבה להחזיר את התובעת היום למוסד, רק משום שקיימת אפשרות שפצעי הלחץ אולי יחזרו, כאשר אין מניעה מבחינת הרופאים שבמקרה כזה תוכל לקבל את הטיפול בוואק בביתה, ולאחר שתקבל את כל האביזרים והציוד שהיא נזקקת להם, לרבות מטפלים זרים, תוכל לקבל בביתה את כל הטיפול שתזדקק לו. התובעת אמרה בחקירתה בבית המשפט שהיא "רק רוצה להיות בבית ולשמוח מהחיים האלה". אין ספק שמצבה הכללי של התובעת, בוודאי מצבה הנפשי, טוב בהרבה בביתה, בקרב משפחתה, יחד עם בעלה ובנותיה, מאשר במוסד סיעודי.

לאור האמור, אני קובע כי מקומה של התובעת הוא בביתה ולא במוסד.

קיצור תוחלת חיים
הצדדים הסכימו על קיצור תוחלת חיים בן 15 שנה של התובעת (סעיף 3(ב) בסיכומי התובעת. סעיף 15 בסיכומי הנתבעים).

התובעת ילידת 11.1.1971. בת 44.6 שנים היום. תוחלת חייה של התובעת, אלמלא התאונה, הייתה 84.5 שנים. לאור קיצור תוחלת החיים, עומדת תוחלת החיים של התובעת על 69.5 שנים. יתרת תוחלת חייה של התובעת הינה, אפוא, כ- 25 שנה.

פיצוי עיתי או חד פעמי
התובעת מבקשת לפסוק לה פיצוי אחד כולל, בתשלום חד פעמי כמקובל, ולא תשלום עיתי. לטענתה, תשלום עיתי הוא חריג ובית המשפט פוסק תשלום כזה רק כאשר תוחלת החיים קוצרה באופן משמעותי וכאשר מידת הוודאות לגבי מצבו של הניזוק אינה ברורה. תוחלת חייה של התובעת לא קוצרה באופן משמעותי לאחר שהצדדים הסכימו על קיצור של 15 שנה, ובאשר לוודאות, התובעת אינה בסכנת חיים, השתחררה לביתה, וצרכיה ברורים.

הנתבעים טוענים מנגד, כי יש לפסוק לתובעת תשלומים עיתיים שכן מצבה של התובעת קשה, מורכב ולא יציב ואין ודאות לגבי מצבה בעתיד. גם אם שוחררה לביתה, ניסיון העבר מלמד שתחול הידרדרות במצבה הרפואי והיא תוחזר לאשפוז במוסד. אין גם ודאות באשר להיקף הסיוע שהתובעת זכאית לו מקופת חולים לאומית כהשתתפות בהוצאות הסיעוד. תשלום עיתי ישיב את מצבה של התובעת לקדמותו באופן המדויק ביותר, כך שהתובעת לא תפוצה בחסר במקרה שתאריך חיים ומנגד הנתבעים לא ישלמו פיצוי בסכום העולה על הנזק לו גרמו. הנתבעים טוענים כמו כן, כי מתקיים התנאי הראשון בתקנה 1 לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תשלומים עיתיים), התשל"ח-1978, לצורך פסיקת תשלום עיתי, שכן אין חולק שהתובעת תפסיד כתוצאה מפגיעתה מעל 40% מכושר השתכרותה העתידי.

כפי שראינו, מצבה הבריאותי של התובעת השתפר מאוד לעומת המצב שבו הייתה כאשר הייתה מאושפזת בבית הדר. הנתון האחרון שהובא בפני בית המשפט היה במועד חקירת ד"ר שפירא, לפני כ- 9 חודשים, והוא שמצב שלושת פצעי הלחץ אצל התובעת השתפר והם היו נקיים וללא זיהום, ודובר על ניתוח לניוד רקמה לצורך סגירת פצע אחד, אפשרות שהפצע השני, שהיה קטן ושטחי, ייסגר, והמשך טיפול בוואק בפצע השלישי. הנתבעים מעצימים לרעה את מצבה של התובעת, שעה שהנתונים מצביעים דווקא על שיפור רב וכשהמשך הטיפול יכול להיעשות בביתה. גם בעניין תוחלת החיים ישנה הסכמה של קיצור בן 15 שנים, כך שחישוב הפיצוי ייעשה ממילא בהתאם לכך.
במצב הדברים האמור, אין סיבה לפסיקת תשלומים עיתיים, שהיא החריג, אלא פיצוי חד פעמי כמקובל.

הנזק
נתוני יסוד
התובעת ילידת 11.1.71. תאריך תאונת הדרכים: 7.2.06. התובעת הייתה בת 35 במועד התאונה. בת 44 כיום. עובר לתאונה עבדה כאופה ברשת מגה (רבוע כחול ישראל בע"מ) (להלן: "מגה"). תאריך תחילת עבודתה במגה - 1.3.02.

הפסד שכר בעבר
בסיס השכר – עובר לתאונה עבדה התובעת במחלקת אפייה בחנות מגה – רשת רבוע כחול ישראל בע"מ, באשקלון. בשנת 2005, השנה שלפני התאונה, השתכרה התובעת 53,689 ₪ לשנה, על פי טופס 106 לשנה זו (ת/2 בתיק המוצגים מטעם התובעים), היינו סכום של 4,474 ₪ לחודש. הנתבעים הפנו אמנם לשכר רבע שנתי לפי אישור המל"ל, אולם משיש בידינו את טופס 106 שהוא אישור של מס הכנסה, יש להעדיפו, מה גם שאישור המל"ל אינו מתייחס לכל שנת 2005. שערוך הסכום הנ"ל להיום (הצמדה וריבית מאמצע התקופה) מביא לסכום של 5,649 ₪.

פנסיה ותנאים סוציאליים בעבר
התובעת טוענת כי מגה הפרישה עבורה בנוסף לשכרה, גם את הסכומים הבאים: 62 ₪ - קרן השתלמות (2.5% הפרשת מעביד); 73 ₪ - קופת גמל; 368 ₪ - פנסיה בקרן מיטבית (6% הפרשה פנסיונית ו- 6% פיצויי פיטורים). כמו כן, טוענת התובעת כי מגה נתנה לעובדים 9% הנחה לקניות ברשת בשווי הטבה של 400-300 ₪. סך הכל 803 ₪ (לפי 300 ₪ הטבה).

הנתבעים טוענים מנגד, כי התובעת לא סמכה טענותיה על מסמכים ויש לחשב את הפסד שכרה ללא התנאים הסוציאליים כפי שטענה אלא כפי שהשתכרה.

הכרעה
התובעת הגישה אישור מקופת תגמולים של עובדי הקואופרציה הצרכנית בישראל, נושא את שמה, על הפרשות לקופת תגמולים, קרן השתלמות, פיצויים ותגמולים, וכן דוח שנתי לעמית מקופת התגמולים הנ"ל לתקופה של 1.1.04 עד 31.12.04 על הפרשות לתגמולים ופיצויים (ת/8 בתיק המוצגים מטעם התובעים). ניתן גם לראות מתלושי השכר של התובעת עובר לתאונה (ת/3) כי אכן נעשו ההפרשות האמורות.

התובעת גם הגישה תמצית מידע לעובד בחברת רבוע כחול ישראל בע"מ (ת/7), לפיה זכאי העובד להנחה של 9% בקניות ברשת (בעמ' 9).

משהוכח כי אכן הופרשו לתובעת ההפרשות הנטענות על ידה, וכן זכאותה להנחה בקניות ברשת, יש להוסיף את כל ההפרשות וההטבות שפורט לעיל בסכום כולל של 803 ₪ לשכרה החודשי של התובעת. סכום זה כשהוא משוערך להיום (הצמדה וריבית מאמצע התקופה) עומד על 1,014 ₪.

סה"כ הפסד שכר בעבר

נכותה הרפואית של התובעת היא 100% לצמיתות מיום התאונה. לא יכול להיות חולק שגם נכותה התפקודית של התובעת, במצבה כפי שתואר לעיל, הינה 100%. התובעת נמצאת, אפוא, באי-כושר מלא מיום התאונה - 7.2.06 ועד היום – 9 שנים ו- 5 חודשים (113 חודשים). השכר החודשי המשוערך של התובעת, בתוספת פנסיה ותנאים סוציאליים, הינו 6,663 ₪ (1,014 ₪ + 5,649 ₪).
הפסד ההשתכרות של התובעת בגין תקופת העבר הינו, על כן, סכום של 752,919 ₪ (6,663 ₪ X 113).

הפסד שכר לעתיד
בסיס השכר - כפי שראינו, שכרה של התובעת עובר לתאונה היה 4,474 ₪, תנאים סוציאליים ונלווים 803 ₪, סה"כ 5,277 ₪ (קרן). סכום זה, משוערך להיום לצורך חישוב הפסד השכר לעתיד (הצמדה בלבד), הינו 6,338 ₪.

קידום ועלייה בשכר - התובעת טוענת כי היא הייתה צפויה לקידום בעבודתה. לטענתה, היא עברה מבחנים ועמדה לצאת לקורס מנהלי מחלקת אפייה, שבסיומו הייתה צפויה להתקדם והיקף משרתה היה עולה מ- 75% ל- 100%, שהוא היקף המשרה של מנהלים ברשת, והיא הייתה מקבלת גם החזר נסיעות ושעות נוספות גלובאליות.

תוספות לשכר - התובעת טוענת, כי גם ללא קידום בעבודתה, היא הייתה זכאית לקבלת התוספות הבאות בהתאם להסכם העבודה הקיבוצי, כדלהלן:
משכורת 13 - החל מהשנה השישית לעבודתה - תוספת של 450 ₪ לחודש;
קרן השתלמות - עלייה בהפרשות המעביד 5.5% מהשנה החמישית ו- 7.5% מהשנה השישית - תוספת של 152 ₪ לחודש;
קרן חסכון – הפרשות בשיעור של 1.5% לקרן חסכון החל מהשנה הרביעית - תוספת של 82 ₪ לחודש;
חופשה שנתית – העלאה של מכסת ימי חופשה שנתית מדי שנה עד ל- 26 ימים בשנה, סה"כ העלאה של 10 ימי חופשה - תוספת של 176 ₪ לחודש;
דמי הבראה – העלאה של מכסת דמי הבראה עד 9 ימים בשנה - תוספת של 280 ₪ לחודש;
תוספת ותק – העלאה בשיעור של 2% בשנה הרביעית, מאז ועד השנה ה- 15 תוספת ותק של 1% כל שנה, ומהשנה ה- 16 1.5% כל שנה, עד תקרה של 35 שנים, עלייה בשכר המשולב של עד 50% - תוספת של 2,968 ₪ לחודש.

סה"כ התובעת טוענת לעלייה בשכר של 4,108 ₪ לחודש לאורך השנים, והיא מבקשת 50% מסכום זה, בנוסף לשכרה הבסיסי, בסה"כ 8,562 ₪ (נראה שהחישוב מוטעה).

הנתבעים טוענים מנגד, כי טענות התובעת לקידומה הצפוי והתנאים הנלווים נטענו בעלמא ללא הוכחה ומבלי שהובא כל עד בעניין זה, בגדר ספקולציה או הערכה בלבד, כשגם בעלה של התובעת, שעבד אף הוא במגה, לא ידע להעיד על כך, ואין לתת להן משקל. התובעת גם לא הציגה את הסכם העבודה שלה. יש לקבוע את בסיס השכר לעתיד כפי שהתובעת השתכרה בעבר, לפני התאונה, ללא כל תוספת.

הכרעה
הטענות בדבר קידום צפוי של התובעת - הן התובעת הן בעלה, שעבד אף הוא במגה, כמנהל מחלקת אפייה בסניף קריית גת או אשקלון (תצהיר התובעת ת/2 סעיף 1[ח]; תצהיר התובע 2 ת/1 סעיף 1[י']; פרוט' מיום 20.9.11, עמ' 10, שו' 11), הצהירו בתצהיריהם כי התובעת הייתה אמורה לעבור קורס מנהלי מחלקת אפייה ולאחר מכן היה שכרה משביח בתוספות שונות (ת/2 סעיף 3; ת/1 סעיף 1). עם זאת, צודק ב"כ הנתבעים בטענתו שהתובעת לא המציאה כל מסמך בכתב להוכחת טענתה זו. לא הייתה כל מניעה שהתובעת תזמן לחקירה נציג מחלקת משאבי אנוש ממקום עבודתה על מנת שיעיד על קידומה הצפוי, מידת ודאותו, ותוספות השכר הנלוות לכך. בעלה של התובעת אמר בחקירתו כי הוא לא חשב שהיה צריך לזמן לעדות נציג מהמעביד, איש כוח אדם, שיעיד על כך, משום שהוא עצמו עבד בריבוע כחול ויודע את התנאים (פרוט' מיום 20.9.11, עמ' 11, שו' 21-20). הימנעותם של התובעים להזמין עד כאמור צריכה להיזקף לחובתם, והעדר כל ראיה חיצונית שתתמוך בטענתם בדבר קידום אפשרי של התובעת, אינם מאפשרים לקבל את טענותיהם בכל הנוגע לקידום התובעת והשבחת שכרה. מה גם שאיננו יכולים לקבוע אם התובעת הייתה מצליחה בקורס כזה, וגם אם כן – כמה מועמדים ישנם בקורס כזה ומה מידת הוודאות שהייתה נבחרת ומקודמת.

שקלתי להכיר העלאה גלובאלית בשכרה של התובעת נוכח העובדה שהייתה אישה צעירה בעת התאונה, בת 35 בלבד, ונכון לאותו מועד עבדה כבר במגה מזה 4 שנים, מחודש מרץ 2002. סביר להניח שלא הייתה משמשת באותו תפקיד במשך כל עשרות השנים שעוד נכונו לה עד פרישתה (לפחות כ- 30 שנה), וגם במסמך ת/7 של המעביד ישנו סעיף שעניינו קידום בתפקיד (ת/7, עמ' 3). מאחר ושכרה הכולל של התובעת להיום (הצמדה בלבד) עומד על 6,312 ₪ (5,277 ₪ קרן), שקלתי להעמיד את שכרה לצורך חישוב הפסד השכר לעתיד, על סכום של 7,500 ₪, כשסכום זה מביא בחשבון גם את ניכוי מס הכנסה שיש לנכות. עם זאת, לאור אי הוכחת הקידום כאמור בסעיף הקודם, ובמיוחד לאור עליית שכרה של התובעת גם ללא קידום, כפי שיפורט בסעיף הבא, סברתי שאין צורך להיזקק להעלאה גלובאלית מששכרה יועלה ממילא כאמור להלן.

טענות התובעת בדבר עלייה בשכרה גם ללא קידום – לטענת התובעת, בכל מקרה היה שכרה עולה בהתאם להסכם העבודה שלה עם המעביד, גם בלי שתקודם למנהלת מחלקה. לטענת בעלה של התובעת - התובע 2, הסכם העבודה של התובעת עם מגה נשאר אצל המעבידה (פרוט' מיום 20.9.11, עמ' 12, שו' 5). ב"כ התובעים טען בסיכומי התשובה שהגיש, כי התובעת לא עבדה בחוזה עבודה אלא בהסכם קיבוצי ותנאי ההסכם צורפו על ידה. הסכם העבודה אכן לא הוגש, אולם בנספח ת/7 - מידע של המעביד ונוהלי עבודה, פורטו הזכויות המגיעות לעובד.

על פי ת/7 (עמ' 7-5) מגיעים לכל עובד, והתובעת בכלל זה, בין היתר, התנאים הבאים:
תוספת ותק – לאחר השלמת שלוש שנות עבודה, משולמת תוספת ותק מצטברת (ריבית דריבית), כדלקמן: בגין שנת העבודה הרביעית - 2% מהשכר המשולב, בגין שנות העבודה החמישית עד החמש עשרה - 1% כל שנה, בגין שנות העבודה 16 ומעלה - 1.5% כל שנה, ועד תקרה של 35 שנות עבודה.
במועד התאונה התובעת עבדה כבר 4 שנים, ומכאן שהיא קיבלה כבר את תוספת הוותק הראשונה של 2% מהשכר המשולב ותוספת הוותק הבאה שהייתה מגיעה לה היא זו של אחוז אחד בשנה בגין 10 השנים הבאות, ולאחר מכן 1.5% בגין כל שנה ב- 20 השנים שלאחר מכן (עד התקרה של 35 שנות עבודה). עליות אלה מביאות לתוספת ותק כוללת של 2,182 ₪ בחודש.

משכורת 13 – תוספת זו מגיעה לעובדי מגה החל מהשנה השלישית ואילך. במועד התאונה התובעת הייתה בסוף שנת העבודה הרביעית שלה במגה. מכאן, שהתובעת קיבלה בשנה שלפני התאונה משכורת 13. בטופס 106 שהגישה התובעת בגין שנת 2005 (ת/2), שהיא השנה שקדמה לתאונה, מופיע סכום אחד כולל של כל מה שקיבלה התובעת באותה שנה. היות שמדובר בסכום כולל, הרי שהוא כולל גם תשלום משכורת 13 שהגיעה לה על פי ת/7, ועל בסיס זה נקבע כאמור בסיס שכרה של התובעת.

קרן השתלמות - ההפרשות לקרן ההשתלמות נעשות על ידי מגה החל משנת העבודה הרביעית, שאז שיעור השתתפות המעביד הוא 2.5%, בשנה החמישית שיעור ההשתתפות של המעביד הוא 5.5%, ומהשנה השישית ואילך שיעור השתתפות המעביד הוא 7.5%. יש לחשב תוספת זו לפי 7.5% לחודש משכרה החודשי של התובעת, מוצמד להיום (הצמדה בלבד) (ללא תנאים סוציאליים) - 5,373 ₪, סה"כ 403 ₪ לחודש (7.5% X 5,373).

קרן חסכון – ההפרשות לקרן חסכון נעשות על פי ת/7 החל משנת העבודה הרביעית, כששיעור הפרשות המעביד הוא 1.5%. יש לחשב תוספת זו לפי 1.5% לחודש משכרה החודשי של התובעת, מוצמד להיום (הצמדה בלבד) (ללא תנאים סוציאליים) - 5,373 ₪, סה"כ 81 ₪ לחודש (1.5% X 5,373).

חופשה שנתית - מכסת החופשה השנתית המגיעה לתובעת עולה במשך השנים בהתאם לוותק שצובר העובד, עד לתקרה של 26 ימי חופשה.
על פי הפסיקה, כאשר חישוב השכר נעשה לפי 26 ימי עבודה בחודש, 12 חודשים בשנה, הוא כולל תשלום גם בגין ימי חופשה וחגים. וכך נפסק: "...וגם אם נאמר, שהמערערת זכאית לחופשה שנתית בהתאם לחוק הנ"ל, הרי שאין המערערת זכאית לפיצוי כספי בגין דמי החופשה השנתית שלא קיבלה. והטעם לכך הוא זה: המערערת זכתה לפיצוי כספי מלא, כאילו עבדה במשך השנה כולה, וכאילו לא קיבלה חופשה כלל; ומכאן, שאין היא זכאית גם לשכר מלא עבור תקופת החופשה וגם לדמי חופשה" (ע"א 675/82 סלמן-אסדי נ' כהן, פ"ד לח(4) 449, 457).

דמי הבראה - עובר לתאונה, עמדה מכסת דמי ההבראה של התובעת על 7 ימים בשנה. נראה כי דמי ההבראה עובר לתאונה נכללים בטופס 106 לשנת 2005 שהמציאה התובעת (ת/2 בתיק המוצגים מטעם התובעים) . על פי ת/7 מכסת דמי ההבראה המגיעים לעובד במגה עולה עם השנים ומגיעה עד למכסה מקסימלית של 16 ימי הבראה בוותק של 25 שנים ומעלה. מדובר, אפוא, בתוספת כוללת של 9 ימי הבראה בשנה. שווי יום הבראה במגזר הפרטי עומד היום על פי צו ההרחבה על סכום של 378 ₪. בחישוב שנתי התוספת המקסימלית שהייתה מגיעה לתובעת הינה 3,402 ₪ לשנה (378 ₪ X 9 ימים), דהיינו הפסד חודשי של 283.5 ₪.

כל התוספות שפורטו לעיל מביאות להעלאה מקסימלית של 2,950 ₪. התובעת מבקשת 50% בלבד מהעלייה, לאור העובדה שמדובר בתוספות המצטברות במדורג במהלך שנות העבודה העתידיות. מקובל עליי כי לאור העליות במרכיבים השונים ובשיעורי העליות בכל מרכיב לאורך השנים, יש להעמיד את הפיצוי על 50% מהתוספות, דהיינו 1,475 ₪.

לאור האמור, אני מעמיד את שכרה הכולל של התובעת, שכר + תנאים סוציאליים ונילווים, לצורך חישוב הפסדי שכר לעתיד, על סכום של 7,813 ₪ (6,338 ₪ + 1,475 ₪).

אובדן כושר ההשתכרות – התובעת טוענת כי יש לחשב את הפיצוי בגין הפסד שכרה לעתיד לפי אובדן כושר השתכרות מלא (100%). ד"ר פרבר קבעה שהתובעת איבדה את כושר העבודה לחלוטין. התובעת העידה על מגבלותיה, ובהתאם להשכלתה ולמקצועה אין סיכוי שתמצא עבודה. הנתבעות גם לא חקרו את התובעת או את ד"ר פרבר על כך.

לטענת הנתבעים, ככל שלא תתקבל טענתם שמקומה של התובעת במוסד סיעודי, יש לחשב את הפיצוי בגין הפסדי שכר לעתיד לפי גריעה של 80% מכושר ההשתכרות. הנתבעים מפנים בעניין זה לפסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (ת.א. 3135/04 שובבו נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ (פורסם בנבו) (13.5.13)), בו דובר בנפגע שנכותו הרפואית נקבעה בשיעור 100% בגין פראפלגיה, 40% בגין חולשה בינונית ביד ימין, 20% בגין חולשה קלה ביד שמאל, 20% בגין PTSD, ו- 10% בגין הגבלה בתנועות ע"ש גבי, וביהמ"ש קבע את הגריעה בכושר השתכרות בשיעור 80%.

הנתבעים טוענים עוד בסיכומיהם המשלימים, כי ד"ר לנה בירגר, מנהלת המחלקה הסיעודית המורכבת בבית הדר, אמרה בחקירתה שהתובעת עושה טיפול במשקולות, מלבד ההגבלה בהרמת כתף ימין, בגפיים העליונות הטווחים מלאים גם אקטיבית והתובעת יכולה להרים יד למעלה ולהחזיק אותה, לתובעת אין מגבלה בעבודה במחשב והיא משתמשת בו לתעסוקה ומבחינה קוגנטיבית ותקשורתית מצב התובעת תקין ואין לה בעיה. התובעת אמרה בעדותה המשלימה ביום 20.10.14 כי אחרי שהכל יסתדר עם פצעי הלחץ בכוונתה להצטרף לקבוצת כדורסל נכים, ומאז שחרורה מבית הדר היא עוסקת בהכנת זרי פרחים למתנות.

הכרעה
המקרה שבפנינו שונה מזה שבפסק הדין אליו הפנו הנתבעות, שם קבעה המומחית שמונתה מטעם בית המשפט בתחום השיקום, ד"ר פרבר (המומחית הממונה גם אצלנו בתחום השיקום), כי אין כל מניעה למצוא לתובע עבודה ראויה מתאימה ובית המשפט קיבל קביעה זו והסתמך עליה. באותו מקרה אף הובאו ראיות שלאחר התאונה התובע אכן עבד בביתו מול מחשב כמנהל תחום שיווק וקשרי לקוחות בחברה שעסקה בבנייה וקידום אתרים באינטרנט, עבודה שכללה בעיקר שיחות טלפוניות ופגישות עם לקוחות. לאור זאת קבע בית המשפט כי לתובע פוטנציאל השתכרות מוכח בשיעור 20%.

בניגוד למקרה הנ"ל, אצלנו קבעה ד"ר פרבר בחוות דעתה בצורה ברורה כי התובעת אינה מסוגלת לעבוד ולהתפרנס למחייתה (חוות הדעת - במ/1, בעמ' 6, תחת הכותרת "עבודה"). ד"ר פרבר נחקרה על חוות דעתה זו ולא נשאלה כל שאלה בעניין זה או על אפשרות השתלבותה של התובעת בעבודה. במהלך חקירתה אמרה ד"ר פרבר כי התובעת לא יכולה ללכת והיא מרותקת למיטה ולכיסא גלגלים, צריך להיות מישהו על ידה 24 שעות, היא לא יכולה להתרומם לכיסא גלגלים וכל חצי שעה צריך לעזור לה להתרומם כדי למנוע פצעי לחץ, ובכל פעולה היא צריכה עזרה (פרוט' מיום 27.2.12, עמ' 48, שו' 6-3, 20; עמ' 49, שו' 30). לא הובאו כל ראיות לכך שהתובעת עבדה בעבודה כלשהי לאחר התאונה או כי יש לה פוטנציאל השתכרות כלשהו כיום. לתובעת אף נכות רפואית גבוהה יותר, לרבות נכות קשה בתחום האורולוגי. גם מעדותה של ד"ר ברגר לא עולה שלתובעת יכולת השתכרות כלשהי במצבה דהיום.

לאור כל האמור, יש לקבוע כי נכותה התפקודית של התובעת היא 100% ויש לחשב את הפסדי ההשתכרות של התובעת לעתיד על בסיס אובדן כושר השתכרות מלא.

גיל הפרישה - התובעת טוענת כי יש לחשב את הפסד ההשתכרות שלה לעתיד עד גיל 67. היא אינה מנויה בסוג העובדים המנויים בסעיף 2 לחוק גיל פרישה, התשס"ד-2004 (להלן: " חוק גיל פרישה"), והנתבעות לא הביאו ראיה לנוהל פרישה של נשים במגה. סעיף 4 לחוק גיל פרישה קובע חובת גיל פרישה בגיל 67 ולכל המוקדם בגיל 64 כזכאות ולא כחובה.

הנתבעים טוענים כי בהתאם להוראות חוק גיל פרישה ולפסיקה יש לחשב את הפסד ההשתכרות של התובעת לעתיד עד גיל 62.

הכרעה
איני רואה סיבה לא לחשב את הפסד ההשתכרות של התובעת עד גיל 67. כך גם נהגו בתי המשפט. סעיף 3 בחוק גיל פרישה קובע כי הגיל בו זכאית אישה לפרוש מעבודתה בשל גילה ולקבל גמלה בשל פרישתה הינו 62, כשלגבי אישה שנולדה בשנת 1955 ואילך, כמו התובעת, קובע סעיף 9 בחוק זה שתוקם ועדה ציבורית לבחינת גיל זכאותה לפרישה, ועד להחלטת ועדת הכספים בעניין זה שאמורה להינתן עד 31.12.2016, יהיה גיל הזכאות לפרישה כקבוע בחלק ב' בתוספת, דהיינו 64 שנה. סעיף 4 בחוק גיל פרישה קובע גיל פרישת חובה של 67, לגבר ולאישה. משלא הוכחה מדיניות גיל הפרישה במקום העבודה של התובעת, ולאור גילה של התובעת, שכיום היא בת כ- 45 שנה, יש לחשב את הפסד ההשתכרות לעתיד של התובעת עד הגיל שבו הייתה זכאית לעבוד במגה, שהוא גיל פרישת חובה, דהיינו 67 (ע"א 8181/06 הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון המנוח אטיאס דוד ז"ל (פורסם בנבו) (21.1.10), פסקה 11; ת.א. (י-ם) 5376/03 עזבון המנוחה פלונית ז"ל נ' נפתלי (פורסם בנבו) (29.11.05), סעיפים 18-17).

יוער, כי פסק הדין אליו הפנו הנתבעים (ת.א. (מחוזי מרכז) 13757-02-09 יושע נ' כוכב (פורסם בנבו) (10.10.11)), עסק בתובעת שעבדה כפקחית בעיריית חולון והייתה כבת 45 במועד פסק הדין. כל שיש באותו פסק דין הוא חישוב הפסד כושר השתכרות לעתיד עד גיל 62, ללא הסבר מדוע הועמד שם גיל הפרישה של התובעת עד גיל זה, ואין לראות בו משום קביעה כי חישוב גיל הפרישה לנשים בגילה של התובעת צריך להיות עד גיל 62.

סה"כ הפסד שכר לעתיד

גילה של התובעת כיום הוא 44 שנים ו-6 חודשים. בפני התובעת עוד 22 שנים ו- 6 חודשים עד גיל פרישה מעבודה - 67. קיצור תוחלת חייה המוסכם של התובעת של 15 שנה, אינו פוגע באמור לעיל. שכרה של התובעת לצורך חישוב הפסד השכר בעתיד הועמד על 7,813 ₪, נכון להיום.
הפסד ההשתכרות של התובעת לעתיד הינו, אפוא, סכום של 1,532,643 ₪ ( 7,813 ₪ X 196.1658 (מקדם היוון ל-270 חודשים - 22 שנים ו- 6 חודשים).

עזרת צד ג'
עזרת צד ג' לעתיד
התובעת מבקשת עזרת צד ג' של שני מטפלים זרים במשך 24 שעות ביממה ועובד נוסף שאינו מטפל שיבצע את עבודות משק הבית. התובעת מתבססת על חוות דעתה של ד"ר פרבר בה קבעה כי התובעת זקוקה לעזרה סיעודית, כולל שינויי תנוחה, במשך 24 שעות ביממה, זקוקה בהעברות לעזרה של שני מטפלים, ובנוסף היא זקוקה לעזרה ברוב עבודות משק הבית. לטענת התובעת, אדם אחד אינו יכול לעמוד במעמסה של טיפול בתובעת ובצורך לשנות תנוחות כל חצי שעה ביום וכל שעתיים בלילה, וקביעתה של ד"ר פרבר שפצעי הלחץ שבגינם הייתה התובעת מאושפזת הינם תוצאה של טיפול לא מספק, הינה ראיה לכך שהעסקת מטפל זר אחד מסכנת אותה. התובעת טוענת עוד כי היקף העזרה שהיא נצרכת לו גבוה משמעותית מהיקף העזרה שנפסק בע"א 3375/99 אקסלרד נ' צור שמיר חברה לבטוח בע"מ, פ"ד נד(4) 450, שם נפסק סכום של 12,000 ₪ ובהצמדה להיום 15,830 ₪, עבור עזרת מטפל אחד ועזרה אקטיבית בת 4-3 שעות ביממה. בפסקי דין מאוחרים יותר נפסקו פיצויים בגין עזרת צד ג' גם בסכומים של 20,000 ₪ עבור מטפל זר ומטפל נוסף בהעברות (ע"א 3417/00 יניב נ' הדר), 18,000 ₪ (ע"א 9040/03 היימן נ' מגדל) ו- 28,000 ₪ עבור עזרת שני מטפלים (ת.א. (מחוזי מרכז) 37652-12-09 מדינת ישראל נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ).

התובעת הגישה חוות דעת בה פורטה עלות מטפל זר (חוות דעת ד"ר איילה שיפמן, ת/36), לפיה עלות מטפל זר היא 8,000 ₪ בחודש, עלות מטפל נוסף בהעברות 6,835 ₪, ועלות עובד בעבודות משק הבית 6,076 ₪. בסה"כ 20,911 ₪ לחודש, ולאחר הצמדה מיום מתן חוות הדעת (עד הגשת הסיכומים) - 22,740 ₪ לחודש.

סך הכל, מבקשת התובעת לפסוק לה במרכיב עזרת צד ג' לעתיד, ממועד הגשת הסיכומים ועד תום תוחלת חייה של התובעת, סכום של 4,730,000 ₪ (212.2878 X 0.98 X 22,740 ₪).
בגין תקופת המעבר, מחודש ינואר 2013, אז הפסיקה התובעת להעסיק עובדת זרה, עד ליום 1.1.15, מבקשת התובעת לפסוק לה סכום של 5,000 ₪ לחודש.

הנתבעים טוענים כי התובעת אינה זקוקה לעזרת מטפל במשך 24 שעות. לטענתם, בפסיקה נקבע גם לגבי קוודרופלגים, כי העזרה האקטיבית הינה בהיקף של 4-3 שעות ביום בלבד (ע"א 3375/99 אקסלרד נ' צור שמיר חברה לבטוח בע"מ, פ"ד נד(4) 450). העובדה שד"ר פרבר העידה שמישהו צריך להיות ליד התובעת 24 שעות ביממה אין משמעותה שמדובר בעזרה אקטיבית של 24 שעות ביממה. ד"ר פרבר העידה שהאדם השני, לרבות בכל הקשור להעברות, לא חייב להיות מטפל ויכול להיות בן משפחה. הנפגע בעניין אקסלרד סבל מקוודרופלגיה ספסטית מתחת לחולייה 4C, משותק בגפיו ללא שליטה על הסוגרים, שהוא שיתוק גבוה יותר משל התובעת, הסובלת משיתוק כתוצאה משבר בחולייה 8C, וכפי שציינה ד"ר פרבר בחוות דעתה, התובעת מתפקדת ביד שמאל, עצמאית באכילה, עוזרת בלבוש וברחצה של פלג הגוף העליון כפי יכולתה, מטפלת בקולוסטומיה בעצמה ואף עוסקת בעבודות יד בהדרכה. הפסיקה אליה הפנו התובעים מתייחסת למקרים קשים יותר משל התובעת ואינה רלוונטית. הנתבעים הפנו גם לעדותה של ד"ר לנה בירגר מבית הדר ולחקירתה המשלימה של התובעת, מהן עולה כי התובעת יכולה לבצע פעולות שונות, להרים את ידיה, לזרוק כדור וכד'.

הנתבעים מבקשים לדחות טענות התובעת לעובד משק בית בנוסף למטפל, שכן הוכח בעדות בעלה של התובעת שהמטפלת שהעסיקו ביצעה גם את עבודות הבית השונות, לרבות בישול, קניות וסידורים. גם בהסכם עם המטפלת אולגה קוקורה מיום 2.5.10 (נ/2) מצוין שחלק מעבודות המטפלת הן טיפול במשק הבית, לרבות בישול, קניות וסידורים. גם בעלה של התובעת, ככל בעל, יסייע בעבודות הבית השונות כגון קניות, סידורים וכו'.

הנתבעים הגישו חוות דעת מטעמם לגבי עלות מטפל זר (חוו"ד עו"ס גדעון האס, נ/16), לפיה עלות מטפל זר עם מחליף ישראלי לסוף שבוע היא 7,861 ₪ לחודש, עלות מטפל זר עם מחליף זר לסוף שבוע היא 7,038 ₪ לחודש, ועלות מטפל זר ללא מחליף לסוף שבוע היא 5,980 ₪ לחודש. הנתבעים טוענים כי יש להעדיף את חוות דעת המומחה מטעמם, שכן חוות דעתו מפורטת ומנומקת וכוללת התייחסות לזכאות התובעת להשתתפות בסיעוד מקופת החולים, בניגוד לחו"ד המומחית מטעם התובעת, שהינה לקונית, מתייחסת לסכומים גלובאליים ללא פירוט, אינה מפנה לנתונים עליהם ביססה את חוות דעתה, ואף מתעלמת מזכאות התובעת להשתתפות בסיעוד מקופת חולים לאור העובדה שמדובר בתאונת עבודה.

הנתבעים טוענים כי לאור הסכומים שנקבעו בפסיקה למקרים קשים יותר משל התובעת, יש להעמיד את הפיצוי בגין עזרת צד ג' לעתיד בסכום של 10,000 ₪ לחודש, כשמסכום זה יש לנכות סכום של 1,655 ₪ לחודש בגין השתתפות קופת חולים לאומית בהוצאות הסיעוד של התובעת, כפי שעולה ממכתב קופת החולים (נ/17), ולאחר שהתובעת לא פעלה ואינה פועלת למצות את זכותה בעניין זה, ובסה"כ 8,345 ₪ לחודש.

התובעת טוענת בעניין זה, כי קופת החולים דורשת ממנה תלוש או חשבונית לצורך ההשתתפות בתשלום למטפלת, ומאחר והיא אדם פרטי היא אינה מוציאה חשבוניות או קבלות ועל כן אינה מקבלת השתתפות בתשלום למטפלת.

בסיכום האמור, טוענים הנתבעים כי יש לפצות את התובעת בגין עזרת צד ג' לעתיד בסכומים הבאים:
היה והתובעת תשהה במוסד סיעודי – פיצוי בסך 500 ₪ לחודש בגין נסיעות מיטיבים בלבד, עד גיל 69.5 (תום תוחלת חיים) – 109,594 ₪ (500 ₪ X 219.1885).
היה והתובעת תשהה בביתה – 1,829,128 ₪ (8,345 ₪ X 219.1885).

הכרעה
ד"ר פרבר קבעה בחוות דעתה (במ/1) כי התובעת זקוקה לעזרה סיעודית, כולל שינויי תנוחה, במשך 24 שעות ביממה. עוד קבעה כי בהעברות זקוקה התובעת לעזרה של שני מטפלים, ובנוסף, זקוקה לעזרה ברוב עבודות משק בית. בחוות דעתה המשלימה הפנתה ד"ר פרבר בעניין צרכיה של התובעת לקביעותיה בחוות דעתה הראשונה. בתשובות לשאלות הבהרה (במ/2) הבהירה ד"ר פרבר כי גם במעברים בעזרת מנוף תזדקק התובעת לעזרה של שני מטפלים, וכי יש צורך בשני מטפלים בו זמנית בעת העברות, והיא אינה יכולה לקבוע מי בפועל יבצע פעולה זו (למשל בן משפחה). עוד כתבה ד"ר פרבר בתשובות ההבהרה כי לא נראה לה סביר שמטפל קבוע יעבוד 24 שעות ביממה וגם יעשה עבודות משק בית.

ד"ר פרבר קבעה, אם כן, בחוות דעתה, את צרכיה של התובעת – שני מטפלים ועובד נוסף. גם בשאלות הבהרה שהפנתה אליה הנתבעת חזרה ד"ר פרבר על כך שהתובעת זקוקה לשני מטפלים. בחו"ד המשלימה שנתנה ד"ר פרבר חזרה והפנתה שוב לצרכים שאותם קבעה בחוות דעתה הראשונה. בחקירתה נשאלה ד"ר פרבר בעניין זה:
"ש. במצב שהיה עד להחמרה שאירעה מבחינת שעות, מה היקף העזרה האקטיבי שאת היית מעריכה שהיא היתה זקוקה לו? בלי קשר לליווי והשגחה 24 שעות"
והשיבה:
"ת. צריך להיות מישהו על ידה 24 שעות. היא לא יכולה להתרומם לכיסא גלגלים וכל חצי שעה צריך לעזור לה להתרומם כדי למנוע פצעי לחץ, היא לא יכולה להתהפך במיטה לתנוחה אחרת וצריך לעשות זאת כל שעתיים. כנראה שלא עשו זאת אך היא צריכה. בכל פעולה היא צריכה עזרה. איני יכולה להגדיר כמות שעות פעילה, פעילות כזו צריכים לעשות 24 שעות" (פרוט' מיום 27.2.12, עמ' 48, שו' 6-1).

הנתבעים לא ביקשו לחקור את ד"ר פרבר אחרי שהתובעת חזרה לביתה ב- 2014, אם חל שינוי בקביעותיה. אין סיבה שלא לקבל עקרונית את חוות דעתה של ד"ר פרבר, המומחית השיקומית מטעם בית המשפט, שבדקה את התובעת פעמיים.

ד"ר פרבר קבעה, כאמור, כי התובעת זקוקה לעזרה סיעודית מלאה כולל שינויי תנוחה במשך 24 שעות ביממה. לשם כך יש להעמיד לתובעת מטפל קבוע במשך 7 ימים בשבוע, 24 שעות ביממה. באשר למטפל השני, קבעה ד"ר פרבר כי הוא נדרש לצורך העברות של התובעת בהן צריך עזרה של שני מטפלים בו זמנית, כשמדובר בהעברות בעזרת מנוף. נראה כי הכוונה היא להרמות והעברות מן המיטה לכסא גלגלים ובחזרה. העברות כאלה נדרשות לצורך ישיבה, העברה למקלחת, יציאה מהבית להתאווררות, טיולים, ביקורים, וגם בילויים, שכל אלו מגוון פעולות שוטפות של חיי יומיום, שכל אדם צריך להן, גם אם הוא משותק במצב כמו של התובעת.
לצורך ההעברות הנדרשות לביצוע כל הפעולות הנ"ל נזקקת התובעת לשני מטפלים בו זמנית, כאמור. מאחר ומדובר בפעולות המבוצעות במהלך כל שעות היום, יש להעמיד לתובעת מטפל נוסף ל- 12 שעות לפחות, שיש בו לכסות את הפעולות האמורות במשך היום. ניתן להניח במידה רבה של סבירות, שהרמת התובעת במיטתה על מנת למנוע פצעי לחץ או שינוי תנוחתה במיטה, הנדרשים 24 שעות, אינם במסגרת העברה אל מחוץ למיטה, ואינם מצריכים עזרה של שני מטפלים בביצוע פעולות אלו. מכאן עולה שאין צורך במטפל השני בשעות הלילה, ומבחינה זו נראה כי אין צורך במטפל נוסף ל- 24 שעות ודי ב- 12 שעות כאמור. יוער כי הגב' שיפמן כתבה בחוות דעתה כי המטפלת השניה יכולה להיות 5-4 שעות מפוצלות ביום, אולם חוות דעתה של הגב' שיפמן הינה לצורך העלויות בלבד, לצרכים שנקבעו על ידי ד"ר פרבר, שהיא המומחית השיקומית וחוות דעתה היא זו העדיפה בכל הנוגע לצרכיה של התובעת. גם עניין פיצול השעות של המטפלת השניה שקבעה הגב' שיפמן נראה בעייתי ליישום.

בהקשר זה יצויין כי בעלה של התובעת עובד במשרה מלאה (פרוט' מיום 20.9.11, עמ' 9, שו' 17-16), ואיני רואה כל מקום להטיל על הבעל לשמש בתקן של מטפל נוסף קבוע מרגע שהוא חוזר מהעבודה או בשבתות וחגים. לתובעת דרושים שני מטפלים לצורך העברות בשל מצבה הנובע מהתאונה, ובעלה אינו צריך להיות אחד מאותם שני המטפלים שהיא נזקקת להם רק על מנת להיטיב בכך את הוצאות הנתבעים. די בכך שסביר כי ממילא יצטרך לעשות כן מעת לעת לכשיידרש, בשעות שהמטפל הנוסף לא יעבוד.

הן ד"ר פרבר הן הגב' שיפמן אמרו בחוות דעתן כי התובעת נזקקת גם לעובד שיעסוק בעבודות משק בית. ד"ר פרבר אמרה אמנם, בתשובה לשאלות הבהרה, כי לא נראה לה סביר שמטפל קבוע יעבוד 24 שעות ביממה וגם יעשה עבודות משק בית, אולם נראה שכוונת הדברים הייתה רק לאותו מטפל שיעבוד בעזרה סיעודית לתובעת במשך כל שעות היום והלילה לרבות העברות. מאחר והמטפל השני מיועד לעזרה בהעברות בלבד, סביר כי זמנו יהיה בידו בין העברה להעברה. ניתן, על כן, לקבוע שהמטפל השני יעסוק גם בעבודות משק הבית, דהיינו ניקיון, קניות, בישול, כביסה וכדו', בשים לב להיקף השעות שנקבע להעסקתו, דהיינו 12 שעות ביממה.

אינני מקבל את חוות דעתו של מר גדעון האס מטעם הנתבעות, שכתב בחוות דעתו כי די לתובעת בעזרה של מטפל אחד, שגם יעסוק בעזרה סיעודית לתובעת ובהעברות וגם בעבודות משק הבית. אני מעדיף על פניו את חוות דעתה של ד"ר פרבר, המומחית מטעם בית משפט, שהיא סבירה והגיונית יותר, מה גם שחוות דעתו של מר האס הינה יותר לעניין העלויות והזכאויות.

התובעת ביקשה בסיכומיה לפסוק לה עזרת צד שלישי של עובד זר מלא, עובד נוסף שיסייע לו בהעברות לפי 5 שעות ביום 7 ימים בשבוע, ועובד נוסף במשק בית גם זאת לפי 5 שעות ביום, כשלפי חישובו הסכום הכולל בגין העובדים הנ"ל הוא 20,911 ₪. אני סבור, לאחר שמיעת הראיות, כי צרכיה של התובעת נכונים יותר לפי מה שקבעתי, כאמור.

לסיכום האמור לעיל, אני קובע כי התובעת תזדקק לעובד אחד במשך 24 שעות 7 ימים בשבוע, ועובד שני במשך 12 שעות ביום 7 ימים בשבוע, לסיוע בהעברות וניהול משק הבית.

לפי חו"ד גב' שיפמן, עלות שכרו של מטפל, עובד זר, 7 ימים בשבוע, 24 שעות ביממה, כולל מחליף בסופי שבוע, חופשות וחגים, ביטוחים, וכו', היא 8,000 ₪. עלות של מטפלת ישראלית היא 8,000 ₪ למשמרת של 8 שעות. עלות שעת עבודה של מטפל נוסף, ל- 6-4 שעות, היא 45 ₪ לשעה.

לפי חו"ד מר האס, עלות שכרו של מטפל, עובד זר עם מחליף ישראלי לסוף שבוע, היא 7,861 ₪ לחודש. עלות מטפל זר עם מחליף זר לסוף שבוע היא 7,038 ₪ לחודש. עלות מטפל בהעסקה ישירה (לא דרך חברת כח-אדם) היא 25-24 ₪ לשעה, בתוספת 25% זכויות סוציאליות, ותוספת עבור עבודת ערב, שבת וחג.

ההבדל בעלות המטפל הזר בין שתי חוות הדעת אינו גבוה. 8,000 ₪ לפי גב' שיפמן (כולל מחליף) ו- 7,038 ₪ - 7,861 ₪ (כולל מחליף) לפי מר האס. משכך, ועל מנת שהתובעת לא תימצא במצב שבו לא יהיה בפיצוי כדי לממן את המטפל, ייעשה החישוב לפי חוות הדעת של הגב' שיפמן, כשהחישוב מתבסס על עלות עובד זר באמצעות חברת כח אדם, בסכום של 8,000 ₪ לחודש (שהוא זול בהרבה ממטפל ישראלי ל- 24 שעות).

באשר למטפל/ת השני/ה, מקובלים עלי דבריה של הגב' שיפמן שרצוי שהמטפלת תהיה דוברת עברית או רומנית על מנת שתוכל לתקשר עם התובעת ועם משפחתה ולשמש לה אוזן קשבת בשעות הרבות ובכל המצבים הקשים בהם היא מצויה (ת/36, עמ' 9, ס' ד'). הגב' שיפמן העריכה עלות המטפלת בסכום של 45 ₪ לשעה, ל- 6-4 שעות. מאחר וקבענו כי צרכיה של התובעת מזקיקים מטפלת נוספת למשך 12 שעות ביום, שגם תעסוק במשק הבית, הרי שהסכום צריך להיות נמוך יותר לשעות האמורות. משהעריכה גב' שיפמן משמרת של 8 שעות בסכום של 8,000 ₪, אני מעמיד משמרת של 12 שעות על סכום של 12,000 ₪.

מר האס העריך את עלות המטפל השני בסכום של 25-24 ₪ לשעה + 25% לתוספות סוציאליות + תוספת לשעות הערב, שבת וחג. לפי הערכה זו של מר האס, עלות עובד זה (בתוספת זכויות סוציאליות בלבד) מביאה אותנו לסכום דומה ל- 12 שעות ביום. יוער כי לא ברור מהו הסכום הסופי לשעה על פי מר האס, לאחר שלא כימת את התוספות הנוספות. כמו כן, העלות לשעה שנוקב מר האס מתבססת על העסקה ישירה ולא על העסקה באמצעות חברת כ"א.

לסיכום האמור בסעיף זה, התובעת זכאית לתשלום בגין עזרת צד ג' לעתיד בסכום של 8,000 ₪ לחודש עבור עובד זר ל- 24 שעות ביממה ו- 12,000 ₪ עבור מטפל/ת ל- 12 שעות ביום + עבודות משק בית, ובסה"כ 20,000 ₪ לחודש. מסכום זה יש לנכות את ההשתתפות של קופת חולים לאומית בגין עזרה סיעודית בבית.

הנתבעים המציאו מסמך מקופת חולים לאומית, בחתימת הגב' אירית פינק, מנהלת מחלקת ארגון שרותים רפואיים ובקרה תהליכית, אגף רכש ובקרה (נ/17 בתיק המוצגים מטעם הנתבעות). בסעיף 12 במכתב זה כתוב כדלהלן: "קופת חולים לאומית נושאת בהשתתפות הוצאות טיפול סיעודי רפואי בבית בהיקף של 8 שעות ליום לכל היותר, בשיעור מקסימלי של עד 1/3 משכרו החודשי של העובד הסיעודי, ובכל מקרה לא יותר מ- 1,655 ₪ לחודש. הזכאות להשתתפות ההחזר הכספי יבוצע בכפוף להגשה של העתק מחוזה ההתקשרות עם העובד הסיעודי ובו מפורטים כמות השעות ועלות השירותים, וכן בכפוף להמצאת קבלות מקור ו/או תלושי שכר".

התובעת אמרה בעדותה כי קופת חולים לאומית לא משתתפת בתשלום למטפלת. לטענתה: "הם ביקשו תלוש או חשבונית. אני לא מוציאה לה חשבוניות, אני לא חברה... אני בן אדם פרטי אני לא יכולה להוציא קבלה" (פרוט' מיום 27.2.12, עמ' 56, שו' 30-22).

לא ניתן לקבל את טענתה הנ"ל של התובעת. התובעת יכולה להמציא לקופת חולים לאומית את החשבוניות שהיא תקבל מחברת כח האדם שבאמצעותה תעסיק את המטפל הזר. משכך, יש לנכות מעלות המטפל את השתתפות קופת חולים לאומית בעלות זו, בסכום של 1,655 ₪ לחודש.

יש לחשב את הפיצוי בגין עזרת צד ג' לעתיד עד תום תוחלת חייה של התובעת, אשר הועמדה על 69.5 שנה, דהיינו עוד 25 שנים. הפיצוי בגין מרכיב זה הינו סכום של 18,345 ₪ לחודש (1,655 ₪ - 20,000 ₪). לאחר היוון עומד סכום זה על סך של 3,868,529 ₪ (18,345 ₪ X 210.8765 (מקדם היוון ל- 25 שנים)).

עזרת צד ג' לעבר
התובעת טוענת כי היא והעדים מטעמה העידו לגבי היקף העזרה בביתה לאחר שחרורה מבית לוינשטיין, הכוללת גם מטפלת זרה ועזרת בני משפחה בהעברות, בסופי שבוע במשק בית ובניידות.

על בסיס צרכיה של התובעת והעלויות כפי שפורטו לעיל, מבקשת התובעת לפסוק לה במרכיב עזרת צד ג' לעבר את הסכומים הבאים:
2/2006 – 9/2006 - תקופת האשפוז בסורוקה ובבית לוינשטיין = 30,000 ₪ (6 חודשים X 5,000 ₪).
10/2006 – 12/2012 - התקופה שהייתה בביתה - 1,705,500 ₪ (75 חודשיםX 22,740 ₪), בצרוף ריבית = 1,947,000 ₪.
1/2013 – 1/2015 - התקופה שברובה שהתה בבית הדר, בה לא העסיקה מטפלת זרה = 120,000 ₪ (24 חודשיםX 5,000 ₪).

לטענת הנתבעים, הסכומים אותם מבקשת התובעת נסתרו בחקירתו של בעלה, שהעיד שהם קיבלו היתר להעסיק מטפלת בשנת 2006 והם משלמים לה שכר מינימום + 30%, שהם לדבריו סך של 5,330 ₪ בחודש. לפי ההסכם עם המטפלת (נ/2) משולם לה שכר בסך 2,900 ₪ בחודש. התובעים לא הגישו אישורים על הסכומים ששולמו בפועל למטפלות ויש בהמנעותם כדי לפעול לחובתם. בחקירתה המשלימה אמרה התובעת כי מאז שחרורה מבית הדר היא מעסיקה מטפלת אחת, משלמת לה סכום של 5,500 ₪ לחודש ללא חופשות, הבראה, או ביטוח, אך היא לא הביאה את הסכם ההעסקה.

הנתבעים טוענים כי יש לפצות את התובעת בגין עזרת צד ג' לעבר בסכומים הבאים:
2/2006 – 9/2006 - תקופת האשפוז בבתי החולים ברזילי, אסף הרופא ובית לוינשטיין – 3,500 ₪ (7 חודשיםX 500 ₪ - פיצוי בגין נסיעות מיטיבים בלבד).
9/2006 – 5/2012 – ממועד השחרור מבית לוינשטיין עד האשפוז בבית הדר (תקופה בה הייתה התובעת בביתה) – 197,200 ₪ (68 חודשים X 2,900 ₪).
5/2012 – 4/2014 (מועד הגשת הסיכומים המקוריים) - התקופה בה שהתה התובעת בבית הדר – 11,500 ₪ (23 חודשיםX 500 ₪ פיצוי בגין נסיעות מיטיבים בלבד).

הכרעה
התובעת הצהירה בתצהירה כי בשל מגבלותיה הקשות, בהיותה משותקת מהצוואר ומטה, כמפורט בסעיפים 4 (י"ד), 7 ו- 9 בתצהירה (ת/2), העסיקה מיום שהשתחררה מבית חולים לוינשטיין ארבע מטפלות זרות. לדבריה, אחרי שנה הן רצו לעזוב לאור הטיפול הקשה בה, והייתה מטפלת שעזבה אותה "מהיום להיום". העלות החודשית של מטפלת הייתה 8,000 ₪ לפחות. המטפלת גרה אתה בבית וכל עלויות המחייה שלה נופלות עליה, כולל כלכלה, מים וחשמל, והיא מעריכה את עלות הכלכלה בסכום של 2,000-1,500 ₪ (תצהיר ת/2, ס' 9 (ג)). התובעת הוסיפה שהטיפול במשק הבית ובה, מאז שוחררה מבית חולים לוינשטיין, נפל ברובו על בעלה שעוזר למטפלת, נוהג עבורה ממקום למקום, מסיע אותה לטיפולים, מטפל בה בסופי שבוע אם אין מטפלת וסועד אותה בכל. אחיו של בעלה מסייע אף הוא ועוזר בשעות היום כשבעלה לא נמצא, וגם שתי בנותיה שהיו קטינות באותה תקופה.

התובעת אמרה בחקירתה הראשונה כי בעלה הוא זה שטיפל בנושא המטפלות. לדבריה, היא משלמת כ- 8,500 עד 10,00 ₪ לחודש למטפלת עם כל התוספות (פרוט' מיום 27.2.12, עמ' 57, שו' 7-1). היו אצלה ארבע מטפלות אחרי התאונה. גם לאחר שהשתחררה מבית חולים לוינשטיין והייתה מאושפזת מעת לעת בבתי חולים, הייתה אתה המטפלת האחרונה בשם אולגה, והיא אינה זוכרת אם החתימו אותן על אישורים לקבלת הכסף (שם, עמ' 58, שו' 26-14). בחקירתה השניה, לאחר שהתובעת השתחררה מבית הדר לביתה, אמרה התובעת כי מיום 1.10.14 יש לה מטפלת חדשה, באמצעות חברת כח אדם, והיא משלמת לה 5,500 ₪, ללא חופשות, הבראה או ביטוח (פרוט' מיום 20.10.14, עמ' 87, שו' 22-21).

בעלה של התובעת אמר בתצהירו דברים דומים, כשלדבריו, מיום השחרור היו להם חמש מטפלות וארבע מחליפות, אחת עבדה 10 חודשים, שניה שנתיים, שלישית עבדה חודש ועזבה, רביעית עבדה כשנה וחמישית עובדת כ- 8 חודשים ורוצה לעזוב (נכון למועד הגשת התצהיר ת/1). בחקירתו אמר הבעל כי המטפלת האחרונה עובדת כבר למעלה משנה וחצי. עוד אמר הבעל בחקירתו שהוא עשה רישום של כל התשלומים ששילם למטפלות, אולם לא צרף אותו לתצהירו. לחלק מהעובדות לא שילם את שכרן והוא עדיין חייב להן כספים (פרוט' מיום 20.9.11, עמ' 31, שו' 31-14).

התובעת לא הציגה מסמכים שיהיה בהם כדי ללמד על ההוצאות שהוציאה בעבר, בכל התקופות השונות, בין כשהייתה מאושפזת בבתי חולים, בין כשהייתה בביתה, בין כשהייתה בבית הדר. לא הומצאו קבלות על הוצאות למטפלת או עובדת משק בית, לרבות נקיון, ולא הומצאו קבלות על הוצאות בני הבית. הסכומים שהתובעת מבקשת בסיכומיה בגין הוצאות עבר מתבססים על עלות המטפלים לפי חוות דעת ד"ר פרבר ואיילה שיפמן, המתייחסות לצרכים לעתיד, כאשר בכל הנוגע לתקופות שהייתה מאושפזת בעבר אין כל הסבר לסכום הנדרש. בהקשר זה ראינו כי לכל צד אומדנו שלו.

האישורים היחידים שצרפה התובעת בעניין זה לתיק המוצגים מטעמה הינם על עמלה ששילמה בגין שרותי תיווך לחברת שרותי כח אדם סיעודי בשם "אדיב", מיום 24.10.06, בסכום השווה ל- 600$ (2,550 ₪), אישורים על תשלומי ביטוח לעובד סיעודי בחברת הראל מיום 24.10.06 בסכום של 2,024 ₪ (7 חודשים), ומיום 30.10.08 בסכום של 887 ₪ (5 חודשים), אגרת רישוי למשרד הפנים בסך 150 ₪ מיום 16.1.07 ואגרת תמ"ס לשוהם – יחידת סמך לעובדים זרים, מיום 19.3.07 ע"ס 260 ₪ (ת/18 עד ת/24 בתיק המוצגים מטעם התובעת).

מהאישורים הנ"ל עולה כי התובעת אכן העסיקה מטפלות זרות כאשר הייתה בביתה, הגם שאין רצף של אישורים בהקשר זה ולא לגובה התשלומים ששולמו למטפלות.

אין לקבל טענת הנתבעים כי לתובעת הייתה מטפלת אחת ויש לחשב את הפיצוי על פי מטפלת אחת בלבד, שכן התובעת אמרה בחקירתה שאין לה אמצעים כספיים, ובפסק דין זה נפסקות ההוצאות כפי המגיע לתובעת בשל מצבה.

לאור מצבה הקשה של התובעת, שעליו לא יכול להיות חולק, וכן עדויות התובעת ובעלה בתצהיריהם ובחקירותיהם, נראה לי כי יש להעמיד את הפיצוי בגין העבר, על פי חלוקה לתקופות האשפוז ולתקופה שבה הייתה בביתה, כדלהלן:
ממועד התאונה, 7.2.06 עד 5.9.06 (7 חודשים).
בתקופה זו הייתה התובעת מאושפזת בבתי החולים ברזילי, סורוקה, בית הדר, ובית לוינשטיין, ועיקר ההוצאות, כלכלה ועזרה מוגברת בבית בטיפול בשתי הבנות ובמשק הבית, היו של בעלה של התובעת. אני מעמיד את הפיצוי בגין תקופה זו על סכום של 3,000 ₪ לחודש, ובסה"כ 21,000 ₪ (3000 ₪ X 7 חודשים).
מיום 5.9.06 עד יום 30.5.12 (5.9 שנים).
בתקופה זו הייתה התובעת בביתה והעסיקה עובדת זרה כמטפלת. בחודשים האחרונים אמנם אושפזה לסירוגין במספר בתי חולים בשל הרעות במצבה, אולם מדובר בתקופות קצרות יחסית ולא באשפוז קבוע והתובעת העידה כי המטפלת הייתה אתה בתקופה זו. אני מעמיד את הפיצוי בגין תקופה זו על סכום של 8,000 ₪ לחודש, עלות כוללת של העסקת עובדת זרה, כפי שהעידה התובעת, סכום המתאים לעלויות שקבעו המומחים. לסכום זה יש להוסיף 1,500 ₪ לחודש, על פי אמדן, בגין הוצאות העזרה המוגברת של הבעל במשק הבית והטיפול בבנות, לאחר שלא היכרנו במטפלים נוספים בתקופה זו, ובסה"כ 9,500 ₪ לחודש. סך הפיצוי בגין תקופה זו הינו 655,500 ₪ (9,500 X 69 חודשים).
מיום 30.5.12 עד יום 6.7.14 (2.1 שנים) (פרוט' מיום 20.10.14, עמ' 79, שו' 23-22).
בתקופה זו הייתה התובעת מאושפזת בבית הדר. העמדנו את הפיצוי בגין תקופת אשפוז על סכום של 3,000 ₪ לחודש (ס"ק א' לעיל). סכום הפיצוי בגין תקופה זו הינו, אפוא, 75,000 ₪ (3,000 ₪ X 25 חודשים).
מיום 6.7.14 ועד היום (12 חודשים).
בתקופה זו הייתה ונמצאת התובעת בביתה, לאחר ששוחררה מבית הדר.
העמדנו את הפיצוי בגין התקופה בה הייתה התובעת בביתה על סכום של 9,500 ₪ לחודש (ס"ק ב' לעיל). סכום הפיצוי בגין תקופה זו הינו, אפוא, 114,000 ₪ (9,500 ₪ X 12 חודשים).

סיכום הפיצוי בגין עזרת צד ג' לעבר הוא 865,500 ₪. סכום זה, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מאמצע התקופה הינו 1,092,831 ₪.

ניידות ואחזקת רכב
נסיעות עד למועד רכישת הרכב
התובעת מבקשת פיצוי בגין נסיעות, עד מועד רכישת רכב מותאם עבורה בתאריך 15.9.07, לפי התקופות כדלקמן:
תקופת האשפוז הראשונה 2/06 – 4/06: בגין נסיעות שנסעה משפחת התובעת לשלושה בתי חולים - ברזילי, אסף הרופא ובית לוינשטיין, על פי המרחקים שנסעו לטענתם מהבית לבתי החולים וחזרה, לפי עלות של 2 ₪ לק"מ, סה"כ 35,000 ₪;
נסיעות בתקופה שעד לרכישת הרכב – לטענת התובעת, ממועד התאונה ועד רכישת הרכב בתאריך 15.9.07 שילמה עבור נסיעות לצרכיה האישיים, עליהם לא קיבלה החזר עד היום, סכום של 28,360 ₪ (ת/27), בצירוף הצמדה וריבית עד הגשת הסיכומים המקוריים, סה"כ 39,000 ₪.

הנתבעים טוענים כי ככל שהתובעת נזקקה לנסיעות לצורך טיפולים רפואיים, כל הוצאות הנסיעה לקבלת טיפול רפואי ממומנות על ידי המוסד לביטוח לאומי בהתאם לחוק. לפי ת/27 (כנראה הכוונה לת/37) ב"כ התובעת כבר פנה לקופת החולים לקבלת החזר בגין הוצאות נסיעה לטיפולים עד לרכישת הרכב על ידה, ולפיכך אין לפסוק פיצוי בגין הוצאות אלה.

הכרעה
נסיעות בתקופה מהתאונה ועד רכישת הרכב
מיום התאונה, הייתה התובעת מאושפזת בבתי החולים הבאים:
מהתאונה - 7.2.06 ועד 27.2.06 הייתה התובעת מאושפזת בבית חולים ברזילי באשקלון.
מיום 27.2.06 ועד 9.3.06 הייתה מאושפזת בבית חולים אסף הרופא בצריפין, אז הועברה לבית הדר.
מיום 10.3.06 ועד 19.3.06 הייתה מאושפזת שוב בבית חולים ברזילי.
מיום 19.3.06 ועד 5.9.06 הייתה מאושפזת בבית לוינשטיין ברעננה, ממנו שוחררה לביתה.

בתאריך 15.9.07 רכשה התובעת, לדבריה, רכב מותאם עבורה.

באשר לנסיעות בני המשפחה בתקופה בה הייתה התובעת מאושפזת בבתי חולים – התובעת לא הגישה קבלות בגין נסיעות שנסעו בני משפחתה – בעלה ובנותיה, לצורך ביקורה בבתי החולים בהם היית מאושפזת. באשר למרחקים, טענה בתצהירה כי המרחק מיד מרדכי, מקום בו התגוררה המשפחה, לאשקלון, הוא כ- 15 ק"מ, לבית חולים לוינשטיין הוא 75 ק"מ, ולבית חולים אסף הרופא כ- 50 ק"מ. לדבריה, בעלה בא לבקר אותה כמעט כל יום ועלות הנסיעות הייתה כ- 50,000-40,000 ₪ (תצהיר ת/2, ס' 9(א)). גם בעלה של התובעת כתב בתצהירו כי הוא נסע אל התובעת בזמן שהייתה בבתי חולים ברזילי ובית לוינשטיין על בסיס יומיומי, וכי הוא מעריך הוצאות אלו בכ- 40,000 ₪ (תצהיר ת/1, ס' 4(א)).

התובעים, כאמור, לא המציאו קבלות. עם זאת, מדובר בתקופה ארוכה בה הייתה התובעת מאושפזת, לרבות חצי שנה בבית לוינשטיין ברעננה, מקום שהיה מרוחק ממגורי המשפחה באותו זמן, בקיבוץ יד מרדכי בדרום הארץ, ואין ספק שנגרמו למשפחה הוצאות נסיעה לביקור התובעת בבתי החולים השונים, ואני מאמין לתצהירי התובעים שהביקורים היו כמעט על בסיס יומיומי עקב מצבה של התובעת.
לאור האמור, אני פוסק לתובעת, על דרך האומדן, בגין נסיעות בני משפחה בתקופות האשפוז (7 חודשים) סכום גלובאלי של 20,000 ₪.

באשר לנסיעותיה של התובעת בכל התקופה שמאז התאונה ועד רכישת הרכב המותאם עבורה - ד"ר פרבר קבעה בחוות דעתה הראשונה כי התובעת זקוקה להסעות ברכב מסוג VAN עם מנגנון להרמת כסא גלגלים לתוך הרכב. התובעת נזקקה, אפוא, להסעה מיוחדת בכל נסיעה שעשתה, מאז התאונה (7.2.06) ועד לרכישת הרכב המותאם לצרכיה (15.9.06).

התובעת הגישה פירוט ריכוז נסיעות של "אמבולנס פיני" (ת/26) בגין נסיעות שונות שנערכו בחודשים יוני-ספטמבר 2006 מיד מרדכי בו התגוררה התובעת לבית לוינשטיין ובחזרה, בחודשים פברואר – אפריל 2007 ממשען לשער הנגב ובחזרה, ממשען לבית חולים ברזילי ובחזרה, ממשען לתל אביב או אשקלון ובחזרה, ובחודשים יולי-ספטמבר 2007 ממשען לאשקלון או תל אביב וחזרה. התובעת צרפה חשבוניות של "אמבולנס פיני" (ת/26) מהחודשים יולי, אוגוסט, אוקטובר, נובמבר 2006, ו- ינואר, מרץ, אפריל, מאי, יוני, יולי, אוגוסט, ספטמבר, אוקטובר (עבור חודש ספטמבר) 2007, בסכום כולל של 45,950 ₪. על מרבית החשבוניות צוין יעד הנסיעה ועל חלקן כי מדובר בנסיעות לטיפולים. בעלה של התובעת אמר בתצהירו כי בזמן שהתובעת הייתה מאושפזת בבית לוינשטיין והתחילה לצאת הביתה, דאגו לאמבולנס שיסיע אותם לבית, והוא מעריך הוצאות אלו בכ- 29,000 ₪ (תצהיר ת/1, ס' 4(ב)). יוער כי גם התובעת כתבה בתצהירה שסך כל הנסיעות בהתאם לחשבוניות הוא כ- 29,000 ₪ (ת/2, ס' 9(ב)(2)). בדיקה מדוקדקת של החשבוניות שהוגשו על ידי התובעת בתיק המוצגים מטעמה (ת/26) העלתה כי סכום החשבוניות בגין הנסיעות גבוה יותר - 45,950 ₪.

בסיכומיו טען ב"כ התובעים כי התובעת לא קיבלה החזר על נסיעות עבור צרכיה האישיים בתקופה שעד לרכישת הרכב בסכום של 28,360 ₪ (סעיף 7(ב) בסיכומים). בעניין זה אמרה התובעת בתצהירה: "פניתי לקבל החזר מקופת חולים אבל הם דורשים כל מיני דרישות ועדיין לא קיבלתי החזר" (ת/2, ס' 9(ב)(3)).

בתאריך 16.11.07 פנה ב"כ התובעת לקופת חולים לאומית בבקשה לקבל החזר עבור נסיעות לטיפולים שביצעה התובעת. במכתב נכתב כי מצורפות לו חשבוניות בגין נסיעות אלו. המכתב הוגש, החשבוניות שצורפו לו לא הוגשו (ת/37).

מכל האמור לעיל עולה אי בהירות בנושא הנסיעות הנטענות. מהטענות עולה לכאורה כי התובעת לא קיבלה כל החזר מקופת חולים לאומית בגין הנסיעות. התובעת טענה שהיא נדרשה "כל מיני דרישות", כך שגם לא ברור אם היא קיבלה או זכאית לקבל החזר מקופת חולים לאומית. מאחר והתובעת התייחסה בתצהירה, בתצהיר בעלה ובסיכומיה לסכום של כ- 29,000 ₪ בלבד שלא הוחזר לה, ולא לסכום הכולל של החשבוניות כפי שעולה מסיכום החשבוניות, ולא ברור אם מדובר בטעות חישובית גרידא או בסכום ההחזר הנתבע, הרי משהעמידה התובעת את סכום הנסיעות הנתבע על ידה על סך של 28,360 ₪, אני מקבל סכום זה במרכיב החזר הנסיעות לתובעת. ככל שהיו לתובעת הוצאות גבוהות יותר בהתאם לסיכום החשבוניות, יקוזז ההפרש כנגד הזכאות להחזר מקופת חולים. לסכום זה יש לצרף ריבית והפרשי הצמדה למדד, ובסה"כ 35,809 ₪.

עלות רכישת רכב
לטענת התובעת, ועדת ניידות של המל"ל קבעה לתובעת 100% מוגבלות בניידות. ועדה לגודל רכב המליצה על רכב טרנספורטר T-5 עם מעלון ואביזרים נלווים, כפי שגם המליצה ד"ר פרבר בחוות דעתה. ביום 15.9.07 רכשה התובעת את הרכב הנ"ל בסכום של 223,571 ₪ מתוכם שילמה התובעת סכום של 44,644 ₪ עבור הרכב, כשהשאר מומן על ידי הביטוח הלאומי, וסכום של 3,000 ₪ עבור השתתפות באביזרים (ת/29), בסה"כ 47,000 ₪, בצירוף הצמדה וריבית עד מועד הגשת הסיכומים - 62,000 ₪ (ס' 7(ג)(2) בסיכומי התובעים, ס' 9(ג)(3) בתצהיר ת/2, ס' 4(ג)(2) בתצהיר ת/1).

הנתבעים טוענים כי התובעת קיבלה מענק מהמל"ל לרכישת רכב בסכום של 113,053 ₪. כן אושר לה סכום נוסף של 57,419 ₪ בגין אביזרי רכב הכרחיים, ולאחר פטור של 95% שולם על ידי התובעת בפועל סכום של 3,300 ₪ בלבד (חו"ד בעז מוגילבקין, נ/11).

הכרעה
על פי המסמכים שצרפה התובעת בגין רכישת הרכב (ת/29), בתאריך 1.5.07 הזמינה התובעת רכב מותאם עבורה ושילמה בגינו סכום של 44,644 ₪ בשיקים דחויים ליום 30.8.07.
עלות הרכב שנרכש על ידי התובעת הייתה 223,571 ₪ (ת/29). טענתם של הנתבעים כאילו התובעים שילמו בגין הרכב סכום של 3,300 ₪ בלבד, נסתרת על ידי חוות הדעת של מר בעז מוגילבקין מטעמם (נ/11). לפי חוות דעתו וחישובו של מר מוגילבקין, מחיר רכישת הרכב, לאחר הפחתת 75% בגין פטור חלקי ממסים ולאחר הפחתת מענק רכישה מהמל"ל בסכום של 113,053 ₪, הוא סכום של 48,843 ₪, ולסכום זה יש להוסיף כ- 6,000 ₪ בגין נועל כסא, חגורת בטיחות מיוחדת ורמפה. כפי שמציין מר מוגילבקין בחוות דעתו, התובעים שילמו בגין הרכב כ- 44,000 ₪ ו- 3,300 ₪ עבור אביזרים, מכאן שהתובעים שילמו בגין הרכב פחות ממה שמוגילבקין עצמו קבע בחוות דעתו כמחיר רכישה. אין, אם כן, בטענת הנתבעים בעניין זה ממש.

לאור המסמכים שהמציאה התובעת, הנתמכים גם בחוות דעת המומחים, התובעת זכאית לסכום של 44,644 ₪ בגין רכישת הרכב ו- 3,300 ₪ בגין אביזרים, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה למדד מיום התשלום בגין הרכישה – 30.8.07, סה"כ 64,776 ₪.

הנתבעים טוענים כי לתובעת היה רכב כבן שנתיים במועד התאונה וסביר שהייתה מחליפה אותו בבוא היום בעתיד, ובעלה של התובעת אכן רכש רכב לאחר התאונה בנוסף לרכב "הנכים".

בעלה של התובעת הצהיר כי יש לו רכב מהעבודה שמשמש את המשפחה בשעות הפנאי, בעוד רכב הנכים משמש אך ורק את התובעת ולנסיעות שכל המשפחה נוסעת יחד, ואלמלא התאונה ומצבה של התובעת לא הייתה כל סיבה להחזיק ברכב זה. אני מקבל הסבר זה של התובעים.

עלות אחזקת רכב/ ניידות בתקופה שמאז רכישת הרכב
התובעת צרפה חוות דעת בעניין עלות אחזקת רכב של הכלכלן משה קצין (ת/33), לפיה עלות אחזקת מכונית מסוג וואן הינה 3,238 ₪ לחודש, ועלות האביזרים לרכב הינה 511 ₪ לחודש (נכון למועד חוות הדעת). התובעת טוענת שיש להעדיף את חוות דעתו של מר קצין, המומחה מטעמה בעניין זה, על פני חוות דעתו של המומחה מטעם הנתבעים, השמאי בועז מוגילבקין, שקבע עלות נמוכה יותר, שכן האחרון התעלם מחובת הביטוח באיתוראן, מהצורך להחליף אביזרים ולבטח אותם, ומהעלויות בעת החלפת הרכב. המומחה מטעם התובעת התייחס אף לשווי רכב נמוך מזה שאושר על ידי המל"ל ונרכש, ופרט כיצד הגיע לחישוביו ומה מחיר רכישת רכב בעת החלפתו.

התובעת מבקשת תשלום בגין עלות אחזקת רכב/ניידות בתקופה שמאז רכישת הרכב, כדלקמן:
עבר
בגין התקופה שבין 9/07 – 12/12 (ממועד רכישת הרכב עבור התובעת בהיותה בביתה עד אשפוזה בבית הדר) - 225,344 ₪ (3,521 ₪ X 64 חודשים), בצרוף ריבית עד מועד הגשת הסיכומים -262,000 ₪.
בגין התקופה שבין 1/13 – 1/15 (תקופת אשפוז התובעת בבית הדר) – 48,000 ₪ (2,000 ₪ X 24 חודשים).

עתיד
ממועד סיכומי התובעת ועד תום תוחלת חייה של התובעת - 732,000 ₪ (3,521 ₪ X 0.98 X 212.2878).

בגין אביזרי ניידות מבקשת התובעת פיצוי כולל לכל התקופות בסכום של 170,000 ₪ (ס' 7(ג)(7) בסיכומי התובעים).

התובעת טוענת כי אין לנכות מעלות אחזקת הרכב כל ניכוי בגין שימוש שאינו תאונתי, שכן גם לאחר התאונה החזיקה המשפחה ברכב פרטי, כך שלא צמחה כל הטבה למשפחה מהרכב שנקנה עבור התובעת. כמו כן, מחודש מרץ 2011 מחזיק בעלה של התובעת ברכב שמסופק לו על ידי העבודה, גם לצרכיו האישיים (ת/32), כך שאלמלא התאונה לא הייתה כל הוצאה משפחתית עבור רכב.

הנתבעים טוענים כי יש להביא בחשבון של עלויות אחזקת הרכב את ההוצאות שהתובעת הייתה מוציאה ממילא עבור עצמה בגין רכישה ואחזקה של מכונית משפחתית ממוצעת או בגין שימוש בתחבורה ציבורית, וכן את התועלת שתצמח מהרכב לבני משפחה אחרים שיעשו שימוש באותו רכב. הנתבעים הגישו חוות דעת של שמאי הרכב בעז מוגילבקין בעניין עלויות ניידות ואחזקת רכב (נ/11), לפיה עלות אחזקת מכונית פרטית חדשה הינה 2,850 ₪ בחודש, ועלות אחזקת מכונית פרטית משומשת הינה 1,970 ₪ בחודש. עלות אחזקת רכב מסוג ואן כפי שאושר לתובעת הינה 2,240 ₪ (בטעות כנראה נכתב בסיכומי הנתבעים 3,238 ₪ - ס' 52).

הנתבעים טוענים כי יש להעדיף את חוות דעתו של המומחה מטעמם, שהתייחס לנתוניה העובדתיים של התובעת. התובעת התעלמה בחישוביה מהקיצור הצפוי בתוחלת חייה. חוות דעתו של המומחה מטעמה מתעלמת מנתוניה של התובעת, לרבות מהעובדה שלתובעת היה במועד התאונה רכב כבן שנתיים שסביר שהייתה מחליפה בעתיד, וכפי שהוכח אכן נרכש על ידי בעלה של התובעת רכב אחרי התאונה, בנוסף לרכב הנכים.

לאור האמור, הנתבעים טוענים כי הפיצוי המגיע לתובעת בגין ניידות/אחזקת רכב, הוא כדלקמן:
עבר
מחודש מאי 2012 ועד הגשת הסיכומים המקוריים התובעת שהתה בבית הדר, ולא נגרמו לה בתקופה זו הוצאות בגין ראש נזק זה.
לגבי התקופות בעבר בהן לא נמצאה התובעת באשפוז, לא מגיע לתובעת פיצוי שכן כל הוצאות הנסיעה לטיפולים רפואיים ממומנות על ידי המוסד לביטוח לאומי.
משכך, אין לפסוק לתובעת פיצוי בגין הוצאות ניידות/אחזקת רכב בעבר.
עתיד
ככל שהתובעת תשהה במוסד סיעודי בעתיד, לא תזדקק לרכב, ואין לפסוק לה פיצוי.
אם תשהה התובעת בביתה (כפי שהמצב כיום), יש להעניק לה פיצוי בגובה ההפרש בין עלות אחזקה חודשית של רכב מסוג ואן שאושר לה (ובהתאם להמלצת ד"ר פרבר), בסך 2,850 ₪, לבין עלות אחזקת רכב משומש, כפי שהייתה התובעת מוציאה לכל הפחות גם אלמלא התאונה, בסך 1,970 ₪ (נ/11), דהיינו סכום של 880 ₪ לחודש, ובסה"כ 192,886 ₪ (880 ₪ X 219.1885 (מקדם היוון ל- 26.5 שנים עד גיל 69.5 – תום תוחלת חיים)).
לחילופין, יש לחשב את הפיצוי לפי עלות אחזקת רכב מסוג ואן בסך 2,850 ₪ לחודש, בניכוי 40% בגין ההוצאות שהייתה מוציאה התובעת ממילא כל אחזקת רכב, ובסה"כ 374,812 ₪ (2,850 ₪ X 60% X 219.1885 (מקדם היוון ל- 26.5 שנים עד גיל 69.5 – תום תוחלת חיים)).

הכרעה
ב"כ הצדדים לא חקרו האחד את מומחהו של האחר, לא מר קצין ולא מר מוגילבקין. אני מעדיף בהקשר זה את חוות דעתו של מר קצין, המומחה מטעם התובעים, שכן מוגילבקין לא כלל בתחשיבו הוצאות ביטוח שונות כמו איתוראן ואביזרים, ואף הוסיף לחוות דעתו הנחות שונות שאינן תואמות את העובדות בפועל. על בסיס חו"ד זו עשו הנתבעים חישובם בחלופה אחת לפי היות התובעת במוסד סיעודי, שעה שהתובעת הינה בביתה. כמו כן, חישבו הנתבעים לשיטתם את החלופות של הפיצוי לעתיד, כשהתובעת בביתה, לפי ההפרש בין אחזקה חודשית של רכב ה- VAN שמחזיקה התובעת ובין אחזקה חודשית של רכב משומש כפי שהייתה מוציאה התובעת, לטענתם, גם אלמלא התאונה, ואולם התובעת מחזיקה ברכב VAN חדש ובהתאם לכך יש לחשב את עלות אחזקתו. כבר אמרנו כי מקובל עלינו הסברו של הבעל שיש לו רכב נוסף ממקום העבודה שלו שהוא זה שמשמש את המשפחה בשעות הפנאי בעוד רכב ה- VAN מיועד לצרכי התובעת או כאשר כל המשפחה נוסעת יחד, ואלמלא צרכים אלו של התובעת לא היה לה צורך ברכב זה.

עבר
לאור האמור, תפוצה התובעת בגין אחזקת רכב לעבר מיום רכישת הרכב – 30.8.07, עד 30.5.12 (57 חודשים), תקופה שבה הייתה התובעת בביתה ולא הייתה מאושפזת, לפי עלות של 3,238 ₪ לחודש (חוו"ד קצין), סה"כ 184,566 ₪ (3,238 ₪ X 57 חודשים), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מחצי התקופה, 226,184 ₪.

מיום 30.5.12 עד יום 6.7.14 (2.1 שנים), תקופה בה הייתה התובעת מאושפזת בבית הדר, ההוצאות בגין הרכב הינן הוצאות אחזקה ואביזרים בלבד, ללא הוצאות דלק ושמנים, תיקונים וצמיגים, בסכום כולל של 1,112 ₪ (חו"ד קצין ת/33, בעמ' 10), דהיינו סכום של 2,126 ₪ לחודש. ב"כ התובעים חישב בסיכומיו את הסכום בגין תקופה זו לפי עלות נמוכה יותר של 2,000 ₪ לחודש (ס' 6(ב) בסיכומים), ומשכך תחושב עלות האחזקה בתקופה זו לפי סכום זה.
יחד עם זאת, בחקירתה השנייה אמרה התובעת כי בזמן שהייתה בבית הדר הם מכרו את הרכב כיוון שלא היה לה צורך בו ולאחר שחרורה הגישה בקשה לרכישת רכב חדש כמו שהיה לה (פרוט' מיום 20.10.14, עמ' 90, שו' 32-23, עמ' 91, שו' 7-1). הנתבעים לא התייחסו לעניין זה בסיכומי ההשלמה שהגישו, אף שהתייחסו בהם לדברים אחרים שאמרה התובעת בעדותה השנייה. אין אנו יודעים גם מתי בדיוק מכרה את הרכב ומתי נרכש הרכב החדש. מאחר והעניין לא עלה על ידי מי מהצדדים מצד אחד, ומצד שני לא ניתן להתעלם מעובדת מכירת הרכב, אני מעמיד את מועד המכירה על אמצע התקופה שבה שהתה התובעת בבית הדר, היינו שנה מיום אשפוזה שם. בגין תקופה זו זכאית התובעת להוצאות האחזקה ואביזרים בלבד, בסכום של 24,000 ₪ (2,000 ₪ X 12 חודשים), בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מחצי התקופה, סה"כ 24,421 ₪.
יוער, כי התובעת אמרה עוד בחקירתה השנייה שהם קיבלו כסף עבור מכירת הרכב, אולם לא ידעה לומר כמה. עניין זה לא הובהר, ומכל מקום גם לא נטען בסיכומי ההשלמה מטעם הנתבעים. מצד שני, התובעת מצדה לא ביקשה בסיכומי ההשלמה פיצוי לצורך רכישת רכב חדש.

בגין התקופה שמיום 6.7.14 ועד היום (שנה), תקופה בה שוחררה התובעת מבית הדר וחזרה לביתה, זכאית התובעת לפיצוי בגין אחזקת רכב מותאם למצבה, וזאת, החל מ- 1.11.14, לאור עדותה שבאוקטובר עדיין לא היה לה רכב חדש, בסכום של 3,238 ₪ לחודש (פיסקה ראשונה בסעיף זה). בגין תקופה זו זכאית התובעת לסכום של 27,523 ₪ (3,238 ₪ X 8.5 חודשים), בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מחצי התקופה, סה"כ 27,511 ₪.

לתובעת מגיע פיצוי גם בגין עלות אביזרים לרכב, סכום שלא חושב במסגרת עלות האחזקה ויש להוסיפו לפי חו"ד המומחים, בגין כל התקופה מיום רכישת הרכב (30.8.07), למעט תקופה של שנה וחמישה חודשים שבה לא היה לה רכב לאחר שמכרה אותו. סכום הפיצוי בגין האביזרים הינו, אפוא, 39,858 ₪ (511 ₪ X 78 חודשים), בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מחצי התקופה, סה"כ 48,846 ₪.

עתיד
באשר לעתיד, זכאית התובעת לפיצוי בגין עלות אחזקת רכב בסכום של 3,238 ₪, וכן 511 ₪ בגין אביזרים, סה"כ 3,749 ₪, משוערך ממועד חו"ד קצין (1.7.09) להיום (הצמדה בלבד), סה"כ 4,147 ₪, עד תום תוחלת חייה של התובעת, אשר הועמדה על 69.5 שנה, דהיינו עוד 25 שנים. לאחר היוון עומד סכום זה על סך של 874,505 ₪ (4,147 ₪ X 210.8765 (מקדם היוון ל- 25 שנים)).

התאמות דיור
התובעת מפנה לחוות הדעת של ד"ר פרבר שקבעה שהתובעת תזדקק לדירה בקומת קרקע מותאמת עם מעברים רחבים, חדר רחצה ושירותים מרווחים, וכן חדר נוסף למטפל.

התובעת מפנה גם לחוות דעת המומחית מטעמה הגב' אילה שיפמן (ת/36), שקבעה שצרכיה של התובעת כיום הינם דירה בגודל 154 מ"ר. עובר לתאונה התגוררה התובעת בדירת 70 מ"ר, ולכן מדובר בתוספת של 84 מ"ר להם נזקקת התובעת בשל התאונה.
לטענת התובעת, המחיר למ"ר ששילמה הינו 32 ₪, שהוא מחיר מ"ר בדירה ולא מחיר מ"ר בבית קרקע. מדובר בתוספת עלות חודשית של 2,688 ₪ (84 מ"ר X 32 ₪). לפיכך, הפיצוי לו עותרת התובעת בגין התאמות דיור לעתיד הינו 559,217 ₪ (2,658 ₪ X 212.2878 X 0.98).

התובעת טוענת כי יש להעדיף את חוות דעתה של שיפמן על פני חוות דעתו של המומחה מטעם הנתבעים, דן ברלינר, שכן שיפמן היא מומחית בריפוי בעיסוק ולהתאמת דיור, ונימקה כיצד הגיעה לגודל של כל חדר וחדר, בעוד שברלינר, שהוא מהנדס, לא נימק את חוות דעתו, ערך חישוביו בהתאם לדירה בבניין קומות, בסתירה לחוו"ד ד"ר פרבר, והפחית את המחיר למ"ר על ידי הוספת המרפסת לשטח הדירה ללא הצדקה.

בתשובה לטענת הנתבעים כי גב' שיפמן אינה מהנדסת וכי עלויות ההתאמות לא נקבעו על ידה בחוות דעתה, התובעת טוענת כי בפסיקה נקבע שאת התאמת הדיור מבצע מי שאמון על התאמת דירות לנכים בכיסא גלגלים, וחוות דעתה של גב' שיפמן, שנתנה חוות דעת באותו תיק, אושרה (ע"א 2985/96 מדלסי נ' גוני, פ"ד נ(2) 81). יש לדחות טענת הנתבעים שבסכום הפיצוי שייפסק לתובעת תקנה התובעת דירה, שכן אם רכישת דירה הינה חלק מהנזק יש לפסוק פיצוי עבור רכישת דירה.

באשר לעבר, התובעת טוענת כי עובר לתאונה היא גרה בדירת קיבוץ בת 3 חדרים שאינה מתאימה למגורי נכים. עד חודש נובמבר 2008 שכרה בית קרקע במשען ולאחר מכן באשקלון. לאחר עליית שכר הדירה בגין בית קרקע, שכרה דירה בבניין, עד חודש ינואר 2013. הפער עומד על 175,000 ₪, ובצירוף ריבית – 193,000 ₪. כמו כן ביצעה התובעת שינויים ושילמה תיווך בסך 17,000 ₪ (משוערך להיום).

הנתבעים טוענים מנגד, כי אין לקבל את חוות דעת שיפמן מטעם התובעים לעניין התאמות הדיור, שכן גב' שיפמן אינה מהנדסת, והיא לא התייחסה בחוות דעתה לעלויות התאמת הדיור, אלא ציינה שעליות הדיור המותאם תיקבענה על ידי מומחה לדבר. משכך, ואין כל הוכחה מצד התובעת לעלויות הדיור להן היא טוענת.

אין גם לקבל את טענות התובעת שהיא ביצעה שינויים בדירות בעלות של 17,000 ₪, שכן בעלה העיד בחקירתו שההוצאות בגין השינויים הסתכמו בסכום של כ- 8,000 ₪ בלבד. יש להעדיף את חוות דעת המומחה מטעם הנתבעים, המהנדס דן ברלינר (נ/20), שהוא מהנדס, מודד מוסמך ושמאי מקרקעין, לפיה התוספת לדמי השכירות באזור מגורי התובעת הינה כ- 800 ₪ בחודש.

הנתבעים טוענים עוד כי אין לפצות את התובעת בגין התאמות דיור בתקופות שהייתה מאושפזת בבית הדר, בהעדר צורך בדירה מותאמת.

הנתבעים טוענים כי הפיצוי המגיע לתובעת בגין התאמות דיור בעבר צריך להיות כדלהלן:
בתקופה מהתאונה (2/06) עד השחרור מבית לוינשטיין (9/06)– ללא פיצוי.
בתקופה משחרורה של התובעת מבית לוינשטיין (9/06) ועד אשפוזה בבית הדר (5/12) - 800 ₪ בחודש (בהתאם לחו"ד ברלינר), ובסה"כ 54,400 ₪ (800 ₪ X 68 חודשים).
לתקופה מאשפוזה של התובעת בבית הדר (5/12) ועד מועד הסיכומים (4/14) – ללא פיצוי.

באשר לעתיד, הנתבעים טוענים כי ככל שבית המשפט יקבל טענתם שמקום התובעת במוסד סיעודי, אין לפסוק לתובעת פיצוי בגין התאמות דיור לעתיד.
ככל שייקבע שמקום התובעת אינו במוסד סיעודי, התובעת לא הייתה בעלת דירה עובר לתאונה, ולמעט תקופה קצרה, בכל השנים מאז עלייתם ארצה בשנת 1996, התגוררו התובעים בשכירות. היה והתובעת תקבל פיצוי מהנתבעים, היא תוכל לרכוש דירה למגוריה והנתבעים לא צריכים לשאת בעלויות אלו, שכן התובעת הייתה נושאת בהוצאה זו גם אלמלא התאונה (ת.א. (מחוזי חיפה) 1202/99 שריקי נ' אריה חברה לביטוח (פורסם בנבו)). לפיכך, טוענים הנתבעים כי יש להעניק לתובעת פיצוי גלובאלי בסך 150,000 ₪, המשקף תוספת של כ- 750 ₪ בחודש, בדומה לאמור בחוו"ד ברלינר, עד תום תוחלת חייה של התובעת (גיל 69.5 שנים).

הכרעה
ד"ר פרבר קבעה בחוות דעתה (במ/1) כי התובעת זקוקה לדירה בקומת קרקע מותאמת לכניסה עם כסא גלגלים עם מעברים רחבים, חדר רחצה ושירותים מרווחים כך שאפשר יהיה לרחוץ אותה בישיבה על כסא שירותים, וחדר נוסף למטפל. ד"ר פרבר לא חזרה בה בחקירתה מהמלצותיה בעניין התאמות הדיור, קביעותיה לא הופרכו, ואני מקבל את חוות דעתה.

בגין תקופת העבר, לאחר התאונה עברה התובעת לגור במספר דירות בשכירות.
בטרם התאונה התגוררה התובעת בקיבוץ יד מרדכי ושילמה דמי שכירות בסך 1,400 ₪ לחודש (ת/38 בתיק המוצגים מטעם התובעים).
לאחר שהשתחררה מבית לוינשטיין, עברה התובעת לגור בשכירות בבית קרקע במושב משען, בתאריכים 1.10.06 עד 30.10.08, ושילמה דמי שכירות בסך 800$ לחודש (ת/39, תצהיר ת/2, ס' 10(ז)). סכום זה היה שווה באותו זמן ל- 3,465 ₪ (ראו קבלה על דמי תיווך ת/40).
לאחר מכן עברה התובעת להתגורר בבית חד משפחתי באשקלון (רחוב כליל החורש 1) בתאריכים 1.11.08 עד 30.10.09, ושילמה דמי שכירות בסך 4,000 ₪ לחודש (ת/39). בבית זה ביצעה גם התאמות דיור שונות (ת/40).
בתצהירה אמרה התובעת כי מחודש אוקטובר 2010 הם גרו ברחוב שלמה כהן 12/27 בדמי שכירות של 4,000 ₪ לחודש (תצהיר ת/2, ס' 10י'). בסיכומי התובעת נכתב כי המעבר לדירה זו היה עקב עליית מחירי השכירות של בתי קרקע, וכי המשפחה התגוררה בדירה זו עד ינואר 2013. בחקירתה השנייה מיום 20.10.14 אמרה התובעת, לאחר שהשתחררה מבית הדר (7/14), שהיא מתגוררת בדירת 3 חדרים וסלון בקומה שלישית עם מעלית באשקלון, וכי הדירה קטנה לה ואינה מתאימה לה (פרוט' מיום 20.10.14, עמ' 86, שו' 31-27, עמ' 87, שו' 3-1).

אין להניח שהתובעת ומשפחתה עברו מדירה לדירה אלא מחמת כך שנזקקו לכך בשל צרכיה המיוחדים של התובעת. יש להכיר, על כן, לתובעת בהחזר של הפער בדמי השכירות ששולמו בגין הדירות שעברו אליהן. טענת הנתבעים שבתקופה שהתובעת הייתה מאושפזת בבית הדר לא מגיע לה כל פיצוי, דינה להידחות. אין לקבל שמשפחת התובעת צריכה לטלטל את עצמה מדירה לדירה ולעבור דירה כל אימת שהתובעת מתאשפזת, לאחר שכבר עברו לדירה שבה התגוררו בשל צרכיה של התובעת וכשאין הם יודעים מתי תחזור התובעת לדירתה.

הפער בתשלומי דמי השכירות בגין כל אחת מהדירות בהן התגוררו התובעת ומשפחתה לאחר התאונה, לעומת דמי השכירות ששולמו בגין הדירה בה התגוררו עובר לתאונה, הוא כדלהלן:
בתקופה שבה התגוררה במשען: 1.10.06 עד 1.10.08, 2,065 ₪ לחודש (1,400 ₪ - 3,465 ₪), סה"כ 49,560 ₪ (24 חודשים X 2,065 ₪), וכשהוא משוערך להיום (הצמדה וריבית מחצי התקופה) - 61,367 ₪.
בתקופה שבה התגוררה באשקלון: בתאריכים 1.11.08 עד 30.10.09, ברח' כליל החורש 1 ובתאריכים 1.11.09 עד היום (בהעדר נתון אחר) ברח' שלמה כהן, כשבשני המקומות שילמה שכ"ד 4,000 ₪, הפער הוא 2,600 ₪ בחודש (1,400 ₪ 4,000 ₪), סה"כ 209,300 ₪ (80.5 חודשים X 2,600 ₪), וכשהוא משוערך להיום (הצמדה וריבית מחצי התקופה) - 240,633 ₪.

בנוסף, זכאית התובעת להחזר הוצאות התיווך שהיו לה בגין המעבר מדירה לדירה לאחר התאונה. התובעת הגישה שתי חשבוניות, האחת מתאריך 26.9.06 על סך 3,991 ₪ בגין הבית במשען, והשנייה מתאריך 12.11.08 על סך 4,600 ₪ בגין הבית באשקלון (ת/40). כמו כן הגישה חשבונית בגין התאמות דיור מתאריך 6.11.08 על סך 5,400 ₪ (ת/40). התובעת זכאית, אפוא, להחזר סכום ההוצאות הנ"ל בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית מיום ההוצאה. סה"כ 17,891 ₪ (5,624 ₪ + 5,641 ₪ + 6,626 ₪).

באשר לעתיד - הגב' שיפמן כתבה בחוות דעתה (ת/36) שהתובעת צריכה בית צמוד קרקע במפלס אחד. חדר שינה בשטח 16 מ"ר, חדר רחצה ושירותים צמוד לחדר השינה בשטח 9 מ"ר, חדר מגורים בשטח 25 מ"ר, מטבח בשטח 16 מ"ר, פינת אוכל בשטח 8 מ"ר, חדרי ילדים בשטח 12 + 12 מ"ר, חדר למטפלת בשטח 12 מ"ר, חדר רחצה ושירותים למשפחה, למטפלת ולאורחים בשטח 5 מ"ר, משטח ישיבה או מרפסת מקורה בשטח 8 מ"ר, ומרפסת שירות בשטח 8 מ"ר. סיכום השטחים הנ"ל הוא 131 מ"ר. הגב' שיפמן כתבה עוד כי יש צורך בנוסף בשטח מוגן לפי חוקי הג"א, וכן יש להוסיף שטח לקירות ולמעברים, מאחר והמידות שננקבו על ידה הינן נטו. ב"כ התובעים כותב בסיכומיו (ס' 8(ד)) כי מדובר בשטח דירה בגודל 154 מ"ר, ולא ברור כיצד הגיע לשטח כולל זה. (יוער כי בעת ביקורה של גב' שיפמן בתאריך 8.7.09 גרה התובעת בבית ברחוב כליל החורש 1 באשקלון).

המהנדס ברלינר קבע בחוות דעתו (נ/20 בתיק המוצגים המשלים מטעם הנתבעים), כי משפחת התובעת זקוקה לדירה הגדולה יותר מדירה רגילה, לפי הפירוט הבא: חדר מגורים גדול יותר – 10 מ"ר, חדר לתובעת גדול יותר – 4 מ"ר, חדר רחצה לנכה – 4 מ"ר, יחידת מגורים למטפל – 12 מ"ר, מחיצות, קירות חוץ למעברים – 5 מ"ר, סה"כ כ- 35 מ"ר. (יוער כי בעת ביקורו של מר ברלינר בתאריך 16.12.11 גרה התובעת בדירה ברחוב שלמה כהן 12/27 באשקלון).

מהשוואת הנתונים בשתי חוות הדעת עולה כי חוות הדעת דומות בכל הנוגע למרבית שטחי החדרים. הגב' שיפמן כותבת בחוות דעתה את גודל השטח המלא של כל חדר, כאשר אפשר להבין מחוות הדעת שגודל חדר סטנדרטי הוא 12 מ"ר וגודל חדר שירותים סטנדרטי הוא 5 מ"ר. ואילו מר ברלינר כותב בחוות דעתו רק את שטח התוספת הנדרשת בכל חדר.
עם זאת, גב' שיפמן מציינת שני חדרים לילדות, מרפסת מקורה ומרפסת שירות, וכן שטח מוגן לפי חוקי הג"א, כאשר מר ברלינר לא מתייחס כלל לכל אלה. גב' שיפמן גם מציינת שטח חדר מגורים 25 מ"ר, שטח מטבח 16 מ"ר, ושטח פינת אוכל 8 מ"ר, כאשר מר ברלינר מציין 10 מ"ר תוספת לחדר מגורים ואינו מתייחס כלל לשטח מטבח ופינת האוכל.

נראה כי יש למזג את שתי חוות הדעת בנקודות שאין בהן מחלוקת, כאשר בנקודות שיש בהן מחלוקת יש לבחון ולקבל את הסביר והגיוני יותר. כך באשר לתוספת הנדרשת לחדרים השונים כפי שקבע מר ברלינר, כשניתן להבין שגודל השטח של כל חדר שציינה גב' שיפמן מביא בחשבון תוספת זו או מעין זו לשטח של חדר סטנדרטי. מבחינה זו, יש לחשב שטח דירה גדולה יותר לתובעת של 35 מ"ר, כפי שכתב ברלינר בחוות דעתו, כבסיס לצרכיה המיוחדים של התובעת, כשאליו יש להוסיף שטחים שמר ברלינר לא התייחס אליהם, כמו חדר רחצה נוסף למשפחה, למטפלת ולאורחים, מאחר וחדר הרחצה והשירותים הראשון צריך להיות צמוד לחדר השינה של התובעת ולצרכיה שלה; שטח ישיבה או מרפסת מקורה לצורך יציאה לאוויר ללא התארגנות רבה או מיוחדת הכרוכה ביציאה מן הבית; מרפסת שירות שתשמש לאחסון הציוד המיוחד כגון מנוף, כסא רזרבי ועוד – כל אלו הוסברו בחוות הדעת של הגב' שיפמן ויש צורך להביאם בחשבון השטח הכולל של הדירה. כמו כן, יש להוסיף שטח מטבח ופינת אוכל גדולים יותר, שמר ברלינר לא הכניס לחישוביו, ומאחר ואין אנו יודעים גודל סטנדרטי של מטבח ופינת אוכל, יש צורך בהערכה לגבי הפער הנדרש.
עם זאת, אין סיבה לחשב במסגרת שטח הדירה שני חדרי ילדים, כפי שכתבה גב' שיפמן, כאשר צורך זה אינו מתחייב מנכותה של התובעת דווקא.

סיכום האמור לעיל הוא, כי לצורך התאמת הדירה לצרכיה של התובעת יש לחשב תוספת של 35 מ"ר (מעבר לשטח דירה רגילה), ובנוסף 5 מ"ר חדר רחצה ושירותים, 8 מ"ר מרפסת מקורה, 8 מ"ר מרפסת שירות, 4 מ"ר מטבח ו- 2 מ"ר פינת אוכל, סה"כ תוספת של 62 מ"ר.

באשר לעלות השטח הנוסף, הגב' שיפמן לא נכנסה לעניין זה בכותבה שעלות הדיור המותאם תיקבע על ידי מומחה לדבר (עמ' 6, ס' 5 בפרק "תוספות" בחוות הדעת ת/36). מר ברלינר חישב בחוות דעתו עלות של דמי שכירות בגין השטח הנוסף לפי חישוב של שכר דירה בסכום של 4,000 ₪ לחודש, כפי שהתובעת הצהירה בתצהירה, לפי שטח דירה של 125 מ"ר ועוד 75 מ"ר מרפסת מגורים פתוחה, שטח אקוויוולנטי, לדבריו, ל- 150 מ"ר, ולפי זה דמי השכירות היחסיים הם 27 ₪ למ"ר (150 מ"ר:4,000 ₪).

התובעים מבקשים לחשב את עלות התוספת לפי 32 ₪ למ"ר, שהוא המחיר ששילמו התובעים לפי שטח דירה (ללא המרפסת) של 125 מ"ר (125 מ"ר:4,000 ₪).

בעניין חישוב עלות השטח הנוסף, יש לקחת בחשבון שמר ברלינר הוא גם שמאי מקרקעין, בעוד התובעים לא המציאו חוות דעת שמאית מטעמם. מצד שני, מר ברלינר כתב בחוות דעתו לגבי שטח הדירה כי "ניתן לומר" שהשטח האקוויוולנטי של הדירה יחד עם המרפסת הינו כ- 150 מ"ר, ולא קבע שכך מחשבים שטח דירה ומרפסת, או שכך נהוג ומקובל לעשות. הקביעה נשארה, על כן, בעמימות מסוימת. משכך, תחושב עלות השטח הנוסף לפי שטח של 137.5 מ"ר (בין 125 מ"ר ל- 150 מ"ר). סכום העלות הוא, אפוא, 29 ₪ למ"ר (137.5 מ"ר:4,000 ₪), ובסה"כ עלות התאמות הדיור בשל השטח הנוסף לו נדרשת התובעת בשל מצבה הוא 1,798 ₪ לחודש (29 ₪ X 62 מ"ר).
איש מהצדדים לא הביא נתונים לגבי שינויים בדמי שכירות במהלך השנים, ועל כן לא יתווספו הפרשי הצמדה לדמי השכירות.

תוצאת האמור במרכיב זה היא, שהתובעת זכאית לפיצוי בגין עלות התאמות דיור לעתיד עד תום תוחלת חייה של התובעת, אשר הועמדה על 69.5 שנה, דהיינו עוד 25 שנים, לאחר היוון, בסכום של 379,156 ₪ ( 1,798 ₪ X 210.8765 (מקדם היוון ל- 25 שנים)).

תוספת ארנונה
התובעת טוענת כי היא זכאית לפיצוי בגין תוספת ארנונה, שיש ושתהיה לה בעקבות התאמת הדיור לצרכיה המיוחדים. לטענתה, התוספת החודשית בתשלום הארנונה בעקבות הצורך במעבר לדירה גדולה יותר, הינה 500 ₪ בחודש. בתאריך 31.8.09 הגישה התובעת בקשה לעיריית אשקלון להנחה בארנונה בציינה שהיא נכה 100%, אולם חרף פניותיה עד היום היא אינה מקבלת הנחה בארנונה. ביום 22.1.12 הוגשה תע"צ מטעם עיריית אשקלון לפיה בקשתה של התובעת להנחה בארנונה לאור הכנסותיה, נדחתה.

לאור האמור, מבקשת התובעת לפסוק לה פיצוי בגין תוספת ארנונה בעבר סכום של 37,500 ₪ (500 ₪ X 75 חודשים) בצרוף ריבית, סה"כ 40,000 ₪, ולעתיד סכום של 104,000 ₪ (500 ₪ X 212.2878 X 0.98).

הנתבעים טוענים כי לא קיים אב נזק של פיצוי עקב תוספת ארנונה, ואין להעניק לתובעת פיצוי שכזה. כפי שעולה מת/21 ונוכח נכותה הרפואית ומצבה התפקודי של התובעת, היא זכאית להנחה של 80% בארנונה, ולכן בכל מקרה אין לתת לה פיצוי זה. בניגוד לאמור בסיכומי התובעים, התובעת אמרה בחקירתה המשלימה שהיא פנתה לעיריית אשקלון והיא מקבלת הנחה של 40% בארנונה.

הכרעה
מאחר והתובעת זקוקה להתאמת דיור לצרכיה ולשם כך עליה להתגורר בדירה גדולה מהרגיל לפי חוות הדעת של המומחים משני הצדדים, היא זכאית לפיצוי גם בגין תוספת הארנונה שהיא צריכה לשלם עבור הדירה הגדולה יותר. עם זאת, לא ברור מראיות התובעת מהו שיעור תוספת הארנונה שהיא שילמה ומשלמת. התובעת צירפה למוצגיה פירוט חשבוניות מקיבוץ יד מרדכי שם התגוררה לפני התאונה (ת/38 בתיק מוצגי התובעת), לצורך השוואה בין הארנונה אז והארנונה דהיום. ואולם מהחשבוניות לא ברור מהו שיעור הארנונה ששילמה ביד מרדכי. בחשבוניות מופיע תשלום שכר דירה בסך 1,400 ₪ ותשלום "שרותי קהילה + מסים" בסך 432 ₪. הארנונה אינה מוזכרת. בתצהירה כתבה התובעת כי הארנונה נכללת בתוך תשלום דמי השכירות (תצהיר ת/2, ס' 10(ב)), אולם בחשבוניות כתוב רק "שכר דירה", ואין חלוקה של שכר הדירה ושל הארנונה. גם בתצהירה בעניין זה לא אומרת התובעת מהו שיעור הארנונה ששילמה במסגרת שכר הדירה. לפריט של "שרותי קהילה + מסים" שמופיע בחשבוניות, אין קשר לארנונה, שכן התובעת אמרה בתצהירה כי פריט זה מתייחס למסי קהילה שנועדו לשימוש בבריכה הציבורית והשירותים הקהילתיים (ת/2, ס' 11(א)). לעומת התובעת, הצהיר בעלה של התובעת כי ביד מרדכי שילמו התובעים כ- 400 שקל ותשלום זה כלל גם ארנונה וגם שימוש בבריכה ובשרותי הקיבוץ וכי היום הם משלמים סכום של 960 ₪ ארנונה לחודשיים, ובסה"כ, כך לדבריו, יש להם עלייה של 600 ₪ בהוצאות הארנונה (תצהיר ת/1, ס' 6(א) - (ג)). לבד מכך שתצהירי התובעים אינם עולים בקנה אחד זה עם זה, גם לפי תצהירו של בעלה של התובעת, לא ניתן לדעת מה היה מרכיב הארנונה ששולם על ידם ביד מרדכי. אין בפנינו, אפוא, מקור להשוואה בכמה עלה שיעור הארנונה שהתובעת משלמת לעומת התקופה שלפני התאונה. בסיכומיו טוען ב"כ התובעת לתוספת בסכום של 500 ₪ בחודש (ס' 9(ב) בסיכומים), אולם אין לכך כל סימוכין.

מנגד, התובעת אישרה בחקירתה שהיא מקבלת הנחה מעיריית אשקלון בשיעור של כ- 40% מהארנונה (פרוט' מיום 20.10.14, עמ' 87, שו' 30-29). אמנם ב"כ התובעת טוען לתע"צ מעיריית אשקלון לפיו נדחתה בקשתה של התובעת להנחה בארנונה, וכך גם טען בעלה של התובעת בחקירתו (פרוט' מיום 20.9.11, עמ' 21, שו' 21), אולם עניין זה לא מוצה דיו לאור עדותה של התובעת שקיבלה הנחה מהעירייה. אפשר שבתחילה לא ניתנה הנחה ובהמשך כן ניתנה. בהקשר זה יש להוסיף גם את התע"צ מעיריית אשקלון שהמציא ב"כ הנתבעים (נ/21 בתיק מוצגי הנתבעים), לפיו העירייה נותנת הנחות בארנונה בשיעור 40% - 80%, בגין נכות.

אין, אפוא, ראיות לשיעור תוספת הארנונה שהתובעת משלמת בגין דירתה, ואיני רואה מקום לקבוע זאת על דרך האומדן, ומכל מקום ההנחה שהתובעת זכאית לה מהעירייה בתשלום הארנונה יכולה להתקזז באופן כללי עם התוספת בגין הארנונה.

אביזרים וציוד
ד"ר פרבר קבעה בחוות דעתה הראשונה (במ/1) שהתובעת זקוקה לאביזרים הבאים:
מיטה עם מנגנון הפעלה חשמלי, מזרן נגד פצעי לחץ. החלפה כל 3 שנים.
כסא גלגלים וכסא שירותים. החלפה כל 5 שנים.
כרית לכסא גלגלים. החלפה כל 3 שנים.
מנוף להעברות.
עמידון (עם מנגנון הרמה מישיבה לעמידה)
מכשיר ATP ( Active Passive Trainer) להפעלת הגפיים.
מחשב עם חיבור לאינטרנט.
ערכה לצנתור עצמי בחישוב 6-5 ליום.
טיטולים – 2 ליום.

בחוות דעתה המשלימה (במ/3) חזרה ד"ר פרבר והפנתה לחוות דעתה הראשונה בעניין הצרכים לטיפול בתובעת בביתה, וכתבה כי בשלב זה יש להוסיף לצרכיה של התובעת מזרן דינאמי מיוחד עם מערכת לשינויי תנוחה אוטומטית, שיכול לעזור לטיפול בפצעי לחץ ובעתיד גם למנוע את הופעתם.

התובעת טוענת כי מתוך האביזרים שעליהם המליצה ד"ר פרבר, לא סופקו על ידי קופת החולים האביזרים הבאים, למרות שפנתה לקופה בעניין זה לאחר שחרורה ולאחר מתן חו"ד ד"ר פרבר:
מכשיר איזי סטנד – סופק מכשיר stand alone שאינו מתאים למצבה של התובעת. בהתאם לחו"ד שיפמן (ת/36) עלות מכשיר איזי סטנד 27,400 ₪. החלפתו כל 10 שנים ותחזוקתו השנתית 300 ₪.
מחשב – לפי מכתב קופת חולים לאומית (נ/17 סעיף 9), היא אינה מאשרת מחשב וחיבור לאינטרנט. לפי חו"ד שיפמן עלות מחשב 9,000 ₪ והחלפתו כל 5 שנים. עלות תכנה 2,000 ₪ ויש להחליפה כל 3 שנים.
מיטה זוגית – לאור היות התובעת נשואה יש לספק לה מיטה זוגית. לפי חו"ד שיפמן עלות מיטה זוגית 30,300 ₪, החלפתה כל 10 שנים ותחזוקתה השנתית 300 ₪.
סך העלות של האביזרים הנ"ל, בהיוון כפול, הינה, לטענת התובעת, 194,000 ₪.
טיטולים - התובעת מבקשת פיצוי בגין טיטולים בהתאם לחו"ד ד"ר פרבר שקבעה שהיא זקוקה ל- 2 טיטולים ביום. לטענתה, עלות הטיטולים הינה 400 ₪ לחודש, והיא אינה מקבלת החזר בגין תשלום זה מהקופה, כפי שעולה ממכתבי הקופה (ת/43, נ/17).
התובעת מבקשת פיצוי בגין רכיב זה בעבר בסכום של 30,000 ₪ (500 ₪ X 75 חודשים), ובצרוף הצמדה וריבית 35,000 ₪, ולעתיד סכום של 83,000 ₪.

אביזרים נלווים - התובעת מבקשת גם פיצוי בגין אביזרים נלווים כגון שמיכות, מגבות, ציפיות וכריות ייחודיות לנכים, אשר על פי חו"ד שיפמן מסתכמים בסכום של 792 ₪ לחודש. התובעת מבקשת פיצוי בגין רכיב זה לעתיד בסכום של 165,000 ₪ (797 ₪ X 0.98 X 212).

הנתבעים טוענים כי התובעת אינה זכאית לפיצוי בגין אביזרים, טיטולים, סדינים וכיו"ב. מדובר בתאונת עבודה וקופת חולים מימנה לתובעת עמידון, מיטה, מזרון, וכסא, בסכום של למעלה מ- 37,000 ₪ (נ/17). בעלה של התובעת העיד שהם קיבלו מקופת חולים ללא עלות ציוד ואביזרים כגון: עמידון, מיטה עם מזרון, כסא רחצה, כסא קל משקל, שירות תיקונים למיטה ולכסא הגלגלים, מנוף חשמלי, מכשיר חימום חשמלי, מיטה חשמלית, מיטה חדשה ומזרון ספוג למיטה, כסא גלגלים ממונע, כרית למניעת פצעי לחץ, טיפולים רפואיים בבית על ידי אחות ורופא מקופת החולים, ועוד. מאחר ומדובר בתאונת עבודה, התובעת תהיה זכאית גם בעתיד להמשך מימון האביזרים השונים עליהם המליצה ד"ר פרבר.

בניגוד לאמור בסיכומי התובעת, ד"ר פרבר לא המליצה בחוות דעתה על מכשיר איזי סטנד ולא המליצה על מחשב. בעלה של התובעת העיד שגם קודם לתאונה הם החזיקו מחשב עם חיבור לאינטרנט בביתם.

התובעת, שעליה הנטל, לא הוכיחה שאינה מקבלת החזר מהקופה עבור רכישת טיטולים. לאור היות התאונה תאונת עבודה, התובעת זכאית לקבל את כל הציוד המתכלה מקופת החולים בה היא חברה, כשביחס לטיטולים וסדינים, זכאית התובעת לקבלת החזר כנגד קבלות (חו"ד עו"ס גדעון האס מטעם הנתבעים, נ/16).

בכל התקופות בהן שהתה התובעת באשפוז בבית לוינשטיין ובבית הדר, קיבלה את כל צרכיה לרבות האביזרים במוסד בו אושפזה, ותקבלם גם בעתיד אם תשהה במוסד סיעודי.

הכרעה
אביזרים
התובעת אינה תובעת בגין כל האביזרים שד"ר פרבר קבעה בחוות דעתה, אלא חלקם בלבד. ניתן להניח, על כן, שאביזרים שלא נתבעו בסיכומים סופקו לתובעת על ידי קופת חולים לאומית, כפי שעולה מהמסמכים של קופת חולים ומעדויותיהם של התובעת ובעלה.

התובעת תובעת בסיכומיה את האביזרים כדלהלן:
מיטה זוגית - התובעת תובעת פיצוי בגין מיטה זוגית, אותה היא לא קיבלה מקופת חולים לאומית. בעלה של התובעת אמר בחקירתו כי התובעת קיבלה ב- 2006 מיטה עם מזרן וב- 2011 קיבלה גם מזרן ספוג למיטה (פרוט', עמ' 24, שו' 18-16). בתע"צ של קופת חולים לאומית מיום 30.9.14 (נ/27א') נכתב שסופק לתובעת מזרן דינאמי המותאם למצבה הרפואי. לטענת התובעת בסיכומיה, "לא סופקה מיטה זוגית שמן הראוי שתסופק לאור היות התובעת נשואה" (ס' 9(א) בסיכומים). ד"ר פרבר לא המליצה על מיטה זוגית. עניין זה הופיע בחוות הדעת של הגב' שיפמן, שהמליצה על מיטה זוגית מתכווננת במידות 2 X 1.8 מ' בעלות של 30,600 ₪, כשיש להחליפה כל 10 שנים, ועלות אחזקה שנתית 300 ₪ (ת/36, עמ' 6, תחת הכותרת "ציוד ואביזרי עזר").

אף שד"ר פרבר לא התייחסה למיטה זוגית אלא למיטה רגילה, הרי שחוות הדעת של ד"ר פרבר מתייחסת רק לצרכיה הפיזיים של התובעת. איני רואה סיבה מדוע בעקבות התאונה יש להפריד בין התובעת ובעלה בחדר השינה שלהם ו"להגלות" את בעלה של התובעת מהתובעת מעתה ועד סוף ימיהם המשותפים, כאשר ברור שמדובר בתוצאה של התאונה שקרתה לה. התובעת ובעלה חיו וישנו ביחד לפני התאונה, כמו כל זוג רגיל, ותוצאה שתפריד בין בני הזוג לאחר התאונה אינה מתקבלת על הדעת. בעניין זה אין אנו נזקקים לחוות דעתה של ד"ר פרבר, או של מומחה אחר, כיוון שמדובר בצרכים אנושיים טריוויאליים של בני זוג. לאור ההלכה שהפיצוי נפסק לנפגע על מנת להשיב ככל האפשר את המצב לקדמותו, יש לעשות כן גם בעניין זה.

התובעת זכאית, על כן, לפיצוי בגין מיטה זוגית מתכווננת בעלות של 30,600 ₪, ואחזקה שנתית בסכום של 300 ₪, וכן החלפת המיטה כל 10 שנים, דהיינו עוד פעמיים, סה"כ 75,536 ₪ ((300 ₪ X 17.4131 (מקדם היוון שנתי ל- 25 שנה)) + 30,600 ₪ +( 30,600 ₪ X 0.7441 (היוון כפול ל- 10 שנים)) + ( 30,600 ₪ X 0.5537 (היוון כפול ל- 20 שנים)).

עמידון (עם מנגנון הרמה מישיבה לעמידה) - בעלה של התובעת אמר בחקירתו כי התובעת קיבלה מקופת חולים בשנת 2006 עמידון (שם, שו' 18-16), אולם התובעת טוענת כי המכשיר שסופק לה ( stand alone) אינו מתאים למצבה, שכן היא אינה יכולה להרים את עצמה עם המתקן (תצהיר ת/2, ס' 13(ב)(2)).
על פי מסמך נ/17 מקופת חולים לאומית, זכאית התובעת להוצאות ריפוי החלמה ושיקום של נפגעי תאונת עבודה בכפוף לאישור מוקדם של גורם מוסמך ומקצועי בקופה. התובעת הצהירה בתצהירה כי היא פנתה לקופת חולים לאומית בצירוף חוות דעתה של ד"ר פרבר, בבקשה לאשר לה את האביזרים שאושרו על ידי ד"ר פרבר, אולם לא קיבלה את העמידון easy stand (ת/2, סעיף 13).

איני רואה סיבה מדוע לא תקבל התובעת במסגרת התובענה את אשר הומלץ לה על ידי ד"ר פרבר. אפשר שלקופת חולים רופאיה שלה, אולם לבית המשפט ישנם המומחים שלו, שהוא מינה מטעמו והם הקובעים עבורו את צרכיה של התובעת. מאחר והתובעת לא קיבלה את העמידון שהומלץ לה על ידי ד"ר פרבר לפי צרכיה, זכאית התובעת לקבל עלות עמידון זה, כפי שהעריכה גב' שיפמן. יצויין כי מר האס לא התייחס לעניין העמידון בחוות דעתו.
עלות העמידון על פי חוות דעת שיפמן (ת/36, עמ' 7, ס' 14), היא 27,400 ₪, תחזוקה שנתית בסכום של 300 ₪, והחלפה כל 10 שנים, דהיינו עוד פעמיים (יוער כי גב' שיפמן כתבה החלפה כל 7 שנים, אולם בסיכומים התבקשה החלפה כל 10 שנים), סה"כ 68,183 ₪ ((300 ₪ X 17.4131 (מקדם היוון שנתי ל- 25 שנה)) + 27,400 ₪ +( 27,400 ₪ X 0.7441 (היוון כפול ל- 10 שנים)) + (27,400 ₪ X 0.5537 (היוון כפול ל- 20 שנים)).

מחשב עם חיבור לאינטרנט – בעלה של התובעת העיד כי למשפחת התובעת היה מחשב עם חיבור לאינטרנט עוד לפני התאונה (עמ' 26, שו' 10-8). ד"ר פרבר קבעה כי התובעת זקוקה למחשב עם חיבור לאינטרנט (במ/1, עמ' 5). מדובר בצרכיה של התובעת ועל כן, גם אם היה למשפחה מחשב קודם, אין בכך כדי לפתור את הצורך של התובעת במחשב כזה בשבילה כיום, לאחר התאונה. משכך, זכאית התובעת לעלות מחשב ואינטרנט.
גב' שיפמן כתבה בחוות דעתה כי התובעת נזקקת למחשב עם מסך גדול, מקלדת ליד אחת, עכבר הפוך, מסך קולי, ועוד, המיועד לתרגול תקשורת ותעסוקה, ומחירו 9,000 ₪, כשעלות שנתית של חיבור לאינטרנט, תוכנות קוגנטיביות וכניסה לאתרים מיוחדים היא 2,000 ₪. גב' שיפמן הוסיפה וכתבה כי מאחר והטכנולוגיה הקשורה במחשבים ובאביזריהם מתפתחת בקצב מהיר, יש להעריך את שדרוג הציוד והצורך ברכישה חדשה בחומרה כל 5 שנים ותוכנה כל 3 שנים (ת/36, עמ' 7, ס' 15). מר האס לא התייחס גם לעניין המחשב בחוות דעתו.

לאור האמור, התובעת זכאית לפיצוי בגין עלות מחשב בסך 9,000 ₪ וחיבור לאינטרנט כמפורט בעלות של 2,000 ₪ בשנה. מאחר וד"ר פרבר לא התייחסה לעניין החלפת המחשב ושדרוג התוכנה, אני מעמיד את הצורך בהחלפה ושדרוג הציוד אחת ל- 7 שנים, דהיינו עוד 3 פעמים עד תום תוחלת חייה של התובעת, סה"כ 61,931 ₪
((2,000 ₪ X 17.4131 (מקדם היוון שנתי ל- 25 שנה)) + 9,000 ₪ +( 9,000 ₪ X 0.8131 (היוון כפול ל- 7 שנים)) + (9,000 ₪ X 0.6611 (היוון כפול ל- 14 שנים)) + (9,000 ₪ X 0.5375 (היוון כפול ל- 21 שנים)).

טיטולים – ד"ר פרבר קבעה בחוות דעתה כי התובעת זקוקה לשני טיטולים ביום. בעלה של התובעת אמר בחקירתו כי התובעת מחליפה טיטולים 3 פעמים ביום, ואם יש לה בריחות שתן גם 4 או 5 פעמים (פרוט', עמ' 28, שו' 1). עוד אמר בעלה של התובעת כי פנה לקופת חולים, לרבות פניות בכתב, למימון הוצאות הטיטולים ואמרו לו שהתובעת אינה זכאית לקבל טיטולים (שם, עמ' 27, שו' 27-24). התובעת הצהירה בתצהירה כי ההוצאה החודשית שלה בגין הטיטולים היא 400 ₪, וכי היא אינה מקבלת החזר מקופת החולים עבור הטיטולים (תצהיר ת12, ס' 12). גב' שיפמן העריכה בחוות דעתה עלות חודשית של החלפת הטיטולים 3-2 ביממה בסכום של 450 ₪ (ת/36, עמ' 8, בכותרת "ציוד מתכלה"). מר האס כתב בחוות דעתו כי התובעת זכאית לקבל החזר מקופת חולים בגין הטיטולים כנגד קבלות, והעריך עלות חבילה של 16 טיטולים ב- 50 ₪, דהיינו 3.3 ₪ לטיטול (נ/16, בעמ' 7), דהיינו 198 ₪ לחודש. מאחר ושני המומחים לא נחקרו קשה להבין את הפער בעלויות טיטול, שהוא מצרך נדוש ואין כל סיבה לפערים כאלה, בעיקר כשמדובר במומחים שמקצועם בכך, אלא אם כן מדובר באיכות שונה של הטיטולים. התובעת עצמה הצהירה, כאמור, שהיא מוציאה 400 ₪ בחודש בגין הטיטולים. משכך, אני מקבל את טענת התובעת ומכיר לה בהוצאה זו, עד תום תוחלת חייה, עוד 25 שנה, דהיינו – 400 ₪ X 210.8765 (מקדם היוון ל- 25 שנה) = 84,351 ₪.

התובעת זכאית גם להחזר עבור רכישת טיטולים בעבר, לפי התחשיב הנ"ל של 400 ₪ לחודש, למעט התקופות בהן הייתה מאושפזת בבתי חולים ובבית הדר, סה"כ 81.5 חודשים, דהיינו 32,600 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מחצי תקופה, 41,163 ₪. יצויין כי התובעת הגישה חשבוניות בגין טיטולים שרכשה (ת/42 בתיק המוצגים מטעם התובעים). לאור הקביעה שהתובעת נזקקה להחלפה קבועה של לפחות 2 טיטולים ביום לא מצאתי צורך לבדוק כל חשבונית.

אביזרים נלווים – התובעת מבקשת להכיר לה בעלויות אביזרים נלווים, בהתאם לחוות הדעת של הגב' שיפמן – סדיניות, ציפות, כריות, שמיכות, מגבות, כפפות חד פעמיות, מפיות לחות, מרפד למיטה (ת/36, עמ' 9-8 תחת הכותרת "ציוד מתכלה"). לטענתה, הסכום הכולל הוא 792 ₪ לחודש. מר האס כתב בחוות דעתו כי התובעת זכאית לקבלת כל הציוד המתכלה מקופת חולים כשחלק היא מקבלת ללא תשלום (צנתרים וכפפות). בכל הנוגע לעלויות השונות, חישב מר האס רק סדינים חד פעמיים, כפפות חד פעמיות ומגבונים לחים, בעלות חודשית של 98 ₪.

על פי מכתב קופת חולים לאומית (נ/17 בתיק מוצגי הנתבעים), נפגע עבודה זכאי להוצאות הנדרשות לשם ריפוי, החלמה ושיקום. אין בפנינו מידע אם התובעים פנו לקופת חולים לאומית כדי לקבל החזר בגין האביזרים הנלווים. התובעים לא התייחסו לכך בתצהיריהם. בחקירתו של בעלה של התובעת, השיב רק לגבי הטיטולים. הנטל בעניין זה הוא על התובעים להראות שפנו לקבלת החזר ולא נענו. מאחר ואין ספק שהתובעת נזקקה לכל הציוד שפורט, אם כי, ככל שמדובר בסדינים, ציפות, כריות, שמיכות ומגבות, לא ברור באיזה כמויות השתמשה בפועל. אני מעריך שלתובעת ייגרמו הוצאות בגין כל האביזרים האמורים ולא השתכנעתי שהלכה למעשה תקבל החזר בגינן, לפחות לא במלואן. התובעת ביקשה פיצוי בגין הוצאות אלו לעתיד בלבד בסכום של 165,000 ₪ (סעיף 10(ד) בסיכומים). לאור האמור, נראה לי להעמיד את הפיצוי המגיע לתובעת בגין הוצאות אלו על סכום גלובאלי של 50,000 ₪.

הוצאות רפואיות - טיפולים
התובעת מבקשת פיצוי בגין הטיפולים השונים שד"ר פרבר קבעה בחוות דעתה שהתובעת זקוקה להם (במ/1), בהתאם לעלויות שקבעה המומחית מטעמה גב' שיפמן בחוות דעתה (ת/36), שלטענתה אינם ממומנים על ידי קופת החולים, לפי הפירוט הבא:
פיזיותרפיה והידרותרפיה – 1,978 ₪ בחודש; טיפול פסיכיאטרי - 1,575 ₪ בשנה; טיפול נפשי תמיכתי למשך 4 שנים – 1,591 ₪ לחודש; טיפול נפשי לבני המשפחה – 780 ₪ בחודש; פעילות ספורטיבית – 560 ₪ בחודש; שיקום מיני – 560 ₪ בחודש.

התובעת טוענת כי פנתה לקופת חולים לאומית בה היא חברה, ובמכתב מיום 21.10.09 (ת/43), השיבה הקופה כי חוות דעתה של המומחית מטעם בית המשפט אינה מחייבת אותה לספק את הטיפולים והמכשירים שהומלצו בה, וכי היא אינה מוכנה לממן טיפול פסיכיאטרי, טיפול נפשי תמיכתי, טיפול נפשי לבני המשפחה ופעילות ספורטיבית. טיפולי פיזיותרפיה, הידרותרפיה והדרכה לשיקום מיני יינתנו בכפוף להמלצת מומחה שיקום של הקופה. לטענת התובעת, עד היום לא ניתן לה אף טיפול.

הנתבעים טוענים כי התובעת אינה זכאית לפיצוי בגין טיפולים רפואיים ופרא-רפואיים. לטענתם, מדובר בתאונת עבודה, והחל ממועד התאונה מומנו לתובעת על ידי קופת החולים טיפולים שונים כגון אשפוזים, MRI, פיזיותרפיה, הידרותרפיה, שיקום, ביו-פידבק, ועוד. הנתבעים מסתמכים זה על מסמך קופת חולים לאומית בדבר זכאות נפגע עבודה (נ/17). בעלה של התובעת העיד שהיא קיבלה טיפולי פיזיותרפיה בבריכה, טיפול לשליטה בשתן ומימון לטיפול נפשי. לטענתם, התובעת, שהנטל עליה, לא הוכיחה שהקופה סירבה לממן לה טיפול רפואי כלשהו, והיא גם תמשיך לקבל מהקופה טיפולים והחזרים בגין כל סכום שתאלץ להוציא לצורך הטיפול בפגיעתה. בתקופות האישפוז השונות קיבלה את כל הטיפולים להם הייתה זקוקה במסגרת שהייתה בבית החולים או בבית הדר, וכך יהיה גם בעתיד במידה ותשהה במוסד סיעודי.

הכרעה
ד"ר פרבר קבעה בחוות דעתה (במ/1) שהתובעת נזקקת לטיפולים הבאים:
תרופות – לפי הצורך. אנטיביוטיקה בעת זיהומים;
בדיקות – שתן לתרבית, דם לספירה, תפקודי כליות וכבד – פעם בחודש. US דרכי השתן פעם בחצי שנה. MRI עמוד שדרה צווארי וגבי פעם ב- 3-2 שנים.
ביקורת רפואית – רופא שיקום פעם בחצי שנה. אורולוג – פעם בשנה. ביקורת סדירה אצל רופא משפחה.
פיזיותרפיה – פעמיים בשבוע.
הידרותרפיה – פעם בשבוע (בנוסף לפיזיותרפיה).
פסיכיאטר – פעם ב- 4-3 חודשים.
טיפול נפשי תמיכתי – פעם בשבוע במשך 4-3 השנים הבאות.
טיפול נפשי לבני משפחה – פעם בשבועיים. בתשובה לשאלות הבהרה (במ/2) כתבה ד"ר פרבר כי יש צורך בטיפול נפשי למשפחה במשך שנה.
הדרכה במרפאה לשיקום מיני לבני זוג.
פעילות ספורטיבית לשמירת כושר גופני, ספורט בכסא גלגלים – טניס שולחן או ריקודים בכסא גלגלים.

התובעת הצהירה בתצהירה כי קיבלה רק פיזיותרפיה בביתה פעם בשבוע, וטיפול פסיכיאטרי שלא ניתן לה יותר (תצהיר ת/2, ס' 14). בעלה של התובעת אמר בחקירתו כי התובעת קיבלה מקופת חולים לאומית טיפולי פיזיותרפיה בבריכה, מימון חלקי בגין טיפול ביו-פידבק לשליטה בשתן, ומימון חלקי לטיפול ויעוץ נפשי (פרוט', עמ' 28, שו' 32-30, עמ' 29, שו' 4-1). ב"כ הנתבעים לא הרחיב בחקירתו בכמה טיפולים מדובר ובאיזו תקופה ולא ידוע גם סכום המימון האמור. בתצהירו אמר בעלה של התובעת כי התובעת לא מקבלת היום את הטיפולים שד"ר פרבר אישרה למעט טיפול פיזיותרפי אחד, והתובעת מוסיפה טיפול נוסף בשבוע בעלות של 200 ₪, היא אינה מקבל הידרותרפיה, אינה מקבלת טיפול נפשי ואינה מקבלת טיפול פסיכיאטרי ופעילות ספורטיבית. התובעים פנו לקופת חולים כדי לקבל את הטיפולים שהתובעת צריכה. קופת חולים הפנתה אותם לתל השומר. שנה עובר לתצהירו בוצעה הערכה ומאז הם ממתינים. התובעת התקשרה מספר פעמים ולא קיבלה תשובה ולבסוף הודיעו לתובעים שהתיק אבד. בעלה של התובעת כתב בתצהירו שהם מתחילים את כל התהליך מחדש ולא ידוע מה הטיפולים שתקבל התובעת מהקופה (תצהיר ת/1, ס' 9(א)(1)).

טענתם של הנתבעים כי קופת החולים מימנה לתובעת את כל הטיפולים הנדרשים לה אינה עולה בקנה אחד עם טענות התובעים שלא קיבלו מימון והחזרים בגין כל ההוצאות שהיו לתובעת בטיפולים השונים, למעט טיפולים חלקיים ומימון חלקי כאמור לעיל. מכתב קופת חולים שעליו מסתמכים הנתבעים נ/17 הוא כללי בלבד ואינו מתייחס ספציפית לתובעת, מה קיבלה מקופת חולים ומה תקבל. להפך, הקופה כתבה כי היא דוחה את המלצות ד"ר פרבר ומתנה כל מימון בכפוף לתנאי ההסכם בין המוסד לביטוח לאומי לבין קופת חולים ולאישור מוקדם של גורם מוסמך ומקצועי בקופה. התובעת לא קיבלה את מלוא ההחזרים והמימון בגין הטיפולים השונים עד היום, למעט טיפולים חלקיים ולא ברורים מבחינת ההיקף והזמן. התובעת תזדקק לכל הטיפולים שהומלצו לה, ולא נראה שתוכל לסמוך על קופת חולים לאומית שתספק לה את כל צרכיה במלואם כפי שקבעה ד"ר פרבר.

מאחר והתובעים לא השכילו לפרט במדויק אילו טיפולים קיבלו מקופת חולים לאומית ובמשך כמה זמן ניתן להם כל טיפול שקיבלו, קשה לכמת את עלות הטיפולים המגיעים לתובעת. כך למשל, כותב ב"כ התובעים בסיכומיו עלות מלאה של פיזיותרפיה והידרותרפיה, למרות ששמענו בחקירות כי התובעת קיבלה טיפול חלקי בתחומים אלו. הוא הדין עם עלות פסיכיאטר שב"כ התובעת כותב בסיכומים במסגרת טיפולים שאינם ממומנים על ידי הקופה, למרות ששמענו כי קופת חולים מימנה טיפול חלקי בתחום זה.

עם זאת, ישנם טיפולים שאין מחלוקת שהקופה לא מימנה לתובעים, כמו טיפול נפשי תמיכתי, טיפול לבני המשפחה, פסיכיאטר מעבר למה שניתן, הדרכה לשיקום מיני, ופעילות ספורטיבית. בהקשר זה יצויין כי מחוות דעתה של ד"ר פרבר לא ברור למשך כמה זמן תזדקק התובעת לטיפולים אלו. התובעת, לשיטתה, חישבה בסיכומיה את העלויות של הטיפולים הנ"ל עד תום תוחלת חייה, ואולם ד"ר פרבר לא כתבה זאת בחוות הדעת שהגישה, ומשום מה גם לא נשאלה על כך בשאלות הבהרה ואף לא בחקירתה, למעט הטיפול הנפשי התמיכתי שנקבע ל- 4 שנים. לא ניתן, על כן, לצאת מנקודת הנחה לא מבוססת שהתובעת נזדקק לטיפולים אלה כל ימי חייה. לא נותר אלא לקבוע את הפיצוי במרכיב הטיפולים הרפואיים באופן גלובאלי, בהתחשב בכך שישנם טיפולים שקופת החולים אמרה במפורש שאינה מממנת אותם כמו פעילות ספורטיבית ושיקום מיני, וניתן להניח שגם לא טיפול לבני המשפחה, ובכך שאינה מכירה בחוות הדעת של ד"ר פרבר, ומצד שני ניתן להניח כי תקבל בעתיד מימון נוסף מקופת החולים עבור טיפולים שיוכרו לה על ידי רופא קופת החולים.

התובעת ביקשה בסיכומיה סכום של 20,00 ₪ בגין הוצאות טיפולים בעבר (ללא קבלות), וסכום כולל של 772,862 ₪ (527,000 ₪ - סעיף 12(ד), 245,862 ₪ - סעיף 12(ו)), הוצאות טיפולים לעתיד. הנתבעים סבורים כי לא מגיע לתובעת כל פיצוי בגין הטיפולים.

לאור האמור לעיל בעניין הטיפולים, אני פוסק לתובעת פיצוי בגין הטיפולים הרפואיים, בעבר ולעתיד, בסכום גלובאלי של 350,000 ₪.

הוצאות מזגן וכביסה
התובעת מבקשת פיצוי בגין עלויות מזגן וכביסה מוגברים, בהתאם לקביעת ד"ר פרבר שהיא זקוקה למערכת מיזוג אוויר לקיץ ולחורף בגלל בעיה בוויסות חום. התובעת הפנתה לחוות דעת המומחה מטעמה, הכלכלן משה קצין (ת/44), בעניין עלות כביסה וייבוש ועלות מזגנים, לפיה עלות תוספת מכונה אחת לשבוע היא 45.66 ₪ לחודש, ועלות תוספת שני מזגנים (אחד בחדר המגורים ואחד בסלון), היא 364 ₪ לחודש.
לאור האמור, מבקשת התובעת פיצוי בגין רכיב זה בעבר בסכום של 30,675 ₪ (409 ₪ X 75 חודשים), ובצירוף ריבית 35,000 ₪, ולעתיד בסכום של 85,000 ₪.

הנתבעים טוענים כי לאור העובדה שגם קודם לתאונה השתמשה התובעת במכונת כביסה ובמזגן, וכי מאז מאי 2012 הייתה מאושפזת במוסד סיעודי, ובהתאם לחוות דעת מומחי הצדדים (מוגילבקין וקצין), ולפסיקה במקרים דומים, יש להעניק לתובעת פיצוי גלובאלי, בעבר ולעתיד, בסכום כולל של 10,000 ₪.

הכרעה
גם אם התובעת השתמשה במזגן ובמכונת כביסה לפני התאונה, מדובר בעלויות נוספות שתצטרך להוציאן בעקבות מצבה, הן במיזוג האוויר והן בתוספת מכונת כביסה. על פי חו"ד ד"ר פרבר זקוקה התובעת למערכת מיזוג אוויר קיץ וחורף, ועל כן יש להכיר לה בעלות תוספת של מזגן לדירה, על זה שהיה לה מקודם. כך גם לגבי כביסה אחת נוספת בשבוע.

לפי חו"ד מר קצין מטעם התובעים, עלות מכונת כביסה פעם בשבוע היא 45.66 ₪ לחודש (ת/44, עלות כביסה וייבוש לנכה, עמ' 11, ס' 2). עלות אחזקת מזגן 1.25 כ"ס היא 159.25 ₪ לחודש, ושל מזגן 2.0 כ"ס היא 205.16 ₪ לחודש (ת/44, עלות מזגנים לנכה, עמ' 12, ס' 1). לפי חו"ד מר מוגילבקין מטעם הנתבעים, עלות מכונת כביסה פעם בשבוע היא 18 ₪ לחודש ועלות ייבוש היא 8.5 ₪ לחודש, סה"כ 26.5 ₪ (נ/10, עמ' 4, ס' 1, 3). עלות אחזקה ממוצעת חודשית של מזגן 2.5 כ"ס, המספיק לשני חדרים, היא 295 ₪ לחודש.

התובעת מבקשת פיצוי לעבר ולעתיד, על פי מר קצין, בסכום של 120,000 ₪. הנתבעים מציעים סכום גלובאלי של 10,000 ₪, מבלי להתייחס לחוות הדעת של מר מוגילבקין מטעמם.

לאור האמור, אני מעמיד את הפיצוי בגין עלויות מזגן וכביסה מוגברות, בעבר ולעתיד, בסכום גלובאלי של 100,000 ₪, בהתחשב בחוות הדעת של שני הצדדים.

כאב וסבל
על פי אחוזי הנכות של התובעת ותקופת האשפוז, זכאית התובעת לסכום המקסימלי הקבוע בחוק בגין הנזק הלא ממוני שנגרם לה בעקבות התאונה. על פי המשערכת, סכום הפיצוי בגין כאב וסבל, נכון להיום, הוא 213,481 ₪.

ניכויים
קצבאות מל"ל
קצבת נכות מעבודה
על פי חוות דעת האקטואר מטעם הנתבעים, פרופ' רמי יוסף (ממשרד האקטוארים שי ספיר ושות') מיום 19.10.14 (נ/34 בתיק המוצגים מטעם הנתבעים), בהתבסס על נתוניה של התובעת, קיבלה ותקבל התובעת מהמל"ל בגין קצבת נכות מעבודה - 1,128,080 ₪, וכן ריבית על תשלומי עבר בסכום של 37,033 ₪.

על פי חוות הדעת האקטואר מטעם התובעים, מר גד שפירא, מיום 22.7.14 (הוגשה בהודעה על צירוף מוצגים מטעם התובעת מיום 9.11.14), בהתבסס על נתוניה של התובעת, קיבלה ותקבל התובעת מהמל"ל בגין קצבת נכות מעבודה - 1,125,435 ₪.

בתאריך 19.7.15 הגישו הנתבעים חוות דעת מעודכנת של פרופ' יוסף מיום 6.7.15, לפיה קצבת הניידות עומדת על סכום של 1,096,767 ₪ והריבית על תשלומי העבר הינה בסכום של 18,803 ₪.

הכרעה
הפער בין חוות הדעת האקטואריות הראשונות בעניין קצבת הנכות מעבודה (ללא ריבית בגין העבר), זניח. עם זאת, האקטואר מטעם התובעים לא חישב ריבית על תשלומי העבר. יש להוסיף גם ריבית זו, כפי שחישב האקטואר מטעם הנתבעים.

כאמור, הנתבעים הגישו חוות דעת מעודכנת של פרופ' יוסף. התובעים לא הגישו חוות דעת מעודכנת מטעמם.

יש לנכות, אפוא, את קצבת הנכות מעבודה, בצירוף ריבית על העבר, מסכום הפיצוי המגיע לתובעת, על פי חוות הדעת של האקטואר פרופ' יוסף מיום 6.7.15, בסכום של 1,115,570 ₪.

קצבה מיוחדת
על פי חוות הדעת של האקטואר פרופ' רמי יוסף מיום 19.10.14 (נ/35), קיבלה ותקבל התובעת מהמל"ל בגין קצבה מיוחדת - 2,396,354 ₪, וכן ריבית על תשלומי עבר בסכום של 34,700 ₪.

על פי חוות הדעת האקטואר מר גד שפירא מיום 22.7.14, קיבלה ותקבל התובעת מהמל"ל בגין קצבה מיוחדת - 2,386,589 ₪.

בתאריך 19.7.15 הגישו הנתבעים חוות דעת מעודכנת של פרופ' יוסף מיום 6.7.15 גם בעניין הקצבה המיוחדת, לפיה קצבה זו עומדת על סכום של 2,428,574 ₪ והריבית על תשלומי העבר הינה בסכום של 39,133 ₪. התובעים לא הגישו חוות דעת מעודכנת מטעמם.

הכרעה
גם בעניין זה הפער בין שתי חוות הדעת האקטואריות הראשונות (ללא ריבית בגין העבר), זניח. אך גם כאן לא חישב האקטואר מטעם התובעים ריבית על תשלומי העבר, ויש להוסיפה.

יש לנכות, אפוא, את הקצבה המיוחדת, בצירוף ריבית על העבר כאמור, מסכום הפיצוי המגיע לתובעת, על פי חוות הדעת האקטוארית המעודכנת של פרופ' יוסף מיום 6.7.15, בסכום של 2,467,707 ₪.

קצבת ניידות
הנתבעים הגישו חוות דעת אקטוארית בעניין קצבת הניידות, של פרופ' רמי יוסף, מיום 19.10.14 (נ/33). לאחריה הגישו חוות דעת אקטוארית מעודכנת מיום 6.7.15. חוות דעת זו הוגשה בעקבות כך שב"כ התובעים שלח מצדו הוא חוות דעת אקטוארית מעודכנת של מר גד שפירא מיום 25.6.15, בעקבות חידוש מתן קצבת הניידות לתובעת מהמל"ל, שנשללה ממנה בתקופת האשפוז בבית הדר.

על פי חוות הדעת האחרונה של האקטואר גד שפירא מיום 25.6.15 בעניין קצבת הניידות, קיבלה ותקבל התובעת קצבת ניידות בסכום של 988,461 ₪. בניגוד לחוו"ד זו, קבע פרופ' יוסף בחוות הדעת האחרונה שלו, כי התובעת קיבלה ותקבל קצבת ניידות בסכום של 1,096,767 ₪, וכן ריבית על תשלומי העבר בסכום של 18,803 ₪.

התובעים טוענים כי אין לקבל את חוות הדעת של האקטואר פרופ' יוסף, שכן מר יוסף חישב תשלומי קצבת ניידות לתובעת גם בעת שהייתה מאושפזת בבית הדר, למרות שבמועד זה, ואף יותר מכך, מתאריך 1.5.12 עד 28.2.15, לא קיבלה קצבת ניידות מהמל"ל.

הכרעה
בכל הנוגע לקצבאות הניידות שישולמו לתובעת בעתיד על ידי המל"ל, הפער בין שתי חוות הדעת האקטואריות אינו רב. על פי גד שפירא הסכום הוא 779,145 ₪ ועל פי פרופ' יוסף הסכום הוא 758,935 ₪.

באשר לקצבאות הניידות ששולמו בעבר - בחוות הדעת המעודכנת של פרופ' יוסף מיום 6.7.15, כמו גם בחוות דעתו הקודמת מיום 19.10.14, כתב פרופ' יוסף בסעיף 7 ב"נתוני ההיוון" עליהם התבסס בחוות דעתו: "הנחתי שקצבאות העבר שולמו על פי אישור המל"ל מ- 18.6.2012 ולאחר מכן מדי חודש בחודשו". בהתאם להנחה זו חישב פרופ' יוסף את קצבאות הניידות שקיבלה התובעת בעבר בגין כל התקופה שמיום 1.11.06 ועד יום 30.6.15, בסכום של 319,582 ₪, כפי הכתוב תחת הכותרת "תוצאות ההיוון", בסעיף ב'.
ואולם על פי תע"צ של המל"ל שהוגשו על ידי התובעים ביום 9.11.14, הפסיק המל"ל לשלם לתובעת את קצבת הניידות בתאריך 1.5.12, לאור אשפוזה בבית הדר. התובעת השתחררה מבית הדר לביתה בחודש יולי 2014, ותשלומה של קצבת הניידות חודש לתובעת בחודש מרץ 2015. מכאן, שחישובו של פרופ' יוסף את קצבת הניידות לעבר מוטעה מאחר שהוא כולל תקופה ממושכת שבה התובעת לא קיבלה קצבת ניידות.
מנגד, גם החישוב של האקטואר גד שפירא בחוות הדעת המעודכנת אינו מדויק, שכן מר שפירא לא כלל בחוות דעתו את הריבית בגין תשלומי קצבת הניידות בעבר.
תוצאת האמור היא, שיש לנכות מסכום הפיצוי המגיע לתובעת את קצבאות הניידות שתקבל בעתיד בסכום של 758,935 ₪. כמו כן יש לנכות את קצבאות הניידות שקיבלה בעבר, אולם לפי התקופות הנכונות, דהיינו ללא התקופות בהן היא לא קיבלה את קצבת הניידות בגין אשפוזה כמפורט לעיל (1.5.12 עד 28.2.15), ובתוספת ריבית על תשלומי העבר, על פי חוות דעת מתוקנת של פרופ' יוסף בהתאם לאמור לעיל, שתוגש על ידי הנתבעים.

קצבת תלויים
הנתבעים הגישו חוות דעת של האקטואר פרופ' רמי יוסף מיום 19.10.14 (נ/32), לפיה קצבת התלויים המהוונת העשויה להשתלם לבעלה של התובעת החל מ- 11.7.2040, לאור קיצור תוחלת חייה של התובעת, בניכוי מחצית קצבת זיקנה, עד הגיעו לגיל 82, היא 91,228 ₪.
לטענת הנתבעים, התובעת לא הגישה חוות דעת נגדית בעניין זה ועל כן יש לראותה כמי שמסכימה לחוות הדעת מטעמם.

התובעת טוענת מנגד, כי הנתבעים לא הוכיחו שלאלמן תהיה הכנסה פחותה מההכנסה הנוספת המותרת לאלמן על פי לוח ט' (כ- 1,400 ₪), ולכן לא הוכיחו שהוא יהיה זכאי לקצבת תלויים. בהתאם לחובת הפנסיה "הכנסתו" לא תקנה לו זכות לקצבת תלויים. בנוסף, טוענת התובעת כי אם ינכה בית המשפט את קצבת התלויים הצפויה לאור קיצור תוחלת חייה של התובעת, יש לפצות את התובעת בשנים האבודות לפי שיטת הידות, והניכוי צריך להיות 45,614 ₪.

הנתבעים משיבים כי טענת התובעת באשר לפיצוי המגיע לה בתקופת השנים האבודות מהווה הרחבת חזית אסורה, וכי טענת התובעת לגבי "הכנסה מותרת" לבעלה אינה רלוונטית בענייננו, שכן מדובר בקצבת תלויים (ענף נפגעי עבודה), שאינה מושפעת מהשתכרותו של הבעל, להבדיל מקצבת שאירים.

הכרעה
לאור פס"ד ע"א 7453/12 אלחבאנין נ' אברהם (פורסם בנבו) (9.9.14) ולאור פס"ד ע"א 9209/03 עזבון המנוח יניב ניסן ז"ל נ' הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו) (16.11.08), יש לנכות את קצבת התלויים שבעלה של התובעת יהיה זכאי לקבל עם תום תוחלת חייה המקוצרים של התובעת בניכוי מחצית קצבת הזיקנה, כשלצורך כך יש לעשות חישוב השווי המהוון של הקצבאות. חישוב כזה נעשה על ידי האקטואר מטעם הנתבעים, פרופ' רמי יוסף בחוות דעתו האקטוארית בעניין זה מיום 6.7.15 (הוגשה ביום 19.7.15), כשהסכום לניכוי על פי חוות הדעת הוא 93,150 ₪.
בהערת אגב יוער, כי אפילו היינו הולכים לשיטת ב"כ התובעת הטוען שקבלת קצבת התלויים היא תלוית הכנסה, הרי ששנה מתום תוחלת חייה המקוצרים של התובעת יהיה בעלה בן 70 ובגיל זה יהיה זכאי לקבלת קצבת זקנה (מופחתת) ללא תלות בהכנסות. קצבת התלויים שיהיה זכאי לה, אם כן, בניכוי מחצית קצבת הזקנה, לא תהיה תלויה גם מבחינה זו בהכנסה.
במקביל, אף זאת בהתאם לפס"ד אלחבאנין הנ"ל, זכאית התובעת לפיצוי בגין אובדן קצבת הזקנה ממועד קיצור תוחלת חייה (שם, בעמ' 33). בהיעדר נתונים מספיקים לצורך החישוב על פי שיטת הידות (פס"ד עזבון המנוח יניב ניסן ז"ל, עמ' 11, פסקה 13), ועל פי העניין, אני מעמיד את סכום הפיצוי על סכום של 35,000 ₪.

תגמולים ופיצויים מקרן מיטבית
הנתבעים טוענים כי יש לנכות את התגמולים והפיצויים שקיבלה התובעת מקרן הפנסיה "מיטבית" (נ/9), בסך 33,600 ₪, לאחר שהתובעת, שעליה הנטל, לא הוכיחה שמדובר בתשלומים מכח חוק חוזה ביטוח.

התובעת טוענת כי אין לנכות את הסכום הנ"ל, שכן התובעת משכה את כל סכומי הכסף שהפקידה בקופה, כך שמדובר בכספים שבבעלותה ולא בהטבה. בהתאם לסעיף 43(א) לתקנון ולמסמך מיטבית מיום 14.7.09 (נ/9) התובעת אינה זכאית לקצבת נכות עתידית. מדובר בסכומים שבבעלותה של התובעת בהיותם מכח חוזה ביטוח ואין לנכותם.

הכרעה
מהמסמכים שהמציאו הנתבעים ממיטבית – עתודות, חברה לניהול קרנות פנסיה בע"מ, של כלל פנסיה וגמל (נ/9) (להלן: "מיטבית"), עולה כדלהלן:
בתאריך 14.5.06 הגישה התובעת למיטבית תביעה לתשלום פנסיית נכות מלאה. בתאריך 1.6.06 הודיעה מטיבית לתובעת כי בהתאם לסעיף 41 לתקנון קרן הפנסיה המקיפה "מיטבית – עתודות", אושרה לה גמלת נכות מלאה בגין תקופה מיום 7.2.06 עד 1.1.07. בתאריך 13.5.07 ניתנה הודעה של המעביד על פרישה מעבודה של התובעת החל מיום 6.1.07. בתאריך 20.6.07 שלחה התובעת למיטבית "טופס משיכת כספים", שבו הודיעה כי היא הפסיקה את עבודתה בתאריך 01/07 וביקשה לשחרר את כספי התגמולים והפיצויים שהצטברו עבורה בקרן מיטבית. בתאריך 30.5.07 הודיעה מיטבית לתובעת כי לזכותה תגמולים בסכום של 21,424 ₪ ופיצויים בסכום של 11,625.20 ₪. בתאריך 16.7.07 העבירה מיטבית לתובעת בהעברה בנקאית את כל הכספים שעמדו לזכותה בקרן בסכום כולל של 33,962.81 ₪, ולאחר ניכוי מס במקור – 33,664.85 ₪. בתאריך 14.7.09 כתבה מיטבית לתובעת כי על פי תקנה 13 לתקנון הקרן החברות של עמית בקרן נפסקת בעת משיכת כל יתרת הזכאות הצבורה של העמית מהקרן. התובעת משכה את כל הכספים שהיו צבורים על שמה בקרן וכל כספי הקרן (פיצויים ותגמולים) הועברו לחשבונה ביום 16.7.07, ועל כן היא אינה זכאית להמשך פנסיית נכות ממיטבית.

מדובר בכספי תגמולים ופיצויים להם הייתה התובעת זכאית עקב עבודתה, אותם קיבלה באופן חד פעמי מקרן הפנסיה שבה הם היו. "הגיונה של החרגת תשלומים לפי חוזה ביטוח מן הכלל הרגיל בדבר ניכוי הטבות, נעוץ בתפיסה שלפיה מקום בו רכש המבוטח את הזכות לקבל תשלומי ביטוח בקרות ארוע נזק מסוים, אין המדובר ב"הטבה" ממש, כי אם ב"הנאה שהרוויח בזיעת אפו". וכן: "בדומה לתשלומי ביטוח טיפוסיים, אין המדובר ב"הטבה" במובנה הרגיל. העמית רכש, באמצעות הפרשת כספים לקרן, את הזכות לקבל תשלומים מאת הקרן אם יתממש אחד הסיכונים של זיקנה, נכות, או מוות" (רע"א 7946/09 מקפת החדשה ניהול קרנות פנסיה ותגמולים נ' אנוך (פורסם בנבו) (29.2.12)).
הסכומים שקיבלה התובעת ממיטבית-עתודות, חברה לניהול קרנות פנסיה בע"מ, הינם תשלומים לפי חוזה ביטוח ואין לנכותם מהפיצוי המגיע לתובעת.

הנחה בארנונה
הנתבעים טוענים כי בעקבות פגיעתה של התובעת בתאונה, הנכות הרפואית שנותרה לה ודרגת אי הכושר שנקבעה לה (מעל 75%), זכאית התובעת להנחה בארנונה בשיעור 80% (נ/21), אותה יש לנכות מהתשלומים המגיעים לתובעת, שכן מדובר ב"טובת הנאה" שצמחה לה בעקבות התאונה ושתמשיך להינתן לה עד תום תוחלת חייה. העובדה שהתובעת לא מימשה זכאותה הינה בניגוד לחובתה להקטנת הנזק.
בהתאם לת/41, עלות הארנונה לחודשים יולי-אוגוסט 2009 הינה 1,077 ₪, ולכן יש לנכות את הסכומים הבאים:
בעבר - 56,004 ₪ (1,077 ₪ X 80% X 65 חודשים (5 שנים ו- 5 חודשים, ממועד השכירות 11/08)).
לעתיד - 188,852 ₪ (1,077 ₪ X 80% X 219.1882 (מקדם היוון ל- 26.5 שנים עד גיל 69.5).

התובעת טוענת כי אין לנכות לה פטור מארנונה. בהתאם לתע"צ של עיריית אשקלון, לתובעת אין זכאות לפטור מארנונה. גם אם ניתן פטור, הוא ניתן במקביל לתוספת הנוגעת להתאמת דיור, כך שהוא ניתן על תוספת המטרים התאונתית. לפי סעיף 22(3) לחוק ההסדרים במשק המדינה (הנחה בארנונה), הפטור המקסימלי הניתן הוא 40%, מתוך 80 מטרים.

הכרעה
בפרק "תוספת ארנונה" (סעיף ‎111 לעיל), התייחסנו גם לעניין ההנחה בארנונה. צויין כי מצד אחד התובעת אישרה בחקירתה שהיא מקבלת הנחה בארנונה בשיעור של כ- 40%, אולם מצד שני ב"כ התובעת טוען לתע"צ מעיריית אשקלון לפיו נדחתה בקשתה של התובעת להנחה בארנונה, וכך גם טען בעלה של התובעת בחקירתו. קבענו כי עניין זה לא מוצה דיו, לא לגבי הזכאות, לא לגבי הפעלתה ולא לגבי שיעורה. בסופו של דבר נקבע כי ההנחה שהתובעת זכאית לה בתשלום הארנונה יש בה כדי לקזז באופן כללי את התוספת בארנונה שיהיה עליה לשלם בשל הצורך בדירה גדולה יותר. משכך, לא נפסק פיצוי בגין התוספת בארנונה ומנגד אין לנכות ההנחה בארנונה.

ניכוי הוצאות מחיה בתקופת האשפוז
הנתבעים טוענים כי בהתאם לפסיקה, יש לנכות מהתשלומים המגיעים לתובעת את הוצאות המחיה שנחסכו ממנה בעת אשפוזה בבית הדר ועד היום, וככל שתתקבל טענתם שמקומה של התובעת במוסד סיעודי, אזי גם לעתיד לבוא.

הנתבעים טוענים כי יש לבצע את חישוב הניכוי בהתאם לשיטת הידות, בהתאם להיותה נשואה + 2, ולבסיס שכר של התובעת בסך 4,918 ₪ לחודש, כך שבגין העבר ינוכה סכום של 21,206 ₪ ובגין העתיד 251,861 ₪.

התובעת טוענת כי על פי הפסיקה, באשפוז לשעה אין לנכות הוצאות מחיה, גם אם מדובר בתקופות ארוכות (ע"א 4767/13 המאגר הישראלי לביטוחי רכב נ' שובבו, להלן: "עניין שובבו"). התובעת השתחררה לביתה ואין לבצע ניכוי לעתיד. הנתבעים גם לא הוכיחו מה הכנסת בעלה ומה שווי הידה של התובעת לאחר חישוב הקופה המשותפת.

הכרעה
כאמור, התובעת השתחררה מבית הדר וחזרה לביתה. טענת הנתבעים כי מקומה של התובעת במוסד סיעודי, נדחתה. לאור קביעה זו, אין מקום לניכוי סכומים כלשהם בגין חסכון בהוצאות מחיה לעתיד.

באשר לניכוי בגין תקופות האשפוז בעבר - בעניין שובבו נקבע כי הפסיקה שעסקה בנושא של ניכוי הוצאות נחסכות בתקופת האשפוז התייחסה לשהות במוסד סיעודי דרך קבע. נפסק, כי אין להרחיב את ההלכה המתייחסת לניכוי חסכון הוצאות אלו על "אשפוז לשעה", "שנועד לצורכי הטיפול בנפגע לאחר התאונה, גם אם השעה התארכה למספר רב של חודשי טיפול ושיקום " (שם, בפסקה 10).
בעניין שובבו היה מדובר באשפוז של 20 חודשים ובית המשפט ראה בו כ"אשפוז לשעה", בשל כך שלא היה מדובר באשפוז "דרך קבע". גם בענייננו הייתה התובעת מאושפזת בבית הדר תקופה דומה, כ- 25 חודשים, וגם אצלנו אשפוזה בבית הדר לא היה לצורך אשפוז של קבע. התובעת הייתה בביתה מספר שנים קודם לכן אחרי ששוחררה מבתי החולים בהם אושפזה לאחר התאונה. היא אושפזה בבית הדר בעקבות החמרה בפצעי הלחץ שהיו לה, עד שישתפר מצבה, ואכן לאחר השיפור במצבה של התובעת היא שוחררה לביתה, בו היא נמצאת עד היום. מדובר ב"אשפוז לשעה" ואין לנכות מהפיצוי שישתלם לתובעת את החסכון בהוצאות מחיה בתקופות האשפוז בעבר.

תשלומים תכופים
מהסכומים המגיעים לתובעת יש לנכות את התשלומים התכופים ששולמו לה. לטענת התובעת בסיכומיה, שולם לה סכום כולל של 323,000 ₪, כשבצרוף הצמדה וריבית מאמצע תקופה עד מועד הגשת הסיכומים, עומד הסכום על 450,000 ₪ (סעיף 14(ד) בסיכומי התובעת). הנתבעים הודיעו בסיכומיהם שהם מסכימים לסכום זה. סכום זה, משוערך (הצמדה וריבית) ממועד הגשת סיכומי התובעים (3.3.14) עד היום, הוא 455,754 ₪.
(יוער כי סיכום הקבלות והמסמכים של התשלומים התכופים שהגישו הנתבעים (נ/19), מביא לסכום כולל אחר מזה שהסכימו עליו הצדדים).

התובע 2
לא התבקשו בסיכומי התובעים סעדים מיוחדים נפרדים לפיצוי התובע 2 בגין התאונה. ככל שהיו הוצאות הקשורות עמו, אלו נפסקו במסגרת הפיצויים לתובעת 1.

בטרם סיכום
תיק זה נמשך זמן רב, הרבה מעבר לזמן שהיה צריך להימשך ולהסתיים, וצר שהדברים הגיעו לידי כך. התביעה הוגשה בשנת 2008. התיק הועבר לטיפולי באמצע שנת 2011. מועדי ההוכחות נשמעו בסוף שנת 2011 ותחילת 2012, כשממועד זה נעשו מספר רב של נסיונות פשרה, לאחר שגישור קודם שעשו הצדדים בפני מגשר חיצוני לא צלח. לאחר הגשת תחשיבי נזק ע"י הצדדים, ניתנה ביום 27.6.12 הצעת בית משפט לפשרה. ב- 4.12.12 ניתנה הצעת בית משפט מעודכנת לאור התמשכות אשפוזה של התובעת בבית הדר. ב"כ הצדדים ביקשו אורכות לצורך ניהול מו"מ ביניהם וביקשו גם לעכב בינתיים הגשת חוות דעת משלימה על ידי המומחית השיקומית של בית המשפט. נסיונות הפשרה השונים לא צלחו. המומחית התבקשה לבדוק שוב את התובעת ולתת חו"ד משלימה. בתאריך 2.12.13 ניתנה הצעת בית משפט נוספת לסיום בפשרה, אך גם היא לא התקבלה. בתאריך 15.1.14 קיים בית המשפט דיון מיוחד בהשתתפות מנהלת מחלקת התביעות של הנתבעת 2 שהתבקשה להתייצב, לצורך נסיון לסיים את התיק, אולם שוב, כבעבר, גם נסיון זה לא צלח. לאחר מכן ביקשה התובעת להגיש ראיות נוספות בעקבות שחרורה מבית הדר לביתה. ביום 20.10.14 נערכו, לדרישת הנתבעים, חקירות של הרופאים שסיכומי המחלה שלהם הוגשו, כראיות נוספות. בעקבות החקירות הוגשו סיכומי השלמה מעודכנים מטעם הצדדים וכך הגענו עד הלום.

סיכום
התביעה מתקבלת. הנתבעים ישלמו לתובעת את הסכומים הבאים:
הפסד שכר בעבר 752,919 ₪
הפסד שכר לעתיד 1,532,643 ₪
עזרת צד ג' לעתיד 3,868,529 ₪
עזרת צד ג' לעבר 1,092,831 ₪
נסיעות בתקופה מהתאונה ועד רכישת הרכב 55,809 ₪
עלות רכישת רכב 64,776 ₪
עלות אחזקת רכב/ ניידות בתקופה שמאז רכישת הרכב - עבר 326,962 ₪
עלות אחזקת רכב/ ניידות בתקופה שמאז רכישת הרכב - עתיד 874,505 ₪
התאמות דיור- עבר 319,891 ₪
התאמות דיור – עתיד 379,156 ₪
אביזרים וציוד 381,164 ₪
הוצאות רפואיות – טיפולים, ריפוי בעיסוק – עבר ועתיד 350,000 ₪.
הוצאות מזגן וכביסה – עבר ועתיד 100,000 ₪.
כאב וסבל 213,481 ₪.
אבדן קצבת זקנה בשנים האבודות 35,000 ₪
סה"כ 10,312,666 ₪
ניכויים
קצבת נכות מעבודה 1,115,570 ₪
קצבה מיוחדת 2,467,707 ₪
קצבת ניידות בעתיד 758,935 ₪
קצבת ניידות בעבר (ע"פ חו"ד מתוקנת שתוגש)
קצבת תלויים 93,150 ₪
תשלומים תכופים 455,754 ₪
סה"כ 5,132,181 ₪

מסכום הפיצויים לאחר הניכויים יש לנכות עוד את קצבת הניידות בגין העבר, כמפורט בס' ‎135 סיפא לעיל .

הנתבעים, באמצעות נתבעת 2, ישלמו לתובעת, באמצעות בא-כוחה, את הסכום שנפסק לעיל, לאחר הפחתת סכום בגין תשלומי קצבת ניידות בעבר, על פי חוו"ד אקטוארית מתוקנת שתוגש על ידי הנתבעות תוך 10 ימים. הסכום שנפסק ישא עליו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.

כמו כן, ישלמו הנתבעים לתובעת באמצעות בא-כוחה, החזר הוצאות משפט (אגרה, חוות דעת מומחים, חוות דעת אקטואריות וכדו'), בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק מיום ההוצאה ועד התשלום בפועל, וכן בנוסף שכ"ט עו"ד בשיעור 13% בתוספת מע"מ, מסכום הפיצוי הכולל לאחר ההפחתה כאמור בסעיף ‎153 לעיל, כשעליו יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל. לשכר הטרחה כאמור יתווסף גם שכ"ט עו"ד בסך 8% בתוספת מע"מ בגין התשלומים בתכופים ששולמו (קרן) בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מהמועד ששולמו.

כל הסכומים שנפסקו בפסק דין זה ישולמו תוך 40 יום מהיום.

המזכירות תודיע לב"כ הצדדים טלפונית על מתן פסק הדין ותשלח להם את פסק הדין בדואר.

ניתן היום, ז' אב תשע"ה, 23 יולי 2015, בהעדר הצדדים.