טמיר נ' בידרמן ואח'

בפני
כבוד השופט הבכיר מיכאל תמיר

תובע

אריאן מישל טמיר
ע"י ב"כ עו"ד רחל שכטר

נגד

נתבעים
1. אפרים צבי בידרמן
ע"י ב"כ עו"ד דנית רז וגד שילר
2. שולי ילוז
ע"י ב"כ עו"ד עידן מרדכי
3. מרדכי גולדרייך

החלטה
בפני בקשתם של נתבעים 1 ו-2 לדחות את התביעה על הסף, בין היתר מחמת התיישנות. נתבע 2 הגיש בקשה נפרדת בכתב לדחיית התביעה על הסף, ובמהלך הדיון שהתנהל במעמד הצדדים ביקש גם נתבע 1 לדחות את התביעה על הסף על יסוד האמור בכתב ההגנה שהוגש מטעמו. התובעת הגישה תגובה לבקשתו של נתבע 2 , ובהמשך לכך הוגשה תשובה לתגובה.

התביעה הוגשה נגד הנתבעים בטענה כי הפרו את זכויות היוצרים ביצירותיה של הפסלת המנוחה, הגב' חנה אורלוף ז"ל (להלן: "המנוחה"). לטענת התובעת בכתב התביעה , בגלריה שבבעלותו ובניהולו של נתבע 2 הוצעו למכירה פסלים מזויפים שהוצגו כפסליה של המנוחה, אשר אחד מהם נמכר באמצעות נתבע 1.

לטענתם של נתבעים 1 ו-2, מכתב התביעה עצמו עולה כי היה ידוע לתובעת למעלה משבע שנים לפני מועד הגשת התביעה שהוצעו למכירה פסלים מזויפים , ולכן ה יה על התובעת להגיש תביעה אזרחית תוך שבע שנים מאותו מועד, ומשלא עשתה כן , דין תביע תה להידחות.
 
בסע' 13 לכתב התביעה נטען כי ביום 5.6.07 הובא לידיעת התובעת שפסליה של המנוחה נמכרים בגלריה של נתבע 2 בכ - 1/10 ממחיר השוק. בסע' 16 נטען כי ביום 6.6.07 הגיעו התובעת ובעלה לגלריה של נתבע 2 שאמר להם כי יש לו שני פסלים של המנוחה: פסל "אשה מתרחצת שוכבת" ופסל "הנערה עם הכדור". לפי סעיף 18 לכתב התביעה, ביום 3.7.07 חזרו התובעת ובעלה לגלריה , ושם הציג בפניהם נתבע 2 את שני הפסלים הנ"ל. בסע' 19 לכתב התביעה נטען כי "במבט ראשון, לאור היכרותה עם יצירות המנוחה, ומומחיותה בנוגע ליצירותיה, הבחינה התובעת כי הפסלים הנם מזוייפים. גם המחיר הנמוך באופן מחשיד ממחיר השוק (3,000$) עורר תמיהה יתרה".

בסע' 21 לכתב התביעה נטען כי לאור האמור לעיל החליטה התובעת לרכוש את הפסל "אישה מתרחצת שוכבת", וזאת " על מנת לבדוק אותו באופן יסודי ובפרטיות, ועל מנת לאושש ו/או להפריך את חששותיה כי עסקינן ביצירות מזויפות".

בסע' 22 לכתב התביעה נטען במפורש כי לאחר שהתובעת "העמיקה את בדיקתה המקצועית" היא "נוכחה לדעת בוודאות כי עסקינן בזיוף", וביום 9 .7.07 נפגשה עם היועמ"ש של היחידה לקניין רוחני במשטרת תל אביב. מסעיפים 27-23 עולה כי ביום 10 .7.07 הגישה התובעת תלונה למשטרה, וכחלק ממאמצי המשטרה נתפסו ארבעה פסלים ש יוחסו למנוחה וה וצעו למכירה בגלריה: שלושה "עותקים מפרים" של יצירות המנוחה ופסל נוסף שאינו עותק מפר אך הוצג והוצע למכירה כפסל של המנוחה. בסעיף 32-31 לכתב התביעה נטען כי בהמשך לפשיטה על הגלריה ולהחרמת פסלים שנחשדו להיות מזויפים, החלה בדיקה בעניין האפשרות להעמיד לדין את המעורבים, אך ביום 10.2.12, כחמש שנים לאחר הפשיטה והמעצר, הופתעה התובעת לגלות שהמשטרה החליטה לא להגיש כתבי אישום.

מסע' 28 לכתב התביעה עולה כי בחודש פברואר 2012 הגישה התובעת לבית המשפט לתביעות קטנות בחיפה תביעה נגד הגלריה ונגד נתבע 2 להשבת הסך של 3,000$ ששילמה בגין הפסל שרכשה (ת"ק 21266-02-12 ). ביום 21.6.12 ניתן פסק דין נגד הגלריה בהעדר התייצבות והתביעה נגד נתבע 2 נמחקה היות שכתב התביעה לא נמסר לידיו והוא לא ה וזמן לדיון.

בסעיפים 34-33 לכתב התביעה ישנה התייחסות להחלטה שניתנה ביום 19.2.12 בבית משפט השלום בראשון לציון בצ"א 5298-02-12 בדיון "בעניין השבת הפסלים שנתפסו לבעליהם". בהחלטה נקבע, בין היתר, כי על התובעת להגיש תוך 7 ימים ערר ליועמ"ש על ההחלטה לסגור את התיק, ועד למתן החלטה בערר, הפסלים יישארו בידי המשטרה. עוד נקבע כי אם הערר יידחה, המשטרה תעביר את הפסלים לידי התובעת למשך 30 יום בלבד, ובמהלך תקופה זו רשאית התובעת להגיש עתירות אזרחיות לביהמ"ש האזרחי ל גבי הפסלים המצויים ברשותה, ולעתור גם להמשך החזקתה בפסלים עד למתן פס"ד בתובענה האזרחית . לבסוף נקבע כי אם לא תוגש תובענה אזרחית תוך 30 הימים הנ"ל , " הרי שהמשיבה תשיב הפסלים לבעליהם".

מכתב התביעה עולה כי הערר הוגש ביום 21.2.12 ונדחה ביום 11.5.14. התובעת פנתה למשטרה ביום 10 .6.14 והפסלים הועברו לידיה ונמצאים אצלה עד היום. בהמשך לכך הוגשה ביום 1 .10.14 בקשה נוספת לצ"א 5298-02-12 למתן אישור ו/או צו להשמדת עותקים מפרים. התובעת ציינ ה בבקשה, בין היתר, כי אם הבקשה לא תתקבל, תאלץ התובעת "לעתור להמשך החזקת הפסלים ולהגיש תובענה אזרחית בגינם". ביום 2.10.14 ניתנה החלטה קצרה בפתקית לפיה "יש להגיש בענין זה תובענה אזרחית".

לטענת התובעת, התרחשו אירועים שונים אשר השעו את מירוץ ההתיישנות כל פעם מחדש, לרבות חקירת המשטרה שנערכה במשך לא פחות מ- 6 שנים. עוד טוענת התובעת כי המועד לתחילת מניין תקופת ההתיישנות הוא אחד מאלה: (1) 21.6.12 – המועד שבו ניתן פסק דין נגד הגלריה ונמחקה התביעה נגד נתבע 2; (2) 11.5.14 – המועד שבו התקבלה תשובת מחלקת העררים; (3) 10.6.14 – מועד שחרור הפסלים לידי התובעת; (4) 2.10.14 – מועד מתן ההחלטה של כב' השופט ארניה כי יש להגיש תביעה אזרחית.
דיון
בשלב זה, אין לקבל את טענתו המקדמית של נתבע 2 בעניין העדר יריבות. אמנם הגלריה שבה העמיד נתבע 2 את הפסלים למכירה הופעלה באמצעות חברת "שולי ארט בע"מ", ולא הועלתה בכתב התביעה טענה להרמת מסך. יחד עם זאת, משאין חולק כי נתבע 2 היה הבעלים והמנהל היחיד בחברה הנ"ל ולאור הטענה בכתב התביעה שלפיה נתבע 2 עצמו הוא זה שהציע לתובעת ולבעלה לרכוש את הפסלים המזויפים, אין לשלול קיומה של עילת תביעה לכאורית של התובעת נגד נתבע 2 אישית. בעניין זה ראו סעיף 54 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 וע"א 407/89 צוק אור נ' קאר סקיוריטי בע"מ, פ"ד מח(5) 661.

כעת אתייחס לטענת ההתיישנות.

בסעיף 56 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: "החוק") נקבע כי "התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן – תקופת ההתיישנות) היא – (1) בשאינו במקרקעין 7 שנים... ". לפי סעיף 6 לחוק, תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו "נולדה עילת התובענה". בסעיף 8 לחוק נקבע כי אם "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ואף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות במועד שבו נודעו לתובע עובדות אלה ". בספרו של ט' חבקין, "התיישנות" משנת 2014, בעמ' 167 , ישנה הפניה לפסיקה שלפיה כלל הגילוי בסעיף 8 לחוק חל על עובדות המהוות את עילת התובענה ולא על הראיות הדרושות להוכחת ה. בהמשך מתייחס חבקין בספרו למועד תחילת מירוץ ההתיישנות לפי כלל הגילוי, ובעמ' 172 מסכם כי "הכלל הראוי הוא שמרוץ ההתיישנות ייפתח במועד בו התגלו לתובע - בכוח או בפועל - כל העובדות שאם היה מגיש תובענה על סמך ידיעתן היא לא הייתה מסולקת על הסף, בהעדר עילה".

התובענה שבפני הוגשה בעילות משפטיות שונות המפורטות בפרק ג' לכתב התביעה: הפרת זכות מוסרית וזכות יוצרים, רשלנות, הפרת חובה חקוקה, גניבת עין, עשיית עושר ולא במשפט ותביעה למתן חשבונות. לפיכך, יש לבחון מהו המועד שבו נולדה כל אחת מעילות התביעה ומהו המועד שבו התגלו לתובעת כל העובדות הדרושות להגשת תביעה בגין אותה עילה.

מכתב התביעה עצמו עולה, כאמור, כי עוד ביום 3.7.07 חשדה התובעת כי הפסלים שהציג לה נתבע 2 הם מזויפים וב- 9.7.07 פנתה למשטרה לאחר שרכשה את אחד הפסלים ו- "נוכחה לדעת בוודאות כי עסקינן בזיוף". כמו-כן נטען כי ביום 15.7.07 הגיע בעלה של התובעת לגלריה יחד עם קצין משטרה בלבוש אזרחי, "שם הציע להם נתבע 2 לרכוש את העותקים המפרים שנותרו בגלריה", ובעקבות זאת הפסלים שהוצגו כפסליה של המנוחה נתפסו והוחרמו. לא למותר לציין שלפי כתב התביעה, התובעת היא נכדתה של המנוחה, "מומחית בעלת שם עולמי בכל הנוגע ליצירות המנוחה", ומזה למעלה מ- 30 שנה "פונים אל התובעת, באופן קבוע, אספנים, בתי מכירות ומוזיאונים מכל העולם לצורך קבלת חוו"ד ואישורי מקוריות של יצירות המנוחה".

עוד עולה מכתב התביעה כי המשטרה עצרה את נתבע 2, ובעקבות זאת הייתה חשיפה תקשורתית גדולה בעיתונות ובטלוויזיה. לביסוס טענה זו צורפה כתבה מעיתון "הארץ" מיום 17.7.07 המתייחסת למעצרו ש ל נתבע 2, ומכאן שהמעצר בוצע לפי 17.7.07. לפי כתב התביעה, ביום 10.2.12 נודע לתובעת כי הוחלט לא להגיש כתבי אישום נגד המעורבים, וביום 11.5.14 נדחה הערר שהגישה התובעת על ההחלטה לסגור את התיק הפלילי. בהחלטה שבה נדחה הערר נקבע, בין היתר, כי עיון בחומר המצוי בתיק החקירה העלה שהפסלים אכן זויפו, אך מכתב התביעה עולה כאמור כי עוד ב- 3.7.07 חשדה התובעת כי שניים מארבעת הפסלים שנתפסו מזויפים, ולכל המאוחר ב- 9.7.07 ידעה בוודאות שאחד מהם מזויף. לגבי שני הפסלים הנוספים, לא צוין בכתב התביעה מתי נודע לתובעת כי הועמדו למכירה בגלריה, אם כי מטענותיה עולה שעוד ב- 6.6.07 אמר לה נתבע 2 שפסל נוסף של המנוחה כבר נמכר.

בסעיף 17.1 לכתב התביעה נטען כי אחד הפסלים שתפסה המשטרה הועמד למכירה באמצעות הגלריה של נתבע 2, על ידי נתבע 1. מכתב התביעה עולה כי פסל זה נתפס בגלריה, ולכן נראה כי הפסל נתפס ביום שבו הגיע בעלה של התובעת לגלריה יחד עם קצין המשטרה, דהיינו ב - 15.7.07. ו אולם, לא צוין בכתב התביעה מתי נודע לתובעת על מעורבתו של נתבע 1 בהעמדת הפסל למכירה, אף שהיה על התובעת להתייחס לכך. לכן, בטרם מתן החלטה בשאלת התיישנות התביעה נגד נתבע 1, יש לערוך בירור עובדתי לגבי השאלה מתי נודע ל תובעת כי אחד הפסלים שתפסה המשטרה בגלריה הועמד למכירה על-ידי נתבע 1.

לפיכך, בשלב זה אתייחס לעילות התביעה השונות נגד נתבע 2 בלבד .

לגבי התביעה בעילה של עשיית עושר ולא במשפט, גם אם ביולי 2007 התובעת לא ידעה כמה כסף הרוויח נתבע 2 ממכירת פסלים שיוחסו למנוחה, היה באפשרותה להגיש בעניין זה תביעה למתן חשבונות. ואכן, בתביעה שבפני ביקשה התובעת סעד של מתן חשבונות לגבי " מכירות קודמות של יצירות המנוחה, לכאורה" (ההדגשה אינה במקור), ולכן נראה שהתובעת הייתה יכולה להגיש את התביעה למתן חשבונות עוד ביולי 2007.

אשר לתביעות בגין ביצוע עוולות שונות - עוולות מסחריות, עוולות בנזיקין ועוולה של הפרת זכות יוצרים וזכות מוסרית - יש לבחון מהו מועד תחילת מירוץ ההתיישנות לפי ההסדר המיוחד שנקבע בסעיף 89 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין") אשר חל גם על עוולות שנקבעו בחיקוקים אחרים (ראו ספרו של חבקין הנ"ל בעמ' 300) :

"לעניין תקופת ההתיישנות בתובענות על עוולות – "היום שבו נולדה עילת התובענה" הוא אחד מאלה:
(1) מקום שעילת התובענה היא מעשה או מחדל – היום שבו אירע אותו מעשה או מחדל; היה המעשה או המחדל נמשך – היום שבו חדל;
(2) מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל – היום שבו אירע אותו נזק ; לא נתגלה הנזק ביום שאירע – היום בו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך 10 שנים מיום אירוע הנזק" .

לגבי העוולה של הפרת זכות יוצרים וזכות מוסרית לפי סעיף 52 לחוק זכות יוצרים, תשס"ח-2007 (להלן: "חוק זכות יוצרים") והעוולה של גניבת עין לפי סעיפים 1 ו- 11 לחוק עוולות מסחריות, תשנ"ט-1999 - מדובר בעוולות שהנזק אינו מיסודותיהן ולכן חל לגביהן סעיף 89(1) לפקודת הנזיקין שלפיו המועד שבו נולדה עילת התביעה הוא היום שבו אירע המעשה או היום שבו חדל. כתב התביעה מתייחס לפסלים שהציע נתבע 2 למכירה עד 15.7.07, ולכן זהו המועד שבו נולדה העילה. משנטען בכתב התביעה כי התובעת חשדה עוד ביום 3.7.07 כי נתבע 2 הציע למכירה לכל הפחות שני פסלים מזויפים של המנוחה, ו ידעה לכל המאוחר ב- 9.7.07 כי אחד הפסלים מזויף, נראה שהייתה יכולה להגיש תביעות נגד נתבע 2 בגין שני הפסלים הנ"ל עוד ביולי 2007 . לא צוין בכתב התביעה מתי נודע לתובעת כי המשטרה תפסה שני פסלים נוספים שיוחסו למנוחה והועמדו למכירה בגלריה , אך בעת שנודע לה על כך, נראה שהייתה יכולה להגיש תביעה גם בגי ן פסלים אלה, ולבקש מבית המשפט רשות לראות אותם כדי לבחון את מקוריותם.

אשר לעוולות של רשלנות והפרת חובה חקוקה – מדובר בעוולות שבהן הנזק הוא חלק מעילת התביעה, ולכן חל עליהן סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, כך שהיום שבו נולדה עילת התביעה בגינן הוא המועד שבו התגלה הנזק. בסעיף 66 לכתב התביעה נטען כי נגרם לתובעת נזק בשל כך שלא קיבלה תמלוגים בגין הפסלים המזויפים שנמכרו. כאמור לעיל, גם אם ביולי 2007 לא ידעה התובעת כמה פסלים מזויפים נמכרו, היה באפשרותה להגיש בעניין זה תביעה למתן חשבונות. בסעיף 61 לכתב התביעה נטען כי מעשי הנתבעים גרמו לפגיעה במוניטין של יצירות המנוחה ולירידת ערך יצירותיה. בסעיף 26 לכתב התביעה נטען כי עקב מעצר החשודים ותפיסת הפסלים "הייתה חשיפה תקשורתית גדולה בעיתונות ובטלוויזיה, אשר למותר לציין, לא הוסיפה למוניטין של יצירות האומנות, והביאה עמה גל גדול של בקשות מצד אספנים ושאר גורמים, לבדיקת מקוריותם של הפסלים שבידיהם...", ולתמיכה בטענה זו צורפה כתבה שפורסמה בעיתון "הארץ" מיום 17.7.07. לפיכך, מטענותיה של התובעת עצמה עולה לכאורה כי גילתה שנגרם לה נזק, לרבות פגיעה במוניטין, עוד ב אמצע חודש יולי 2007. אמנם בסעיף 62 לכתב התביעה נטען כי לא ניתן להעריך בשלב זה מה גודל הנזק שהסבו הנתבעים לתובעת ולערך יצירות המנוחה, וניתן רק לשער כי עסקינן בין היתר בנזקים של אובדן לקוחות פוטנציאליים רבים , אך כפי שנקבע בפסיקה, מירוץ ההתיישנות מתחיל מעת שנתגלה נזק שאינו עניין של מה בכך ושאדם סביר היה מגיש תובענה בגינו, ואין להמתין לגיבוש הנזק במלוא היקפו (ראו למשל ע"א 165/83 בוכריס נ' דיור לעולה בע"מ, פ"ד לח(4) 554, 559). לאור טענות התובעת בדבר ההשפעה השלילית של החשיפה התקשורתית באמצע חודש יולי 2007 , נראה שכבר במועד זה ידעה התובעת שמעשי ו של נתבע 2 גרמו לה נזק שאינו עניין של מה בכך, ולכן התובעת הייתה יכולה להגיש נגדו במועד זה תביעה גם בעילות של רשלנות והפרת חובה חקוקה.

לגבי התביעות הנוספות מכוח חוק זכות יוצרים – תביעה למתן סעד הצהרתי בדבר היות ם של שלושה פסלים "עותקים מפרים", תביעה למתן צו להשמדת העותקים המפרים ולחלופין להעברתם לבעלות התובעת – אפשר היה להגיש תביעה בגין כך מיום שהתובעת ידעה כי שלושת הפסלים המזויפים הוצעו למכירה בגלריה. מכתב התביעה עולה כי עוד ביום 3.7.07 ידעה התובעת כי שניים מתוך שלושת הפסלים הנ"ל הוצעו למכירה ולא צוין בכתב התביעה מתי נודע לתובעת על קיומו של הפסל המזויף השלישי, שלפי כתב התביעה נתפס בביתו של נתבע 3 ביום 16.7.07. בהקשר זה יצוין כי אם הייתה מניעה להורות על השמדת הפסלים או על העברתם לתובעת כל עוד התנהלה חקירה משטרתית לגביהם, בית המשפט אשר דן בתביעה היה רשאי לתת הוראות בעניין זה. נוסף על כך, וכפי שיפורט בהמשך ההחלטה דנן , לאחר סיום החקירה המשטרתית ניתנה החלטה בנוגע לפרק הזמן שבמהלכו התובעת הייתה רשאית להגיש תביעה אזרחית לגבי הפסלים, אך התובעת לא קיימה החלטה זו.

התובעת טוענת כי ההליכים המשפטיים הקודמים שהתנהלו בעניין הפסלים מאריכים את תקופת ההתיישנות. בסעיף 15 לחוק נקבע כי " הוגשה תובענה לפני בית המשפט, לרבות בית דין דתי, והתובענה נדחתה באופן שלא נבצר מהתובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה, לא יבוא במנין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשת התובענה ובין דחייתה".

לגבי התביעה שהגישה התובעת נגד הגלריה ונגד נתבע 2 בבית המשפט לתביעות קטנות בחיפה, מסעיף 28 לכתב התביעה בתיק שבפני עולה כי דובר ב"תביעת השבה" בגין הסך של 3,000$ ששילמה התובעת עבור הפסל שרכשה מנתבע 2 והתגלה כמזויף. כן עולה כי נתבע 2 נמחק מכתב התביעה לבקשת התובעת משהתברר כי לא זומן לדיון (ראו נספח 4 לכתב התביעה). שאלה היא האם סעיף 15 הנ"ל מתייחס גם להליך שבו הנתבע כלל לא הוזמן לדיון. כך או כך, התובענה שבפני הוגשה בעילות אחרות (לרבות עוולות נזיקיות ומסחריות שונות, עשיית עושר ולא במשפט ומתן חשבונות) ואינה כוללת תובענה חדשה נגד נתבע 2 בגין אותה עילה - ביטול עסקת המכר של הפסל והשבת הסכום ששילמה התובעת בגינו.

אשר להליך שהתקיים בבית משפט השלום בראשון לציון בצ"א 5298-02-12 מ"י נ' ילוז, מפרוטוקול הדיון מיום 19.2.12 שצורף לכתב התביעה עולה כי מדובר בבקשה שהגישו הנתבעים להחזרת תפוס – הפסלים שהיו בידי המשטרה. לאחר מתן החלטה של בית המשפט בבקשה וסגירת התיק , הגישה התובעת לתיק הנ"ל בקשה להשמדת הפסלים. מכאן שההליך שהתנהל בתיק צ"א 5298-02-12 אינו תובענה שהגישה התובעת נגד הנתבעים, וממילא לא נדונו בו אותן עילות שבגינן הוגשה התביעה שבפני.

לפיכך, אין בהליכים המשפטיים הקודמים שהתנהלו בעניין הפסלים, כמתואר בכתב התביעה, כדי לעכב או להאריך את תקופת ההתיישנות לפי סעיף 15 לחוק .

זאת ועוד, מכתב התביעה עולה כי בתום הדיון שהתקיים ביום 19.2.12 בצ"א 5298-02-12 הנ"ל, ניתנה החלטה שבה נקבע, בין היתר, כי על התובעת להגיש תוך 7 ימים ערר על ההחלטה לא להגיש כתבי אישום, ואם הערר יידחה, המשטרה תעביר את הפסלים לידי התובעת למשך 30 יום בלבד. כמו-כן נקבע בהחלטה כי במהלך תקופה זו רשאית התובעת להגיש עתירות אזרחיות לביהמ"ש האזרחי ל גבי הפסלים המצויים ברשותה, ולעתור גם להמשך החזקתה בפסלים עד למתן פס"ד בתובענה האזרחית . לבסוף נקבע כי אם לא תוגש תובענה אזרחית תוך 30 הימים הנ"ל , " הרי שהמשיבה תשיב הפסלים לבעליהם".

מכתב התביעה עולה כי בעקבות דחיית הערר הועברו הפסלים לידי התובעת ביום 10.6.14, כך שלפי ההחלטה מיום 19.2.12 הנ"ל היה עליה להגיש תביעות אזרחיות בעניין הפסלים המצוים ברשותה תוך 30 יום מ- 10.6.14. התובעת לא הגישה תביעה אזרחית תוך פרק הזמן שנקבע, ולמרות זאת לא השיבה את הפסלים לבעליהם כנדרש בהחלטה. לפיכך, התובעת הפרה את החלטת בית המשפט מיום 19.2.12 כאשר הותירה בידיה את הפסלים ולא השיבה אותם לבעליהם בחלוף התקופה שנקבעה להגשת תביעה אזרחית.

ביום 1.10.14 הגישה התובעת לתיק הסגור צ"א 5298-02-12 הנ"ל בקשה למתן צו להשמדת העותקים המפרים, מבלי לבקש להאריך את המועד שנקבע בהחלטה מיום 19.2.12 להשבת הפסלים לבעליהם . בית המשפט אמנם קבע בהחלטה מיום 2.10.14 כי "יש להגיש בעניין זה תובענה אזרחית" אך לא קבע בהחלטתו כי הוא מאריך את המועד להגשת תובענה אזרחית ולהשבת הפסלים שנקבע בהחלטה מיום 19.2.12. בהעדר החלטה מפורשת של בית המשפט המאריכה את המועד הנ"ל, התובעת הייתה מנועה מלהמשיך להחזיק בידיה את הפסלים ולא הייתה רשאית להגיש את התביעה שבפני ביום 18.11.14, דהיינו למעלה מארבעה חודשים לאחר המועד שנקבע בהחלטה מיום 19.2.12.

למרות האמור לעיל, אין בכתב התביעה פירוט מספיק לגבי המועדים הרלוונטיים לעילות התביעה השונות כדי לאפשר מתן החלטה סופית בבקשה לדחיית התובענה על הסף מחמת התיישנות , במיוחד לגבי העוולות שבהן הנזק הוא אחד מיסודות העוולה וחלות עליהן הוראות סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין. לפיכך, אני מורה על קי ום קדם משפט נוסף בתיק שבמהלכו תתייחס התובעת למועדים שלא פורטו כנדרש בכתב התביעה לגבי כל אחת מעילות התביעה, הנתבעים יגיבו ולאחר מכן תינתן החלטה נוספת בהתאם.

קדם המשפט הנוסף יתקיים ביום 24.12.15 בשעה 11:30 במעמד הצדדים.

נתבע 3 הגיש בקשה להיעדר מהדיון הקודם ולא התייצב לדיון. ב"כ התובעת מתבקשת להגיש תוך 7 ימים מיום קבלת החלטה זו , תגובה בעניין היעדרו של נתבע 3 מהדיון והצורך בהתייצבותו לדיון קדם המשפט הבא ביום 24.15.15.

המזכירות מתבקשת להעביר העתק מהחלטה זו לצדדים.
ניתנה היום, י"ד כסלו תשע"ו, 26 נובמבר 2015, בהעדר הצדדים.