הדפסה

טל ת.ז. XXXXXX887 ואח' נ' לוי ואח'

בפני
כב' השופט דר' מנחם רניאל

תובעים

1.זאב טל ת.ז. XXXXXX887
2.או.טי.אס טל בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד ארז כהן

נגד

נתבעים

1.לאון לוי
2.אקינו ישראל בע"מ
3.סווטה (ישראל) בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד טל שפרנט

פסק דין

1. התובע הוא הממציא והבעלים של פטנט ישראלי רשום מס' 108877 "התקן לסחיטת שפופרות גמישות" (להלן: "הפטנט"). התובעת היא חברה בבעלות התובע וניהולו , ומייצרת את ההתקנים מבוססי הפטנט ומפיצה אותם בארץ.

2. בשנת 1999 הופר הפטנט על ידי נתבעת 3, וההליכים בין הצדדים הסתיימו בהסכם פשרה מיום 30.8.01 שקיבל תוקף של פסק דין. לפי הסכם זה ניתן צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעת 3 לייבא, לשווק, להפיץ, למכור או לבצע כל פעילות מסחרית בסוחטי שפופרות המהווים הפרה של פטנט ישראלי 108877 כל זמן שהפטנט יעמוד בתוקף. מאליו מובן, שצו מניעה באשר לפטנט מזכה את בעל הפטנט בזכויות לפיו. הוא לא מזכה בזכויות את החברה שבבעלות בעל הפטנט.

3. לטענת התובעים בכתב התביעה, התברר להם במהלך החודשים האחרונים שלפני הגשת כתב התביעה ביום 12.2.14, שמופצים בשוק מוצרים מפרים תוך הפרה של ההסכם בין הצדדים ושל פסק הדין שאישר הסכמה זו. בעקבות בדיקות שערכו התובעים, הסתבר להם שהנתבעים עומדים מאחורי הפצה של חלק מהמוצרים המפרים. התובעים פנו בדרישה לנתבעים להפסיק את ההפרה, ולטענתם לא נענו. התובעים תבעו בתביעתם ליתן להם דין וחשבון על היקף ההפרה לפי סעיף 183(ד) לחוק הפטנטים, כולל כמות המוצרים המפרים שיובאו על ידם, כמות המוצרים שנמכרו או הופצו וכלל התמורה שהתקבלה; לשלם לתובע פיצויים בהתאם לסעיף 183 לחוק הפטנטים בשיעור הגבוה מבין הנזק הממשי לתובעים והרווח שנוצר לנתבעים; לשלם לתובע פיצויים עונשיים בהתאם לאמור בסעיף 183(ג) לחוק הפטנטים; וכן לשלם לתובע פיצויים בהתאם לקביעת בית המשפט בהליך ביזיון בית המשפט מיום 30.1.00 בסך 10,000 ₪ לכל הפרה, מחושב לפי 25 הפרות, שבגינן שולמה אגרה, לאחר שהתביעה הועמדה על סך של 250,000 ש"ח.

4. אציין, כי כפי שנאמר בבקשת הסעד אין התובעת זכאית לכל סעד שהוא, אלא רק התובע. תמוה מדוע צורפה התובעת כתובעת בתביעה זו. כמו כן אציין , שלפי האמור בראש סיכומי טענות התובעים, הם תובעים לחייב את הנתבעים בתשלום סך 250,000 ₪ בתוספת הוצאות, ורק לחלופין, אם בית המשפט יקבע שלא הוכחו כמויות המכירה או שהתובעים אינם זכאים לקבלת הפיצוי הפסוק לפי צו המניעה שניתן על ידי בית המשפט המחוזי בחיפה, מתבקש בית המשפט לחייב את הנתבעים ליתן חשבונות ולפרט כמות המוצרים המפרים שמכרו החל מ-7 שנים לפני הגשת התביעה ובהתאם לחייב את הנתבעים בתשלום פיצויים לפי סעיף 183(ב) לחוק הפטנטים.

5. הנתבעים טענו שיש לדחות את התביעה כנגד הנתבעים 1 ו-2, בשל העדר תשתית לעילת תביעה כנגדם. הנתבע 1 הוא בעל מניות ומנהל רשום בנתבעות 2 ו-3, וזה הקשר היחידי בין כל הנתבעים. צו המניעה ניתן כנגד הנתבעת 3 בלבד, אף שכפי שטוענים התובעים, הנתבעת 2 הוזכרה בהליכים הקודמים. הסכם הפשרה נחתם בין התובעים לבין הנתבעת 3 ואינו מחייב לא את הנתבע 1 ולא את הנתבעת 2. הנתבעת 3 טענה שככל שהמוצר הבודד שנמכר ותועד בנספחי כתב התביעה הוא מוצר שסופק לחנות לאחרונה ולא בתקופת הסכם הפשרה, יכול להיות שהוא סופק עקב טעות של עובד מוגבל של הנתבעת 3 שטעה בביצוע משימת אריזה פשוטה. הנתבעים לא חלקו על כך ששיווק המוצר המכונה "סוחט שפופרות 2" הוא מוצר שלגביו נקבע בהליך הקודם שהוא מהווה הפרה (פרוטוקול מיום 3.9.14 עמוד 17).

6. בתשובה לשאלון (ת/4) אישרו הנתבעים שנמכרו 2 פריטים וצירפו חשבונית. על פי החשבונית נמכרו 12 זוגות של מוצרים מפרים, דהיינו 24 מוצרים. גם איתי לוי, העד היחיד מטעם הנתבעים אישר בעמ' 37 שמדובר במכירה של 12 זוגות. על פי החשבונית, תיאור המוצר הוא "סוחט שפורפרות 2", והברקוד של המוצר הוא 8013304005598. לפי עדותו של מר עמי הקרי, חשב סטופמרקט בע"מ, רכשה סטופמרקט מהנתבעת 3, 273 זוגות של סוחט שפופרות 2 ברקוד 8013304005598 (עמ' 25 שורה 30). כך העיד גם מאור משיח, מנהל סחר בסטופמרקט (עמ' 22 שורה 3). כך אישר גם איתי לוי העד מטעם הנתבעים, שתחת ברקוד זה נמכרו על ידי הנתבעת 3 לסטופמרקט בע"מ במועדים 16 .6.08 עד 1.11.09 273 זוגות של סוחטים תחת ברקוד 8013304005598 (עמ' 41).

7. בעדותו של איתי לוי עלתה לראשונה הטענה, שהברקוד האמור שימש הן למכירת המוצר המפר, והן למכירת המוצר של התובע, שהיה מותר לנתבעת 3 למכור במסגרת הסכם הפשרה. טענה זו לא נטענה בכתב ההגנה ואף לא לאחר מכן. איני מאמין לעדותו של איתי לוי בעניין זה. זאת, הן לפי התרשמותי מעדותו בפניי, והן לפי דבריו שלא בוצעה כל הפצה בברקוד זה , למעט כמויות קטנות, במסגרת גילוי המסמכים, ובמסגרת התשובות לשאלון ובחקירתו הנגדית בעמ' 38, שם העיד שהכמויות ששווקו היו קטנות מאוד, בערך 20. הדבר סותר את אישורו שתחת הברקוד הזה נמכרו 556 מוצרים מפרים. הטענה הזו נסתרת גם על ידי עדותו של מר איברהים סראחנה, מנהל המחסן של סטופמרקט בע"מ, האמינה עלי, לפיה סטופמרקט רכשה את המוצר המפר אצל הנתבעת 3, וזה המוצר היחיד שנרכש על ידי סטופמרקט תחת הברקוד האמור. הוא העיד שמעולם לא ראה את המוצר המקורי של התובעים, במהלך 4 השנים האחרונות בהן הוא עובד בסטופמרקט , אבל העיד גם שהוא לא קלט את כל המשלוחים של הנתבעת 3 ויכול להיות שאחרים קלטו אותם, כך שאפשר שסופקו גם מוצרים מקוריים, כפי שהעיד העד ערן בריס שראה בסטופמרקט. מכל מקום, אני מאמין לעדותו, שהמוצר המפר הוא היחיד שנרכש תחת הברקוד האמור.

8. טענה זו, לפיה הברקוד האמור שימש הן את המוצר המפר והן את המוצר המקורי, כך שלא ניתן להסיק ממכירת הברקוד הזה שנמכרו מוצרים מפרים, נסתרת גם על ידי העובדה שהברקוד מופיע על המוצר עצמו. מבחינת המוצרים עצמם, עולה שהברקוד של המוצר המפר ת/1 הוא 8013304005598 והברקוד של המוצר המקורי (ת/3) הוא 290003673100. הנתבעים לא הציגו אריזה של מוצר מקורי שעליה ברקוד 8013304005598. מכאן שכל סורק את המוצר המקורי, לא ירשום את הברקוד של המוצר המפר, ורק מי שיסרוק את המוצר המפר יקבל את הברקוד הזה, שתחתיו שווקו 556 מוצרים. על כן אני קובע, כי בניגוד לדברי מר לוי בחקירתו הנגדית, המוצרים ששווקו תחת ברקוד 8013304005598 הם מוצרים מפרים, ומספרם כאמור - 556 מוצרים. בהתאם לכך, אני קובע שהנתבעת 3 הפרה את צו המניעה בכך ששיווקה למעלה מ-250 מוצרים מפרים בתקופת הפטנט. אני דוחה את הטענה כאילו חלק מהמוצרים ששווקו לסטופמרקט נאספו לאחר פניית התובעים, בטרם נמכרו לקונים, שכן גם השיווק לסטופמרקט, ללא מכירה לצרכן הסופי, הוא הפרה של הסכם הפשרה.

9. אשר לטענת הנתבעים, כי עובד מוגבל טעה באריזה, הנתבעים לא הוכיחו טענה זו בעדות של אותו עובד מוגבל, שלא הוכח שהגבלתו חלה גם על עדות בבית המשפט. יתר על כן, טענה זו בדבר טעות היתה יכולה לעמוד לנתבעים אילו היה מדובר בסט אחד של מוצרים, דהיינו שני מוצרים שהשתרבבו בטעות. כפי שהוכח בפניי, נמכרו 273 סטים. ככל שהדבר נובע מטעות של העובד, הנתבעת 3 נושאת באחריות לטעות נרחבת כזו, גם אם פיזית נעשתה על ידי עובד מוגבל. תתכבד הנתבעת 3 ותשפר את מנגנוני הבקרה שלה.

10. אשר לשיעור הפיצוי, תובעים התובעים לפי החלטה שניתנה במהלך ניהול התיק בבית המשפט, בהליכי בזיון בית המשפט של צו המניעה הזמני מיום 16.11.99 לפיה אם יתברר שהצו יופר שוב, יוטל על המשיבה, היא הנתבעת 3 קנס בסך 10,000 ₪ לכל הפרה. זה אינו סכום פיצוי מוסכם או סכום פיצוי שנקבע על ידי בית המשפט לכל הפרה. זהו קנס לפי פקודת בזיון בית המשפט, שתפקידה להבטיח ביצוע החלטות בית המשפט. הקנס אינו משולם לתובעים אלא למדינה. אין קשר בין קנס זה , שנקבע על מנת להבטיח את ביצועו של צו המניעה הזמני, לבין סכום הפיצוי שיש לפצות את התובע עקב הפרת צו המניעה הקבוע. קנס אינו פיצוי.

11. התובעים ביקשו בסיכומיהם לחילופין, ככל שבית המשפט יקבע שאינם זכאים לקבלת מה שהם קראו "הפיצוי הפסוק", להורות לנתבעים ליתן לתובעים חשבונות ולחייבם לפרט כמות המוצרים המפרים שמכרו החל מ-7 שנים לפני הגשת התביעה עד מועד מתן פסק הדין. תמוה בעיניי שהתובעים תובעים פירוט עד מועד מתן פסק הדין, כאשר אין חולק שתוקף הפטנט עד ליום 5.3.14, דהיינו יותר משנה לפני כן . אכן, התובע, ולא התובעת, זכאי לדין וחשבון כאמור , ובהתאם לממצאים תחוייב הנתבעת 3 בתשלום פיצויים לפי סעיף 183ב לחוק הפטנטים, בשיעור הגבוה מבין הנזק הממשי לתובע או הרווח שנוצר לנתבעת 3. התובע לא הוכיח נזק כלשהו שנגרם לו, וכנראה שלא היתה ירידה בנתח השוק שצפה, שהרי הנתבעת 3 עמדה בסכומי המינימום של רכישת המוצר המקורי מהתובע ואף קיבלה בונוס של 10% לפי תנאי ההסכם. על כן יש לצוות על הנתבעת 3 לכלול בדין וחשבון שתיתן את הוצאות קניית המוצר המפר, ואת המחיר שבו נמכר המוצר המפר, שכבר עתה אומר שלפי ת/1 תווית המחיר שלו היא 15.95 ₪ או 16.09 ₪.

12. התובעים טענו שיש לחייב גם את הנתבעים 1 ו-2 בתוצאות הפרת צו המניעה. לטענת התובעים, קיימת זהות מוחלטת בין הנתבעת 2 לנתבעת 3. זאת, הן משום שהכתובת של שתיהן זהה, והן משום שהנתבע 1 הוא בעלים של שתי החברות. גם על המוצר המפר מופיע שמה של הנתבעת 2 כמי שייבאה ושיווקה את המוצר. על החשבוניות ותעודות המשלוח מופיע שמן של שתי החברות בצוותא, ואתר האינטרנט שאליו מפנות הנתבעות הוא של הנתבעת 2. מר איתי לוי העיד שהנתבעת 2 אינה פעילה אלא מפורקת מרצון, וכי הנתבעת 3 היא החברה והנתבעת 2 היא המותג. אכן, עובדות אלה , העולות מן הראיות, מקימות זהות בין שתי החברות המשמשות בערבוביה ביניהן בעולם שיווק המוצרים , אשר ממנה יש להסיק שהנתבעות 2 ו-3 רואות עצמן כאחת וכך צריך להתייחס אליהן (ע"א 4606/90 איטה מוברמן ואח' נ' תל מר בע"מ ואח' פ"ד מו (5) 353). על כן, פסק הדין כנגד הנתבעת 3 יחול אף כנגד הנתבעת 2.

13. אשר לנתבע 1, נטען שיש לחייבו כמי שחתום על הסכם הפשרה מטעם הנתבעת 3. נטען, שהנתבע 1 הוא מי שהפעיל את הנתבעות, ובאופן אישי הפר את הסכם הפשרה ואת פסק הדין שנתן תוקף להסכם זה והוא אחראי להפרת ההתחייבויות על ידי הנתבעות. אכן, הנתבע 1 נטל חלק בהליכים הקודמים והיה מודע לצו המניעה. עם זאת, לא הוכח שהנתבע 1 באופן אישי הפר את צו המניעה. נכון, שהנתבע 1 הוא מנהל של הנתבעת 2 ואף היה מנהל של הנתבעת 3, אבל העובדה שהיה מנהל של החברות לא אומרת שהוא הפר את צו המניעה באופן אישי. להסיר ספק, בע"א 407/89 צוק אור נ' קאר סקיוריטי, פדי מח (5) 661, שצוטט על ידי התובעים לא נקבע שמנהל יחוב בחובות אך ורק בשל היותו מנהל, אלא אם הוכח שהוא הורה לאדם לחקות את המוצר או להפר את צו המניעה. להסיר ספק, לא הוכח ולא כלום בעניין זה בהליכים שבפניי. העובדה שהנתבע 1 בחר שלא להעיד אינה מעידה מה שלא העידו התובעים, ואין להסיק ממנה שהתקיימו בנתבע 1 יסודות עובדתיים או נפשיים של הפרת הפטנט. על כן יש לדחות את התביעה כנגד הנתבע 1.

14. על פי כל האמור לעיל, אני דוחה את תביעת התובעת בהיעדר עילה, ומקבל את תביעת התובע כנגד הנתבעות 2 ו-3, ומחייב את הנתבעות 2 ו-3 ליתן בתוך 60 יום לתובע ולבית המשפט דין וחשבון, מאושר על ידי רואה חשבון בדבר כמות המוצרים המפרים וכמות המוצרים תחת ברקוד 8013304005598 שנמכרו או שווקו או הופצו על ידן ב-7 השנים שקדמו להגשת התביעה ביום 12.2.14, כולל הוצאות קניית המוצר המפר, והמחיר שבו נמכר המוצר המפר. לאחר קבלת הדו"ח, אחליט על פיצוי התובע, ועל הוצאות המשפט.

ניתן היום, כ' אדר תשע"ה, 11 מרץ 2015, בהעדר הצדדים.