הדפסה

טחן נ' בנק מזרחי טפחות בעמ ואח'

בפני
כב' השופט עמית יריב

מבקשים

משה טחן

נגד

משיבים

1.בנק מזרחי טפחות בעמ
2.בראשית מוצרי איכות לבית בע"מ

פסק דין

לפניי עתירה לסעד הצהרתי, שבו מתבקש בית המשפט לקבוע, כי המטלטלין שפורטו בסעיף 9 לתצהירו של המבקש, והמצויים בחנות ששוכר המשיב ברחוב יהודה הנשיא באלעד, נרכשו על ידי המבקש מאת חברת בראשית מוצרי איכות לבית בע"מ, היא המשיבה 2 (להלן: "החברה"), שבבעלות בתו של המשיב, גב' טניה יהב.
המשיב 1, בנק מזרחי טפחות בע"מ (להלן: "הבנק") מתנגד לבקשה. לשיטתו של הבנק, המבקש הוא אחד ממנהליה של החברה, אשר נרשמה ע"ש גב' יהב מאחר שהמבקש עצמו היה, עד לאחרונה, פושט רגל, אשר נאסר עליו לנהל עסקים. עוד טוען הבנק, כי המדובר בעסקה פיקטיבית, אשר נועדה להבריח את המטלטלין, שהיו נכסיה העיקריים של החברה, מנושיה של החברה.
הדיון לפניי התקיים ביום 27.1.2014. הצדדים הסכימו לוותר על חקירת המצהירה מטעם הבנק, והדיון התמקד בחקירתו של המבקש עצמו, ואף נשמעו סיכומים בעל פה. כעת – באה העת להכריע.
לאחר שעיינתי בחומר שבתיק, שבתי וקראתי את פרוטוקול חקירתו הנגדית של המבקש ואת הסיכומים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התובענה להידחות.
נקודת המוצא לדיון היא, כי הפונה לבית המשפט לקבלת סעד, הוא הנושא בנטל להוכיח כי הוא זכאי לו. לשון אחר – המבקש סעד המצהיר כי הוא רכש מאחר מטלטלין נדרש להוכיח כי עסקת רכישה כאמור אכן בוצעה בפועל. המבקש לא עמד בנטל זה כלל ועיקר.
עיון בתצהיר התומך בהמרצת הפתיחה מלמד, כי מדובר בתצהיר לקוני, המרבה בתיאור מצבה המשפחתי והכלכלי העגום של גב' יהב, אך מצמצם בתיאור העסקה גופה: אכן, המבקש צירף הסכם שכירות לחנות באלעד, אולם מעמדו כשוכר החנות אינו מעלה ואינו מוריד לעניין הבעלות במטלטלין, ובעניין זה – מצופה היה כי המבקש יציג לבית המשפט אסמכתאות לביצועה של עסקת מכירה לגיטימית.
האסמכתאות שצורפו לעניין זה היו שתי חשבוניות מס (נספחים ג' ו-ה' להמרצת הפתיחה), קבלות (נספח ו' להמרצת הפתיחה) ואישור רואה חשבון, שלפיו רשם המבקש בספריו את הוצאות הרכישה בתוספת מע"מ (נספח ד' להמרצת הפתיחה).
אשר לאישור רואה החשבון (נספח ד'), זה מלמד לכל היותר, כי הרכישה נרשמה כהוצאה אצל המבקש, אולם לא הוכח כי פרט לרישום בספרי החשבונות (אשר לא הוצגו בעצמם) הועברו כספים בפועל מן המבקש לחברה.
גם הקבלות שצורפו עולה, כאילו שולמה מלוא התמורה במזומן, והמבקש לא הציג כל אסמכתא לכך שכסף כלשהו החליף ידיים – לא על דרך של הצגת דיווחיה של החברה לרשויות המס בדיווחי מע"מ, לא על דרך של הצגת תדפיסי בנק שמהם עולה כי המבקש משך סכום כזה מחשבונו או בכל ראיה טובה אחרת.
זאת ועוד. כאשר נשאל המבקש בחקירתו כיצד שילם, השיב כדלקמן:
"ש. איך שילמת כאשר קנית את הסחורה מבתך?
ת. בעיקר מזומן. היא היתה באה אלי ומבקשת כסף, אז הייתי נותנת לה. כל פעם שנתתי לה כסף או שיקים קיבלתי קבלה.
ש. מאיפה היה לך כסף לשלם?
ת. עבדתי. מה שהיה לי כסף, שילמתי.
ש. מהסחורה?
ת. לא. עבדתי גם אצלה וגם קיבלתי מאחים שלי מחו"ל. יש לי שני אחים מחו"ל.
ש. איפה זה כתוב בתצהירך?
ת. זה לא כתוב בתצהיר שלי." (עמ' 4 לפרוטוקול, ש' 22 – 31)
ואילו בהמשך הוסיפה הגרסה והתפתחה:
"לא שילמתי את ה-160,000 ₪. נתתי לה את זה בתשלומים. קיבלתי עזרה מהאחים שלי ושל אשתי." (עמ' 6 לפרוטוקול, ש' 25 – 26)
לפנינו, אפוא, גרסה שהתפתחה במהלך ההליך, ואף במהלך החקירה: התצהיר התומך בהמרצת הפתיחה אינו מציין את מקורות המימון לרכישה, ואף אינו מציין כי המבקש הוא פושט רגל אשר קיבל הפטר מחובותיו בשנת 2010 (וראו צו ההפטר, מש/1). רק בחקירתו, כשנשאל בעניין, השיב המבקש כי שילם את תמורת המטלטלין משכר שקיבל בגין עבודתו, ורק לאחר מכן הוסיף, בבחינת גרסה חדשה, שלא בא זכרה בתצהיר, כי קיבל כספים מאחיו בחו"ל, ורק בהמשך התבררה טענתו במלואה, והיא כי קיבל סיוע מאחיו ומאחי אשתו.
למותר לציין, כי לא הובאה כל ראייה אובייקטיבית לקבלתם של כספים מחו"ל – בין מאחי המבקש , בין מאחי אשת המבקש ובין מכל גורם אחר – לא אישורי העברה בנקאית, לא הצהרה על העברת מזומן במכס ולא כל אסמכתא אחרת. בהיות המבקש פושט רגל עד שנת 2010, מתעוררת השאלה – מנין הביא סך של כ-160,000 ₪ לרכישה הנטענת של המטלטלין, וכיצד זה אין בידו ולו אסמכתא אחת לכך שגייס את הסכומים או שילם אותם?
גם הטענות לקיומו של אירוע פריצה שהביא למצוקה כלכלית של החברה – לא הוכחו. לא הוכח קיומה של פריצה, לא הוכח קיומה של פוליסת ביטוח שפקעה ולא הוכח כי מצבה הכלכלי של החברה נובע מפריצה זו. אף אם אין קשר ישיר בין טענות אלה ובין העסקה הנטענת, העובדה שהן הועלו בתובענה, אך לא הוכחו (אף שלא אמור היה להיות קושי להביא ראיות אובייקטיביות לקיומו של אירוע כאמור), יש בהם כדי להשליך על מהימנות הגרסה כולה.
לחובתו של המבקש יש לזקוף גם את העובדה, שבגרסתה הקודמת של התובענה נמנע מלפרט את קשריו עם החברה: הוא רק ציין כי הבנק מנסה לעקל מיטלטלין השייכים למבקש בשל חובות של החברה, מבלי שציין את קשריו לחברה ולבעליה.
כאשר נשאל המבקש בעניין זה בחקירתו, השיב כי:
"היה לי עו"ד, הוא עשה דברים שלא ידעתי, הוא הגיע לבימ"ש, שמעתי אח"כ שהיו לו דיונים שלא הגיע לביהמ"ש, בגלל זה פיטרתי אותו ולקחתי את עו"ד שרעבי." (עמ' 6 לפרוטוקול, ש' 10 – 11)
אלא שהסבר זה אינו יכול לעמוד, מאחר שהמבקש עצמו חתום על תצהיר התומך גם בהמרצת הפתיחה המקורית, ועל כן אין הוא יכול להישמע בטענה כי עורך הדין שלו פעל שלא בהסכמתו או שלא על דעתו.
נזכיר, כי סעד הצהרתי הוא סעד שביושר, וקבלתו מחייבת את המבקש לבוא לבית המשפט בידיים נקיות. לא כך נהג המבקש עת הגיש תביעתו לראשונה, וכאמור, יש לזקוף זאת לחובתו.
דומה כי הטעם האמיתי לניסיון לביצועה של עסקת המכר האמורה טמון בדברים שאמר המבקש בחקירתו הנגדית, במענה לשאלת ב"כ הבנק, מדוע לא יכול היה להסתפק בכך שישלם את דמי השכירות ויאפשר לבתו להמשיך בניהול החנות:
"כי מה שהיה לה שם, היו לוקחים לה. כל הבנקים היו עליה. הוא [בעל החנות – ע"י] הוציא אותה מהחנות, קיבלה הוראה [הוראת פינוי – ע"י]" (עמ' 4 לפרוטוקול, ש' 5 – 6).
אלא שבהעדר הסבר מניח את הדעת למקור הכספים ששילמו, כנטען, לביצוע הרכישה, ומשאין כל אסמכתא העומדת בפני עצמה לעצם קיומה של עסקה כאמור – לא הוכיח המבקש כי מדובר בעסקה לגיטימית, בעלת תוקף מסחרי אמיתי, ולא בניסיון להבריח את נכסיה החברה מפני נושיה.
משמוטל נטל זה על המבקש, אין לי אלא לקבוע כי המבקש לא עמד בנטל, ומשכך – דין הבקשה להידחות.
התוצאה היא, אפוא, כי הבקשה לסעד הצהרתי נדחית. המבקש יישא בשכ"ט ב"כ המשיבים בסך 4,720 ₪, אשר ישולמו בתוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן – יישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.
ניתן היום, כ"ג ניסן תשע"ד, 23 אפריל 2014, בהעדר הצדדים.