הדפסה

טוריקשווילי נ' יטיב ואח'

התובע
אהרן טוריקשווילי
ע"י ב"כ עו"ד ארז דרורי
נגד
הנתבעים
1. עו"ד ירון יטיב
ע"י ב"כ עו"ד עופר מורג
2. עו"ד מלי כהן - נמחקה
3. עו"ד צביקה מועלם - בעצמו
<#2#>

פסק דין

בפני תביעה כנגד בוררים, אשר ישבו לדין במחלוקת שבין התובע לאחר (להלן : " חליפאט"), לפיצוי בטענה כי מעלו באמון שניתן בהם ועל כן חבים הם בפיצויים על הפרת חוזה, לפי הוראות סעיף 30 לחוק הבוררות התשכ"ח – 1968 (להלן:"חוק הבוררות").
עוד נטען לדמי נזק מכוח עוולת הרשלנות, המעוגנת בפקודת הנזיקין, כי ניהלו את הבוררות באופן לא מקצועי ולא ראוי תוך גילוי משוא פנים כלפי הצד האחר וגרמו לתובע לנזקים.

התביעה הוגשה מלכתחילה כנגד שלושת הבוררים אשר ישבו לדין : עו"ד ירון יטיב, עו"ד מלי כהן ועו"ד צביקה מועלם, שלושתם בעלי משרד עורכי דין באשקלון. בשלב מקדמי של ההליכים ולבקשת התובע נמחקה התביעה כנגד עו"ד מלי כהן. התביעה התבררה כנגד שני הבוררים האחרים.

עיקר תביעתו של התובע מבוססת על הטענה כי הבוררים מעלו באמון שניתן בהם ועל כן חבים הם כלפיו. לטענת התובע הפרת האמון באה לידי ביטוי בכך שהנתבעים – עו"ד יטיב ועו"ד מועלם - לא יידעו אותו בדבר היכרות מוקדמת וקשרים קרובים עם חליפאט ועם העד מטעם חליפאט, מר חיים שוורץ (להלן: "שוורץ"). טען התובע כי בין עו"ד יטיב לבין מר בנו של מר חיים שוורץ, קיימים קשרים חברתיים קרובים והדוקים אשר באו לידי ביטוי אף בנסיעה עם בנות הזוג לחו"ל ביחד. כמו כן, טען כי עו"ד יטיב ייצג בעבר את מר חיים שוורץ. לגבי עו"ד מועלם ייחס היכרות מוקדמת של עו"ד מועלם עם מר חליפאט במספר הליכים משפטיים. לטענתו, היתה חובת אמון מוגברת על הבוררים לגלות לו דבר ההיכרות המוקדמת וכי מקום שלא עשו כן מעלו באמון שנתן בהם עד כי קמה לו הזכות לפיצוי מכוח הוראת סעיף 30 לחוק הבוררות.

עוד טען כנגד הניהול הכללי של הבוררות על ידי הבוררים כשלטענתו התנהלותם של הבוררים הגיעה לכדי הפרת אמון כלפיו. בעניין זה טען כי – הבוררים לא הוציאו תחת ידם שטר בוררות המגדיר את המחלוקות העומדות לדיון ואת סמכות הבוררים; כי הבוררים לא ניהלו רישום פרוטוקול של הישיבות; כי הבוררים נמנעו מלחשוף בפניו את התרשומות שכל אחד מהם עשה במהלך ישיבות הבוררות ; כי התעלמו מדרישת התובע, לאחר הישיבה השניה שהיתה גם הישיבה האחרונה , להפסיק לאלתר את הבוררות ותחת זאת הוציאו תחת ידם את פסק הבורר; כי לא נמקו את פסק הבורר ואף פסקו פסקם בניגוד לחוק עת פסקו לטובת חליפאט ריבית גבוהה החורגת מגבולות חוק פסיקת ריבית.

במישור העובדתי אין חולק אודות הנטען על ידי התובע בדבר אי גילוי דבר ההיכרות שיש לבוררים עם חליפאט ועם שוורץ, בהתאמה. אלא שעו"ד יטיב טען כי היכרותו המוקדמת עם בנו של מר חיים שוורץ לא היתה משמעותית בעיניו וכי הנסיעה המשותפת לחו"ל היתה בשל קשר חברי שבין נשותיהם. עוד הודה כי לבקשת רוכש דירה מאת חיים שוורץ ייצג את שני הצדדים בעסקת המכר, אך חזר והדגיש כי הפניה לשכור שירותיו היתה דוקא מטעם רוכש הדירה של שוורץ ולא מטעם שוורץ.

גם עו"ד מועלם לא כפר בייצוג מר חליפאט בהליכים משפטיים קודמים שונים אך לטענתו הכיר באותה מידה את התובע ואף היכרותו עם התובע היתה קרובה יותר מאשר עם חליפאט וכי הפנייה של שני הצדדים אליו על מנת שיכריע במחלוקת ביניהם היתה מתוך ידיעה כי הוא מכיר את שני הצדדים.

גם עו"ד יטיב וגם עו"ד מועלם טענו כי מר חיים שוורץ הוזמן ליתן עדות על ידי שני הצדדים אשר ביקשו את הבוררים לחקור אותו טלפונית במהלך ישיבת הבוררות השניה.

אשר למשור הדיוני והתנהלות הבוררות טענו הבוררים כי הצדדים הביאו בפניהם את כל המחלוקות ולא ביקשו למקד הדיון דוקא בשאלת הריבית. עוד טענו כי הוסכם שהבוררים לא יהיו כבולים לדין המהותי ולכן לא נפל פגם באי ניהול פרוטוקול הבוררות וכי כל אחד מן הבוררים עשה לעצמו תרשומת של הדברים. אשר להודעת התובע אשר הגיעה לידיהם לפיה מבקש הוא כי יפסיקו ממלאכתם טענו כי ההודעה הגיע לאחר שהוצא על ידם פסק הבורר על אף שבפועל נשלח אל הצדדים מספר ימים לאחר מכן ועל כן, לא ראו טעם לעכב הוצאתו.

למותר לציין כי פסק הבורר שנתנו הבוררים במחלוקת לה נדרשו בין התובע לבין חליפאט בוטל בהסכמה, על ידי בית המשפט המחוזי במסגרת בקשה לביטול פסק בורר שהגיש התובע. במסגרת הבקשה לביטול פסק הבורר שטח התובע טענות בדומה לטענותיו כאן אולם, לנוכח ההסכמה לביטול פסק הבורר אין בנמצא פסק דין המנמק את עילת הביטול.

השאלה הראשונה העומדת לדיון הינה אפוא האם התנהלותם של הבוררים במהלך הבוררות, בפרט אי גילוי דבר היכרותם עם חליפאט ומר שוורץ מגיעה לכדי מעילה באמון אשר תצדיק מתן פיצוי לתובע מכוח הוראת סעיף 30 לחוק הבוררות.

בטרם אדרש לשאלה זו אציין כי על אף שבמסגרת תביעתו ביקש התובע לבסס תביעתו כנגד הבוררים גם על עוולת הרשלנות ויתר הוא עליה במסגרת סיכומי טענותיו וטוב שכך, מאחר ועל פי הוראת סעיף 8 לפקודת הנזיקין נתונה חסינות לבעל משרה שיפוטית , ובורר בכלל זה , לגבי כל עוולה שבוצעה במילוי התפקיד השיפוטי. חסינות זו משמע, קיומו של מחסום דיוני בפני הגשת תביעה בנזיקין כנגד בעל משרה שיפוטית ובורר. אין מדובר בהיעדר אחריות מהותית בנזיקין אלא במחסום דיוני לאכוף אחריות זו באמצעות תביעה (י' אנגלרד "יסודות האחריות בנזיקין" דיני הנזיקין – תורת הנזיקין הכללית [33], בעמ' 142 ).
מקור החסינות, על -פי סעיף 8 לפקודת הנזיקין, הוא ברצון לשמור על אי -התלות ועל העצמאות של נושאי משרה שיפוטית ובוררים מתוך אמון בסיסי ברמתם וביכולתם, וכן מההכרה כי המקרים של סטייה משורת הדין הם מעטים עד כי אי-הצדק העלול להיגרם עקב החלת החסינות אינו שקול כנגד הנזק לאינטרס הציבורי העלול להיגרם מהתערבות בפעולת השופטים והבוררים. (ראה רע"א 6830/00 אריה ברנוביץ נ' משה תאומים ואח', פ"ד נז(5) 691).
על אף זאת, יכול הבורר למצוא עצמו מתמודד עם תביעה על מעילה באמון וביצוע תפקיד מתוך מניע פסול מכוח הוראת סעיף 30 לחוק הבוררות, וזו עילת התביעה שבפני ובהתאם, המסגרת הנורמטיבית לדיון.

סעיף 30 לחוק הבוררות קובע כי :
"בורר שהסכים למינויו חייב לנהוג כלפי בעל הדין בנאמנות; מעל הבורר באמון שניתן בו, זכאי הנפגע, נוסף על כל תרופה לפי חוק זה, לפיצויים הניתנים בשל הפרת חוזה."

על הוראה זו כותבת כב' המלומדת פרופ' אוטולנגי "בוררות דין ונוהל" כרך א' ) כי:
"הוראה זו מקימה את חובתו הבסיסית של בורר לנהוג כלפי הצדדים בנאמנות והיא מטילה עליו את החובה להימנע ממצב של ניגוד עניינים ולהימנע ממצב שיקים חשש ממשי למשוא פנים."

ועוד נאמר בפסיקה, מפי כב' השופטת שטרסברג – כהן ברע"א 6999/96 מכשירנות חדרה בע"מ נ' רויכמן, פ"ד נב(2) 752, 758 כי :
" אין חולק כי מעמדו של מוסד הבוררות מיוחד הוא ומשמשים בו שני המרכיבים גם יחד- הפרטי – הסכמי והציבורי, וכי ממעמד זה נגזרת חובתו הבסיסית של הבורר לנהוג כלפי בעלי הדין בנאמנות (סעיף 30 לחוק). לפני הבורר, שהינו בעל תפקיד מעין – שיפוטי, מוצבות דרישות נורמטיביות של אובייקטיביות, אי משוא פנים, תום לב ויושר...".

אם כך מהו המבחן או אמות המידה לקביעת קיומה של "מעילה באמון" מצד בורר, אשר יבססו עילת תביעה כנגד בורר, לפי סעיף 30 לחוק הבוררות. אומרת על כך פרופ' אוטולנגי בספרה "בוררות דין ונוהל (מהדורה רביעית), כרך א', עמ' 466 כי :
"המונח "מעל באמון" דורש הרבה מעבר ל"אינו ראוי עוד לאמון הצדדים" הנזכר בס' 11 לחוק.... על התובע לפי ס' 30 לחוק להוכיח כי לתובע הייתה כוונת זדון, מרמה, וכד'".

ברור כי אין המדובר ברשימה סגורה של מקרים אך ברור כי כדי לבסס מעילה באמון לבורר יש להוכיח מימד של זדון או מרמה.
לסוגיית אי גילוי דבר היכרות מוקדמת שבין בורר לבין אחד הצדדים נדרשו בתי המשפט לא אחת סביב בקשה שעמדה להעביר בורר מתפקידו. לכך נתן את הדעת בית המשפט העליון ברע"א 296/08 ארט - בי חברה בע"מ (בפירוק) נ' עזבון המנוח ג'ק ליברמן (ז"ל) (ניתן ביום 5.12.10), (להלן:" פרשת ליברמן "), שם נדונה בקשה להעביר בורר מתפקידו בשל אי גלוי קיומם של קשרים קודמים עם בעל דין וחשש לניגוד עניינים ומשוא פנים. בית המשפט עמד על הקורלציה הקיימת בין הוראת סעיף 11 לחוק הבוררות, הקובעת את המסגרת הנורמטיבית להעברת בורר מתפקידו, לבין הוראת סעיף 30 לחוק הבוררות, המסדירה את המסגרת הנורמטיבית לעילת תביעה אישית כנגד בורר בקובעו:
"כאשר מוגשת בקשה להעברת בורר מתפקידו, בעילה הקבועה בסעיף 11(1) לחוק הבוררות, עלינו לבחון את הטענה לפיה הבורר אינו ראוי לאמון הצדדים על פי אמות המידה שנקבעו בעניין פסלות שופטים, קרי האם התנהגותו של הבורר מעלה חשש ממשי למשוא פנים בניהול הליך הבוררות, זאת למעט המקרים הקיצוניים שנזכרו על ידי בעניין גנאמה. עם זאת, עלינו לזכור כי כאשר עסקינן בבוררות, קיימת הוראת חוק נוספת הדורשת התייחסות והיא ההוראה הקבועה בסעיף 30 לחוק הבוררות, אשר קובעת כאמור את חובת הנאמנות של הבורר לצדדים. מחובת הנאמנות של הבורר קמה גם חובת הגילוי של הבורר אשר הפרתה, בנסיבות מסוימות, עלולה להוביל לתוצאה אשר תצדיק אף היא את העברת הבורר מתפקידו, מאחר שהוא אינו ראוי לאמון הצדדים. כפי שיובהר להלן, לדידי, גם את חובת הגילוי של הבורר, לצורך העברתו מתפקידו, יש לבחון על פי אמות המידה של חשש ממשי למשוא פנים."

במילים אחרות, כשם שלא בנקל יחליט בית המשפט על העברת בורר מתפקידו וכי רק נסיבות קיצוניות, הנקבעות על פי אמות מידה אובייקטיביות, יצדיקו זאת, כך גם עת יידרש בית משפט לקבוע קיומה של הפרת אמון מצד הבורר. על מנת שאי גילוי קשרים של בורר עם אחד מן הצדדים או אף עדים, תבסס קיומה של "הפרת אמון", יש להוכיח, בדומה לאמות המידה שנקבעו בעניין פסלות שופטים, האם התנהגותו של הבורר מעלה חשש ממשי למשוא פנים בניהול הליך הבוררות.
אומר על כך השופט דנציגר בפרשת ליברמן :
"מחובת הנאמנות של הבורר קמה גם חובת הגילוי של הבורר אשר הפרתה, בנסיבות מסוימות, עלולה להוביל לתוצאה אשר תצדיק אף היא את העברת הבורר מתפקידו, מאחר שהוא אינו ראוי לאמון הצדדים. כפי שיובהר להלן, לדידי, גם את חובת הגילוי של הבורר, לצורך העברתו מתפקידו, יש לבחון על פי אמות המידה של חשש ממשי למשוא פנים."

אשר לחובת הגילוי חזר בית המשפט העליון ושנה כי חובת הגילוי שחב בורר כלפי הצדדים היא רחבה ומלאה. עליו להביא לידיעת הצדדים את דבר קשריו או היכרותו עם מי מבעלי הדין או העדים וגם בנסיבות בהן מתעורר אצלו ספק באם קיימת בעייתיות בנסיבות המקרה עליו להביא הדברים בפני הצדדים על מנת שיוכלו ליתן דעתם בעניין, ולו משיקולים של מראית פני הצדק.
כבר בישיבה ראשונה המתקיימת בפניו צריך הבורר להביא לידיעת הצדדים א ת דבר היכרותו הקודמת עם מי מן הצדדים ובוודאי כאשר במהלך הבוררות מתייצב בפניו עד המוכר לו אישית בנסיבות היכולות לעורר חשש של משוא פנים. גם אם בעיניו של הבורר אין כל חשיבות לטיב ההיכרות או הקשר מן הראוי כי יגלה הדברים באוזני הצדדים ויותיר בידי הצדדים את ההכרעה , אם רוצים הם למנות אותו לתפקיד ולו כדי להבטיח חוסנו של ההליך והפסק.
יחד עם זאת, אין באי הגילוי האמור כדי להביא לקביעת גורפת בדבר קיומה של מעילה באמון מצד הבורר. על הטוען לכך, להוכיח כי אי הגילוי מגלם חשש ממשי למשוא פנים בנסבות הנושקות למרמה או זדון . זאת בדומה לכך שלא תמיד יופעל הפתרון של העברת בורר מתפקידו בנסיבות של הפרת חובת גילוי שכן זו תלויה בקיומה של חשש ממשי למשוא פנים, הגם שברמה נמוכה מזו שיש ליחס בנסיבות של "מעילה באמון". (ראה פרשת ליברמן וכן רע"א 1146/11 צ'רלטון בע"מ נ' התאחדות לכדורגל בישראל (ניתן ביום 16.8.11) ).

במקרה דנן אינני סבורה כי הנסיבות מלמדות על קיומו של חשש ממשי למשוא פנים ובוודאי שלא ברמה של זדון או מרמה. טיב הקשר של עו"ד יטיב עם מר חיים שוורץ אינו כזה שלגביו ניתן לומר כי היה נגוע במשוא פנים. מר חיים שוורץ הוזמן ליתן עדות על ידי שני הצדדים אשר הציעו במהלך הבוררות כי יתקשרו אליו וישאלו אותו שאלות וכך נעשה. העובדה כי עו"ד יטיב מכיר את בנו של מר שוורץ, וגם אם זו חברות קרובה אין בה עדיין כדי לקבוע קיומו של חשש מממשי למשוא פנים. לכן , סבר עו"ד יטיב בתום לב כי אין הוא צריך להביא לידיעת התובע דבר ההיכרות עם מר שוורץ.
כך גם לגבי היכרותו של עו"ד מועלם את חליפאט. כשם שייצג עו"ד מועלם את חליפאט בהליכים משפטיים בעבר כך גם היתה לעו"ד מועלם היכרות קודמת עם התובע ולדבריו היכרותו עם התובע אף היתה טובה יותר מאשר היכרותו עם חליפאט. יש להניח שבשל ההיכרות המוקדמת אשר היתה לכל אחד מן הצדדים – התובע וחליפאט – עם עו"ד מועלם, הסכימו הם יחדיו לפנות אליו ולמנותו כבורר במחלוקת שביניהם. שני הצדדים הכירו אותו וסמכו עליו.
סבורה אני כי מן הראוי היה כי הבוררים, גם אם לא יחסו כל משקל לדבר ההיכרות המוקדמת שלהם, בהתאמה, לחליפאט ולמר שוורץ היו צריכים להביא דבר ההיכרות לידיעת הצדדים, וגם אם עדותו של שוורץ באה לבקשת שני הצדדים. הנתבעים לא נתנו לכך כל משקל מאחר ולא ראו בהיכרות ככזו המחייבת גילוי ובוודאי שלא שוכנעתי כי התנהלותם הנוגעת לאי הגילוי באה ממניעים זדונייים כדי לפגוע בתובע. בהתאם, לא שוכנעתי כי אי הגילוי האמור מגלם חשש ממשי למשוא פנים , המבסס קביע ה של דבר קיומה של מעילה באמון מצד הבוררים. היכרות לכשעצמה , כפי שהיה בנסיבות העניין אין בה כאמור די.

בהינתן האמור לא שוכנעתי כי אי גילוי דבר ההיכרות המוקדמת הנטענת השתכללה לכדי נסיבות של חשש ממשי למשוא פנים אשר יבססו קביעת קיומה של מעילה באמון. לא נטען כי לבוררים היה אינטרס אישי בתוצאת הפסק או אינטרס כספי כזה או אחר. כל שנטען הוא כנגד עצם ההיכרות שבפועל הוכח כי לא היה בה כדי להשפיע על התוצאה אשר התקבלה פה אחד על ידי שלושת הבוררים. טענת התובע כנגד עצם תוצאת הפסק אין בה כדי ללמד דבר לעניין קיומו של משוא פנים.

אשר לטענות התובע הנוגעות להתנהלות הבוררים במהלך הבוררות, המגלמות לטענתו חשש ממשי למשוא פנים – הבאות לידי ביטוי באי קביעת הפלוגתאות העומדות לדיון, אי רישום פרוטוקולים, מתן פסק בורר על אף שהתובע הודיע כי מבקש הוא להפסיקם וחיובים בריבית בניגוד לחוק – סבורה אני כי אין באמור כדי ללמד על קיומה של מעילה באמון. לכל היותר יש בכך כדי ללמד על טעויות של הבוררים בניהול הבוררות ובפסיקתם, נסיבות היכולות לבסס עילה לביטול פסק בורר אולם, מכאן ועד לומר כי התנהלות הבוררים מצביעה על כוונת זדון או מרמה הדרך ארוכה.
מעבר לאמור, אם היה בסיס עובדתי לטענות אלו, המתמקדות בניהול הדיון ותוצאותיו, אזי נכון היה להפנותם להרכב תלתא, אשר ישב לדין , ולא לבחור דוקא בשניים מתוך שלושת הבוררים. מקום בו בחר התובע למחוק תביעתו כנגד אחד הבוררים שישב לדין מכללא ויתר על טענותיו הנוגעות להתנהלות דיונית המופנית אל הבוררים.

מכל הטעמים לעיל, סבורה אני כי התובע לא הוכיח תביעתו כי הבוררים מעלו באמון שניתן בהם כדי לבסס תביעה לחיובם בפיצוי בגין הפרת הסכם. גם אם תחושתו הסובייקטיבית של התובע כי הבוררים חטאו עימו אין בה די ובפן האובייקטיבי לא שוכנעתי כי התנהלותם השתכללה לכדי הפרת אמון.
לפיכך, התביעה נדחית התובע ישא בהוצאות הנתבעים בסכום סמלי כולל של 10,000 ₪.

ניתן היום, כ"ב טבת תשע"ג , 4 ינואר 2013 , בהעדר הצדדים.