הדפסה

טויטו ואח' נ' בנק לאומי לישראל בע"מ

בפני
כבוד השופט אליהו בכר

תובעים

1.אריק טויטו
2.גולדה טויטו
3. חברת אריק טל בע"מ ח.פ 51-263990
ע"י ב"כ עוה"ד ח. זילבר ו/או י. גלבוע ואח'

נגד

נתבע

בנק לאומי לישראל בע"מ-סניף עסקים הבורסה
ע"י ב"כ עוה"ד תמי סלונים ו/או אתי טל כהן ואח'

פסק דין

מבוא
1. לפני תביעת התובעים לתשלום הסך של 3,720,855 ₪ בשל נזקים נטענים שנגרמו להם כתוצאה מהתנהלות הנתבע מולם לאורך השנים עת ניהלו אצלו חשבונותיהם ועד ליום בו מימש הבנק את ביתם, ששימש כבטוחה לחובות, וה כל בהתייחס להעמדת אשראי ע"י הנתבע לתובעים בניהול עסקיהם .
רקע
2. התובעים 1 ו-2 הינם זוג נשוי ( להלן " התובעים") אשר במועדים הרלוונטיים החזיקו בבעלותם 3 חנויות למכירה קמעונאית וסוכנויות למכירה של מותגים מובילים בתחום האופנה.
תובע 1, היה הבעלים והמנהל של התובעת 3 חברת אריק טל בע"מ ( להלן " אריק טל" ו/או " החברה") תובעת 2, אשת התובע, הייתה בעלת מניות והמנהלת בחברת רד פפר בע"מ ( להלן " רד פפר") וכן החזיקה במניה אחת בחברת אריק טל.
הנתבע, הינו תאגיד בנקאי הרשום בישראל כחברה המנהלת עסקי בנקאות כמשמעותו של מונח זה בחוק הבנקאות ( רישוי) התשמ"א-1981(להלן " הבנק" ו/או " הנתבע").
טענות התובעים
3. כעולה מכתב התביעה ומתצהירי התובעים (ת/2 ו-ת/5), החל משנת 1998 הם ניהלו מספר חשבונות אצל הנתבע, הן של החברות שהיו בבעלותם והן של חשבונם הפרטי ( ח-ן מס' 26700/90 ע"ש אריק טל בע"מ, ח-ן מס' 27000/13 ע"ש רד פפר בע"מ והח-ן הפרטי מס' 10602/06 להלן:" החברות").
4. הנתבע, כך טענו, נהג להעמיד לרשותם מעת לעת מסגרות אשראי מאושרות לצורך עסקיהם אשר התפתחו והתפרשו לתחומים נוספים כגון ייצור עצמי, בארץ ובעולם של בגדים וכן ייבוא וייצוא. פעילותם העסקית הניבה לטענתם רווחים נאים ועל בסיס זה העניק הבנק לתובעים בחשבונות השונים אשראים בסכומים של מאות אלפי שקלים.
5. להבטחת האשראי שניתן לתובעים דרש הבנק וקיבל בטחונות שונים ובהם אגרת חוב, שעבוד שוטף על זכויות אריק טל בע"מ, פיקדון כספי ע"ס 200,000 ₪, ני"ע סחירים בענף ההי-טק וערבויות אישיות של התובעים.
6. כנגד אותם ביטחונות העמיד הבנק לחברות את האשראי הדרוש לצרכיהן העסקיים. התובעים טענו כטענה ראשונה, שבניגוד להתחייבות הבנק ולחובתו כי האשראי בחשבונות יועמד באופן מוסדר ובהלוואות, נמנע הבנק מלעשות כן תוך שהוא מותיר את מרבית האשראי בחשבון העו"ש הדביטורי ומחייב לכן החשבון בריביות גבוהות מעבר למקובל ולמוסכם.
7. בתאריך 21.2.01, ולצורך קבלת אשראי נוסף לחברות , נענו התובעים לדרישת הבנק ושעבדו את זכויותיהם החוזיות בבית המגורים שבבעלותם המצוי ברח' האתרוג 21, נווה מונסון ( גוש 6800 חלק מחלקה 21) ( להלן: "הנכס"). לשם כך חתמו התובעים על שטר משכון והמחאת זכויות על דרך שעבוד זכויותיהם בנכס שהוגבל לסך של 300,000$ . כמו כן התובעים חתמו על התחייבות לרישום משכנתא לטובת הבנק ובהתאמה אף נרשמה הערת אזהרה לטובת הבנק על זכויותיהם בנכס וזאת בנוסף לבטוחות שהעמידו עוד קודם לכן לטובת הבנק.
8. בעקבות החתימה על מסמכי השעבוד העמיד הבנק לתובעים לצורכי עסקיהם אשראי בסך כ- 1.7 מיליון ₪. לטענת התובעים , הבנק ניצל לרעה את תלות התובעים באשראי זה בניהול עסקיהם ובמטרה למקסם את רווחיו שלא כדין תוך גביית ריביות גבוהות ועמלות בהיקפים גדולים, מנע הבנק מהעמדת האשראי לתובעים בצורה מסודרת כהלוואה בגינה יכול היה לגבות את הריבית הרגילה הנהוגה בבנק לאשראי המובטח, ו במקום זאת חייב את החשבון בריבית פיגורים, בריבית חריגה, בהפרשי הצמדה ובעמלות בשיעור של מאות אלפי שקלים באופן שאינו מחויב המציאות .
9. התובעים פנו לבנק והעלו בפניו את טענותיהם כנגד החיובים המבוצעים בחשבונם, ובקשו כי האשראי יועמד בצורה מסודרת בצורת הלוואות במטרה לאפשר את פירעונו ההדרגתי ולצמצם את הריביות והעמלות בהם מחויבים החשבונות, והבנק העמיד לתובעים הלוואה ע"ס 300,000 ₪ אשר נפרעה מידי חודש בחודשו.
10. התובעים טענו בנוסף , כי במטרה לצמצם חובותיהם, הם מכרו את חנות ההלבשה אשר הייתה בבעלותם בקניון ה"קריון" והפקידו את תמורת המכר בחשבון חב' רד פפר. בכך נפרע מלוא החוב בחשבון חב' רד פפר וחשבון 27000/13 נסגר.
11. בחודש נובמבר 2004 שלח הבנק לתובעים שטרי משכנתא החתומים ע"י הבנק ללא הגבלה בסכום להבטחת חובות חב' אריק טל. בין הצדדים נוהל דין ודברים לאחר שהתובעים סרבו לחתום על שטרי המשכנתא ללא הגבלה בסכום , ובסופו של יום התרצה הבנק ושלח לתובעים שטרי משכנתא מתוקנים ובהם הוגבל סכום המשכון עד לסך של 300,000$.
12. התובעים טענו, כי על מנת להאיץ בהם לחתום על שטרי משכנתא אלה , החל הבנק מסרב לפרוע שיקים בחשבון למרות שפירעונם לא חייב הגדלת האשראי בחשבון ותאם את מסגרות האשראי בהן התנהלו החשבונות עד לאותו מועד. פעולה זו של הבנק הביאה בסופו של יום להגבלת חשבון החברה.
התובעים טענו, כי התנהל בניהם מו"מ על מנת להסדיר את ביטול ההגבלה ואף הוחלפו טיוטות לשם הסדר פשרה, אלא שבדיעבד התברר לתובעים, כי במקביל לניהול המו"מ, החל הבנק בהליכי הוצל"פ לגביית חובותיהם . כך התברר, כי בתאריך 30.3.06 הגיש הבנק את שטר המשכון לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל בגין מלוא החוב הנטען על ידו ומבלי שהתובעים היו מודעים לכך ( ר' נספח יא' לתצהיר אריק טויטו ת/5 ). זאת גילה התובע לטענתו כאשר שב לארץ, למרות שהבנק ידע אודות היעדרותו הצפויה והסכים שיחתום על הסכם הפשרה עם שובו ארצה .
13. לצורך פתיחת תיק ההוצל"פ ריכז הנתבע את כל חובות התובעים לרבות הלוואות וחשבונות הפיגורים כך שהחוב לפירעון הועמד על סך 1,461,848 . סכום זה כלל גם את האגרה בסך 14,008 ₪, שכר טרחה א' בסך 48,893 ₪ ושכר טרחה ב' 50,653 ₪, בסה"כ 113,554 ₪ מעבר ל סכומים כעולה מספרי הבנק. סכום זה נדרש לפירעון, כך התובעים, למרות שביתם מושכן עד לסך של 300,000$ בלבד, שהינו נמוך מהסכום שבגינו נפתח תיק ההוצל"פ.
14. עוד טענו התובעים , כי הם ביקשו מהבנק לאפשר להם ליטול משכנתא בסך 1.2 מיליון ₪ מבנק אחר שהסכים לכך כאשר בסכום זה היה די כדי לסלק מלוא החוב, בכפוף לרישום משכנתא או לחילופין להעברתה ע"ש הבנק המלווה, אלא שהנתבע סירב להצעה זו.
15. לטענת התובעים , התנהלות הבנק היא זו שהובילה בסופו של יום לפינויים מהדירה והיא נעשתה שלא כדין מאחר ומלכתחילה לא הייתה כל הצדקה למימוש נכס המגורים שלהם מה גם שבפועל הנכס נמכר שלא כדין. לפיכך טענו שעל הבנק לפצותם במלוא נזקם ולהעמידם במצב בו היו אלמלא היפר הבנק את חובותיו ופעל בניגוד לדין וכן יפצה אותם בגין שיעור הפער שבין שווי הדירה נכון למועד הגשת התביעה או מועד מתן פסק הדין עפ"י הגבוה מבין השניים ובין הסכום בו נמכרה הדירה ע"י כונסת הנכסים, בתמורה לסך 2,050,000 ₪.
התובעים העמידו סכום תביעתם בגין רכיב זה בלבד ע"ס 2,000,000 ₪ בהתאם לחוות דעת שמאית הגב' שולי קרגולה, ואף שמרו על זכותם להגדיל את סכום התביעה בהתאם לשמאות עדכנית שתיערך על ידם ( נספח כב' ל תצהיר אריק טויטו).
16. עוד סברו התובעים, כי יש להשיב להם גם את שיעור ההוצאות והעלויות הכרוכות במכר וזאת כפי העולה מדו"ח כונסת הנכסים מתאריך 26.2.09 לפיו שולמו מקופת הכינוס סכומים נוספים בסך של 197,631 ₪ וכן 29,283.54 כהוצאות שחויבו ישירות בחשבון התובעים ואשר לא נכללו בדוח הכונסת ( נספח כד' ל תצהיר אריק טויטו) סה"כ 226,914.54 ₪ בתוספת הפרשי ריבית והצמדה.
17. לחילופין טענו התובעים , כי הם זכאים להיפרע מהבנק כדי הנזק שנגרם להם בשל מכירת הנכס במחיר הנמוך בכ- 200,000$ ממחיר השוק עפ"י שווים בשקלים ביום ביצוע המכר ובהתאמה לשער הדולר נכון למועד אישור המכר 19.9.08 וביחס של 1$= 3.377 ₪ ובסה"כ 754,000 ₪ בתוספת הפרשי ריבית והצמדה.
18. כמו כן טענו התובעים, כי מאחר והמכר בוצע ע"י הבנק שלא כדין, הרי שחיוב התובעים בהוצאות מימוש החל באגרת ההוצל"פ, עובר להוצאות הכינוס, וכלה בשכ"ט כונס הנכסים, הינו שלא כדין ולכן על הבנק להשיב להם את מלוא הסכומים האמורים בסכום של 350,000 ₪.
19. מעבר לאלה טענו, כי אלמלא פעל הנתבע כפי שפעל היו התובעים ממשיכים להתגורר בביתם. בשל פינויים מביתם הם נאלצו לשכור דירה דומה להם ולידיהם בעלות של 7,000 ₪ לחודש. לטעמם על הבנק לשפותם בגין כל הוצאות השכירות ששולמו וישולמו על ידם בעתיד החל מתאריך 17.12.07 ועד למועד תשלום הסכומים הנתבעים באופן שיאפשר להם רכישת דירה חלופית, סכום שנאמד על ידם בסך של 500,000 ₪.
20. בנוסף טענו, כי הבנק בהתנהלותו זו פגע בשמם הטוב ובשמם הטוב של ילדיהם בניגוד לחוק איסור לשון הרע והסב להם נזקים נפשיים כבדים. בגין כך תבעו סך של 50,000 ₪ לכל אחד ובסך כולל של 300,000 ₪. יצויין, כי טענה זו נזנחה בסיכומים.
21. לבסוף טענו, כי יש לחייב את הבנק בתשלום פיצויים בגין הפרת ההסכמים ובגין הנזק שהסב הבנק לתובעת 3 בהפסקת פעילותה באופן חד צדדי ובאובדן מלוא שוויה של החברה והמוניטין אשר נצברו במשך השנים בסך כולל של 300,000 ₪. מעבר לכך נאלצה התובעת 3 למכור את המלאי שהיה בבעלותה במחירי הפסד ונגרם לה אובדן הכנסה בסך של 100,000 ₪.
22. התובעים לא התעלמו מהעובדה ולפיה בינם לבין הבנק נחתם הסכם פשרה בעת ניהול הליכי ההוצל"פ, אך טענו, כי עצם ביטול האשראי היווה הפרת הסכם שהפקיעה את זכותו של הבנק לעשות שימוש בשעבוד שנרשם לטובתו על זכויות התובעים בנכס. מכאן, שהורתו והולדתו של הסכם הפשרה הינה במצג כוזב שהציג הבנק בפני התובעים לפיהם קיימת לו כביכול זכות לממש את השעבוד על ביתם.
לטענתם, הבנק ניהל את המו"מ בחוסר תום לב בכפיה ותוך ניצול מצוקת התובעים ואין בפיו כל הסבר להתנהלות זו. מלכתחילה לא היו אמורים התובעים להימצא במצב בו הם נדרשים לפרוע את מלוא חובם לבנק, והבנק הוא זה אשר דחק אותם אל הקיר וחייב אותם לחתום על ההסכם המקפח את זכויותיהם, בתנאים בלתי אפשריים.

23. התובעים סיכמו בסיכומיהם את דרישותיהם הכספיות מהבנק תוך שהינם מוותרים למעשה על חלק מהדרישות שהועלו בכתב התביעה ובתצהיריהם כדלקמן (ס' 49 לסיכומים) :

  1. הפער בין עלות רכישת בית דומה לזה שהיה בבעלות התובעים ובין הסכום שנתקבל ממכירת ביתם - 2,000,000 ₪ בהתאם לחוות הדעת השמאית שולי קרגולה.
  2. החזר הסך של 350,000 ₪ אשר שולם על ידי התובעים, בהתאם לדו"ח כונסת הנכסים כאגרות , הוצאות כינוס ושכ"ט כונס .
  3. הוצאות שכירות, בסך של 500,000 ₪ אשר שולמו על ידי התובעים מאז פינויים מהדירה ובהתאם להסכמי שכירות אשר נחתמו על ידם בסך של 7,000 ₪ לחודש.
  4. אובדן שווי החברה בסך של 300,000 ₪.
  5. עוגמת נפש לתובעים ובני משפחתם בהותרתם ללא קורת גג, עיכוב דיווח בגין המכר לרשויות המס והחזקת כספי התובעים שנותרו משווי המכירה לאחר מכירת הנכס ותשלום כל ההתחייבויות וזאת לאורך חודשים רבים ומבלי שהועברו אל התובעים, על אף שידעו כי התובעים מצויים במצוקה כלכלית קשה וזקוקים לכספם.

על כל זאת מבקשים התובעים תוספת הצמדה וריבית, וכן שכ"ט.

טענות הבנק
24. כעולה מכתב הגנתו והתצהירים שהוגשו מטעמו, טען הבנק כטענה מקדמית כי יש לדחות את התביעה על הסף בשל שיהוי והתיישנות, כמו כן קיימות כלפי התובעים טענות השתק ומניעות לאור אי עמידתם בהסכמים שחתמו עם הבנק הן קודם לפתיחת הליכי ההוצל"פ והן לאחריו ואף לגופם של דברים מחמת העדר עילה. לטענת הבנק, מכירת הנכס נשוא התובענה בוצעה בהסכמת התובעים ובהתאם לדו"ח שמאי שהיה מונחת בפני יו"ר ההוצל"פ כאשר מכירת הנכס נעשתה במסגרת הליך כינוס הנכסים, כ שהתובעים מיוצגים בכל שלבי הכינוס ע"י עורכי דין שונים.
25. אשר לטענת ההתיישנות והשיהוי טען הבנק, כי מאחר והתובעים הגישו את תביעתם בתאריך 21.12.11 והעילות המדוברות בה נולדו עוד טרם 21.12.04 כי אז התיישן חלק ניכר מהתביעה ובפרט העובדות ועילות הנוגעות לאותה התקופה. בנוסף טען לשיהוי בהתייחס לטענות התובעים בכל הקשור עם תיק ההוצל"פ שנפתח בתאריך 30.3.06, והתביעה הוגשה רק ב- 12.2011 כשש שנים לאחר שאירעו, כאשר אפילו אין בטענות אלו משום התיישנות, עדיין יש בהן משום שיהוי ניכר אשר כמוהו כוויתור על טענות.
26. לגופם של דברים הבנק הסביר, כי בשנות העבודה הראשונות של התובעים עם הבנק הם נטלו אשראים גבוהים ללא בטחונות מספקים. לפיכך, ולדרישת הבנק, בתאריך 21.2.2001, נחתם על ידי התובעים שטר משכון על הנכס. המשכון הוגבל לסך של 300,000$.
27. הבנק הדגיש, כי לאורך שנים ניהלו התובעים את החשבון בצורה בעייתית, לא עמדו בהתחייבויותיהם ואף לא דאגו לביטחונות מספקים. כך, כבר ב-2.8.2002 נשלחה לחברה התראה בגין סירוב 5 שיקים (נספח ו' לתצהיר רוית דיין), בתאריך 18.3.2004 נשלחה לחברה התראה נוספת בגין סירוב 5 שיקים ובתאריך 19.12.2004 הוגבל חשבון החברה (נספח ז' לתצהיר רוית דיין) . כך גם בתאריך 11.5.2004 שלח הבנק מכתב התראה על פיגורים (נספח ח' לתצהיר רוית דיין) ו בחודש ינואר 2005 נשלחו לחברה מכתבי התראה טרם נקיטת הליכים משפטיים ( נספח ט' לתצהיר רווית דיין).
החברה הגישה בקשה לביהמ"ש לגריעת שיקים. בתאריך 16.5.2005, המועד שנקבע לדיון, לא התייצב איש מטעמה אך הצדדים הגיעו להסכמה ולפיה הבנק יסכים, לפנים משורת בדין, להותיר לשיקול דעת ביהמ"ש גריעת 3 שיקים מסך השיקים שסור בו. החברה הצהירה מצידה, כי אין לה כל תביעה או טענה כלפי הבנק בגין הודעת ההגבלה ולאחריה וכי הבנק נהג כדין עת סירב לפרוע את כלל השיקים ( פרוטוקול הדיון והחלטת ביהמ"ש צורפו כנספח יב' לתצהיר רווית דיין).
לאחר אותו מועד הצדדים ניהלו משא ומתן ארוך לפירעון החוב ללא הליך משפטי, אולם בסופו של יום התחמקו התובעים מלחתום על ההסכם. לפיכך, פתח הבנק בתאריך 30.3.2006 בהליכי מימוש משכון במסגרת תיק הוצאה לפועל מס' 26-04077-06-2 על סך 1,461,848 ₪. התובעים הגישו התנגדות למימוש המשכון ( נספח ו' לכתב ההגנה), שנדחתה ע"י ראש ההוצאה לפועל ( נספח ד1לכתב ההגנה, נספח יא' לתצהיר עו"ד משה אגמי).
28. תוך כדי ניהול הליך ההוצאה לפועל ובתאריך 5.10.06 חתמו הצדדים על הסכם פשרה. הסכם זה נחתם לאחר אינספור משאים ומתנים עם התובעים שהיו מיוצגים כל אותה עת ע"י עורך דין. ( ההסכם צורף כנספח כט' לתצהיר עו"ד משה אגמי ). במסגרת הסכם הפשרה סוכם כי יתרת החובות וההתחייבויות בחשבון בסך של 1,464,582.82 ₪ נכון לתאריך 4.9.06 בתוספת ריבית ארעית בסך 38,701 ₪ תסולק עד לתאריך 31.12.06 תוך שהתובעים מתחייבים לרשום המשכנתא לטובת הבנק על הנכס עד לתאריך 30.10.06. אלא שהתובעים לא עמדו בהתחייבותם זו למרות א ורכות שקיבלו ובסיכומו של יום נמכר הנכס כדין במסגרת הליך כינוס נכסים שנערך בפיקוחו של כב' יו"ר ההוצל"פ.
29. לטענת הבנק, התנהלות התובעים היא זו שהביאה בסופו של יום לפתיחת ההליכים המשפטיים נגדם במסגרתם מומש הנכס על ידי מכירתו. הבנק הוסיף, גם בתביעתם זו התובעים אינם עומדים בנטל הוכחת טענותיהם והסעדים המבוקשים בה לאחר ש לא הוכיחו את נזקיהם למעט טענת טענות בעלמא לנזק בלתי מפורט ובלתי מכומת, לא הגישו ראיות לנזק ממוני או בלתי ממוני שנגרם להם בנסיבות תביעה זו ו גם לו היה נגרם להם נזק, הרי שזה פועל יוצא של התנהלות התובעים בחשבונם.
לפיכך סבר הבנק כי דינה של התובענה להידחות.

השאלות שבמחלוקת
30. השאלות השנויות במחלוקת בין הצדדים הן כדלקמן:
א. התיישנות התביעה ו/או שיהוי בהגשתה.
ב. האם התובעים מושתקים ו/או מנועים מלהעלות טענותיהם לאור ההסכמים שבין הצדדים. לחלופין האם הסכם הפשרה שנחתם בין הצדדים נחתם שלא בתום לב ודרך מקובלת, תוך כפיה וניצול מצוקת התובעים ולכן יש לבטלו?
ג. ככל שלא התיישנה התביעה, וככל שאין מניעה כלשהי בהגשת התביעה, האם הפר הבנק את חובותיו כלפי התובעים לאורך השנים בהם ניהלו התובעים את חשבונם בבנק ועד ליום בו מומש הנכס?
ד. ככל שהופרו חובות הבנק כלפי התובעים האם בשל כך נגרם לתובעים נזק, מה שיעורו והאם קיימת תרומה של התובעים לתוצאה זו ?

31. לצורך הוכחת תביעתם צירפו התובעים תצהירי עדות ראשית מטעמם אליהם צרפו נספחים שונים . כמו כן צרפו תצהיר עדות ראשית מטעם עו"ד יגאל הרר שייצג את התובעים ברכישת הבית ואף בחלק מהפעילויות העסקיות (ת/1) שאף העיד מטעמם . עוד צרפו חוות דעת השמאית שולי קרגולה (ת/3) לעניין שווי זכות החכירה לדורות בנכס שנחקרה אודות חווה"ד . בנוסף הגישו חוו"ד חברת " שגיא חישובי ריבית (2000) בע"מ" המתמחה בבדיקת חיובים בנקאיים (ת/4) מטעמה העיד מר בני שחר שערך את חוות דעת.
32. הבנק מצדו הגיש שני תצהירי עדות ראשית שנערכו ע"י עו"ד אגמי (נ/2) שבזמנים הרלוונטיים שימש כב"כ הבנק במסגרת הליכי הגבייה וכן של הגב' רוית דיין (נ/3) עובדת הבנק המשמשת כמנהלת ביצועים ומורשת חתימה בסניף הבנק הנתבע. שניהם העידו במהלך הדיונים. לתצהירי הבנק צורפו גם מסמכים בנקאיים ואחרים.

33. לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ובחנתי את הראיות אקדים מאוחר למוקדם ואציין כבר עתה, כי הגעתי לכלל מסקנה לפיה דין התביעה להידחות, בין מחמת התיישנות מרבית העילות, בין מחמת השתק ומניעות כלפי התובעים ובין לגופן של הטענות כפי שיפורט מטה.
דיון
טענת התיישנות
34. לטענת הבנק, היות והתובעים הגישו את תביעתם בתאריך 21.12.11 והעילות התביעה אודות התנהלות לא ראויה מצד הבנק נולדו עוד טרם 21.12.04 , הרי שהתיישן חלק ניכר מהתביעה זאת מאחר ועיקרה של התביעה הייתה לעצם העמדת האשראי בחשבונות באופן מוסדר עוד מתחילת פעילותם בחשבון משנת 1998 . עוד סבר הבנק , כי חלה התיישנות גם על חוות דעת המומחה החשבונאי שמתבסס על קליטה והרצת נתונים מתאריך 1.7.02 ואילך שוב קודם למועד ההתיישנות .
הבנק הוסיף כי, גם טענות התובעים בסיכומיהם (סעיפים 1-9 ) בדבר אשראים שהוענקו ו/או לא הוענקו כנגד הביטחונות שהיו בחשבון התובעים בשנת 1998, 2000, 2001, 2002, הן עובדות חדשות שחלה עליהן הרחבת חזית, מעבר לכך שמדובר בתקופה בה חלה ההתיישנות.
35. התובעים טענו בסיכומי תשובתם , כי הבנק זנח את טענת ההתיישנות בתצהיריו וטען אך ורק טענת שיהוי ( ס' 1 לתצהיר עו"ד אגמי). כמו כן סברו, כי העלאת טענה זו בסיכומים מהווה הרחבת חזית אסורה. בנוסף טענו, כי גם בתצהיר הגב' רוית דיין מטעם הבנק לא עלתה טענת ההתיישנות, כבר עתה אומר שלא כך הם פני הדברים. בתצהירה של הגב' רוית דיין עלתה טענת התיישנות בסעיף 21 תחת הכותרת טענות מקדמיות, ומכאן שטענת ההתיישנות לא נזנחה.
36. סעיפים 5 ו-6 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, (להלן: "חוק ההתיישנות") קובעים את פרק הזמן להתיישנות ואת מועד תחילת ההתיישנות כך:
"5. התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן – תקופת ההתיישנות) היא –
(1) בשאינו מקרקעין – שבע שנים;
(2) במקרקעין – חמש-עשרה שנה; ואם נרשמו בספרי האחוזה לאחר סידור זכות קנין לפי פקודת הקרקעות (סידור זכות הקנין) – עשרים וחמש שנה.
6. תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה."
37. התובעים בפועל לא הסתייגו ממועדי ההתיישנות הקבועים בחוק ההתיישנות במסגרת כתב תשובה לכתב ההגנה. מכאן, שאין חולק, כי כל עילות התביעה שקדמו לתאריך 21.12.04 התיישנו. כך חלה התיישנות על כל טענות התובעים הקשורות להגבלת החשבון, כמו גם בהתייחס לחשבונות שנערכו ע"י מומחה התובעים ביחס לתקופה שקדמה למועד זה. אין בכך כדי לשלול טענות התובעים בטענת התיישנות ביחס למה שהתרחש לאחר מועד זה ובמיוחד לעצם פתיחת הליכי ההוצל"פ ולהתנהלות הבנק במסגרת זו.
טענת השיהוי
38. לטענת התובעים, טענה זו נטענה מטעם הבנק מבלי שנתקיימו התנאים שנקבעו בהלכה הפסוקה לטענת שיהוי המקימה מחסום דיוני ( שיהוי המלמד על ויתור ושינוי מצב לרעה) כאשר ממילא המועד הרלוונטי לבחינת טענת השיהוי הוא מועד התגבשות העילה על כל רכיביה לרבות רכיב הנזק.
לעניין טענת השיהוי קבע בית משפט העליון בע"א 410/87 עזבון המנוח ליברמן ז"ל נ' יונגר לאה, פ"ד מ"ב(3) 749 (1991) כך:
"הכללים הקובעים את התקופה שבה רשאי אדם לישון על זכויותיו מוסדרים במסגרת דיני ההתיישנות. אם כדבר שבשיגרה ניזקק לטענת השיהוי לאחר שדחינו את טענת ההתיישנות, עלול הדבר להתפרש כעקיפת כללי ההתיישנות שנקבעו על-ידי המחוקק. על-כן, מקום שקיימים כללים ברורים בדבר אורך תקופת ההתיישנות, יש לנהוג משנה זהירות בקבלתה של טענת שיהוי. יש הגורסים, כי טענת שיהוי מקומה רק במקום שדיני ההתיישנות אינם חלים (ראה ע"א 522/71, 360/72, 557, 558, בר"ע 142/72, בעמ' 340). אך גם אם נסכים שניתן לעורר טענת שיהוי במקרים מסוימים עליהם חל חוק ההתיישנות (וזוהי אכן דעתי), עדיין אין לומר שנקבל טענה כזו בהיעדר קיומן של נסיבות מיוחדות. בהקשר זה יפים הדברים שנאמרו בע"א 403/63, בעמ' 53: 'אכן, תקופת זמן כשלעצמה, ולוא גם ארוכה, שבה ישן התובע על זכויותיו, אין בה כדי להכשיל את תביעתו בטענת השהיה... אלא אם תקופת ההשהיה מגיעה לתקופת ההתיישנות.... אם תקופת ההשהיה אינה ארוכה עד כדי כך, נדון המקרה לפי נסיבותיו. בדרך כלל לא תתקבל הטענה על-סמך עבור הזמן בלבד, אלא אם יש בנסיבות המקרה כדי להראות שהתובע השלים עם המצב וזנח את זכות התביעה, או שבמשך הזמן שינה הנתבע את מצבו לרעה.' וראה גם: ע"א 206/75, בעמ' .735 מה הן איפוא הנסיבות המצדיקות קבלת טענת שיהוי למרות שלא תמה תקופת ההתיישנות? אפשר לשקול טענה כזו בחיוב בנסיבות שבהן ניתן ללמוד מהתנהגותו של התובע כי ויתר או מחל על זכותו (ראה הנסיבות בע"א 522/71, 360/72, 557, 558, בר"ע 142/72 הנ"ל), או בנסיבות שבהן בשל שיהוי בהגשת התביעה שינו צד שני או צד שלישי את מצבם לרעה (ראה הנסיבות בע"א 403/63 הנ"ל, ובם שנפסק בע"א 103/75 בעמ' 302), או כאשר השיהוי נעשה בחוסר תום-לב (ראה ע"א 151/85 בעמ' 193). בכל המקרים הללו לא עצם חלוף הזמן כשלעצמו הוא המצדיק דחיית התביעה, אלא דבר-מה נוסף שמיתוסף לחלוף הזמן או שנובע ממנו באופן ברור."

39. בנסיבות העניין לא מצאתי מקום לטענת השיהוי. לתובעים נתונה הזכות להגיש תביעתם בתוך תקופת ההתיישנות מה גם שלא מצאתי כי הבנק שינה מצבו לרעה בשל אי הגשת התביעה, ומכל מקום לא מצאתי, כי התובעים ויתרו על טענותיהם.

השתק ומניעות
טענות בדבר הגבלת החשבון
40. בכל הנוגע להגבלת חשבון התובעים מתאריך 19.12.04 ( סע 38-42 לכתב התביעה), מתייחסים התובעים בסיכומיהם לנספח יא' לתצהיר הבנק שהינו תגובת הבנק לבקשת החברה להסרת ההגבלה וטוענים לחוסר תום לב מצד הבנק, אך הם באותה נשימה מתעלמים מפרוטוקול הדיון בבקשת התובעים לגריעת שיקים, במסגרתו ויתרו התובעים כאמור על כל הטענות כלפי הבנק בכל הקשור להגבלת החשבון. בכך מתעלמים התובעים מפסק דינו של בית משפט השלום המאשר את הסכם הפשרה שבין הצדדים. משהסכימו התובעים כאמור בהסכם להצהיר כי אין להם כל תביעה או טענה כלפי הבנק וכי הבנק נהג כדין בסירובו את כל השיקים ( נספח יב' לתצהיר עדת הבנק פרוטוקול דיון מתאריך 16.05.06) , כי אז בכל הנוגע להגבלת חשבון הבנק ובסירובו לכבד את השיקים מנועים ומושתקים התובעים מלטעון דבר .
הסכם לפירעון החוב
41. בתאריך 5.10.06 ולאחר שהחלו הליכי מימוש המשכון במסגרת ההוצל"פ חתמו התובעים על הסכם במשרד עורכי דינם ( נספח כט' לתצהיר עו"ד אגמי). מפאת חשיבותו יובא נוסח ההסכם בחלקיו הרלוונטיים להלן:
"על כן הוסכם, הותנה והצהר בין הצדדים כדלקמן:
המבוא להסכם ונספחיו מהווים חלק בלתי נפרד ממנו ותנאי מתנאיו.
יתרת החובות וההתחייבויות בחשבון נכון ליום 4/9/06 הינן כדלקמן:
יתרת חובה בעו"ש 1,464,582.82 ₪
(בסך הנ"ל כלולה ריבית עד ליום 30.6.06)
לסך זה מתווספת הריבית ארעית עד ליום זה בסך 38,701 ₪
מצ"ב דף חשבון לרבות ריבית ארעית מתחילת הרבעון כנספח א'.
החוב הכולל בחשבון יסולק ע"י החייבים במצטבר כדלקמן:
ישולם סך של 20,000 ₪ לא יאוחר מיום 10.10.06.
ישולם סך של 20,000 ₪ לא יאוחר מיום 10.11.06.
ישולם סך של 20,000 ₪ לא יאוחר מיום 10.12.06.
יתרת החוב בחשבון כפי שתהא ביום התשלום בפועל לרבות ריבית
כפי שתהא באותה עת תפרע לא יאוחר מיום 31.12.06.
למרות האמור לעיל הרי לפני משורת הדין ובכפוף לעמידת החייבים
בתנאי ההסכם, מוסכם כי החל מ- 1.1.06 ועד ליום התשלום בפועל
(לא יאוחר מיום 31.12.06) הריבית על החוב תחושב לפי ריבית
פריים +3%.
...
...
כל עוד יעמדו החייבים בתנאי ההסכם לרבות תשלומים ובמועדם כמפורט בסעיף 3 לעיל, ובמידה ולא תוגש כל בקשה שהיא על ידי צד ג' בעניין הנכס המשועבד לרבות בקשה למינוי כונס נכסים, הבנק לא ינקוט בהליכים משפטיים כנגד החייבים לרבות בתיק מימוש המשכון ובכפוף לתשלום הסכומים כמפורט בסעיף א+ב תוגש בקשה לדחיית הפינוי הקבוע ליום 24.10.06 ליום 1.1.07 שיבוצע במקרה שלא סולק החוב במלואו ובמועדו על פי תנאי הסכם זה...
...
...
אריק וגולדה מתחייבים לרשום משכנתא לטובת הבנק על זכויותיהם בנכס
ולדאוג לבצע כל הפעולות הנדרשות לשם כך וזאת לא יאוחר מיום 30.10.06.
ידוע לחייבים כי סעיף זה מהווה תנאי יסודי בהסכם זה אשר הפרתו מהווה הפרה יסודית של הסכם זה.
גולדה מצהירה כי אין ולא יהיו לה כל טענה כנגד הבנק ו/או החייבים לגבי המשכנתא.

החייבים מצהירים כדלקמן:
כי ידוע להם כי הבנק הסכים לתנאי הסכם זה אך ורק לאור התחייבויותיהם כמפורט בו, וכי הפרת תנאי מתנאי הסכם זה, תהווה הפרה יסודית של ההסכם, אשר בגינה רשאי הבנק לנקות בהליכים לגביית החוב במלואו לרבות הוצאות ושכ"ט עו"ד ולהמשיך בכל הליך משפטי לגביית כלל החוב, וזאת ללא כל הודעה נוספת לפי שיקול דעתו הבלעדי.
כי הם מכירים בחובותיהם ובהתחייבויותיהם וכי הם מוותרים לבנק ומוחלים באופן סופי ומוחלט על כל תביעה טענה ו/או דרישה מכל מין וסוג שהוא שיש ו/או שתהיה להם בעתיד כלפי הבנק או מי מעובדיו בקשר לכל מעשה או מחדל מכל מין וסוג שהוא בקשר לחשבון נשוא הסכם זה, והכל בכפוף להתחייבויות הבנק בהסכם זה.

החייבים מצהירים כי חתמו על הסכם זה מרצונם החופשי לאחר שעיינו בו
וקראו אותו והבינו את משמעותו וכי הם מוותרים על טענות כפיה, אילוץ
ועושק".

עיון בהסכם הפשרה מעלה, כי בין הצדדים ה וסכם בין היתר שהתובעים יוותרו על כל טענותיהם כנגד הבנק בכל הקשור למשכנתא ולשיעור חובותיהם. לפיכך סבר הבנק, כי על כל טענות התובעים ערב החתימה על ההסכם להידחות מחמת השתק ומניעות.
42. התובעים טענו מאידך , כי הבנק ניהל עימם מו"מ בחוסר תום לב, בכפיה ותוך ניצול מצוקתם כאשר אין בפיו כל הסבר להתנהלות זו. לטענתם, מלכתחילה התובעים לא היו אמורים להימצא במצב בו הם נדרשים לפרוע את מלוא חובם לבנק, הבנק הוא זה אשר דחק אותם אל הקיר וחייב אותם לחתום על הסכם המקפח את זכויותיהם, בתנאים בלתי אפשריים. לטענתם, לא הייתה להם כל ברירה מלבד חתימה על ההסכם והם נכנעו וחתמו על ההסכם במטרה למנוע את פינויים מהדירה.
43. כך גם סברו התובעים, שאין בהסכם הפשרה כדי לחסום את טענותיהם בכל הנוגע לעובדה לפיה הבנק סיכל ומנע מהם כל אפשרות לפרוע את מלוא החוב המובטח בשעבוד, עת הוציא מכתבי הסכמה כוזבים לחברת מנורה אליה פנו לצורך קבלת הלוואה להשבת החוב ובהם דרישה לפרוע את מלוא החוב כתנאי לביטול השעבוד למרות ששיעור השעבוד (300,000$) היה קטן משיעור כלל החוב .
44. אין חולק, כי הבנק מחויב כלפי הלקוח שלא להטעותו. סעיף 3 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), תשמ"א-1981 שכותרתו "איסור הטעייה" קובע כך:
"3. לא יעשה תאגיד בנקאי - במעשה או במחדל, בכתב או בעל-פה או בכל דרך אחרת - דבר העלול להטעות לקוח בכל ענין מהותי למתן שירות ללקוח (להלן - הטעיה); בלי לגרוע מכלליות האמור יראו ענינים אלה כמהותיים:
(1) המהות והטיב של השירות;
(2) מועד מתן השירות;
(3) התשואה והתועלת שניתן להפיק מהשירות;
(4) זהות נותן השירות;
(5) החסות, העידוד או ההרשאה שניתנו למתן השירות;
(6) המחיר הרגיל או המקובל או המחיר שנדרש בעבר בעד השירות;
(7)חוות דעת מקצועית שניתנה לגבי טיב השירות או מהותו;
(8) תנאי אחריות לשירות;
(9) תקופת מתן השירות ודרכי חידושו."

45. עיון בנספחים יט'-כח' לתצהיר עו"ד אגמי מעלה, כי ערב חתימת ההסכם הוחלפו טיוטות רבות בין באי כוח התובעים לב"כ הבנק בהם התבקש הבנק פעם אחר פעם לשנות תנאי ההסכם ואף נקבע מועד לחתימה אליו לא טרחו התובעים להתייצב או מי מטעמם. ההסכם נחתם בסופו של יום אצל באי כוח התובעים. במצב דברים זה, כאשר התובעים מלווים לכל אורך ניהול המו"מ בעו"ד ולכן בייעוץ משפטי צמוד, לא מצאתי שניתן לומר כי הבנק עשה דבר מה העלול להטעות. כך גם לא מצאתי שהבנק דחק התובעים אל הקיר לחתום על הסכם המקפח את זכויותיהם שהרי אין ח ולק כי החוב קיים ויש לשלמו , עוד אין חולק שיש לבנק שיעבוד על הנכ ס באופן שיספיק לתשלום החוב, מכאן מדוע שהבנק יזרז את התובעים, הם אלו שאמורים להזדרז ולעשות הכול על מנת שיוכלו לקבל הלוואה מגורם שלישי לסילוק חובם ולהצלת ביתם. אלא שכפי שיתברר להלן התובעים לא יכלו, כך נראה, לעמוד בהתחייבויותיהם ולא מחמת הבנק אלא מחמתם שלהם, בין אם מדובר בדרישות חברת הביטוח מנורה , ממנה ביקשו התובעים הלוואה, כתנאי למתן ההלוואה לרישום הזכויות בנכס ע"ש התובעים והם לא יכלו לעשות כן באותה העת (נספח מט לתצהירו של עוה"ד אגמי) ובין שהסכום שהוצע לתשלום ע"י מנורה, היינו 1,250,000 ₪, שלא הספיק לתשלום מלוא החוב המובטח במשכון.
46. גם נושא גמירות דעת התובעים בעת חתימת ההסכם מקבלת משנה תוקף עת מתברר שהסכום ההסדר הסופי אינו שונה בהרבה ממה שהתובעים הציעו מיוזמתם באמצעות באי כוחם, לבנק לצורך פשרה חודשיים קודם לחתימת ההסכם ( נספח טז' לתצהיר אגמי). מעבר לכך, ב"כ התובעים בעצמו מודה לב"כ הבנק על הנכונות והסבלנות לחתום על ההסכם ( נספח כה' לתצהיר אגמי). מכאן שההסכמה לחתום , אפילו היתה קשה לתובעים , הינה הסכמה ברורה. אתייחס להלן מעבר לנדרש לטענת הכפיה וניצול מצוקת התובעים .
טענה לכפיה תוך ניצול מצוקת התובעים
47. לטענת התובעים, הבנק ניהל עימם מו"מ בחוסר תום לב בכפיה ותוך ניצול מצוקתם כאשר מלכתחילה הם לא היו אמורים להימצא במצב בו הינם נדרשים לפרוע את מלוא חובם לבנק. הבנק הוא זה שדחק אותם אל הקיר וחייב אותם לחתום על ההסכם המקפח את זכויותיהם, בתנאים בלתי אפשריים.
48. מאידך טען הבנק, כי אין בחתימה על ההסכם כל כפיה, נהפוך הוא, התובעים ניהלו משא ומתן ארוך שנמשך שנים, תוך שהם מיוצגים על ידי עורכי דין שונים במקביל, ותוך הערמת קשיים על כל סעיף וסעיף כפי העולה מההתכתבויות בין הצדדים. מכל מקום טענה זו של התובעים עלתה לראשונה עם הגשת תביעה זו ולכן הינה מחוסרת בסיס.
הבנק הפנה לסעיף 11 להסכם הפשרה בה מצהירים התובעים כי: "חתמו על הסכם זה מרצונם החופשי לאחר שעיינו בו וקראו אותו והבינו את משמעותו וכי הם מוותרים על טענות כפיה ועושק".
49. בהמשך לאמור לעיל סברתי, כי התובעים לא הוכיח ו כפיה במובנה הקלאסי, היינו לא הוכיח ו הפעלת לחץ חיצוני השולל יכולתו של המתקשר לגבש רצון חופשי או גורע מיכולת זו. לא נטען וגם לא הוכח, שהנתבע איים על התובע או עשה שימוש בכוח על מנת להחתימו על הסכם הפשרה וככל שהתובע טוען לכפיה בדרך של התנהלות בכל הנוגע למו"מ בכדי להגיע להסכם הפשרה הרי שגם זאת לא הוכח , אפילו חרב הפינוי מתנפנפת מעל לראשם.

פרופ' גבריאלה שלו בספרה דיני חוזים – החלק הכללי (2005) 328-333 מציינת, כי יסודות עיל ת הכפיה הם שלושה: התקשרות בחוזה, קשר סיבתי וכפ ייה. במילים אחרות, ניתן לבטל חוזה מחמת כפייה רק כאשר הכפייה הופעלה על המתקשר לפני כריתת החוזה וההתקשרות בחוזה הייתה עקב הכפייה. מבחן הקשר הסיבתי הינו סובייקטיבי, ועל התובע להוכיח, כי הכפייה השפיעה על רצונו בהטילה בו פחד ואלמלא קיומה, הוא לא היה מתקשר בחוזה, להבדיל מאדם סביר במקומו.

50. סעיף 4 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), תשמ"א-1981 שכותרתו "איסור פגיעה בנסיבות מיוחדות" קובע כך:
"4.לא יעשה תאגיד בנקאי - במעשה או במחדל, בכתב או בעל-פה או בכל דרך אחרת - דבר שיש בו משום ניצול מצוקתו של לקוח, חולשתו השכלית או הגופנית, בורותו, אי-ידיעתו את השפה או חוסר נסיונו, או הפעלת השפעה בלתי הוגנת עליו, הכל כדי לקשור עסקה של מתן שירות בתנאים בלתי סבירים או כדי לתת או לקבל תמורה השונה במידה בלתי סבירה מהתמורה המקובלת."

בנסיבות המקרה דנא, לא מצאתי כי הנתבע הפעיל על התובעים כפייה כלשהי, לא הוכח כי הבנק הפעיל לחץ על התובעים באופן שאינו הולם את דרישות הדין ואף לא מצאתי ניצול מצוקה שנועד לקבל תמורה בלתי סבירה. יצוין, כי לא כל לחץ מהווה כפייה. רק מקרים בהם הלחץ כרוך בפסול מוסרי, חברתי או כלכלי ולמתקשר אין חלופה סבירה אלא להיכנע ללחץ זה, ניתן לומר כי התקיימה כפייה. התנהלות ה בנק כלפי התובעים מגלה אורך רוח לאורך שנים בהם התובעים לא עומדים בהתחייבויותיהם הן ברישום משכנתא לטובת הבנק והן בתשלום חובותיהם והדבר אומר דרשני .

עדות להעדר כל ניצול מצוקה נפשית או פיזית ניתן למצוא בתכתובות בין הבנק לבין באי כוח התובעים שקדמו לחתימת ההסכם ( נספחים טז'- כח' לתצהיר עו"ד אגמי ).

51. לאמור לעיל מת ווספת העובדה ולפיה לכל אורך ניהול המו"מ היו התובעים מלווים כזכור בעו"ד, וככל שסובייקטיבית הלחץ שהופעל על התובעים לטענתם, יכול היה לגרום להם לקבל החלטה ללא שיקול דעת אמיתי ולחתום על מסמך שתנאיו גרועים בעבורם, הדעת נותנת שאנשי המקצוע אשר היו לצדם, ובוודאי לא היו נתונים בלחץ כזה, יכלו להאיר את עיניהם ולייעץ להם להימנע מ חתימה או פניה לאלטרנטיבות אחרות. עובדה היא, שהסכם הפשרה לא נחתם על רגל אחת, אלא, טיוטות הסכם הפשרה גובשו והוחלפו בין עוה"ד של הצדדים פעמים הרבה והנוסח שנחתם בסיכומו של יום אושר וקיבל ברכתם של שני הצדדים. כך גם לא הלינו התובעים או טענו במועד חתימת ההסכם, על סכום החוב בפתיחת תיק הוצאה לפועל.

52. מעבר לעצם החתימה בה מובעת גמירות הדעת, מציין ההסכם גם ויתור על טענות וזכות תביעה. ויתור שכזה בנסיבות אינו מעיד על כפייה וניצול מצוקה , אלא הינו מעשה של יום ביומו, עת במסגרת הסכם פשרה והסכם לפריסה של חוב לבנק, הלקוח מוותר על טענותיו כלפי הבנק. ר' לעניין זה ע"א 6234/00 ש.א.פ. בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ ,פ"ד נז (6) 769 (2003) שם נקבע :

"לא כן ויתור על זכות תביעה בגין הפרה מן העבר. ויתור כזה עשוי להיות חלק מפשרה הוגנת בין הצדדים. כן עשוי הוא להיות תנאי כשר במסגרת הסדר מוסכם, שמטרתו לאפשר פתיחת מערכת יחסים חדשה המבטיחה לצד המוותר טובת הנאה המפצה אותו על הוויתור".
53. מעבר לאמור, גם לו התקיימה כפיה, עדיין לא נימקו התובעים מדוע לא שלחו כל הודעת ביטול להסכם בתוך מועד סביר, כנדרש בסעיף 20 לחוק החוזים (חלק כללי)תשל"ג-1973, הקובע:
"20.ביטול החוזה יהיה בהודעת המתקשר לצד השני תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על עילת הביטול, ובמקרה של כפיה - תוך זמן סביר לאחר שנודע לו שפסקה הכפיה."

הנה כי כן, כאשר נטענת טענת כפיה, על הצד הטוען לכפיה לשלוח הודעה לצד השני תוך זמן סביר לאחר שפסקה הכפייה. ביאורם של דברים, גם בהתקיימותה של כפייה של אחד הצדדים, לא תהייה טענה זו ברת משקל אלא אם הטוען לה שלח הודעת ביטול לצד השני תוך זמן סביר לאחר שנודע לו שפסקה הכפייה.
מכאן שאין כל הוכחה לכפיה בחתימה על ההסכם שבין הצדדים. לא מיותר לציין, כי טענה זו נטענה אך בעת הגשת תביעה זו.

54. לאור כל האמור, לא מצאתי כי הבנק כפה על התובעים חתימה על הסכם הפשרה ודין טענה זו להידחות . לא מיותר לציין כי דווקא התובעת בעדותה ציינה כי היא זו ש הפעילה לחץ על בעלה לחתום על הסכם הפשרה מתוך הבנה, כי יהיה בכך למנוע פינויים מביתם, כאשר גם במועד החתימה היו מלווי ם בעורכי דין מטעמם וכלשונה:

"ש: זוכרת מה כתוב בהסכם מ- 5.10?
ת: הם אמרו תחתמי, אחרת נוציא אותך מהבית. הם אמרו תחתמי, את לא תהיי בבית. בהסכם כתוב שאהיה מחוץ לבית, חתמתי כי אין לי ברירה.
לבימ"ש, אם תחתמי ואם לא תחתמי את מחוץ לבית, בכל מקרה.
ת: לא, אם אני חותמת אני לא אצא, הם לא יזרקו אותי בתוך שבוע.
ש: בכל מקרה יוציאו אותך מהבית.
ת: אני שמעתי בתוך שבוע את מחוץ לבית, אני פחדתי. יש לי 4 ילדים, פחדתי, לכן ביקשתי מבעלי לחתום. אמרתי לבעלי שנתגרש אם לא יחתום, לקח הרבה זמן, בעלי יצא וחזר עד שחתם. אף אחד לא רצה לחתום על הדבר הזה. נכון שהייתי עם שני עו"ד שניהלו את המו"מ שם, מה זה משנה?
ש: מפנה לנספח י"ג של אריק. ההסכם נושא תאריך וחתימה. כתוב עו"ד בן חיים ועו"ד הרר שגם הם היו. התאריך 5.10.
ת: נכון, היו. לא משנה כמה עורכי דין היו. " (פרוטוקול הדיון מתאריך 12.3.14).

(ר' לעניין זה גם עדותו של עוה"ד הרר עמ' 9 מול 27- עמ' 10 מול 2 וכן עמ' 18 מול 11-18 באשר לחץ שהפעילה התובעת על בעלה התובע שיחתום וכן אודות לחץ עוה"ד שיחתום).
התנהלות הבנק, קודם לפתיחת הליכי ההוצל"פ-המסגרת הנורמטיבית
55. על בנק מוטלות כידוע חובות אמון מוגברות כלפי לקוחותיו. חובות אלה ידועות ומוכרות זה מכבר. במאמרם של ר' פלאטו-שנער וא' גבע " חובת האמון הבנקאית - המודל הישראלי" משפט ועסקים יא' התשס"ט עמ' 394 מציינים המחברים המלומדים כך:
"הלכה מושרשת בדיני הבנקאות שלנו היא שהבנק חב חובת אמון ללקוחותיו. בתי המשפט חזרו והדגישו את כוחו הרב של הבנק אל מול הלקוח ' הקטן', את האמון שהלקוח נותן בבנק ואת הסתמכותו העיוורת כמעט על עצתו של הבנק. המכשיר לריסון כוח עצום זה של הבנק ולהגנה על הלקוח נמצא בדמות הטלת חובת אמון על הבנקים. חובת האמון דורשת מהבנק לא רק לפעול בתום לב ובזהירות מוגברת, אלא גם- ובעיקר- לפעול אך למטרה שלשמה נמסר לבנק הכוח וללא שיקולים זרים. יתרה מכך, על הבנק לפעול תוך שמירה על האינטרס של הלקוח והעדפתו על כל אינטרס אחר, ובכלל זה על האינטרס של הבנק עצמו."
גם הפסיקה הכירה במערכת היחסים שבין הבנק ללקוח כזו המטילה על הבנק חובת נאמנות, ר' לעניין זה: ע"א 5893/91 טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' נתן צבאח , פ"ד מח (2) 573 (1994) :
"הפסיקה בארץ פירשה את מערכת היחסים שבין הבנק ללקוח כמערכת שמטילה על הבנק חובות נאמנות ביחס ללקוחותיו. כך נפסק בע"א 122/84 מנצור נ' מדינת ישראל בעמ' 101, כי: "הבנק ופקידיו אמורים לפעול בכל מה שקשור לכספי לקוחותיו המצויים בידיו, כשהם מונחים על-ידי שיקול של טובת הלקוח. יחסי הבנקים והלקוח הינם יחסי תלות של הלקוח בבנק. זאת ועוד, 'הנאמנות הכפולה', העשויה להתעורר באיזון האינטרסים של טובת הלקוח מחד גיסא ושל רווחיות הבנק מאידך גיסא, מצריכה מידה רבה של טוהר מידות, יושר והגינות. בגלל מצבור המידע, המצוי בידי פקידי הבנק, ובגלל התלות של הלקו בייעוץ פקידי הבנק ובשירותים שהם מעניקים."
ובהמשך...
"יחד עם זאת, אין להסיק מדברים אלה כי חובתו של הבנק ללקוח זהה בכל מקרה ומקרה. היקף החובה ו'רמת הנאמנות' הנדרשים מהבנק מעל לרמה הבסיסית הכללית משתנים ממקרה למקרה ומושפעים מטיב היחסים בין הבנק ללקוח, ממידת מעורבותו של הבנק במערכת יחסים זו ומגורמים משתנים נוספים, שכן במערכת היחסים שבין הבנק ללקוח מתבצעות פעולות רבות ומגוונות, ולאורן משתנה גם היקף חובתו של הבנק. רמת הנאמנות שבה מחויב הבנק כאשר הוא משמש כיועץ להשקעות היא אחרת מזו שבה הוא מחויב כאשר הוא מעניק הלוואה ללקוח. כמו כן יש לקבוע סטנדרט שונה כאשר הבנק דן עם לקוח בהלוואת כספים לצורך עיסקה מסוימת, או כאשר הוא דן עם אדם בקשר למתן בטוחה לחובות של צדדים שלישיים כלפי הבנק."

56. התובעים טענו, כי התנהלות הבנק בהעמדת האשראי בחשבונם לתקופה שעד לשעבוד בית התובעים הייתה רשלנית ולא מקצועית. הפעילות בחשבון החברה החלה כבר בשנת 1998 . הבנק העניק לתובעים אשראי בסך 90,000 ₪ והלוואה בסך 100,000 ₪. כנגד אשראי זה דרש הבנק וקיבל בטחונות. עם הגידול בצרכי העסק העמיד הבנק לתובעים אשראים נוספים. בחודש נובמבר 2000, הועמד לתובעים אשראי בסך של 533,000 ₪ ללא גידול משמעותי בביטחונות שכללו תכניות חיסכון בסך 200,000 ₪, ממסרים דחויים בסך 50,000 ₪ ובנוסף שעבוד שוטף וכללי וכן ערבות התובעים ( בעלי עניין) אשר הוערכו ע"י הבנק כל אחד ב-50,000 ₪ באופן שהבנק העניק לתובעים אשראי בהיקף העולה על הביטחונות ב-200,000 ₪ (נספח ה' 15-16 לתצהיר דיין ועמוד 87 ש' 9-15 לפרוטוקול).
57. בחודש דצמבר 2000, התובעים נזקקו לאשראי נוסף בסך 300,000$ לצורך עסקיהם ( סה"כ כ-1.7 מיליון ₪). הם פנו לבנק בבקשה להעמיד להם הלוואה כנגד שעבוד זכויותיהם בנכס. שטר המשכון נחתם בתאריך 21.2.01 . הבנק רשם משכון לטובתו קודם לכן כבר בתאריך 25.12.00 ללא שטר משכון ועל יסוד תצהיר התובעים שנחתם בתאריך 17.12.00 (עמוד 88 ש'23-27 לפרוטוקול עדות הגב' דיין מתאריך 22.9.14).
58. לטענת התובעים, למרות רישום המשכון לטובת הבנק בפועל לא עדכן הבנק את מצב הביטחונות של התובעים ולא העמיד לתובעים אשראי נוסף כמובטח בגובה 300,000$. כך, בתאריך 22.1.01 סה"כ האובליגו שהועמד לתובעים היה כ- 1 מיליון ₪ בלבד, כך גם נרשם בכתב יד " תוך שבוע יהיה רשום ע"ש הקונים, יבוצע משכון זכויות חוזיות" (נספח ה' לתצהיר דיין).
מעבר לאמור טענו, כי גם כשהועמד האשראי, לא העמיד הבנק הלוואה מסודרת בפריסה ארוכה אלא זה הועמד כמסגרת זמנית בחשבון העו"ש ובהלוואות קצרות מועד הניתנות לבחינה, שינוי וביטול מעת לעת.
במילים אחרות התובעים מלינים על התנהלות לא ראויה של הבנק באופן מתן האשראי (במתן אשראי לחשבון ולא כ הלוואה) ועל שיעור האשראי ביחס לבטוחות שנתנו לבנק.
59. הבנק טען מאידך , כפי העולה מתצהיר הגב' רוית דיין (נ/3), כי החברה והתובע נטלו אשראים גבוהים ללא בטחונות מספקים. לדרישת הבנק ובתאריך 21.2.00 חתמו התובעים על שטר משכון על הנכס ( סומן ב'). בנוסף, ובמסגרת דרישת הבנק לבטוחה, חתמו התובעים על תצהיר קודם לחתימת שטר המשכון בתאריך 17.12.00, במסגרתו התחייבו לרשום משכנתא בקרוב (סומן ג'), אלא שבסופו של יום זו לא נרשמה.
60. הבנק הפנה לכך שבתאריך 2.8.02 נשלחה לחברה התראה בגין סירוב של 5 שיקים, (נספח ו'), בתאריך 18.3.04 נשלחה התראה נוספת לחברה בגין סירוב 5 שיקים ובתאריך 19.12.04 נשלחה הודעת הגבלה וחשבונה הוגבל (נספח ז') ובתאריך 5.1.05 שלח הבנק מכתבי התראה נוספים טרם נקיטת הליכים משפטיים (נספח ט').
דיון
61. קודם שאדון בטענות התובעים להפרת חובות מצד הבנק אזכיר, כי טענותיהם המתייחסות לתקופה שקדמה ל-21.12.04 התיישנו כאמור לעיל, הן ביחס לשיעור האשראי ל מול הבטוחות בעת הרלוונטית והן ביחס לאופן מתן האשראי, היינו במתן אפשרות משיכת יתר להבדיל מהלוואה הניתנת לפירעון לאורך זמן. משנאמרו דברים אלה, ועל מנת שלא אמצא חוטא בדיון חסר בטענות התובעים אציין, כי לא מצאתי קודם למועד החזרת השיקים של החברה הן בשנת 2002 והן בשנת 2004, כל טרוניה באשר לשיעור האשראי שקיבלה החברה ובאשר לאופן מתן האשראי לחברה. מעבר לכך אציין, כי הבנק גם העמיד הלוואה לחברה שנ פרעה וחודשה באופן סדיר עד לביטולה והעמדת כלל האשראי לפירעון.
62. בכל הנוגע להעמדת אשראי ללקוח, יש לתת את הדעת על כך שאין זה מחובתו של הבנק להעניק אשראי שכזה, ובידי הבנק הזכות להחליט על כך לפי שיקול דעתו ולפי מצבו העסקי של הלקוח. סעיף 2 (א) לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), תשמ"א-1981, שכותרתו חובה לתת שירותים מסוימים קובע כך:
"(א) לא יסרב תאגיד בנקאי סירוב בלתי סביר לתת שירותים מהסוגים הבאים:
(1) קבלת פקדון כספי במטבע ישראלי או במטבע חוץ;
(2) פתיחת חשבון עובר ושב במטבע ישראלי וניהולו כל עוד מתקיימת אחת מאלה:
(א) החשבון ביתרת זכות לטובת הלקוח;
(ב) הלקוח עומד בתנאי ההסכם בינו לבין התאגיד הבנקאי בקשר לניהול החשבון;
(3) מכירת שיקים בנקאיים במטבע ישראלי ובמטבע חוץ;
(4) (נמחקה);
אולם אין חובה לתת שירות שיש בו משום מתן אשראי ללקוח."

ר' לעניין זה, ע"א 459/13 אלמודן בע"מ נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ (25.06.2014) :
"החוק קובע, והפסיקה בעקבותיו, כי בנק איננו מחויב להעניק 'שירות שיש בו משום מתן אשראי ללקוח' ( סעיף 2( א) לחוק הבנקאות ( שירות ללקוח), התשמ"א-1981), ויש בידו להפעיל את שיקול דעתו העסקי תוך מתן משקל לפרמטרים רלבנטיים ועל סמכם להחליט האם להעניק אשראי, אם לאו, ובאיזה גובה ( ע"א 6916/04 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 14 ואילך (18.2.2010) ( להלן: עניין בנק לאומי); רע"א 4827/12 חיות נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פסקה 14 (30.8.2012) ( להלן: עניין בנק המזרחי); רע"א 9374/04 אי.אנד.ג'י. מערכות מתקדמות למורה נהיגה בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ סניף רחובות, פסקה 6 (11.11.2004)). בנק רשאי להימנע ממתן אשראי ללקוח, או מהמשך מתן אשראי, במטרה להבטיח בין היתר את החזר כספו: 'לא ניתן להפריז בחשיבות הקיימת מבחינת אינטרס הציבור בשמירה על שיקול הדעת הנתון לבנק להחליט האם ומתי לפעול למימוש הבטוחות שניתנו לו על-ידי הלקוח ובשמירה על הקשר הכלכלי-הרציונאלי שבין יכולת החזר האשראי של הלקוח על-פי מכלול נתוניו ובין תנאי הסכם המסגרת והיקף הבטוחות שידרוש הבנק. כל אלה הינם שיקולים כבדי משקל המשליכים על יציבות המערכת הבנקאית ועל שמירת חוסנה' ( ע"א 1507/11 בנק מזרחי טפחות בע"מ נ' אלבס, פסקה 19 (16.1.2014) ( להלן: עניין אלבס); ראה גם עניין בנק לאומי, בפסקה 17)."
ר' גם ע"א 10201/06 Tonedoor Ltd נ' בנק אינווסטק ( ישראל) בע"מ, (20.7.2011) :
"הפסיקה הכירה בזכותו העקרונית של בנק להימנע מלהעניק ללקוח אשראי, או מלהמשיך ליתן לו קו אשראי, משיקולים לגיטימיים שנועדו לאפשר לבנק להבטיח את החזר כספיו, דוגמת חשש כן באשר ליכולת גביית האשראי, עקב שינוי לרעה בכושר הפרעון של הלקוח..."

במילים אחרות, לבנק סמכות להפעיל שיקול דעת בכל הנוגע להעמדת אשראי או להמשך מתן קו ה אשראי שכבר ניתן ללקוח, זאת משיקולים לגיטימיים ועל פי יכולת ההחזר של הלקוח על פי מכלול הנתונים שבידי הבנק והיקף הבטוחות אותם הוא דורש.

63. בנסיבות, ו על פני הדברים בעניינינו, קם לבנק השיקול הלגיטימי להבטיח את החזר כספו. התובעים נטלו אשראים גבוהים ללא בטחונות מספקים, מה שהצדיק את דרישת הבנק לבטוחה נוספת בדמות משכון הנכס. התובעים התחייבו בתצהיר לרשום משכנתא על הנכס במועד סמוך אך לא עשו כן לאורך שנים רבות, לטעמי יש לראות בכך שיקול לגיטימי לאי מתן אשראי כדי מלוא שיעור הבטוחות כפי המבוקש. מעבר לכך, לא הוכח , כי הייתה התחייבות כלשהי למתן אשראי מצד הבנק ללא הבטוחות אותן דרש הבנק מהתובעים.
64. בכל הקשור עם הפרת חובת הבנק באשר לאופן העמדת האשראי, היינו בהלוואה ולא בחשבון, באופן שגרם לגביית ריבית ביתר כטענת התובעים, צירפו התובעים חוות דעת חשבונאית שנערכה ע"י חברת " שגיא חישובי ריבית (2000) בע"מ" שערכה לשם כך בדיקת חיובי הריבית הבנקאית כנגד הביטחונות של הנכס. כך גם ערכה חברת שגיא בדיקה של הפרשי הריבית בגין אי מחזור הלוואות המתבססת על קליטה והרצת נתונים החל מתאריך 1.7.02 עד לתאריך 17.3.09. בסיכומי התשובה טענו התובעים כנגד טענת ההתיישנות שהעלה הבנק לעניין מועדי בחינת הריביות , וציינו, כי חוות הדעת החשבונאית לא נועדה לתבוע מהבנק השבה של סכומים אותם גבה ביתר אלא נועדה להוכיח שהבנק מימש את ביתם ללא כל הצדקה בשעה שבתשלום אותו הציעו לשלם לבנק כנגד שחרור השעבוד היה כדי לפרוע את מלוא החוב.
65. בנסיבות, מעבר להיות הטענות כאלה שהתיישנו, לא הוכח שהבנק מימש את הנכס ללא כל הצדקה. חוות הדעת החשבונאי ת יוצאת מנקודת הנחה ולפיה היה ליקוי באופן ניהול החשבון בכל הנוגע למתן מסגרות אשראי ומתן הלוואות. משנקבע בחוק הבנקאות ( שירות ללקוח) התשמ"א-1981 כי אין מחובתו של הבנק לתת מסגרות אשראי, וזה ניתן על פי שיקול דעתו, כי אז בהסכמתו להעמיד אשראי, עומדת גם הסכמתו לשיעור הריבית כפי המוסכם בין הצדדים.
חובת הנאמנות של הבנק כלפי הלקוח אינה מטילה עליו חובה לדאוג באופן עיוור לאינטרסים של הלקוח, תוך הזנחת האינטרסים שלו ( ר' ע"א 6505/97 בוני התיכון בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ, פ"ד נג(1) 577,(1999)). זכותו של הבנק כוללת גם את הזכות להחליט מהו סוג האשראי שיוענק ללקוח, היקפו של האשראי, תקופת האשראי וכיוצא באלה, בהתאם לשיקוליו.
במסגרת שיקוליו רשאי הבנק לבחון, לא רק את טיב הביטחונות המוצעים, אלא גם את שיעור האשראי המבוקש, עברו העסקי של הלקוח, טיבו של העסק, תזרים המזומנים של העסק, מצב השוק הרלוונטי וכיוצא באלה שיקולים ( ר' ת"א ( חי') 645/05 אחים טופז יהלומים נ' בנק הפועלים בע"מ, (26.3.07)).
הפסיקה הכירה בזכותו העקרונית של בנק להימנע מלהעניק ללקוח אשראי, או מלהמשיך לתן אשראי, ככל שאין בכך משום הפרת הסכם עם הלקוח. זאת, משיקולים לגיטימיים שנועדו לאפשר לבנק להבטיח את החזר כספו כמבואר לעיל ( ר' ע"א 10201/06 Tonedoor Ltd נ' בנק אינווסטק ( ישראל) בע"מ (20.7.11)).
66. טענת התובעים הייתה, כי הבנק לא הציג חוות דעת מומחה מטעמו, לפיכך הינו מנוע מלטעון טענות שבמומחיות, אך מאחר וכל מתן אשראי והלוואות ללקוח נתון לשקול הבנק, כי אז הבנק לא נזקק להגשת חוות דעת סותרת מטעמו מה גם שהבנק נשען על מסמכי הבנק שצורפו לתצהירים.
67. המסקנה המתבקשת הינה, כי הבנק לא פעל בניגוד לחובותיו עת העניק לתובעים את האשראי המבוקש. הוא רשאי היה להעניקו ישירות לחשבון החברה ולא כהלוואה. מכל מקום לא מצאתי כאמור, כי קמה לכך טרוניה יוצאת דופן מצד הלקוח בכל התקופה הרלוונטית כמו הודעה על כוונה לעזוב את הבנק לנוכח התנהלותו הפסולה וכיוצ"ב . מעבר לכך, במסגרת הסכם הפשרה אליו הגיעו הצדדים בביהמ"ש לעניין אופן התנהלות הבנק בכל הקשור עם החזרת שיקים, הודתה החברה, כי אלה הוחזרו כדין מה שמעמיד בצל את עצם הטענה להתנכלות או להתנהלות שלא בתום לב וד רך מקובלת של הבנק בנושאים אלה עד למועד זה - 16.5.2005, שהרי מובן מאליו, כי השיקים הוחזרו בשל בעיות בכיסוי. ככל שלא היו בעיות בכיסוי מדוע שהתובעים יצהירו בפני ביהמ"ש ואף יקבלו פס"ד על כך שהבנק נהג כשורה כשסרב לפרוע את כל אותם שיקים שהוחזרו?
68. לאמור לעיל יש להוסיף את העובדה ולפיה התנהלותם של התובעים למול הבנק לא הייתה נקיה מכשלים שהביאו בסיכומו של יום גם למשבר נשוא התובענה. כך טען הבנק והוכיח, כי התנהלות התובעים בחשבונותיהם הייתה בעייתית משך תקופה ארוכה:
"ש: כתבת שמשך שנים נוהל החשבון בצורה בעייתית. תמקדי. סעיף 5.
ת: עברנו על זה. אפשר לראות, 14.9.98, נספח ה/3, היתרה מעל המסגרת המאושרת. חריגה וחשיפה. אם נתקדם נוכל לראות.
ש: כל פעם שיש חריגה מעבר למסגרת המאושרת, זה התנהלות בעייתית של הלקוח?
ת: כן.
ש: גם אם יש בטחונות מספיקים?
ת: אבל אין בטחונות מספיקים. יש גם חריגה וגם חשיפה. חריגה זה עליה מעל למסגרת האשראי המאושרת וחשיפה זה שאין בטחונות מספקים לעומת האובליגו הקיים." (חקירת הגב' דיין מתאריך 22.9.14 עמ' 90 ש.7-16).

69. התובעים גם אינם עומדים בהתחייבויותיהם לרישום המשכנתא על המקרקעין מה שמעמיד אותם שוב באור של מי שאינם מקיימים התחייבויות למול הבנק. התובעים אמנם סברו כי הבנק לא דרש את השלמת רישום הנכס, אלא עשה שימוש בטענה זו בדיעבד על מנת להצדיק את התנהלותו, כאשר בפועל גם ללא השלמת הרישום היה הבנק מובטח בשעבוד ולראיה הבנק מימש את השעבוד. אלא שטענה זו אינה עולה בקנה אחד עם התצהיר עליו חתמו התובעים (נספח ג' לתצהיר הגב' דיין מתאריך 17.12.00 ), בו הם מתחייבים לבצע רישום הערת אזהרה על התחייבות לרישום משכנתא מיד לאחר שתסתיים פעולת רישום זכויותיהם בלשכת רישום המקרקעין, וכפי שמציינים שם כי פעולה זו אמורה להסתיים בקרוב. י ציין כדרך אגב, כי גם כאשר התובעים מודעים לחובתם המידית לרשום המשכנתא על הנכס, הם אינם ממהרים לבצע חובתם זו (ר' הסכם הפשרה שנחתם עימם במסגרת תיק ההוצל"פ ועדותו של עוה"ד הרר עמ' 16 מול 17-18 המתייחס לתקופה הרלוונטית בהוצל"פ ולדחיפות הצורך ברישום כאמור עת מצין: "לא ידוע לי שהיה רגע שאמרו לי להעביר את הזכויות מחר בבוקר כי אנו צריכים לקבל משכנתא. זה לא המצב " מה שמלמד שדרכם לא אצה להם גם בעתות מצוקה אמתית).
70. המסקנה המתבקשת הינה, שחשבון התובעים התנהל באשראי גבוה וללא בטחונות מספקים ( ר' גם נספח ה' לתצהיר הגב' דיין). מכאן, שאין ספק, כי החברה עשתה שימוש באשראים ללא הביטחונות המספקים תוך הפרת הבטחות חוזרות ונשנות לרשום משכנתא בנכס כמו גם לרשום הזכויות על שמם בנכס ( נספחים ג', ה-10, ה-16, ה-34, טז, יז לתצהיר הגב' דיין). במצב דברים זה, התחייבויות התוב עים לבנק אינן הולמות את ביצועיהן בפועל .
אם לא די באמור, התובעים גם אינם מסדירים השבת חובם לבנק. לאחר מתן פסה"ד בנושא גריעת השיקים שסורבו, ולאחר שהחברה אישרה כי הבנק נהג כשורה בסרבו לשלמם, הצדדים מנהלים מו"מ על מנת להגיע להסכם מחייב להסדרת חובם של התובעים לבנק, אלא שכפי העולה מעדויות נציגי הבנק והמסמכים שצורפו לתצהיריהם, התובעים משכו את הבנק במשך חודשים ארוכים תוך הבטחות שווא בדבר הסדרת החוב ופירעונו באופן מידי וזאת עד לפתיחת תיק ההוצל"פ בתאריך 30.3.2006 ( ר' התכתבויות רבות מאוד בין עוה"ד של התובעים לעוה"ד של הבנק להסדרת החובות לאורך כ-10 חודשים, נספחים ג/1 מתאריך 26.5.200 5 עד נספח ו' מתאריך 26.3.2006 הכוללים גם תתי נספחים לתצהירו של עוה"ד משה אגמי מהבנק).
גם לאחר פתיחת הליכי מימוש המשכון בהוצל"פ וחתימה על הסכם פשרה בתאריך 5.10.06 המשיכו התובעים למשוך זמן ולהתחמק מהסדרת חובם לבנק למרות התחייבותם ולמרות כל הודעות הבנק על הפרת המוסכם. כך, התובעים לא טרחו לרשום את זכויותיהם בנכס וכן לא רשמו את המשכנתא על הנכס ואף לא השיבו חובם לבנק. מכאן שגם את ההסכם עליו חתמו הפרו התובעים . מכאן, שמעבר לעובדה לפיה התובעים לא היו מצוידים בביטחונות מוסכמים והם חרגו מתנאי האשראי שקיבלו , הם הפרו התחייבותם לרישום המשכנתא ולהשבת חובותיהם , התחייבויות שהיו מוסכמות לכל דבר ועניין . ב של התנהלותם זו יכולים לבוא התובעים בטרוניה כלפי עצמם בלבד לכך שהנכס מומש .

התנהלות הבנק בפתיחת תיק המימוש ו במסגרת ההוצל"פ
71. כזכור, לטענת התובעים, הבנק לא צריך היה לממש את הנכס בנסיבות העניין, ובפנייתו ללשכת ההוצל"פ , מנע הבנק מהתובעים את ה אפשרות להקטין את נזקיהם. יצוין שוב, כי הבנק פנה ללשכת ההוצל"פ לאחר שהליכי מו"מ ארוכי טווח בין הצדדים שהתנהלו כבר ממועד מתן תוקף של פס"ד להסכמות אליהן הגיעו הצדדים בבקשת גריעת השיקים שהגישו התובעים. היינו מתאריך 16.5.2005 (מועד מתן פס"ד של הש' אלמגור בבקשה לגריעת שיקים) ועד למועד פתיחת תיק המימוש בתאריך 30.3.2006 היינו כ-10 חודשים, מנהלים הצדדים מו"מ להסדרת חוב התובעים אך ללא הועיל, כאשר התובעים אינם עומדים בהתחייבויותיהם כלפי הבנק לאורך תקופה לא מבוטלת עוד קודם להחזרת השיקים (ר' סעיפים 23-38 לתצהיר הגב' דיין), מכאן שפתיחת תיק ההוצל"פ נעשתה רק לאחר ניסיונות חוזרים ונשנים להגיע להסכמות לסילוק חובות התובעים ולכן הינה במקומה בנסיבות.
72. בכל הקשור עם התנהלות הבנק במסגרת הליך ההוצל"פ בחינת חומר הראיות מלמדת, כי בתאריך 29.5.2006 נמסרה האזהרה לתובעים. אלה פנו לב"כ הבנק בתאריך 7.6.2006 בניסיון להסדיר את החוב (נספח ח' לתצהיר עוה"ד אגמי), בתאריך 15.6.2006 הגישו התובעים התנגדות למימוש המשכון (נספח י' לתצהיר עוה"ד אגמי) זו נדחתה ע"י יו"ר ההוצל"פ בתאריך 18.6.06 כאשר במסגרת ההחלטה מפנה יו"ר ההוצל"פ את התובעים לערכאה המוסמכת לביטול המשכון אלא שהם לא פונים (נספח יא לתצהיר עוה"ד אגמי). הבנק הפנה לתובעים הסכם לחתימה אך הם לא חתמו עליו ולפיכך בתאריך 29.6.06 עתר הבנק למינוי בא כוחו ככונס נכסים למימוש בית המגורים של התובעים ( נספח יג' לתצהיר עו"ד אגמי).
בתאריך 7.8.06 פנה ב"כ הבנק לב"כ התובעים והודיע על מתן צו מינוי כונס נכסים אשר הודבק על דלת בית המגורים של התובעים ( נספח יד' לתצהיר עו"ד אגמי) וביום למחרת עתר הבנק למתן הודעת פינוי ( נספח טו' לתצהיר עו"ד אגמי).
בתאריך 22.8.06 הציע ב"כ התובעים דאז עוה"ד בן חיים הצעת פשרה תוך שציין כי התובעים מבקשים לסיים את המחלוקות (נספח טז ' לתצהיר עוה"ד אגמי) , אך הבנק סירב למחרת לאורכות באשר המו"מ נמשך זמן רב מידי (נספח יז'). בתאריך 27.8.06 הומצאה לתובעים הודעת פינוי (נספח יח' לתצהיר עו"ד אגמי) ובתאריך 29.8.2006 שלח ב"כ התובעים עוה"ד בן חיים מכתב נוסף בו ציין כי "הטיוטה האחרונה של ההסדר שהוחלפה בין הצדדים תהווה את הנוסח המוסכם לחתימה" (נספח יט לתצהיר עוה"ד אגמי). בתאריך 5.9.2006 שלח ב"כ הבנק לעוה"ד בן חיים את ההסכם לבקשתו (נספח כ' לתצהיר עוה"ד אגמי) ובתאריך 7.9.06 הוגשה בקשה למתן צו פינוי שנקבעה לתאריך 24.10.06 (נספח כא לתצהיר עוה"ד אגמי) . הצדדים ניהלו מו"מ גם ביחס לנוסח זה כאשר בסיכומו של יום בתאריך 5.10.06 נחתם הסכם הפשרה (נספח כט לתצהיר עוה"ד אגמי). בתאריך 18.10.06 הוגשה בקשה בהסכמה לדחיית הפינוי לתאריך 1.1.07 שעד אז היו התובעים לעמוד בהתחייבויותיהם כלפי הבנק עפ"י ההסכם. (נספח לב' לתצהיר עוה"ד אגמי), אלא שהתובעים אינם עומדים בהסכם. התראה נשלחת אליהם בתאריך 16.11.2006, הצדדים המשיכו להתכתב ומועד הפינוי נדחה לאור התחייבות התובעים להסדיר את התשלום באמצעות פנייה למלווה אחר. הפינוי נדחה בהסכמה לתאריך 1.2.2007 (נספח מ' לתצהיר עוה"ד אגמי), אלא שגם עד למועד זה לא הצליחו התובעים לעמוד בהתחייבויותיהם לסילוק החוב ולרישום הזכויות בנכס. התברר, כי אי היכולת לרשות הזכויות ע"ש התובעים נבעה בין היתר מעיקול וצו מניעה שהיו רשומים על הנכס והיה צורך להסירם (תצהיר עוה"ד הרר מטעם התובעים צורף כנספח מד' לתצהיר עוה"ד אגמי). התובעים הגישו בקשה לדחיית הפינוי הקבוע לתאריך 1.2.07, זו נדחתה אך בקשה נוספת שהגישו בצירוף התחייבות להפקיד 70,000 ₪ הביאה לדחיית הפינוי לתאריך 2.4.2007. ב"כ התובעים ביקש מהבנק מכתב כוונות לצרכי קבלת הלוואה מחברת מנורה ואמנם הבנק המציא בתאריך 13.3.07 מכתב כוונות כשהחוב לתשלום עמד על 1,638,150 ₪ בעוד שחברת מנורה מציעה 1,250,000 ₪ שאינו מספיק לפירעון מלוא החוב (נספח נ' לתצהיר עוה"ד אגמי). מועד הפינוי הקבוע לתאריך 2.4.2007 נדחה בשל היותו ערב פסח כאשר לאחר מכן ובתחילת חודש אפריל 2007 מגישים התובעים ליו"ר ההוצל"פ בקשה לעיכוב הליכי ההוצל"פ וכן בקשה בטענת פרעתי (נספח נב' לתצהיר עוה"ד אגמי). בתאריך 19.9.07 מתקיים דיון בבקשה בטענת "פרעתי" בה מס כימים הצדדים כי הבקשה תידחה וניתן צו פינוי בהסכמה לתאריך 17.12.2007 ללא צורך במתן הודעת פינוי והכל ככל שלא ייפרע החוב עד 16.12.07 (הפרוטוקול צורף כנספח נה לתצהיר עוה"ד אגמי). הבנק הנפיק מכתב כוונות חדש והפעם בסכום של 1,758,151 ₪ (נספח נו), שוב מבקשים ב"כ התובעים עיכוב בביצוע הפינוי והבנק מסרב. בתאריך 16.12.2007, יום לפני מועד הפינוי הקבוע, מודיע ב"כ התובעים לב"כ הבנק כי התובעים שכרו דירה. בתאריך 17.12.07 התובעים מפונים מביתם.
73. לטענת התובעים , עד לאותו היום לא הבינו כי הם צפויים להיות מפונים מדירתם. עד כדי כך חוסר ידיעתם היתה אקוטית שזמן קצר עובר לפינויים ביצעו התובעים שיפוץ בדירה תוך ביצוע השקעה כספית גדולה, לרבות התקנת מערכת מיזוג חדשה.
הגברת גולדה טויטו השיבה בחקירה נגדית לעניין זה כדלקמן:
"ש: מפנה אותך למה שכתוב שם. אני לא בטוחה שאת זוכרת על מה חתמת. אזכיר לך. חתמת ש- 20,000 יסולק ב-10.10. ועוד 20,000 חודש אחרי. עוד 20,000 ₪ חודש אחרי. לא כתוב שאם לא תשלמי סכום מסוים יעיפו אותך מהבית. כתוב שאת כל השאר מעמידים לך בהלוואה, ותשלמו זאת עד 31.12.06.
ת: נתנו את שלושת השיקים כי אמרו לי לשלם כדי לא להיות בחוץ, לכן עשינו את זה.
ש: גם חתמתם מה יתרת החובות שלכם בחשבון, כתוב מס' חשבון ויש פירוט, כתוב שלא הסדרתם את החוב ולכן רוצים מימוש ואתם רוצים להסדיר את החוב.
ת: תמיד רצינו להסדיר את החוב.
ש: כתוב שכל עוד תעמדו בתנאי ההסכם, הבנק לא יפנה ולא יגיש הליך משפטי, כתוב שהסכמנו לדחות את הפינוי.
ת: נתנו את השיקים כי אמרו תתנו גם שיקים והכל יהיה בסדר, לא תהיו בחוץ, סמכתי על זה. לגבי יתר החוב, אמרתי שאנו מתחילים לסדר את זה, אף פעם לא אמרתי שאני לא חייבת, אנו מסדרים את זה." (פרוטוקול מתאריך 12.3.2014 עמ' 21)

74. לטעמי, טענת התובעים, לפיה לא הבינו כי צפויים הם להיות מפונים מביתם עד ליום הפינוי אינה יכולה להתקבל על הדעת. ביתם ממושכן לבנק, מנוהלים כנגדם הליכי הוצאה לפועל, הם חתמו על הסכם פשרה לפיו ככל שלא יעמדו בהסדר התשלומים האמורים הרי שימומש המשכון, והם אף מסכימים למועד הפינוי שנקבע בפועל מכאן שיש בטענה זו יותר מאשר קורטוב של תמימות שלא לומר חמור מכך.
75. כבר נקבע בפסיקה לא אחת, כי אדם החותם על מסמך מחייב מוחזק כמודע למשמעויות העולות ממנו, ר' לעניין זה למשל דבריו של הנשיא זוסמן, ע"א 467/64 שוויץ נ' סנדור, פ"ד י"ט(2), 113, 117(1965) שם קבע:
"בדרך כלל דין הוא, שאדם החותם על מסמך בלא לדעת תכנו, לא ישמע בטענה שלא קרא את המסמך ולא ידע על מה חתם ובמה התחייב. חזקה עליו שחתם לאות הסכמתו, יהא תוכן המסמך אשר יהא"
ר' גם ע"א 1333/14 סעדה גואנה מיטרי נ' עו"ד עלס דוברונסקי (28.07.2015) שם נקבע:
"משנחתם מסמך על ידי אדם בר דעת ובוגר, וניתנה לו שהות לבחון את המסמך ולהיוועץ ואין כל סימן להפעלת לחץ על החותם, לא בנקל תישמע הטענה כי החותם לא הבין את תוכנו של המסמך עליו הוא חתם ( השוו ע"א 325/88 טוויל נ' בית מנוחה לזקנים בני-ברק, פ"ד מד(1), 341, 349 (1990); ת"א ( מחוזי חי') 865/92 אלפא צפון נ' אלטשולר חברה לבניין, דינים מחוזי כו(3) 373 (23.1.1996)). ולא רק זאת, אלא ש"החותם נושא באחריות לחתימתו ואינו יכול ליהנות מעצימת עיניים" (ע"א 8510/09 בנק הפועלים נ' נויברג (24.11.2011))."

בעניינינו, ויאמר כי עם כל הכאב והצער שבפינוי התובעים מביתם, היה על התובעים לתת את דעתם לכך שביום מן הימים, ככל שלא יוסדר החוב בתאריכים שנקבעו בהסכם, יהיה עליהם לפנות את ביתם כפי התחייבותם שלהם. עובדה זו צוינה ברחל ביתך הקטנה בהסכם הפשרה. מכאן שלא ניתן לומר שהתובעים לא ידעו על מה חתמו ועל מה התחייבו. מעבר לכך, עוד קודם לפינוי דירתם בפועל היו תאריכי פינוי קבועים אשר נדחו לבקשתם מפעם לפעם בין בהסכמה ובין עפ"י בקשה מיו"ר ההוצל"פ, ולכך ודאי שלא ניתן לומר כי נושא זה לא היה בידיעתם. ובכל מקרה תאריך הפינוי בפועל הוסכם בין הצדדים, וכיצד יכולים התובעים לטעון שלא ידעו אודות הפינוי הקרב?!
76. ניסיונם של התובעים לטעון כי פעלו לגיוס גורם פיננסי אחר לתשלום חובם היה מעט מידי ומאוחר מידי. בפועל , התובעים לא יכלו לקבל הלוואה עת הנכס מעוקל ורשום עליו צו מניעה. ניסיונות התובעים להסדיר פגמים אלה לקחו זמן ניכר שלא הביא לתוצאה המקווה במועד. אין צורך לציין, כי התובעים התח ייבו לקבל הלוואה מצד ג' עוד קודם לפתיחת הליכי ההוצל"פ, ממועד זה ועד לפינויים מהנכס חלפו לא פחות משנה ותשעה חודשים, וכיצד יוכלו לומר התובעים , כי לא ניתן להם די זמן להסדיר את חובם באמצ עים אחרים? ואף מעבר לכך, חברת מנורה הציעה סכום הלוואה הנמוך מסכום החוב. ניסיונות התובעים לטעון כי חובם היה נמוך יותר ולכן בסכום זה היה די כדי לכסות את החוב תוך עריכת חשבונות כאלה ואחרים אינו יכול לצלוח . תחילה יצוין , כי בהסכמה נדחתה טענת ה"פרעתי" בה העלו טענות שונות ביחס לשיעור החוב, מעבר לכך, תיק ההוצל"פ נפתח על הסך של 1,398,000 ₪ (סכום החוב המובטח במשכון עמד על 300,000$ ובשער דולר של 4.67-נספח יח לתצהיר הגב' דיין- עמד המשכון על 1,401,000 ₪) לסכומים אלה התווספו הפרשי הצמדה וריבית וכן חיובי הוצל"פ שונים שהעמידו את החוב על סכומים גבוהים עוד יותר כעולה ממכתבי הכוונות שהונפקו לתובעים במהלך ניהול תיק ההוצל"פ. ניסיונות מומחה התובעים לציין קיומו של חוב אחר דינו להיכשל בין מחמת התיישנות המועדים מהם החל המומחים לבדוק –שנת 2002- בין מחמת חוסרים בנתונים שעולים מחווה"ד ובמיוחד כך לאחר שהתובעים עצמם מודים בשיעור החוב כפי המצוין בהסכם הפשרה. מכאן שהתובעים הם עצמם לא יכלו להשיב את החוב מחמתם שלהם, והחוב הינו זה שנפרע בפועל עפ"י הסכמת התובעים.

מימוש הנכס
77. משהתובעים לא עמדו בהסכם עליו חתמו, המשיך הבנק בהליכי המימוש. בתאריך 19.3.08 אושר מכר הבית לקונה ע"י יו"ר ההוצל"פ. לטענת התובעים, הליכי המכר בהם נקט הבנק באמצעות כונסת הנכסים, גרמו לתובעים נזקים כספיים ונפשיים כאחד.
78. לטענת הבנק, כל טענות התובעים המתייחסות לאופן מכירת הנכס במסגרת תיק הכינוס לרבות בכל הנוגע לפינוים מהנכס הועלו ונטענו בפני ראש ההוצל"פ נדונו ונדחו ( נספחים י, מו, נא, נב, לתצהיר עו"ד אגמי). בנוסף טען, כי מכירת הנכס ופינוי התובעים ממנו נעשה בהסכמתם במסגרת דיון בטענת פרעתי בפני רשם ההוצל"פ בתאריך 19.9.07 ( נספח נה' לתצהיר אגמי). לפיכך, לתובעים היה יומם בבית המשפט, ויש בהם משום מעשה בי"ד.
79. בחינת חומר הראיות מלמדת, כי התובעים הסכימו לפינויים מהנכס ואף נערכו לכך מבעוד מועד בחיפוש אחר דיור חלוף כפי המופיע בפניית ב"כ התובעים מתאריך 16.12.07 בה ציין במפורש, כי מרשו בכל מקרה שכר דירה אליה בכוונתו לעבור ביום א' הקרוב בתאריך 21.12.07 (ר' נספח ס' לתצהיר עו"ד משה אגמי וכן עמ' 62 ש. 15-27 ועמ' 63 ש' 1-5, עמ' 24 ש. 15-19).
מעבר לאמור, מרגע שהוחלט על מכר בהסכמה לא העלו התובעים כל טענה כנגד המכר עד למועד הגשת תביעה זו, ובחלוף למעלה מ-3 שנים מהמכר. יחד עם זאת, התובעים לא טרחו כלל ליטול חלק בהליך המכירה ואף לא טרחו להעמיד קונה מטעמם, כך גם לא הוכיחו כי הייתה מצדם התערבות כלשהי כדי למזער הנזק הנטען, וזאת למרות שהייתה בידם אפשרות שכזו. לא מיותר לחזור ולציין, כי הטענות שהעלו התובעים במסגרת הליכים שונים בהם נקטו כנגד הבנק נדחו פעם אחר פעם ( נספח ד'1 לכתב הגנה). אין בעיני ספק, כי לו הייתה לתובעים טענה כלשהי הראויה להישמע באשר להליכי הכינוס , הם בוודאי היו טורחים להעלותה במסגרת הליכי הכינוס. אלה שכן העלו כאמור נדחו.
התובעים אף לא העלו טענה כלשהי כלפי המכר. יתר על כן, בתאריך 14.2.08 , המועד בו התקיימה ההתמחרות, בחרו התובעים משום מה שלא ליטול בה חלק ( נספח יז' לתצהיר עדת הבנק העתק פרוטוקול ההתמחרות). כמו כן, נשלח לתובעים העתק חוו"ד שמאי טרם ההתמחרות ( נספח טז' לתצהיר עדת הבנק ), אך גם עתה לא העלו טענה כלשהי.
הבנק עדכן את התובעים בדבר ההצעה הזוכה ע"ס 2,075,000 ₪ באמצעות באי כוחם, כאשר היה ביכולתם לפדות את הנכס בסכום ההצעה הזוכה, אך גם הודעה זו לא קיבלה התייחסות מצד התובעים. בתאריך 17.2.08 נחת הסכם הנמכר עם הזוכים.
80. לאור האמור סברתי, כי בכל הנוגע לטענות המתייחסות להליך הכינוס, פינוי התובעים מביתם ומכירת הנכס מושתקים התובעים מלטעון ביחס אליהם דבר לאחר שזכו להזדמנויות להעלות טענותיהם, העלו חלק מהן ואלו נדחו כאמור והמכר אושר בסיכומו של יום ע"י יו"ר ההוצל"פ. כאשר לא ניתן למצוא פגם בהתנהלות הבנק או כונס הנכסים אין למרבה הצער גם מקום לתביעה בנושא זה.

מחיר מכירת הנכס
81. בתאריך 19.3.08 אישר ראש ההוצאה לפועל את המכר ובתאריך 29.4.08 ניתן צו אישור המכר ( נספח יח' - דו"ח כונסת הנכסים).
לטענת התובעים נגרם להם נזק ממכירת הדירה במחיר נמוך ממחיר השוק בכ- 200,000$. התובעים צירפו חוות דעת השמאית שולי קרגולה אשר נתנה הערכה נכון למועד הביקור בנכס 16.6.2010 ( מסומן ת/3).
82. מחוות הדעת השמאי מנחם מלוכנא (דו"ח השמאי צורף כנספח סו לתצהירו של עוה"ד אגמי ) שהוזמנה ע"י הכונסת עולה, כי הנכס נבנה עשרות שנים טרם המכר " ולמעשה הבית נמצא במצב שאינו מאפשר את אכלוסו עד לסיום השיפוצים". על פי השמאות אומדן שווי הנכס כריק ופנוי עומד ע"ס של 2,150,000 ₪ נכון לתאריך 1.1.08, כאשר במימוש במסגרת כינוס נכסים יכול להתקבל מחיר הנמוך מהשווי עד כ- 15%, הווי אומר עד סכום של כ- 1,827,500 ₪ ( נספח סו' לתצהיר עו"ד אגמי, העתק השמאות).
בעניינינו, חוות דעת התובעים אינה יכולה להיות רלבנטית. היא נערכה למעלה משנתיים לאחר המועד בו התקיימה ההתמחרות על הנכס, כאשר בסופו של יום סכום המכר עמד על 2,075,000 ₪.
שמאית התובעים אישרה בעדותה, כי בדקה את הנכס למטרת הערכת שווי שוק כאשר המועד הקובע מבחינתה הינו 16.6.10 ולא מועד הסמוך למכירה.
"ש: מי פנה אליך לביצוע חווה"ד?
ת: מר דוד בן חיים ממשרד זילבר שריג. למטרת הערכת שווי שוק, המועד הקבוע הוא 16.6.10, מועד הביקור בנכס." (פרוטוקול מתאריך 12.3.14 עמ' 25 ש. 18-19).

מעבר לכך, חוות דעת השמאית נערכה ללא שביצעה ביקור בנכס כפי שצוין בחוות הדעת ואף בעדותה חזרה על כך:
"ש: גם לא ציינת בחווה"ד שראית את המסמכים האלה.
ת: ציינתי זאת למטרה לשמה זה הוצג. זה מופיע פעמיים. מפנה לעמ' 4, סעיף 2.2 יש ציון שעפ"י אישור מוקדם השומה נערכה ללא ביקור בנכס. אח"כ בעמ' 7, תיאור הבית, פסקה שניה, כתבתי מתבסס על תשריט הבניין. בפרק של גורמים ושיקולים, סעיף 8.4, עפ"י הנחיית המזמינים לא נערך ביקור בנכס, לכן הפרטים הועברו במסמך." (פרוטוקול מתאריך 12.3.14 עמ' 26 ש. 6-10).

יתרה מכך, השמאית לא נתנה כל הסבר מניח את הדעת לעובדה ולפיה עפ"י שמאות כונסת הנכסים מדובר בנכס שאינו מאפשר את אכלוסו עד לסיום השיפוצים ( על פי השמאות שהוזמנה ע"י הכונסת).
83. לפיכך, הפער בין אומדן ערך הנכס בעת מכירתו, לבין המחיר בו נמכר, אינו מהווה טענה הראויה להישמע כטענת התובעים. אין ספק, כי נטל ההוכחה רובץ על שכמם של התובעים בעניין זה , בהיותם "המוציא מחברו" אלא שהתובעים נכשלים בהרמת נטל זה ולא מוכיחים , כי השומה שניתנה בידי שמאי הכונסת לא הייתה נכונה, לא היא כשלעצמה ובוודאי לא עפ"י חווה"ד מטעמם. במיוחד כך עת מציינת חוות דעת שמאות הכונסת כי אין בנכס ארונות מטבח, וחלק מהקירות בבניה. מכאן שגם טענה זו דינה להידחות.
העברת יתר תמורת הממכר לתובעים
84. לטענת התובעים כונס הנכסים השתהה בהשבת יתר תמורת הממכר לאחר ניכוי חובם לבנק באופן שהסב להם נזק . מן הראוי לציין, כי, לאחר שהנכס נמכר התקבל בבנק סך של 1,613,000 ₪.
בהתייחס לטענת התובעים, כי הנתבע עיכב את הדיווחים בגין המכר לרשויות המס ובכך החזיק את כספי התובעים במשך חודשים ארוכים, הפנה הנתבע לנספחים פ/3 ופ/5 לתצהיר עו"ד אגמי המוכיחים כי התובעים עצמם סירבו לחתום על מסמכי הדיווח לשלטונות המס ורק בתאריך 29.5.08 הם חתמו על המסמכים.
יחד עם זאת עולה מנספחים עו', עז' לתצהיר עו"ד אגמי, כי בהתאם להחלטת ראש ההוצל"פ הגיש הבנק בקשה למתן הוראות בדבר הסכום שנותר בקופת הכינוס והועברה יתרת הכספים לתובעים, לאחר שהתקבלו מלוא האישורים בדבר העדר חובות נוספים, כי אין לתובעים תיקים נוספים וכי אין עיקולים הרשומים על זכויות התובעים בנכס, כמו גם תשלום ארנונה על הנכס וקבלת אישור לרישום זכויות.
המסקנה המתבקשת הינה, כי בפועל עיכוב יוצא דופן לא היה בנסיבות, מה גם שהתובעים עצמם תרמו לעיכוב זה.
לסיכום
85. התנהלות הבנק לאורך השנים ואף במהלך ניהול תיק ההוצל"פ לרבות בהגעה להסדר הפשרה וחתימתו, היה סביר והגיוני ואין מדובר בניצול מצוקת התובעים. על אף הארכות הרבות שניתנו לתובעים להסדרת רישום זכויותיהם בנכס וסילוק חובם לבנק, בחרו לנקוט בדרך לא מובנת לא מובנת של שב ואל תעשה, כמו גם הוציאו הוצאות לשיפוץ לביתם בסכומים ניכרים באופן שאינו מובן כלל למי שחב סכומים עצומים לבנק .
"ש: אתה כותב בסעיף 73 שעשיתם שיפוץ מאוד רציני בבית. עלה הרבה כסף.
ת: כן.
ש: למה את הכסף שהיה לך לא שילמת לבנק על חשבון החוב? במקום זה שיפצת בית שעומד למכירה?
ת: הכסף לשיפוץ היה לחומרי גלם וחלק מהעבודה נעשתה בבית. השיפוץ עלה הרבה כסף. אני לא זוכר כמה עלה.
ש: בזמן שאתה חייב מאות אלפי שקלים, במקום זה הלכת והשקעת כספים לשפץ את הבית.
ת: לא בדיוק ככה. השיפוץ התחיל לפני זה. היתה הפסקה בין מהלכי השיפוץ, היתה הפסקה גם של העירייה." (חקירת אריק טויטו תאריך 21.9.14 עמ' 58 ש.25).

86. התנהלות התובעים אינה מעידה על התנהלות לקוחות סבירים. התובעים במשך תקופה ארוכה של כ-8 שנים לא טרחו לרשום זכויותיהם בנכס, וזאת על אף התחייבויותיהם לבנק. במחדליהם שלהם הם מנעו בעצמם את העברת שיעבוד הנכס לגורם שלישי ותשלום חובותיהם לבנק, תוך מניעת הליכי פינוי ומימוש הנכס. התנהלות ראויה כשעצמה יכולה היתה להקטין נזקיהם עד למאוד . בנוסף לכך לא היה מי שמנע מהם לאורך כל התקופה מלמכור את הנכס בעצמם על מנת להקטין את חובותיהם ואת נזקיהם ולמנוע את המשך הליכי מימושו.
87. כך גם אין לי ספק שהבנק גילה אורך רוח כלפי התובעים לאורך תקופה של כ-4 שנים, למרות שאלה הפרו פעם אחר פעם את התחייבויותיהם כלפיו. כך, כבר בשנת 2002 נשלחה לחברה התובעת התראה טרם הגבלת חשבון, בנוסף למכתבי דרישה נשלחו על ידי הבנק שנים רבות טרם המימוש ( נספח יב' לתצהיר הבנק), ובהמשך הוגבל החשבון בשנת 2004, כאשר התובעים מודים כי הבנק פעל בנושא זה כשורה.
88. מעבר לכך, התובעים חותמים על הסכם פשרה לפיו הם מוותרים על כל טענה או תביעה כנגד הבנק. טענתם לחתימה על ההסכם בכפיה לא הוכחה , והם אף לא שלחו הודעת ביטול בשל כפיה בתוך זמן סביר. התובעים התחייבו בהסכם הפשרה לשלם חובם עד 31.12.2006 וכן לרשום משכנתא על זכויותיהם ( במקום משכון) עד לתאריך 31.10.06. אלא שהתובעים לא עמדו גם בהתחייבותם זו . יובהר למען הסר ספק כי הבנק לא הערים קשיים ב דרכם של התובעים למלא אחר הסכם הפשרה, בפועל התובעים הם עצמם לא יכלו לעמוד בו בין מאחר ולא הצליחו לרשום הזכויות בנכס על שמם כתנאי לקבלת הלוואה מחברת מנורה ובין מאחר וסכום ההלוואה שהסכימה מנורה לתת לא הספיק לסכום החוב בתיק ההוצל"פ.
89. מכירת הנכס נערכה בהסכמת התובעים. הנכס נמכר בהתאם לשמאות, כאשר שמאות אחת אף הוצגה על ידי התובעים עצמם מעבר לשמאות כונסת הנכסים ואלה היו מונחות בפני ראש ההוצאה לפועל. התובעים לא הגישו תביעה למניעת המכר, או טענו טענה כלשהי כנגד המכירה תוך כדי הליך המכירה , ובקשה בטענת פרעתי שהגישו אשר נדחתה. מכל מקום, מכירת הנכס נעשתה בהתאם לשטר משכון בסך של 300,000$ ולא יותר על ההוצאות שהתווספו אליו בהליך ההוצל"פ כפי המותר גם בהסכם המשכון שערכו הצדדים .
90. התובעים היו מיוצגים בכל השלבים על ידי עורכי דין שונים, העלו את טענותיהם במסגרת הליכים שונים ונדחו פעם אחר פעם על ידי ראש ההוצאה לפועל. אורכות ניתנו להם פעם אחר פעם על סמך התחייבויותיהם, אך גם באלה הם לא עמדו.
91. מעבר לאמור, אין כל רלוונטיות לחווה"ד השמאית שהגישו התובעים ונערכה למעלה משנתיים לאחר מכירת הנכס ומבלי שהשמאית ביקרה בנכס, תוך שהיא יוצאת מנקודת הנחה כי מדובר בנכס משופץ ובהתעלם מכך שאינו היה רשום על שם התובעים כלל.
גם אם נגרם לתובעים נזק בנסיבות תביעה זו הרי שהוא פועל יוצא של התנהלותם שלהם ורשלנותם הם במחדלם להשיב חובותיהם מוקדם ככל הניתן ולא להמתין עד ליום הפינוי.
פגיעה בשמם הטוב-עוגמת נפש
92. בחינת חומר הראיות מעלה, כי התובעים לא הצליחו להוכיח בדרך כלשהי, כי שמם הטוב נפגע באופן העולה כדי עוולה מכוח חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה- 1965 או בכל הוראת חוק אחרת כתוצאה מהתנהלות הבנק. התנהלות הבנק כאמור לעיל הינה התנהלות כדין בפיקוח מלא של יו"ר ההוצל"פ. במצב דברים זה תחושותיהם הרעות של התובעים ובני משפחתם בשל פינויים ומכירת ביתם, על אף ההבנה האנושית למצבם, אינה יכולה להוליד כל סעד כנגד הבנק לא מכוח חוק איסור לשון הרע באשר לא נמצא כל דבר לשון הרע בהתנהלות הבנק או בגין עוגמת נפש בשל מעשים המתבצעים כדין. לפיכך תביעתם לפיצוי בגין ראש נזק זה להידחות .
סוף דבר
93. לאור כל האמור, דינה של התביעה להידחות.
תביעה זו טוב היה לולא היתה מוגשת באשר כיום לא רק שמונצחת תחושתם הרעה של התובעים, אלא גם ניתנת חותמת הכשר לפעילות הב נק שבוודאי אינה מוסיפה לתחושתם הרעה ממלא של התובעים. במצב דברים זה היה מקום לחייב התובעים בהוצאות בשיעור התואם את הסכום אותו תבעו. יחד עם זאת, לא מצאתי למצות עימם את הדין בעניין זה והם יישאו בהוצאות הבנק ושכ"ט באי כוחו בסך כולל של 11 ,700 ₪ (כולל מע"מ ). סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

ניתן היום, ט"ו חשוון תשע"ו, 28 אוקטובר 2015, בהעדר הצדדים.