הדפסה

טוויג נ' מנהל הארנונה בעיריית ת"א

בפני
כב' השופטת ד"ר דפנה אבניאלי

מערערים

רומי טוויג

ע"י ב"כ עו"ד כפיר ריפשטוס ועו"ד שאול גרוסברג

נגד

משיב

מנהל הארנונה בעיריית ת"א

ע"י ב"כ עו"ד שירה הרניב- השירות המשפטי עיריית ת"א

פסק- דין

הרקע להגשת הערעור

המערער הוא בעלים של מספר חנויות בקניון "דיזינגוף סנטר" בתל אביב. הערעור שלפניי מתייחס לחנויות שמספרן 762,764,766 שבבעלותו (להלן: "החנויות"). לעיתים מחזיק המערער בחנויות בעצמו ולעיתים משכיר אותן לאחרים.

לטענת המערער, המשיב שלח אליו בסוף שנת 2010 ובתחילת שנת 2011 הודעה על חיובי ארנונה, הנוגעים לאותן חנויות (ההודעה לא צורפה לכתב הערעור). אלא, שלטענת המערער, חנויות אלה לא היו בחזקתו בתקופות הרלבנטיות, ועל כן הגיש למשיב השגה ביום 23.2.11 המתייחסת לחיובי ארנונה בשנים 2000-2008 (נספח ב' לכתב הערעור).

המערער ציין בהשגה, כי בשל החלפת מערכת מחשוב אצל המשיב, שונו מספרי חשבונות הארנונה הקודמים, וכעת הם מוצגם כמספר "חשבון לקוח" ולא לפי מספר חנות- דבר המקשה לשיטתו לזהות את הנכסים שבגינם חויב בארנונה. אולם לשיטתו החוב ככל שהוא קיים, אינו חל עליו.

המערער טוען, כי לא קיבל כל מענה להשגתו, עד שביום 23.9.13 נשלח אליו מכתבו של ב"כ המשיב, עו"ד נימצוביץ (נספח ג'). במכתב, שכותרתו "הודעה על מכירת נכסי מקרקעין וזכותו של החייב לברור הנכס שיימכר", נאמר כי למערער חוב למשיב העומד על סך 96,256.46 ₪. עוד נאמר במכתב, כי בכוונת המשיב לפנות אל ראש ההוצאה לפועל ולבקשו לנקוט בהליכים לשם מכירת נכס המקרקעין שבבעלות המערער.

המערער טוען, כי לאור תוכנו של המכתב, הוא הניח כי השגתו נדחתה ולכן הגיש ערר לוועדת הערר ביום 15.10.13 (נספח ד'). בערר פירט המערער את מספרי חשבון הארנונה שקיבל:

חשבון ארנונה קודם
חשבון לקוח
תקופת החיוב
0187-0650-762-35
10092404
1.4.02 עד 30.4.04
0187-0650-764-26
10092428
1.1.05 עד 30.4.06
0187-0650-764-68
10092442
1.7.91 עד 30.4.00
0187-0650-764-84
10092451
1.7.03 עד 30.4.04
0187-0650-766-62
10092470
1.1.05 עד 30.4.06

יצוין, כי לכתב הערעור לא צורפו הודעות תשלום הארנונה.

בתגובה לערר טען המשיב, כי למערער אין זכות להגשת ערר, שכן פנייתו לא הייתה בגדר השגה. כמו כן צוין בתגובה, כי המערער אינו המחזיק בנכסים, ולכן אין לו אפשרות להגיש בגינם ערר. המשיב צירף לתגובתו את מכתב האגף לחיובי ארנונה, אשר נשלח למערער ביום 30.3.11, מכתב אשר לטענת המערער לא הגיע אליו (להלן: "המכתב").

במכתב נאמר כך:

"במענה לפנייתך שהתקבלה באגפנו ביום 23.2.11....
ראשית, נציין כי פנייתך זו אינה מהווה "השגה" עפ"י החוק, מאחר ובבדיקה ברישומנו עולה, כי אינך רשום עוד כמחזיק בארנונה בגין החשבונות שבנדון.
לגופו של עניין, קבלת מידע מתיקי הבית לרבות צילום מסמכים כרוך בתשלום אגרה....
5. לעניין שאר טענותיך בדבר יתרות חוב והליכי גבייה בחשבונות הנ"ל, אשיבך כי, הנושא הנ"ל הינו בתחום טיפול האגף לגביית ארנונה ואגרת מים. אשר על-כן, העתק מפנייתך הועבר לטיפולם ותענה ישירות על ידם".

ביום 13.11.13 קבעה ועדת הערר, כי יש למחוק את הערר:

"1. הערר הוגש בגין חיובים בשנים עברו, ואף בחלוף למעלה משנתיים מאז פנה לעירייה על פי טענתו בתאריך 23.2.11, ותשובה הועברה על פי טענת העירייה ביום 31.3.11 לכתובת העורר.
2. אף לו לא התקבלה התשובה כאמור בטענתו, היה מקום לפנות לערכאות בתוך זמן סביר.
3. בנסיבות אלה לא ניתן לקבל את הערר ואנו מורים על מחיקתו".

על החלטה זו הגיש המערער את ערעורו.

טענות המערער

המערער טוען, כי המשיב חייב אותו בארנונה בגין תקופות בהן לא החזיק בחנויות. כמו כן, טוען המערער, כי לאור העובדה שהמשיב לא השיב להשגה בזמן שנקבע בחוק, יש לראותו כאילו החליט לקבל את ההשגה.

לדברי המערער, לאחר שערך בדיקה במשרדי המשיב, התברר לו כי החזקה בחנויות הועברה על שמו באופן חד צדדי ומבלי שנמסרה לו הודעה על כך. המערער צירף לערעורו את מכתבו של המשיב מיום 31.8.03, המודיע כי שמו של המחזיק בשני נכסים שונה לשמו של המערער, כאשר לטענתו לא ידע על כך (חשבונות ארנונה מס' 0187-0650-764-71 ומס' 0187-0650-775-77).

המערער טוען, כי מכתב המשיב מיום 30.3.11, אשר כלל לא הגיע לידיו, אינו בגדר תשובה להשגה, אלא "הפנייה לקבלת מידע". כמו כן, טוען המערער, כי לא קיבל מענה מהאגף לגביית ארנונה, כפי שהובטח בסיפא למכתב, וכי יש להניח שאם מכתב כאמור היה נשלח אליו, היה המשיב מצרפו לתגובה לערר.

לאור זאת, סבור המערער, כי יש להחיל את ההסדר הקבוע בסעיף 4(א) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו- 1976 (להלן:" חוק הערר"), הקובע כי אם לא השיב מנהל הארנונה תוך שישים יום להשגה- ייחשב הדבר כאילו החליט לקבל את ההשגה.

המערער מפנה בעניין זה לפסק הדין בעע"מ 3440/12 עיריית אשדוד נ' מכשירי תנועה בע"מ (2.6.14) (להלן: "עניין מכשירי תנועה"), שם נידון מקרה שבו השגה שהושגה למנהל הארנונה, לא נענתה בתוך המועד הסטטוטורי שנקבע לכך בסעיף 4(א) לחוק הערר. המערער מפנה לדבריה של כב' השופטת ברק-ארז, אשר קבעה, כי אין מקום להחריג "השגות סרק" מן הכלל הקבוע בסעיף 4(ב) לחוק הערר, ועל כן העיריה מחויבת לענות לכל השגה בפרק הזמן שנקבע בסעיף, דהיינו שישים יום.

המערער מוסיף וטוען, כי היה על ועדת הערר לדון בטענתו, לפיה לא קיבל כל מענה להשגה שהגיש. המערער מפנה לפסיקת בית המשפט המחוזי מרכז בעמ"נ 19655-11-11 עיריית פתח תקווה נ' "דלק" חברת הדלק הישראלית בע"מ (25.3.12) (להלן: " עניין דלק"), שם נקבע, כי כאשר מוגשת השגה למנהל הארנונה על יסוד אחת הטענות המנויות בסעיף 3(א) לחוק הערר, הרי ועדת הערר היא הגורם המוסמך לדון בטענה, כי מנהל הארנונה לא השיב במועד להשגה. אולם, המערער לא טען בערר שהגיש, כי יש לראות את ההשגה כאילו התקבלה משלא קיבל כל מענה מהמשיב. יתרה מכך, כפי שיובהר בהמשך, ניתן מענה על ידי המשיב והודע למערער כי אין לראות בפנייתו השגה.

טענות המשיב

לטענת המשיב, פנייתו של המערער לועדת הערר היא תולדה של ההודעה על הליכי גביה ומכירת נכס מקרקעין, שנשלחה אליו ביום 23.9.13, וכי כל מטרתה לעכב את הליכי הגבייה.

המשיב טוען, כי פנייתו של המערער מיום 23.2.11 אינה יכולה להיחשב בגדר "השגה" לפי סעיף 3 לחוק הערר, שכן היא מתייחסת לחיובים בשנים עברו, ולא לחיובים של אותה שנה. המשיב מוסיף, כי המערער אף לא פנה אל בית המשפט בבקשה לקבלת רשות להעלות טענת "אינני מחזיק", בהתאם להוראת סעיף 3(ג) לחוק הערר. משלא הוגשה "השגה" כדין, החלטת ועדת הערר מיום 13.11.03 בדין יסודה. המשיב מפנה בעניין זה לבר"מ 9179/05 המקום של ש' שמחה בע"מ נ' מנהל הארונה בעיריית תל-אביב-יפו (12.7.06), שם נקבע כי העירייה רשאית היתה שלא לראות בפנייה השגה, כיוון שהוגשה באיחור ולא בתגובה לדרישה הראשונה לתשלום ארנונה.

המשיב מציין, כי פנייתו של המערער מיום 23.2.11 נענתה ביום 30.3.11. המשיב דוחה את טענת המערער, לפיה לא קיבל את תשובתו וטוען, כי המערער ישב בחיבוק ידיים במשך שנתיים ולא הגיש ערר על החלטתה של העירייה, עד אשר קיבל לידיו את מכתבו של עו"ד נימצוביץ.

לעניין טענת המערער, כי לא החזיק בנכסים, טוען המשיב, כי טענותיו של המערער בנושא נשמעו והוכרעו בהשגה אחרת שהגיש, ואשר התבררה במסגרת הערר שצירף לערעורו (החלטה מיום 1.6.10, עליה לא ערער המערער).

המשיב מוסיף וטוען, כי לאורך השנים העביר המערער לעיריה הסכמי שכירות בהם צוינו במפורש כל חמשת הנכסים שבחזקתו. משלא נמצאו השוכרים בנכסים, שונה חזרה שם המחזיק לשמו של המערער, כבעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס על פי דין.

המשיב מדגיש, כי המערער טוען באופן עלום כי לא החזיק בנכס, אלא "אחרים", מבלי לפרט את שמם, תקופות השכירות בנכס וכו'.

דיון והכרעה

בדיון שנערך ביום 26.10.14 הצעתי לצדדים להחזיר את עניינו של המערער למשיב, על מנת שידון בפנייה לגופה שהוגשה על ידו ביום 23.2.11, אולם המערער לא קיבל את ההצעה ויש להצר על כך.

משכך, אדון כעת בטענת המערער, לפיה טעתה ועדת הערר כאשר קבעה ביום 13.11.13, כי דין הערר להימחק.

המסגרת הנורמטיבית

סעיף 3(א) לחוק הערר קובע כך:

"מי שחויב בתשלום ארנונה כללית רשאי תוך תשעים ימים מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה על יסוד טענה מטענות אלה:
(1)....
(2)...
(3) הוא אינו מחזיק בנכס כמשמעותו בסעיפים 1 ו-269 לפקודת העיריות;

על אף הסמכות הייחודית שהוקנתה למנהל הארנונה, קבע המחוקק כי לבית המשפט שיקול דעת רחב יחסית להתיר בפניו העלאת טענת " איני מחזיק", גם אם טענה זו לא הועלתה בהליכי ההשגה שמסדיר החוק:

3(ג). על אף האמור בסעיפים קטנים ( א) ו-(ב), מי שחויב בתשלום ארנונה כללית ולא השיג תוך המועד הקבוע על יסוד טענה לפי סעיף קטן 3( א)(3), רשאי בכל הליך משפטי, ברשות בית המשפט, להעלות טענה כאמור כפי שהיה רשאי להעלותה אילולא חוק זה".

לקריאה נוספת בעניין דרישת החוק לקבל רשות מבית המשפט להעלות טענת "איני מחזיק" בנכס ראה פסק דיני בעת"מ 7610-12-13 עזריה נ' עיריית תל-אביב- מנהל הארנונה (23.11.14).

סעיף 6(א) לחוק הערר קובע, כי "הרואה עצמו מקופח בתשובת מנהל הארנונה על השגתו רשאי, תוך שלושים יום מיום שנמסרה לו התשובה, לערור עליה לפני ועדת הערר".

האם פניית המערער מיום 23.2.11 היא "השגה"?

בענייננו, הגיש המערער ביום 23.2.11 השגה על חיובו בארנונה במספר תקופות בין השנים 2000-2008. יצוין, כי המערער לא צירף לערעורו את הודעות החיוב בארנונה, אותן תקף במכתב ההשגה. גם המשיב לא צירף הודעות אלה לתגובתו והדבר הקשה על הבנת התמונה המלאה.

המערער לא עמד בדרישת הוראת סעיף 3(א) לחוק הערר, הקובעת כי מי שחויב בתשלום ארנונה רשאי להשיג עליה לפני מנהל הארנונה תוך תשעים יום באחת מהטענות המנויות בסעיף. ההשגה המתייחסת לשנים 2000-2008 הוגשה רק ביום 23.2.11. המערער אף לא פנה אל בית המשפט בבקשה לקבלת רשות להעלות טענת "איני מחזיק", כפי שיכול היה לעשות לפי הוראת סעיף 3(ג) לחוק הערר. מכאן שצודקת ב"כ המשיב בטענתה, כי פנייתו של המערער מיום 23.2.11 אינה יכולה להיחשב כ"השגה".

האם סעיף 4(ב) לחוק הערר חל על השגה שאינה עומדת בדרישות סעיף 3 לחוק הערר?

סעיף 4 לחוק הערר קובע כך:

תשובת מנהל הארנונה
4.  (א) מנהל הארנונה ישיב למשיג תוך ששים יום מיום קבלת ההשגה.

(ב) לא השיב מנהל הארנונה תוך ששים יום - ייחשב הדבר כאילו החליט לקבל את ההשגה, זולת אם האריכה ועדת הערר האמורה בסעיף 5, תוך תקופה זו, את מועד מתן התשובה, מטעמים מיוחדים שיירשמו, ובלבד שתקופת ההארכה לא תעלה על שלושים יום.

בפסק דינו של בית המשפט העליון בעע"מ 1024/10 מלכא ואח' נ' מועצה מקומית כפר קמא (2.8.12) קבעה כב' השופטת המשנה לנשיאה (כתוארה דאז) נאור, כי התרופה הקבועה בסעיף 4(ב) לחוק הערר שמורה למקרים בהם הוגשה השגה כחוק, בהתאם לסעיף 3 לחוק הערר:

"בהנחה (ואין אני מביעה דעה לכאן ולכאן) שאין חריגים לתוצאה לפיה סעיף 4(ב) לחוק הערר בהינתן "השגה" כהגדרתה בחוק, הרי תוצאה זו אינה מתחייבת כאשר לא מדובר בהשגה העומדת בהגדרה בחוק".

ובהמשך:

"כאשר רשות מקומית סבורה כי המסמך בפניה אינו השגה כדין, עליה להשיב ולהעמיד את הפונה על הפגם; אולם, התרופה להפרת החובה להשיב ל"השגה" שלמעשה אינה השגה, אינה בראייתה כהשגה שהחליט המנהל לקבל, שכן תרופה רבת עוצמה זו מיועדת בסעיף 4(ב) לחוק להשגה בהתאם לחוק".

כב' השופטת נאור התייחסה לפסק הדין שהוזכר על ידי ב"כ המשיב בסיכומיה- בר"ם 9179/05 המקום של ש' שמחה בע"מ נ' מנהל הארנונה בעיריית תל-אביב-יפו (12.7.06), שם נקבע, כי העיריה הייתה רשאית שלא לראות בפנייה השגה, מכיוון שהוגשה באיחור ולא בתגובה לדרישה הראשונה לתשלום ארנונה.

ראוי לציין, כי בפסק דין שניתן לפני כשנה על ידי בית המשפט העליון בעניין מכשירי תנועה, נידונה השאלה האם יש לסייג את תחולתו של סעיף 4(ב) לחוק הערר לגבי מצבים של "השגות סרק". דהיינו, מצבים שבהם תוכנה של ההשגה אינו כולל טענות שהונח להן בסיס כלשהו או שהוא כולל טענות אשר אמורות להידחות "על פניהן" משום שנדחו כבר בעבר. כב' השופטת ברק-ארז קבעה, כי " חרף הפיתוי הטמון באימוץ פרשנות "המחריגה" השגות סרק מן הכלל הקבוע בסעיף 4(א) לחוק הערר הרי שככלל אין מקום לאמצה (כל עוד אין מדובר בהתנהגות מכשילה או זדונית מצידו של הנישום, או בחוסר תום לב מובהק...)".

מן הכלל אל הפרט
בענייננו, אין מדובר ב"השגת סרק", כפי שהוגדרה בפסק הדין בעניין מכשירי תנועה, אלא בהשגה שאינה עומדת בהגדרת החוק, שכן הוגשה באיחור. בהתאם לפסיקת בית המשפט העליון בעניין מלכא ובעניין המקום של ש' שמחה, גם אם נקבל את טענת המערער כי לא קיבלת את מכתבה של העירייה מיום 30.3.11, עדיין אין לראות בהשגה כאילו התקבלה על ידי המשיב, שכן תשובה להשגה ניתנה.

העירייה השיבה למערער במכתב מיום 30.3.11 בו קבעה כי אין מדובר ב"השגה" "מאחר ומבדיקה ברישומנו עולה כי אינך רשום עוד כמחזיק בארנונה בגין החשבונות שבנדון". מדובר באמירה תמוהה, שכן אם המערער אינו רשום כמחזיק ברישומי המשיב, אזי מדוע הוא חייב בתשלום ארנונה? ב"כ המשיב הסבירה בדיון, כי הכוונה הייתה שבמועד כתיבת המכתב, דהיינו בשנת 2011, לא החזיק המערער בנכסים אלה ולכן הוא מנוע מלהגיש השגה על שנים עברו. יחד עם זאת, לא נאמר במכתב כי המערער אינו יכול להגיש השגה על שנים שקדמו לשנת 2011 ולא נאמר כי המערער לא החזיק בנכסים לפני שנת 2011.

המכתב נחתם באמירה, לפיה שאר טענות המערער "בדבר יתרות חוב והליכי גבייה בחשבונות" יועברו לטיפול האגף לגביית ארנונה, אשר ישיב למערער. אולם, האגף לגביית ארנונה לא השיב למערער עד היום, ועל כך אין מחלוקת.

יוצא מכך שלא ניתנה תשובה עניינית הנוגעת לטענות המערער ביחס לטענה, כי לא החזיק בחנויות בתקופות הנטענות. על כן, יש להצר על כך שהמערער סירב להצעה להחזיר את עניינו למשיב, על מנת שזה ימסור תשובה עניינית לטענותיו. סירובו של המערער לאפשר למשיב לבחון טענותיו ולהשיב להן מעורר חשד כי המערער חושש מפני התשובה , ובכל מקרה אינו מעוניין לאפשר למשיב לערוך בדיקה עניינית של טענותיו.

מושכלות יסוד הן, כי בית המשפט לעניינים מנהליים אינו ממיר את שיקול דעת הרשות בשיקול דעתו. תפקידו מתמצה בבדיקת סבירות החלטת הרשות והאם נפל בה פגם מתחום המשפט המנהלי. החלטת ועדת הערר הקובעת, כי יש למחוק את הערר, לאור העובדה שלא הוגשה "השגה" כדרישת חוק הערר היא החלטה סבירה, שלא נפל בה פגם, ואין מקום שבית המשפט לעניינים מנהליים יתערב בה.

גם אם אקבל את טענת המערער לפיה לא קיבל את מכתב המשיב מיום 30.3.11, הרי שהיה עליו לפנות למשיב ולברר מה עלה בגורל פנייתו. יוצא אפוא, כי המערער ישב ללא מעש במשך כשנתיים וחצי מאז הגיש את פנייתו למשיב ולא הזדרז לברר את סטטוס הטיפול בפנייתו. סירובו של המערער כי הדיון יוחזר למשיב על מנת שיבדוק את טענותיו, סתם אל הגולל על האפשרות לברר את פנייתו.

מעבר לדרוש, אתייחס כעת לטענת המערער, לפיה לא החזיק בנכסים בתקופות שבגינן חויב בתשלום ארנונה.

החלטת ועדת הערר מיום 1.6.10

כאמור, צירף המערער לכתב הערעור את החלטת ועדת הערר בעניינו מיום 1.6.10, אשר אינה קשורה לערר נשוא ערעור זה. ב"כ המערער הסביר בדיון שהתקיים בפני, כי "אנחנו צרפנו את ההחלטה בערר ההוא כשזה לא קשור לערעור הזה אלא מאחר ורצינו לתת דוגמה שעיריית ת"א כבר עשתה לנו הפעם את התרגיל הזה ורשמה על שם הלקוח שלי נכס על סמך הודעה של שוכר שהחזיק במקום והודיע לעירייה..." (עמ' 1, שו' 17-19).

החלטת ועדת הערר מיום 1.6.10 מתייחסת לשאלת זהות המחזיק בשתי חנויות בדיזינגוף סנטר, אשר אינן רלוונטיות לחנויות נשוא הערעור שלפנינו. לאור זאת, כלל לא ברור לי מדוע טוען המשיב, כי טענותיו של המערער נשמעו והוכרעו במסגרת אותו ערר.

מכל מקום, המערער טוען, כי לא הוא החזיק בחנויות בתקופות שבגינן חויב בארנונה, אלא "אחרים". אולם, המערער לא פירט מיהם אותם "אחרים" ומהן התקופות שבהן שכרו את החנויות, והסתפק באמירה לפיה אי סדרים במשרדי המשיב הם שיצרו את אותו כאוס שהביא לחיובו בארנונה. העובדה שהמערער נמנע בשיטתיות מלציין שמות המחזיקים בנכסים שבבעלותו, ומשליך את האחריות לחיובו בתשלום בגינם על המשיב מעוררת תמיהה ומלמדת, כי המערער מבקש להתחמק מהתשלום בתואנות שווא. בנסיבות אלה, גם לגופו של ענין לא ניתן לומר, כי לא חלה על המערער חובת תשלום בגין הנכסים מושא הערעור.

אשר על כן, הערעור נדחה.

המערער ישלם למשיב הוצאות ההליך בסך 10,000 ₪.

ניתן היום, כ"ג סיוון תשע"ה, 10 יוני 2015, בהעדר הצדדים.