הדפסה

טובי נ' חב' שמירה ובטחון בע"מ ואח'

בפני
כב' השופטת יעל ייטב

תובע

א. ט.
ע"י ב"כ עו"ד צ' חן סיימונס

נגד

נתבעים

חב' שמירה ובטחון בע"מ ואח'
ע"י ב"כ עו"ד י' מדר

פסק דין

מבוא
התובע, יליד 24.9.90, נפגע בתאונה שאירעה ביום 28.7.06 בהיותו כבן 16.
על פי המתואר בכתב התביעה, אירעה התאונה בעת שהתובע, שהיה תלמיד תיכון, עבד במהלך חופשת הקיץ במסוף אלנבי (להלן: "המסוף") כמשגיח על תנועת המזוודות במסוע. במהלך עבודתו, נתקעה מזוודה בין המסועים וכאשר התובע עלה על המסוע על מנת לחלצה, נתפסה רגלו השמאלית בין שני המסועים שהמשיכו לנוע. כתוצאה מכך נגרם לתובע שבר בקרסול. ממקום התאונה פונה התובע לבית החולים הדסה הר הצופים שבירושלים.
הנתבעת 1 (להלן: "שמירה וביטחון") הייתה בכל הזמנים הרלוונטיים לתביעה המעבידה של התובע. הנתבעת 2 (להלן : "המבטחת") הייתה החברה המבטחת של שמירה ובטחון בזמן התאונה. נתבעת 3 (להלן: "רשות שדות התעופה") הינה הרשות האחראית על מסוף אלנבי. נתבעת 4 (להלן: "הראל") הינה החברה המבטחת של רשות שדות התעופה בביטוח שהיה תקף בעת האירוע.
רשות שדות התעופה והראל שלחו הודעה לצד שלישי נגד שמירה וביטחון ונגד המבטחת. בדיון שהתקיים ביום 8.7.13, במהלך שמיעת הראיות, הודיעו ב"כ שמירה וביטחון והמבטחת כי הן הגיעו להסכמה עם רשות שדות התעופה ועם הראל שלפיה ככל שתקבע אחריות תתקבל הודעת צד ג' במלואה. כן הסכימו ביניהן כי המבטחת מכירה בכיסוי הבטוחי לרשות שדות התעופה ועל כן יעבור הייצוג של רשות שדות התעופה אל משרד ב"כ המבטחת. 4 הנתבעות אמורות להודיע לבית המשפט האם הגיעו להסכמה בשאלת ההוצאות, וככל שלא יגיעו להסכמה יטען כל צד את טענותיו ובית המשפט יכריע בשאלה, ועל כן החלטה בהוצאות בגין ההודעה לצד שלישי תינתן בנפרד.
הצדדים חלוקים ביניהם בשאלת נסיבות התאונה, בשאלת האחריות, בהערכת הנזק שנגרם לתובע בעקבות האירוע, וכן באשר לפיצוי הראוי.
נסיבות התאונה
העובדות שאינן שנויות במחלוקת בין הצדדים הן שהתובע עלה על המסוע המעביר מזוודות לאחר שיקופן לאולם אחר, בעת שהמסוע פעל והיה בתנועה, אף עשה את דרכו על גבי המסוע כדי להגיע למזוודה. כפי שאפרט להלן, הסיבה לרצונו של התובע להגיע למזוודה שנויה במחלוקת בין הצדדים. בדרכו אל המזוודה נתקעה רגלו של התובע בחיבור שבין שני המסועים. חברו של התובע, נתן רז, אשר עבד בסמוך, שמע את צעקותיו של התובע ועצר את תנועתו של המסוע באמצעות לחיצה על מפסק החירום. עובד אחר, נראה שהיה זה הממונה על התובע, שחרר את רגלו של התובע לאחר שהפריד בין המסועים באמצעות לום, והתובע פונה באמבולנס לבית החולים.
הצדדים חלוקים ביניהם באשר לנסיבות האירוע המשליכות על האחריות ועל האשם התורם. לטענתו של התובע, הוא עלה על המסוע לאחר שראה שאחת המזוודות נתקעה ברווח שבין שני המסועים והוא ביקש לשחררה. התובע הוסיף שהוא לא קיבל כל הדרכה באשר למתג החירום או באשר לאיסור לעלות על מסוע תוך כדי תנועתו. התובע טען שהוא כמו גם העובדים האחרים, לרבות הממונה עליו משה, נהגו לעלות על המסוע תוך כדי תנועתו של המסוע, וללכת עליו לצרכים שונים, לרבות לשם מעבר לשירותים.
הנתבעות טענו מנגד שהתובע עלה על המסוע לאחר שאחת המזוודות חלפה על פניו מבלי שהספיק לסמן אותה באמצעות מכשיר הברקוד, כפי שהיה עליו לעשות, וזאת בשל אבדן ריכוז, בשל התעסקות עם מכשיר הטלפון הנייד, או בשל כל סיבה אחרת. נטען שלאחר שהבחין בכך שאחת מהמזוודות חמקה ממנו ביקש התובע להדביקה כדי לסמנה. במקום לעצור את המסוע – כפי שהודרך לעשות – עלה התובע על המסוע תוך כדי פעולתו, ובשל כך אירעה התאונה. הנתבעות הוסיפו וטענו שהתובע קיבל הדרכה נאותה לפני תחילת עבודתו בנושא הבטיחות, לרבות השימוש במסוע והאיסור לעלות עליו בעת תנועתו.
הסיבה לעלייה על המסוע
עדות התובע
שאלה ראשונה השנויה במחלוקת בין הצדדים הינה באשר לסיבה לעלייתו של התובע על גבי המסוע בעת שהמסוע פעל. בתצהיר עדות ראשית העיד התובע כי "ביום 28.7.06 נתקעה שוב מזוודה ברווח. עליתי, כנהוג, על המסוע וניסיתי למשוך אותה החוצה, כשרגלי השמאלית נתפסה בין שני המסועים, שהמשיכו לנוע, ונמחצה ... התחלתי לצעוק, כי לא יכולתי למשוך את הרגל החוצה – הרגל נבלעה ברווח עד אמצע השוק. חבר לעבודה לחץ על כפתור שמשבית את החשמל במקום והמסוע הפסיק. למרות השבתת המסוע, לא הצלחתי להוציא את הרגל. משה לקח שני לומים של ברזל הכניס ברווח והרחיב אותו ואני שלפתי בכוח את הרגל. העור שעל הרגל התקלף כתוצאה מרצועת ברזל שתופסת את הגומי של המסוע. פוניתי לביה"ח הדסה הר הצופים..." (סעיפים 9-10 לתצהיר).
בחקירתו הנגדית השיב התובע שבזמן האירוע הגיעה מזוודה שנתקעה ברווח שבין מסוע למסוע (עמ' 8 שורה 15). לשאלה מדוע לא כל המזוודות נתפסות ברווח שבין שני המסועים השיב "כי זה משנה יש לך תיקים לפעמים שיש להם ידיות פתוחות שיכולות להיתפס, ויש מזוודות שאין להם ידיות. המזוודה הידית שלה נתפסה, אני לא זוכר בדיוק איפה, אני זוכר כשעליתי למסוע לתפוס אותה, המסוע התקדם, עד שהתקדמתי ולא שמתי לב ואז הרגשתי שהרגל שלי בפנים." (עמ' 8 שורות 20-22).
התובע תיאר כי "ברגע שזה קרה לי, שמעתי צעקות תלחצו על האנרג'י, הייתי בחלון כזה ונפצעתי והוא היה בצד השני, היה קיר שמפריד בינינו עם חלון קטן שדרכו יכולנו לתקשר בזמן הפציעה. אז שמעתי צעקות "תלחץ על האנרג'י, תלחץ על האנרג'י" ואז לפי מה שהבנתי נתן לחץ על הכפתור." (עמ' 8 שורות 6-8).
עדותו של מר מתן רז – מטעם התובע
מר מתן רז (להלן: "רז")– שבזמנים הרלוונטיים לתביעה עבד במסוף אלנבי במסוע הסמוך למסוע שבו עבד התובע – הצהיר בתצהיר עדות ראשית כי במועד התאונה הוא עבד בשמירה ובטחון בתפקיד זהה לתפקידו של התובע. תחילת עבודתו במקום הייתה למעלה משנה לפני התאונה. בסעיפים 5-6 לתצהירו תיאר רז את התאונה כדלקמן: "למסוע של אורן היה רווח בין שני המשטחים... שמעתי את א. ט. צורח וראיתי שהוא לכוד ברווח האמור. אני מיהרתי ולחצתי על הכפתור שמשבית את החשמל והמסוע/ים שבתו. אני זוכר שדוד (ממלא מקומו של משה האחראי) לקח שני לומים של ברזל הכניס ברווח והרחיב אותו וא... שלף בכוח את הרגל, ופונה אח"כ לבי"ח."
בחקירה נגדית כשנשאל האם התובע שיחק בטלפון הנייד לפני התאונה השיב רז "אני לא זוכר אם הוא דיבר בטלפון. אני זוכר שאחד, זה שעבד עם א. הלך להביא מים. א. היה שם לבד." (עמ' 31 שורות 29-30). רז נשאל באשר לתשובתו לחוקר הביטוח שלפיה שיחק התובע לפני האירוע בפלאפון, ולאחר שהוצג בפניו תמלול השיחה השיב "בסדר, גם אני לא זוכר שאמרתי זאת ואני לא זוכר שהוא עשה את זה, אבל אף אחד לא אסר עלינו לדבר בטלפון." (עמ' 32 שורות 23-24).
לשאלה אם התאונה אירעה כיוון שהתובע רץ להוציא מזוודה שפספס השיב "בגלל שהמסוע לא עצר המזוודה המשיכה, אורן הלך להביא את התיק, עלה על המסוע. זה מה שנראה לי" (עמ' 32 שורות 30-31). לשאלה האם ראה את האירוע השיב "כן, הייתי שם, לא ראיתי איך הדברים קרו אחד לאחד אבל הייתי שם." (עמ' 33 שורה 1). רז פירט כי הוא עבד במסוע השני, מאחורי הסיבוב, במרחק של כ-5 מטרים. וכשנשאל אם רק שמע את הצעקות או שראה מה קרה לפני כן השיב "שמעתי רק את הצעקות." (עמ' 33 שורות 2-12).
לשאלה מדוע עלה התובע על המסוע השיב רז "... התיק יצא החוצה מעבר לווילון ואורן עלה על המסוע, יצא החוצה כדי להביא אותו ואיך שיוצאים החוצה יש את הרווח. אחרי הווילון" (עמ' 33 שורות 22-23).
עדותו של מר שמעון ביטון
מר שמעון ביטון (להלן: "ביטון") – ממונה הבטיחות בשמירה וביטחון (כיום וביום התאונה) – פירט בתצהיר עדות ראשית כי מיד לאחר התאונה ביצע תחקיר אודות נסיבותיה ומצא כי "התובע, שעמד בקצה המסוע התכוון להוריד מטען מהמסוע. לאחר שהמזוודה לא עצרה ובשל חוסר תשומת ליבו, עלה התובע על המסוע בעודו פועל ורדף אחרי המזוודה אותה היה אמור להוריד. זאת מבלי שלחץ על מתג החרום המפסיק את פעולת המסוע. רגלו של התובע נלכדה בנקודת החיבור בין שני המסועים וכתוצאה מכך פגיעתו." (סעיפים 8-10).
בתחקיר מיום 30.7.06 (מוצג נ/5) – בפרק 1, שכותרתו "אירוע", פירט ביטון את נסיבות התאונה כדלקמן "א. נער עובד עסק בפיקוח על מטענים במסוע D שבאולם בדיקות סטרילי. ב. העובד שעמד בקצה המסוע התכוון להוריד מטען מהמסוע. ג. העובד עלה על המסוע, תוך כדי תנועתו, ועבר דרך החלון המפריד אל האולם הסמוך. ד. רגלו של העובד נתפסה בקצה המסוע בנקודת הלכידה עם המסוע הסמוך. ה. העובד צעק לעזרה בעת שרגלו נתפסה, ועובד אחר שהיה בסמוך, לחץ על לחצן החרום והמסוע נעצר. ו. העובד פונה לביה"ח לקבלת טיפול רפואי."
בסעיף 2 לתחקיר המפרט את הממצאים, נרשם בסעיף קטן ז' "העובד עלה על המסוע במטרה להוריד מטען מכיוון שלא הספיק להורידו".
בחקירה הנגדית לב"כ התובע השיב ביטון כי התחקיר שעשה התבצע במקום "עד כמה שאני זוכר זה היו האנשים שעובדים במסוע, אני לא זוכר מי היו" (עמ' 18 שורות 10-11). ביטון לא זכר אם אלה היו האנשים שהיו עדים לתאונה (עמ' 18 שורות 12-14). שנשאל על יד ב"כ הנתבעים בעניין שמות האנשים שתחקר השיב "אין לי שמות של אף אחד, מסיבה אחת, אני איש בטיחות, אני עושה תחקיר של מה שקרה מבחינה מקצועית ולכן אני לא רושם בתחקיר שלי שמות" (עמ' 21 שורות 17-18). ביטון העיד כי המסוע נע באיטיות וציין שהוא איטי יותר ממסוע המזוודות שבאולם הנוסעים כיוון שהעובדים צריכים להפעיל את הברקוד (עמ' 22 שורות 29-32).
עדות מר ישראל יפרח
בחקירה הנגדית, נשאל מר ישראל יפרח (להלן: "יפרח")– עובד ברשות שדות התעופה כמנהל תפעול במסוף- מה יכול היה לגרום לתאונה, – והשיב "...מה שאני אומר עכשיו זה על בסיס הערכה, הסיטואציה יכולה להיות שהעובד הפעיל את המסוע שחרר את הכבודה, ואגב, אנחנו גם גבינו עדויות לאחר המקרה ויש עדות שהוא פיספס מזוודה והוא רדף אחריה, מבחינתי פספס זה לא שם לב למזוודה שחרר את המנה, ואז הוא גילה שאחת המזוודות צריכה להיפלט לרב"ח ורדף אחריה עד כמעט האולם הבא." (עמ' 48 שורות 5-10).
סיכום הסיבה לעלייתו של התובע על מסוע
לאחר עיון בראיות מצאתי שיש לקבל את טענת הנתבעות לכך שהסיבה לעלייתו של התובעת על המסוע לא הייתה לשם שחרור מזוודה שנתקעה בחיבור שבין שני מסועים, כפי שטען התובע, אלא העובדה שאחת מהמזוודות חמקה מהתובע מבלי שהספיק לסמנה בברקוד.
בראש ובראשונה גרסה זו מעוגנת בתחקיר שנערך ביום 1.8.06 סמוך לאירוע. אמנם בתחקיר לא מפורטים שמות המתוחקרים, ואולם עולה מהתחקיר וכן מחקירתו של ביטון אשר ערך אותו, שהתחקיר נועד להפיק לקחים ועל כן הוא אובייקטיבי.
הגרסה האמורה שלפיה חמקה מזוודה אחת מהתובע לפני שהספיק לסמנה נתמכת גם בעדותו של רז, העד מטעם התובע. אמנם רז לא ראה את התאונה, ואולם הוא עמד בסמוך, הוא זה שלחץ על מתג החירום ובאמצעותו הפסיק את פעולת המסוע, וסביר להניח שעדותו מבוססת על ידיעה אישית באשר לאירועים שאירעו במקום. רז טען במפורש בעדותו שהתובע עלה על המסוע כדי להביא את המזוודה שחלפה.
בטענתו של התובע שלפיה ראה מזוודה נתקעת בין שני מסועים קיימת בעייתיות, שכן כפי שעולה מהראיות הרווח בין המסועים שבו על פי טענתו של התובע נתקעה גם המזוודה (ולא רק רגלו של התובע), היה מוצב באולם אחר מהאולם שבו עבד התובע, מעבר לווילון, כפי שעולה הן מהתחקיר והן מהעדויות. לא ברור אפוא כיצד יכול היה התובע לראות מזוודה שנתקעה בין המסופים, מעבר לשדה הראייה שלו, באולם אחר, ומעבר לווילון. אין להוציא מכלל אפשרות שבשעה שהתובע הגיע על המזוודה היא הייתה תקועה בין שני המסועים, אף שאין לכך כל אזכור בתחקיר, ואולם הסיבה לעלייתו של התובע על המסוע הייתה העובדה שאחת המזוודות חמקה מהתובע מבלי שעלה בידו לסמנה.
התובע עצמו השיב שהוא לא שוחח בטלפון בעת שהיה על המסוע, ואולם הוא לא פסל את האפשרות שהוא שוחח בטלפון סמוך לעלייתו על המסוע. כבר עתה אציין שלא הובאה בפני כל ראייה לכך שעל העובדים נאסר לשוחח בטלפון סמוך למסוע, רז שכנראה אמר לחוקר מטעם חברת הביטוח שהתובע שוחח בטלפון, העיד במפורש על כך שאיש לא אסר עליהם לשוחח בטלפון בעת העבודה. מעבר לדרוש אציין שלא ברור האם היה באפשרותו של רז, אשר עבד במרחק של כ- 5 מטר מהתובע, לראות את התובע עובר לעלייתו על המסוף, ועל מה היו מבוססים דבריו לחוקר שלפיהם שוחח התובע בטלפון. התובע עצמו השיב בחקירה החוזרת בשלילה לשאלה אם בתחילת עבודתו במקום אסרו עליו להשתמש בפלאפון (עמ' 16 שורות 19-20).
לפיכך מצאתי כאמור לקבוע שהתובע עלה על המסוע בעת פעילותו על מנת להדביק מזוודה שחמקה ממנו לפני שהספיק לסמנה בברקוד.

האם היה ליקוי בעבודת המסוע
עדותו של רז
מעדותו של רז, שהחל לעבוד במקום כשנה לפני התאונה, עולה שבעבודת המסוע היה קיים ליקוי, שבשלו לא נעצרה פעולת המסוע באופן אוטומטי בעת סימון המזוודות בברקוד. בסעיף 3 לתצהירו תיאר רז את תהליך העבודה כך "תהליך הבדיקה עבד כך: המשקפת היתה בעלת השליטה על תנועת המסוע. היא היתה משקפת את המזוודה והמזוודה היתה עוברת הלאה למסוע. קרוב לשנה לפני שאורן נפגע, היה תהליך הברקוד עובד באופן הבא – המשקפת היתה משקפת כמות של מזוודות שהיו ממתינות על המסוע כשהוא נייח. רק אחרי שהיינו מסיימים איתן, היינו מפעילים מחדש את המסוע – כך היה בעבר. כשאורן נפגע ובמשך קרוב לשנה המסועים לא היו עוצרים אלא היו יוצאים ברצף, מה שגרם לכך שהיינו עובדים על מסוף נוסע... כחודש לאחר שאורן נפגע, תיקנו את המסועים וחזרו לשיטה הישנה, שבה המסוע אינו נע בזמן הברקוד."
רז השיב במהלך חקירתו הנגדית שהעמדה שבה עמד התובע "זה אורך של שני מטר שהוא הולך לאורכו. התיקים אמורים לבוא בשיירה של תיקים, לעצור, איפה שאורן נמצא, אורן אמור לברקד את כל התיקים, ללחוץ על כפתור ואז המסוע ממשיך הלאה. מה שקרה שבפועל, המסוע לא עצר, כל כמה שניות בא תיק, גם במסוע איפה שאורן נמצא וגם מאחוריו, והוא צריך להיות בשניהם. מה שקרה לפעמים שתיק מסומן יכול לברוח החוצה." (עמ' 34 שורות 23-26).
בחקירה הנגדית לב"כ הנתבעות 1-2 השיב רז בחיוב לשאלה אם תפקיד העיניות – קרני הלייזר, הוא לעצור את המסוע (עמ' 30 שורות 19-20). וכשנשאל מתי זה עצר את המזוודות השיב: "ברגע שלחצתי על האדום, זה היה מקולקל בשנה האחרונה, לכן הייתי צריך ללחוץ על הכפתור האדום שעוצר את המסוע ורק אחרי המקרה תיקנו את העיניות." (עמ' 30 שורות 22-23). רז אישר שהמסוע היה מקולקל והשיב "... אני יודע שהוא היה קרוב לשנה לא מתוקן. אני יודע זאת כי עבדתי שם בימי שישי לפני החופש הגדול, וגם אז הוא היה מקולקל... קרוב לשנה, לא זכור לי בדיוק כמה זמן... לא רק שהמסוע הזה היה לא תקין, כל החמישה לא היו תקינים." (עמ' 38 שורות 1-6). בחקירה החוזרת אישר שאחרי התאונה תיקנו את העיניות וכי אינו זוכר כמה זמן אחרי התאונה, אך לדבריו מדובר בפרק זמן קצר (עמ' 38 שורות 11-14). עוד העיד כי לאחר שהעיניות תוקנו הורגשה הקלה בעבודה "...ודברים שקרו לתובע לא יכלו לקרות לנו." (עמ' 39 שורה 6).
עדותו של התובע
התובע עצמו השיב במהלך חקירתו הנגדית כשנשאל אם המסוע היה אמור לעצור כאשר הגיעו מזוודות מסומנות לעמדה שלו "לפי מה שהוא אומר המסוע אמור לעצור, המסוע אף פעם לא היה עוצר, הוא תמיד היה נע. " (עמ' 6 שורה 21). עוד הוסיף בעניין כי "אני לא ידעתי שהמסוע צריך לעצור, אם הייתה מגיעה מזוודה ולא הייתי מספיק לברקד אותה, אז הייתי תופס את המזוודה ומונע ממנה להמשיך הלאה עד שהייתי מברקד אותה ואז שחררתי אותה בחזרה למסוע. לפעמים שהיה לנו לחץ הורדנו אותה לרצפה." (עמ' 7 שורות 1-3).
עדות מר שמעון ביטון
ביטון ממונה הבטיחות בשמירה ובטחון אשר ערך את התחקיר, הודה בתצהירו שהמסוע לא עצר בעת סימון המזוודות באמצעות הברקוד. על פי האמור בתצהירו "לאחר שהמזוודה לא עצרה ובשל חוסר תשומת ליבו, עלה התובע על המסוע בעודו פועל ורדף אחרי המזוודה אותה היה אמור להוריד. זאת מבלי שלחץ על מתג החרום המפסיק את פעולת המסוע". עולה מעדותו שהמסוע אכן לא עצר במהלך סימון המזוודות בברקוד. עוד עולה מעדותו, וכן מהתחקיר שערך, שלדעתו היה על העובדים להוריד את המזוודות מהמסוע וכי במקרה שבו לא מספיקים להוריד את המטען, יש להפסיק את פעולת המסוע באמצעות מפסק החירום (למשל סעיף יא לתחקיר). ביטון אפוא העיד על כך שהמסוע לא עצר, ואולם הוא לא ראה בכך תקלה, אלא סבר שהעובדים קיבלו תדריך כיצד לעבוד וכיצד להפסיק את פעולת המסוע באמצעות מתג החירום.
ביטון נשאל כמה פעמים נבדק המסוע בדיקה כללית מאז 2003 (שנת כניסתו לעבודה) והשיב "לא יודע, אני לא נמצא במסוף" (עמ' 17 שורה 32). ביטון חזר ואמר שהמסוע נע באיטיות וציין שאף יותר איטי ממסוע המזוודות שבאולם הנוסעים כיוון שהעובדים צריכים להפעיל את הברקוד (עמ' 22 שורות 29-32). ביטון השיב כי אין מניעה שהעובד ישתמש במפסק להפסקת המסוע וכי הם אינם דואגים להפסד שעות עבודה אם יופעל המפסק (עמ' 22 שורות 25-28).
עדות מר חיים ואנונו
מר חיים ואנונו – מנהל יחידה מטעם שמירה ובטחון במסוף אלנבי –(להלן: "ואנונו"), נשאל אם למיטב ידיעתו המסועים עוברים בדיקות חודשיות והשיב "כן יש קצין בטיחות במסוף שתפקידו לוודא את תקינות המסועים בכלל, ואת בטיחות העובדים בפרט. יש ממונה בטיחות במסוף עצמו, שהוא גם מנהל אחזקה במקצועו והוא בקיא בכל מערכות של המסועים, והוא עושה את הבדיקות, כל תקלה שיש מדווחת לו מידית ועושים בדיקות. בלי קשר עושים בדיקות יזומות למסועים. מעבר לכך קצין הבטיחות בגשר עשה איזה שהם עידכונים בנוסף למה שהיצרן עשה, אם זה מעקה בטיחות." (עמ' 24 שורות 1-5). לשאלה האם עדותו בעניין היא על שלוש השנים האחרונות בהן הוא עובד במסוף ענה "אני עובד הרבה שנים במערכת, העבודה זהה בכל המסופים." (עמ' 24 שורה 7).
וענונו השיב לשאלה אם קיימת רשימת תקלות במסוע "במידה ויש תקלה היא מדווחת למנהל האחזקה, הוא כמובן מתעד את התקלה..." (עמ' 24 שורות 28-29). ואנונו הסביר את כוונתו בסעיף 5 לתצהירו: "במידה וישנה תקלה קלה, שניתן לתקן במסגרת המסוף, מתקנים. במידה ולא, יש צוות מקצועי בנתב"ג של רשות התעופה שהוא מקבל קריאה ומגיע לתקן את התקלה. גם אם זה כרוך בהחלפת מנוע או החלפת מסועים." (עמ' 27 שורות 6-8).
עדות מר ישראל יפרח
יפרח– מנהל תפעול ברשות שדות התעופה - הסביר בתצהיר עדות ראשית את תהליך עבודתו של התובע "בתחנת העבודה בה עבד התובע, מגיעות מזוודות שעברו תהליך שקוף על ידי משקפת בתחנה שקדמה לה, במנות של 6 מזוודות בכל פעם. עם סיום השיקוף מוסעות המזוודות לעמדה בה היה מוצב התובע ונעצרות להמשך טיפול על ידו שכלל ניטור מזוודות חשודות ושליפתן מהמסוע. עם סיום הטיפול, התובע אמור להפעיל את המסוע לשחרר המזוודות. כך פעל המסוע במועד התאונה, לפניה וכך פועל גם כיום." (סעיף 7). יפרח ציין כי לאחר המקרה המסוע נבדק ונמצא תקין וללא כל תקלה (סעיף 9).
בחקירה הנגדית לב"כ התובע פירט יפרח כי הוא אחראי על המסוף ונמצא שם בכל יום חוץ מאשר בסופי שבוע. עוד פירט כי הוא יושב במשרד שנמצא במשרדי ההנהלה ואינו צמוד למסועים שנמצאים בתוך האולם (עמ' 43 שורות 3-10). יפרח פירט כי "במסגרת תפקידי אני אחראי גם על נושא התחזוקה. מתחתי יש מנהל אחזקה, ומח' אחזקה וקבלן אחזקה שמבצעים את העבודה" (עמ' 44 שורות 3-4). לשאלה כל כמה זמן הייתה נבדקת תקינות המסועים בשנת 2006 השיב "כל נושא מערכת תחזוקה, של חשמל מיזוג ואלקטרו מכניקה, מתוחזק ע"י קבלן שזה תפקידו. מע' התחזוקה הזאת מנוהלת ע"י תחזוקנית 2000, שזו תוכנת מחשב שמנהלת את כלל האתר, לרבות חשמל אלקטרו מכניקה ומבצעת הוראות אחזקה לאחזקה מונעת." (עמ' 44 שורות 6-8). יפרח העיד כי "בדיקת התקינות של המסועים מתבצעת כל שבוע במסגרת אחזקה מונעת של תחזוקת כלל המסוף ע"י מנהל האחזקה שלנו, ותוך כדי כך הקבלן העוסק בזה, הדבר היה מפוקח, הן ע"י מנהל האחזקה בשוטף ופעם בחודש חטיבת הנדסה של רשות שדות התעופה שולחת אלינו ביקורת..." (עמ' 44 שורות 11-13). יפרח העיד שכך היה גם בשנת 2006 וכי לא קיים טופס המראה כי המסוע נבדק כיוון שהחוק אינו מחייב זאת (עמ' 44 שורות 14-16). יפרח השיב כי " אם יש תקלה, יש מוקד אחזקה, מעבר לאחזקה המונעת, יש מוקד תקלות בתחזוקנית 2000, יש מוקדנית שהיא עובדת שלי שמקבלת תלונה, ומוציאה לקבלן לבצע. הוא זה שמבצע. אני לא יודע אם יש לי רשימת תקלות ל-2006, יכול להיות שזה בתוכנה." (עמ' 44 שורות 18-20).
יפרח הסביר את תהליך בדיקת המזוודה "אנחנו בודקים מזוודות של נוסעים שנכנסים לארץ מירדן. מזוודות מונחות על ידי הנוסעים בכניסתם לארץ על גבי מסוע והמסוע מוביל את המזוודות אל מכשיר שיקוף, שם יושבת משקפת ובודקת את המזוודה מבחינה ביטחונית ויכולות להיות שתי תוצאות, או שהמזוודה תקינה ביטחונית או שהיא חשודה ביטחונית... המזוודות כשהם עוזבות את המשקפת בהנחה שהם תקינות, המשקפת למעשה מתעלמת מהם ואם הם במעמד של חשודות, אז היא יורה בהם באמצעות אקדח בר קוד, שהירי הזה נותן אינדיקציה שהמזוודה הספציפית הזאת אמורה להיפלט לריבוע בדיקת חשודים... – רב"ח. אחרי המשקפת יש מסוע שמוביל מזוודות לתחנה הבאה איפה שעובדי המסוע נמצאים ובעניין זה גם נמצא התובע... ברגע שהמסוע אחרי המשקפת מקבל כדי 6 מזוודות... המסוע זורק את המזוודות למסוע שאצל עובדי העמסה מכאן ניתן להקיש כי עובדי העמסה מקבלים מנה אחת לכל שתי דקות. בהגיע המזוודה הראשונה מתוך השש לקצה המסוע, עיניים אלקטרוניות קולטות את המזוודה ולמעשה עוצרות את המסוע וברגע שהמסוע עומד עובד העמסה אמור ללכת ולבצע שאילתה באמצעות אקדח בר קוד, על כל ששת המזוודות. הוא יורה במזוודה ראשונה מסתכל על המסך, הולך לשנייה מסתכל על המסך יורה על השלישית מסתכל על המסך ובהנחה שהם בסטטוס תקין – כל השש הוא לוחץ על כפתור שמסיע את המסוע החוצה לאולם הנוסעים... בהנחה שהכבודה לא תקינה, עובד העמסה צריך לקחת את הכבודה ולהעלות אותה לאיזה שהוא מסוע יחידה שמשלח את הכבודה לרבח. זה תפקידם של עובדי העמסה באולם הסטרילי. יש עוד 5 מסועים כאלה בסטרילי. חמישה מכשירי שיקוף, חמישה סטים כאלה. " (עמ' 47 שורות 3-23). לשאלת בית המשפט השיב כי העיניות היו תקניות במועד התאונה (עמ' 47 שורה 31).
עדות מר יואב אורן
מר יואב אורן – אשר שימש כראש אגף תפעול מסופי גבול ושדות תעופה פנים ארציים ברשות שדות התעופה –נשאל האם תפקידו כולל טיפול במצב בו 4-5 מסועים אינם מתפקדים במשך שנה ענה "אני חושב שיש איזה שהיא טעות. אני לא יודע מה התקלה שעליה מדובר, המסועים נסעו, אם הם לא פועלים הייתי יודע זאת, גם אם היו עיכובים הייתי יודע זאת. עוברים בשנה 1,800,000 איש." (עמ' 41 שורות 20-21).
סיכום הליקוי במסוע
לאחר עיון בעדויות מצאתי שיש להעדיף את עדויותיהם של התובע ו של רז שלפיהן במועד התאונה היה ליקוי במסוע ועל כן בעת שהמזוודות הגיעו לעמדת התובע הן לא נעצרו באופן אוטומטי לשם סימונן בברקוד. על פי תיאורו של רז, כשנה קודם לתאונה, בעת סימון המזוודות באמצעות ברקוד הייתה תנועת המסוע נעצרת באופן אוטומטי ורק לאחר הסימון בברקוד היו העובדים לוחצים על כפתור אשר שחרר את המסוע לדרכו, ואולם בשל תקלה, פסקה העצירה האוטומטית והמסוע המשיך לנוע בעת סימון המזוודות. רז העיד שרק כחודש לאחר התאונה תוקן המסוע והשיטה המקורית של סימון המזוודות בעת שהמסוע אינו פועל, הונהגה מחדש והביאה עמה הקלה.
כל העדים מטעם הנתבעות שללו אמנם את האפשרות שבמועד התאונה היה ליקוי כלשהו בעבודת המסוע. יחד עם זאת התגלתה סתירה באשר לתיאורם את אופן הפעולה של המסוע. העד יפרח מרשות שדות התעופה העיד באריכות ובמפורש שבשעה שמגיעה מנה בת 6 מזוודות לעמדתו של התובע, עיניות אלקטרוניות גורמות לעצירתו של המסוע עד סיום סימון המזוודות באמצעות הברקוד. כמו לעדים האחרים, גם לו לא היה ידוע על תקלה שאירעה במועד התאונה. לעומת זאת, העד ביטון העיד כאמור במפורש שהמזוודות לא עצרו בהגיען אל התובע. העובדה שהמסוע לא עצר לשם סימון המזוודות נכתבה במפורש בתחקיר שערך ביטון, והדבר תואם את טענתן של הנתבעות שלפיה הסיבה לתאונה הייתה שהמזוודה חמקה מהתובע. יתכן שחלק מהעדים לא היו מודעים לכך שבעת התאונה לא הייתה עצירה אוטומטית של המסוע, יתכן שהם לא הגדירו זאת כתקלה שכן הם סברו שקיים תחליף נאות לעצירה האוטומטית באמצעות לחיצה על מתג החירום (שכשמו כן הוא, נועד למצבי חירום ולא לעבודה שגרתית), יתכן שהדבר נשכח מליבם בחלוף השנים.
כפי שעולה מהעדויות, המסוע לא עצר בעמדת הברקוד, וכפי שהעיד רז במפורש, אילו היה המסוע נעצר בעת הגעתן של המזוודות אל התובע, וממשיך לנוע רק לאחר הסימון ורק לאחר הפעלתו על ידי התובע באופן ידני, לא הייתה התאונה מתרחשת. עדותו של רז הייתה עדות אמינה ומהימנה. רז הוא עד ניטראלי, שאין לו אינטרס בתוצאות ההליך. אף שהוא היה עד מטעם התובע, הוא לא היסס להעיד אחרת מעדותו של התובע באשר לסיבת העלייה על המסוע, עובדה התורמת לאמינותו. רז החל לעבוד במסוף כשנה לפני התאונה, והוא תיאר את התמורות באופן העבודה במסוף בשל הפסקת העצירה האוטומטית של המסוע, ואת השפעת התמורות על אופי העבודה בצורה עקבית ומהימנה. לאור האמור לעיל מצאתי שיש לקבל את העדויות באשר לקיומה של תקלה שבעטיה לא עצר המסוע בעת הגעתן של המזוודות לעמדת הברקוד שבה עבד התובע.
ההדרכה וההליכה על גבי המסוע בשעת תנועתו
התובע טען בעדותו שהוא לא קיבל כל הדרכה לגבי הוראות הבטיחות בעבודה. בתצהיר עדות ראשית הצהיר התובע כי "לפני תחילת עבודתי וגם במהלכה לא קיבלתי כל הדרכה הנוגעת לזהירות בעבודה..." (סעיף 4). עוד הצהיר בעניין כי "לפני שהתחלתי לעבוד, הורו לי לגעת בכל מזוודה שמגיעה ולברקד אותה, עם מכשיר של קודים, ולדאוג לזרימה תקינה שלהן, כמו כן, לשלוף מזוודות שנועדו לבדיקה ידנית. אף אחד לא דיבר איתי על חוקי זהירות. המסועים לא היו מגודרים ו/או לא היה כל שלט אזהרה סמוך אליהם. מדובר במסועים כבדים וגדולים שאי אפשר להזיזם בקלות. משה היה ממונה עלי באופן ישיר. הוא היה מסתובב בין המסועים ומפקח על עבודתי ועבודת חברי לעבודה. מידי פעם כשמזוודה היתה נתקעת, הוא היה עולה על המסוע ומחלץ אותה. גם אני נהגתי לעשות כן כי היה בלתי אפשרי לגשת אל המזוודה שנתקעה מהצד. הייתי חייב לעלות על המסוע כדי לחלץ מזוודות." (סעיפים 5-8).
עוד הצהיר התובע "כשארעה התאונה הייתי כאמור תלמיד תיכון חסר כל ניסיון ופעלתי בדיוק כפי שהורו לי וכפי שהדגימו לי. לא הייתי עולה על המסוע ומחלץ מזוודות, אם היה עולה על דעתי שהדבר מסוכן ושאני יכול להיפגע. לאחר שנפגעתי, הציבו במקום שלטי אזהרה." (סעיף 14).
בחקירה הנגדית לב"כ הנתבעות 1-2 השיב התובע כי לא עבר הדרכה כשהתחיל לעבוד במסוף וכשהוצג בפניו נ/2 (הצהרת העובד על תדריך הבטיחות והגהות בעבודה) אישר שהוא חתם עליו וענה "אני זוכר שהגעתי לגשר שהתחלתי לעבוד שם ביום הראשון שלי, נכנסתי לאחד החדרים וקיבלתי תלבושת וחתמתי להם על משהו, אבל הייתי ילד. לא ישבתי וקראתי על מה חתמתי. הייתי בסך הכול בן 16." (עמ' 5 שורות 12-19).
התובע הוסיף כי "לא אמרו לי לא לעלות על המסוע, אני זוכר שזה היה דבר בשגרה היום יומית, אני זוכר שגם הבוס שלי משה, היה עולה כל הזמן, אם היתה נתקעת מזוודה, או אם היה רוצה לשירותים, הוא היה עולה על המסוע. זה היה דבר שגרתי." (עמ' 5 שורות 21-23). וכשנשאל אם יכול להיות שאמרו לו ביום הראשון לא לעלות למסוע ובפועל הוא ראה שכולם עולים השיב "אני לא זוכר שאמרו לי, שנתנו לי הדרכה כלשהי לא לעלות על המסוע." (עמ' 5 שורה 25). והוסיף כי לא קיבל כל הדרכה (עמ' 5 שורות 26-27).
לשאלה אם נכון שבמסועים היו מקומות ששמו מעין גשר שאפשר לעלות ולרדת מעל המסוע כדי לא לעלות על המסוע עצמו, השיב "כן, היו מדרגות כאלה. אני זוכר שהיו מדרגות, אבל לא זוכר שמישהו היה משתמש בהם. זה היה דבר שגרתי, אם הייתי רוצה ללכת לשירותים, הייתי מקפץ מעל המסועים והולך לשירותים. זה דבר בוודאות שאני זוכר שלא היה עובד שלא היה עושה זאת." (עמ' 8 שורות 9-13). התובע העיד כי "המסוע לא עוצר אפילו לא לשנייה, הוא נע ללא הפסקה." (עמ' 10 שורה 7). בחקירה החוזרת השיב בשלילה לשאלה אם בתחילת עבודתו במקום אסרו עליו להשתמש בפלאפון (עמ' 16 שורות 19-20).
רז הצהיר בתצהיר עדות ראשית כי "אני זוכר שנהגנו לעבור מעל המסועים כדי לנוע בין המעברים. היינו עולים עם רגל אחת על המסוע ומדלגים מעל, כולם נהגו כך." (סעיף 4). רז השיב כי השימוש בכפתור האנרג'י במקרה חירום וגם כאשר היה "בורח" להם תיק (עמ' 30 שורות 26-27). לשאלה איך ידע שיש כפתור כזה השיב כי הדריכו אותו ביום הראשון לעבודה (עמ' 31 שורות 1-4). רז העיד כי התובע לא היה אתו בהדרכה כיוון שהוא התחיל לעבוד כשנה לפניו (עמ' 31 שורות 5-6). עוד העיד כי אינו יודע אם העובדים החדשים קיבלו הדרכה (עמ' 31 שורות 11-12). רז אישר כי במסועים היו מדרגות שאפשרו לעבור מצד לצד (עמ' 31 שורות 13-15). כן אישר כי בהדרכה אמרו להם שאסור לעלות על המסוע וכי יש ללחוץ על כפתור האנרג'י אם ישנה סכנה (עמ' 31 שורות 18-22). כאשר אוזכר כי החוקר שאל אותו אם כולם היו עולים לקחת תיקים הוא השיב לו "לא בשביל לקחת תיקים אלא כדי לעבור". רז השיב: "היינו לוקחים את התיקים, עולים על המסוע, וגם היינו עוברים." (עמ' 31 שורות 23-25). בחקירה הנגדית לב"כ הנתבעות 3-4 אישר כי קיבל הדרכה ביום הראשון לעבודתו, ושהוא קיבל הדרכה בעל פה במקום שהמסוע נמצא, כן אישר כי הונחו להשתמש בכפתור האנרג'י במקרה חירום בלבד (עמ' 36 שורות 23-32). לשאלה אם הסבירו להם שאסור לעלות על המסוע כשהוא נע השיב "נכון, אבל הסבירו לנו כשכל המסועים היו תקינים." (עמ' 37 שורות 5-6). רז אישר כי סידרו להם מקומות עם מאחזי ידיים כדי לעבור (עמ' 37 שורות 27-28). רז אישר כי עבר הדרכה, וכשנשאל למספר הפעמים ענה "אם הייתי עובד חצי שנה ברציפות היו עושים ריענון. את ההדרכה העבירו לי ש.ב. ומשה." (עמ' 39 שורה 10). לשאלה אם האחראים היו עוברים על המסועים או עולים עליהם השיב שלא זכור לו (עמ' 39 שורות 13-14).
ביטון – שהיה כאמור ממונה הבטיחות בשמירה ובטחון (כיום ובמועד התאונה), פירט בתצהיר עדות ראשית כי " העובדים במקום נדרשו ללחוץ על מתג החרום על מנת לעצור את המסוע בכל פעם שנדרשו הם להוריד מזוודות ממנו." (סעיפים 3-7). עוד הצהיר כי "הוראות הבטיחות של שמירה ובטחון בפרק מסועים גורסות איסור חד משמעי על עלייה על המסוע בעודו פועל. התאונה נגרמה עקב כך שהתובע עבר על הוראות הבטיחות כאשר עלה על מסוע פעיל מבלי להפסיק את פעולתו, ועקב אי נקיטת אמצעי הבטיחות הנדרשים בעת ביצוע העבודה. הפסקת פעילות המסוע באמצעות מפסק החרום שהיה נגיש ... הייתה מונעת לחלוטין את התאונה." (סעיפים 11-13).
בחקירה הנגדית לב"כ התובע אישר ביטון כי הוא ממונה על הבטיחות בכל החברה וכי מדובר ב-11 אתרי עבודה , ואין לו תפקידים נוספים בחברה. כן העיד כי הוא עובד בחברה משנת 2003 (עמ' 16 שורות 25-32). ביטון העיד כי אין ממונה על הבטיחות במסוף אלנבי וכי מר אבי גל הינו אחראי היחידה מטעם שמירה ובטחון (עמ' 17 שורות 6-11). ביטון השיב כי מר גל אינו אחראי לתת הדרכה לעובדים בנוגע לבטיחות ו"כי הדרכת בטיחות מקבל העובד שמגיע מתחנת העבודה שלו. זה האחראי על המסוע. העובד שמגיע ראשון לאחראי היחידה הוא מעביר לו תדרוך." (עמ' 17 שורות 12-16). עוד העיד כי אינו זוכר מי היה האחראי בקיץ 2006 (עמ' 17 שורות 17-18). לשאלה איך בעת התחקיר שערך לא בירר מי הנחה את התובע השיב "זה לא נכון, אסביר את התהליך. מגיע עובד, במקרה זה נער, ועל פי נוהג שאני המצאתי שזה עבודת נוער הוא חייב להגיע כמו שצריך, עם אישור מרשות התעסוקה, עם אישור של רופא שבדק אותו והאחראי ליחידה אחרי שהוא הדריך את אותו עובד, שולח לי את החתימה שלו על תדריך הבטיחות. כל זה היה באותו שבוע ראשוני שהתקבל לעבודה, התאונה קרתה ב28 וב30 כתבתי את התחקיר" (עמ' 19 שורות 7-11).
ואנונו העיד כי במסגרת תפקידו הוא מעביר את תדריכי הבטיחות – גם לעובדי המסוע (עמ' 24 שורות 31-32). לשאלה מדוע הוא מעביר את התדריכים ולא מנהל האחזקה השיב "כעקרון זה יכול להיות הוא או אני או שמעון ביטון. בעיקרון הכוונה ששמעון ביטון יעשה את כל התדרוכים במרוכז לעובדים. בדרך כלל עובדי העמסה היו נקלטים טיפין טיפין, יכול להתקבל אחד השבוע ועוד אחד, אני לא יכול להעביר את שמעון לאשקלון, ואני לא יכול לקבל מישהו לעבודה ללא תדריך, אז אני מעביר את התדריך, כאשר יש קבוצה גדולה, אני מזמין את שמעון והוא מבצע את התדריך המרוכז לכולם, דבר הקורה לפחות פעמיים שלוש בשנה." (עמ' 25 שורות 2-6). כשנשאל באשר לסעיף 3 בתצהירו השיב "בתדריכי הבטיחות לעובדי העמסה אנו מדגישים את הנושא העבודה על המסועים כי עיקר הסכנה משם. לכל מקצוע אנו מעבירים תדריך בהתאם למה שהם מתעסקים." (עמ' 25 שורות 10-11). ואנונו פירט מה הוא אומר בתדריך : "בקשר לעובדי העמסה אני מסביר על המסועים, אני מדגיש את העניין, אי טיפוס על המסועים, אסור לטפס, אסור ללכת, לא להכניס ידיים לאזור גלגלי השיניים, במידה ונתפס תיק כתוצאה מאיזה שהוא כשל יש לחצן בטיחות שניתן ללחוץ והכול נעצר בלי שום בעיה. כמובן אנו מדגישים את נושא הלבוש בעבודה. נעלי בטיחות. בגדים הדוקים שלא יתפסו במסועים." (עמ' 26 שורות 5-8).
יפרח – שהיה כאמור מנהל תפעול ברשות שדות התעופה– הצהיר בתצהיר עדות ראשית "למיטב ידיעתי, עם תחילת עבודתו במקום קבל התובע, בדומה לכל עובד שהועסק במקום, הדרכת בטיחות מטעם נציג חברת שמירה וביטחון (להלן : "הקבלן") ובכלל זה תודרך בתחנת עבודתו ובנוגע לאופן הפעלת מפסק חירום לצורך הפסקה מידית של המסוע. בהתאם לחוזה מחויב הקבלן להעביר הדרכה בנושאי בטיחות ונהלי בטיחות גם במהלך השנה." (סעיף 3). עוד הצהיר יפרח כי "במסגרת ההוראות נמסר לעובדים מפורשות כי חל איסור לעלות על המסוע... בנוסף, קיים שלט אזהרה המזהיר ואוסר מפני עליה על גבי המסוע ולוח מודעות אליו מוצמדים פרסומים חודשיים בנושאי בטיחות בעבודה." (סעיפים4,6).
יפרח העיד כי שמירה ובטחון מחויבת להעביר לעובד את תדריך הבטיחות וכי הוא לא ראה תדריך כתוב "זה לא באחריותי. מעצם זה שהעובד חותם על זה שהוא קיבל את התדריך, מעבר לזה, גם ביום יום הוא מקבל תדריך מהאחראי של המשמרת.". והוסיף כי הוא אינו בודק אם העובד חתם על התדריך – ש.ב. מחויבת להמציא לו את זה (עמ' 44 שורות 26-31). יפרח העיד כי קיימת הוראה שיש לשלוח הביתה עובד שעולה על המסוע (עמ' 46 שורה 7), והוסיף "אם היו מגיעים אלי תלונות, מעובדים מקולגות, מאחרים משמרת אני הייתי נוקט באקט של ההרחקה והורחקו לא מעט עובדים לפני האירוע וגם לאחריו." (עמ' 46 שורות 9-10). עוד הסביר בעניין זה כי "אני לא מוסמך לפטר או להשעות, אני מוסמך להורות לקבלן לש.ב. לא להציב את העובד אצלי." (עמ' 46 שורה 16). בחקירה הנגדית לב"כ הנתבעות 1-2 ענה כי הוא זוכר שהיו מקרים בהם הרחיק עובד שעלה על המסוע (עמ' 46 שורות 25-26).
יצוין כי משה שהיה האחראי הישיר על התובע ועל רז, לא זומן לעדות. גם מחליפו ביום התאונה, דוד, לא זומן לעדות.
מסמכים נוספים
בנ/2 – הצהרת העובד על תדריך הבטיחות והגיהות בעבודה – שעליו חתם התובע ביום 18.6.06, נכתב "הריני מאשר שתדריך הבטיחות הובא לידיעתי ע"י נאמן הבטיחות/מנהל היחידה. התדריך כלל את הנושאים הבאים: א. נוהל כללי... ו. הפעלת מסועים... הריני מאשר שקראתי והבנתי את תדריך, ואני מתחייב לפעול על פי כל האמור". על התצהיר, תחת שם המדריך, חתום מר אבי גל.
בנ/5 – התחקיר שערך ביטון ושלח למשנה למנכ"ל מר יוסי נגר, ביום 1.8.06, עם העתק למר אבי גל – מנהל יחידת אלנבי – פירט ביטון את פרטי התאונה וציין כי "בתאריך 30.7.06 בשעה 8:30 בוצע ע"י תחקיר מקצועי במקום. התחקיר כלל תשאול מנהל היחידה והעובדים אשר נכחו במקום בעת האירוע." (סעיפים 3-4).
בפרק 2 , בנ/5, שכותרתו "ממצאים", נכתב, בין השאר, כי "בטרם תחילת עבודתו, הודרך העובד ע"י מנהל היחידה באמצעות תדריך הבטיחות בעבודה לעובד חדש. תדריך הבטיחות שהועבר לעובד כולל פרק בעבודה עם מסועים. בנוסף להדרכת העובד ע"י מנהל היחידה הודרך העובד בתחנת עבודתו, ע"י אחראי מחלקת העמסה, וזאת במסגרת ביצוע הנוהל כנהוג לגבי כלל העובדים... ההוראה לעובדים במקום הינה שחל איסור לעלות על המסוע בעת שהוא בתנועה. העלייה על המסוע מותרת אך ורק לאחר הפסקת תנועתו ע"י מפסק חרום. בכל מסוע בחלקו התחתון, קיימים מפסקי חרום המסומנים בצבע אדום לצורך הפסקה מיידית של המסוע. העובדים תודרכו לגבי אופן הפעלת מפסק חרום לצורך עצירתו במקרה שלא מספיקים להוריד ממנו מטען. בעת ביצוע התחקיר תושאלו העובדים (הנערים) במקום לגבי קיום מפסקי החרום ואופן השימוש בו, ונמצא שהם בקיאים בנושא... העובדים נדרשים לסמן באמצעות מכשיר "ברקוד" את המטענים וזאת בעת שהם עומדים בקצהו הקדמי של המסוע (עם תחילת הגעת המטענים למסוע). פרק 6 בתדריך הבטיחות העוסק בהוראות בטיחות בעבודה עם מסועים קובע בסעיפים א' וה' שיש להכיר את מפסקי החרום, ושהמעבר על המסוע מותר אך ורק באמצעות מדרגות ולאחר הפעלת מפסק החרום למניעת הפעלתו."
בפרק 3, בנ/5, שכותרתו "מסקנות והמלצות", נכתב, בין השאר, כי "התאונה נגרמה עקב כך שהעובד עבר על הוראות הבטיחות כאשר עלה על מסוע פועל מבלי להפסיק את פעולתו ועקב אי נקיטת אמצעי הבטיחות הנדרשים בעת ביצוע העבודה. הפסקת פעילות המסוע באמצעות מפסק החרום (שהיה נגיש בקרבת העובד) הייתה מונעת לחלוטין את התאונה... עצירת המסוע באופן יזום או אוטומטי בטרם מורידים את המטענים ממנו עשוי למנוע מצבים של "יתר מוטיבציה" מצד העובדים העלולים לסכנם."
סיכום- ההדרכה והעלייה על המסוע בעת פעולתו
עולה מהעדויות שהתובע אמנם עבר הדרכה בתחילת עבודתו במסוף. עדי הנתבעות העידו על היקפה של ההדרכה ועל כך שהיא אינה הדרכה חד פעמית, כי אם הדרכה הניתנת מדי מספר חודשים. העדים ציינו שקיים איסור חמור על העלייה למסוע בעודו מצוי בתנועה, אף הפנו לכך שקיים שילוט במקום. לתצהירי העדויות מטעם הנתבעות צורף גם טופס שעליו חתם התובע (נ/2) לאחר שעבר את ההדרכה. גם העד מטעם התובע, רז, העיד על ההדרכה שקיבל. התובע אישר שהוא כלל לא קרא על מה חתם, וטען שגם אם קיבל הדרכה הוא היה רק בן 16 במועד האירוע.
חרף ההדרכה והאיסורים מצאתי שיש לקבל את עדותם של התובע ושל רז, העד מטעמו, שלפיה חרף האיסורים, העלייה על המסוע בעודו מצוי בתנועה נעשתה כדבר שבשגרה, באופן יומיומי. אף שהיה קיים איסור, הנתבעות לא פיקחו על ההתנהלות היומיומית, ולא אכפו את האיסור לעלות על המסוע בעודו פועל.
האחריות
לטענת התובע שמירה וביטחון – המעסיקה של התובע בזמנים הרלבנטיים לתביעה - התרשלה בכך שהנהיגה שיטת עבודה שאינה בטוחה, ולא הדריכה את התובע בנוגע לזהירות בשימוש במסוע. כן טען התובע כי לא הופעל פיקוח המונע את עליית העובדים על המסועים. התובע הוסיף וטען כי לא היו במקום שלטי אזהרה. אשר לרשות שדות התעופה – בעלת החזקה במקרקעין - טען התובע כי היא זו שהציבה את המסועים ולא תחזקה אותם באופן נאות. עוד טען כי היה עליה להציב שלט אזהרה ולגדר את המרווח המסוכן. התובע טען כי על מקרה זה חלים סעיפים 41 ו- 38 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] ולפיכך עובר נטל הראיה ועל הנתבעות להוכיח כי לא התרשלו.
הנתבעות טענו מנגד כי אין מחלוקת שהדרכות לעניין הבטיחות ניתנו באופן קבוע ושיטתי אחת לחצי שנה והעובדים גם קיבלו הדרכה בעל פה ליד המסועים עצמם, וכי לכל העובדים היה ברור שאין לעלות על המסוע כשהוא עובד. מהראיות עולה שהתובע קיבל תדריך טרם התחלת עבודתו ואין מחלוקת שהתובע חתם על תדריך הבטיחות (נ/2). עוד טענו הנתבעות כי הן דאגו לבטיחות העובדים בכל הנוגע למסועים והותקנו 2 אפשרויות בטוחות, קלות וישימות לעבור את המסועים – מדרגות מעל המסועים, וכפתורי חרום (כפתורי "אנרג'י") במקומות בולטים לעין ובמקומות נגישים והשימוש במפסק היה מותר, אפשרי ואף רצוי. הנתבעות טענו שאין מקום לטענת התובע שהיה לחץ בעמדתו - שכן היה עמו עובד נוסף, והמזוודות הגיעו אל התובע בקצב של 6 מזוודות כל-2 דקות. הנתבעות הוסיפו וטענו כי המעביד לא היה יכול לצפות שהתובע לא יבצע פעולה פשוטה של לחיצה על כפתור בטרם יעלה על המסוע כאשר אין הוא נתון ללחץ עבודה והכפתור נגיש, וידוע לכל שניתן ואף צריך להשתמש בו.
עוולת הרשלנות
לשם הוכחת יסודותיה של עוולת הרשלנות, כאמור בסעיפים 35 ו- 36 לפקודת הנזיקין [ נוסח חדש], מוטלת על התובע החובה להוכיח כל אחד מאלה: קיומה של חובת זהירות, התרשלות מצד המזיק, ונזק שנגרם בגינה. (ראו למשל: ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז (1) 113 ; ע"א 862/80 עיריית חדרה נ' זוהר, פ"ד לז (3) 757; ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט (1) 113). אין זה המקום לפרט את ההלכות שנקבעו בפסיקה באשר לחובת הזהירות המושגית המוטלת על בעל המקרקעין ועל המחזיק בהם כלפי הבאים בשעריהם, וכן באשר לחובת הזהירות המוטלת על המעביד כלפי עובדו, בין היתר לוודא קיומה של סביבת עבודה בטוחה לעובדיו, שהן חובות הזהירות הרלוונטיות בענייננו. לאחר שמיעת הראיות מצאתי שהייתה מוטלת על הנתבעות גם חובת זהירות קונקרטית, שהיא הופרה על ידן, וכי התאונה ונזקי התובע נגרמו בשל רשלנותן.
כפי שציינתי, מצאתי שהיה קיים פגם במסוע שבגינו לא נעצרה פעילותו באופן אוטומטי. התרשמתי שהעצירה האוטומטית של המסוע נועדה בראש ובראשונה להבטיח את ההתנהלות הבטחונית, ואולם היה בה גם כדי להבטיח סביבת עבודה בטוחה לעובדים. לא היה מקום לצפות שעובד יעשה שימוש תמידי במפסקי החירום, שנועדו למצבי חירום ולא לעבודה היומיומית. עוד מצאתי שהאיסור על העלייה על מסוע בעודו פועל היה איסור פורמאלי, אשר לא נאכף. היה על הנתבעות לצפות את האפשרות שבהעדר עצירה אוטומטית תחמוק מזוודה מידי העובד, ושהוא יבקש להדביקה, היה עליהן לצפות את האפשרות שלעובד, במיוחד אם הוא נער בן 16, יהיו רגעים של אבדן ריכוז במיוחד בהינתן שהעבודה מונוטונית, כמו כן היה עליהן לצפות שימוש במכשיר טלפון נייד, שימוש שעל פי העדויות לא נאסר. היה עליהן אף לצפות שאחד מהנערים יצא במהלך העבודה לשירותים או להביא מים (כך קרא בענייננו, על פי עדותו של רז נותר התובע בעמדה לבדו בשעה שבן זוגו לעבודה יצא להביא מים לשתיה). הנתבעות צפו את הסכנה הטמונה בהליכה על גבי מסוע נע, ועל כן אסרו עליה, ואולם הן לא אכפו את האיסור ולא וידאו זאת. בשל כל אלו מצאתי שיש להטיל עליהן אחריות לנזקיו של התובע.
אשם תורם
התובע טען בסיכומיו כי לא ברור מהי רשלנותו לה טוענים הנתבעים – לא היו הוראות שמהן התעלם התובע, התובע גם לא נקט כל יוזמה מיוחדת ו/או שיקול דעת בעבודה. התאונה אירעה בהליך העבודה הרגיל והתובע נקט בדרך היחידה שבה היה אפשר לשחרר את המזוודה מהמסוע. הנתבעות טענו בסיכומיהן כי לתובע אשם תורם משמעותי בכל הקשור לקרות התאונה וכי על אף שהיה בן 16 בעת התאונה הוא נמצא בתחום של קבלת אחריות בנזיקין וממילא גם לאחריות באשם תורם.
כפי שנקבע בפסיקה:
"האשם העצמי התורם מהווה הגנה למזיק, לא מפני האחריות בנזיקין גופה, אלא מפני החובה לפצות את הניזוק על מלוא נזקו (י' אנגלרד, א' ברק ומ' חשין דיני הנזיקין- תורת הנזיקין הכללית, עמ' 236 (מהדורה שנייה, ג' טדסקי עורך, תשל"ז)). המבחן לקיומו של אשם תורם הינו כפול. על בית המשפט לבחון אם בנסיבות העניין נהג הניזוק כאדם אחראי ותוך זהירות סבירה, שאם לא כן, תחולק האחריות לפגיעה על פי מבחן האשמה המוסרית. דהיינו, הצבת מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה כדי להשוות ולהעריך את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד "(ראו פסק דינו של כב' השופט י' עמית בע"א 14/08 מנסור כמאל עבד אל רחים נ' פלסטניר ואח' (מיום 2.12.09), וכן גם ע"א 7130/01 סולל בונה בניין ותשתית בע"מ ואח' נ' י' תנעמי, פ"ד נח (1), 1 ).

בהלכות בתי המשפט נקבעו הלכות מיוחדות העוסקות באשמו התורם של עובד. בית המשפט העליון התייחס לתאונת עבודה בע"א 655/80 מפעלי קירור בצפון בע"מ נ' מרציאנו, פ"ד לו (2) 592-
"במקרה שמדובר בתאונת עבודה, אשר בה נפגע עובד, יש לדקדק דווקא עם המעביד בכל הנוגע להטלת האחריות לתאונה ולהקל במידה רבה עם העובד בייחוס רשלנותו, שגרמה או שתרמה לתאונה. היסוד הרעיוני לקביעת הלכה זו הוא בכך, שהמעביד הינו זה המופקד על המפעל או על העבודה, שבמסגרתה מבצע העובד את המוטל עליו, ומתפקידו לדאוג, שתנאי העבודה ושיטות העבודה יהיו בטוחים, והעובד יודרך כראוי כיצד לבצע מלאכתו"
הפסיקה התייחסה לא אחת למצבים שבהם מעדיף העובד את צרכי מעבידו על חשבון השמירה על ביטחונו האישי, וקבעה שיש להמעיט בנסיבות אלו בהטלת אשם תורם על העובד, כפי שנקבע בע"א 5/65 המוסד לביטוח לאומי נ' שירותי נמל מאוחדים בע"מ, פ"ד יט (3) 205, או בע"א 477/85 בוארון נ' עיריית נתניה, פ"ד מב (1) 415-
"עובד העושה עבודה מסוכנת למען מעבידו אינו נותן את דעתו תמיד רק על בטחונו האישי שלו. אין זו ממידת הסבירות לדרוש ממנו שינהג כן, ולבוא אליו בטענה שאילו עשה הכל כדי להישמר לנפשו, היתה הסכנה חדלה להיות סכנה".
בנסיבות אלו, כפי שנקבע למשל בע"א 663/88 שיריזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז (3) 225-
"קיימת נטייה במדיניות השיפוטית שלא להטיל אחריות על העובד הנפגע בשל ' אשם תורם', אלא במקרים ברורים, בהם אשמו של העובד כגורם לתאונה בולט לעין".
כן נפסק, למשל בע"א 688/79 יזבק נ' קובטי, פ"ד לו (1) 785, כי –
"מעביד חייב לצפות גם מעשה רשלני של העובד, אפילו כשהוא בא בניגוד לחובות מפורשות ואף כשהעובד מודע לסכנה שבמעשהו" .
בהתאם להבחנות האמורות, מצאתי שאין לייחס בענייננו אשם תורם לתובע. אמנם מצאתי שיש לקבל את עמדת הנתבעות שלפיה חמקה מזוודה מהתובע מבלי שעלה בידו לסמנה בברקוד, ואולם כפי שעולה מהראיות, אופן הפעולה הנכון של המסוע היה עצירתו האוטומטית בעת הגע תן של המזוודות למקום הצבתו של התובע, על מנת לוודא סימון יעיל ומלא של המזוודות. עוד עולה מהראיות שבעת התאונה הייתה קיימת תקלה באופן פעולת המסוע, ולא הייתה עצירה אוטומטית. אמנם ניתן היה לעצור את המסוע באמצעות מפסק החירום, ואולם ספק בעיני האם אכן נעשה שימוש במפסק החירום, שכפי שמעיד עליו שמו נועד למקרי חירום, על מנת לעצור את המסוע בכל שתי דקות כאשר הגיעה מנה של מזוודות. התובע וכן רז העידו שהדבר לא נעשה באופן האמור. כמו כן העידו שניהם על לחץ הרב העבודה הרב שנוצר בשל ההגעה התכופה של המזוודות שלא נעצרו לשם סימונן. עולה מעדותו של רז שהתובע נותר במועד התאונה לבד בעמדתו, לאחר שהעובד שעבד עמו עזב את העמדה והלך להביא מים. עוד עולה מעדותו שבעקבות התאונה תוקנו העיניות ולחץ העבודה פחת בשל כך.
מעדויות העדים מטעם הנתבעות, עולה שאמנם היו איסורים על העלייה למסוע בעודו פועל, ואולם ניתן ללמוד מהתובע ומעדות העד מטעמו שהעובדים עלו על המסוע הפועל באופן שגרתי, כלומר האיסור לא נאכף, ונראה שהייתה התעלמות ממנו. הנתבעות הסכימו שהתובע עלה על המסוע לשם ביצוע עבודתו, על מנת לסמן את המזוודה שחמקה ממנו, ולא לשם צורך אישי כגון הליכה לשירותים. כפי שנקבע לא אחת, אין לדקדק עם עובד המעדיף את צרכי מעבידו על פני השמירה על ביטחונו האישי, ועל כן, נראה לי שבנסיבות האמורות, בשעה שהעובד מנסה להתגבר על תקלות הנגרמות מעומס עבודה ומשיבוש בנוהל העבודה התקין, אין כל מקום לקבוע אשם תורם, בעיקר שעה שמדובר בנער בן 16 שנים.

הנזקים
הנכות הרפואית
במהלך האירוע נחבל התובע ברגלו השמאלית ונגרם לו שבר בקרסול. מומחה מטעם התובע בתחום האורתופדיה, פרופ' ג. דה-ליאון פלבסקי, קבע כי בעקבות התאונה נותרה לתובע נכות צמיתה בשיעור של 10% לפי פרט 35(1)ב' לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן: "התוספת לתקנות"), ובשיעור של 5% לפי פרט 75(1)א-ב לתוספת לתקנות. מומחה מטעם הנתבעות בתחום האורתופדיה, ד"ר מיכאל לבני, קבע מנגד כי לא נותרה לתובע נכות צמיתה בעקבות התאונה, שכן השבר נרפא ללא עיוות או הגבלה בטווח התנועה.
בשל הפערים בין חוות הדעת של מומחי הצדדים מינה בית המשפט את פרופ' ר' מושיוב כמומחה רפואי בתחום האורתופדיה. בחוות דעתו מיום 13.3.11, סקר פרופ' מושיוב את תלונות התובע, את תולדות המקרה, ממצאי בדיקתו, את המסמכים הרפואיים שעמדו לרשותו, ואת ממצאי בדיקות העזר שעמדו לפניו. אשר לנסיבות התאונה ציין המומחה כי התובע נפצע בעבודתו כאשר רגלו השמאלית נתפסה בין שני חלקי מסוע של מזוודות. התובע פונה לחדר המיון בבית החולים הדסה הר-הצופים שם אובחן שבר סופרה-מלאולרי של הטיביאה הדיסטאלית. ביום 2.8.06 בוצעה החזרה סגורה תחת הרדמה והקיבוע בגבס נמשך כחודשיים וחצי. בהמשך טופל התובע בפיזיותרפיה. עוד ציין המומחה כי בעברו של התובע (7.8.04) שבר של קרסול שמאל שנגרם במהלך משחק. התובע טופל בגבס במשך כחודשיים. פרופ' פוגרונד, אשר עקב אחר הטיפול בתובע עד ליום 21.2.05 ציין שבתאונה זו נגרמה הפרדות של הפלטה האפיפיזרית של הטיביאה הדיסטלית שהוחזרה בחדר המיון בבית חולים שערי צדק. במהלך המעקב צוינו נפיחות וכאבים.
המומחה פירט בחוות דעתו את תלונות התובע: כאבים בקרסול שמאל המלווים בנפיחות ובהגבלת תנועות. הכאבים מתגברים במאמץ גופני, בהליכה ממושכת או בריצה. עוד התלונן התובע כי בשל מצבו הוא מתקשה בפעילות פיזית. המומחה פירט את תוצאות בדיקות העזר שנערכו לתובע: צילומי קרסול מיום 28.7.06, שהדגימו שבר סופרה מלאולרי מסוג סולטר-הריס 2 עם תזוזה למנח ולגוס. בשיקופים נצפית החזרה סגורה משביעת רצון. צילומי קרסול מיום 18.9.06 שמדגימים חיבור השבר ללא עיוות משמעותי. נצפית אוסטאופניה. צילום שוקיים וקרסוליים מיום 16.1.09 ו- 5.3.09 אשר מדגימים חיבור מלא של השבר מעל קרסול שמאל לאחר רידמודלינג מלא המעמד אנטומי. בבדיקה שערך המומחה לתובע ביום 19.8.10 נמצא שהתובע מהלך ללא צליעה; נצפה דלדול שרירים ברגל שמאל; נפיחות מזערית של קרסול שמאל; הגבלת תנועות מזערית בקרסול שמאל; מופקת רגישות בהנעת קרסול שמאל; אין הפרש באורך הרגליים; נצפית צלקת לטרלית בקוטר 2 ס"מ בעלת שוליים בלתי סדירים בצבע בהיר.
בפרק הדיון והמסקנות קבע המומחה כי בתאונה נגרם לתובע שבר של הקרסול השמאלי והוא נותר עם דלדול שרירים, הגבלת תנועות מזערית, נפיחות מזערית, צלקת לטרלית ורגישות ממוקמת. המומחה קבע כי בשל מכלול הממצאים הקליניים שנמצאו נכותו הצמיתה של התובע הינה בשיעור של 10% לפי פרט 35(1)ב' לתוספת לתקנות. המומחה ציין שקיים קושי בקביעת הקשר בין הנכות בקרסול לבין התאונה נושא התביעה. הקושי נובע מנתוני העבר המלמדים על שבר עם תזוזה בקרסול שנגרם ביום 7.8.04. המומחה קבע, על סמך כל הנתונים שבידו, ולמרות הקושי לדייק בדיעבד, כי סביר שהתאונה הנידונה גרמה להחמרת המצב ולא לנכות כולה. לדעת המומחה סביר לקבוע שמחצית מהנכות נובעת מהתאונה ומחציתה הייתה קיימת עובר לתאונה.
התובע טען בסיכומיו כי המומחה מטעמו ציין בחוות הדעת כי לתובע לא נותרה נכות בעקבות התאונה שאירעה בעברו. עוד טען כי גם הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי – אשר קבעה לו נכות צמיתה בשיעור 5% - לא ייחסה כל נכות לתאונה קודמת. עוד ציין התובע כי לאחר התאונה הראשונה הוא שב לתפקוד מלא – והראיה שגם עבד בעבודה פיזית.
לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובחוות הדעת, מצאתי שיש לאמץ את קביעתו של מומחה בית המשפט. פרופ' ר' מושיוב היה ער למלוא הממצאים והמצב רפואי הקודם. לאחר שבחן את הקשיים מצא לקבוע שבעקבות התאונה נותרה לתובע נכות בשיעור של 5%, ולא מצאתי כל הצדקה לסטות מקביעתו. לפיכך אני קובעת שבעקבות התאונה נותרה לתובע נכות בשיעור של 5%.

הנכות התפקודית
בסיכומיו טוען התובע כי יש להעמיד את נכותו התפקודית על שיעור של 15% וזאת לאור העובדה כי אינו משכיל ויעבוד כל חייו בעבודה המצריכה להפעיל את רגליו. הנתבעות טענו בסיכומיהן כי לא נותרה לתובע נכות תפקודית.
הנחת העבודה המקובלת בפסיקה הינה שבדרך כלל לנכות האורתופדית קיימת גם משמעות תפקודית. (ראו לענין זה למשל את פסק הדין בע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב (3) 792). לא מצאתי שיש לסטות בענייננו מהנחת העבודה האמורה, ולפיכך יש לקבוע ששיעור הנכות התפקודית עומד על 5%, בגובה הנכות האורתופדית.
הנזקים
נזק בלתי ממוני
בסיכומיו מבקש התובע להעריך את הנזק הלא ממוני בסכום של 50,000 ₪. מנגד, הציעו הנתבעות לפצותו בסכום שלא יעלה על 15,000 ₪. בשים לב לטיבם של הנזקים הפיזיים שנגרמו לתובע, לטיפולים הרפואיים והפיזיותראפיים שעבר, לזמן שחלף, אני פוסקת לתובע בראש נזק זה, פיצוי בסכום של 38,000 ₪ נכון להיום.
גריעה מכושר השתכרות
התובע ביקש לבסס את הפיצוי בראש נזק זה על השכר הממוצע במשק, וזאת לאור העובדה שבעת התאונה היה קטין, ושאינו אדם משכיל ויעבוד כל חייו בעבודה המצריכה להפעיל את רגליו. הנתבעות טענו בסיכומיהן כי אין להחיל על התובע את ההלכה שנקבעה בפסק דין ע"א 10064/02 "מגדל" חברה לביטוח בע"מ נ' רים אבו חנא, פ"ד ס(3) 13 (להלן: "פרשת רים אבו חנא"), וזאת כיוון שלתובע יש בעיות רקע שאינן קשורות לתאונה: לתובע הפרעות קשב וריכוז והוא אינו משתמש בתרופות כפי שנדרש; התובע עבר מספר בתי ספר; לתובע 12 שנות לימוד אך אין לו תעודת בגרות; התובע השתחרר מהצבא 5 חודשים לאחר הגיוס; במשך כ-4 שנים התובע לא נשאר במקום עבודה יותר מחודש וחצי ברציפות וכאשר התובע עבד זה היה בשליחויות; ידוע כי התובע אינו לומד או מתמקצע או עושה כל דבר אחר היכול ללמד על תעסוקה נוכחית או עתידית. הנתבעות טענו שאין לפסוק בראש נזק זה מעבר לסכום גלובאלי סמלי של 10,000 ₪.
חזקה היא כי בקביעת נזקיהם של קטינים משמש השכר הממוצע במשק כבסיס השכר בראש נזק של הפסד בשנים האבודות (ראו פרשת רים אבו חנא; ע"א 10990/05 פינץ נ' הראל חברה לביטוח, מיום 11.4.06). יחד עם זאת חזקת שכר הממוצע במשק הינה הנחת מוצא בלבד, ובמקרים המתאימים, שהינם מקרים חריגים וקיצוניים, ניתן לסטות ממנה ולקבוע בסיס שכר הנמוך מהשכר הממוצע במשק, או לחילופין, הגבוה ממנו. מצאתי שבענייננו לא מתקיימות הנסיבות החריגות המצדיקות סטייה מהנחת בסיס השכר.
בע"א 4022/08 מרים אגבבה ואח' נ' ד.י.ש. חברה בע"מ ואח' (מיום 21.10.10) נדון עניינו של קטין שנפטר בהיותו בן 11, ונדונו נסיבות מיוחדות שהצדיקו חריגה מאימוץ השכר הממוצע במשק כבסיס השכר של הקטין. כפי שנקבע על ידי המשנה לנשיאה (כתוארו אז), כב' השופט א' ריבלין, "בנסיבות המתאימות, מקום בו התשתית הראייתית מצדיקה זאת, ניתן לחרוג מהנחה זו – בין מעלה ובין מטה. אלא שסטייה זו תעשה, רק מקום בו לַראיות ולאינדיקציות לגבי הנפגע הקטין יש " משקל רב והן מלמדות בהסתברות גבוהה כי הקטין אמנם היה משתלב בעתיד במקצוע מסוים (או, לחלופין, כי היה מתקשה למצוא לו מקום בעבודה מכניסה)".
באותו עניין אישר בית המשפט העליון את קביעת בית המשפט המחוזי ולפיה בנסיבות הספציפיות של אותו קטין היה מקום לקבוע סכום של 80% בלבד מהשכר הממוצע במשק כבסיס השכר. מעיון בפסק דינו של בית המשפט המחוזי (ע"א 2387/04 ) ניתן ללמוד שהנסיבות באותו מקרה היו נסיבות חריגות עד מאוד. תואר בפסק הדין שהקטין באותה פרשה עבר ללמוד בפנימיית "רננים", פנימייה מיועדת לילדים בעלי קשיי התנהגות והפרעות שונות, על רקע של ילדות קשה. לאחר מות אביו ממחלת סרטן בהיותו בן 7, טיפלה האם לבדה בשלושה ילדים קטנים. הקטין סבל מקשיים רבים: קשיים התנהגותיים, ליקויי למידה, חסך רגשי ורמת תפקוד נמוכה יחסית לבני גילו. לפני הגיעו לפנימייה, היה מאושפז במשך 6 חודשים במרכז לבריאות הנפש בנס ציונה. אמנם במהלך אשפוזו לא אובחנה אצלו מחלת נפש, ואולם הוא הופנה לפנימייה, המיועדת כאמור לילדים בעלי קשיי התנהגות והפרעות קשות, בהמלצת בית החולים לבריאות הנפש, על מנת לשנות את המסגרת שבה הוא חי. לשם הטיפול בבעיותיו קיבל הקטין תרופות שונות: ריטלין, ניטן (פמולין), אטומין-קלוטיאפין, ונאולפטיל. אחד מהמומחים הרפואיים ציין באותו עניין שהקטין טופל בשנה האחרונה לפני מותו רק בשתי תרופות – איטומין במינון נמוך, וניטן במינון נמוך יחסית. אחד המומחים ציין בחוות דעתו כי בשלב מסוים אובחן הקטין על ידי מרפאה בעיסוק כסובל מטונוס שרירים נמוך, קושי לשמור על מנח גופו וחוסר יציבות גופנית.
במסגרת הדיון בבסיס השכר שקלה כב' השופטת ר' רונן מצד אחד את קשייו האינדיבידואליים של הקטין, ומנגד את השיפור שחל במצבו במהלך שנת חייו האחרונה בפנימייה. על פי תיאורה, סבל הקטין מ"אי שקט פסיכו מוטורי, מצוקה רגשית קשה, תוקפנות, ליקויי למידה, טווח קשב וריכוז קצרים, תפקד ברמה הנמוכה בכשלוש שנים מהמצופה, ונזקק לחינוך מיוחד. רמת הקריאה שלו היתה נמוכה לגילו, הוא סבל מליקויי למידה רבים, ואף אושפז למשך 6 חודשים במרכז לבריאות הנפש בנס ציונה. הוא תפקד ברמה אינטלקטואלית בינונית – נמוכה. דר. סבר העריך את סיכוייו לסיים תיכון רגיל כאפסיים, והעריך את יכולתו להשתלב במסגרת תעסוקה פשוטה ובלתי מקצועית".
בית המשפט העליון במהלך הדיון בערעור שהוגש על פסק הדין, התייחס לנסיבות המיוחדות של אותו קטין וציין כי "הנתונים השונים שהובאו לגבי נ..., מציירים תמונה כוללת של קשיים במגוון רחב של יכולות – קוגניטיביות, תפקודיות ונפשיות – ועולה כי בכל אחד מן ההיבטים היו קשייו של נ... ניכרים ומשמעותיים. כל אלה, בהצטברם, שכנעו את הערכאה המבררת כי נ... היה מתקשה להגיע לדרגת השכר הממוצע במשק. יודגש: קביעות אלה ביסס בית המשפט על נתונים ספציפיים, אינדיווידואליים – נתוניו של נ... – ולא על-יסוד נתוניה של קבוצה כזו או אחרת, ובוודאי שלא על בסיס השתייכותו לקבוצת ילדים בעלי צרכים מיוחדים. נראה כי לדרגת הקשיים הספציפיים של נ..., ולרוחב התפרסותם, היתה השפעה מכרעת במקרה זה על החלטת בית המשפט קמא". על רקע הנסיבות הקיצוניות המתוארות סברו כאמור בית המשפט המחוזי וערכאת הערעור כאחד שיש מקום לסטות מחזקת השכר הממוצע במשק.
פסק דין נוסף של בית המשפט העליון שממנו ניתן ללמוד על המבחנים לסטייה מהשכר הממוצע במשק הוא פסק דינו של כב' השופט י' עמית בע"א 354/12 פלונית ואח' נ' "אליהו" חברה לביטוח בע"מ ואח' (מיום 18.7.12). באותו עניין דן בית המשפט בטענה לפיה היה מקום לסטות מחזקת השכר הממוצע במשק ולקבוע כבסיס השכר את שילוש השכר הממוצע במשק, נוכח העובדה שדובר בקטינה אשר נתוניה האישיים היו גבוהים בהרבה מעבר לנתוניו של ילד ממוצע: היא אובחנה עובר לתאונה כמחוננת (מנת משכל 134), ו"קפצה" מכתה א' לכתה ג'. כב' השופט עמית ציין בפסק הדין כי "דרכו של קטין ועתידו התעסוקתי מי ימוד ומי יעריך, והקושי אך גדל ככל שגילו של הקטין בעת התאונה נמוך יותר. המערערת אובחנה בגיל 7 כמחוננת, אך בנתוני פתיחה אלה לא סגי כדי לקבוע כי בבגרותה הייתה משתכרת יותר מהשכר הממוצע במשק". בית המשפט הפנה לפסק הדין בע"א 9980/06 עיזבון המנוח אטינגר נ' עיריית ירושלים ( מיום 26.1.2009) וציטט את הדברים שנאמרו בע"א 9873/06 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' פפו ( מיום 22.3.2009):

"לא כל נתון אינדיבידואלי באשר לנפגע די בו כדי להוציאו מגדר אותה הנחת עבודה. יתרה מכך, גם הפוטנציאל האינדיבדואלי של האדם עצמו, הכולל את כושרו האינטלקטואלי, הוא נתון שקשה להישען עליו כסימן מובהק למסלול בו יבחר בבגרותו. 'כך למשל, אין לומר כי מי שמצטיין בלימודי המתמטיקה יבחר בהכרח במסלול העיסוק במדעים הריאליים, או כי אדם המצליח בלימודי ההיסטוריה בבית-הספר יבחר להשתכר בבגרותו מחקר העבר' (ע"א 9980/06 הנ"ל, בפיסקה 6). גם אדם בעל כישורים מיוחדים עשוי לנתב אותם למסלול שאין בצדו הכנסה גבוהה אך יש בו משום הגשמה של שאיפות אחרות, חשובות לא פחות. הצלחה בלימודים בבית-הספר, דרך משל, אינה מגדירה בהכרח סיפור חיים מסויים. יש צורך בנתונים אשר ככלל, מלמדים כי הנפגע, חרף היותו קטין, רכש לו בפועל 'היסטוריה תעסוקתית', לאמור, פיתוח כישורים מיוחדים שאינם מאפיינים ילד או ילדה בישראל, באופן רגיל, או שעסק בפועל בעיסוק שעשוי להמשך אל תוך חייו הבוגרים (שם, בפיסקה 7).

אכן, ההלכה שנפסקה בפרשת אטינגר השנייה מכירה בקיומם של חריגים לכלל שלפיו הפסד ההשתכרות של ניזוק קטין יחושב לפי גובה השכר הממוצע במשק. אולם, המקרה שלפנינו אינו משתייך לסוג המקרים החריגים אשר הוכרו בפרשת אטינגר השנייה. זיהוי המקרים החריגים נעוץ בהבדל שבין חריג הנסמך על סיפור חיים תיאורטי לבין זה הנסמך על סיפור חיים שיש לו חיות. כל עוד סיפור החיים התעסוקתי של הקטין טרם החל להיכתב הרי שמכלול האפשרויות התעסוקתיות, שאותו משקף השכר הממוצע במשק, עודנו פתוח לפניו, לטוב או לרע. האופן הפתוח לפניו צריך שישקף את שקלול ההזדמנויות העומדות בפני אדם בישראל – כולן. לעומת זאת, אם בחר כבר הקטין באופן מובהק ומוחשי בכיוון תעסוקתי מסוים – אם קיימת בעניינו כבר "היסטוריה תעסוקתית", אם מצוי הוא כבר במסלול הנמשך אל העתיד – יש מקום ליתן ביטוי לבחירה זו בפיצוי בגין הפסד ההשכרות המוענק לו.

[...] בענייננו, מדובר בילדה שגילה במועד אירוע התאונה היה בן פחות משתיים-עשרה שנים ואשר במועד התאונה טרם החל להיכתב ולו מקצת, סיפור החיים התעסוקתי שלה. בנסיבות אלה, אין בנתונים שנמסרו לגבי כישוריה ואופיה כדי להביא לחריגה מן הכלל הרגיל בדבר חישוב הפסד ההשתכרות לפי השכר הממוצע במשק".

אף שכאמור דובר בפסק דין פלונית הנ"ל על סטייה מחזקת השכר הממוצע במשק לשכר גבוה ממנו, אותן קביעות באשר לחריגה מהחזקה יפות גם לגבי קביעת בסיס שכר נמוך מהשכר הממוצע במשק. יישום ההלכות האמורות מעלה שאין מקום לסטות בענייננו מחזקת השכר הממוצע במשק. אמנם התובע לא השלים בגרות, הוא אף לא השלים את שירותו הצבאי, ואולם לא מדובר במקרה שנסיבותיו חריגות דוגמת המקרה שנדון בפרשת אגבבה. התובע בענייננו השלים 12 שנות לימוד. ניתן להתרשם אף מחריצותו מעצם העובדה שבהיותו בן 16 שנים יצא לעבוד במהלך חופשת הקיץ. לא מדובר כאמור בנסיבות אישיות חריגות המצדיקות את החריגה מחזקת השכר הממוצע במשק.
בהנחה של שכר ממוצע במשק שגובהו ביום מתן פסק הדין 9,080 ₪, ובהנחה של עבודה עד גיל 67, ובשים לב לכך שהנכות שבעקבות התאונה מצטרפת לנכות קודמת ועל כן משקלה הסגולי גבוה יותר, כמו גם השים לב להעדר השכלה ולצורך המסתמן לעבוד בעבודת כפיים, מצאתי שיש לקבוע פיצוי בסכום של 133,000 ₪ בגין הגריעה מכושר ההשתכרות. סכום זה כולל גם את הפיצוי בגין אבדן פנסיה.

הפסד הכנסות בעבר
התובע אמנם לא עתר בסיכומיו לפיצוי בראש נזק זה, ואולם הוא עתר לכך שלא יופחתו תשלומי המוסד לביטוח לאומי. כיון שעבודתו הייתה במהלך חופשת הקיץ בלבד, סברתי שנכון יותר לפסוק פיצוי בגין חודש עבודה נוסף במהלך חופשת הקיץ, ולהפחית את תגמולי המוסד לביטוח לאומי במלואם. שכרו הרבע שנתי של התובע לצורך תחשיבי המוסד לביטוח לאומי עמד על 11,183 ₪, לפיכך מצאתי שיש לפסוק פיצוי בסכום של 4,000 ₪ במעוגל, בהנחה שאלמלא התאונה היה התובע ממשיך לעבוד עד תום חופשת הקיץ. לפיכך יש לפסוק לתובע סכום של 4,000 ₪ בראש נזק זה. לסכום האמור יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית כדין.
עזרת צד ג'
התובע ביקש בסיכומיו לפצותו בראש נזק זה בסך של 15,000 ₪ עבור החודשים בהם הייתה רגלו מגובסת והוא נאלץ לקבל עזרה אינטנסיבית מבני משפחתו. הנתבעות טענו כי אין לפצותו בראש נזק זה יותר מאשר סכום סמלי של 1,000 ₪ .
לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, בשים לב לתקופת הקיבוע בגבס ולזמן שחלף מאז התאונה, בשים לב לעובדה שהנכות מצטרפת לנכות אורתופדית קודמת וסך הנכות בקרסול היא בשיעור של 10%, מצאתי שיש לפסוק בראש נזק זה פיצוי בסכום של 5,000 ₪.
הוצאות רפואיות ונסיעות
בסיכומיו ביקש התובע לפצותו בראש נזק זה עבור הוצאותיו בעבר בסך של 2,000 ₪ .הנתבעות טענו כי התובע אינו זכאי לפיצוי בראש נזק זה כיוון שמדובר בתאונת עבודה והתובע לא פנה למוסד לביטוח לאומי בכדי לקבל את הוצאותיו (עמ' 14 שורות 24-26).
לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, מצאתי שאין לפסוק פיצוי בראש נזק זה כיון שמדובר בתאונת עבודה.
ניכויים
התובע קיבל תקבולים מהמוסד לביטוח לאומי: ביום 2.10.06 קיבל התובע דמי פגיעה בסך של 4,384 ₪ ; ביום 21.11.06 קיבל התובע דמי פגיעה בסך של 3,757 ₪ ; ביום 10.5.07 קיבל התובע קצבה חד פעמית בסך של 2,603 ₪ . התובע טען כי אין לנכות את תקבולי המוסד לביטוח לאומי כיוון שקיבל דמי פגיעה ולא נטען להפסדי שכר בעבר, והוא אינו זכאי לתשלומים מעבר לאלו שקיבל.
כפי שציינתי, מצאתי שיש לפסוק פיצוי בגין הפסד הכנסות בעבר, ועל כן יש להפחית את תגמולי המוסד לביטוח לאומי במלואם, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין.
סיכום
אני מקבלת את התביעה. הנתבעות תשלמנה לתובע סכום של 180,000 ₪. לפיצוי בגין הפסדי העבר יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית כדין. מהסכום האמור ינוכו תשלומי המוסד לביטוח לאומי בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין. הנתבעות תשלמנה לתובע הוצאות משפט, ושכר טרחת עו"ד בשיעור של 23.6%.
הסכומים האמורים ישולמו בתוך 30 ימים מהיום שבו הומצא פסק הדין לבאי כוחם של הצדדים, שאם לא כן, יישאו ריבית והפרשי הצמדה כדין.

ניתן היום, כ"א כסלו תשע"ד, 24 נובמבר 2013, בהעדר הצדדים.