הדפסה

ח'לאילי נ' גרנד פרי אביזרי רכב בע"מ

04 אוגוסט 2015
לפני: כב' השופטת דלית גילה
נציג ציבור (ע) - מר מר דכי רון
נציג ציבור (מ) - מר עלי מאיר

התובע
אחמד ח'לאילי, ת.ז. XXXXXX016
ע"י ב"כ: עו"ד אומיה סאלח-סרחאן ואח'
-
הנתבעת
גרנד פרי אביזרי רכב בע"מ, ח.פ. 511722365
ע"י ב"כ: עו"ד ש מעון צור ואח'

פסק - דין
פתיח
לפנינו תביעתו של מר אחמד חלאילה (להלן: התובע) כנגד מעסיקתו לשעבר, חברת גרנד פרי אביזרי רכב בע"מ (להלן: הנתבעת), לתשלום זכויות שונות מתחום משפט העבודה, שלטענתו הוא זכאי להן בגין תקופת עבודתו וסיומה.

מחלוקת עיקרית בין הצדדים נטושה בשאלת תחולת הוראות צו ההרחבה בענף המוסכים על יחסיהם, אם בכלל (להלן: צו ההרחבה בענף המוסכים); וכן בשאלת נסיבות הפסקת העבודה והשלכותיה על רכיב פיצויי פיט ורים. נדון באלה ובזכויות כספיות אחרות שנתבעו, כסדרן, לאחר הצגת תשתית עובדתית רלבנטית. אך, יאמר מיד, כי תשלום "דמי הבראה" שלא נתבע, ונדרש רק בסיכומים [עמ' VIII, שם] - דינו להידחות, מטעם זה, וגם משום ששולם.

עובדות
לאחר ששמענו את הצדדים, קראנו את סיכומיהם וחזרנו ועברנו על כל החומר שבתיק, הננו קובעים את העובדות הבאות:
הנתבעת הינה חברה בעירבון מוגבל, אשר מפעילה מספר סניפים לממכר אביזרי רכב בתחום הטלפוניה, רדיו דיסקים, ווידיאו, DVD, וכן מספקת שירותים בתחום האזעקות ומיגון מפני פריצות לכלי רכב.
בתקופה הרלוונטית לתביעה הפעילה הנתבעת מספר סניפים - סניף מרכזי בקריית ביאליק, סניף בנהריה (רגבה), סניף במרכז נעמן ובעיר כרמיאל.
התובע הועסק בשירות הנתבעת בתקופה מיום 1.8.2006 ועד למועד פיטוריו , ביום 7.11.2011, כמתקין אביזרי רכב.
בתחילת תקופת עבודתו ניהל התובע את סניף רגבה, במסגרתו היה אחראי על התקנת מערכות השייכות לחברה הסלולארית אורנג'.
כארבעה חודשים בטרם הפסקת עבודתו בנתבעת הועבר התובע לעבוד בסניף החברה בקריות, נוכח סגירת סניף רגבה.
התובע הועסק שישה ימים בשבוע; בימים א '-ה' עבד התובע 8 שעות ביום , משעה 08:30 ועד השעה 17:00 (כולל הפסקה) , ובימי שישי עבד התובע החל מהשעה 08:30 ועד לשעה 13:00.
בין הצדדים נטושה מחלוקת בשאלת גובה השכר שהוסכם בין הצדדים - בעוד שהתובע טען - כי הוסכם עימו על שכר חודשי בסך 6,500 ₪, נטו; טענה הנתבעת - כי השכר המוסכם עמד על סך 5,500 ₪ , נטו , בתוספת בונוסים/עמלות, בגין מכירות. יובהר כבר עתה, כי מ תלושי השכר של התובע עולה, כי שכרו חושב ושולם על בסיס יומי, בהתאם לתעריף יום עבודה, שהשתנה מדי תקופה.
ביום 2.8.11 נשלח מכתב מטעם חברת פרטנר תקשורת בע"מ (אורנג'), שהופנה אל מנהל הנתבעת, מר ואנונו, בו הלינה על איכות ההתקנה הירודה בסניף הנתבעת בקריות שכפועל יוצא מכך החליטה להפסיק את פעילות התחנה למשך שבועיים, החל מתאריך 7.8.2011. בנוסף דרשה: "להפסיק לאלתר את פעילות המתקין אחמד חליילה מול לקוחות פרטנר" [צורף לכתב-ההגנה (להלן: מכתב חברת פרטנר)].
ביום 7.10.11 נמסר לתובע מכתב "הפסקת עבודה" [צורף לתביעה (להלן: מכתב הפיטורים )], ש נוסחו:
"אנו מצטערים להודיעך כי החברה החליטה להפסיק את עבודתך ביום 7.11.2011 אשר מועד זה הוסכם בין שני הצדדים בהתאם לחוק.
סיבות הפסקת העבודה באה בעקבות הסיבות המפורטות מטה:
היעדרויותיך מהעבודה לעיתים תכופות ללא כל סיבה וללא הודעה מוקדמת.
בעקבות התרשלותך בעבודה ובהתקנות לחב' פרטנר אשר נפסלו על ידה בציוניה ובגללך היא סוגרת וסגרה את הסניפים שלנו למשל שבועיים, דבר אשר פגע בשמנו הטוב, ובעיקר בהפסד הכנסה של כ- 30,000 ₪.
אנו יודעים והינך אף מודה בזאת כי אתה מנהל עסק מתחרה בדיר אל אסד בחנותך שבה אתה מתקין ללקוחות את כל האביזרים לרכב אשר מותקנות בחברתנו, דבר שאנו רואים בחומרה ואף הודענו לך על כך מספר פעמים.
אנו מאחלים לך הצלחה בהמשך דרכך."
הנתבעת צירפה לכתב-ההגנה, הצהרה ערוכה בכתב-יד, מיום 7.7.11, החתומה ע"י מר אדולף אלמקיי ס, שחזר עליה בתצהירו, ו בה אמר:
"מצהיר בזאת כי רכשתי שלושה מכשירים ספיריט קבועים לרכב של חברת אורנג' מסניף של גרנד פרי ברגבה ושילמתי במזומן לעובד בשם אחמד חלאילה."
התביעה הוגשה כבר ביום 6.12.11, אולם - לא נטענה בה טענה גורפת, כי לא שולם השכר לחודשים 10/11 ו- 11/11 - בו נמשכו יחסי העבודה 7 ימים - כפי שטענו מאוחר יותר בסיכומי התובע [עמ' VIII, שם, למטה], אלא, נתבע תשלום רק בגין אי תשלום עבור ימי מחלה, לתקופה 18.10.11 עד 4.11.11, כולל [סע' 6 לתביעה - כנגד הצגת שתי תעודות מחלה, שצורפו שם]; וכן תבעו החזר ניכוי משכר חודש 10/11, בסך 3,000 ₪, שאין חולק, כי נוכה כתמורה על ארגז כלים, שלטענת הנתבעת לא החזיר לה התובע [שם, סע' 7] .

המחלוקות
כאמור, מחלוקת עיקרית בין הצדדים נסבה על תחולת הוראות צו ההרחבה בענף המוסכים על עסקה של הנתבעת. כפועל יוצא מהכרעה בשאלה זו - תוכרע סוגיית זכאות התובע ל רכיבי שכר שנתבעו על ידו מכוח צו ההרחבה והם: תוספת וותק; דמי חגים; קרן השתלמות וזכויות פנסיוניות.

נקדים את המאוחר ונאמר, כבר עתה, כי מאחר שלדעתנו צו ההרחבה אינו חל על הנתבעת, תוכרע שאלת זכאות התובע לרכיבים "דמי חגים" ו כן "זכויות פנסיוניות" בהתאם לדין הכללי.

בנוסף, חלוקים הצדדים בנקודות הבאות:
האם כדין שללה הנתבעת מהתובע פיצויי הפיטורים, למרות פיטוריו, בשל טענתה לגניבת ציוד ממנה ; להתקנת מוצריה על ידו בהעדר חשבונית; פתיחת עסק מתחרה שלו והטיית לקוחות יה לפנות לשירותיו באופן פרטי ;
האם כדין נוכה משכר התובע, בחודש 10/11, סך 3,000 ₪ בגין ארגז כלים;
האם זכאי התובע לשכר בגין מחלה, בה שהה בין התאריכים 18.10.11 - 4.11.11, אם לאו;
האם זכאי התובע לפדיון חופשה שנתית;
האם זכאי התובע לתשלום פיצויי הלנת שכר, בגין רכיבי שכר שתשלומם הולן , שלא כדין.

מטעם התובע הוגש תצהיר עדות ראשית שלו [ת/1] ושל אחיו, מר אברהים ח'לאילה, שעבד יחד איתו במשך שנתיים בסניף הנתבעת ברגבה [ ת/2]. מטעם הנתבעת הוגש תצהיר עדות ראשית של הבעלים, מר שמואל ואנונו [ נ/2], וכן תצהירו של מר אדולף אלמקיי ס [נ/1]. כולם נחקרו בחקירה נגדית בפנינו.

כפי שאמרנו, בסוגיית תחולת צו ההרחבה בענף המוסכים - העדפנו את עמדת הנתבעת , על כן - דחינו את תביעות התובע, המסתמכות על צו ההרחבה, בלבד ; עם זאת, מצאנו שלתובע מגיעים פיצויי פיטורים ותשלומים נוספים, בגין תקופת עבודתו בנתבעת ו סיומה, אף אם לא מלוא הסכום שתבע. להלן יובאו נימוקינו.

דיון והכרעה
א. צו ההרחבה בענף המוסכים
צו ההרחבה הרחיב את הוראותיו של ההסכם הקיבוצי הכללי, בין איגוד המוסכים בישראל לבין ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י הסתדרות עובדי המתכת החשמל והאלקטרוניקה, מיום 13.9.93.
לעניין זה טען התובע, בכתב התביעה - כי על יחסי הצדדים חל צו ההרחבה , אבל, לא פרט מדוע הנתבעת "משתייכת לענף המוסכים" [סע' ג'6, שם].
בסיכומיו נטען לתחולת צו ההרחבה מאחר והנתבעת עוסקת בהתקנת מערכות מיגון של איתוראן ומכשירים סלולאריים קבועים לרכב, בנוסף לאביזרי רכב ולא רק בממכר אותם מוצרים, כאשר טענת ב"כ התובע היא, כי מערכות המיגון והמכשירים הסלולאריים מופעלים באמצעות הפעלת כוחו המכני של הרכב ומחוברים דרך מערכת החשמל של ו וככאלה ה תקנתם דורשת מומחיות ומיומנות מיוחדים. הוא הפנה לסיווג האחיד של ענפי הכלכלה של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (להלן: הסיווג האחיד) וטען שהשירותים שסיפקה הנתבעת נופלים תחת "תיקון כלי רכב", להבדיל ממסחר בהם.

מנגד, טענה הנתבעת - כי אינה חברה באיגוד המוסכים ו היא לא מפעילה מוסך להתקנת אביזרי רכב, ועיקר עיסוקה בממכר אביזרי רכב; כן היא מספקת שירותים בתחום האזעקות והמיגון מפני פריצה , וככזו - אין להחיל עליה את הוראות צו ההרחבה בענף המוסכים .

בהתאם לפסיקה - שאלת תחולתו של צו הרחבה היא שאלה שבעובדה המשולבת בקביעה משפטית, לגבי סיווג עסקו של המעסיק, דהיינו עיקר הפעילות המבוצעת במפעלו של המעסיק [ע"ע 18/99, יפה אפרימי - לילה עאבד (9 .7.2000); דב"ע נג/125-3, אלכס שרר - רהיטי דימור בע"מ פד"ע כ"ז , 158 ]. נטל ההוכחה, בדבר תחולת הסכם קיבוצי וצו הרחבה הוא על הטוען לכך [ראו, למשל: דב"ע שנ/1-7, אלייקים הדי - אוריינט קולור תעשיות צילום 1986 בע"מ , פד"ע כ"ג, 45 ].

עיון בהוראות התחולה שבצו ההרחבה מעלה, כי הוא חל על "כל העובדים והמעבידים בענף המוסכים", בהחרגת 3 סוגי עובדים , אשר מתקיים לגביהם אחד מהתנאים שצויינו בו - שאינם נוגעים ל מקרה שלפנינו - ואלה הם :
"1. עובדים שתנאי עבודתם הוסדרו או יוסדרו בהסכמים קיבוציים ומעבידיהם;
2. עובדי חברת המשקם לתעסוקת קשישים ובעלי כושר גופני מוגבל בע"מ;
3. עובדים עם מגבלות פיזיות, נפשיות או שכליות המועסקים במפעלים מוגנים שאוצר המדינה משתתף באחזקתם."
על פי הוראותיו של צו ההרחבה הנ"ל הוגדר מוסך כ-: "מקום עבודה וכל מוסך המעסיק עובדים שכירים בתיקונים ושירותים לכלי רכב"; כמו כן - "עובד" הוגדר, שם, כ- :"כל עובד המועסק במוסכים לרבות נוער עובד".

בהסכם הקיבוצי הכללי בענף המוסכים, שהורחב בצו ההרחבה, פורטו מגוון שירותים הניתנים ע"י איגוד המוסכים, כדלקמן:
"כל המוסכים והענפים העוסקים במכונאות רכב, חשמל ואלקטרוניקה לרכב, פחחות, צבעות לרכב, מיזוג אויר, אופנועים וקטנועים, תקרים וצמיגים, תחנות סיכה, זגגות רכב, חידוש מנועים, מאיידים, מצננים, ציוד חקלאי, מלגזות, כיוון ותיקון מכללים, תיבות הילוכים, משאבות ומתזים, שיפוץ מכללי חשמל כולל מצברים לרכב, קפיצים לרכב וטרקטורים, משאבות דיזל, מערכות פליטה לרכב, רפידות ותופים, דיסקים ומצמדים בכל מקצועות תיקוני רכב או מכלליו."
מעיון בפירוט השירותים לעיל עולה, כי עבודות התקנת מערכות מיגון ומערכות סלולאריות ברכב אינן חלק מהשירותים המסופקים ע"י המוסכים.

למרות זאת , לצורך בחינת שאלת סיווג מקום העבודה שמפעילה הנתבעת רשאי בית -הדין להיעזר גם בסיווג האחיד [דב"ע מב/3-132 להבים עבודות שרברבות בע"מ - משה פרנסה, פד"ע יד, 264 ].
על פי הסיווג האחיד - במסגרת ענף המשנה 452, עליו נמנים גופים העוסקים בתיקון ותחזוקה של כלי רכב מנועיים, נכללים: תת-ענף 4523 חשמלאות רכב ותת-ענף 4526 זגגות רכב ומיגון רכב.

תת ענף 4523 - חשמלאות רכב - הוגדר בסיווג האחיד ככולל:
"חשמלאות רכב, מילוי מצברים, התקנת מיזוג אוויר ברכב, תיקון מחוונים, תיקון מערכות אלקטרוניות להזרמת דלק."
לא שוכנענו, כי פעילות הנתבעת - בממכר אביזרי רכב ובחיבורם, לרבות חיבור דיבוריות והתקנתן, להבדיל מהתקנת מיזוג אוויר ברכב (שהוכר בבירור כעבודת חשמל) - מקיימת א ת ההגדרה "חשמלאות רכב". אנו סבורים, כי הכוונה בסיווג האחיד היא לעבודות חשמל מהותיות ואינטגראליות, הנחוצות לפעולת הרכב ;
זאת, להבדיל מעבודות חיבור של מערכות חיצונית לרכב, שכן, ברור שאין בכל עבודה שכרוכה בחיבור אל מערכת החשמל ברכב, כשלעצמה, כדי לקיים את ההגדרה של "חשמלאות רכב".
מכל מקום, בהעדר קביעה מפורשת, כי עבודת התקנת דיבורית ב כלי-רכב עונה על המונח "חשמלאות רכב" (כדוגמת "התקנת מיזוג אוויר", שנזכרה באופן מפורש בסיווג האחיד, תחת תת-הענף הרלבנטי ) אין מקום לקבוע, כי סוג עבודה זה נופל בגדר "חשמל לרכב", קרי - כעבודת מוסך, כהגדרת ההסכם הקיבוצי.

תת-ענף 4526 - זגגות רכב ומיגון רכב - הוגדר בסיווג האחיד כ-:
"שירותי זגגות רכב ומיגון רכב".
בהקשר זה, מוטל הנטל על התובע להוכיח , כי עיקר עיסוקה של הנתבעת הוא בעבודות "מיגון רכב" - סוג העבודה היחיד , מבין מגוון העבודות שמספקת הנתבעת , ש עונה על הוראות צו ההרחבה בענף המוסכים. בענייננו, התובע לא עמד בנטל, המוטל עליו , להוכיח , כי עיקר עיסוקה של התובעת היה במתן שירותי מיגון לרכב, ולמעשה - הוא כלל לא התייחס לתחום עיסוקה בתצהירו .

התובע הפנה בסיכומיו רק לאמירה על עיסוק הנתבעת "בהתקנת מערכות מיגון של איתוראן ..." וביסס עליה את טענתו לתחולת צו ההרחבה בענף המוסכים; זאת , מבלי להתייחס להיקף עבודות המיגון ש ביצעה הנתבעת, לעומת עיסוקיה האחרים "במכשירים סלולאריים קבועים לרכב, בנוסף לאביזרי רכב" [סע' 6 לסיכומיו], ו בלי להראות, שעבודה זו היוותה את עיקר עיסוקה. לגרסת התובע - הוא ניהל את הסניף ברגבה , וכמכונאי עסק בהתקנת "אביזרי רכב למיניהם" [ ת/1, סע' 5], יחד עם אחיו, שביצע אותן עבודות [סע' 13] , למרות שבתביעה נטען שעבד לבד [סע' ב(3)] . לא נטען מאומה לעניין עבודות מיגון שבוצעו ע"י מי מהם, או בסניף אחר; נהפוך הוא - כל שהצהיר האח הוא, שהיה "מתקין אביזרי רכב ומערכות שמע וכל המוצרים והתחומים בהם פועלת הנתבעת" [ ת/2, סע' 7].

בשים דגש על נטל ההוכחה, הרובץ לפתחו של התובע , מצופה היה ממנו להתייחס בתצהירו להיקף העבודות שהנתבעת סיפקה, בכלל, ובתחום המיגון, בפרט, ולכל הפחות, שיחקור את מנהל הנתבעת בעניין זה, על מנת להוכיח את טענתו , אך, כזאת לא עשה. התובע "נאחז" בהצהרת הנתבעת, כי ביצעה עבודות מיגון ולא הוכיח שעבודה זו היוותה את עיקר עיסוקה של הנתבעת. ודוק, אף לגרסת התובע עצמו לא נאמר, כי סניף הנתבעת ברגבה סיפק שירותי מיגון לרכב . בהעדר הוכחה עובדתית , כי עבודות המיגון היוו את עיקר עיסוקה של הנתבעת - אין מקום להחיל עליה את הוראות צו ההרחבה בענף המוסכים ולקבוע, כי עסקה בתיקונים ושירותים לכלי רכב, הניתנים במוסך, כהגדרתו בצו ההרחבה.

מכאן, שהתובע לא עמד בנטל ההוכחה, המוטל עליו , ולא הוכיח שעל תנאי עבודתו בנתבעת חל צו ההרחבה בענף המוסכים. משכך - דין טענותיו, לעניין זכויות שלטענתו הוא זכאי להן רק מתוקף הוראות צו ההרחבה - להידחות; משמעות הדבר היא - כי נדחות תביעותיו לתשלום בגין "תוספת ותק" ו כן בשל אי הפרשה ל"קרן השתלמות".

ב. פיצויי פיטורים
אין חולק, כי התובע פוטר מעבודתו , לאחר יותר משנת עבודה בנתבעת, בהתאם להודעת הפיטורים, אשר אמורה לזכות אותו בתשלום פיצויי פיטורים , בהתאם להוראת סעיף 1 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963 , הקובעת: "מי שעבד שנה אחת ברציפות ... אצל מעסיק אחד או במקום עבודה אחד ופוטר, זכאי לקבל ממעסיקו שפיטרו פיצויי פיטורים ".

אולם, יחד עם זאת טענה הנתבעת , כי מעשי התובע , עובר לפיטוריו , יש בהם כדי להצדיק את החלטתה לשלול את תשלום פיצויי הפיטורים במלואם לידיו וזאת חרף פיטוריו. לטענתה, התובע זלזל במקום העבודה בכך שלא התייצב לעבודה בשעה 08:00 ונהג לאחר ולהגיע בשעה 08:45 ובאותה הדרך גם לצאת מעבודתו לפני השעה 17:00. לטענתה, התנהלות התובע הסבה נזק רב לעסק ופגעה בשמה הטוב ובמוניטין שלה כמספקת שירות ללקוחות.
הנתבעת הפנתה למכתב חב' פרטנר, בו נדרשה הפסקת פעילות התובע כמתקין, וטענה שמכתב זה מעיד על הזלזול של התובע בעבודתו, שהתבטא בטיב השירות שסיפק התובע בתקופה האחרונה לעבודתו ואיכותו הירוד ה, אשר גרם להפסקת פעילות התחנה ולהפסד כספי ישיר לנתבעת, בסך 30,000 ₪.
עוד טענה הנתבעת, כי נעלמו חלפי התקנה של טלפוניה נייחת , לרכבים , ובעיקר טלפונים קבועים לרכב וציוד נוסף , השייכים לחברת פרטנר , בסניף הנתבעת ברגבה , במהלך התקופה בה עבדו התובע ואחיו יחדיו , בשווי של 32,000 ₪.
מה גם, שנודע לנתבעת, כי במספר הזדמנויות ביצע התובע מכירות של טלפונים ללקוחות פרטיים , ללא חשבונית ובהעדר כל תיעוד , ונטל את הכסף לכיסו ; ובכך - לטענתה - מעל באמונה והקים במהלך עבודתו בשירותה עסק מתחרה, בכפר מגוריו, מג'ד אלכרום , וזאת ללא ידיעתה.

מנגד, טען התובע כי במשך שנות עבודתו בחברה היה עובד מסור ונאמן והוכחה על כך היא העובדה שקיבל בשנת 2006 תעודת הצטיינות מחברת אורנג' על איכות השירות שהעניק ללקוחות ומקצועיותו.
הוסיף התובע וטען, כי החלטת הפיטורים מקורה בצמצום בהיקף המכירות בסניף הנתבעת ברגבה , אשר גרם לניודו לעבוד במשך כ- 4 חודשים בסניף המרכזי בקריות , כאשר הנתבעת היא זו אשר חפצה בסיום העסקתו בשירותה, לאחר שחנך את עובדי הסניף בקריות והדריך אותם בשיטת העבודה הייחודית בספירת מלאי ממוחשבת, שהוא היחיד ששלט בה מבין עובדי הנתבעת.

סעיפים 16 ו-17 לחוק פיצויי פיטורים קובעים מהן הנסיבות ב הן ניתן לשלול מעובד את הזכאות לפיצויי פיטורים. משכבר הימים נפסק , כי אין לפגוע בזכות העובד שפוטר לפיצויי פיטורים , אלא , במקרים חריגים , אשר בהם מתמלאים התנאים הקבועים לכך בסעיפים 16 או 17 לחוק פיצויי פיטורים , כאשר עצם החלטת הפיטורים הינה עונש חמור , כשלעצמו [דב"ע לה/3-23 נאמנות התיאטרון הקאמרי - אלקלעי, פד"ע ו', 217; דב"ע לה/3-50 חברת מלון המלך שאול בע"מ - לוי, פד"ע ז', 29 ].

בית-הדין הארצי לעבודה נדרש לשיקולים המנחים, בסוגיית שלילת פיצויי הפיטורים או הפחתתם, באופן הבא:
"השיקולים לחומרה - חומרת המעשים בגינם פוטר העובד; הנזק שנגרם למעביד או שעלול היה להיגרם לו עקב כך, היקפו והשלכותיו; משך הזמן ומספר הפעמים שביצע העובד את מעשיו החמורים; תקופת עבודתו של העובד, מעמדו ותפקידו ומידת האימון הנובעת הימנו; הפרת האימון - המועצמת כשמדובר ביחסי עבודה ממושכים, בתפקיד בכיר, או בתפקיד אימון; השפעת התנהגותו של העובד והמעשים בגינם פוטר, על עובדים אחרים ועל יחסי העבודה במקום העבודה והיקף ההתרעה בנסיבות המקרה;
השיקולים לקולא - אופן ביצוע העבודה במהלך תקופת עבודתו של העובד ותרומתו למעביד; משכך תקופת העבודה, וכפועל יוצא הימנה - עוצמת הפגיעה הצפויה בעובד ובמשפחתו, כתוצאה משלילת פיצויי הפיטורים, במלואם או בחלקם, בשים לב לסכום שיוותר בידיו למחייה; נסיבותיו האישיות של העובד, לרבות גילו, מצבו המשפחתי, מצב בריאותו ויכולת ההשתכרות העתידית שלו."
[ע"ע 214/06 אלוניאל בע"מ - צ'רניאקוב (31.5.2007), במאגר ממוחשב].

ומן הכלל אל הפרט - לא הוכח בפנינו שהתקיים ולו אחד מהמבחנים שנקבעו, בחוק ובפסיקה , להצדקת החלטת הנתבעת לשלול את תשלום פיצויי הפיטורים לתובע, ונבאר - לא הוכחו מעשי גניבה של התובע או הפרה של חובת האימון והנאמנות תוך גרימת נזק במזיד לנתבעת.
ההלכה היא כי: "כשמדובר בגניבה ממעביד יש צורך במידת הוכחה מוגברת, מעבר לזו הדרושה במשפט אזרחי רגיל , היינו מעבר למאזן ההסתברות" [ע"ע 1079/04 מרכולית כוכב בע"מ - עזבון המנוח לב רובינשטיין ז"ל (25.4.2006) במאגר ממוחשב]. בית-הדין הארצי לעבודה הסביר את הדרישה לצורך במידת הוכחה מוגברת, בקובעו, כי:
"מעילה באמונו של מעביד, ובודאי גניבה ממעביד, הם חמורים ביותר. הם פוגעים באושיות יחסי העבודה. מנגד עומדת העובדה, כי מדובר בפגיעה בזכויות מוקנות של עובד בגין האשמה שעבר עבירה פלילית ומעל באמונו של מעבידו. הנטל על המעביד להוכיח זאת. אין משמעות לכך שכל שהעובד עשה הוא לומר – 'לא נכון... לא גנבתי'. לא עליו מוטל הנטל להוכיח שהדבר לא נעשה. על מידת ההוכחה המוטלת על המעביד להיות מוגברת."
ולעניין חובת ההוכחה נפסק, כי:
"נציין במקום זה כי ראיות נסיבתיות שעל אדניהן מן הראוי לבסס ממצא עובדתי - צריך שתובלנה בעליל למסקנה בדבר קיום העובדה השנוי במחלוקת, ובענייננו למסקנת הגניבה, ממילא צריך שתשלולנה, ברמת הסתברות גבוהה, מסקנה שונה, דהיינו, אי קיום העובדה השנויה במחלוקת ולבל תותרנה ספק מי משתי המסקנות היא הנכונה. לשון אחר: אם מאותן ראיות נסיבתיות מתאפשרת , במידת סבירות משמעותית גם הסקת מסקנה אחרת - כי אז אין להשתית על הראיות הנסיבתיות את הממצא העובדתי הנטען".
[דב"ע נה/3-60 חמיד - הלמן (5.7.1995), במאגר ממוחשב, והאסמכתאות שם].

לאחר ששקלנו את מכלול טענות הצדדים והתרשמנו מהעדויות והראיות שהוצגו לפנינו מצאנו, כי לא עלה בידי הנתבעת להוכיח שהתובע "גנב" ציוד מסניף הנתבעת ברגבה ו/או סיפק שירותים באופן אישי ללקוחות ונטל לכיסו את התמורה בגין אותם שירותים ו/או מעל באימון ו/או הסב לנתבעת הפסד כספי במזיד ובמכוון, במטרה לפגוע בעסקיה ; וזאת - מהנימוקים שנפרט להלן.

ראשית - הנתבעת לא עמדה בנטל המוטל עליה ולא הוכיחה , כי חלפי ההתקנה , הנטענים , המפורטים בחשבוניות שהופקו ע"י חב' פרטנר, מיום 17.3.2011, אשר הומצאו על ידה כחלק מהגנתה [בקשה 1 בתיק האלקטרוני], אכן, נעלמו או נגנבו. מהחשבוניות נראה, כי עסקינן בהתחשבנות שוטפת, שנתית, עבור מלאי חברת אורנג' בכל סניפי הנתבעת , ואין ללמוד מכך מאומה על מעשה גניבה בנתבעת , בכלל, או התנהלות לקויה של סניף רגבה אותו ניהל התובע, בפרט. לא ניתן להבחין מהנתונים המופיעים בחשבוניות איזה חלק נרכש במסגרת פעילותה העסקית של התובעת ואיזה חלק נעלם/נגנב כטענתה. בנסיבות אלה - אין ראיה, כי התובע גנב ציוד במהלך עבודתו בסניף רגבה.

שנית - לא הוכח , כי החלטת חב' פרטנר , כמשתקף במכתבה מיום 2.8.11, להפסיק את פעילות התחנה למשך שבועיים , נובעת מהתנהלות התובע, לבדו, על אף שביקשו שם במפורש, בנוסף, גם להפסיק את העסקתו מול לקוחותיה; מה גם, שלא הוכח היקף ההפסד הנטען ע"י הנתבעת , עקב הפסקת הפעילות הזמנית של התחנה, כאמור במכתב חב' פרטנר .
הנתבעת לא הוכיחה שהתובע היה העובד היחידי בסניף הנתבעת בקריות, שהתקין מערכות דיבורית של חברת פרטנר , שכן , הוכח בפנינו מעדות התובע , כי היה עובד נוסף - בשם "מרואן" - שעסק אף הוא בהתקנות והנתבעת נהגה להשתמש ב "מדבקות מתקין", עם שם התובע, על העבודות שביצע העובד ה אחר [עדות התובע - עמ' 9, ש' 3 ]. הנתבעת לא הזימה את גרסת התובע בעניין זה.
נוסיף, כי הנתבעת לא זימנה כעד מטעמה נציג של חברת פרטנר ואף לא צרפה התייחסות נוספת, כדי להוכיח את מידת תרומת מעשי התובע להחלטת חב' פרטנר וקשר סיבתי ישיר , אם קיים, בין מעשי ו אלה לבין ההחלטה להקפיא את פעילות התחנה וכיוצא בכך להוכיח את ההפסד הכספי הנטען.

שלישית - הנתבעת לא הוכיחה, כי התובע סיפק שירותים ללקוחות יה בהעדר חשבונית וכי נטל לכיסו כסף שקיבל מלקוחותיה . חרף העובדה שהנתבעת טענה, כי התובע סיפק שירותים בשיטה זו למספר לקוחות, היא הזמינה כעד מטעמה לקוח אחד, מר אלמקיי ס, שהצהיר, כי בחודש 10/10 רכש 3 מכשירי ספיריט קבועים לרכב, בסניף רגבה , ושילם במזומן לתובע , וכעבור מספר חודשים, כשרצה שהנתבעת תתקן אחד מהם, הובהר שאינה יודעת על הרכישה [ נ/1].
בעדותו, לא הצליח מר אלמקייס למסור פרטים מדוייקים על מועד ההתקנה, או התאריך בו פנה למנהל הנתבעת, בעניין תיקון אחד המכשירים; הוא לא זכר בבירור אם התאריך הנקוב בהצהרה בכתב יד , שצורפה לתצהירו - 7.7.11 - הוא מועד ההתקנה או מועד הפנייה , תוך שהוא מסביר , כי במועד בו פנה למנהל הנתבעת הוא התבקש לחתום על תצהיר , באמצעות עו"ד [עמ' 11, ש' 8 ]; עיון בתצהיר ו מעלה, שלא קיימת בו טענה שהתובע נטל כסף לכיסו, ובעדותו השיב, שהתובע לא סיפק לו חשבונית כאשר הוא עצמו לא ביקש זאת, כי אין לו עניין בחשבונית [ עמ' 12, ש' 26].
עדות מר אלמקייס לא התירה עלינו רושם מהימן, שכן , התגלו בה סתירות מהותיות , אשר פוגעות בסבירות ובאמינות הגרסה. בפני נו הוא טען, לראשונה, כי אחד משלושת המכשירים הותקן בביתו של התובע ולא בסניף החברה ברגבה, עובדה שלא נמצא לה זכר בתצהיר ו ובהצהרה בכתב-יד שצורפה אליו, ואשר ניכר עליה, שניתנה על מנת לתמוך בטענת הנתבעת , בעניין הקמת עסק מתחרה ע"י התובע במהלך עבודתו בשורותיה , מבלי שהעד באמת זוכר את שהצהיר.
התרשמנו, כי עד זה ניסה לעשות "מקצה שיפורים" לגרסתו , במטרה לתמוך בגרסת הנתבעת ולחזקה . עדותו היתה מגמתית ובלתי משכנעת ולא ניתן לקבוע , בהסתמך עליה , כי התובע סיפק לו שירות באופן פרטי ונטל את התשלום לכיסו, אף אם היתה מכירה כזו ולא הוצאה חשבונית עבור הרכישה, פעולה המוטלת בספק בעיננו - שכן, עצם אי מתן חשבונית ע"י התובע (פעולה לא חוקית כשלעצמה , אם היתה), אי ן בו די כדי להעיד על מעשה גניבה מצידו.

לבד מעדותו ההפכפכה של מר אלמקייס, לא הובאה בפנינו ראיה שהתובע הקים, במהלך עבודתו בנתבעת, עסק פרטי המתחרה בעסקיה. התובע העיד , כי פתח את עסקו לאחר פיטוריו מעבודתו בנתבעת ועדותו לעניין זה לא נסתרה.
מכל מקום - הנתבעת לא הוכיחה , שהתובע גזל לקוחות ממנה או עשה שימוש אסור ברשימת לקוחותיה, באופן שיצדיק את שלילת זכאותו לתשלום פיצויי פיטורים, עקב פיטוריו, בנסיבות שפורטו במכתב הפיטורים. מה גם, שהמרחק הגיאוגרפי בין עסקה של הנתבעת , בנהריה או בקריות , לבין עסק ו של התובע בכפר מגוריו , מג'ד אל כרום, מפריך את גרסת הנתבעת בדבר תחרות אסורה.

רביעית - הנתבעת לא הוכיחה, כי נגרמו לה הפסדים כספיים , כלשהם, עקב איחורי התובע בבקרים ויציאתו המוקדמת מהעבודה. מלבד העובדה , כי טענה זו נטענה בכלליות ובהעדר אסמכתא בצידה, לעניין היקף השעות שעבד התובע מדי יום - וזאת , חרף החובה המוטלת על הנתבעת , כמעסיקה , לערוך רישום לגבי שעות העבודה בכפוף לחובתה בהתאם לסעיף 25 לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951 - הוכח בפנינו , מעדות מנהל הנתבעת , כי מתכונת עבודת התובע היתה החל מהשעה 08:30 בבוקר [ נ/2, סע' 4] ולא בשעה 08:00, כנטען בסיכומי הנתבעת. ברי , כי די בעובדה זו כדי לשמוט את הקרקע תחת טענתה זו של הנתבעת. הוכח , כי הפנייה היחידה שעשתה הנתבעת בנושא זה, היתה במכתבים מיום 24.10.11 ו- 26.10.11, שנמסרו לתובע במהלך תקופת "ההודעה המוקדמת", ב הם הלינו על איחורים מצידו וביקשו ממנו לעמוד בזמנים ולבצע את עבודתו עד למועד פיטוריו. מלשון המכתב ים עולה שמדובר באיחורים מהתקופה האחרונה, הקצרה, לאחר מכתב הפיטורים, והאמור שם נרשם בכלליות . אף אם הוא נכון - לא זה הביא לפיטורים ואין למנוע פיצויים בגללו.

לאור כל האמור, במצטבר - אנו קובעים, כי לא הוכחה עילה למנוע מהתובע תשלום פיצויי פיטורים, ע קב פיטוריו , למרות שבין העילות לכך היה מכב חב' פרטנר, המעלה טענה קשה נגד התובע, אישית; נותר לבחון את שיעור הפיצויי ם.

השכר הקובע לצורך חישוב פיצויי פיטורים
לטענת התובע - הוסכם בינו לבין מנהל הנתבעת על שכר חודשי בסך 6,500 ₪, נטו. התובע הצהיר , כי במשך תקופת עבודתו שילמה לו הנתבעת , בפועל, שכר על פי המוסכם , פלוס מינוס 100 או 200 ₪ [ ת/1, סע' 8], ולא התרעם על כך, באופן שוטף, אם כי , בתקופה האחרונה לעבודתו החלו הפחתות לא מוסברות בשכרו , שגרמו ל שינוי משמעותי בגובה שכרו. התובע הפנה ל רכיב "הבראה", ששולם מדי חודש בתלושי השכר , וטען שמדובר בפיצול פיקטיבי של השכר.
מנגד, הצהיר מנהל הנתבעת - כי הוסכם עם התובע על שכר בסך 5,500, נטו , בתוספת בונוסים/עמלות מכירות [ נ/2, סע' 4].
זה המקום לציין, כי הרישום בתלושי השכר אינו תומך בטענות מי מהצדדים.

מעיון בתלושי השכר עולה, כי לתובע שולם שכר כעובד יומי, לפי חודש עבודה מלא - 26 ימים בכל חודש (כולל חופשה וחג) - בהתאם לתעריף יומי שהשתנה, מדי תקופה , ואשר עמד בתקופה האחרונה לפני פיטוריו על סך 185.15 ₪ ליום .
עוד עולה מתלושי השכר כי לתובע שולם, מדי חודש, רכיב "הבראה"; וכן תשלום בגין "פרמיה"/"עמלת מכירה", בסכום משתנה, שלא הוסבר המפתח לתשלומו.
בהקשר זה נציין, שאין מניעה לשלם לעובד דמי הבראה בתשלומים חודשיים, ובלבד , שהסכום הכולל לא י פחת משיעור דמי הבראה המגיעים לעובד על פי דין. מאחר שלא נתבע רכיב " הבראה" בתביעה - לא היה מקום לתובעו בסיכומים ולא נרחיב בו כעת , מעבר לציון העובדה, שבדקנו ומצאנו ששולם כל המגיע בו.

חוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), תשס"ב-2002 מחייב מעסיק לתת לעובדו הודעה על תנאי עבודה, בה יפורט גם - "סך כל התשלומים המשתלמים לעובד כשכר עבודה" [סע' 2(א)(5) לחוק ].

לא הוצגה הודעה על תנאי עבודה לתובע, אבל, גם לא נטען על ידו שלא קיבל וכבר נפסק, כי במקום בו יש לעובד תלוש שכר, חזקה שהוא משקף את המציאות, לפחות לגבי הסכום הכולל המופיע בו, אלא אם כן הוכח, מעדויות אמינות, אחרת [דב"ע מז/3-146 יוסף חוג'יראת - שלום גל והמוסד לביטוח לאומי, פד"ע כ' 19 ]. התובע אישר שקיבל את שכרו בהעברה בנקאית, מדי חודש, ואין חולק, שלא דרש הפרשים, באופן שוטף או בביעה, למעט בקשר לחודש העבודה האחרון, מטעמים ספציפיים - של תמורה עבור מחלה והחזר ניכוי מהשכר, בגין "ארגז כלים", שאינו מודה שהשאיר בידיו.

לענייננו - איננו מאמינים לתובע, שהוסכם עימו על שכר 6,500 ₪ , נטו. טענתו זו נטענה בכלליות ללא תימוכין בתלושי השכר או העדויות. מחד טען התובע , שהוא זכאי לשכר גבוה מזה ששולם לו, בפועל , ומאידך לא תבע בגין יתרת שכר שלגרסתו הוא זכאי לה [ ת/1, סע' 11-8]. אי לכך, ומשלא הוכח בפנינו אחרת - חיש וב פיצויי הפיטורים ייעשה לפי רכיבי השכר המופיעים בתלושים.

עמלות מכירה אישיות הן חלק מהשכר הקובע לפיצויים, שנאמר: "עובד ששכרו משתלם בחלקו על פי מרכיב קבוע ובחלקו האחר בעמלות המחושבות על פי מחזור המכירות או הרווחים, יחושבו פיצויי הפיטורים על פי השכר בשני המרכיבים" [עע 300048/98 עובדיה סימן - הסתור בע"מ (26.3.2002); עע 170/03 יוסי עזרא - יהב, פרויקטים ומחשוב בע"מ (15.11.2004) - במאגר ממוחשב].

לא נטען ע"י הנתבעת שהעמלות אינן חלק משכר התובע ולא הובהר איך נקבעו ; לכן - בחישוב המשכורת הקובעת שלו, לצורך חישוב פיצויי הפיטורים, יכללו התמורה שקיבל הן כשכר יומי והן כרכיב עמלת המכירות, והחישוב ייעשה לפי ממוצע התשלומים לתובע בשנתיים האחרונות לעבודתו (9/11-9/09), נוכח הפחתה שחלה בתעריף שכרו היומי, בשנ ת העבודה האחרונה. הננו מעמידים, אפוא, את השכר החודשי הקובע, לצורך פיצויי פיטורים , על 6,123 ₪.

בהתחשב במסקנה, בדבר השכר הקובע - זכאי התובע לתשלום פיצויי פיטורים בסך: 32,146 ₪ [6,123 ₪ X 63 חודשי העסקה, חלקי 12].

בנסיבות העניין משהתעוררה מחלוקת אמיתית, בנוגע לנסיבות סיום עבודת התובע - שהוכרעה רק בפסק-דין זה, איננו מוצאים לנכון לחייב את הנתבעת בתשלום פיצויי הלנת פיצויי פיטורים.

בנקודה זו, יש להעיר, כי - מעיון בתלושי השכר עולה שמחודש 11/2009 החלה הנתבעת להפריש עבור התובע לקרן פנסיה; ברם, הנושא לא נזכר בכתב-ההגנה והנתבעת לא סיפקה שום מידע אודות קרן פנסיה שנ פתחה על שם התובע, או ביטוח פנסיוני אחר, למרות שמר ואנונו הצהיר, כי "הנתבעת שילמה את כל הזכויות ואף נתנה לו ביטוח מנהלים" [ נ/12, סע' 14].
רמז נוסף להבטחת הזכויות הפנסיוניות נמצא גם בפניית ב"כ התובע אל הנתבעת, מיום 13.10.11, בעקבות מכתב הפיטורים, בו נכתב: "יש לשחרר למרשי את כל הכספים הצבורים בחברת הביטוח כלל על שמו ..." [ נספח לכתב התביעה, סע' 5, שם]. ברם, למרות זאת - לא היתה התייחסות מטעם התובע לנושא זה בתצהירו, לבד מהאמירה "לגבי שאר רכיבי התביעה, כמו פנסיה ... אין אני מבין בדברים האלה ואין לי ידיעה אישית על אודותיהם" [ ת/1, סע' 38].
הצדדים אף לא חקרו זה את זה - את התובע או את מנהל הנתבעת, מר ואנונו - על נושא ההפרשות הפנסיונית, ושחרור כספי צבירה בביטוח מנהלים או בקופה אחרת, אם בוצע, או שיש עדיין לבצעו. משכך - ככל שיש בחברת כלל או בתכנית פנסיונית אחרת, צבירה לזכות התובע , על חשבון פיצויים - ניתן להחזיר את הסכום הצבור בה לידי הנתבעת, בכפוף לכללי הקרן ולאחר ביצוע פסק-דין זה.

ג. ניכויי שכר בחודש 10/2011
לטענת הנתבעת - היא קיזזה משכר התובע, עבור חודש 10/11, 3,000 ₪ , בגין ארגז כלים, רכוש הנתבעת, שסופק לידי התובע במהלך תקופת עבודתו בשורותיה ואשר לא הוחזר אליה עם סיום העבודה [כתב-ההגנה, סע' 9] . בעת שהתייחס מר ואנונו לעובדת סרובו של התובע להשיב "ארגז כלים" שקיבל - כלל לא הזכיר את שוויו, או את הנסיבות בהן נוכה ממשכורתו של התובע סכום של 3,000 ₪ ₪ עבורו [ נ/2, סע' 12]; לעומת זאת, במכתב תשובה, מאת ב"כ הנתבעת לב"כ התובע, מיום 7.11.11, נכתב, כי שוויו של ארגז הכלים "3,500 ש"ח" [ נספח לכתב-התביעה, סע' 6, שם] .

מנגד, הכחיש התובע את טענת הנתבעת וטען - כי ארגז כלים של הנתבעת לא יצא משטח עבודתו וכי הוא בעצמו רכש ארגז באופן פרטי לשימושו האישי [ ת/1, סע' 34-32]; אבל - יש לציין, שקבלה על הרכישה, שנטען ע"י התובע שצורפה לתצהירו, כנספח 70 - לא קיימת בחומר שלפנינו .

סעיף 25 ל חוק הגנת השכר, התשי"ח- 1958, קובע את הניכויים המותרים משכר עבודתו של העובד, ומבהיר את הניכויים המותרים משכרו האחרון של עובד שחדל לעבוד כדלקמן:
"25(ב) על אף האמור בסעיף קטן (א), חדל עובד לעבוד אצל המעביד, רשאי המעביד לנכות משכרו האחרון של עובד כל יתרה של חוב שהעובד חייב לו, לרבות מקדמות."

כבר נפסק כי המילים "יתרת חוב ... לרבות מקדמות" מכוונות לסכום קצוב ומוכח, או בלתי שנוי במחלוקת בין הצדדים [דב"ע נד/3-101 יעקב עמנואל - שופר סל בע"מ, פד"ע כח 241].

מלבד העובדה שהנתבעת לא הוכיחה את שוויו של ארגז הכלים הנטען - אליו התייחסה בסכומים שונים בהזדמנויות שונות - לא הוכח שהתובע הסכים לניכוי 3,000 ₪ משכרו, בשל כך. שוכנענו, כי התחשבנות זו בוצעה חד-צדדית, עם תשלום שכר חודש 10/2011, ש ברובו היה חודש ההודעה המוקדמת , שנית נה לתובע טרם פיטוריו, ומתוך אמונה של מנהל הנתבעת, שהתשלום מגיע לה, במסגרת ההתחשבנות הסופית, עם עובד שסרח, לפי הבנתו.

הואיל והחוב הנטען שנוי במחלוקת בין הצדדים, ו שיעורו לא הוכח בפנינו, ומשאין מחלוקת , כי התובע לא נתן את הסכמתו לניכוי שנעשה בשכרו, בשעתו - יש לקבל א ת תביעת התובע להחזר הניכוי מהשכר, שלא כדין , בסך 3,000 ₪ .

ד. "דמי מחלה"
בכתב התביעה טען התובע, כי שהה בחופשת מחלה מיום 18.10.11 ועד ליום 4.11.11 (כולל) בגינן הוא זכאי לשכר בסך - 2,696 ₪ , לפי תעריף יום מלא, לכל התקופה, בצרוף "תוספת ותק" [סע' 6, השני, שם].

בתצהירו הצהיר התובע, כי הודיע על מחלתו למנהל הנתבעת וכי מיד לאחר שובו לעבודה , מסר לידיו את אישורי המחלה. אישורי המחלה צורפו ע"י התובע לתביעה ולתצהירו והם ניתנו ברצף - מיום 18.10.11 ועד ליום 23.10.11, ומיום 24.10.11 ועד ליום 4.11.11. יצויין, כי יום 5.11.11 היה יום שבת.

הנתבעת - לא הפריכה את טענת התובע, בהקשר זה , ולא התכחשה לעצם ההודעה על המחלה או להמצאת אישורי המחלה , כשחזר התובע, יומיים לפני סיום העסקתו, לפי מכתב הפיטורים ותקופת ההודעה המוקדמת שניתנה לו.

משכך - אנו קובעים , כי התובע זכאי לדמי מחלה בהתאם לחוק דמי מחלה, התשל"ו-1976 ; כאשר בסעיף 5(א) נאמר: "דמי המחלה יהיו בגובה שכר העבודה שהיה העובד זכאי לקבל בתקופת זכאותו לדמי מחלה אילו המשיך בעבודתו" ו סעיף 2(ב)(2) לחוק זה קובע, כי:
"לגבי עובד בשכר שעבד עבודה מלאה אצל אותו מעביד או באותו מקום עבודה - תהא תקופת המחלה כל ימי מחלתו, למעט ימי מנוחה שבועיים וחגים".
אבל, בסעיף 2(א) לחוק נקבע:
(א) עובד שנעדר מעבודתו עקב מחלה יהיה זכאי לקבל ממעסיקו, בכפיפות לתקופת הזכאות המקסימלית כאמור בסעיף 4 -
(1) החל מהיום הרביעי להעדרו כאמור - תשלום על פי חוק זה בעד תקופת מחלתו (להלן - דמי מחלה);
(2) בעד הימים השני והשלישי להעדרו כאמור - מחצית דמי מחלה; "

מכאן, שהתובע לא היה זכאי לתשלום דמי מחלה החל מהיום הראשון להיעדרותו, כפי שחישב, ואף לא היה צריך להוסיף לתעריף השכר ה יומי "תוספת יוקר", משקבענו, שלא חל על העסקתו צו ההרחבה בענף המוסכים, מכוחו נתבעה התוספת; כמו כן - אינו זכאי לתשלום עבור ימי מחלה שנפלו בשבת או בחג, ובתקופת ה יעדרותו חל חג שני של סוכות.

לאור הוראות החוק הנ"ל - הגיעו לו "דמי מחלה" לפי התחשיב הבא:
עבור היום השני למחלה - מחצית שכר יומי, בסך 185.15 ₪;
כך גם עבור היום השלישי למחלה, ברם, מאחר שיום זה נפל בחג (20.10.11), לא נמנה היום הזה בימי המחלה והיום השלישי למחלה הוא היום שאחרי, יום שישי, 21.10.11; סה"כ עבור הימים השני והשלישי - שכר יום עבודה אחד;
יום 22.10.11 היה יום שבת ואינו נמנה בימי המחלה, לכן, היום הרביעי הוא יום ראשון בשבוע, 23.10.11 ו החל מהיום הרביעי ועד תום תקופת המחלה, זכאי התובע לתשלום עבור עוד 12 ימי מחלה (להוציא שבת נוספת, בתאריך 29.10.11) בסכום מצטבר של עוד - 2,222 ₪ , בעיגול (185.15שכר יומי X 12 ימים) .

אשר על כן, היה על הנתבעת לשלם לתובע סך 2,407 ₪ , בגין דמי מחלה.

ה. פדיון חופשה
ברכיב זה עתר התובע לחייב את הנתבעת לשלם לו פדיון ימי חופשה בסך של 4,487 ₪, בגין פדיון של 23.3 ימי חופשה , ש הם המכסה הצבורה, שלא נוצלה על ידו , כטענתו , עד למועד תום יחסי העבודה ביניהם , לאחר קבלת תמורת חופשה, בפועל, באופן שוטף [כתב התביעה, תחת הכותרת "חופשה שנתית" (מספור סעיפי התביעה מבולבל וחוזר על עצמו]; לעומת זאת, בתצהירו טען שלא אושרה לו יציאה לחופשות והרישום בתלושי השכר אינו נכון, ברם, לא ניתן כל הסבר לסתירה, מול הנטען בתביעה, ולא הובא חישוב אלטרנטיבי של פדיון החופשה הנתבע [ת/1, סע' 36-35].

מנגד טענה הנתבעת, כי שולמו לתובע מלוא דמי החופשה המגיעים לו וכי לא נותרה חייבת לו תשלום, בגין רכיב זה, ואף יצא לחופשות בחו"ל [נ/2, סע' 13].

בהתאם לסעיף 26(א) ל חוק חופשה שנתית, תשי"א- 1951 - חייב מעביד לנהל פנקס חופשה. בהתאם להלכה פסוקה, על המעביד מוטל הנטל להוכיח כמה ימי חופשה ניצל העובד ומה הייתה היתרה שעומדת לזכותו בתום תקופת עבודתו [דב"ע לא/3-22 צ'יק ליפוט - קסטנר , פד"ע ג' 215; דב"ע לח/3-73 ביטון מכלוף - נפתלי הכט , פד"ע י' 390].

הנתבעת הציגה בפנינו פנקס חופשה של התובע עבור מלוא תקופת עבודתו בשורותיה, שנמצא תואם לנתונים המופיעים בתלושי השכר ממנו עולה , שהתובע ניצל במהלך השנים את מלוא החופשה שעמדה לזכותו. התובע לא סתר את הנתונים הללו, לעניין ניצול ימי חופשה , על כן - נדחית תביעתו ברכיב זה .

ז. דמי חגים
ברכיב זה טען התובע - לזכאותו לתשלום בגין 10 ימי חג בשנה, משהשלים 3 חודשי עבודה. התובע הפנה להוראות צו ההרחבה בענף המוסכים וטען לזכאותו לתשלום בגין ימי חג שחלו בשבת. מנגד, טענה הנתבעת - כי לא נותרה חייבת לשלם לתובע בגין דמי חגים משאלו שולמו במלואם במהלך תקופת עבודתו.

משקבענו, כי צו ההרחבה בענף המוסכים לא חל על יחסי התובע והנתבעת יש לבחון את זכאות התובע לדמי "חגים" בהתאם לצו הרחבה כללי, מיום 1.7.2000, לפיו - זכאי התובע, ככל עובד, לקבל מהנתבעת תשלום עבור 9 ימי חג לכל שנת עבודה. המדובר בדמי חגים שתכליתם לפצות את העובד שעבד כעובד יומי אצל המעסיק ובעקבות החגים לא קיבל שכר עבודה, שכן, באותם ימים לא עבד [ראו: ע"ע 300360/98 נחום צמח - ש.א.ש קרל זינגר (צפון) בע"מ (30.4.2002 ), במאגר ממוחשב]. הרציונאל לכך הוא ששכרו השוטף של עובד כזה לא ייפגע עקב יציאתו לחופשת חג והוא יקבל שכר על ימי "אי עבודה" בחגים.

תלושי השכר מצביעים על כך שהנתבעת שילמה לתובע שכר בגין חודשי עבודה "מלאים" - 26 ימי העסקה בחודש (התובע הועסק 6 ימי ם בשבוע) , ומדי פעם, שולם לו עבור "חג", ובאותו חודש ימי העבודה קטן מ-26 והגיע ל- 26 יחד עם ימי חג ששולמו, לפי התעריף היומי באותה עת. לא הוכח ששכרו של התובע נפגע עקב החגים והתובע אף לא טען, כי היו ימי חג בהם עבד ו בגינם הוא זכאי לכפל תשלום . ברור , כי במתכונת בה שולם שכרו של התובע , שנמצאה זהה להעסקת עובד במשכורת, כל תשלום נוסף עבור ימי חג יהווה , הלכה למעשה , כפל תשלום.

שוכנענו, כי - התובע אינו זכאי לתשלום עבור ימי חג ודין תביעתו ברכיב זה להידחות.

ח. הפרשות לקופת תגמולים
התובע טען לזכויות פנסיונית מכח צו ההרחבה - טענה שדחינו. עם זאת, מכוח צו ההרחבה לביטוח פנסיוני מקיף במשק (להלן: צו פנסיה חובה) התובע היה זכאי להפרשת מע סיק לקרן פנסיה , החל מיום 1.1.08. על פי הרישום בתלושי השכר - הנתבעת הפריש ה עבור התובע , לקרן פנסיה , מחודש 11/2009. אולם, הנתבעת לא הוכיחה איזו קרן פנסיה נפתחה על שם התובע ואת הפקדות בה . נזכיר, כי גם התובע לא התייחס כלל לנושא, למרות שבמכתב באת-כוחו נדרש שחרור כספים שנצברו בחברת "כלל". מתוקף הוראת סעיף 6(ד) לצו פנסיה חובה, זכאי התובע לתגמולים , חלק מע סיק, בהיקף ובשיעור כדלקמן:
בשנת 2008 - 0.833% מהשכר בסך: 657 ₪ ( מתוך 78,883 ₪ , שכר שנתי);
בשנת 2009 - 1.66% מהשכר בסך: 1,298 ₪ ( מתוך 78,190 ₪ , שכר שנתי);
בשנת 2010 - 2.5% מהשכר בסך: 1,838 ₪ ( מתוך 73,533 ₪ , שכר שנתי);
בשנת 2011 - 3.33 % מהשכר בסך: 1,855 ₪ ( מתוך 55,703 ₪ , שכר שנתי).
יוצא, אפוא, בגין תקופת עבודתו זכאי היה התובע להפרשות מעסיק, ברכיב תגמולים, בס כום מצטבר של 5,648 ₪.
משאין לנו מידע על הפרשה פנסיונית לתובע - על הנתבעת לשלם סכום זה לידיו; אם קיים על שמו ביטוח פנסיוני והנתבעת טרם שחררה אותו לזכותו - עליה לעשות כן תוך 30 יום , וניתן להפחית מהסכום שנפסק, את תגמולי המעסיקה .

סוף דבר
צו ההרחבה בענף המוסכים לא חל על יחסי הצדדים; לפיכך, תביעות התובע לתשלום זכויות מתוקף הוראותיו - תוספת ותק וקרן השתלמות - נדחו.

כן נדחו התביע ות לפדיון חופשה ודמי חגים , משלא נסתרו רישומי הנתבעת בדבר התשלומים השוטפים שבוצעו ברכיבים אלה.

עם זאת - לא הוכח, כי נסיבות הפסקת העבודה מצדיקות שלילת פיצוי פיטורים, על כן, על הנתבעת לשלם אותם לתובע - בסך 32,146 ₪; יחד עם החזר ניכוי משכר - בסך 3,000 ₪; ותשלום דמי מחלה - בסך 2,407 ₪.
בשל חילוקי דעות של ממש בדבר עצם החוב, עד להכרעתנו, נוכח מכתב חב' פרטנר והצהרת מר אלמקייס בפני הנתבעת - שגרמו למנהל הנתבעת להאמין, בזמן אמת, כי התובע גרם נזק לנתבעת, בשל פתיחת עסק פרטי בכפרו, במקביל לעבודתו בנתבעת, על אף שלא הוכח בפנינו קשר סיבתי בין הדברים - יש לשלם את הסכומים המצטברים הנ"ל בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, כ חוק, החל מיום סיום יחסי העבודה - 7.11.2011 - ועד לתשלום המלא בפועל.

בנוסף, זכאי תובע לתשלום חלף אי הפרשה מלאה לפנסיה - בסך 5,648 ₪ ; אותו יש לשלם בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, כחוק, החל מאמצע תקופת ההעסקה - 1.3.2009 - ועד לתשלום המלא בפועל.
ככל שצבורים כספים על שם התובע בחברת הביטוח "כלל" או בקרן פנסיה אחרת - ניתן להחזיר את הסכום הצבור על חשבון "פיצוי פיטורים" לידי הנתבעת, בכפוף לכללי הקרן ולאחר ביצוע פסק-דין זה ; אם יש תשלומים הצבורים על שם התובע ברכיב "תגמולים" (עובד ומעסיק), יש למסור בידו מכתב שיחרור, בתוך 30 יום, וניתן לנכות מהסכום שנפסק לעיל , החלף ההפרשה הפנסיונית, את הפרשות המעסיק, בלבד.

בהתחשב בתוצאה - כל צד ישא בהוצאותיו . זכות ערעור לבית-הדין הארצי לעבודה, בירושלים, תוך 30 ימים מיום קבלת פסק-הדין.

בשולי הדברים נוסיף התנצלות - על מועד מתן פסק-הדין; ההכרעה התעכבה, בין היתר, בשל הנחיה להקדים טיפול בתיקים דחופים יותר, מטעמים שונים, על אף שהסיכומים בהם הוגשו לאחר הסיכומים כאן.

ניתן היום, ‏‏‏04/08/2015 (‏י"ט אב תשע"ה), בהעדר הצדדים, וישלח אליהם בדואר רשום .

מרדכי רון
נציג עובדים

דלית גילה - שופטת
אב"ד

עלי מאיר
נציג מעסיקים