הדפסה

חשן נ' עירית תל-אביב-יפו ואח'

בפני
כבוד ה שופטת שרון גלר

התובע

יצחק חשן, עו"ד

נגד

הנתבעות

  1. עירית תל-אביב-יפו
  2. ל. מרינה גורדון בע"מ
  3. חברת מוסדות חינוך תרבות ושיקום שכונות

החלטה

כללי

לפני בקשה לאישור התובענה כתובענה ייצוגית שעניינה הטלת חובת התשלום של חניית נכים בחניון כיכר אתרים בתל אביב על כתפי המשיבות, ובמסגרתה מתבקש בית המשפט לקבוע את הקבוצה שבשמה תנוהל התובענה וכן לקבוע, כי המבקש יהא גם התובע המייצג בתובענה הייצוגית, והכל כפי שיפורט להלן.

ההדגשות בציטוטים לאורך פסק הדין הוספו על ידי הח"מ.

רקע עובדתי

המבקש הינו עורך דין במקצועו ומי שמוכר על ידי המוסד לביטוח לאומי כנכה בשיעור של 100% לצמיתות.

המשיבה 1 הינה עיריית תל אביב יפו ומי שמחזיקה ומפעילה את בריכת גורדון, המרינה, הטיילת, חופי הים, וכן את כיכר אתרים הממוקם בסמיכות והחניון המצוי בו המשמש את הבאים למתחמי הפנאי הסמוכים (להלן: "חניון הכיכר").

המשיבה 2 הינה חברה הפרטית המחזיקה ומפעילה את בית הקפה "לנדוור מרינה ביסטרו". יצוין כבר עתה, כי משיבה זו בחרה שלא להשיב לבקשה ואף לא התייצבה לדיונים אשר התקיימו בהליך זה.

המשיבה 3 הינה חברה פרטית המחזיקה ומפעילה את בריכת גורדון.

ביום 12.9.11 הגיע המבקש לחניון ברכבו, כאשר לחלונו הקדמי מוצמד תג חניה לנכה הרשום על שמו. המבקש פנה הן לקפה לנדוור והן לבריכת גורדון ושאל את האחראים שם האם הוא זכאי לפטור מדמי החניה בהיותו נכה. משנענה בשלילה, שילם סך של 16 ₪ עבור החנייה.

לטענת המבקש, בהתאם לקבוע בחוק חניה לנכים, תשנ"ד-1993 (להלן: "חוק חניה לנכים"), מחויבות המשיבות לספק חניה חינם לבעלי תג נכה, ובאם אין באפשרותן לעשות כן, הרי שעליהן לשאת בתשלום דמי החניה עבורם.

מכאן הבקשה לאישור התובענה כייצוגית בה מבקש המבקש לשמש כתובע המייצג את ציבור בעלי תג נכה אשר אינם נעזרים בכיסא גלגלים, הנחשבים ל"אדם עם מוגבלות" כהגדרתו בסעיף 5 לחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות, ואשר עשו שימוש בחניון כיכר אתרים מיום 17.2.06 ועד למועד הגשת הבקשה דנן, לרבות המבקש בעצמו (להלן: "חברי הקבוצה").

טענות המבקש

לטענת המבקש, הוא נוהג להחנות את רכבו בחניון הכיכר פעמים רבות, כאשר בכל אותן הזדמנויות הוא נאלץ לשאת בתשלום דמי החניה הנדרשים. הגם שבביקוריו במהלך השנים האחרונות שילם דמי חניה מעל לסך של 100 ₪, העריך המבקש את תביעתו האישית בסך של 100 ₪.

לטענתו, אין חולק, כי "בעל תג נכה" תלוי ברכבו לצורך התניידות. לטענתו, בחוק חניה לנכים הוגדרו התנאים המזכים אדם בתג נכה אשר משותף לכלל התנאים הנ"ל הינו שהם כולם מגדירים אדם נכה כאדם התלוי ברכבו לצורך התניידות אשר אינו יכול לעשות שימוש בתחבורה ציבורית או באמצעי הגעה חלופיים אחרים, כגון הליכה ברגל או רכיבה על אופניים.

מאחר ובעל תג נכה תלוי ברכבו לצורך התניידות, הרי שהוא אינו יכול להחנות את רכבו במרחק רב מיעדו הסופי, ואף חניה במרחק העולה על עשרות מטרים ממקום יעדו, מהווה עבורו מחסום נגישות ממשי. משכך, ובהתאם לקבוע בחוק חניה לנכים, המשיבות מחויבות לספק חניה חינם לבעלי תג נכה.

לטענת המבקש, בחינה של מתחם כיכר אתרים וסביבתו מלמדת, כי הגישה הנגישה היחידה לחברי הקבוצה למתחמי הפנאי הסמוכים הינה באמצעות חניה בחניון הכיכר והתחבורה הציבורית אינה מהווה אפשרות נגישה עבורם. גם חניה ברחובות ובחניונים הסמוכים אינה מהווה אפשרות גישה נגישה עבור חברי הקבוצה מאחר ואף חניות אלו מרוחקות ממתחמי הפנאי הסמוכים לכיכר אתרים. ההגעה ממקום החניה הקרוב ביותר למתחמי הפנאי הסמוכים אף דורשת מעבר במכשולים שאינם עבירים לנכים כגון מדרגות, גדרות ומחסומים.

באשר לאחריות המשיבות טען המבקש, כי מכיוון שחברי הקבוצה חייבים להחנות בחניון הכיכר בכדי להגיע למתחמי הפנאי הסמוכים, הרי שבהתאם לאמור בסעיף 4ב' לחוק חניה לנכים, על כל אחת מהמשיבות מוטלת החובה לשאת בהוצאות חנייתם של חברי הקבוצה, לרבות המבקש, אשר הגיעו למקומות הציבוריים שבשליטתן ובהחזקתן. בהקשר זה טען המבקש, כי הימנעות המשיבות מנשיאה בתשלום בגין חניית המבקש וכלל חברי הקבוצה בחניון הכיכר אף מהווה הפרת חובה חקוקה לפי סעיף 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש].

באשר לאחריותה של המשיבה 1 טען המבקש, כי מאחר ועיריית תל אביב מהווה רשות ציבורית, הרי שככזו מוטלת עליה חובה מוגברת לדאוג ליכולתם של חברי הקבוצה ליהנות מהמקומות הציבוריים שהיא מפעילה.

המשיבות מהוות "עוסק" כהגדרתו בסעיף 1 לחוק הגנת הצרכן, תשמ"א-1981, ומשכך, קמה לו עילת תביעה מכוח סעיף 1 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות ומכוח סעיף 4ב' לחוק חניה לנכים המקיימת את הוראות חוק תובענות ייצוגיות לגבי עילת התביעה האישית הנדרשת.

מאחר ועל המשיבות לשאת בתשלום החנייה של חברי הקבוצה, הרי שהימנעותן מלעשות כן עולה לכדי עשיית עושר ולא במשפט, באשר חברי הקבוצה נאלצו לשאת בתשלום דמי החניה במקום המשיבות. לכן, על המשיבות מוטלת אף החובה להשיב לו וליתר חברי הקבוצה את הסכומים ששילמו בגין חניה בחניון הכיכר.

במישור הנזק טען המבקש, כי משהמשיבות אינן עומדות בחובתן החוקית ואינן נושאות בתשלום דמי החניה של חברי הקבוצה, נגרם לחברי הקבוצה נזק של חיסרון כיס בגובה סך כל התשלומים בהם נאלצו לשאת בגין חניה בחניון הכיכר.

המבקש טען, כי הינו בעל עילת תביעה בהתאם לסעיף 3(א) לחוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו- 2006 (להלן: "חוק תובענות ייצוגיות"), וכי מדובר בתביעה המעוררת שאלות מהותיות המשותפות לכלל חברי הקבוצה אשר סביר כי תוכרענה לטובתם, ומשכך הוא רשאי להגיש בקשה לאישור תובענה ייצוגית בשמם. תובענה ייצוגית אף הינה הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות העניין, באשר סכום התביעה של כל אחד מחברי הקבוצה הינו נמוך מידי בכדי להגיש תביעה עצמאית. אישור הבקשה ישלח מסר לכלל בעלי המקומות הציבוריים בדבר חובתם לשמור על זכויות ציבור האנשים עם מוגבלויות. באשר להתאמתו כמבקש בשם כלל חברי הקבוצה טען המבקש, כי מאחר והוא הוכר על ידי המוסד לביטוח לאומי כנכה בשיעור של 100% לצמיתות ונוכח היותו עורך דין במקצועו בעל ניסיון של שנים בבתי המשפט לרבות בניהול תובענות ייצוגיות, הרי שעניינם של חברי הקבוצה ינוהל על ידו בדרך מקצועית והולמת ובתום לב.

טענות המשיבות 1 ו- 3

המשיבות 1 ו- 3 טענו, כי התובענה שהגיש המבקש אינה עומדת בתנאים אשר נקבעו בחוק לאישור תובענה כייצוגית.

לטענתן, מאחר והסעד המבוקש הינו לחייבן להשיב לחברי הקבוצה את הסכומים אשר נגבו בגין חניה בחניון הכיכר, ומאחר והן לא גבו דמי חניה בעצמן, הרי שממילא אינן יכולות להשיבם, ודין הבקשה לסעד ההשבה להידחות.

כן טענו המשיבות 1 ו- 3, כי התובענה אינה בגדר התביעות המנויות בסעיפים 3, 8 לחוק תובענות ייצוגיות, כיוון שחוק חניה לנכים אינו נכלל בגדר החוקים המפורטים בתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות, ומכיוון שלא נקבע בהוראת חוק מפורשת, כי ניתן להגיש תובענה ייצוגית בעניין פטור מתשלום במקום ציבורי כמפורט בסעיף 4ב לחוק חניה לנכים, והמבקש לא ציין הוראת חוק רלוונטית.

בהקשר זה טענה המשיבה 1, כי שתי עילות התביעה עליהן מושתתת הבקשה הינן הפרת חובה חקוקה אשר נקבעה בחוק חניה לנכים ועשיית עושר ולא במשפט נוכח אותה הפרה נטענת, וכי עילות אלו אינן נכללות בגדר התביעות אשר ניתן להגיש בהן תובענה ייצוגית, המפורטות בתוספת השנייה לחוק תובעות ייצוגיות.

כן טענו המשיבות 1 ו- 3 בהקשר זה, כי התובענה דנן אינה באה בגדר התובענות המפורטות בסעיף 9 בתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות שעניינן שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות לרבות הוראות בעניין נגישות.

באשר להוראת הפטור הקבועה בסעיף 4ב' לחוק חניה לנכים טענה המשיבה 1, כי עצם עיגונה של הזכות לנגישות בחקיקה מהווה ביטוי למחויבותה של המדינה לאוכלוסיית האנשים עם מוגבלויות, ואולם מחויבות זו אינה כוללת הטלת אחריות בלתי מוגבלת ובלתי מסויגת על המשיבה 1 לאפשר לכלל אזרחי המדינה, ובהם אנשים עם מוגבלויות, ליהנות, במידה שווה, מאותם שירותים ואתרי בילוי ופנאי שמהם נהנה הציבור כולו, לרבות על ידי נשיאה בתשלום דמי החניה של כל אדם עם מוגבלות המבקש לחנות בחניות לצורך בילוי באחד ממקומות הבילוי והפנאי שבקרבתו, על דרך של החלת הוראת הפטור. לטענתה, היא אינה המחזיקה והמפעילה של המקומות הציבוריים וממילא לא חלה עליה הוראת הפטור.

בהקשר זה טענה המשיבה 1, כי חובותיה וסמכויותיה מפורטות בפרק שנים עשר לפקודת העיריות ואינן כוללות חובה לאפשר לכלל אזרחי המדינה ליהנות מהשירותים ומאתרי הבילוי והפנאי שבתחומה ללא תשלום, לרבות ללא תשלום דמי חניה, ובמיוחד כאשר עסקינן בשירותים ובאתרי בילוי פנאי שהיא אינה הבעלים, המחזיק או המפעיל שלהם. לטענתה, אף אם נניח, כי כל הנכים החונים בחניון הכיכר שמים פניהם בהכרח למתחמי הפנאי הסמוכים, הרי שאין בכך כדי להטיל עליה את חובת הנשיאה בתשלום דמי החניה שלהם, באשר מתחמים אלה כוללים את הבריכה, בתי הקפה, בתי אוכל ועוד, עסקים אשר אינם מוחזקים או מופעלים על ידה.

אף המשיבה 3 טענה בעניין זה, כי אינה חייבת לשאת בהוצאות החניה של חברי הקבוצה אשר אינם קשורים לבריכת גורדון, וכי בנסיבות המקרה דנן המבקש לא פירט ולא הוכיח את כמות הפעמים בהם החנה את רכבו בחניון הכיכר לשם ביקורו בבריכה דווקא.

לטענת המשיבות 1 ו- 3, עצם עשיית שימוש בחניון הכיכר על ידי אנשים נכים אינו מלמד על כך שנסיבות החניה מטילות חובה כלשהיא עליהן לשאת בתשלום דמי החניה בגין אותו שימוש בחניה בחניון אשר אינו מוחזק או מופעל על ידי מי מהן.

לטענת המשיבה 1, המבקש ציין אמנם, כי הוא נוהג להחנות את רכבו בחניון הכיכר בעת שהוא מגיע לשחות בים, ואולם מעצם פירוט הנסיבות בהם חנה המבקש את רכבו בחניון הכיכר, קרי אף לשם הגעתו למקומות המופעלים על ידי המשיבות 2-3 נראה, כי עיקר דמי החניה שולמו על ידו בעת החניה לשם צרכים אלה. משכך טענה המשיבה 1, כי אין באפשרותה להתייחס בצורה פרטנית ועניינית לטענות הנוגעות לתשלום דמי החניה עבור חניה בחניון הכיכר לשם ביקור בטיילת או בחופי הרחצה הסמוכים לחניון הכיכר.

המשיבה 3 אף טענה בהקשר זה, כי לבריכת גורדון קיימות מספר גישות, וכי חניון הכיכר אינו מהווה גישה יחידה למקום, וכי קיימת אפשרות להחנות את הרכב ברחוב הממוקם ליד הבריכה וללא תשלום. לטענתה, היא אינה חייבת לשאת בהוצאות החניה של המבקש בחניון הכיכר כאשר קיימת אפשרות לחניה בחניות המיועדות לנכים.

כן טענה המשיבה 1, כי היא מהווה רשות ציבורית ולא "עוסק" כהגדרתו בחוק הגנת הצרכן, וכי בינה לבין האנשים הנכים הבאים למקומות הציבורים לא מתקיימים יחסים שהם בגדר "עסקה" כהגדרתם בחוק הגנת הצרכן. המשיבה 3 טענה בהקשר זה, כי בריכת גורדון מנוהלת ומופעלת על ידי עובדי המשיבה 1, תוך שהיא מעניקה למשיבה 1 שירותי הפעלה של הבריכה בלבד.

אף המשיבה 3 טענה, כי היא אינה גובה דמי חניה ומשכך אינה מהווה "עוסק" כהגדרתו בחוק הגנת הצרכן.

המשיבה 1 טענה עוד, כי מאחר ואינה חייבת לשאת בתשלום דמי החניה המשולמים על ידי נכים המגיעים למקומות הציבוריים, הרי שממילא אין לראות בה כמי שקיבלה נכס, שירות או טובת הנאה אחרת שלא על פי זכות שבדין מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט.

המשיבות 1 ו- 3 טענו, כי המבקש עתר בבקשתו להשבת סכומים אשר שולמו כדמי חניה על ידי אנשים שונים, בנסיבות שונות, כך שנדרש בירור עובדתי נפרד, ביחס לכל אחד מחברי הקבוצה, אשר אינו פוטר את התובעים הפוטנציאליים מהצורך להתייחס באופן פרטני ונפרד לתשלום דמי החניה הרלבנטי לכל אחד מהם. משכך, אף מטעם זה אין מדובר בתובענה הראויה להתברר כתובענה ייצוגית. נוכח היעדר הומוגניות בכל הנוגע לחניית אנשים נכים בחניות הכיכר לצורך גישה למקומות הציבוריים וקיומן של תתי קבוצות בהתאם למקום הציבורי שאליו פנה כל אדם נכה ולזהות המחזיק והמפעיל אל אותו מקום, הרי שלא ניתן להכלילן בקבוצה אחת.

המשיבה 1 אף טענה, כי המבקש אף אינו עונה על מרכיב תום הלב הנדרש.

דיון והכרעה

התנאים לאישור תובענה כייצוגית קבועים בחוק תובענות ייצוגיות. מטרתם של תנאים אלה היא ליצור הבחנה בין תובענות הראויות להתברר כייצוגיות, לבין תובענות אשר עלולות להסב נזק לקבוצה המיוצגת, לנתבעים או לציבור בכללותו. בסעיף 3 לחוק תובענות ייצוגיות נקבע, כי "לא תוגש תובענה ייצוגית אלא בתביעה כמפורט בתוספת השנייה או בעניין שנקבע בהוראת חוק מפורשת כי ניתן להגיש בו תובענה ייצוגית".

כאמור, אחת מטענות המשיבה 1 בעניין זה הינה, כי התובענה אשר מבוקש כי תתברר כתובענה ייצוגית אינה נכללת בגדר התביעות המנויות בסעיף 3 לחוק תובענות ייצוגיות, מכיוון שחוק חניה לנכים אינו נכלל בגדר החוקים המפורטים בתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות, ומכיוון שלא נקבע בהוראת חוק מפורשת, כי ניתן להגיש תובענה ייצוגית בעניין זה. מנגד טען המבקש, כי עניין זה נכלל בסעיף 1 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות במסגרתו נקבע, כי בנסיבות המקרה דנן מדובר בתביעה נגד "עוסק", כהגדרתו בחוק הגנת הצרכן, בקשר לעניין שבינו לבין לקוח, בין אם התקשרו בעסקה ובין אם לאו.

אין חולק, כי חוק חניה לנכים אינו מנוי בתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות והוא אף אינו קובע כי ניתן להגיש תובענה ייצוגית בגין הפרתו. בסעיף 1 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות אכן נקבע, כי "תביעה נגד עוסק, כהגדרתו בחוק הגנת הצרכן, בקשר לענין שבינו לבין לקוח, בין אם התקשרו בעסקה ובין אם לאו" הינה תביעה שניתן להגיש בה בקשה לאישור תובענה ייצוגית. בסעיף 1 לחוק הגנת הצרכן נקבע, כי "עוסק" הינו " מי שמוכר נכס או נותן שירות דרך עיסוק, כולל יצרן". קרי, אין צורך כי תהא התקשרות בעסקה בין המבקש למשיבות על מנת שתהא למבקש עילת תביעה בגינה ניתן להגיש תובענה לפי הוראות חוק תובענות ייצוגיות.

המשיבה 1 הינה כאמור עיריית תל אביב. בסעיף 1 לחוק הפרשנות, תשמ"א-1981 נקבע, כי עירייה
הינה רשות מקומית: "רשות מקומית" - עיריה, מועצה מקומית, ועד מקומי או איגוד ערים". אכן, בעניין זה טען המבקש, כי הואיל והמשיבה 1 מעניקה שירותים, הרי שיש לראות בה כמי שמעניקה שירות לתושביה בהתאם לחוק הגנת הצרכן. ואולם, אין בידי לקבל את עמדת המבקש בעניין זה. הרשויות המקומיות הינן חלק מהמנהל הציבורי אשר נועדו לשרת את הציבור. הן אינן מוכרות נכס או נותנות שירות דרך עיסוק, ומשכך לא ניתן לומר ביחס אליהן, כי הן מהוות עוסק כהגדרתו בחוק הגנת הצרכן.

בת"צ (מחוזי מרכז) 35233-01-12 קרואני נ' המוסד לביטוח לאומי [פורסם במאגרים המשפטיים] נעתר כב' השופט גרוסקופף לבקשת המוסד לביטוח לאומי לדחות את בקשת האישור על הסף מן הטעם שעילת התביעה עליה מתבססת בקשת האישור איננה נופלת לאף אחת מהחלופות הקבועות בתוספת השנייה של חוק תובענות ייצוגיות (עניינים בגינם ניתן להגיש תובענה ייצוגית). ביחס למוסד לביטוח לאומי נקבע, כי אנשים המגיעים למוסד לביטוח לאומי, אינם מגיעים אליו בכובעו כעוסק, אלא על מנת לממש את זכאותם מכוח חוק. בענייננו, המשיבה 1 מעניקה אמנם שירותים לתושביה, ואולם היא עושה זאת נוכח היותה עוסקת בפעילות ציבורית-שלטונית.

הגם שהדברים שונים ביחס למשיבות 2-3 אשר עונות על ההגדרה של המונח עוסק כהגדרתו בחוק הגנת הצרכן, הרי שנוכח צירופה של המשיבה 1 לבקשה לאישור התובענה כייצוגית, הרי שלא ניתן לאשרה בנוסחה הנוכחי.

מעבר לכך, וכמבואר להלן, אני אף סבורה, כי בנסיבות המקרה דנן, אין מדובר בתובענה אשר מתאימה להתברר כתובענה כייצוגית.

בסעיף 8(א) לחוק תובענות ייצוגיות נקבעו הכללים לאישור תובענה ייצוגית על ידי בית המשפט כדלקמן:

"בית המשפט רשאי לאשר תובענה ייצוגית, אם מצא שהתקיימו כל אלה:

(1) התובענה מעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה, ויש אפשרות סבירה שהן יוכרעו בתובענה לטובת הקבוצה;
(2) תובענה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות הענין;
(3) קיים יסוד סביר להניח כי ענינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בדרך הולמת; הנתבע לא רשאי לערער או לבקש לערער על החלטה בענין זה;
(4) קיים יסוד סביר להניח כי ענינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בתום לב."

התנאים לאישור תובענה כייצוגית המנויים בסעיף 8(א) לחוק תובענות ייצוגיות הינם תנאים מצטברים. לכן די בכך שאחד מהם לא מתקיים כדי לדחות בקשה לאישור תובענה כייצוגית.

באשר לקיומה של אפשרות סבירה כי השאלות המהותיות בתובענה יוכרעו לטובת הקבוצה – על פי ההלכה הפסוקה, על המבקש להניח כבר בבקשת האישור תשתית מתאימה להוכחת עילות התביעה, הן מבחינה משפטית והן מבחינה ראייתית. בית המשפט נדרש לבחון אם על סמך תשתית זאת יש סיכוי סביר להכרעה בתובענה לטובת הקבוצה [ראו למשל: רע"א 729/04 מדינת ישראל נ' קו מחשבה בע"מ [פורסם במאגרים המשפטיים].

ברע"א 3489/09 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' חברת ציפוי מתכות עמק זבולון בע"מ [פורסם במאגרים המשפטיים] נקבע, כי על מי שמבקש להיות תובע מייצג להרים נטל ראשוני משמעותי ולהעמיד תשתית ראייתית ראויה לכאורה לביסוס עילתו. על התובע המייצג לעשות כן באופן שניתן יהיה לקבוע כי קיימת אפשרות סבירה להכרעה לטובת הקבוצה, שאם לא כן אין לאפשר את ניהול התובענה כייצוגית.

אני סבורה כי במקרה דנן, הגם שהסוגיה המשפטית שמעוררות הבקשה אמנם משותפת לכלל חברי הקבוצה, הרי שאין מדובר בשאלות של עובדה הנוגעות לכלל חברי הקבוצה, ובעניין זה מקובלת עלי טענת המשיבה 1 לפיה מדובר בנסיבות הטעונות בירור עובדתי ביחס לכל אחד מחברי הקבוצה באשר לנסיבות בהן ביקשו להחנות את רכבם בחניון הכיכר ותשלום דמי החניה הרלבנטי ביחס לכל אחד מהם. משכך, ובהתאם להלכה הפסוקה לפיה כאשר בירורה של התובענה דורש בירור עובדתי ומשפטי נפרד לגבי כל אחד מחברי הקבוצה, הרי שאין מקום לאשרה (בש"א 2448/07 רדיד נ' מועצה מקומית פרדס חנה, פורסם במאגרים המשפטיים).

מסקנה זו אף נלמדת מטענתו של המבקש, לפיה חניון הכיכר מצוי אף בסמיכות לבתי המלון קרלטון ומרינה. אכן, ביחס אליהם טען המבקש, כי מדובר בבתי מלון המפעילים מתחמי חנייה המיועדים לנכים בצמוד לכניסה אליהם ואולם אני סבורה, כי לא די בטיעון כללי זה לפיו אורחי בתי המלון הנכים מחנים את רכבם בחניות בתי המלון כדי להוכיח, כי אורחים אלו לא עשו שימוש בחניון הכיכר. אני סבורה, כי לו היה אפילו אורח נכה אחד אשר ביקר בבתי מלון אלו תוך שהחנה את רכבו בחניון הכיכר כדי לשמוט את הקרקע בדבר אחריותן של המשיבות לשאת בתשלום דמי החניה עבור אותו אורח, וכיצד ניתן יהיה להבדיל בין חברי הקבוצה אשר ביקשו ליהנות משירותי המשיבות אל מול חברי הקבוצה אשר ביקשו לבקר בבתי המלון הסמוכים?

יצוין, כי טענתו זו של המבקש בעניין זה אף סותרת את חוות דעתו של המומחה שפירא אשר הוגשה מטעמו בה ציין שפירא, כי במפלס הכניסה לבתי המלון ישנם אזורי חניה המיועדים לאורחיהם, אולם לדבריו, הם כולם חסומים ואינם זמינים לציבור הרחב, חלקם מהווים אזור עצירה ולא חניה, אין סימון חניות נכים לציבור הרחב ובבתי המלון שסקר – גם לא לבאי בתי המלון, ומשכך החניות אינן זמינות אף לנכים בעלי תג חניה לנכה. בהמשך ציין המומחה שפירא, כי אף בתי המלון אינם בעלי חניה משל עצמם ונסמכים על חניון הכיכר.

מעבר לכך מתעוררת שאלה נוספת – כיצד ניתן להבחין בין חברי הקבוצה אשר ביקשו ליהנות משירותיהן של כל אחת מהמשיבות? שהרי המשיבות הינן גופים נפרדים שאינם קשורים זה לזה ולא ניתן להטיל אחריות של משיבה אחת על יתר המשיבות.

סוגיה זו נדונה בת"צ 51608-12-11 סמסון נ' מרכז הקונגרסים הבינלאומי אי.סי.סי ירושלים – בנייני האומה בע"מ. בהליך זה נקבע על ידי כב' השופטת בזק רפפורט, כי קיימות אומנם שאלות מהותיות של עובדה ומשפט המשותפות לכל חברי הקבוצה בדבר יישום הוראות חוק חניה לנכים בחניון בנייני האומה בירושלים, ואולם כב' השופטת עמדה בפסק דינה על הקושי הקיים עת מדובר בחניון אשר משמש אף כחניון למטרות אחרות אשר אינן מזכאות בפטור, כדלקמן: "אשר לתיקון מה שנעשה בעבר – פיצוי כספי ישיר של אלו שנגבו מהם דמי חניה בעבר, שלא כדין, מעורר, מטבע הדברים, קושי מעשי ניכר. הדעת נותנת כי תיעוד מתאים איננו קיים אצל המיוצגים ברוב רובם של המקרים, וברי כי תיעוד כזה גם איננו קיים אצל הנתבעת. יתר על כן, כפי שמוזכר בבקשה, מדובר בחניון אשר משמש לא רק לצורך חניה בקשר עם אירוע בבניין של הנתבעת הסמוך לחניון, אלא לצורך חניה למטרות אחרות, שאיננה מזכה בפטור מתשלום".

במאמר מוסגר יצוין, כי במקרה הנ"ל, הצדדים הגיעו להסכם פשרה אשר אושר על ידי בית המשפט בהחלטתו, הסכם לפיו המשיבה התחייבה להימנע מגביית דמי חניה בגין חניה בחניון בנייני האומה ללא הבחנה בין מצב בו מבקשים להחנות את הרכב בקשר עם אירוע שמתקיים בבניין הסמוך לבין חניה למטרות אחרות (ראה עמ' 3-4 לפסק הדין).

אני ערה לכך, כי השאלה המשפטית המתעוררת בתובענה אשר מבוקש לאשרה כייצוגית בנסיבות המקרה דנן, הינה אחידה, ואני אף ערה לכך שסביר להניח כי רוב חברי הקבוצה לא יעמדו על זכותם בהתאם להוראת סעיף 4ב לחוק חניה לנכים, ולא יגישו תובענות אישיות, במיוחד משעה שנזקו של כל אחד מחברי הקבוצה הוא קטן, ואולם, מהטעמים לעיל ולהלן אני סבורה כי לא די בכך בכדי להצדיק העתרות לבקשה דנן.

באשר לשאלת קיומה של אפשרות סבירה בעניין סיכויי התובענה, הרי שבסעיף 4ב' לחוק חניה לנכים נקבעה סוגיית פטור מתשלום בעד חניה במקום ציבורי. בהתאם להסדר חוקי זה, על מנת שאדם עם מוגבלות יהא זכאי לכך שהמפעיל או המחזיק במקום הציבורי ישלמו בעד החניה, עליו לעמוד בשלושה תנאים: היות המקום עונה להגדרת "מקום ציבורי"; קיומה של חניה בתשלום במקום הציבורי; היות הגישה הנגישה היחידה למקום הציבורי דרך חניה בתשלום במקום ציבורי.

סעיף 4ב' לחוק חניה לנכים מפנה בהגדרת "מקום ציבורי" לפרק ה'1 בחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות. "מקום ציבורי" מוגדר בסעיף 19ז של חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות. בתוספת הראשונה של חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, מנויים מקומות רבים המוגדרים כ"מקום ציבורי". בפרט 3 לתוספת נקבע, כי "אולם ספורט או מיתקן ספורט, בריכת שחיה, חוף רחצה, מקום מרפא, או כל מקום להתעמלות ולפנאי" מהווים מקום ציבורי. בפרט 17 של התוספת, נקבע, כי גם "מסעדה, בית קפה, בר או כל מקום שמגישים בו מזון ומשקאות" הם בגדר "מקום ציבורי". משכך, יש להניח כי היעדים אליהם מבקשים המבקש וחברי הקבוצה להגיע בנסיבות המקרה דנן הינם "מקום ציבורי". אף אין חולק, כי מדובר בחניון בתשלום. באשר לתנאי השלישי לעניין גישה יחידה למקום הציבורי דרך החניה בתשלום, הוגשה חוות דעתו של המומחה שפירא, שם ציין את נחיצות החניה בחניון הכיכר לאדם נכה בנסיבות אך תוך שציין, כי ברחובות בן גוריון והרחובות הנושקים לו בסמוך לכיכר יש סימון חניות בכחול-לבן, וכי בשד' בן גוריון ישנן חניות בודדות לנכים. עם זאת, המומחה שפירא ציין ביחס למקומות חניה סמוכים יחסית אלו, כי קשה, עד בלתי אפשרי, למצוא חניה פנויה באזור זה. מכאן, שאין לשלול על פניו התקיימות תנאי זה הנוגע לסיכויי התביעה, אך נוכח הטעמים שפורטו לעיל באשר לאי התאמת התובענה להתברר כייצוגית, במתכונת הנוכחית, אין בכך כדי להועיל למבקש.

בשולי החלטה זו יוזכר, כי המבקש אף טען כאמור לעילה של עשיית עושר ולא במשפט. ואולם, איני סבורה, כי ביסס עילה זו בבקשתו, בעיקר כנגד המשיבה 3 אשר כלל אינה גובה את דמי החניה.
סיכום

נוכח האמור לעיל, תוצאת ההליך הינה, כי הבקשה נדחית, ביחס לכל המשיבות.

המבקש יישא בהוצאות המשיבות 1 ו- 3 בגין הבקשה וכן בשכ"ט עו"ד בסך כולל של 7,000 ₪ . סכום זה יחולק בחלקים שווים בין משיבות אלו.

המזכירות תשלח ההחלטה לב"כ הצדדים ו תסגור את התיק.

ניתנה היום, י"ג תמוז תשע"ה, 30 יוני 2015, בהעדר הצדדים.