הדפסה

חסנה נ' עבדאללה אברהים(המנוח) ואח'

לפני :
השופט יעקב שפסר

המבקשת:

שחאדה (סעד) חסנה
ע"י ב"כ עו"ד יובל פלדה ועו"ד שרית מזור

נגד

המשיבים:

1.עבד אל לטיף עבדאללה אברהים (המנוח)
2.חוסני פדילה
3.פדילה אחסאן
4.מחמד פדילה
משיב 4 ע"י ב"כ עו"ד סאיד קאסם
5.פאלח סמארה
6.חסן עמארה
7.עבד אל רחמאן סמארה
8.עבד אלטיף עבד אלחלים פדילי
9.סלים פדילה
10.סמיר פדילה
11.מוזירה פדילה
12.סמירה פדילה
13.מוניר פדילה
14.זוהיר פדילה

החלטה

בקשה למתן צו למניעת חסימת המבקשת והבאים מטעמה, לעבור בדרך מעבר נושא המחלוקת המובילה לביתה, במקרקעין הידועים כגוש 7781 חלקה 68 בישוב טירה, או להפריע למעברם באופן כלשהו. באופן פורמלי הוגדרה אמנם הבקשה כמתן סעד הצהרתי זמני לפיו למבקשת זיקת הנאה במקרקעין ו/או זכות מעבר ו/או זכות דרך בכביש הגישה, ואולם במהותה מדובר בבקשה לסעד זמני למניעת חסימתה או הפרעה למעברה, וכך נדונה היא לפני במעמד הצדדים – המבקשת מצד אחד והמשיב 4 מצד שני (להלן: "המבקשת" ו"המשיב" בהתאמה) .
רקע הבקשה הינו תובענה שהוגשה בדרך המרצת פתיחה ולפיה מבוקשת הצהרה כי למבקשת זיקת הנאה ו/או זכות מעבר בדרך המתוארת, וחסימת דרך זו על ידי המשיב 4 ע"י הצבת שער בו, מהווה הסגת גבול, פגיעה בזכויותיה הקנייניות של המבקשת כמו גם בניה בלתי חוקית מטעמו של המשיב בניגוד לחוק התכנון והבניה תשכ"ה-1965. על כן מבוקשת הצהרה בדבר זכויותיה של המבקשת, מניעת המשיב מפעולותיו וקביעת אחריותו לכל נזקי המבקשת.
הצדדים הינם שכנים, ובעלי זכויות בחלקה הנ"ל. למבקשת זכויות במגרש 3 בחלקה, ולמשיב זכויות במגרש 2. בתי מגוריהם של הצדדים במגרשים הנ"ל צמודים זל"ז. יתר המשיבים הינם בעלי הזכויות במגרשים 1 ו-4.
בסמוך להגשת הבקשה, הציב המשיב באופן חד צדדי ובבניה בלתי חוקית, שער על דרך הגישה לביתה של המבקשת החוסם לחלוטין את דרכה באופן שאינו מאפשר מעבר. בכדי להכנס לביתה, צריכה איפוא המבקשת לעבור דרך השער החוסם שהציב המשיב.
לטענת המבקשת בדרך האמורה קיימת זיקת הנאה לטובת המקרקעין שבבעלותה, בה המבקשת עושה שימוש לטענתה מזה כשני עשורים. יצויין כי במקור היו קיימות שתי דרכי גישה לחלקה – דרומית וצפונית, ואולם מזה שנים רבות, נחסמה הדרך הצפונית על ידי בניה נוספת של בעלי המקרקעין (לא ע"י המבקשת), ולצורך כך הוסכם בין כלל בעלי הזכויות כי יעשו שימוש בדרך הדרומית, היא הדרך שבמחלוקת.
פלישתו של המשיב לשטח ולשביל הגישה והצבת המחסום בו, פוגעת בבעלי הנכסים שלאחר המחסום ובכללם המבקשת, מסבה לה נזקים כבדים ומהווה הסגת גבול על כל המשתמע מכך.
הרקע למעשיו של המשיב הוא, כך טוענת המבקשת, נסיון להפעלת לחץ בלתי הוגן במסגרתו מעוניין המשיב לרכוש את ביתה של המבקשת – שהיא אלמנה, והצהיר בפניה כי ימרר את חייה עד שיכפה עליה מכירת ביתה ורכישתו על ידו, וכי יכשיל כל מכירת הבית לצד ג' שהוא.
תמצית טיעוני המשיב היא, כי אין למבקשת כל זכות שהיא, עובדתית או משפטית, ובקשתה מהווה אך נסיון חסר תום לב לפגוע בזכויותיו הקנייניות במקרקעין.
לטענת המשיב, מתגורר הוא בחלקה מזה כ-50 שנה, כשבין קיר ביתו לבין גבולה הדרומי של החלקה קיים רק מרחק של כ – 3 מ', הוא המרחק המתחייב מהוראות חוק התכנון והבניה. המרחק הנ"ל כך טוען המשיב, (שהוא רוחב הדרך נושא המחלוקת), אינו ומעולם לא היה מיועד לשמש כמעבר ו/או דרך והוא מעולם לא הסכים כי ישמש כמעבר או דרך באופן קבוע ופורמלי. המשיב הסכים לאפשר לחלק משכניו זכות מעבר, מתוך חסד, באופן זמני ומתוך רצון לשמור על יחסי שכנות טובה. תחילתה של הסכמה זו, לטענת המשיב היתה לפני כ – 17 שנה, עת הסכים לאפשר מעבר לבני משפחת המנוח, וכן הסכים לכך בנוגע למבקשת ומשפחתה, לפני כ – 14 שנה תוך שהודיע כי אין בכך כדי להפוך לדרך פורמלית.
לטענת המשיב המבקשת לא התגוררה בבית מזה כ – 20 שנה, אלא כ – 14 שנה בלבד, מאז שנת 2001.
המשיב טוען כי הדרך הצפונית היא הדרך הפורמלית המאושרת ועל המבקשת לפנות לרשות המקומית לפתיחתה. לדבריו של המשיב, פנה במהלך השנים לרשות המקומית בטירה בדרישה לפרוץ ולסלול את הדרך הצפונית ואולם לא נענה.
לבסוף טוען המשיב, כי לאחרונה נתגלעו סדקים בקירות ביתו, דבר שעורר את חששו והוברר לו כי מאחר והמדובר בבית בן למעלה מ-50 שנה והבנוי לפי שיטות בניה ישנות, יסודותיו נחלשו ומעבר כלי רכב בצמוד לקירות ויסודות הבית עלול לגרום לערעורם ולקריסת הבית.
7. בפתח הדיון שנערך לפני, ועל רקע העובדה כי המדובר בשכנים, ברי מצרא זל"ז מזה שנים רבות, נעשה על ידי מאמץ להביאם להסדר כלשהו ולו זמני. לצערי לא צלח הדבר ואין מנוס אלא מלהכריע בבקשה שלפני, זאת לאחר שהצדדים ויתרו על חקירות המצהירים.
8. במהלך הדיון העלה ב"כ המשיב טענות מקדמיות בדבר אי ביצוע מסירה כדין, ובדבר הצורך בצירופם והימצאותם של צדדים נוספים. עם זאת הוברר כי המשיב הוא שהציב את המחסום והוא בעל הדין העיקרי שלפני בהיותו אחראי לפעולה האמורה. משהוברר כאמור, לא מצאתי לקבל את הטענות המקדמיות במסגרת הסעד הזמני שלפני, ואלה ידונו, אם וככל שיהיה צורך בדבר, במסגרת התיק העיקרי, בו מתבקשת הצהרה בדבר קביעת הזכויות עצמן. יצויין כי אין מחלוקת בדבר ביצוע המצאה למשיב עצמו, כמו גם היותו אחראי להצבת המחסום, ועל כן, ולצורך הדיון בסעד הזמני, מספקת בשלב זה התייצבותו הוא.
9. לגופו של עניין הציג המשיב תמונות של השער והדרך הנדונה. כן טען שהמדובר בשער חשמלי מהיום הראשון (עמ' 4 ש' 7), טענה שהובררה כבלתי נכונה והמשיב חזר בו ממנה, לאחר שהמבקשת הציגה תמונות מטעמה, לרבות תמונות של התקנת השער החשמלי, אך לפני כשבועיים, לאחר שהוגשה התובענה והבקשה שלצידה ולאחר שניתן על ידי ביום 14.7.15 צו מניעה הזמני במעמד צד אחד.
כן אישר המשיב כי מסר לשכן אחר שָלט לפתיחת השער החשמלי, דבר שמסרב הוא לעשות בעניינה של המבקשת (עמ' 3 ש' 11-12).
עוד אישר המשיב כי בניגוד לשכנים אחרים, אכן לא ניתן להכנס לביתה של המבקשת מהדרך הצפונית, אלא רק מהדרך נושא המחלוקת – הדרך הדרומית. לדבריו הדרך הצפונית איננה חסומה ואולם אישר כי קיימים גדרות משני צידיה, כלומר היא חסומה והוא אף ביקש מהרשות המקומית שתפתח את הגדרות אך הרשות משיקוליה לא עשתה כן (עמ' 6 ש' 10-11).
8. לאחר שעיינתי בחומר שבתיק ושמעתי את טיעוני הצדדים, מצאתי לקבל את הבקשה, וליתן צו זמני כמבוקש.
9. ראשית אסיר מעל דרכי טענה אפשרית לפיה, על רקע הצבת השער, מדובר למעשה בצו עשה להסרת השער, שהנטייה לתתו נדירה יותר ולא בצו מניעה. אין הדבר כך. ראשית, המדובר בצו מניעה למניעת חסימת הדרך ולא להסרת השער עצמו, כשלמשיב קיימת אפשרות להשאיר את השער פתוח או לחלופין, לתת גם בידי המבקשת, כמו שעשה בעניינו של השכן האחר, שלט לפתיחתו. שנית, אין עוד מחלוקת כי התקנת השער בוצעה לאחר שהוגשה התובענה והבקשה, כשאף השער שהיווה יסוד להגשתה, הותקן אך ימים ספורים קודם לכן. על כן, המדובר בהחלט בצו מניעה.
10. כידוע, סעד זמני נועד במהותו לשימור המצב אשר היה קיים עת הוגשה התובענה, וזאת במטרה להימנע ממצב בו בתקופת הביניים – החלה בין הגשת התובענה למועד ההכרעה בה – יתרחש שינוי בנסיבות אשר יוביל לסיכול אפשרות ביצועו של פסק הדין (רע"א 10076/07 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' ICC Industries Lnc, פס' 6 להחלטתה של השופטת ארבל (פורסם בנבו, 28.11.2007):
"מטרתו של הסעד הזמני היא להבטיח שמירה על המצב הקיים ביום הגשת התובענה, העלול להשתנות אם לא יינתן הסעד, באופן שיאפשר מימוש פסק דין לטובת הזוכה הפוטנציאלי."
(ראו גם אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 908-909 (מהדורה 11, 2013) (להלן: " גורן"); דודי שוורץ סדר דין אזרחי 245 (2007); ע"א 732/80 ארנס נ' בית אל זכרון יעקב, פ"ד לח(2) 645, 652 (1984);
במסגרת ההחלטה בדבר מתן הסעדים הזמניים, נשקלים כידוע שלושה שיקולים: סיכויי ההליך (קיומה של עילת תובענה), מאזן הנוחות ושיקולי יושר וצדק (תקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984; פרשת בנק דיסקונט הנ"ל, בפס' 6; ע"א 8415/07 חברת אנ.די סי. יצרני תכשיטים בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ, פס' 7 להחלטתו של השופט מלצר (פורסם בנבו, 24.10.2007); גורן, בעמ' 912-913; 45). בין יסוד מאזן הנוחות ליסוד עילת התובענה מתקיימת זיקה הדוקה, אשר כונתה לא אחת כ"מקבילית הכוחות", לפיה ככל שמאזן הנוחות נוטה יותר לכיוונו של מבקש הסעד, כך מתמתנת הדרישה להוכחת סיכויי ההליך העיקרי, ולהיפך (רע"א 2826/06 שלמה אליהו אחזקות בע"מ נ' ישעיהו לנדאו אחזקות 1993 בע"מ, פס' 3 לפסק דינו של השופט גרוניס (פורסם בנבו, 6.6.2006)).
11. בענייננו אין מחלוקת כי הדרך הדרומית הינה בשלב זה הדרך היחידה האפשרית לביתה של המבקשת. הדרך הצפונית חסומה מזה שנים רבות, שלא בעטיה של המבקשת ולהבדיל מיתר בעלי המגרשים, הדרך היחידה המובילה לביתה היא הדרך שבמחלוקת בלבד.

שנית, אין מחלוקת כי המצב בו עשתה המבקשת שימוש בדרך, בהסכמת המשיב, קיים כבר לפחות 14 שנה (ולגרסת המבקשת 20 שנה). הצבת השער וחסימת הדרך נעשתה על ידי המשיב באחת, בניגוד לסיכומים קודמים, ובלא שנותרת בידה כל ברירה אחרת.
שלישית, המשיב הודה כי מסר שלט של השער לבעל מגרש נוסף, שביתו מצוי מזרחית לביתה של המבקשת. לא זו בלבד שככל הנראה, בניגוד למצבה של המבקשת, לא מוגבל הדייר האמור בדרך הדרומית, (אם כי עניין זה לא הוברר עד תום), הרי שלכל הפחות, מושתק המשיב מלטעון כי סיבת הסגירה הינה ערעור יסודות ביתו. לעניין זה אציין, כי ספק רב בעיני אם אכן יש ממש בטענה זו, ואולם שמורה למשיב זכותו להעלותה לדיון במסגרת התיק העיקרי.
מאידך, לא יגרם למשיב כל נזק או הוצאה שהיא, ככל שיתאפשר למבקשת ולבאים לביתה לעשות שימוש בדרך האמורה, כמימים ימימה, עד למציאת פתרון חליפי או בירור הנושא שבמחלוקת לגופו.
הנה כי כן, מאזן הנוחות נוטה במובהק לטובת המבקשת.
12. כאמור, נוכח "מקבילית הכוחות" שצוינה לעיל, בהנתן העובדה כי מאזן הנוחות נוטה במובהק לטובת המבקשת, מתמתנת הדרישה להוכחת סיכויי ההליך העיקרי. ואולם לעניין זה אעיר, כי אף אלו אינם מסופקים כטענת המשיב. אמנם צודק המשיב בטענתו כי בהתאם להוראות סעיף 94 לחוק המקרקעין תשכ"ט – 1969, קמה זכות לזיקת הנאה בכפוף לשימוש בזכות משך 30 שנה. עם זאת, לא ניתן להתעלם, ודאי לא בשלב זה, מהסכמת המשיב ל"זיקת הנאה" בפועל אשר התקיימה מזה 14 שנה. זאת ועוד, מבלי להידרש לקביעה בדבר קיומה או אי קיומה של זיקת ההנאה במקרקעי המשיב, לא יכולה להיות מחלוקת שקיימת למבקשת זכות ליהנות מקניינה ועל חובת המשיב שלא להפריע לה בכך. סעיף 14 לחוק המקרקעין שעניינו הגבלת זכויות, קובע כי "בעלות וזכויות במקרקעין, אין בהן לכשעצמן כדי להצדיק עשיית דבר הגורם נזק או אי נוחות לאחר". תכלית הסעיף להבהיר את המובן מאליו, שגם זכות הבעלות וגם זכות הקניין הם ערכים מוגבלים ויחסיים. מול הזכות לקניין עשויה לקום זכות נוגדת, מוגנת אף היא והיא זכות הקניין של האחר. סעיף 14 לחוק המקרקעין מעניק איפוא שיקול דעת, אם להיעתר לעמדת צד, אפילו ישנה פגיעה בזכות קניינו של האחר או בנוחותו, ובמיוחד נכון הדבר בענייננו, במקום שבו מדובר בפגיעה שאינה משמעותית במשיב, וזאת מבלי שתשתמע בשלב זה קביעת מסמרות בעניין, קביעה שתעשה במסגרת התיק העיקרי, ככל שידרש הדבר.
13. מכל האמור לעיל, מצאתי כי יש מקום לקבלת הבקשה. בהתאם ניתן בזאת צו לפיו ימנע המשיב או מי מטעמו, לחסום או למנוע את המבקשת ו/או הבאים אליה, לעבור ברכב או ברגל, בדרך הדרומית נושא המחלוקת המובילה לביתה, במקרקעין הידועים כגוש 7781 חלקה 68 בישוב טירה, או להפריע למעברם באופן כלשהו וזאת עד למתן פסק דין בתובענה העיקרית שהוגשה. באופן קונקרטי ימנע המשיב מלסגור את השער שהתקין וישאירו פתוח במלואו. לחלופין ימסור בידי המבקשת שלט להפעלתו.
14. המבקש ישלם הוצאות המשיבה בגין הליך זה בסך של 7,500₪.
15. המזכירות מתבקשת להמציא עותק ההחלטה לב"כ הצדדים.

ניתנה היום, ג' כסלו תשע"ו, 15 נובמבר 2015, בהעדר הצדדים.