הדפסה

חסד ואח' נ' זמיר ואח'

בפני:
כב' סגן הנשיאה, השופט ישעיהו שנלר

התובעת והנתבעת שכנגד:
אור חסד
ע"י ב"כ עוה"ד גל בן ציון

נגד

הנתבעות ו התובעות שכנגד:
1. אורלי זמיר
ע"י ב"כ עוה"ד איתן ענבר
2. גילת ציקו - שולחת ההודעה לצד שלישי
ע"י ב"כ עוה"ד יונתן גליק

נגד

צדדים שלישיים:

  1. עו"ד עופר כהן
  2. אורלי זמיר

ע"י ב"כ עוה"ד איתן ענבר

החלטה
1. בפני תביעה נזיקית שהוכתרה כ"תביעה אזרחית נגררת להרשעה בפלילים", על סך 856,000 ₪ (להלן: התביעה) שהגישה התובעת והנתבעת שכנגד (להלן: התובעת), כנגד הנתבעות והתובעות שכנגד 1 ו-2 (להלן לפי ההקשר: הנתבעת 1 והנתבעת 2 או הנתבעות), במסגרת הוראת סעיף 77(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 (להלן: החוק).

2. החלטה זאת עניינה בשאלה, האם אכן התביעה דנן כשירה להתברר כתביעה נגררת.

רקע עובדתי:
3. התביעה נסמכת על עובדות כתב אישום בהן הודו והורשעו הנתבעות במסגרת הסדר טיעון (כב' השופט נויטל בת"פ 23650-12-09), בעבירות של סחיטה באיומים, איומים, הטרדה באמצעות מתקן בזק, כאשר הנתבעת 1 הורשעה ג ם בעבירה של קבלת דבר במרמה. בהתאם לכתב האישום, הנתבעות קשרו קשר לסחוט את התובעת ולגרום לה להעביר לחשבונה של הנתבעת 1, כספי ירושה שקיבלה התובעת (בסך של 126,000 דולר) (להלן גם: הסכום הראשון) וכספי ירושה שעתידה הייתה לקבל (בסך של 40,000 דולר) (להלן גם: הסכום השני) שמקורם בצוואה של אזרח אוסטרלי, מכר משותף לתובעת ולנתבעת 1 (להלן: טום). מעשיהן של הנתבעות החלו זמן מה לאחר פטירתו של טום, כאשר מיני אז חשו הנתבעות שהתובעת ניצלה אותן לאורך השנים ונתנה להן הנחיות שונות שהזיקו להן, וכך יש להן טענות גם בקשר לטום ו "לנסיבות כתיבת צוואתו" (פסקה 5.א. לכתב האישום). הנתבעו ת קשרו קשר לסחוט את התובעת, ולשם כך אספו "חומר מפליל" כנגד התובעת ואיימו כי הן יעבירו אותו לגרושה עמו הנתבעת הייתה מצויה בסכסוך משפטי, לבעלה ולבית המשפט. כמו כן הכינו הנתבעות טיוטות 2 חוזים, לפיהם מסכימה התובעת להעביר אל הנתבעת 1 את כספי הירושה האמורים.
משסירבה התובעת לדרישת הנתבעות להעביר את כספי הירושה אל הנתבעת 1, סחטו אותה הנתבעות באיומים שהן יפיצו את החומר שאספו עליה, במטרה להניעה להעביר את כספי הירושה שקיבלה ושעתידה לקבל, לידי הנתבעת 1.

4. כתוצאה מאיומים אלו, ומתוך פחד ולחץ כי הן תעשנה שימוש בחומר שהוצג בפניה, חתמה התובעת על החוזים האמורים. לאחר מכן, הנתבעות דרשו מהתובעת להגיע עמן לסניף הבנק ולבצע העברה של סכום הכסף הראשון מכספי הירושה שכבר הועבר לחשבון התובעת, העברה שאכן בוצעה בפועל. בהמשך , לאחר שנודע לנתבעת 1 כי התקבל סכום הכסף השני, העבירה הנתבעת 1 לעו"ד אשר טיפלה בכספי הירושה , את החוזה אשר הסדיר את הסכמת התובעת להעברת הסכ ום השני, תוך שידעה כי התובעת חתמה על חוזה זה מתוך לחץ ואיומים שהופעלו עליה על ידה ועל ידי נתבעת 2. ובעקבות העברת החוזה הנ"ל, קיבלה הנתבעת 1 במרמה לחשבונה את הסכום השני.
כך הנתבעת 1 העבירה לנתבעת 2 סך של 35,000 ₪ מהכספים.

5. הנתבעות הורשעו במסגרת הסדר טיעון, כאשר ב"כ הנתבעת 1 סייג את הודאתה במסגרת אישור הסדר הטיעון, לפיה אין בהודאתה "משום אישור לתוקף הצוואה ו/או לזכות של המתלוננת בכספים שחולקו או שיחולקו...".

6. התובעת טענה בכתב התביעה, תוך שהתבססה על האמור והמפורט בכתב האישום, כי בשל מעשי האיום והסחיטה בהן הודו והורשעו, היא פעלה בהתאם למפורט בכתב האישום. לטענתה, מעשיהן אלה של הנתבעות מהוות עוולה של גזל בניגוד לסעיף 52 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין), בהיותה בעלת הזכות להחזיק בכספים שהועברו לידי הנתבעת 1, שנשללו על ידי מעשיהן של הנתבעות.
משכך, עתרה התובעת לכך שבית המשפט יורה לנתבעות, יחד ולחוד, להשיב את שני סכומי כ ספי הירושה שנגזלו על ידן ממנה, המשוערכים לסך של 656,000 ₪ למועד הגשת התביעה , וכן לחייבן לפצותה בסך של 200,000 ₪ בגין פיצויים כלליים, כשבסה"כ סכום כתב התביעה הועמד על סך של 856,000 ₪.

7. הנתבעת 1 טענה בכתב הגנתה, בין השאר, כי יש לסלק את התביעה על הסף, כשלטענתה, לא ניתן כלל להגיש את התביעה באופן שהוגשה כיוון שלא מתקיים התנאי המרכזי לפיו נדרש כי התביעה תוגש בשל העובדות המהוות את העבירות שבהן היא הורשעה במסגרת הסדר טיעון. לשיטתה, אין בהסדר הטיעון כדי לשחרר את התובעת מהוכחות העובדות הדרושות לה לשם הוכחת נזקיה, שכן לא עולה בה כרח כי נגרם לתובעת נזק כלשהו בשל מעשיה של הנתבעת 1 ואין כל קשר סיבתי בין מעשיה לבין הנזקים הנטענים של התובעת.
בנוסף, טענה כי מעשיה בוצעו על רקע תוצאת מערכת היחסים בינה ובין התובעת כאשר, לטענתה, התובעת השתלטה על חייה ועל נפשה, הוליכה אותה שולל וקיבלה ממנה כספים רבים במרמה תוך סחיטה באיומים ומצגי שווא של יכולות כישוף והתחזות לבן זוגה שנפטר. לטענתה של הנתבעת 1, מעשיה של התובעת, הם שגרמו לה לבצע את המעשים בגינם הורשעה, כך שלמעשה התובעת תרמה תרומת רשלנות ושיעור אשם תורם שעומד על 100% למעשים בהם הורשעה. בין היתר, מפנה הנתבעת 1 לכך שהתובעת הורתה לה למכור את דירתה וכן שכנעה אותה להחתים את בן זוגה, טום, (כך לטענת הנתבעת 1) על הצוואה שלפיה התובעת תירש 2/3 מנכסיו , ופעלה תוך תכנון מוקדם כדי להשתלט על רכושו תוך שימוש בכוחות שהתובעת שכנעה אותה ואת טום שהיא ניחנה בהם. לטענת הנתבעת 1, במצב דברים זה היה על התובעת לצפות כי היא (הנתבעת 1) תבצע מעשים לרבות עבירות פליליות כדי להשיב לעצמה את מה שהתובעת גזלה ממנה. כן מייחסת הנתבעת 1 "תרומת התרשלות לאירוע", וכי התובעת לא עשתה די כדי להקטין את נזקיה הנטענים.
עוד טענה הנתבעת 1 לקיזוז נזקיה שלה בשל מעשיה של התובעת. הנתבעת מפרטת כי הצוואה עליה חתם טום ו ציווי 2/3 מרכושו ל תובעת, לא נעשתה מתוך רצון חופשי ותוכנה הוא תלות של השפעה בלתי הוגנת ולמרות שטום התכוון להוריש לה (לנתבעת 1) את כל רכושה. כן הפנתה להסתייגותה במסגרת הסדר הטעון לעניין הצוואה.
בד בבד, הגישה הנתבעת 1 תביעה שכנגד על סך של כ- 535,000 ש"ח, בתוספת פיצוי בגין נזקי גוף.

8. גם הנתבעת 2 טענה בכתב הגנתה כי יש לדחות את התביעה נגדה על הסף (או למוחקה) תוך שלטענתה אין תחולה לסעיף 77 לחוק על כתב התביעה, הואיל ובין היתר, לא נעשתה הפרדה מתבקשת בינה ובין הנתבעת 1, ולפי העובדות המבססות את העבירות בהן הורשעה, לא עולה כי קיבלה סכום כסף כלשהו מהנתבעת 1 או מהתובעת. לטענתה, האמור בכתב התביעה חורג מהעובדות המהוות את העבירות בהן היא הורשעה ועוסק גם בשאלת האחריות והאשם. משחורג כתב התביעה מאותן עובדות נדרשות לפי החוק, אין מקום לדון בתביעה ולהכריע בה כתביעה נגררת. כן טוענת הנתבעת 2, כי הודאתה במסגרת הסדר הטיעון אינה מתייחסת לכלל עובדות כתב האישום , אלא רק בעובדות הקשורות לעבירות שיוחס ו לה בכתב האישום , ואין מקום לייחס לה בכתב התביעה ובאופן גורף עובדות שרלוונטיות לנתבעת 1 אחת כרלוונטיות גם ביחס אליה.
הנתבעת 2 גם מפנה לכתב התביעה ממנו עולה באופן ברור כי גם התובעת עצמה יודעת שרק הנתבעת 1 קשורה למעשי האיומים והסחיטה ולקבלת הכספים בשל מעשים אלו, ואין לה (לנתבעת 2) כל קשר לכך, כך שאין כל עילת תביעה נגדה. כמו כן, הנתבעת 2 הפנתה למערכת היחסים ה"רחבה" בינה ובין התובעת, תוך שטענה שהתובעת והנתבעת 1 ביצעו בה שטיפת מוח וגרמו לה לנזקים נפשיים חמורים, תוך הולכת ה שולל ופגיעה בכוח השיפוט שלה, כך שמעשיה הפליליים הינם פרי השפעה בלתי הוגנת מצד התובעת והנתבעת 1 ביחד ולחוד. כן הפנתה לכך שהנתבעת 1 ניצלה את כעסה (של הנתבעת 2) על התובעת ואת מצבה הנפשי והרגשי המעורער, וגררה אותה להיות מעורבת עמה בביצוע העבירות הפליליות.
בנוסף, הנתבעת 2 טענה כי לתובעת אשם תורם מכריע בנזקיה הנטענים. כך הגישה תביעה שכנגד , נגד התובעת ונגד הנתבעת 1, שעילתה פיצוי בגין נזקי גוף וכן הגישה הודעה לצדדים שלישיים (הנתבעת 1 ועורך דינה בגין עריכת ההסכמים כשלוחה של הנתבעת 1).

9. במסגרת ההליכים המקדמיים בתיק דנן הועלתה שאלת סמכותו העניינית של בית משפט זה, לדון בתביעה דנן. בית המשפט עמד על כך כי למרות שהנתבעת 2 לא הורשעה בעבירה של קבלת דבר במרמה, כתב התביעה שהגישה התובעת מתייחס למכלול הכספים שהועברו לנתבעות מ התובעת (כנטען בכתב התביעה). כן הפנה בית המשפט לשאלת העילה של "השבת אותם הכספים" והאם "העילה מקורה בהרשעת הנתבעות והודאתן בעובדות כתב האישום במסגרת הסדר הטיעון" כששאלה זו מעוררת את שאלת סמכותו העניינית של בית המשפט להידרש לתביעה כפי שהוגשה במסגרת החוק.

טענות הצדדים:
10. התובעת טענה בתשובתה כי העובדות בהן הודו הנתבעות בכתב האישום ובהן הורשעו מקימות לא רק את עוולת הגזל, אלא גם את מתן הסעד המבוקש בכתב התביעה, קרי "חיוב הנתבעות, ביחד ולחוד, להשיב לתובעת את כספי הגזילה".
לשיטתה של התובעת נוכח הודעת הנתבעות בעובדות שנטענו כלפיהן בכתב האישום, יש לקבוע לגבי כל אחת מהן , כי מתקיימת דרישת החוק להתאמה של העובדות שבהן הורשעו הנתבעות במשפט הפלילי, לבין העובדות הנטענות כלפיהן בהליך האזרחי, תוך הפנייה לפרוטוקול הדיון מתאריך 13.4.10. לטענתה, די בהרשעת הנתבעות בעבירה של סחיטה באיומים כדי להקים את עילת תביעתה לפי החוק, שכן מדובר באותה מסכת עובדתית שיש בה כדי להקים את יסודותיה של עוולת הגזל. בכך לטענת התובעת, קמה ועומדת זכותה לקבלת סעד בהליך זה. מעבר לכך, לעניין ההרשעה בעבירת קבלת דבר במרמה, בה הורשעה הנתבעת 1, טוענת התובעת כי בית המשפט בהליך הפלילי לא סייג את ההרשעה בעבירה זו רק ביחס לסכום השני שהתקבל, שכן ההודאה הייתה ביחס למכלול עובדות כתב האישום.
בהתייחס לשאלת עילת השבת הכספים, טענת התובעת היא כי הואיל ונתקיימו כל יסודות עוולת הגזל בהתאם להודאתן והרשעתן של הנתבעות בעובדות עבירת הסחיטה באיומים, הרי שעילת ההשבה, דהיינו "הפיצוי על הכספים שנגזלו, משתרעת גם על אותן עובדות" (סעיף 26 לתשובת התובעת). לשיטתה של התובעת, במקרה בו מוכח ביצוע עוולת הגזל, קמה לה הזכות לקבלת סעד שהוא פיצוי בגובה הסכום שנגזל, זאת לצד הסעד המנוי בסעיף 55 לפקודת הנזיקין שעניינו "החזרת הגזילה". לחלופין הפנתה התובעת לזכותה להשבת הכספים מכוח עילת עשיית עושר ולא במשפט.

11. לשיטת הנתבעת 1 התביעה דנא חורגת מעובדות כתב האישום. לשיטתה מתקיים "פער בלתי מוסבר" בין עובדות כתב האישום ובין עובדות כתב התביעה, ויש לסלק את התביעה על הסף או לחילופין להעבירה לפסים של תביעה בסדר דין אזרחי רגיל, תוך שהפנתה לנטען על ידה בעניין זה בכתב הגנתה ובבקשתה לסילוק התביעה על הסף.
גם לשיטת הנתבעת 2, התובעת הרחיבה בצורה משמעותית את חזית העובדות בתביעתה באופן שחורג מסמכותו העניינית של בית המשפט לדון בתביעה דנן. הנתבעת 2 מפנה לכך שעובדות כתב התביעה כוללות, בין היתר , את החלת ההרשעה בנוגע לקבלת דבר במרמה ביחס לסכום השני גם על הנתבעת 2, כאשר רק הנתבעת 1 הורשעה בעבירה זו, כמו גם התייחסות לשאלת האשם. לטענתה, כיוון שמכלול העובדות בכתב התביעה חורגות מהעובדות המהוות את העביר ות שבה ן הורשעו הנתבעות, אין עוד סמכות לשופט אשר הרשיע את הנתבעות מלהמשיך ולדון בתביעה.

12. בתשובה, טענה התובעת כי לצורך הגשת התביעה בהתאם לחוק, די בכך שכתב התביעה מתבסס על העובדות בהן הודו והורשעו הנתבעות, ו אין פסול בכך שהוספו עובדות נוספות על אלה הכלולות בכתב האישום נשוא ההרשעה. לדידה, כיוון שמסכת העובדות המקימות את ההרשעה בעבירה של סחיטה באיומים, משותפת לנתבעות גם יחד, והעובדות המהוות את העילה לתביעה אזרחית, נגד כל אחד מהשתיים מופיעות בשלמותן (כך במקור) בעובדות כתב האישום בו הן הורשעו, די בכך כדי לבסס את הזכות לקבלת הסעד כלפ י כל אחת מהנתבעות בהתאם לחוק. העובדה שקיימת הרשעה נוספת, אינה מעלה ואינה מורידה לגבי קבלת הסעד הנתבע בתביעה. ביחס לעילת ההשבה של הסכום השני, טענה התובעת כי עילה זו עולה מעובדות כתב האי שום ומהרשעת הנתבעות בסחיטה באיומים, ודי בכך כדי לבסס סמכות לבית המשפט לדון בתביעה במסגרת החוק.

דיון והכרעה
כללי:
13. סעיף 77(א) לחוק שעניינו "סמכות אזרחית נגררת לפלילית" קובע:
"הורשע אדם בבית משפט שלום או בבית משפט מחוזי והוגשה נגדו – ונגדו בלבד – תביעה אזרחית בשל העובדות המהוות את העבירה שבה הורשע, מוסמך השופט או המותב שהרשיעו, לאחר שפסק הדין בפלילים הפך לחלוט, לדון בתביעה האזרחית, אם ביקש זאת מגיש התביעה; לעניין זה מוסמך בית משפט מחוזי לדון גם אם התביעה לפי שוויה היא בתחום סמכותו של בית משפט שלום" .
עוד יש להפנות לסעיף 42ד' לפקודת הראיות [נוסח חדש] (להלן: פקודת הראיות) ו אשר כותרתו "ממצאים ומסקנות בתביעה אזרחית נגררת" אשר קובע כי:
"בדיון בתביעה אזרחית לפי סעיף 35א [כיום סעיף 77 לחוק] לחוק בתי המשפט... יראו את הממצאים והמסקנות שנקבעו במשפט הפלילי כאילו נקבעו במשפט אזרחי".

14. הנה כי כן, המחוקק ביקש לאפשר ניהול הליך אזרחי בפני השופט אשר הכריע במשפט הפלילי, וזאת גם אם מדובר בבית משפט מחוזי אשר ידון בתביעה אשר לפי שוויה הייתה אמורה לידון בפני בית משפט השלום.
יתר על כן, ככל שמדובר בממצאים ומסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, שאזי חלה הוראת סעיף 42א' לפקודת הראיות, דהיינו שמדובר בראיה לכאורה אשר ניתן לסותרה, ככל שמדובר בתביעה אזרחית נגררת, מדובר בחזקה חלוטה, וכשהממצאים והמסקנות שנקבעו במשפט הפלילי ייחשבו כאילו נקבעו במשפט אזרחי.
[ראו ע"א 71/85 אריה חברה לביטוח בע"מ נ' בוחבוט, פ"ד מא(4) 327, 332; ג' הלוי תורת הדיון הפלילי כרך ג 40-39 (בורסי, 2011)); י' קדמי על הראיות (דיונון, 2009) 1573 ].
תכלית ההליך היא קידום שיקולי יעילות דיונית וחסכון בזמן שיפוטי והבאת הדיון בפני השופט שדן גם בהליך הפלילי ומכיר את עובדותיו [ראו ברע"א 8101/98 פלוני נ' פלוני, פ"ד נד(2) 636, 640; ראו גם דברי הכנסת חוברת ל"ח בעמוד 4196 (23.7.1973) ]. אולם יוער, כי אין כל הכרח שדווקא המותב שהרשיע ידון בתביעה לפי החוק והיא יכולה להתברר לפני כל מותב אחר שייקבע [ראו למשל ת"א 2693-07 בש"א (6066/08) פלוני נ' כ.ח פסקאות 9-8 (24.12.09) (להלן: פס"ד פלוני)].
כך גם יפה הוראה זו גם בעת שמדובר בעסקת טיעון [ראו ברע"א 3607/11 פלונית נ' פלוני (14.7.11)].

15. אכן, בהתאם לדברי ההסבר לחוק, הרציונאל בחקיקת סעיף 77 לחוק (סעיף 35א לחוק בתי המשפט, תשי"ז-1957) כלל גם את בקיאות השופט אשר דן בהליך הפלילי בפרטי המקרה. אולם, נוכח אשר קבעה הפסיקה וכמפורט לעיל, גם אם רציונאל זה אינו מתקיים, עדיין בשילוב של סעיף 77 לחוק וסעיף 42ד' לפקודת הראיות, יש משום חיסכון בזמנו של בית המשפט ומניעת כפילות הליכים.
משכך, יש מקום להיזקק לתביעה אזרחית נגררת, מקום שאכן תכלית חקיקתו של סעיף 77 מתקיימת.
יתר על כן, נוכח ההוראות האמורות, יש גם מקום לבחון שלא תיפגענה זכויותיו של הנתבע בהליך שכזה.
דומה כי לתכליות אשר פורטו לעיל, יש להוסיף גם את העקרונות של "מעשה בי-דין", כך גם "השתק עילה" או "השתק פלוגתא".
מעת שהיה לו לנתבע יומו במסגרת ההליך הפלילי, ולאחר שהורשע בו, אין מקום לאפשר לנתבע "לפתוח" מחדש את אשר נקבע בהליך הפלילי, וכשהדברים הינם בגדר קל וחומר, לאור הדרישה המוגברת מבחינה ראייתית ככל שעסקינן בהליך הפלילי לעומת ההליך האזרחי.
אולם, כל זאת, אך ורק ביחס לאותם ממצאים ומסקנות שנקבעו, ולא מעבר לכך.

16. לא בכדי ציינה כב' השופטת גנות בפסק דין פלוני בפיסקה 8:
"מהאמור יוצא, כי ברמה העקרונית, נסב הדיון בתביעה הנגררת, בשאלת הנזק בלבד, שכן שאלת החבות הוכרעה למעשה בהליך הפלילי".
מסכים אני לדברים אלו, אשר באים לידי ביטוי גם בפן המעשי.
טול לדוגמא, מקרה בו הורשע נאשם בביצוע עבירת אלימות או עבירת מין, וזאת לאחר ניהול הוכחות והכרעת דין, וכשלאחר מכן, מוגשת תביעת פיצויים כנגדו.
במקרה שכזה, ברור שיש יתרון רב למותב אשר דן בהליך הפלילי בעת שנדרש הוא לקביעת שיעור הפיצויים לאור כל הנסיבות כפי שנפרשו בפניו בהליך הפלילי, ולרבות נוכח קביעותיו הוא . ודוק, אין המותב נזקק כלל ועיקר לשאלת האחריות, הואיל ונושא זה הוכרע, וכל שנותר, הסקת הנדרש בשאלת שיעור הפיצויים.
אולם, אם בהליך הפלילי לא הוכרעה שאלת "האחריות", אין כל יתרון לניהול ההליך בפני אותו מותב או בפני אותה ערכאה שדנה בהליך הפלילי.
משכך, יש לבחון האם אכן בהליך הפלילי הוכרעה שאלת האחריות, אם לאו.
ככל שעסקינן בתביעה לפיצויים בגין ביצוע עבירה שנקבע כי הנאשם ביצע, ברור שעצם ההרשעה יש בה משום קביעה בשאלת האחריות.
אולם, באותם מקרים בהם אין בעצם ההרשעה משום קביעה לזכאות כספית, אין אנו נמצאים, לכאורה, במסגרתו של סעיף 77 לחוק.

17. לא בכדי סייג המחוקק את תחולתו של סעיף 77 לחוק רק בהתייחס לאותם מקרים שהתביעה מוגשת נגד אותו אדם שהורשע בפלילים "ונגדו בלבד", הואיל וכאמור, מדובר על מי שהיה לו יומו ועניינו הוכרע.
ברוח דברים אלו, דומה כי אין מקום לכלול בתביעה שכזו, דרישה כספית שאינה נובעת ו/או קשורה באופן ישיר לאותה הרשעה פלילית.
כך גם, במקרה בו עילות התביעה אשר מוגשת לפי סעיף 77 לחוק מבוססות גם על עובדות שלא נדונו בהליך הפלילי, אזי מקומן אינו במסגרת התביעה הנגררת.
18. עלינו לבחון אפוא, האם התביעה דנן עונה על הנדרש, כתביעה הראויה להתברר כתביעה אזרחית נגררת.

עילת התביעה:
19. כפי שפורט לעיל, בכתב התביעה הפנתה התובעת לאמור בכתב האישום, כך גם ההודאה וההרשעה במסגרת עסקת הטיעון.
אולם, התובעת לא הסתפקה בכך והוסיפה עובדות נוספות מעבר לאמור בכתב האישום (ראו למשל סעיפים 5-11 רישא לכתב התביעה).
בסעיף 32 לכתב התביעה, טענה התובעת:
"כי העובדות בהן הודו הנתבעות והמעשים אשר נקבע כי ביצעו, כמתואר בכתב האישום (ובתיאור העובדתי לעי"ל בכתב תביעה זה) מהוות עוולה של גזל בניגוד לסעיף 52 לפקודת הנזיקין, כי התובעת הנה הבעלים של הכספים שגזלו ממנה הנתבעות והזכאית להחזיק בהן, זכות שנשללה לאחר שהנתבעות לקחו את הכספים לעצמן. הנתבעת תוסיף ותטען, בהתאם לסעיף 54 לפקודת הנזיקין, כי אין עומדת לנתבעות הגנה בטענת זכות של צד שלישי לכספים וכי על הנתבעות ביחד ולחוד, להשיב לה את כספי הגזלה, צמודים ונושאי ריבית ממועד הגזל ועד התשלום בפועל".
בהמשך כתב התביעה מפורטים הסכומים אשר לטענת התובעת נגזלו, תוך שיערוכם, וכשסכומים אלו עומדים על סך של 656,032 ₪ למועד הגשת התביעה, וכשהתובעת עותרת לפיצוי בגין נזק כללי בסכום נוסף של 200,000 ₪.

20. הנה כי כן, עילת התביעה המרכזית עניינה בעוולת הגזל, הגם שב"כ התובעת טען במסגרת הדיונים והבקשות השונות, כי התובעת זכאית להשבה גם מכוח עילות נוספות, הגם שבשלב זה, כל שמצוי לפנינו הינו כתב התביעה כמפורט לעיל.

21. לאור האמור, נבחן את עילת הגזל והאם אכן במקרה דנן, מדובר בעילת גזל והכיצד עילה זו עולה בקנה אחד עם סעיף 77, אם בכלל.

עוולת הגזל:
22. מעיון בסעיף 52 לפקודת הנזיקין עולה כי גזל הוא "כשהנתבע מעביר שלא כדין לשימוש עצמו מיטלטלין שהזכות להחזיקם היא לתובע ..." . על פי ההלכה הפסוקה הוכחת עוולת הגזל טעונה הוכחת קיומו של נכס מוחשי. בעניין דנן, עסקינן בשני סכומי כסף כאשר הסכום הראשון הועבר מחשבונה של התובעת לחשבון הנתבעת 1 והסכום השני הוא כספי הירושה שהועברו ישירות לידי חשבונה של הנתבעת 1. ואומנם "כסף" כלול בהגדרת המונח "מיטלטלין" שבסעיף 2 לפקודת הנזיקין, אך ההלכה הפסוקה קבעה כי "כסף" הוא רק לעניין כספים מסוימים ספציפיים וייחודיים דווקא אשר ניתנים לזיהוי ולעקיבה ואין אין לכלול בהגדרת "כסף" ככזה אשר "עובר לסוחר" [ראו רע"א 8304/99 צ'רקוב נ' חברת השמירה בע"מ פ"ד נה(2) 37 (להלן: פס"ד צ'רקוב); ת"א (נצ') 807/07 הכנסיה האוונגלית האפיסקופלית בישראל נ' ריאח חנא אבו אל עסל (8.1.12) (להלן: פס"ד הכנסיה); ע"א 494/63 אדיר נ' עיריית חולון, פ"ד יח(2) 463, 469 (להלן: פס"ד אדיר)].

23. לכאורה, במקרה דנן, הכספים שהועברו לחשבונן של הנתבע ות או מי מהן , אינם בגדר "מיטלטלין", שכן לא מדובר בנכסים פיסיים מסוימים הואיל ולא ניתן לזהות כספים אלה בחשבונות הבנק של הנתבעת 1 כ"מסוימים" (specific), למעט הגדרה כמותית [וראו בפס"ד צ'רקוב 46-43; ת"א (ת"א) 667/92 מדינת ישראל נ' אפל 46-45 (4.9.07); בש"א (ת"א) 28393/00 עו"ד אבי יצחק נ' עו"ד לירז יעקב פסקה 8 (3.4.2003) (להלן: פס"ד עו"ד אבי יצחק); מ' חשין מיטלטלין בדין הנזיקין 28 (הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, תשל"א)]. זהו כסף ש"אין לו ריח" [ת"א 354/94 אורבונד שיווק בע"מ נ' לוי (29.7.04)].
ודוק, זאת גם אם הסכום שהועבר מחשבון התובעת שווה אל הסכום שהועבר לחשבון הנתבעת 1 (ראו בפס"ד אדיר), שכן לא ניתן לעקוב אחר כל שטר כסף בנפרד או לסמנו (ראו פס"ד עו"ד אבי יצחק) .

24. הנה כי כן, משלא ניתן ל"ייחד" את הכספים שהועברו לחשבונה של הנתבעת 1, הרי שאין עסקינן אנו בנכס מוחשי, שלגביו אכן ראתה פקודת הנזיקין לקבוע כתרופה עיקרית בסעיף 55 כי בית המשפט יהא רשאי, לפי הנסיבות, "לצוות על החזרת הגזלה", הואיל וזהו נזקה המוכח מאליו של הניזוקה.
כפי שצוין בפס"ד הכנסיה בפסקה 40:
"אוסיף, בהקשר זה, כי בהינתן כך שעוולות שליחת היד חלות רק על נכס מוחשי, כאמור ראתה פקודת הנזיקין לקבוע כתרופה עיקרית בשל עוולות אלה את חובת המעוול להשיב את הנכס שנשלל מבעליו, ומתוך הנחה כי זהו נזקו המוכח מאליו (ראה ס' 51 ו-55 לפקודה).
מאידך, כשעסקינן בחוב כספי, כבסיס לעוולה נזקית כזו או אחרת, הנחה זו אינה מתחייבת כלל ועיקר, וכפועל יוצא מכך, על התובע להוכיח במסגרת העוולות האחרות את זכותו להחזר כספים, וכי אכן נגרם לו נזק בשלילתם, בתואם לכלל המרכזי החל בפקודת הנזיקין, והמטיל חובה להוכיח נזק בכל עוולה וכחלק מיסודותיה" (ההדגשות במקור).

25. אולם, גם אם לא נקבע מסמרות בשאלה אם אכן המקרה דנן נכלל על פניו בגדרי עוולת הגזל, עדיין עלינו לבחון את השאלה אם די בהרשעה במקרה דנן, להקים את "האחריות".

כתב האישום והשלכותיו:
26. במקרה דנן, ההרשעה עניינה בעבירות של סחיטה באיומים או איומים, וכשרק ביחס לנתבעת 1, מדובר גם על קבלת דבר במרמה.
לכאורה, אין בכתב האישום ובהודאה בו משום הכרעה אודות הזכאות לכספים אלו או אחרים.
כאמור, גם אם היינו נשארים בגדרה של עוולת הגזל, עדיין אין מקום לקביעה כי הוכרע במסגרת ההליך הפלילי שהתובעת זכאית לכספים. על אחת כמה וכמה נוכח אשר פורט לעיל, שלכאורה אין אנו מצויים כלל ועיקר בגדרה של עוולה זו.
משכך, אם נפנה לעוולות אחרות או לעילות אחרות, הרי תנאי מוקדם הינו הוכחת הזכאות של התובעת לכספים, לרבות מעת שעסקינן בעילה של עשיית עושר ולא במשפט, אשר ב"כ התובעת טען אף לה, במסגרת התייחסותו לשאלות האמורות.
טול לדוגמא, מקרה בו גזל פלוני חפץ מוחשי מאלמוני, וכשמדובר בעשיית דין עצמי, כך לטענת "הגוזל", לא בהכרח יהיה די בהרשעה בפלילים בגין גזל, כקביעה שמתקיימים התנאים של עוולת הגזל כולל חובת ההשבה.

27. לאור האמור, יידרש בית המשפט להכריע בפועל במסגרת התביעה, כך גם התביעות שכנגד וההודעות לצדדים שלישיים, בשאלות רבות נוספות שאינן קשורות כלל ועיקר להליך הפלילי.
במילים אחרות, אין די בעובדה שהנתבעות הורשעו בעבירה של סחיטה באיומים כדי לבסס עילת השבת הכספים שהועברו לחשבון הנתבעת 1, בוודאי על רקע טענות ההגנה של הנתבעות וכמו גם הסתייגותה הברורה של הנתבעת 1 ומבלי לקבוע מסמרות מה משקלה של הסתייגות זו, שאין בהודאתה כדי ליתן אישור לתוקף הצוואה ו/או לזכות של התובעת בכספי הירושה שחולקו או שיחולקו. קרי, הטענה היא כי לתובעת, מלכתחילה, לא היה כל זכות לקבל את כספי הירושה שהועברו לחשבון הנתבעת 1. משכך, המשך בירור הדיון חורג ממסגרת של בחינת "שאלת הנזק בלבד" שכן התובעת ת ידרש לשאלות של "חבות" להשבת הכספים, שההליך הפלילי כלל לא דן בה ולא הכריע בשאלות הקשורות לעילת השבת הכספים, ואין כל "ממצאים" שעליהם בית משפט זה יכול להסתמך ולחייב את הנתבעות בנזקיה של התובעת (ראו בפס"ד פלוני). התוצאה היא שלו בית משפט זה היה דן בתביעה דנן, הרי שתכלית החוק לא הייתה מוגשמת כלל ועיקר, וכל אותם יתרונות דיוניים שההליך מגלם אינם מתקיימים במקרה דנן.
יתר על כן, דומה כי בנסיבות כנסיבות דנן, גם אין מקום להידרש לתביעות שכנגד או להודעות לצדדים שלישיים. משכך, יכול ומצויים אנו ב"כפל דיונים", ויתכן אף ממצאים סותרים.

סיכום ומסקנות:
28. מקורה של התביעה דנן בסחיטה ואיומים, וביחס לאחת הנתבעות גם קבלת דבר במרמה, כאשר הנתבעות הורשעו בעבירות המפורטות בהכרעת הדין.
התובעת סברה כי יש מקום להגיש תביעה אזרחית נגררת, במסגרתו של סעיף 77 לחוק, וכשהעילה המפורטת בכתב התביעה עניינה עוולת הגזל.

29. אולם, לאחר בחינת האמור בכתב התביעה מול האמור בכתב האישום, נמצאנו למדים כי אין התביעה דנן עונה על הנדרש לגדרה של תביעה אזרחית נגררת.
הנימוק העיקרי כי אין בהכרעת הדין משום הכרעה אודות הזכאות של מי מהמעורבים לכספים אלו או אחרים. אכן, לו הייתה התובעת מסתפקת במסגרת התביעה האזרחית הנגררת בדרישה לפיצויים בגין הנזק הכללי אשר נגרם לה בגין מעשי הנתבעות, לכאורה אכן דרישה שכזו הייתה מצויה בגדרו של סעיף 77 לחוק, אולם לא כן בכל הקשור לתביעה להחזר הכספים.
על אחת כמה וכמה, יפים הדברים נוכח אשר נראה על פני הדברים, כי במקרה דנן, מעת שלא מדובר לכאורה בנכס מוחשי, לא עסקינן במיטלטלין כהגדרתם בעוולת הגזל, הגם שאין אנו נצרכים לקביעת מסמרות בשאלה זו.

30. בנוסף, דומה כי גם לנוכח המחלוקות הנוספות שבין הצדדים, אין מקום כי התביעה תידון כתביעה אזרחית נגררת, אשר גוררת היא גם תביעות נגדיות ואף הודעות לצדדים שלישיים, אשר לפחות אחד מהם לא היה צד להליך הפלילי.
31. לאור כל האמור, אני מורה על העברת התביעה, התביעות הנגדיות וההודעה לצד שלישי לבית משפט השלום בתל-אביב, אשר לאור סכום התביעה הוא המוסמך לדון בה.
יוער, כי לרבות נוכח אשר פורט לעיל, רשאית התובעת לפנות בבקשה זו או אחרת לבית משפט השלום, בכל הקשור לכתבי הטענות, וכשאין באמור משום חיווי דעה ביחס לבקשה זו או אחרת, ככל שתוגש.

32. בנסיבות, כל צד יישא בהוצאותיו.

33. המזכירות תמציא העתק מההחלטה לב"כ הצדדים.

ניתן היום כ"ה חשון תשע"ד, 2 9/10/2013.

ישעיהו שנלר, סגן נשיאה