הדפסה

חמאד נ' מדינת ישראל - משרד החינוך ואח'

התובעת-המבקשת
נוהא חמאד
ע"י עו"ד ערן גוטפריד

נגד

הנתבעים – המשיבים
1. מדינת ישראל - משרד החינוך
ע"י פרקליטות מחוז ירושלים –אזרחי

2. עירית ירושלים
ע"י עו"ד תמר קרניאל

3. הישאם עקרמאוי
4. בסאם אבו ערפה

החלטה

בקשה למתן צווים למענה על שאלון וגילוי מסמכים כנגד המשיבות 1-2, (להלן בהתאמה: "המדינה" ו"העירייה") במסגרת תביעת המבקשת כנגדן וכנגד שני המשיבים הפורמאליים.

התביעה

המבקשת-התובעת הינה מחברת ומוציאה לאור של ספרים ללימוד השפה העברית, המותאמים לילדים אשר שפת אימם הינה ערבית. בין יצירותיה נכללים גם הספרים "שלום בעברית", "עברית בלקט א'" ו-"עברית בלקט ב'" (להלן:"היצירות"), והם אלו העומדים במוקד תביעתה כנגד המשיבות והמשיבים הפורמאליים.

לטענת המבקשת הופרו זכויות היוצרים שלה וכן נגזל קניינה הרוחני ביצירות לאורך שנים במספר בתי ספר במזרח ירושלים (להלן:"בתי הספר"), וזאת בדרך של צילום והפצה של עותקים לא חוקיים של היצירות או חלק מהן.

בכתב התביעה טוענת המבקשת, הנוהגת לשווק את היצירות באופן ישיר בבתי הספר השונים, כי נוכחה לדעת שקיימת בבתי הספר תעשייה שלמה, שמעודדת את העתקתן, שכפולן ומכירתן של היצירות במחיר מופחת לתלמידים, בידיעתם ובתמיכתם של צוות המורים וההנהלה. ההפרות נעשות לעתים באופן של רכישה מסודרת עבור התלמידים על ידי בית הספר עצמו, ופעמים אחרות על ידי התלמידים באופן עצמאי. במקרים אחרים, דאגו המורים עצמם ליצור חוברות עבודה לתלמידים הכוללות חלקים מועתקים מיצירות המבקשת. לטענתה נמשכה תופעה זו לאורך שנים, גם לאחר שפנתה אל המדינה ודרשה ממנה למגר אותה. בקשותיה ודרישותיה מבתי הספר עצמם העלו חרס.

התביעה כלפי המשיבות נעשתה מכוח אחריותן על הנעשה בבתי הספר – המדינה בשל אחריותה לפקח על ספרי הלימוד אשר נעשה בהם שימוש וזאת מכוח סמכותה לפי חוק פיקוח על בתי ספר, התשכ"ט-1969, והעירייה בשל אחריותה לבתי הספר הנמצאים בשטח שיפוטה ובבעלותה, וכן בשל כך שחלק מהמורים והמנהלים מועסקים על ידה.

המשיבים הפורמאליים הינם בעליהם של חנויות ספרים אשר לטענת המבקשת עסקו בהדפסה ומכירה של עותקים לא חוקיים של היצירות, והתביעה הוגשה גם כנגדם.

התביעה שהוגשה היא בשל הפרת זכויות היוצרים של המבקשת ביצירות, גזל, עשיית עושר ולא במשפט, ופגיעה במוניטין של המבקשת בחוסר תום לב, ותוך רשלנות והפרת חובה חקוקה. המבקשת העמידה את תביעתה לצרכי אגרה בסכום של 1,000,000 ₪, וכן תבעה מתן צו מניעה קבוע נגד הפצת היצירות שלא כדין, צו להשמדת מלאי היצירות המזויפות הקיימות, וצו למתן חשבונות כנגד הנתבעים לגילוי כמות היצירות המפרות שהופצו שלא כדין (אשר לאחר קבלתו יתוקן בהתאם סכום התביעה). כן תבעה המבקשת פיצויים נוספים בסך 100,000 ₪ עבור בגין עוגמת הנפש והפגיעה במוניטין שנגרמה לה עקב הפצת היצירות.

בכתב ההגנה הכחישה המדינה את טענות המבקשת וטענה כי ככל שנעשה שימוש ביצירות, הרי זה נעשה כדין ובהרשאה, ולחלופין בגדר "שימוש הוגן" הקבוע בחוק זכויות יוצרים, התשס"ח - 2007. מעבר לכך נטען כי בתי הספר לומדים על פי תכנית הלימודים הירדנית-פלסטינאית, הנתונה לפיקוח של מנהלת חינוך ירושלים (להלן:"מנח"י") הפועלת במסגרת העירייה. לטענת המדינה אחראית מנח"י על רכישת ספרי הלימוד בבתי ספר אלו, למעט הספרים ללימוד אנגלית ועברית (נשוא התביעה דנן), אשר בחירתם ורכישתם נעשות באופן אינדיבידואלי על ידי כל בית ספר. כן טוענת המדינה כי ככלל ולמעט מקרים חריגים, נעשית רכישת הספרים באופן פרטני על ידי התלמידים ללא מעורבות בתי הספר, וכי לא ניתן לצפות מצוות בית הספר שיבדוק לכל תלמיד את תכולת הילקוט. בנוסף נטען על ידי המדינה כי במרבית בתי הספר המוזכרים בתביעה לא נכללו היצירות בתכנית הלימודים של בתי הספר. לבסוף טוענת המדינה, כי פעלה והוציאה הנחיות במסגרת חוזרי מנכ"ל למיגור התופעה של הפרת זכויות יוצרים בספרי לימוד. לאור זאת, ככל שאכן הופרו זכויות היוצרים של המבקשת, הרי שהמדינה אינה המפרה העיקרית והישירה של זכויות היוצרים.

העירייה טוענת בכתב ההגנה מטעמה, כי כל בתי הספר המנויים בכתב התביעה הינם בתי ספר ממלכתיים ציבוריים, אשר כל המנהלים וכל עובדי ההוראה שבהם מועסקים על ידי המדינה, למעט מנהל של אחד מבתי הספר המועסק על ידי העירייה. בעלותה של העירייה במקרקעין המשמשים לפעילות בתי הספר אינה יכולה לשמש בסיס לאחריות למעשים הנטענים במסגרת התביעה, גם לא בתורת "אחריות מיניסטריאלית", ולטענתה אחריותה מצומצמת לתחומים הקשורים לעובדי המנהלה המועסקים על ידה, כגון מזכירות, תחזוקה וכיו"ב. העירייה כופרת בכך שבוצעו הפרות ומכל מקום ככל שנעשו כאלה, הרי שהדבר נעשה על ידי התלמידים ללא נגיעה לבתי הספר ללא ידיעתה של העירייה. באשר לבית הספר בית חנינה, אשר מנהלו מועסק על ידי העירייה, נטען על ידה כי לאחר בחינת היצירות שהוצעו על ידי המבקשת, הוחלט שלא להשתמש בספריה במסגרת תכנית הלימודים.

הבקשה

במסגרת ההליכים המקדמיים בתביעה פנתה המבקשת ביום 17.6.12 אל המשיבות בדרישות לגילוי מסמכים ומתן מענה על שאלון. לטענת המבקשת נמנעה המדינה מלהשיב לפנייתה וזאת אף לאחר שניתנה החלטתי מיום 12.9.12 כי תמסור תצהיר גילוי ומסמכים ומענה על שאלון בתוך 21 יום, עד ליום 3.10.12. בנסיבות אלו מבקשת המבקשת כי יוצא צו המחייב מענה לדרישות אלו – צו אשר אי ציות לו יגרור את מחיקת כתב ההגנה של המדינה, בהתאם להוראות תקנה 122 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות").

בניגוד למדינה, העירייה מסרה את תשובותיה בתצהיר עוד בישיבת קדם המשפט והמחלוקת היא באשר לטיבן של התשובות שניתנו:

סעיפים 3.1-3.2 לדרישת המבקשת: העירייה לא השיבה לדרישה לגלות חשבוניות וקבלות ביחס לרכישת יצירותיה של התובעת אשר נעשו על ידה או על ידי בתי הספר.

סעיף 3.3 לדרישת המבקשת: העירייה לא השיבה לדרישה לגלות העתק של חוברות לימוד העברית שנערכו או אוגדו בבתי הספר.

סעיף 3.4 לדרישת המבקשת: העירייה לא השיבה לדרישה לגלות את תכניות הלימודים של בתי הספר.

לטענת המבקשת המסמכים המפורטים לעיל מהווים את ליבת המחלוקת בין הצדדים ולהם רלוונטיות וחשיבות רבה לתביעה, ויש מקום לחייב את העירייה לגלותם לה.

באשר לתשובותיה של העירייה לשאלון, טוענת המבקשת כי תשובותיה היו חלקיות ומתחמקות, כמפורט להלן:

סעיפים 7.1 – 7.2 לשאלון המבקשת: העירייה נמנעה מלציין את שמות בתי הספר של החינוך הערבי בירושלים אשר מנהליהם או המורים המועסקים בהם הינם עובדיה של המשיבה או מפוקחים על ידי מנח"י. תשובתה של העירייה הייתה כי על פי ייעוץ משפטי אין חובה לענות על שאלה זו.

סעיף 10.1 לשאלון המבקשת: העירייה נמנעה מלהשיב באיזה אופן ומאיזה גורם מתבצעת רכישה מרוכזת של ספרי לימוד על ידי בתי הספר. תשובתה הייתה כי על פי ייעוץ משפטי אין חובה לענות על שאלה זו. ביחס לסעיף זה ולסעיף הקודם טוענת המבקשת כי מדובר בשאלות חיוניות ובעלות חשיבות מכרעת בבירור התביעה. המבקשת טוענת כי התחמקותה של העירייה לא ברורה וכי לא קיימת סיבה כלשהי בגינה יש "פטור" ממענה לשאלות אלו.

סעיף 13 לשאלון המבקשת: במסגרת סעיף זה נשאלה העירייה האם בבתי הספר בבעלותה לומדים התלמידים מיצירותיה של המבקשת ומהיכן נרכשו היצירות. תשובת העירייה הייתה כי בשנים 2007 – 2008 לימדו באמצעות יצירותיה של המבקשת בבית הספר בית חנינה. המבקשת טוענת כי תשובה זו הינה חלקית ומתחמקת.

סעיף 15 לשאלון המבקשת: במסגרת סעיף זה התבקשה העירייה להשיב האם במהלך השנים 2008 – 2010 הגיעה המבקשת לבית הספר בית חנינה ונפגשה עם מוריו או מנהליו, וכן האם השאירה להם עותקים מהיצירות והאם נעשה בהן שימוש. תשובת העירייה לשאלה זו הייתה "בידיעת התובעת". המבקשת טוענת כי תשובה זו הינה חלקית, מתחמקת ולא ברורה, וכי לשאלה רלוונטיות רבה, שכן העירייה הכחישה בכתב ההגנה את השתלשלות האירועים ביחס לפגישה בין המבקשת למנהל בית הספר, כפי שזו תוארה בכתב התביעה.

סעיף 16 לשאלון המבקשת: במסגרת סעיף זה התבקשה העירייה לפרט את הפעולות בהן נוקט ות העירייה או מנח"י על מנת למנוע הפרה של זכויות יוצרים בבתי הספר. תשובתה של העירייה הייתה כי על פי ייעוץ משפטי אין חובה לענות על שאלה זו. המבקשת טוענת כי שאלה זו הינה חיונית ביותר ביחס לאחריותה של העירייה ולטענות ביחס לרשלנותה בפיקוח על הנעשה בבתי הספר. לפיכך לא קיימת סיבה לפטור ממענה לשאלות אלו.

בתשובת העירייה היא טוענת היא כי אין מקום להיעתר לבקשה, וזאת לאור העובדה שהמבקשת מבקשת לעשות שימוש שאינו על פי דין בהליכי השאלון וגילוי המסמכים, ושכוונתה לעשות "דיג" ראיות או להטריד את עובדי המשיבה. בנוסף טוענת העירייה כי חלק מהשאלות מהוות הרחבת חזית לעומת הנטען בכתב התביעה. לגבי שאלות אחרות נטען כי המסמכים המבוקשים על ידי המבקשת אינן בידיעתה או ברשותה, וכי הם מוכחשים מכל וכל עוד בכתב ההגנה ועל כן אין מקום להצהיר על כך שוב במסגרת ההליכים המקדמיים. באשר לסעיפים המפורטים לעיל טוענת העירייה את הטענות הבאות:

לעניין סעיפים 3.3- 3.1 לדרישת גילוי המסמכים, טוענת העירייה כי לאור טענותיה בכתב ההגנה כי בתי הספר הנמצאים בתחומה המוניציפאלי אינן בבעלותה כלל והם בפיקוח המדינה, והיא המעסיקה גם את המנהלים ואת עובדי ההוראה (למעט מנהל בית הספר בבית חנינה) – הרי שלעירייה אין כל סמכות להציג או לבקש את המסמכים הנדרשים, ועל המבקשת לפנות בעניין מסמכים אלו למדינה.

לעניין סעיף 3.4 לדרישת המבקשת, טוענת העירייה שכל תשובותיה מפורטות בכתב ההגנה, וכי היא אינה אחראית או מעורבת בבניית תכניות הלימודים בבתי הספר. עמדתה היא כי דרישת המבקשת גובלת בחוסר תום לב וברצון להטריד את עובדי העירייה.

באשר לסעיפים 7.1-7.2 לשאלון, טוענת העירייה כי התשובות נענו באופן ברור בכתב ההגנה, וכי בקשות המבקשת למידע נרחב על בתי ספר אשר אינם מצויים בכתב התביעה מהוות "דיג ראיות" האסור על פי דין, ולחלופין ניסיון להרחבת חזית. כן נטען כי הדבר מהווה נטל מכביד שלא לצורך.

לעניין סעיף 10.1 לשאלון, טוענת העירייה כי נכתב במפורש שעובדי בתי הספר אינם עובדי העירייה אלא עובדי המדינה.

באשר לסעיף 13 לשאלון, נטען על ידי העירייה כי תשובתה נגעה אך ורק לבית הספר בית חנינה, אשר מנהלו מועסק על ידה. באשר לאופן רכישת הספרים, נטען כי גרסתה הובאה בפירוש בכתב ההגנה מטעמה.

בנוגע לסעיף 15 לשאלון, טוענת העירייה כי מסכת האירועים שטוענת לה המבקשת נמצא בידיעתה, וכי היא עומדת מאחורי גרסתה לפרשה המובאת בכתב ההגנה מטעמה. ככל שהמבקשת מבקשת הודיה, טוענת המשיבה כי יש להציג שאלה זו כדין.

לעניין סעיף 16 לשאלון, טוענת העירייה בשנית כי מאחר והיא אינה אחראית פדגוגית על הנעשה בבתי הספר שבתחומה המוניציפאלי, אין עליה כל חובה לענות לשאלה זו.

דיון והכרעה – הרקע הנורמטיבי

כידוע, ההליכים המקדמיים של השאלון והגילוי מסמכים מהווים אמצעים דיוניים אשר נועדו להגביר את הגילוי ואת השקיפות בניהול ההליך בין בעלי הדין. על שאלון וגילוי מסמכים נאמר כי "שני האמצעים האלה תאומים הם, שתי זרועות של שאיפה אחת – והיא לצמצם עד כמה שאפשר את שמיעת המשפט גופו" (יואל זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה 7, שלמה לוין עורך, 1995), 444 (להלן: "זוסמן"), כן ראו רע"א 3888/04 שרבט נ' שרבט, פ"ד נט(4) 49 (2004)). מטרת ההליכים הינה, בין היתר, לחדד את השאלות שבין הצדדים ולהשיג הודיות מבעל הדין שכנגד, מתוך הנחה שבמסגרת תצהיר יקפיד יותר על גרסתו כולה (אורי גורן, סדר הדין האזרחי (מהדורה עשירית 188 (2009) (להלן:" גורן")).

נקודת המוצא בבחינת הליכים אלו היא כי לכל צד קמה הזכות לקבל מענה, כמו גם לעיין בכל המסמכים המצויים באמתחתו של הצד שכנגד, וזאת על מנת לייעל את הדיון המשפטי. ההלכה היא כי יש להבטיח מענה מפורט וגילוי רחב ככל הניתן, ובלבד שהוא רלבנטי למחלוקת שבין הצדדים, וזאת במטרה ליצור שוויון בין בעלי הדין, עד כמה שהדבר אפשרי, מתוך תפיסה שעל ההליך להתקיים ב"קלפים גלויים" ומתוך חיזוק מגמת השקיפות בהליכים השיפוטיים (רע"א 9322/07 Gerber Products Company נ' חברת רנדי בע"מ , פסקה 7 (15.10.08) (להלן: "גרבר"); ע"א 2271/90 ג'מבו חברה לבניין ומסחר (קרני שומרון) בע"מ נ' אמיר מרדכי, פ"ד מו (3) 793, 798-799 (1992); רע"א 3068/08 סונול ישראל בע"מ נ' מינה ליזרוביץ, פסקה ג(3) (20.8.08) (להלן: "סונול"); רע"א 4249/98 שמעון סויסה נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נה (1) 515, 520 (1999)).

נקודת המוצא העקרונית של גילוי המסמכים עומדת על גילוי מרבי, שכן המשפט עומד על האמת וביסוד ההליך השיפוטי עומדת חשיפת האמת. גילוי האמת משרת את אינטרס בעלי הדין בהבטיחו עשיית משפט, והוא משרת גם את אינטרס הציבור בהבטיחו את תקינות פעילותה של המערכת החברתית כולה (גורן, שם, עמ' 198). לפיכך ננקטת בעניינים אלו גישה מרחיבה באשר לחובות הגילוי, המאמצת יסודות מהשיטה המשפטית האינקוויזיטורית, מתוך תפיסה הרואה את השיטה הדיונית כהליך ניהולי, בו יש לאמץ את המסלול היעיל ביותר לבירור הסכסוך (סונול, פסקה ג(4) והמובאות שם). לאור עקרונות אלו נפסק כי חובת הגילוי מתפרשת גם על מסמכים אשר תועלתם להליך המשפטי הינה עקיפה והיא קיימת אף אם מסמכים אלו לא יהיו קבילים בהליך עצמו (גרבר, פסקה 7).

לצד שיקולים אלה, עומד הצורך שלא להכביד יתר על המידה על הצד האחר, ולוודא כי ההליך אכן מסייע ליעילות ולהוגנות הדיון - ולא להיפך. לפיכך, בהתאם לתקנה 107 לתקנות יש לחייב במתן תשובות לשאלות רלוונטיות הקשורות לעניין הנדון. באשר לגילוי מסמכים נקבע כי אין להפוך את שלב הגילוי לתחליף לשלב ההוכחות, אלא יש לוודא שלמסמכים הנדרשים עשויה להיות רלוונטיות להמשך ההליך (גרבר, שם). אין לאפשר העלאת שאלות או דרישה למסמכים שיש בהם הכבדה בלתי סבירה על הצד שכנגד, בהתחשב ברלוונטיות של המסמך (ע"א 40/49 כיאט נ' כיאט, פ"ד ג 159, 162 (1950) (להלן:"כיאט"), גרבר, פסקה 8). חובת הגילוי תחול רק על מסמכים הנמצאים אצל אותו צד כפי שהם (as is), ואין חובה עליו ליצור מסמכים חדשים, לייצר דוחות המפרטים את הנתונים שלגביהם התבקש הגילוי או לעבד את המסמכים שבידיו בצורה כלשהי (גרבר, שם). כמו כן, מסמך שאין בו כדי לחזק טענה או להחלישה, וכל כולו לא בא אלא "לדוג" בענייניו של בעל דין, אין לגלותו (רע"א 6546/94 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' אזולאי, פ"ד מט (4) 54, 59 (1995), כיאט, 162). כן ייפסלו בדרך כלל שאלות אשר עשויות לפגוע באינטרס לגיטימי של המגלה (כגון סוד מסחרי) או פגיעה באינטרסים של צד שלישי (רע"א 2534/02 שמשון נ' בנק הפועלים בע"מ, פ"ד נו (5) 193, 195 (2002), גרבר, פסקה 8, גולדן, שם). כמו כן, לעניין תביעה למתן חשבונות יש להורות על גילוי מסמכים ככל שצעד זה נדרש לליבון השאלה האם יש מקום ליתן את הסעד הנדרש, אך אין לתת צו גילוי מסמכים אשר יש בו משום הגשמה של הסעד הנדרש בתביעה העיקרית (גרבר, פסקה 13, זוסמן,שם, עמ' 430).

מן הכלל אל הפרט

לאור העקרונות שפורטו לעיל, ולאחר שבחנתי את טענות הצדדים ביחס לפרטים המצויים שבמחלוקת בדרישת גילוי המסמכים ובשאלון, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לקבל את הבקשה בחלקה.

ככלל, נראה כי יש לפסול שאלות הנוגעות לבתי ספר שלא הוזכרו בכתב התביעה, ואשר לגביהן לא הובאה ראשית ראיה להפרה כלשהי למעט טענה בעלמא בכתב התביעה, וכן לא נדרש לגביהם כל סעד. לפיכך אין לחייב מתן תשובות לשאלות המתייחסות לבתי ספר אחרים. כך גם אין לחייב את העירייה לספק מסמכים אשר לא נמצאים תחת ידה ואשר לא תוכל להשיגם לאחר חקירה ודרישה סבירות. בנוסף, אין המבקשת זכאית לצו אשר משמעו היענות לסעד העיקרי הנדרש על ידה בתביעתה למתן חשבונות.

לעומת זאת, ככל שמדובר בשאלה רלוונטית לדיון, קיימת כאמור זכות למבקשת כי העירייה תמסור את גרסתה העובדתית בתצהיר מאומת כדין (על כל המשתמע מכך), גם אם זו מוזכרת בכתב ההגנה מטעמה, וגם אם לפי עמדתה המשפטית הוא אינה חייבת באחריות כלשהי. בהקשר זה יש להזכיר כי הועלו טענות גם באשר למנח"י - שהיא על פני הדברים גוף עירוני.

בהתאם לכך אתייחס לנושאים שבמחלוקת:

לעניין סעיף 3.1 - 3.2 לדרישת המבקשת לגילוי המסמכים, אני מקבל את טענת העירייה כי מסמכים אלו לא נמצאים בשליטתה, וכי הבקשה היא בגדר ניסיון ל"דיג" ראיות ואף מבוקש בה חלק מהסעד העיקרי שהתבקש למתן חשבונות. לפיכך העירייה לא תהא חייבת בהצגת מסמכים אלו.

לעניין סעיף 3.3 לדרישת המבקשת - אם לטענת העירייה לא עוסקים בתי הספר בצילום חוברות לימוד או שהיא איננה יכולה להשיג את המסמכים האמורים, הרי שעליה להצהיר על כך במסגרת תצהיר שתיתן באופן מפורש וברור. ככל שכך תעשה די בהצהרתה.

לעניין סעיף 3.4 לדרישת המבקשת – אינני רואה הכבדה מיוחדת במסירת תכניות הלימוד של בתי הספר, ובייחוד לאור העובדה כי העירייה לא התייחסה למעמדה של מנח"י כמפקחת, ואני קובע כי עליה להציגן למבקשת או לאפשר עיון סביר בהן במקום שתיקבע.

בנוגע לסעיפים 7.1 - 7.2 לשאלון המבקשת, הרי שככל שמדובר בבתי הספר שנכללו בתובענה ידועים למבקשת פרטי מוסדות אלו, ולגבי בתי ספר אחרים מדובר בהרחבת חזית שאיננה רלוונטית לתביעה דנן. באשר לציון שמם של העובדים המועסקים על ידי העירייה, הרי שתשובה לכך נכללה בתצהיר התשובה מטעם המשיבה בסעיפים 13-14 (בנוסף להודאתה בדבר העסקתו של מנהל בית הספר בית חנינה, אשר הוזכרה כבר בכתב ההגנה ובתגובתה לבקשה זו, ואין עליה מחלוקת כלל). לפיכך נראה כי אין מקום למענה על שאלות אלו מעבר למה שניתן.

באשר לסעיף 10.1 לשאלון המבקשת, גם אם סבורה העירייה כי האחריות לרכישת הספרים לא רובצת לפתחה וכי אין לה מידע בעניין (או שאינה יכולה להשיגו) – עליה לכתוב זאת בתצהיר מאומת כדין.

כך גם בנוגע לסעיפים 13, 15 ו-16 לשאלון המבקשת – אין להסתפק בתשובה חלקית ולהפנות לגרסה העובדתית בכתב ההגנה, אלא יש לכלול את כל הגרסה במסגרת התצהיר, גם אם לדעת העירייה לא קמה לה כל אחריות משפטית. כך גם באשר לכך שעניין מסוים מצוי בידיעת המבקשת. אף אם כך אין הדבר פוטר את הצד שכנגד ממתן מענה בתצהיר לשאלה.

באשר להערת העירייה באשר לצורך בהליך דרישה להודות בעובדות בהתאם לתקנה 103 לתקנות, הרי שמדובר בשני הליכים שונים. בניגוד לשאלון שעליו חובה על הצד השני לענות בתצהיר ואם לא כן יינתן צו אשר הפרתו עלולה להוביל למחיקת התביעה או כתב ההגנה, בהליך הדרישה להודות בעובדות אין חובה כלל להשיב על הדרישה, ואין סנקציה של ממש שניתן להטילה על המסרב להודות (למעט הסיכון כי ככל שתוכח העובדה שבמחלוקת, יאלץ אותו צד לשאת בהוצאות הוכחתה, ללא קשר לתוצאות ההליך – שהיא כשלעצמה סנקציה קשה להוכחה ולהפעלה) (זוסמן, 429, גורן, 185-186). כמו כן, בעוד הודיה בעובדות הינה "הודיה פורמאלית" אשר משמעה הוצאת אותה עובדה מתחום המחלוקת והדיון בין כתלי בית המשפט (גורן 182), הרי שתשובות לשאלון אינן נחשבות כראיה כלל כל עוד לא הוגשו פורמאלית על ידי מי מהצדדים ככל מוצג ראייתי אחר, ובידי שואל השאלות להחליט אם ובאיזו מידה הוא חפץ להשתמש בתשובות שקיבל (ע"א 554/72 רופמן נ' יבלונסקי , פ"ד כח (1) 434, 437 (1974), גורן, עמ' 193, זוסמן , עמ' 428). מסקנת הדברים היא כי הליך זה אינו דומה להליך השאלון ואין האחד במקום האחר (אם כי במקרים מסוימים הליך זה עשוי לפטור מהצורך לענות על שאלון בסוגיות שעליהן כבר ניתנה ההודיה (גורן, 183)).

סיכום

הבקשה מתקבלת בחלקה. העירייה תמסור תשובות משלימות לשאלון בתצהיר וכן את המסמכים הנדרשים למבקשת על פי ההנחיות בסעיף 21 לעיל עד ליום 15.3.13.

משהתקבלה הבקשה בחלקה ונדחתה בחלקה – אין צו להוצאות.

באשר למדינה – הרי שבהעדר כל טענה מצידה ובהעדר כל התייחסות מצידה לדרישות שנמסרו כדין מהצד שכנגד ולצו שיפוטי שניתן בעניינה – אני מורה כי יינתן צו למענה על השאלון ודרישת גילוי המסמכים מטעם המבקשת, אשר יימסר עד ליום 15.3.13. ככל שלא יינתן מענה תוגש בקשה מתאימה על ידי המבקשת.

המדינה תישא בהוצאות המבקשת בגין הגשת בקשה זו בסכום של 2,000 ₪.

המועד להגשת התצהירים יחל להימנות ממועד השלמת ההליכים המקדמיים. בא כוח התובעת יודיע עד ליום 1.4.13 האם כל הטעון השלמה הושלם ומתי יוגשו התצהירים. הישיבה הקבועה ליום 9.4.13 מבוטלת.

ניתנה היום, כ"ח בשבט תשע"ג, 08 פברואר 2013 , בהעדר הצדדים.
המזכירות תעביר ההחלטה לבאי כוח הצדדים.

ארנון דראל, שופט