הדפסה

חכם נ' הרשות הארצית לכבאות והצלה ואח'

03 ספטמבר 2013
לפני:
כב' השופטת יפה שטיין
נציג ציבור (עובדים) מר נוריאל ממליה
נציג ציבור (מעבידים) מר אילן לוי

המבקש
בן חכם
ע"י ב"כ: עו"ד רם פנירי

-
המשיבים
1. הרשות הארצית לכבאות והצלה
2. המשרד לבטחון פנים
3. נציבות שירות המדינה
ע"י ב"כ: עו"ד שני ינאי ועו"ד עמי כהן

החלטה

  1. זוהי החלטה בבקשת ב"כ המבקש למתן צו מניעה זמני כנגד ההחלטת הנציב המורה על השעייתו הזמנית לפי סעי פים 47 ו- 48(א) לחוק שירות המדינה (משמעת) תשכ"ג - 1963 (להלן: חוק המשמעת).
  2. הרקע לבקשה:

א. המבקש עובד הרשות הארצית לכבאות והצלה ככבאי מזה כחמש שנים, סיים
קורס כבאות בהצלחה ואף זכה לקביעות בעבודתו. למבקש אין כל עבר פלילי או
משמעתי.
ב. בתחילת מאי 2013 הועבר דיווח מהמשיב 2 לנציבות על פיו הוגשה תלונה כנגד המבקש במשטרת ישראל, עקב חשדות שהתעוררו כלפיו בגין גניבת סך של 1,900 ₪ מארונית הבגדים של חברו לעבודה, במלתחות.
ג. ביום 20/5/13 העבירה המשטרה לאגף המשמעת דיווח על פתיחה בחקירה פלילית כנגד המבקש.
ד. ביום 21/5/13 ניתנה החלטה נציב שירות המדינה להורות על השעייתו של המבקש ככבאי בשירותי הכבאות וההצלה, עד ליום 1/9/13, או עד להחלטה אחרת אשר תיבחן מעת לעת. בהחלטה נאמר, בין היתר, כי נשקלה אפשרות העברתו של המבקש לתפקיד אחר, אך הוחלט בשלב זה שלא לנקוט בצעד זה. עוד נאמר בהחלטת הנציב כיניתנת למבקש הזדמנות נוספת להעלות את טיעוניו במסגרת הליך שימוע, לפי סעיף 47(ב) לחוק המשמעת.
ה. בפועל ועד למועד הדיון בבית הדין ביום 3/6/13 , לא ניצל המבקש הזדמנות זו. לפיכך בדיון שקויים במועד זה בבית הדין המליץ בית הדין למבקש למצות קודם את זכותו לשימוע, בפני הנציב, וכך אכן נעשה.
ו. ביום 1/7/13 , ולאחר הליך השימוע, ניתנה החלטת הנציב על פיה לאחר בחינת טענות המבקש מחד , ובחינת חומרת העבירה המיוחסת למבקש ולנוכח המלצ ת ב"כ היועץ השפטי לממשלה לא שינה הנציב את החלטתו וכי יש להמתין להחלטת מחלקת התביעות של משטרת ישראל.
ז. ביום 15/7/13 קויים דיון בבית הדין במעמד הצדדים. המבקש הגיש תצהיר, אך המשיבים ויתרו על חקירתו. לפיכך נחקרה ע"ד יעל אמזלג-יניב בלבד, מטעם המשיבים.
ח. ביום 5/8/13 הוגש כתב אישום כנגד המבקש לבית משפט השלום בתל אביב בעבירות של גניבה והסגת גבול פלילית.

3. עיקרי הטיעוני ב"כ המבקש:
א. המבקש מכחיש בכל מכל את טענת הגניבה. לדבריו ארונו של החבר לא היה סגור, וכי הוא ל קח, בהשאלה, כחבר (אף שללא רשותו) את מכנסיו, כיוון ששלו התרטבו, ובמטרה להחזירם, מבלי שידע שיש שם כסף, ורק לאחר שהתברר לו מאשתו כי היה במכנסיים כסף, החזירם מיוזמתו. לדבריו, עצם העובדה שהחזיר כסף מזומן מיוזמתו, מלמדת על תום ליבו, וכי לולא היה פונה מיוזמתו ומחזיר כסף זה, מעולם לא ניתן היה להוכיח כי הכסף אצלו.
ב. עוד טען כי אין אדם משים עצמו רשע וכי החזרת הכסף יש בה כדי ללמד על תום ליבו, ולכל היותר, ואף שלדבריו לא ידע על הכסף שבמכנסיים, הרי שבמקרה המכסימאלי מדובר במעידה חד פעמית ובכסף שהוחזר. לכן לא היה מקום לנקוט כלפיו בצעד המכביד של השעייה וניתן היה לשקול חלופות קלות יותר, כמו העברתו לאזור אחר (כדוגמת ירושלים או בית שמש), כשבנסיבות אלו – ההשעיה אינה מידתית ואינה מוצדקת. החלטת ההשעיה אף פוגעת בו באופן לא מידתי הן בפן האישי והמשפחתי והן בפן הכלכלי.
ג. בהליך השימוע נפלו פגמים, בין היתר בכך שההחלטה על ההשעיה התקבלה ע"י מפקד התחנה בה מועסק המבקש אשר הודיע לו כי הוא מושעה , ו רק בעקבות התערבות ב"כ המבקש, וכדי לרפא התנהלות מקוממת מצד המשיבים – נערך לו "שימוע" בדיעבד. עוד נטען כי המשיבים "רצו" לנציב לצורך השעייתו, לאור פגמים שהעלה בא כוחו לעניין התנהלותם.
ד. למבקש סיכויים מצויינים להוכיח את חפותו ואת תום ליבו, ובכל מקרה – מבחינת מאזן הנוחות, הנזק שייגרם לו מהשארת ההשעייה (כולל נסיבות אישיות שפורטו בדיון שלא לפרוטוקול), הוא רב יותר מנזקם של המשיבים לו תידחה תביעתו. המבקשאף המשיך לעבוד כחודש וחצי עד ההשעיה, ולא היה כל חשש מגניבות, וכך גם כיום , אף אם ייקבע שהייתה מעידה חד פעמית – אין כל חשש שהעניין יחזור על עצמו אם ימשיך בעבודתו או אם יועבר זמנית לתחנה אחרת.

4. עיקר טיעוני המשיבים:
א. לעניין עצם המעשה - המבקש אמנם החזיר את הכסף מיוזמתו, אולם עשה זאת רק לאחר ששמע על הכוונה לבדוק את הצוות כולו בפולגרף, מה גם שתחילה מסר גרסה אחרת לאמור לעיל (כולל ניסיון להפיל זאת על עובדת הניקיון), דבר שמעמיד בספק את תום ליבו.
ב. לעניין הצו המבוקש - לא מדובר בצו מניעה זמני שתכליתו לשמור על המצב הקיים, אלא בבקשה למתן צו עשה אשר במסגרתו מבקש לשנות את המצב הקיים.
ג. לנציב יש סמכויות השעיה עצמאיות משלו, ואין הוא תלוי בהחלטת מפקד התחנה. לכן, רשאי היה הנתבע לפעול באופן עצמאי ולהשעותו ע"פ סמכותו, ללא קשר ל החלטת מפקד התחנה, ולא נפל כל פגם בהחלטת הנציב. הנציב אף נתן לו הזדמנות לשימוע נוסף (הזדמנות שמוצתה לאחר הדיון בבית הדין).
ד. מאזן הנוחות נוטה לטובת המשיבים, ובוודאי לאחר הגשת כתב האישום כנגד המבקש. על בית הדין לבחון האם ניתן נזקו של המבקש לפיצוי בכסף, אם לא יינתן לו הסעד (כאשר בסופו של ההליך יתברר שצדק), לעומת הנזק שייגרם לשירות המדינה ולאינטרס הציבורי – הכולל בתוכו שמירה על תדמית השירות הציבורי בכלל ותדמית שירות הכבאות ועל אמון הציבור במערכות אלו.
ה. על פי סעיף 49(א) לחוק המשמעת, עובד שהושעה מתפקידו ממשיך לקבל שכר (גם אם לא מלא וגם אם רק בששת החודשים הראשונים להשעייתו), והוא רשאי לעסוק בעבודה אחרת מחוץ לשירות המדינה. דהיינו : המבקש לא נשאר ללא יכולת כלכלית לפרנס את משפחתו, ובכל מקרה – אם יזוכה – יקבל את המגיע לו.
ו. בית הדין אינו נוטה להתערב בהחלטת הנציב. מכל מקום, המשיבים פעלו בסמכות, בסבירות וכדין וכי בהליכי ההשעיה לא נפל כל פגם – סיכוייו לכאורה כנגד החלטת הנציב – אפסיים .
5. החוק והפסיקה:
החוק:
התנאים להפעלת סמכותו של הנציב להשעות עובד בשירות המדינה נקבעו בסעיף 47 לחוק המשמעת, אשר קובע:
"(א) עובד שהוגשה עליו קובלנה לפי סעיף 32, רשאי נציב השירות להשעותו ממשרתו בשירות המדינה...
(א1) ...
(ב) נציב השירות לא ישעה עובד אלא לאחר שניתנה לו הזדמנות להביא טענותיו לעניין ההשעיה תוך תקופה שיקצוב לו ...
...
(ה) הושעה עובד, תימשך ההשעיה עד שיחליט המוסמך לכך שלא להעמידו לדין פלילי או משמעתי, ואם הועמד לדין פלילי או משמעתי – עד למתן פסק הדין הסופי באותם הליכים; ואולם רשאי נציב השירות להורות על הפסקת ההשעיה במועד מוקדם יותר.
(ה1) בלי לגרוע מהוראות סעיף קטן (ה), נציב השירות, בהתייעצות עם היועץ המשפטי לממשלה או בא כוחו, ישקול בתום שישה חודשים מיום מתן החלטה על השעיית עובד המדינה לפי סעיף זה, את האפשרות להפסיק את ההשעיה באותו מועד; החליט נציב השירות שלא להפסיק את ההשעיה במועד כאמור, ישקול מחדש, בהתייעצות עם היועץ המשפטי לממשלה או בא כוחו, אחת לתשעה חודשים החל במועד ההחלטה לפי סעיף קטן זה, את האפשרות להפסיק את ההשעיה".

הפסיקה הרלבנטית:
א. ע"פ הפסיקה, סמכותו של נציב שירות המדינה לפי סעיף 47 לחוק המשמעת, כפופה לביקורת שיפוטית של בית הדין לעבודה. כבכל ביקורת שיפוטית, בית הדין איננו יכול לשים את שיקול דעתו במקום שיקול דעתו של הנציב, אך בית הדין אמור לבחון אם הפעלת סמכותו של הנציב נעשתה כדין או אם נפלו פגמים בהליך, מבחינת התנאים להשעיה או מבחינת הדרך שבה הופעלה סמכות ההשעיה (ראו בענין זה: דב"ע נד/3-120 שבח - ראש עיריית תל-אביב ואח', פד"ע כו 395, 400 ).

ב. בית הדין הארצי קבע לא אחת כי:
"בהעבירו תחת שבט ביקורתו השיפוטית את החלטת הרשות המוסמכת, אין בית הדין משמש ערכאת ערעור ולא ישים שיקול דעתו תחת שיקול דעתה של הרשות המוסמכת, ולא יתערב בה לשנותה, כל עוד נמצא, על פי חומר הראיות, כי פעולת הרשות, שיקוליה והחלטתה נעשו וניתנו בגדר סמכותה על פי דין, באופן ענייני, בסבירות, במידתיות, בהגינות ובתום לב"(ע"ע 121/99 יצחק כהן - משטרת ישראל, פד"ע ל"ג 50, 35).

ג. פס"ד נוסף ומנחה בעניין הפעלת סמכות ההשעיה הינו ע"ע 478/07 שוקי ויטה - נציב שירות המדינה , שם התייחס לכך בית הדין הארצי בהרחבה וקבע כי:
"הלכה פסוקה היא ש"ככל הפעלת סמכות מינהלית, אף הפעלת סמכות ההשעיה, על פי חוק המשמעת, נעשית תחת שבט ביקורתו של בית הדין לעבודה הדן בהחלטתו של המשעה בדרך של ביקורת שיפוטית על אקט מינהלי... ואין בית הדין בא בנעלי המשעה, אלא הוא בוחן בחינה מינהלית את החלטותיו. בחינת החלטתו של המשעה נעשית על ידי תוכנה של החלטת ההשעיה, הנסיבות וכן הליכי ההשעיה".
הפיקוח השיפוטי על החלטת ההשעיה, ייעשה לאור הכללים המקובלים להתערבות בהחלטה מינהלית "על-פיהם בוחן בית המשפט האם ההחלטה חורגת מסמכות, או פוגעת בכללי הצדק הטבעי, האם היא נגועה בשיקול זר, או באי-סבירות קיצונית היורדת לשורשם של דברים". אשר להיקף הביקורת השיפוטית: ככלל, שיקול הדעת הנתון לרשות הממנה רחב הוא ותחום ההתערבות השיפוטית בשיקול דעת הרשות, צר ושמור למקרים קיצוניים וחריגים בלבד. כלל זה חל באשר למערך המינויים בשירות הציבורי דרך כלל וחל הוא אף בענייננו, המכוון נגד החלטת השעיה."
עוד נאמר בפס"ד זה כי:
"תנאי מוקדם להפעלת סמכות ההשעיה, הוא שהתחילה חקירה פלילית של המשטרה נגד עובד. תנאי זה הינו בבחינת "עובדה פורמאלית-אובייקטיבית, והיא - הגשת 'קובלנה', הגשת 'תובענה' או התחלת חקירה פלילית של המשטרה. מעבר לכך, לא נקבעה בחוק גופו מסגרת להפעלת סמכות ההשעיה על ידי מי שנתונה לו הסמכות" בשלב ראשוני פורמאלי זה, חומר החקירה יכול ויהיה דל, בלתי מגובש ובלתי מספיק לביסוס ממצאים בחקירה.
על חשיבות התנאי של היוועצות עם פרקליטות המדינה ותקינותו עמדתי בעניין צפורה לוי תוך שציינתי, כי למדינה "הכלים לבחון את מהות העבירה ואת סוג הראיות הנדרשות גם לצורך ההשעיה". משהתקיימה ההתייעצות כנדרש, שוב אין לטעון כנגד חוקיות החלטתו של הנציב" (ההדגשות לא במקור).

ד. בית הדין התייחס לא אחת למקרה בו הוגש כתב אישום כנגד עובד המדינה. בפס"ד ותיק דב"ע לג/3-32 יכין - מדינת ישראל, פד"ע ד 428, 435 נאמר:
"למעשה בא עם הגשת כתב האישום מצב חדש, לעניין סעיף 47 לחוק שירות המדינה (משמעת). לעניין המשך עבודתו של עובד מדינה, לא הרי החשוד בעבירה או מי שנגדו מתנהלת חקירה משטרתית, כהרי מי שנגדו הוגש כתב אישום. עם הגשת כתב האישום ברור, כי פרקליט המחוז ראה מחומר החקירה שהועבר אליו 'שהראיות מספיקות לאישום' ... (בכך לא נאמר, כמובן דבר לעניין אשמתו של הנאשם והוא ממשיך להיות בבחינת זכאי); וידוע לכל שאותו עובד מדינה הנו לא רק חשוד בעבירה, אלא שמקומו על ספסל נאשמים. להבדל זה משמעות רבה לעניין יחסו של הציבור לשירות ולעניין מוסר-העבודה והמשמעת בעבודה".
ה. בע"ע 21623-10-10 נציבות שירות המדינה - שוקי משעול נאמר עוד:
"ההחלטה להגיש כתב אישום נגד המשיב מהווה עליית מדרגה בהשוואה למציאות שהייתה קודם לכן (חקירה פלילית בלבד). החלטה זו מחייבת את המדינה המעסיקה לשקול את המצב החדש שנוצר".

6. דיון:
א. כאמור, מדובר במבקש העובד ככבאי מזה כחמש שנים, אשר סיים קורס כבאות בהצלחה, וזכה לקביעות בעבודתו ככבאי , והמכחיש את הטענות המיוחסות לו בעניין הגניבה. יחד עם זאת, כיון שעסקינן בביקורת שיפוטית על החלטת המשיבים - ובעיקר על החלטת הנציב, אין בית הדין שם את שיקול דעתו במקום מי מהשיבים על החלטת ההשעיה, אלא על בית הדין לבדוק האם נפלו פגמים בהתנהלותם ובהחלטה להשעותו, באופן המצדיק את התערבותו או אם ההחלטה אינה סבירה באופן קיצוני. כפי שיובהר בהמשך, לאחר עיון בחומר שהוגש, ולאחר שמיעת עדותה של גב' יעל אמזלג-יניב, לא מצאנו פגמים בהתנהלות הנציב (או מי מהמשיבים), באופן המצדיק את התערבותנו.
ב. כמו בכל בקשה לצו זמני בודק בית הדין שתי שאלות עיקריות: שאלה אחת הינה שאלת מאזן הנוחות שבין הצדדים , דהיינו - האם הנזק למבקש, במקרה שלא יינתן לו הסעד הזמני המבוקש על ידיו, וככל שתביעתו העיקרית היתה מוצדקת, רב יותר מאשר הנזק העלול להיגרם למשיבה במקרה שיינתן הסעד הזמני המבוקשוהתביעה העיקרית של המבקש – תידחה. שאלה שנייה הינה שאלת סיכויי המבקש להצליח בתביעה העיקרית. כבר נפסק לא אחת כי ככל שההערכה לגבי הסיכוי תהיה נמוכה יותר, כך תקטן הנטיה לתת למבקש סעד זמני כמבוקש על ידיו, ולהיפך.
ג. מעיון בהחלטת הנציב (שצורפה כנספח ג' לתגובת המשיבים), עולה כי ההחלטה מנומקת וברורה. בין היתר נאמר בה כי נשקלה העברתו לתפקיד אחר, אך לאור חומרת המעשה המשוייך לו לא ננקט צעד זה. הנציב התייחס בהחלטתו גם לנסיבותיו האישיות של המבקש וגם לטיעוניו לגופם של דברים, והכחשת המיוחס לו, אם כי לדבריו מקומן להתברר במסגרת החקירה הפלילית כנגדו. הנציב ציין כי בין שיקוליו לקח בחשבון את חזקת החפות העומדת למבקש כל עוד לא הסתיימה החקירה הפלילית בעניינו, אלא שלעניין זה לא נתן בשלב זה משקל מכריע, כיוון שהטענות לגופם של דברים יתבררו במישור הפלילי.
ד. אין חולק כי בסופו של דבר נמצא הכסף אצל המבקש, וכי הוא החזירו. השאלה האם התכוון לגנוב את הכסף (והחזירו בסופו של דבר רק בשל החשש מחקירה ומבדיקת פולגירף) או שמא היה מדובר בטעות מצערת , והכסף הוחזר ביוזמתו ובתום לב - תתברר בהליך הפלילי, ואין בית הדין אמור להכריע בשאלה זו. השאלה הינה האם בהחלטת הנציב או בהליכים שקדמו לכך – נפל פגם המצדיק את התערבותנו, אלא ש כאמור, לא מצאנו פגם כזה. למבקש אף נערך שימוע כדין, וגם בעניין זה – לא נמצא כל פגם.
ה. גם בטענה כי משיבים 1-2 "רצו" לנציב מבלי שזה נקט פעולה קודם לכן – לא מצאנו ממש.
מקובלת עלינו טענת המשיבים כי מעת שנפתחת חקירה פלילית כנגד עובד, נדרש הנציב לבחינת אפשרות השעייתו – במקביל לסמכות המשרד הרלבנטי (לפי סעיף 48 לחוק המשמעת), וזאת ללא תלות בהליך שנקט המשרד. משמע - לא נמצא פגם בעצם הפנייה שלהם לנציבות, כנטען בבקשה.
ו. אכן, על פניו , גם אם ייקבע בהליך הפלילי כי המבקש אכן גנב סכום זה, סביר שייקבע כי מדובר במעידה חד פעמית של אדם נורמטיבי, ואשר החזיר את הסכום. יחד עם זאת, אין בית הדין דן בהליך הפלילי, ומשדובר בחשדות לגניבה – עבירה שיש עימה קלון, עניין ז ה צריך להתברר בהליך הפלילי, ולא בבית דין זה.
ז. עוד יצויין, כי כל עוד לא הוגש כתב אישום, היה מקום רב יותר לטענת המבקש כי בנסיבות המקרה החמירו עימו יתר על המידה בהחלטת ההשעיה (ובמיוחד עת לא הוסכם להעבירו למקום עבודה בעיר אחרת עד לבירור האשמות כנגדו), אלא שכאמור, ההחלטה להגיש כתב אישום מהווה עליית מדרגה בהשוואה למציאות שהייתה קודם לכן (חקירה פלילית בלבד), ובמצב זה – התערבות בית הדין בהחלטתה השעייה מצומצמת עוד יותר . מכל מקום, ולאחר הגשת כתב האישום - מאזן הנוחות נוטה עוד יותר לטובת המדינה, אשר אמונה על השירות הציבורי ועל כך שמי שנחשד בגניבה – יתברר עניינו כאשר הוא מושעה מעבודתו.
ח. ודוק: עצם הגשת כתב האישום אינה אומרת בהכרח מה יהיה סוף ההליך, ולא מן הנמנע כי יוכיח את חפותו בהליך הפלילי, דבר שיהיה בו כדי לבטל את ההשעיה, ולתשלום רטרואקטיבי של כל משכורותיו שלא קיבל במלואן. אלא, שכאמור, ובוודאי שלאחר הגשת כתב האישום, אין מקום להתערבות בית הדין בעניין ההשעיה.
מכל מקום וככל שיזוכה בהליך הפלילי - יושבו לו כל הסכומים המגיעים לו כהשלמה למשכורותיו, ויוחזר למקום עבודתו .
ט. מכל האמור, ומשבית הדין אינו שם את שיקול דעתו במקום שיקול דעת הנציבות, ומאידך לאחר בחינת מאזן הנוחות וסיכויי התביעה העיקרית לגופה - ובמיוחד לאור הגשת כתב האישום, לא מצאנו כי יש מקום להתערב בהחלטת הנציב.
משמעות הדבר כי הבקשה לצו זמני – נדחית.
שאלת ההוצאות תתברר בסיום ההליך העיקרי (ככל שתוגש תביעה). יחד עם זאת, ככל שלא תוגש תביעה עיקרית – יסתיים עניינו של המבקש בבית הדין , בדחיית בקשתו, ללא צו להוצאות.
ניתנה היום, כ"ח אלול תשע"ג ( 3 ספטמבר 2013), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.

נציג ציבור(ע)
נוריאל ממליה

נציג ציבור(מ)
אילן לוי

יפה שטיין, שופטת
אב"ד