הדפסה

חיים נ' טל ואח'

בפני
כב' השופטת יעל ייטב

תובע

שעיה חיים
ע"י ב"כ עו"ד ל' דקל - גרינבלט

נגד

נתבעים

1.יוסי טל
2.הפיניקס חב' לביטוח בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד נ' גיצה

פסק דין

מבוא
התובע, יליד 1.1.1935, נפגע בתאונת דרכים שאירעה ביום 15.7.08, במהלך עבודתו כנהג משאית. על פי המפורט בכתב התביעה, אירעה התאונה בעת שהתובע ירד ממשאיתו כדי לפרוק ממנה מטען. מלגזה, הנהוגה בידיי נתבע 1, נסעה לאחור ודחפה את התובע. בעקבות הדחיפה נפל התובע ונדרס בגלגלי המלגזה. ממקום התאונה פונה התובע באמצעות אמבולנס לבית החולים קפלן.
הנתבעת לא חלקה על חבותה לשאת בנזקים שנגרמו לתובע בתאונת הדרכים, בהתאם להוראות חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן- " חוק הפיצויים"), ולפיכך השאלה הטעונה הכרעה הינה שאלת הנזקים שנגרמו לתובע בעקבות תאונת הדרכים, והפיצוי הראוי בגינם.
הנכות הרפואית
קביעת המוסד לביטוח לאומי
התאונה הוכרה כתאונת עבודה, ונכותו של התובע נקבעה על ידי המוסד לביטוח לאומי, קביעה המשמשת בסיס לקביעת הנכות הרפואית גם בתובענה זו, בהתאם לסעיף 6ב' לחוק הפיצויים. ביום 25.3.10 קבעה הוועדה הרפואית כי לתובע נותרה בעקבות התאונה נכות צמיתה בשיעור של 38.8%. ועדות רפואיות קבעו לתובע גם נכות זמנית בשיעור של 100%, וזאת לתקופה מיום 15.7.08 עד יום 31.12.09. בעקבות המלצת וועדת רשות, הופעלה תקנה 15 במלואה, כך ששיעור נכותו הכולל של התובע לצורך תשלומי המוסד לביטוח לאומי הועמד על 59%.
ביום 24.6.10 דנה הוועדה הרפואית לעררים בערר שהגיש המוסד לביטוח לאומי על החלטת הוועדה הרפואית באשר לקשר הסיבתי בין הנכות בכתף לבין תאונת הדרכים. בנימוקי הערעור פורט כי לאחר התאונה עבר התובע ניתוח והיה מרותק לביתו עם גבס עד יום 1.9.08. עוד נכתב כי "ב- 12.9.09 – מצויין כי יש כאבים בכתף ימין. ב- 23.9 נעשה צילום. מאז שהתקבל לשיקום בהדסה הר הצופים – יש תיעוד לתלונות... מדובר בנפגע בן 73 שהתשלום מנ"ע הינה הכנסתו. אינו יכול להגיש תביעה לנ"ר בגלל גילו. לא יכול לעבוד.". בחלק של תלונות הנפגע נכתב כי "לא יכול להרים יד ימין, לא יכול אפילו להתגלח. קשה לו לתפקד.". בפרק המפרט את הממצאים הרפואיים פורט כי בבדיקה קיימת הגבלה בתנועה בכתף ימין ל-45 מעלות, ובכתף שמאל הגבלה ל-90 מעלות. עוד פורט כי "בUS כתפים 13.11.08 – הודגם קרע בשני גיד הסופרספינטוס , בעיון בתיק האשפוז מח' שיקום הדסה הר הצופים 12.10.08 – מצוין תלונה על כאבים בכתף ימין ויש התייחסות לכך ברישומי האישפוז אם כי לא בסיכום המחלה." . בחלק של אבחנות נכתב כי מדובר במצב לאחר שברים בשתי השוקיים והגבלת תנועה בכתף ימין.
בפרק הסיכום והמסקנות קבעה הוועדה כי "בנושא כתף ימין הועדה דוחה את ערר המוסד וזאת מהסיבה שאכן הודגמו קרעים בגידים המסובבים בשתי הכתפים מימין קיימת הגבלה בתנועות ומשמאלה קיימת הגבלה מזערית בתנועה. מאחר וכחודשיים לאחר התאונה מופיעות התלונות על כאבים ומגבלות בכתף ימין בלבד הוועדה משוכנעת שכאבים אלו ומגבלה זו נגרמו כתוצאה [מהתאונה] הנדונה. מאחר ולגבי שנת 2000 לא ברור אם היתה מגבלת תנועה כלשהי או לא והעובדה שהתובע בגילו המתקדם עסק בעבודה פיזית... שהתאונה היא זו שגרמה להגבלת התנועה. העובדה שבסיכומי האישפוז המיידים אין איזכור לחבלה בכתף נובעים כנראה מכך שהכותבים התרכזו בשברים בגפיים התחתונות...".
על יסוד ממצאיה קבעה הוועדה כי נכותו הצמיתה של התובע מיום 1.1.10 בגין פגיעה בגפיים התחתונות הינה בשיעור של 20%, לפי פרט 35(1)(ג) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז- 1956 (להלן- "התוספת לתקנות"). עוד נקבע כי בגין הגבלה בתנועות פרק הכתף נותרה לתובע נכות בשיעור של 15%, לפי פרט 41(ג)(ב) לתוספת לתקנות. בגין פגיעה בקרסול נותרה לתובע נכות בשיעור של 10% לפי פרט 48(3)א' לתוספת לתקנות. סך כל נכותו המשוקללת של התובע, כך נקבע, הינה בשיעור של 38.80%. עוד נכתב בפרוטוקול כי הוועדה מפעילה את תקנה 15 במלואה כפי שהמליצה וועדת הרשות, מאחר שהתובע אינו יכול לחזור לעבודתו. לאחר הפעלת תקנה 15 במלואה הועמדה נכותו של התובע על שיעור של 59%.
טענות הנתבעת- דוח חוקר וקלטת הווידאו
הנתבעת חלקה על קביעת הוועדה הרפואית וטענה שלא נותרה לתובע כל נכות בכתף. את עמדתה בקשה הנתבעת לתמוך בעיקר בעדותו של החוקר מטעמה, מר חגי ליבוביץ – חוקר במשרד החקירות ויצמן יער, אשר ערך ביום 14.3.13 מעקב מוסרט אחר התובע והגיש סרט ויידאו (מוצג נ/2). בתצהיר עדות ראשית הצהיר החוקר כי "בשעה 6:19 התובע חיים שעיה הגיע לביתו ברכב...יצוין כי הנפגע נהג ברכב. התובע חיים שעיה יצא מהרכב נראה מתכופף ומוציא שקיות ניילון ודבר מה נוסף, לאחר מכן נעל את הדלת, והוא חצה את הכביש והלך באופן עצמאי לביתו ללא שימוש בשום מכשיר עזר." (סעיף 4). עוד הצהיר החוקר כי עד השעה 9:14 לא יצא התובע מביתו ואז יצא להשליך שקית אשפה וחזר לביתו (סעיף 5). החוקר הצהיר כי "כאשר הוא לא יצא מביתו פעלנו בכיסוי, חוקר מצוות העיקוב פתח איתו בשיחה על המדרכה שליד ביתו במשך של כ-13 דקות... והתובע עמד על רגליו לזמן ממושך של 13 דקות מוסרטות, תוך שהוא מפעיל ידיו בחופשיות כוללת הנפת ידיים למעלה, וכאשר הוא הולך ממקום למקום במהלך השיחה עם החוקר מצוות המעקב ללא כל מכשיר עזר כלשהן." (סעיף 6; הדגש במקור). בחקירה הנגדית השיב החוקר שבמהלך המעקב הוא לא ראה את התובע עובד (עמ' 24 שורות 6-7).
בצפייה בסרט הווידאו (מוצג נ/2) ניתן להבחין בנקל בכך שהתובע הולך בחופשיות, ואינו נעזר במקל או באמצעי עזר אחר, וזאת בניגוד להצהרתו. תפקודו בקלטת נראה תקין לחלוטין. ניתן לחזות בתובע הולך זקוף, מתכופף, נושא את שקית הזבל, והעיקר, מניף את ידו מעל הכתף בדרך המעלה סימני שאלה באשר לנכות שנקבעה לו בשל מגבלת תנועה לכאורה בכתף.
התובע עומת במהלך חקירתו הנגדית עם המצולם בסרט. בחקירה הנגדית לב"כ הנתבעת לפני הצגת הסרט, השיב התובע לשאלה האם הוא יכול ללכת, כי "כשאני הולך כמה צעדים אני מקבל נטרול ברגליים, יש לי פלטינות. אני צריך מיד לשבת. אני יושב על הרצפה איפה שאני נמצא." (עמ' 10 שורות 11-12). התובע נשאל במהלך חקירתו הנגדית "למה אתה עושה כאילו אתה לא יכול להזיז את היד?" (עמ' 19, שורה 29), והשיב שהוא אינו יכול להזיז את היד, אף אינו יכול להרים דברים כבדים. לשאלה עד איזה גובה הוא יכול להרים את ידו, השיב שלפעמים בשל כאבים הוא אינו יכול להזיז את ידו כלל, לכל היותר הוא יכול לקפל את המרפק לזווית של 90 מעלות. עוד השיב שהוא אינו יכול להרים את היד מעבר לכתף לזווית של 90 מעלות. לשאלה האם הוא יכול להרים את היד לזווית של 45 מעלות, השיב שהוא אפילו אינו מנסה כי הוא אינו יכול. לשאלה האם ידו נשארת צמודה לגופו כל הזמן, השיב שלפעמים הוא קצת מרים אותה, אבל לא כמו את יד שמאל. לשאלה האם הוא הולך כל הזמן בעזרת מקל הליכה, השיב- "אני הולך כל הזמן הולך עם המקל הזה. אני לא יכול ללכת בלעדיו" (עמ' 20, שורה 14). לאחר שהוקרן בפניו סרט הווידאו (מוצג נ/2) שבו נצפה התובע בבירור הולך זקוף ללא מקל, נוהג ברכבו, נושא משאות, מנופף בידו ומניפה אל מעל כתפו, השיב התובע בדרך מתחמקת כי יש לו קרע בכתף, כי הוא צריך לעשות ניתוח בכתף, ואולם הוא ממתין תחילה שיפור ברגליו. עוד ציין כי "יכול להיות שפעם אחת אפשר לי להרים את הכתף. פעם אני יכול לעשות ככה, זה לא כמו שאני יכול לעבוד עם זה ולחיות עם זה".
על יסוד ממצאים אלו טענה הנתבעת כאמור שיש לסטות מקביעות הוועדה הרפואית ולקבוע שלא נותרה לתובע נכות בגין הגבלה בתנועות פרק הכתף עד לגובה השכם. אשר על כן, טענה הנתבעת, נכותו הרפואית המשוקללת של התובע הינה בשיעור של 28% בלבד.
אין מנוס מלציין שהצפייה בקלטת והשוואת תפקודו של התובע כפי שהוא מצולם בקלטת, לתפקודו באולם בית המשפט לפני שהקלטת הוצגה ולתשובותיו של התובע באשר למצבו הרפואי והתפקודי, מעלה שקיימת בענייננו בעיית אמינות קשה. לא מדובר בעדות מגמתית בלבד, בהאדרה של המצב הרפואי והתפקודי, או בהגזמה, כי אם בהצהרה ובעדות שאינם אמת. תפקודו של התובע כפי שהוא מצולם בקלטת, הולך זקוף ובבטחה מבלי להיעזר במקל הליכה או באמצעי עזר אחר, הלוך וחזור, במשך כרבע שעה, נוהג ברכבו, נושא שקיות ומשאות, מתכופף ומניף ידיו ללא קושי, גם מעלה אל מעבר לכתפו, אינו מתיישב עם עדותו בפני ועם המצגים שהציג באולם בית המשפט, כאילו שהוא סובל ממגבלות פיזיות נכבדות שאינן מאפשרות לו לצעוד ללא מקל הליכה, ואינן מאפשרות לו להזיז את ידו ממקומה. גם מצבו המנטלי כפי שנצפה בקלטת, שונה לחלוטין ממצבו כפי שהוצג בפני במהלך חקירתו הנגדית. כפי שאפרט להלן, במהלך עדותו טען התובע שוב ושוב שהוא אינו זוכר דבר, מפאת גילו ומפאת מצבו הבריאותי. בקלטת דווקא נחזה התובע כשהוא בוטח בעצמו, מנהל שיחה ערה, ומתפקד באופן עצמאי, תפקוד מלא.
סיכום הנכות הרפואית
אף שהצפייה בקלטת מעלה סימני שאלה רבים לא רק באשר לאמינותו של התובע, אלא גם באשר לנכות שנקבעה לתובע בשל מגבלת תנועה בכתף, מצאתי שאין מקום לסטות מהחלטת הוועדות הרפואיות באשר לנכות הרפואית, ויש להותיר את הדיון בכך לסעיף הדיון בנכות התפקודית ובגריעה מכושר ההשתכרות, וזאת בשל מספר טעמים. כפי שציינתי לעיל, נושא הנכות הרפואית בכתף נדון ביסודיות על ידי הוועדות הרפואיות בשני הדרגים, תוך התחבטות בשאלת הקשר הסיבתי בין הנכות שהודגמה לבין התאונה. דומה שמכלול הנתונים עמד בפני הוועדות, התובע נבדק כראוי, ולמעשה לא הייתה מחלוקת בין הרופאים באשר לקיומה של נכות בכתף ובאשר לשיעורה, בין היתר על יסוד ממצאים אובייקטיביים. (המחלוקת של המוסד לביטוח לאומי הייתה באשר לקיומו של קשר הסיבתי, ואולם כלל הרופאים שבדקו את התובע בשתי הוועדות, מצאו שקיים קשר סיבתי בין הנכות לבין התאונה). זאת ועוד, אמנם בשלב מוקדם של הדיון התבקש מינוי מומחה אורתופד מטעם בית המשפט בדרך של הבאת ראיות לסתור, ואולם הטעם לבקשה לא היה נעוץ בממצאים שהתגלו בעקבות החקירה, העשויים להוות ראיה אובייקטיבית לנכות בשיעור שונה. החקירה נערכה רק סמוך למועד ההוכחות ובעקבותיה לא הוגשה בקשה מחודשת להבאת ראיות לסתור, אף לא הייתה פנייה למוסד לביטוח לאומי. במצב דברים זה אין בפני בית המשפט חוות דעת רפואית מקצועית המעידה על כך שחל שיפור במצבו של התובע או שנכותו בכתף פחתה או נרפאה.
לפיכך אני קובעת שנכותו הרפואית של התובע בעקבות התאונה הינה בשיעור של 38.8%.
מומחית מטעם בית המשפט בתחום הרפואה הפנימית
לבקשת הנתבעת מונתה ד"ר יהודית הד כמומחית רפואית מטעם בית המשפט בתחום הרפואה הפנימית, לשם קביעת מצבו הרפואי של התובע שאינו קשור לתאונה, ולשם קביעת תוחלת חייו.
בחוות דעתה מיום 2.11.12, סקרה ד"ר הד את תולדות המקרה, את ממצאי בדיקתה ואת המסמכים הרפואיים שעמדו לרשותה. אשר לפגיעת התובע בתאונה ציינה המומחית כי התובע נפגע ממלגזה בשתי השוקיים – מימין שבר פתוח ומשמאל סגור. התובע פונה ממקום התאונה לבית החולים קפלן ומשם הועבר עוד באותו היום, לאשפוז במחלקה האורתופדית בהדסה עין כרם. ביום 18.7.08 נותח – בוצעה החזרה סגורה וקיבוע פנימי של שתי השוקיים. ביום 22.7.08 שוחרר התובע מהמחלקה האורתופדית ואושפז ביום 11.9.08 במחלקת שיקום בהדסה הר הצופים. עם קבלתו למחלקה, והורדת הגבסים אובחן פצע לחץ עם נמק באזור המלאולוס המדיאלי בקרסול שמאל וחוסר איחוי בשבר בטיביה ברגל ימין שלא אפשר דריכה על הרגל. התובע שוחרר משיקום כשהוא משתמש בכיסא גלגלים. המומחית פירטה את הטיפול התרופתי שקיבל התובע עם שחרורו, וציינה כי בהמשך עבר התובע ניתוחים נוספים בשל חוסר החיבור בשוק ימין. המומחית ציינה שהתובע נפגע גם בכתפיו עם קרעים של גידי השרוול המסובב.
אשר לעברו הרפואי של התובע פירטה המומחית כדלקמן: בשנים 2003-2004 תועדו פגיעות קלות בעקבות תאונת עבודה ותאונת דרכים; בשנת 2004 תועדה הגבלה מסוימת בתנועות הכתפיים; בשנת 2005 תועדו כאבים בברך שמאל; בתיקו הרפואי –עד אמצע 2005- מתועד כבריא בדרך כלל, אינו מעשן; ביוני 2005 – תלונות החשודות לתעוקת חזה. בעקבות התלונות ביצע בדיקת מאמץ ופורש כחיובי ביותר. בוצע צינתור שהראה מחלה חד כלית קשה בLAD פרוקסימלי עם מעורבות של הענף האלכסוני הראשון במוצאו. הוא עבר PTCA עם השתלת תומכן במקום ההיצרות ב LAD הפרוקסימאלי. החל טיפול בנורמיטן, אספירין וסימבסטטין. את הסימבסטטין לא נטל באופן סדיר; בפברואר 2008 נמצאו בבדיקות דם ערכי סוכר גבוהים, נעשתה אבחנה של סכרת והופנה לדיאטנית. נמצאה מיקרואלבומינוריה, עדות לתחילת פגיעה כלייתית על ידי הסכרת. אובחן HDL נמוך. התובע הקפיד על הדיאטה שהוצעה לו; 15.1.09 – מיפוי לב טופוגרפי תקין.
בבדיקת התובע מצאה המומחית שהתובע במצב כללי טוב. דופק 60 לדקה, סדיר ומלא. לחץ דם 140/80 בשתי הידיים. תנועות גלגלי העיניים תקינות. אין גודש בורידי הצוואר. אין אוושות על עורקי הקרוטיס. קולות הלב תקינים. אין אוושות. ריאות נקיות. בטן רכה, אין הגדלת כבד או טחול, לא נימושו גושים. גפיים ללא בצקת. צלקות ניתוחים על השוקיים. דפקים היקפיים נימושו בשתי הרגליים, בימין חזקים מאשר בשמאל. הדפקים הפמורלים נימושו טובים בשני הצדדים. מבדיקות מעבדה שבוצעו לבקשת המומחית ב- 12.9.12 עולה: גלוקוז 119, קריאטינין 0.81, כולסטרול 141, כולסטרול HDL 33, כולסטרול LDL 58, hemoglobin AIC – 6.3%, מיקרואלבומין 46 מ"ג/ליטר, היחס מיקרואלבומין לקריאטינין 37. תפקודי כבד, אלקטרוליטים, B12 וחומצה פולית תקינים. לפי דיווח הרופאה המטפלת התובע מקבל כיום טיפול ב enalapril 10 מ"ג ו normalol 25 מ"ג ליום.
בפרק הדיון קבעה המומחית כי "על פי בדקתי את מר שעיה חיים, הנתונים בתיקו הרפואי ותוצאות הבדיקות שבוצעו איני רואה דבר שיכול לקצר משמעותית את חייו. אמנם הייתה ב2005 עדות למחלת לב כלילית, אך זו הייתה מוגבלת לעורק אחד. ההיצרות בעורק זה טופלה וגורמי הסיכון למחלת לב כלילית תחת טיפול בדיאטה ותרופות הם כאלה שכיום אין בהם כדי לגרום לקיצור תוחלת חייו. אשר להשפעת התאונה על תוחלת החיים. ברור שעיקר השפעתה היא בהגבלת יכולתו הגופנית, למשל ביצוע פעילות גופנית סדירה הידועה כתורמת בעיקר לאיכות חיים ואף לשיפור היכולת הקוגניטיבית באנשים מבוגרים. כמובן שקיימת גם השפעה של סבל מכאב על איכות החיים וייתכן גם שעל תוחלת החיים. כל אלה קשים למדידה. הרושם מהספרות הרפואית כיום הוא שלא מדובר בקיצור תוחלת חיים משמעותית. לסיכום: אני סבורה שאין במצבו הבריאותי של מר שעיה חיים לפני התאונה ולא בתאונה עצמה כדי לשנות את תוחלת חייו."
ביום 21.11.12 השיבה המומחית לשאלות הבהרה מטעם הנתבעת, שכיום וגם ביום התאונה אין ולא היו לתובע כל תלונות של תעוקת חזה כך שמבחינה קרדיאלית הוא אינו זכאי לאחוזי נכות. התובע סובל כיום מ impaired glucose tolerance ועל פי פרט 4(1) לתוספת לתקנות אבחנה זו מזכה אותו ב-0% נכות. המומחית פירטה כי ייתכן ובעבר היו תקופות בהן ענה על הקריטריונים של סכרת המטופלת על ידי דיאטה בלבד – אך קשה לה לקבוע זאת על פי הנתונים שבידה. כיום התובע אינו עונה על הגדרת אבחנה זו. אבחנה זו, בתקופות שבהן הייתה קיימת, יכולה הייתה לזכות ב-5% נכות, אולם מדובר בנכות שאינה מובאת בחשבון לעניין קצבת נכות כללית.
הנזקים
הפסדי הכנסות
הנכות התפקודית ושיעור הגריעה מכושר ההשתכרות
אף שבעת התאונה היה התובע כבן 73, מעבר לגיל העבודה המקובל, גיל שבו בדרך כלל אין פוסקים פיצוי בגין הפסדי הכנסות, מלמדות הראיות על כך שהתאונה אירעה במהלך עבודתו של התובע, אף הוכרה כאמור על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה. בנסיבות האמורות יש לבחון האם אכן נגרמו לתובע הפסדי שכר בעטייה של התאונה, כפי שטען.
כפי שנפסק, אין בהכרח זהות בין שיעור הנכות הרפואית לבין שיעור הנכות התפקודית או שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות. עמד על כך בית המשפט העליון בע"א 237/55 סטוצינר נ' פומרנצ'יק, פ"ד י 1050, 1060 (1956)). כב' השופט ברנזון קבע באותו עניין-
"יש ומום קל באופן יחסי גורם לירידה גדולה בכושר העבודה וההשתכרות; ויש ופגיעה קשה אינה נושאת בכנפיה נזק כספי גדול ביותר. הדבר תלוי לא במעט במי מדובר: בעברו של האיש, גילו הנוכחי, בעבודתו או במקצועו, ביכולתו להסתגל למצבו החדש או - אם יש צורך בכך - ביכולתו לעבור למקצוע מתאים אחר ולמצוא בו עבודה ומקור פרנסה, ועוד נסיבות כהנה וכהנה. כי תפגענה למשל, שתי אצבעות של יד שמאלו של כנר מקצועי מבלי יכולת לכפפן כדבעי, הרי זו מכה קשה שתוצאותיה חמורות ביותר בשבילו. ואילו חנוני או מורה במצב דומה כמעט ולא ירגיש במומו, מבחינה כלכלית".
קביעת הפיצוי לו זכאי נפגע בשל הגריעה מכושר השתכרותו תלויה אפוא בטיבה של הנכות, בטיב התעסקותו של הנפגע, במידת הסתגלותו לעבודתו על אף נכותו, בתפקודו, בכישוריו וסגולותיו (ראו לעניין זה גם ע"א 516/86 אררט נ' אזולאי, פ"ד מ (4) 687; ע"א 586/84 מקלף נגד זילברברג, פ"ד מג (1) 137, 152ב' (1989); ע"א 286/89 מיכאל קז נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב, (פורסם במאגרים) ; וע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב (3) 792, 797).
בקביעת הנכות התפקודית ושיעור הגריעה מכושר ההשתכרות, יש לשקול אפוא, ראשית, את הנכות הרפואית של הנפגע, במיוחד את הנכות האורתופדית. יחד עם זאת, יש לשקול היבטים ספציפיים הרלוונטיים לנפגע ולנסיבות עבודתו, כגון מקצועו, עבודתו בפועל, וגורמים אחרים המשפיעים על תפקודו.
ומין הכלל אל הפרט. בסיכומיו טען התובע שהוא אינו מסוגל לחזור לעבוד כנהג משאית – עבודה המצריכה כוח פיזי רב. עוד טען שהוא ממשיך לעבוד בניהול העסק חרף גילו וחרף נכותו. התובע הוסיף וטען שאין לו זכאות לפנסיה לפיכך עליו להמשיך ולהתפרנס עוד כ-8 שנים– עד סוף תוחלת חיים. לטענתו של התובע, בשל גילו ובשל העדר השכלה, גבוהה נכותו התפקודית מנכותו הרפואית, ויש להעמידה על שיעור של 60%.
הנתבעת טענה מנגד שנכותו התפקודית של התובע נמוכה מנכותו הרפואית. בראש ובראשונה הסתמכה הנתבעת על עדותו של החוקר מטעמה, ועל סרט הווידאו (מוצג נ/2), שממנו עולה שהתובע הולך באופן עצמאי וללא שימוש במכשיר עזר. עוד טענה הנתבעת שהתובע שב לעבודתו והמחזור הכספי של העסק שלו גדל לאחר התאונה. הנתבעת טענה כי התובע לא הוכיח את טענתו שלפיה הוא מעסיק נהג אחר במקומו, וכי הוא נמנע מהצגת דוח ניכויים משכר עובדים, עובר לתאונה ולאחריה, כך שגרסתו באשר להגדלת כוח האדם בעסק בעקבות התאונה כלל לא הוכחה. לאור כל זאת טענה הנתבעת שיש להעמיד את נכותו התפקודית של התובע על שיעור של 30% בלבד.
בקביעת נכותו התפקודית של התובע, יש לשקול תחילה את הנכות האורתופדית שנותרה לו בעקבות התאונה, נכות בשיעור ניכר של 38.8%. הנחת עבודה המקובלת בפסיקה הינה ששיעור הנכות התפקודית זהה לשיעור הנכות האורתופדית שנקבע (ראו פרשת גירוגיסיאן הנ"ל). נכות מעין זו לאדם שעיסוקו נהיגה והובלות הינה בעלת השלכה משמעותית על כושר ההשתכרות. זאת ועוד, לתובע נקבעה גם נכות זמנית מלאה לתקופה ממושכת, עד תום שנת 2009, שיש בה לכאורה כדי להשפיע על הכנסותיו. מנגד יש לשקול מספר שיקולים שיש בהם כדי להעמיד מספר סימני שאלה באשר לנכות התפקודית ובעיקר באשר לגריעה מכושר ההשתכרות.
שיקול שני שיש לשקול הוא האם עלה בידי התובע לשוב ולעבוד לאחר התאונה, ואם כן, לאיזו תקופה. עולה מהראיות שלפני התאונה ניהל התובע עסק הובלות, ושימש במסגרתו גם כנהג באחת המשאיות. לא מדובר אפוא בעבודה פיזית כנהג בלבד, אלא גם בניהול העסק, שאותו ניתן לבצע לכאורה גם עם נכות אורתופדית גבוהה. כיון שהתובע היה עצמאי, קל לו יותר לכאורה להתמיד בעבודה בעסק המצוי בבעלותו, לעומת מצבו אילו היה שכיר. כמו כן, אין להתעלם מגילו של התובע במועד התאונה, ובמשך חיי העבודה שנותרו לו גם אלמלא התאונה, שכן, לאור גילו של התובע במועד התאונה, וכיון שעבר את גיל העבודה המקובל, אין להוציא מכלל אפשרות שפרישתו מעבודה, ככל שהייתה, הינה על רקע גילו ולא בעטיה של פציעתו בתאונה.
בתצהיר עדות ראשית הצהיר התובע כי "מאז התאונה אני סובל מכאבים קשים, ברגליים ובכתף הגורמים לי להגבלה בחיי היום יום, ופוגעים בתפקודי קושי לעלות במדרגות, לסחוב משאות, ללכת, לשבת ולשכב. קשה לישון בלילה..." (סעיף 7). עוד הצהיר התובע כי בגלל מצבו הרפואי הוא אינו יכול עוד לנהוג במשאית (סעיף 3.2) וכי כיום הוא מתהלך בעזרת מקל (סעיף 4). התובע הוסיף כי "עם השנים מצבי מתדרדר ואני חושש כי אזדקק לכיסא גלגלים..." (סעיף 9).
כפי שציינתי לעיל, מעדותו של החוקר ומקלטת הווידאו, עולה שמצבו של התובע אינו כה מוגבל כפי שטרח לציירו בתצהירו ובחקירתו הנגדית. התובע הולך על רגליו ללא מקל או אמצעי עזר אחר, אין לו מגבלות נראות לעין בתזוזת הגפיים, הוא אינו מוגבל בנשיאת שקיות, והוא נצפה כאמור מניף מעלה את שתי ידיו, לרבות ידו הנכה, אל מעבר לגובה הכתף.
מבחינת ההיסטוריה התעסוקתית של התובע, כאמור בעת התאונה עדיין עבד התובע כנהג הובלות, חרף גילו (73 שנים). עוד בטרם נדרש לסוגיית האמינות, ראוי לציין שהתובע נמנע מלפרט בתצהירו פרטים אודות עבודתו לאחר התאונה. בסעיף 3.2. לתצהירו ציין כי "היו לי 4 משאיות הובלה ובגלל התאונה שילמתי הרבה כסף לנהגים. המשאיות היו משועבדות לבנק עם חובות בגלל התאונה ולכן מכרתי 3 משאיות". התובע לא פירט בתצהירו את מועדי מכירת המשאיות, כמה עובדים העסיק לפני התאונה, ולאחריה, מתי לטענתו שב לעבודה, באיזה תפקיד עבד, ועד מתי המשיך בעבודתו. יועץ המס שהעיד מטעם התובע, השיב בחקירתו הנגדית (עוד בטרם נחקר התובע על תצהירו), שידוע לו על קיומן של 3 משאיות, ושכולן עובדות כיום בעסק של התובע (עמ' 6, שורה 32). לפני תחילת חקירתו הנגדית של התובע, ביקשה באת כוחו לתקן את הרשום בתצהיר אודות מספר המשאיות ומכירתן, בנימוק שכפי הנראה לא הבינה את דברי התובע בנקודה זו.
במהלך חקירתו הנגדית השיב התובע שהוא אינו זוכר כמה משאיות היו לו לפני התאונה. בשלב מסוים השיב שהיו לו בין 15 ל- 20 משאיות, ואולם לטענתו הוא אינו זוכר כמה משאיות היו לו בחצי השנה שקדמה לתאונה. התובע גם לא ידע להשיב כמה משאיות יש לו היום. לטענתו הוא אינו יודע כמה משאיות היו לו וכמה מכר. כמו כן לא ידע להשיב כמה נהגים הוא מעסיק היום וכמה העסיק בעבר. התובע טען שהוא לא חש בטוב, וכי בגילו, גיל 78, הוא אינו זוכר דבר, אף לא מה אכל אתמול (עמ' 16). לשאלת בית המשפט השיב התובע שהוא אינו עובד כיום, כי אינו יכול ללכת ברגל, ואולם יש לו משאיות שעובדות. עוד השיב לשאלת בית המשפט שאין מנהל עבודה בעסק, וכי אין לו הכנסות. בני משפחתו של התובע נמנעו מלמסור עדויותיהם באשר לעבודתו (אשתו של התובע העידה שלפני התאונה עבד התובע כל הזמן בהובלת פרחים, וכיום, מזה כחמש שנים שהוא מצוי בבית). כמו כן לא זומנו עובדים מטעמו של התובע למתן עדות, על מנת לשפוך אור על העובדות הדרושות להוכחת טענתו בדבר אבדן הכנסות, עובדות שאותן התובע כביכול לא זכר. קשה ללמוד מראיותיו של התובע האם לאחר תקופת ההחלמה מהתאונה הוא אכן שב לעבודה, עד מתי עבד, ובאיזה תפקיד, כמה משאיות הפעיל וכמה עובדים העסיק. יועץ המס של התובע, מר כהן שבתאי, הצהיר בתצהיר עדות ראשית שניתן ביום 30.4.12 שהתובע הוא עצמאי העוסק בהובלות, ואולם הוא לא הרחיב מעבר לכך, ולא ציין האם התובע עוסק בעיסוק בפועל או שמדובר בעסק שבבעלותו. כפי שציינתי יועץ המס הצהיר במהלך חקירתו הנגדית שידוע לו על 3 משאיות העובדות בעסק.
התובע ויועץ המס מטעמו הציגו נתונים אודות הכנסותיו של התובע, המבוססים בעיקר על שומות המס שנקבעו לתובע בשנים הרלוונטיות. במאמר מוסגר אציין שעל רקע בעיית האמינות הכוללת בולטת העובדה שפקיד השומה לא קיבל את דוחותיו של התובע אודות ההכנסה ובעקבות בקורת נערכו שומותיו של התובע בהסכמה. מעיון בשומות עולה שלאחר התאונה היו לתובע הכנסות, הן בשנת התאונה, והן בשנים שלאחריה.
עיון בנתונים האמורים (שאותם אפרט להלן), מלמד ראשית שלתובע הכנסות מהעסק גם לאחר התאונה. אף שאין ירידה במחזורים העסקיים בשנים שלאחר התאונה, ואין שינוי ניכר בהוצאות העבודה, לכאורה מדובר בירידה בהכנסותיו של התובע. יחד עם זאת, עיון בהכנסותיו לאורך תקופה ארוכה יותר, החל משנת 2003, מלמד על כך שקיימת תנודתיות בהכנסותיו.
שיקול נוסף כאמור שיש לשקול הוא כמה שנות עבודה נותרו לתובע במועד התאונה, כמה שנים היה התובע ממשיך לעבוד כנהג משאית וכמה שנים היה ממשיך לנהל את עסקו, הכול אלמלא התאונה. התובע כאמור השיב לשאלת בית המשפט שכיום הוא אינו עובד, (גם החוקר תיעד את התובע במהלך שעות העבודה בביתו או יוצא לסידורים אך לא הבחין בתובע יוצא לעבודתו. עוד השיב התובע לשאלת בית המשפט שהמשאיות עובדות. על רקע הראיות: תשובתו המפורשת של התובע לבית המשפט שהוא אינו עובד, העובדה שלטענתו הוא אינו זוכר כמה משאיות יש בעסק, כמה עובדים יש, העובדה שהחוקר ראה את התובע בביתו בשעות העבודה, ולא נוכח בכך שהוא עובד, על רקע כל אלו קשה לקבוע כממצא שהתובע עדיין עובד ומנהל את העסק. התמונה הכוללת המתקבלת מעדותו של התובע הינה שגם ללא עבודה מצדו קיימות לתובע הכנסות מהפעלת העסק והמשאיות, הן בשנים שבהן עמדה נכותו הזמנית על 100%, והן בשנים שלאחר מכן. עולה מהראיות שהכנסותיו של התובע מעסק אינן תלויות לכאורה במצבו הבריאותי של התובע, ובהעדר כל הסברים לאופן עבודת העסק, למספר המשאיות ולמספר העובדים, לתפקידו של התובע, סביר להניח שאופייה של הכנסתו היא כאופי הכנסה מרכוש, מהשכרת המשאיות, היא אינה תלויה ביגיעתו האישית של התובע ואף לא בבריאותו. יחד עם זאת בסיכומיו טען התובע שעד היום הוא עדיין מנהל את העסק, טענה המופיעה גם בסיכומי הנתבעת, ועל כן ניתן להניח שהתובע חזר בשלב מסוים לנהל את העסק שבבעלותו, ולאחר מכן פרש מחמת גילו.
עולה מהמקובץ שחרף הנכות האורתופדית הגבוהה שנקבעה לתובע, חרף עיסוקו, לאחר תקופת החלמה עלה בידי התובע לשוב לעבודה במסגרת העסק שבבעלותו. יחד עם זאת, לא עלה בידי התובע להוכיח שנכותו התפקודית גבוהה מנכותו הרפואית, אף לא הוכח ששיעור הפגיעה בכושר השתכרותו גבוה משיעור הנכות התפקודית. לא עלה בידי התובע להוכיח שפרישתו מעבודתו הינה בעטיה של התאונה, ולא פרישה רגילה מחמת הגיעו לגיל פרישה.
בסיס השכר
מהראיות שהובאו בפני עולה שהגמלאות המשולמות לתובע על ידי המוסד לביטוח לאומי מחושבות על יסוד שכר רבעוני בסך של 30,888 ₪, היינו שכר חודשי ממוצע ברוטו בסך של 10,296 ₪. על פי הסכם שומה מיום 17.11.10 שנערך בין התובע לבין פקיד השומה בעניין הכנסתו של התובע בשנים הרלוונטיות, עולה שהכנסתו החייבת של התובע לשנת 2007 לפני ניכוי מס, עומדת על סך של 128,804 ₪, היינו, שכר חודשי ממוצע של 10,733 ₪; לעומת זאת על פי אותו הסכם שומה, הכנסתו של התובע לשנת 2008 עומדת על סך של 79,851 ₪ בלבד; ואילו הכנסתו החייבת לשנת 2009 עומדת על סך של 51,544 ₪. בהערות המפקחת צוין כי "1. לא ינתנו ניכויים וזיכויים נוספים לרבות נטול יכולת. 2. הנישום נכה 100% מ- 1.10.08-31.12.09".
לטענת התובע, ממוצע שכרו המשוערך עומד על סך של 12,464 ₪ בהתאם לקביעת המוסד לביטוח לאומי ובהסתמך על שומה סופית לשנת 2007 שנקבעה לפני התאונה. הנתבעת טענה מנגד שהסכם השומה שעליו מבסס התובע את תחשיבו נערך לאחר התאונה, ובגדרו הוגדלו הכנסותיו של התובע לפני התאונה, בעוד שהכנסותיו שלאחר התאונה הופחתו, הכול על מנת להפיק תועלת לעניין קביעת בסיס השכר. בשל כך טענה הנתבעת שיש לקבוע את שכרו של התובע עובר לתאונה על פי הצהרותיו לרשויות המס בזמן אמת, ולא לפי השומות המתוקנות על פי ההסכם שנעשו לאחר התאונה. לפיכך, לטענת הנתבעת, שכרו ברוטו של התובע עובר לתאונה עומד על סך של 4,200 ₪ לחודש בלבד. לחילופין, טענה הנתבעת, שיש להעמיד את שכרו של התובע על סך של 6,716 ₪, סכום שהינו הממוצע בין ההכנסה המדווחת בזמן אמת לבין ההכנסה המתוקנת בהסכם עם מס הכנסה. הנתבעת הוסיפה וטענה כטענה חלופית, שככל שבית המשפט יקבל את טענת התובע שלפיה יש לקבוע את בסיס השכר על סמך ההכנסה המתוקנת, יש להפחית את המס, ולקבוע שבסיס השכר אינו עולה על סך של 9,233 ₪.
יועץ המס שהעיד כאמור מטעם התובע, הצהיר כי בעקבות מחלוקת עם פקיד השומה לא התקבלה הכנסתו המדווחת של התובע, והשומות שנקבעו על פי הסכם היו כדלקמן: בשנת 2003- 87,103 ₪; בשנת 2004- 200,000 ₪; בשנת 2005- 81,565 ₪; בשנת 2006- 120,000 ש"ח; בשנת 2007- 128,804 ש"ח; בשנת 2008- 79,851 ש"ח; בשנת 2009- 51,544 ש"ח; בשנת 2010- 67,674 ש"ח. מראיות שהוגשו מאוחר יותר עולה שבשנת 2010 ההכנסה החייבת במס עמדה על סך של 67,674 ₪ והמס עמד על סך של 7,185 ₪; בשנת 2011 הכנסתו החייבת במס של התובע הייתה בסך של 46,421 ₪ והמס עמד על סך של 4,642 ₪.
במהלך חקירתו הנגדית השיב יועץ המס שהמחזור העסקי של התובע בשנת 2007 היה 1,081,219 ₪, בשנת 2009- 1,630,265 ₪; בשנת 2010- 1,911,310 ₪; בשנת 2011- 1,710,000. עוד השיב ששכר העבודה ששולם בשנת 2008 היה 251,148 ₪ בתוספת 62,550 ש"ח לקבלני משנה; בשנת 2009 עמד על 257,000 ש"ח; ובשנת 2010- 277,732 ₪.
הנתבעת טענה שהסכם השומה עם פקיד השומה נועד מלכתחילה לנפח הכנסות בשנה שלפני התאונה ולצמצמן בשנת התאונה ולאחריה, וזאת על מנת להפיק מכך תועלת ופיצוי גבוה יותר בתביעה שבפני. לא מצאתי שיש לקבל טענה גורפת זו, בעיקר לאור הכחשתו הנחרצת של יועץ המס, אשר העיד בחקירה הנגדית כי דוחות ההכנסה המקוריים בגין השנים 2007 עד 2009 לא התקבלו על ידי מס הכנסה, ובעקבות בדיקה שנעשתה, הגיע התובע להסכם עם פקיד השומה באשר לשומות (עמ' 4 שורות 16-18). יועץ המס אישר שבהסכם מיום 17.11.10 הוגדלו השומות של התובע לשנים 2007-2008 בעוד שההכנסה לצורך ביטוח לאומי לא הוגדלה (עמ' 4 שורות 30-32; עמ' 5 שורות 1-5). בחקירה החוזרת שלל יועץ המס באופן חד משמעי את האפשרות שהתובע פנה אליו על מנת שיפעל להגדלת ההכנסות שלו לפני התאונה ולהקטנת ההכנסות שלו שלאחר התאונה (עמ' 8 שורות 23-25). מעבר לכך שניתן להסכם השומה הסבר מקצועי על ידי איש המקצוע שטיפל בשומות, ההכנסה החייבת על פי הסכם השומה תואמת את ההכנסה לצורך ביטוח לאומי. כמו כן תואמת ההכנסה החייבת לשנת 2007 גם את סדר הגודל של ההכנסה החייבת בשנה שקדמה לה, שנת 2006, אז הסתכמה הכנסתו החייבת של התובע לסכום של 120,712 ₪. הכנסתו החייבת של התובע לשנת 2007 הסתכמה כאמור לסכום של 128,804 ₪, ובהפחתת מס בסכום של 18,000 ₪ (עפ"י עדות יועץ המס, עמ' 7 לפרוטוקול הדיון, שורה 16) הסתכמה הכנסתו השנתית של התובע לאחר ניכוי מס בסכום של 110,804 ₪ (הכנסה חודשית ממוצעת בסכום של 9,233 ₪, ובערכי יום מתן פסק הדין- 11,136 ₪ ).
הפסד הכנסות בעבר
התובע עתר לפיצוי בסך של 400,000 ₪ בראש נזק זה. בסיכומיו טען התובע כי קיימת זהות בין הנכות התפקודית שנותרה לו לבין הפסדי ההכנסה שהיו לו בעבר. על פי תצהירו הוא נאלץ להעסיק עובדים שעבדו במקומו ובכך גדלו הוצאותיו בהשוואה להוצאותיו לפני התאונה. עוד טען כי ייתכן שמפאת גילו עדותו בעניין הייתה מעורפלת ולכן יש ללמוד על הפסדיו מהמסמכים שהוגשו על ידי איש המקצוע מטעמו ומקביעת המוסד לביטוח לאומי.
הנתבעת טענה מנגד כי אין לפצות את התובע בראש נזק זה כיוון שלא הוכח הפסד שכר ממועד התאונה עד ההווה – לא הוכחה כל ירידה במחזור העסקי והוא אף גדל ממועד התאונה. עוד טענה הנתבעת שלא קיים קשר סיבתי בין התאונה לירידה הנטענת במחזור העסקי והוכח כי מצד אחד המחזור העסקי גדל ומצד אחר יועץ המס של התובע הסביר כי ההכנסות של התובע פחתו בשל נתונים אובייקטיביים שאינם קשורים לתאונה (עמ' 8 שורות 27-32). הנתבעת טענה לחלופין כי יש לפצות את התובע לפי הנכויות הזמניות שנקבעו לו ולפי בסיס שכר משוערך בסך של 4,818 ₪. פיצוי עבור התקופה שבה נקבעה לתובע נכות זמנית בשיעור 100% - עד ליום 1.1.10 סך של 84,315 ₪ . עבור התקופה שמיום קביעת הנכות הצמיתה עד להווה לפי נכות תפקודית בשיעור 30% סך של 66,488 ₪.
כפי שציינתי, לצד בעיית האמינות הקיימת בתיק זה, קיימות אף תהיות רבות באשר לעבודתו של התובע לאחר התאונה, הכנסתו, והוצאותיו. ספק האם ניתן לבטוח בנתוני השומה, במיוחד בהינתן העובדה שלא ניתן הסבר מניח את הדעת לכך שחרף העלייה במחזור הפעילות בשנים שלאחר התאונה, פחתו הכנסותיו של התובע. לא הובאו כל ראיות לגידול בשכר העבודה ששולם לעובדים , וכאמור ההתרשמות הכללית היא שרב הגלוי על הנסתר, וספק האם ניתן לבטוח בנתוני השכר , במיוחד בנתונים שטרם נבחנו על ידי פקיד השומה.
מהראיות שהובאו בפני עולה שלתובע נקבעה נכות זמנית בשיעור של 100% למשך תקופה ממושכת של כשנה וחצי, מיום התאונה ועד יום 31.12.09. לאור היקף הנכות וטיבה, ולאור התקופה הממושכת, סביר להניח שנגרמו לתובע הפסדי שכר. מצאתי שיש לקבוע פיצוי בגובה הפסדי השכר שהיו לתובע לכאורה על פי שומות המס בתקופה שבה נקבעה לו נכות זמנית, וזאת חרף הספקות באשר לאמינות הנתונים. הכנסתו של התובע בשנת 2007 לאחר הפחתת מס עמדה כאמור על סכום של 110,804 ₪. בשנת 2008, היא שנת התאונה, עמדה הכנסתו החייבת, על פי הסכם השומה, על סכום של 80,000 ₪, וזאת לאחר ניכוי ההכנסות שקיבל מהמוסד לביטוח לאומי (סה"כ הכנסה של כ- 105,000 ₪). על פי עדותו של יועץ המס, ההכנסה כמעט שלא חויבה במס (עמ' 7, שורה 24), ולפיכך ההפסד שהיה לתובע בשנת 2008 בהשוואה לשנת 2007 עמד על 30,804 ₪, בגובה הפער בין ההכנסה בשנת התאונה להכנסה בשנה שלפניה. בשנת 2009, שבה עדיין הייתה לתובע נכות זמנית בשיעור של 100%, עמדה הכנסתו החייבת של התובע על סכום של 51,544 ₪, הכנסה שלא חויבה במס לאור הזיכויים, היינו, הפסד של 59,260 ₪.
בשנת 2010 נקבעה כאמור נכותו הצמיתה של התובע לשיעור של 38.8%. בשנה זו מלאו לתובע 75 שנים. ספק בעיני האם אכן שב התובע לעבודה בניהול העסק באותה שנה או שמא הכנסותיו מהעסק הופקו בדרך אחרת (כהכנסות פסיביות מהשכרת הנכס, מהשכרת המשאיות, או בדרך אחרת. לעניין קביעת בסיס שכר של ניזוק שהוא עצמאי או בעל שליטה בחברה, וכן לעניין הכנסות מנכס הממשיכות להתקבל גם לאחר פטירתו של הניזוק, או בענייננו, לאחר הפסקת עבודתו, ראו את פסק דינו של כב' השופט י' עמית בע"א 3304/13 פלוני נ' פלוני (מיום 20.11.13). לאור תמימות הדעים בסיכומי הצדדים על כך שהתובע שב לנהל את העסק, מצאתי שיש לפסוק פיצוי בגין הפסד הכנסה בשנים 2010 ו- 2011 על יסוד ההכנסה המדווחת. אינני סבורה שיש לייחס את מלוא ההפסד לתאונה, לא ור גילו של התובע, שכן יש להניח שגם אלמלא התאונה הוא היה פורש מעבודתו או מצמצמה מחמת גילו, ולפיכך הפיצוי יחושב בהתאם להפסד כשהוא מוכפל בשיעור הנכות התפקודית. על פי הראיות עמדה הכנסתו החייבת של התובע בשנת 2010, לפי דוח שהגיש לפקיד השומה, על סך של 67,674 ₪ (ללא ניכוי מס- בגין הזיכויים שלהם היה זכאי ). ההפסד לכאורה על יסוד דוחותיו של התובע בשנה זו עומד על 43,130 ₪. מהפסד זה יש לייחס לתאונה על פי שיעור הנכות הפסד של 16,734 ₪. בשנת 2011 עמדה ההכנסה המדווחת כאמור על 46,421 ₪, הכנסה שאינה חייבת במס לאור הזיכויים. ההפסד הינו אפוא 64,383 ₪, שממנו יש לייחס לתאונה הפסד של 24,980 ₪.
לאור כל שפירטתי לעיל, מצאתי ש לא עלה בידי התובע להוכיח שבשנת 2012 הוא טרם פרש מעבודתו, אף לא הוכח הפסד שכר לשנים 2012 ו- 2013. לפיכך אני פוסקת לתובע בראש נזק זה פיצוי בסכום של 131,778 ₪. לסכום האמור יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית כדין עד יום התשלום בפועל.
הגריעה מכושר ההשתכרות
התובע טען בסיכומיו כי יש לפצותו בראש נזק זה בסך של 604,625 ₪ לפי נכות תפקודית בשיעור 60% ובהנחת עבודה עד סוף תוחלת חיים.
הנתבעת טענה מנגד כי אין לקבוע לתובע פיצוי בראש נזק זה כיוון שהוכח שהתובע שב לעבודה ולא הוכחה פגיעה בשכר בגין התאונה. לחילופין טענה הנתבעת שהתובע כיום בן 79 ואין ספק כי אלמלא התאונה היה פורש מעבודתו כנהג משאית ולא ממשיך לעבוד עד סוף תוחלת חיים, אלא עובר לניהול העסק כפי שעושה היום, ובמיוחד לאור מצבו הרפואי שאינו קשור לתאונה.
כפי שציינתי לעיל, במהלך דיון ההוכחות השיב התובע שהוא אינו עובד עוד. על יסוד הראיות לא מצאתי מקום לקבוע שגם כיום מנהל התובע את העסק, ושהוא עתיד לעשות כן בעתיד. התובע כיום בן 79 שנים, וכפי שציינתי לעיל, מצאתי שלא עלה בידי התובע להוכיח שהוא פרש מעבודתו בעטיה של התאונה ולא מחמת גילו. התרשמתי שהכנסותיו כאמור של התובע באותן שנים הן הכנסות מכוח בעלותו בעסק או במשאיות, כתחליף לפנסיה. סביר בעיני שהתובע היה פורש מעבודה בשנת 2012 גם אלמלא הפציעה בתאונה. בנסיבות העניין, לא מצאתי שיש לפסוק פיצוי בראש נזק זה.
הנזק הלא ממוני
בהתאם לתקנות, לפי נכות בשיעור של 38.8% ו-32 ימי אשפוז (מיום 15.7.08 עד 22.7.08; מיום 11.9.08 עד ליום 10.10.08; אשפוז יום ביום 17.11.08), זכאי התובע לפיצוי בסך של 54,663 ₪ בראש נזק זה.
עזרה וסיעוד
התובע ביקש לפצותו בראש נזק זה בסך של 50,000 ₪ עבור העבר ובסך של 250,000 ₪ עבור העתיד. לטענת התובע, מיום התאונה כאשר היה מאושפז בבית החולים ובמשך כשנתיים הוא נזקק לעזרה מלאה בשל היותו מגובס בשתי רגליו ללא אפשרות להתנייד, להתרחץ, לאכול ולהגיע לשירותים. התובע טען בסיכומיו כי על מצבו הסיעודי ניתן ללמוד מהערכת התלות שנעשתה על ידי המוסד לביטוח לאומי, ויש לפסוק לו פיצוי בראש נזק זה בהתאם לכך.
בתצהיר עדות ראשית הצהיר התובע שלאחר ששוחרר מבית החולים הוא הופנה לשיקום וכיוון שלא היה מקום במחלקת השיקום שלחו אותו הביתה כאשר הוא מגובס בשתי רגליו. "הגעתי הביתה עם אמבולנס הביאו לי מיטה מיוחדת של חולה סיעודי מ"יד שרב", כיסא גלגלים, וכיסא עם חור לשירותים." (סעיף 2.4). התובע המשיך והצהיר כי בביתו "הבת שלי אתי היתה צמודה אליי כי אשתי לא היתה יכולה להרים אותי בנוסף היו עוזרים 3 אנשים להרים אותי לכיסא ולקחת אותי לשירותים ולמקלחת. ביתי היתה מנקה אותי, גם אשתי וגם היא היו רוחצות אותי. לא יכולתי להזיז לא את הידים ולא את הרגלים. היו צריכים גם להאכיל אותי כי לא יכולתי להזיז את היד בנוסף הייתי צריך להגיע לביקורות בהדסה ואז היו מרימים אותי לרכב מיוחד, וכשהגענו להדסה היו צריכים להרים אותי כדי להגיע למרפאות זה נמשך כחודשיים." (סעיף 2.5).
התובע הצהיר כי ביום 11.9.08 הוא אושפז במחלקת שיקום בהדסה הר הצופים והוא אושפז שם ובסופי שבוע היה חוזר לביתו ברכב מיוחד. עוד הצהיר כי נזקק לעזרה בכל שעות היום בביצוע פעולות יום יומיות (סעיף 2.7). התובע הצהיר כי "במשך מספר חודשים אישרו לי סיעוד ושלחו לי עובדת מהביטוח הלאומי." (סעיף 3.3). התובע הצהיר כי "אני נעזר בבני משפחתי לטיפול במשק הבית ונאלצתי להזמין אנשי מקצוע לביצוע עבודות שנהגתי לעשות לבדי. אשתי נכה אף היא ומתקשה לתת לי סיוע. לפני התאונה הייתי מטפל בבית, משפץ לבד, מחליף כל מה צריך, מטפל בגינה, מאז התאונה אני לא עושה כלום. עם השנים מצבי מדרדר ואני חושש כי אני אזדקק לכיסא גלגלים ולעזרה סיעודית מוגברת. לאחרונה הוחמר מצבי הרפואי ואני שוקל ניתוח להוצאת מתכות." (סעיפים 8-9).
התובע הצהיר כי בסמוך לתאונה ובמשך כשנה הוא קיבל מהביטוח הלאומי עזרה בסיעוד מט"בית שהגיעה לביתו – בתחילה 16 שעות בשבוע ולאחר מכן 9.75 שעות שבועיות ולאחר מכן בוטלה הזכאות (סעיף 18). בחקירה הנגדית השיב התובע לעניין העובדת הסיעודית מטעם הביטוח הלאומי כי "היתה אולי כמה ימים, שהלכה ובאה. רוב הזמן הבת שלי ואשתי היו עוזרים לי... היא היתה באה אצלי שעה שעתיים והולכת. היא לא היתה מקלחת אותי, אשתי והבת שלי היו מטפלים בי. אף אחד לא היה אצלי בשנת 2013." (עמ' 15 שורות 11-14).
גב' מרים חיים – אשתו של התובע – העידה בחקירה הראשית " כמה זמן אני קילחתי אותו. אחרי תקופה שהסכימו לקחת אותו לשיקום עד שהשתחרר." (עמ' 21 שורות 18-19). עוד העידה גב' חיים כי "בעלי לא רצה שהבת תקלח אותו. הייתי קוראת לשכן, היה בא ועוזר לי, היתה לי עגלה, הייתי מקלחת אותו בחוץ." (עמ' 21 שורות 21-22).
מר מאיר שרוני – בן אחיו של התובע – הצהיר בתצהיר עדות ראשית כי הוא הסיע את התובע לבית החולים מעל ל-15 פעמים כאשר התובע היה מגובס בשתי רגליו, "הייתי מרים אותו מהמיטה לרכב." (סעיף 6). עוד הצהיר כי עזר בטיפול בתובע כי הוא היה מושבת לחלוטין (סעיף 7).
גב' אסתר חיים – בתו של התובע – הצהירה בתצהיר עדות ראשית כי התובע היה מרותק לכיסא גלגלים, מגובס וסיעודי באופן מלא למשך תקופה ממושכת. "טיפלתי בו 4 חודשים, הייתי ישנה בבית חולים לאורך תקופת האישפוז שלו. בתקופה שהיה בכיסא גלגלים אני קלחתי אותו, הלבשתי אותו, כשהיה צריך להתפנות שמתי לו סיר כי הוא לא היה יכול לקום לשירותים. היינו צריכים לבנות מקלחון מחוץ לבית, כדי לאפשר כניסה למקלחון עם כיסא גלגלים." (סעיפים 3-5). עוד הצהירה גב' חיים כי במשך חודש היא לא עבדה על מנת לטפל באביה ולאחר מכן היא חזרה לעבוד במשרה חלקית (סעיף 6). עוד הצהירה כי הייתה קונה לתובע כדורים ופעם ביום הייתה נותנת לו זריקות לדילול הדם (סעיף 7). בחקירה נגדית השיבה גב' חיים כי היא גרה עם הוריה וכי אין לה תלוש משכורת ולא אישור מהמעביד כי נעדרה חודש על מנת לטפל באביה (עמ' 9 שורות 2-25).
הנתבעת טענה בסיכומיה כי אין לפצות את התובע בראש נזק זה כיוון שהוא לא הוכיח שנזקק לעזרה בשכר ממועד התאונה עד להווה. עוד טענה הנתבעת כי טענת בתו של התובע להפסד של שכר למשך החודש בו טיפלה באביה לא הוכחה – לא הוצגו כל ראיות המאשרות טענה זו. נטען שהתובע קיבל עזרה וסיעוד מהמוסד לביטוח לאומי ללא תשלום. עוד טענה הנתבעת כי לפי המוצג נ/2 נראה כי התובע אינו מוגבל כיום באופן המצריך עזרה.
אין ספק שהתובע נפצע פציעה קשה במהלך התאונה. לאחר התאונה נותח בשתי רגליו ונזקק לתקופת שיקום ממושכת. נכותו הזמנית הייתה בשיעור של 100% במשך כשנה וחצי . ניתן ללמוד מהראיות שלצד עובדת סיעודית מטעם המוסד לביטוח לאומי, טיפלו בתובע גם בני משפחתו, מעבר לחובתם המוסרית, והטיפול כלל רחצה, הלבשה, האכלה, עזרה בניידות, וכו'. גם לאחר תקופת הנכות הזמנית נותרה לתובע נכות משמעותית בתחום האורתופדיה.
אשר לעבר, סביר להניח שהתובע נזקק לעזרה רבה, בעיקר בתקופת הנכות הזמנית, מעבר לסיוע שקיבל מהמוסד לביטוח לאומי. ניתן להניח שהוא נזקק לעזרה גם בתקופה שלאחר מכן, ושהוא יזדקק לעזרת מה גם בעתיד, אף שיש לייחס חלק מהותי בעזרה בעתיד לגילו, וללא קשר לפציעתו של התובע בתאונה. בשים לב למכלול הנתונים, מצאתי שיש לפסוק בראש נזק זה פיצוי בסכום של 40,000 ₪, בערכי יום מתן פסק הדין, וזאת מעבר להוצאות הסיעוד שניתנו לתובע על ידי המוסד לביטוח לאומי (באמצעות מטב"ית).
הוצאות
בסיכומיו עתר התובע לפצותו בראש נזק זה עבור ההוצאות הרפואיות בעבר בסך של 70,000 ₪, ועבור ההוצאות בעתיד, שאינן בסל הבריאות, בסך של 25,000 ₪. עבור התאמת דיור עתר התובע לפיצוי בסכום של 30,000 ₪. עוד עתר התובע לפיצוי בגין שכר טרחת עו"ד בייצוג מול הביטוח הלאומי בסך של 35,565 ₪.
הנתבעת טענה בסיכומיה כי אין לפצות את התובע בראש נזק זה הן מהסיבה שהוא לא הביא ראיות והן כיוון שעליו למצות את זכויותיו מול המוסד לביטוח לאומי. לעניין הטענה להחזרים עבור התאמת דיור טענה הנתבעת כי מדובר בדרישה סתמית ללא ביסוס ראייתי. אין קביעה רפואית כי התובע זקוק להתאמת דיור ואין כל חוות דעת של שמאי לעניין שווי זה. לעניין הטענה להחזרים עבור שכר טרחת עו"ד בגין ההליכים בתביעה שהוגשה למוסד לביטוח לאומי, טענה הנתבעת שהתובע בחר לפנות למוסד לביטוח לאומי באמצעות עו"ד ויכול היה לעשות זאת גם ללא ייצוג. עוד טענה הנתבעת שהיא חייבת בהוצאות משפט רק בגין ההליכים שהתנהלו נגדה ושהיא צד להם.
מעבר לכך שהתובע לא הוכיח הוצאות כגון התאמת דיור, התאונה הוכרה כתאונת עבודה, ועל כן זכאי התובע לקבל את הוצאותיו מהמוסד לביטוח לאומי. לפיכך אין מקום לפסוק פיצוי עבור הוצאותיו. אשר להוצאותיו בגין שכ"ט עו"ד בהליכים שהתנהלו בפני המוסד לביטוח לאומי, המבטחת אינה מחויבת בהן, שכן אין הכרח בייצוג משפטי בהליכים אלו.
ניידות
התובע ביקש לפצותו בראש נזק זה בסך של 60,000 ₪ עבור העבר ובסך של 100,000 ₪ עבור העתיד. בסיכומיו טען התובע כי על הנתבעת לשאת בכל הוצאות הניידות להם נזקק התובע הן לתקופת אשפוזו בבית החולים שבה הוציאו בני משפחתו סכומי כסף גבוהים על נסיעות ממושב זכריה לבית החולים בירושלים, והן לתקופה שבה שהה בביתו מיום 23.7.07 עד ליום 11.9.08 ונאלץ לנסוע ברכב מיוחד למרפאות לקבלת טיפולים למעקב, והן לתקופה שלאחר מכן שבה התהלך עם הליכון ולאחר מכן עם מקל.
הנתבעת טענה בסיכומיה כי אין לפצות את התובע בראש נזק זה כיוון שהתובע אינו מוגבל בניידותו. עוד טענה הנתבעת כי התובע לא הגיש תביעה בעניין למוסד לביטוח לאומי, והאחרון לא קבע כי הוא מוגבל בניידותו. עוד טענה הנתבעת כי בהיות התאונה תאונת עבודה נושא המוסד לביטוח לאומי גם בהוצאות הנסיעות לטיפולים רפואיים בעבר ובעתיד ועל התובע למצות את זכויותיו בעניין זה.
לתובע נקבעה כאמור נכות אורתופדית משמעותית. כפי שעולה מהראיות אמנם כיום התובע נוהג ברכבו, ואולם בעבר הוא נזקק לעזרה מרובה בתחום זה לאור הפגיעה הקשה ברגליו, הניתוחים שעבר, תקופת השיקום הממושכת ותקופת אי הכושר שנפסקה לו. בשים לב לכל אלו מצאתי שיש לקבוע בראש נזק זה פיצוי על דרך האומדן, בסכום של 20,000 ₪ לעבר ולעתיד.
ניכויים
לפי חוות דעת אקטוארית מיום 21.2.13 שהגישה הנתבעת, תשלומי המוסד לביטוח לאומי בגין דמי פגיעה וקצבאות נכות מעבודה הינם בסך של 406,853 ₪ . האקטואר ציין כי סכום זה אינו כולל את הריבית על תשלומי העבר (עד 1.3.13) בסך של 8,930 ₪. יש לנכות מהפיצוי את התשלומים האמורים, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין.
כמו כן יש לנכות תשלומים תכופים ששולמו לתובע.
סיכום
אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סכום כמפורט להלן:
נזק לא ממוני- 54,663 ₪;
הפסד הכנסות בעבר 131,778 ₪;
עזרת הזולת- 40,000 ₪;
הוצאות ניידות 20,000 ₪;
סה"כ- 246,441 ₪.
לסכום בגין הפסד הכנסות בעבר יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית כדין. מסכום הפיצוי יש לנכות את תשלומי המוסד לביטוח לאומי, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין. כיון שתשלומי המוסד לביטוח לאומי עולים על סכום הפיצוי, זכאי התובע לרבע מסכום הפיצוי המפורט בסעיף 74 לעיל, בניכוי של התשלומים התכופים ששולמו, כשהם נושאים ריבית והפרשי הצמדה כדין.
הנתבעת תשיב לתובע גם את הוצאות המשפט שהוציא, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין, וכן שכר טרחת עו"ד בשיעור של 15.34%.
הסכומים ישולמו תוך 30 ימים מיום שפסק הדין הומצא לצדדים, שאם לא כן הם יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין.

ניתן היום, כ' טבת תשע"ד, 23 דצמבר 2013, בהעדר הצדדים.