הדפסה

חותה ואח' נ' סיוון ל.ר. תוצרת חקלאית 1994 בע"מ ואח'

בפני
כב' השופט יואב פרידמן

תובע
יוסף חותה ת.ז. XXXXXX459

נגד

נתבעים

  1. סיוון ל.ר. תוצרת חקלאית 1994 בע"מ ח.פ 511964249
  2. לוי סלוק ת.ז. XXXXX659
  3. רחל סלוק ת.ז. XXXXX831

פסק דין

1. תביעה להשבת דמי שכירות, עמלות שיווק וחובות ששילם התובע למשווקים שונים במקום הנתבעים, ותביעה שכנגד בגין השבת הוצאות שהוצאו להשבחת הנכס המושכר והפסד כספי שנגרם לנתבעים בשל התנהגות התובע.

2. התובע הינו מפיץ של תוצרת חקלאית. במסגרת עבודתו נהג לרכוש סחורה ממגדלי תוצרת חקלאית, על מנת למכור אותה לנתבעת 1 (להלן: "החברה"). הנתבעת 1 הינה חברה שעיסוקה במכירת תוצרת חקלאית ליחידים, גופים ומוסדות. החברה כאמור נהגה לרכוש ממגדלים, באמצעות התובע, תוצרת חקלאית, כאשר היא משלמת להם את התמורה באופן ישיר. הנתבע 2 (להלן: "הנתבע") רשום כדירקטור בחברה ומחזיק ב-60% ממניותיה, והיה המוציא והמביא בכל הקשור לעסקי החברה עם התובע. הנתבעת 3 (להלן: "הנתבעת") היא אשתו של הנתבע, המחזיקה ב-40% ממניות החברה, ורשומה כדירקטורית, אך עובדת כשכירה בתפקיד מנהלת חשבונות במתנ"ס שלומי. הנתבעת משכה שיקים מחשבונה האישי בבנק דיסקונט, לפקודת התובע. נטען שאותם שיקים היו בגין תשלום דמי שכירות בגין המושכר נשוא התביעה, ששכרה החברה מן התובע. נטען כי הנתבעת משכה השיקים לאחר קריסתה הכלכלית של החברה, לאור יכולתם של הנתבע והחברה לעמוד בהתחייבויות כלפי התובע או המגדלים.

3. תביעת התובע נוגעת לחובות משלושה סוגים שלטענתו חבה לו החברה:
א. חובות בגין עמלות שיווק
ב. חובות בגין דמי שכירות
ג. חובות בגין תשלומים ששילם למגדלים במקום החברה כאשר מצבה הכלכלי היה בכי רע.

סך כל החוב עומד לשיטתו על 205,496.91 ₪.

4. אתחיל הדיון בבירור החובות הנטענים של החברה כלפי התובע. לאחר מכן אעבור לבחון האם מתקיימת עילה להרמת מסך ההתאגדות כלפי הנתבעים, כפי שמבקש לעשות התובע. לבסוף אדון בתביעה שכנגד.

5. הנתבעים טענו מצ דם כי התובע טוען לחוב נומינלי של 205,496.91 ₪, ואולם מרכיבי החוב מחייבים פירוט וצירוף מסמכים מהותיים התומכים בהם, מה שלא נעשה. כפי שאראה בהמשך, התובע כן צירף ראיות לתביעתו, ולא זו בלבד, אלא שהנתבעים הודו בעצמם בקיומו של החוב, על כל רכיביו. משכך, דין התביעה להתקבל. בנוסף טענו הנתבעים כי ספרי התובע אינם משקפים את המציאות ואינם יכולים לשמש ראיה לתוכנם, מאחר והתובע רשם בהם רישומים שאינם אמת ופיצל חלק מהתשלומים על מנת ליצור מצג של חוב. בנוסף טענו כי אין בדוחות השיווק שצורפו לכתב התביעה משום הוכחה כלשהי לקיום חוב כלפי התובע, ולטענתם לא במקרה לא צורפו לתביעה מסמכים בחתימתם. כפי שאראה בהמשך, אין לשעות לטענות אלה.

6. במקביל לתובענה דנן, הגיש התובע את השיקים שנמסרו לו ע"י הנתבעת לביצוע בלשכת ההוצל"פ. התנגדות שהגישה הנתבעת התקבלה והתיק הועבר לסדר דין מהיר בת"ט
35767-03-11. ביום 02.05.12 הוריתי על איחוד התיקים.

7. התובע הגיש תצהיר מטעמו (ת/1). מטעם הנתבעים הוגש תצהירה של הגב' חבצלת בן אבו, מנהלת החשבונות ומזכירת החברה (נ/5), של הנתבע (נ/6), ושל הנתבעת (נ/7).

דיון

8. חוב בגין תשלומים ששילם התובע למגדלים במקום החברה

א. לטענת התובע, בשנת 2008 הותירה החברה חובות למגדלים שונים בסך כולל של 83,358 ₪, והוא בלית ברירה, שילם סכום זה מכיסו, במקום החברה (ראה נספח 14 לתצהיר התובע). במהלך שנת 2010 רכשה החברה סחורה ממגדלים שונים בסך כולל של 185,816.89 ₪, אך נוכח הסתבכותה הכלכלית, שוב נחלץ התובע לעזרתה ופרע את חובותיה (ראה נספח 15 לתצהיר התובע). במהלך שנת 2010, שילמה החברה לתובע סכום של 240,800 ₪, ולפיכך נותר חוב מצטבר בסך 28,374.89 ₪, נכון ליום הגשת התביעה.

ב. ברקע הדברים תבואר ההיסטוריה העסקית שבין הצדדים:
החברה חכרה בעבר מחסן הנמצא בשוק הסיטונאי בחיפה (להלן: "המושכר"), ורכשה בשנת 2002, ביחד עם התובע, את זכויות החכירה מחברת אסיף שיווק ותוצרת חקלאית בע"מ לאור קשיים כלכליים בהם היתה נתונה אסיף. סכום הרכישה הועמד על 705,000 ₪ (352,500 ₪ כ"א) בצירוף מע"מ. החל מאותו מועד החלו יחסי שכירות בין התובע לחברה, עליהם ארחיב בהמשך, כאשר החברה שילמה את דמי השכירות בהתאם לחלק היחסי בו החזיק התובע.
בשנת 2004 נאלצה החברה למכור לתובע מחצית מזכויותיה בנכס בשל קשיים כלכליים, בתמורה ל- 168,750 ₪ בתוספת מע"מ. כך הפך התובע לבעל 75% מהזכויות בנכס.
בשנת 2008 נאלצה החברה למכור את יתרת זכויותיה בנכס, שוב בשל קשיים כלכליים, וכך הפך התובע לבעל 100% מהזכויות בנכס. לטענת התובע, שילם בעבור הרכישה את מלוא התמורה, אך לא יכול היה להציג קבלות לתימוכין.

ג. הנתבעים מצדם טענו, ולענייננו לעניין החובות הכספיים, כי התמורה בגין המכירות שימשה בכלל לסילוק חובות של החברה כלפי התובע ולמעשה שולמה על דרך הקיזוז, בפעולות חשבונאיות בלבד, של סילוק החובות. לטענתם, ביצע התובע מחטף, שכן אך עקב קשיים כלכליים הצליח ל"השתלט" על הנכס. לטענת הנתבעים, נמכר הנכס במחיר נמוך, המהווה מחיר הפסד, והכל כדי לשמור על היחסים הטובים שהיו בין הצדדים. התובע השיב כי רכש את הזכויות במושכר בכסף מלא, ומחיר הנכס נקבע לפי מחירם של נכסים דומים לשוק. לעניין זה אעיר מספר הערות: ראשית, לא ברורה לי הרלבנטיות של טענה זו. ממילא לא נטען ע"י הנתבעים כי חלק מהחובות הנתבעים כאן הינם חובות ששולמו במסגרת רכישת הנכס, וממילא רכישה זו קודמת למועד היווצרות החובות נשוא התביעה. מכאן שסביר להניח כי עם רכישת הזכויות נפרעו כל החובות שהיו קיימים עד לאותו מועד. שנית, באם נתייחס למחיר המכירה עצמו, כאינדיקציה לדרך התנהגות התובע, נראה כי אין בטענות הנתבעים ממש. כך, רכש התובע מחצית מהזכויות בנכס תמורת סכום של 352,500 ₪ כולל מע"מ בשנת 2002, ובשנים 2004 ו-2008 רכש את המחצית השניה תמורת 318,750 ₪. הפער בין המחירים אינו גדול ובוודאי אינו מעיד על עושק, כפיה או ניצול מצוקה כלכלית, אלא לכל היותר על יחסי חברות בין הצדדים ומו"מ אינטנסיבי יותר מצד התובע. מכל מקום, ברי כי לא הומחש שעסקינן במחיר הפסד, אף לא הומחשה עילה להתערב בדיעבד במחיר המכירה עליו הוסכם בין הצדדים במו"מ חופשי ומרצון. שלישית אציין, כי ממילא, וכפי שעוד אדרש לכך בהמשך, הודו הנתבעים בקיומו של חוב כלפי התובע, אשר תואם באופן מפליא לסכום החוב אותו הוא תובע, ועל כן שוב, אין כל רלבנטיות לטענה בדבר רכישת הזכויות בנכס.

ד. לטענת הנתבעים: התובע היה המשווק הראשי של הסחורה לחברה החל משנת 2002, כאשר החברה נהגה לשלם ישירות לחקלאים, והתובע היה מקבל עמלה באחוזים מהתמורה (המגדלים- 84%, החברה 12%, והתובע 4%).
הסכום אותו שילמו למגדלים לא היה סכום קבוע, כי אם פונקציה של התמורה שהתקבלה מהלקוחות, אותה היו מחלקים בהתאם לדו"ח שהיה מכין התובע. לטענתם, נהג הנתבע למסור את השיקים פיזית לתובע, והוא היה מוסר אותם בתורו למגדלים; אך החל משנת 2010 ביקש התובע כי התשלומים יהיו על שמו והוא ישלם ישירות למגדלים, וכך היה. כחודש לאחר מכן, טוענים הנתבעים, הפסיק התובע כמעט לחלוטין לשווק סחורה לחברה, וגרם לחברה להפסיק את פעילותה העסקית בפועל. הנתבעים מפרטים, כי לחברה היו קשיים כלכליים כתוצאה משיקים חוזרים של לקוחות, ועל כן היה חשבון החברה מוגבל . לכן אי אפשר היה למשוך שיקים על החשבון הנ"ל. הלכך ניתנו לתובע המחאות של הנתבעת, אשר תמורתן שולמה לאחר מכן בהעברות בנקאיות, וגם תשלומים אחרים שולמו בצורה זו. לבקשת התובע, נרשמו התשלומים על חשבון סחורה ושיקים חוזרים, אך כרטסת הנה"ח לטענתם מוכיחה כי אין חוב בקניות כלפי התובע. למעשה טענת הנתבעים הינה כי החוב, ככל שהיה, נפרע, היינו טענת הודאה והדחה. במקרה זה, עובר כידוע נטל ההוכחה אל הנתבעים להוכיח כי אכן פרעו את החוב הנטען.

ה. בחקירתו הנגדית העיד התובע כי החוב המדובר הינו חוב המסתמך על הנה"ח של החברה, ומאושר על ידי בן אבו, כיתרת החוב (עמ' 8 לפר'). לטענתו, קיימת ניירת נוספת במקביל, המציגה חוב נוסף, אך הוא בחר לצמצם את התביעה לסכומים אלו בלבד (עמ' 8 לפר'). ניתן אכן לראות כי חלק מהמסמכים הינם מסמכים אשר עליהם מתנוססת חתימת בן אבו, ובאישורה של החברה. כמו כן סיפר התובע כי המגדלים הם אלו שהחליטו להפסיק את ההתקשרות עם החברה בשל אי קבלת תשלום, ולא הוא היה הגורם שמוטט אותה כלכלית. מאחר ופרע את החוב כלפי המגדלים, לא תובעים אלו בעצמם את החברה (עמ' 11 לפר').

ו. לעומת זאת, בן אבו בחקירתה, לא השכילה להמחיש התזה שלחברה לא נותרה חוב כלפי התובע. כך למשל, באשר לנספח ד' לתצהירה, המעיד כביכול כי אין חוב בקניות כלפי התובע, נכון
ל-09/10, ציינה כי ההעברות הבנקאיות המפורטות בצד החובה אינן נמצאות בנספחים שצירפה, אך ניתן להוציא את האישורים להעברות הבנקאיות מהבנק (עמ' 17 לפר'). והרי מדובר בראיה שאמורה היתה להיות זמינה. כמו כן לא ידעה לציין מהן חלק מההעברות הבנקאיות המנויות שם וציינה כי היא מסתמכת על מה שכתוב בכרטיס (עמ' 17 לפר'). חשוב לציין כי כרטסות הנה"ח (נספח ג' לתצהיר בן אבו) שצירפו הנתבעים הינן בעיקר כרטסות לא ממוחשבות, למעט כרטסת הקניות לשנת 2010, ולא ממש ניתן להבין מהן מה נפרע ומתי, ולפקודת מי, כמו גם מתי נערכו. בן אבו פירטה בעדותה כי בעבור קניה היתה מקבלת חשבון מהתובע בכפוף לביצוע תשלום בפועל, וכן ציינה כי במקביל לכרטסת הקניה קיימת כרטסת של עמלות אותה (שוב) לא צירפה לתצהירה, כאשר למחדל זה לא יכלה לתת תשובה (עמ' 17-18 לפר'). לטענתה, אין כפילויות בין הכרטסות, היות וקיימת הפרדה בין שיקים חוזרים לקניות, לכרטיס של הנתבעת, וגם אם חלק מהמסמכים התבלבלו וצורפו במקום הלא נכון, יש לכל דבר אסמכתא בבנק (עמ' 18 לפר').
אסמכתא בבנק אינה מועילה כאשר אינה מוצגת. באשר לחוב אישרה בן אבו כי נספח 14 לתצהיר התובע נערך בכתב ידה, ובהתאם עמד סכום החוב על 82,600 ₪, אותו שילם התובע עבור החברה (עמ' 23 לפר'). במקביל ציינה כי חוב זה שולם לתובע אך לא במלואו, ועל פי הטבלה השניה שבנספח ג' לתצהירה (כרטיס הנה"ח כולל העברות בנקאיות), נשאר חוב של 36,249 ₪ (עמ' 23 לפר'). אלא שבן אבו לא יכלה להציג את ההעברות הנדונות באמצעותן שולם החוב כביכול, שכן הן לא צורפו לתצהירה (עמ' 23 לפר').

בנוסף ציינה כי במסמכיה אין חוב לגבי שנת 2010, היינו כי הכל נפרע, ובמידה והיה חוב, היא מצפה שהתובע יגיד לה זאת (עמ' 24-25 לפר'). ההעברות הבנקאיות האמורות באמצעותן נפרע החוב כביכול לא הוצגו בפניי כאמור, וכל שנאמר הוא כי ניתן להוציאן מהבנק, אך הדבר לא נעשה. קיימת לפנינו הודאה ברורה ומפורשת של מנה"ח של החברה כי קיים לחברה חוב כלפי התובע של 36,000 ₪, והגם שאין חוב בקניות עבור שנת 2010, הרי שמדובר בחוב אותו משכה החברה עוד משנת 2008 (החוב האמור הינו כאמור בגין קניות בשנה זו). יודגש, כי הסכום בו הודתה בן אבו, תואם באופן מפליא לסכום אותו דורש התובע (28,000 ₪ בגין התשלומים למגדלים ועוד 8,000 בגין עמלות שיווק) ומכאן חשיבותו. מלבד הודאה מפורשת זו, לא הוכח בפניי כאמור כי חובות החברה שולמו באמצעות העברות בנקאיות, ומדובר הרי בטענת הודאה והדחה שהנטל להוכיחה הנו על הנתבעים. ובנטל זה לא עמדו.

ז. לא זו בלבד, אלא שגם הנתבע עצמו הודה כי החברה חייבת לתובע סכום של 36,000 ₪ בגין התחשבנות שוטפת, אשר לא שולם לו לאור פרוץ הסכסוך בין הצדדים (עמ' 27 לפר'). באשר לכרטסת הנה"ח המעידה על אי קיום חוב כביכול השיב הנתבע כי אינו יודע מה הוא מתאר שכן לא ניהל את החשבונות בחברה, ולגבי הכרטיסים החסרים השיב כי אינו יודע היכן הם (עמ' 28 לפר'). בהמשך עדותו העיד כי עד סוף 2009 שילמה החברה את כל החובות בהעברות בנקאיות (שכאמור לא הוצגו בפניי) ונותרה יתרה בסך 28,000 ₪ (עמ' 29 לפר'). גם סכום זה עולה בקנה אחד עם הסכומים אותם תובע התובע כאמור. הנתבע כאמור לא יכל להציג אסמכתאות לגבי תשלום חלק מהחוב וציין כי בגין הסחורה הוציאו חשבוניות (עמ' 29 לפר'). בהמשך עדותו ציין כי בכרטיסיית השיקים החוזרים שולמו כל החובות ויש לו על כך אסמכתאות והעברות בנקאיות (עמ' 32 לפר'), אולם אלו כאמור לא הוצגו בפניי בשום שלב.

ח. חשוב לציין, כי נספח י"ב לתצהיר הנתבע מציין חלק מההעברות הבנקאיות שבוצעו בשנת 2010, המסתכמות לטענת הנתבעים בסכום של 250,800 ₪, כאשר בדף הראשון מצוין כי הסכום שולם עבור קניות ושיקים חוזרים. התובע כאמור הודה כי קיבל כספים בשנה זו ע"ס 240,800 ₪, היינו כי קיים פער של 10,000 ₪ בהצהרות הצדדים, עליו נחקרה בן אבו ולא ידעה להשיב בגין מה שולם הסכום הנ"ל ואם מדובר בהעברה אחת בגינה צורף אותו דף חשבון פעמיים (עמ' 18 לפר').
היינו כי לא היה בפי הנתבעים הסבר לפער שנטען ששולם או הוכחה כלשהי לכך שאכן מדובר בתשלום מלוא הסכום, וכאמור אמרה בן אבו כי ניתן להמציא את האסמכתאות, אך זאת לא נעשה. עולה מהאמור, כי הסכום הנ"ל שולם עבור התחשבנות שוטפת ולא עבור דמי השכירות, כפי שטענו הנתבעים בשלב מאוחר יותר. לעניין זה אציין כי אין בתשלומים שהועברו בכדי להוכיח כי אכן כל החוב שולם, לרבות החובות משנת 2008, שעה שהנתבעים לא הציגו אסמכתאות התומכות בטענותיהם. היינו כי גרסת התובע לא נסתרה, ואף קיבלה חיזוק בדמות הודאת הנתבעים בסכום החוב.

ט. הגם שהחוב בו הודו הנתבעים שונה מסכום החוב שתבע התובע, ממילא סך החוב המצטבר אותו תבע, הן בגין עמלת השיווק והן בגין התשלומים למגדלים, עולה בדיוק לכדי הסכום בו מודים הנתבעים, כפי שכבר ציינתי לעיל. בנקודה זו אציין כבר כעת כי הנתבעים לא צירפו לתצהיריהם את כרטסת הנה"ח בגין חובות השיווק ומכאן שממילא אין לדעת על פי מה שהציגו באם נותר חוב כלפי התובע ומה גובהו. כמו כן, בהעדר מסמכים רלבנטיים, לא ניתן לדעת כיצד חישבו הנתבעים את החוב לתובע, והאם כללו במסגרת החוב בגין הקניות גם את החוב עבור עמלת השיווק, כנגזרת ישירה ממנו, שאז מטבע הדברים כוללת יתרת החוב בה הודו גם את עמלת השיווק. מאחר וקיימת בפניי הודאה כי קיים חוב למגדלים וכי נרכשו סחורות בשנת 2010, הרי שממילא נגזרת מכך חובת תשלום עמלת השיווק, וככל שהנתבעים טוענים כי שילמו, מוטל עליהם הנטל להוכיח זאת. בהעדר כרטסת, העברות בנקאיות או אסמכתאות כלשהן, לא הורם הנטל כאמור.

י. ברי כי עצם אי הבאת הכרטסות הרלבנטיות, כמו גם האסמכתאות להעברות הכספים ומלוא התשלומים שנטען ששולמו, הנה בגדר הימנעות ראייתית הפועלת לחובת הנתבעים. הדבר תמוה במיוחד לאור העובדה כי הנתבעים ידעו לצרף לתצהיריהם עשרות רבות של מסמכים, צילומי שיקים וקבלות של לקוחות אשר לא כובדו, והובילו למצב הכלכלי הקשה אליו נקלעה החברה, אך לא עשו כן לגבי המסמכים שיש בהם כדי להרים את הנטל בטענת "פרעתי" . גם הכרטסות הידניות שצורפו, כפי שכבר ציינתי, אינן מועילות, ולא ניתן ללמוד מהן מתי הוכנו, לצורך מה, ולגופו של עניין- מה שולם, מתי, וכנגד מה, מה גם שהן חלקיות בלבד.

לאור האמור, אני מקבל את תביעת התובע לקבלת התשלום עבור החובות למגדלים במלואה.

9. חוב בגין דמי שכירות

א. כאמור, משנת 2002, עת רכש התובע את הנכס, שכרה ממנו החברה את חלקו, ושילמה לו בעבור החלק היחסי שהיה בידיו בכל זמן נתון, בהתאם ל-3 הסכמי שכירות שנחתמו בין הצדדים- ב-2002, 2004 ו- 2008.
לטענת התובע, משך ההסכם האחרון היה 24 חודשים עם אופציה להארכה לשנה נוספת, היינו עד סוף 2010. לטענת התובע, עותק מהסכם זה אינו מצוי בידיו (ראה עמ' 10 לפר'). דמי השכירות על פי ההסכם האחרון הועמדו על 8,000 ₪+מע"מ.

ב. ואולם, לאור מצבה הכלכלי, חדלה החברה לשלם את דמי השכירות החל מחודש 12/09. ייאמר כי באותו מועד כבר היה התובע בעל מלוא הזכויות במושכר , כך שהגיעו לו דמי שכירות בשלמות ולא בחלק יחסי. לטענת התובע, בשל טיב מערכת היחסים בין הצדדים, נמנע מהפעלה מידית של הליכים משפטיים, אך לאחר שבדצמבר 2010 התפוצצה פגישת מו"מ שניהלו, ביקש התובע כי החברה תפנה את הנכס. בסופו של יום, רק לאחר הגשת תביעה לפינוי המושכר, פינתה החברה את הנכס ביום 30.05.11, בהסכמה. לאור האמור, עומדת יתרת החוב של החברה בגין דמי השכירות על 144,000 ₪, ובתוספת מע"מ 167,040 ₪. בסיכומים הוסיף התובע וטען כי הנתבעים למעשה הודו כי לא שילמו את דמי השכירות החל מחודש 11/09 ומכאן שנפלה טעות בכתב התביעה ויש לחייב אותם גם בגין התשלום עבור חודש זה. אין בידי לקבל טענה זו, שעה שלא הועלתה במסגרת בקשה נפרדת ותוך בקשה לתיקון כתב התביעה ותשלום הפרשי האגרה בהתאם, וכן מאחר והועלתה באיחור רב, ורק במסגרת הסיכומים. ככל שגילה התובע כי נפלה טעות בחישוב החוב בשלב ההוכחות, היה בידו לעשות כן עוד באותו מועד או עוד טרם הגשת הסיכומים מטעמו, אך הוא לא עשה כן, ומשכך דין הטענה להדחות. ככל שיפסק כי על הנתבעים לשלם את דמי השכירות האמורים, יהיה סכום זה רק במסגרת הזמנים שהוגדרו בכתב התביעה, היינו מ 12/09.

ג. לאחר שהחברה לא עמדה בהתחייבויותיה ולא שילמה את חובה, מסרה הנתבעת שיקים אישיים לפקודת התובע, אשר נמשכו מחשבונה הפרטי, אך הם חוללו באי פירעון ועל כן הוגשו לביצוע בלשכת ההוצל"פ בתיק 02-2-2071111-2. לאחר שהתקבלה ההתנגדות בתיק זה, והוא הועבר לסדר דין מהיר, איחדתי אותו כאמור עם התיק שבפניי. על כן אדון גם בתביעה השטרית הנלווית. אדגיש, כי ההתייחסות לשיקים נעשית במסגרת הדיון בחוב השכירות מאחר ולטענת הנתבעים ניתנו השיקים אך ורק על מנת להבטיח את דמי השכירות, על אף שהתובע טוען כי לא כך היה וכי השיקים ניתנו בין היתר לצורך תשלום בגין ההתחשבנות השוטפת (עמ' 12 לפר'). מאחר וממילא דין התביעה להתקבל במלואה, הרי שבפועל אין נפקות ממשית לשאלה בגין מה ניתנו השיקים ולעניין זה עוד אשוב בהמשך.

ד. הנתבעים טענו מצדם כי הסכם השכירות משנת 2008 נחתם בעותק אחד ונשאר בידי התובע. לאחר מכן שינו מגרסתם וטענו כי הלה נחתם בשני עותקים, אך התובע הוציא אותו מידיהם במרמה וטרם החזיר להם אותו. מכל מקום טענו, כי על פי ההסכם, אשר לא ניתן להציגו, היתה זכאית החברה להמשיך ולנהל את עסקיה בנכס ללא הגבלת זמן, בתנאים שנקבעו בהסכם, על בסיס ההיכרות הארוכה בין הצדדים (עמ' 31 לפר').
היינו כי משך תקופת השכירות לא הוגבל בזמן ועל כן לטענתם לא היה זכאי התובע לדרוש פינויה של החברה מהנכס. כפי שעוד אראה בהמשך, לסוגיית אי הגבלת תוקף החוזה, ככל שהיה, אין כל נפקות שעה שהנתבעים לא שילמו את דמי השכירות היינו הפרו החוזה הפרה יסודית. גם אם אניח שאי תשלום דמי שכירות לא הוגדר בהסכם כהפרה יסודית (מה שאינו סביר הואיל ומדובר בתנאי המרכזי מבחינת המשכיר) הרי שממילא אי תשלום נמשך של דמי שכירות עולה כדי הפרה יסודית כהגדרתה בסע' 6 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) שכן משכיר סביר לא היה מתקשר בחוזה שכירות לו ראה מראש את ההפרה שיסודה באי תשלום דמי שכירות. ברור שלא היתה הסכמה לפיה זכאים הנתבעים להיוותר במושכר בלא המשך תשלום שוטף של דמי השכירות. להסכמה מעין זו אין שום הגיון כלכלי, הצדדים אינם בני משפחה, ואין לשעות לטענה זו. אי לכך גם אין כל משמעות לשאלה האם הוצג החוזה האמור בפניי אם לאו, שכן ממילא הודו הנתבעים כי לא שילמו את שכר הדירה, ושני הצדדים מסכימים כי נחתם הסכם שכירות ב 2008 אך לא אותר.

ה. בתצהירה טענה בן אבו כי התובע דרש לפצל את דמי השכירות ששולמו לו לשני תשלומים "על הנייר": 6,000 ₪ עבור דמי שכירות ועוד 2,000 ₪ כעמלת שיווק, כאשר מדובר ברישום פיקטיבי (ראה נספח י"א לתצהיר הנתבע וכן עמ' 19 לפר'). לטענתה, על אף התנגדות, עשו כרצונו, והחשבוניות שניתנו להם היו בהתאם, אולם מעל הכל הדבר מלמד כי בספריו של התובע אין דיווח אמת. חרף זאת, אין בכך בכדי לשנות את מהות החוב של החברה כלפי התובע, משעה שבן אבו הודתה כי גובה דמי השכירות עמד על 8,000 ₪ לחודש בתוספת מע"מ וכי החברה לא שילמה את דמי השכירות החל מחודש נובמבר/ דצמבר 2009. לטענת בן אבו, התובע חדל להוציא חשבוניות לחברה במועד זה ועל כן לא שולמו דמי השכירות מאחר ולא היתה לה אסמכתא, אך לטענתה הדבר היה מוסכם בין התובע לנתבע (עמ' 18 לפר' וכן עמ' 29 לפר'). הנה לפנינו הודאה חד משמעית של הנתבעים כי לא שילמו לתובע את דמי השכירות המגיעים לו, כאשר החשבונית האחרונה שהוצגה מתייחסת לחודש 10/09. לעניין זה אין נפקות לשאלה באם פוצלו החשבוניות אם לאו, וכיצד נהג התובע לדווח על הכנסותיו לרשות המיסים, שכן אין ענייננו בתיק מיסוי. עניינו בתביעה לתשלום דמי השכירות, אשר כפי שנראה, לא שולמו, החל מחודש נובמבר 2009, ולשאלת היותו של החוזה כן או לא מוגבל בזמן כאמור אין כל חשיבות. הטענה שהתובע סירב להוציא חשבונית אינה מסברת האוזן, ולו מן הטעם שספק אם היה עושה כן משעה שנוכח שזו (כביכול) הסיבה לאי התשלום הנמשך מעיקרא. איני מקבל טענה זו של הנתבעים.

מכל מקום, אפילו הייתי מקבל טענה עובדתית זו שלהם , הרי שאם חפצו הנתבעים באסמכתא לתשלום דמי השכירות יכולים היו לשלם בשיק, העברה בנקאית לחשבון התובע, מזומן עם דרישה לאישור תשלום בחתימת התובע, או כל דרך תשלום אחרת שלא תותיר ספק אלו תשלומים בוצעו ומתי. אם היה התובע מסרב להוציא חשבונית עמדו לנתבעים כל האפשרויות שבדין כולל פניה לשלטונות מע"מ עם האסמכתא לביצוע התשלום.
סוגיית אי הוצאת החשבוניות לתשלום שכה"ד לא הובררה עד תום, ואולם עדיין אין בכך בכדי להצדיק את אי התשלום ע"י החברה. מדובר בהיתממות של הנתבעים, כאשר כביכול הם יוצאים מנקודת הנחה כי כל עוד לא יוצאות חשבוניות, לא מוטלת עליהם החובה לשלם את שכר הדירה, וחרף זאת סבורים הם כי יוכלו להישאר ולעשות שימוש בנכס ללא הגבלת זמן. יש סנקציות קבועות בדין כלפי מי שנתפס בהעלמת מס, והנתבעים היו יכולים כאמור לפנות לגורם המוסמך, כדי לאפשר לחברה מצדה לקזז המע"מ המגיע. סביר יותר בעיניי כי אי הגבלת תקופת השכירות, ככל שאכן לא הוגבלה בהסכם 2008, היתה לאור היחסים הטובים ששררו בין הצדדים באותו מועד, אך לבטח לא תוך הסכמה כי הנתבעים יוכלו לשכור הנכס חינם אין כסף.

מעבר לצורך ייאמר כי חוזה שלא הוסכמה מראש תקופתו, ניתן להביאו לסיום בהודעה של צד אחד לצד השני זמן סביר מראש, ומהו "זמן סביר" – תלוי בנסיבות. מעבר לצורך אמרתי – שכן עסקינן בהפרה יסודית של הנתבעים באי תשלום נמשך שזיכתה את התובע בביטול החוזה , פינוי ופיצויים.

ו. הנתבעים מצדם לא הראו כל ניסיונות לשלם, פניות לתובע, או הפקדת כספים אשר יכולים ללמד כי אכן היה ברצונם לשלם את שכר הדירה, אך התובע סירב מתוך התנכלות כלשהי להם, כפי שטענו, על מנת לנסות ולסלקם מהנכס. מעבר לכך, לטעמי המתין התובע זמן רב עם דרישת דמי השכירות לאחר שראה את מצבה הכלכלי של החברה, בשל ההיכרות והחברות הטובה בין הצדדים, ולא מכיוון שרצה להכשיל אותם וליצור חוב יש מאין, ועל כן הופקדו ההמחאות רק כעבור כשנה. מאחר שכך אין חשיבות מעשית לשאלה מדוע לא כובדו השיקים (בשל חלוף המועד הנקוב בהם), מאחר ובלאו הכי, סכום החוב לא נפרע גם לאחר מכן. כנגד הנתבעת קיימת לתובע עילת תביעה שטרית כאוחז כשורה. מתקיימות בו כל יסודות האחיזה כשורה. הנתבעים מצידם, ראו כי טוב, וכי התובע לא פועל כדי לאכוף זכויותיו, והוסיפו לעשות שימוש בנכס בלי לשלם. ולא זו בלבד, טענו טענות בלתי סבירות על פניהן בהליך זה, במקום להודות בקיום החוב.

ז. מכל מקום טענו הנתבעים, כי ככל שקיים חוב בדמי השכירות, הרי שכנגדו יש חובות של התובע בגין נזקים שגרם לחברה, כאשר הקיזוז מותיר את התובע ביתרת חובה. כפי שאראה בהמשך, דין התביעה שכנגד להידחות ועל כן גם דין טענה זו להידחות. בנוסף טענו הנתבעים כי הצהרת התובע בדבר חוב דמי השכירות מנוגדת להעברות בנקאיות שבוצעו לחשבונו בשנת 2010 על סך 250,800 ₪. לסכום זה כבר התייחסתי בדיון לעיל, כאשר ציינתי כי הוכח שהסכום הנ"ל שולם על חשבון ההתחשבנות השוטפת. לעניין זה עוד אשוב בהמשך.

ח. באשר לשיקים שמסרה הנתבעת, טענו הנתבעים כי זו אכן מסרה לתובע, בעקבות בקשת בעלה לעזור לחברה, 7 המחאות על סך כולל של 45,378 ₪, אך עשתה כן כבטחון לתשלום דמי השכירות.
לטענתם, בשלב מאוחר יותר שילמה החברה את דמי השכירות בהעברה בנקאית, ולפיכך לא התקיים התנאי המוקדם להצגת ההמחאות לפרעון, והתובע, על אף שהיה צריך להשיב לחברה את ההמחאות, לא עשה כן (עמ' 31 לפר'). בחקירתו העיד הנתבע כי השיקים מציינים סכומים אחרים מההעברות הבנקאיות היות והיה חוב של מספר חודשי שכירות, ועל כן הם חולקו לפי תאריכים בהם היה אמור לקבל כסף מלקוחות (עמ' 31 לפר'). הנתבע חזר על הטענה כי כל השיקים נפרעו ועל כן היה על התובע להשיבם (עמ' 35 לפר').

מדובר בטענות סרק. כפי שכבר ציינתי, ההעברות הבנקאיות על סך 250,800 ₪ להן טענו הנתבעים שולמו על חשבון ההתחשבנות השוטפת, כפי שהראיתי לעיל, וכפי שמראים העתקי התדפיסים. אלא שאף עיון בבקשת ההתנגדות שהגישה הנתבעת, אליה צורפו העתקי ההעברות הבנקאיות שביצעו הנתבעים חלף השיקים שנתנה, מעלה ספקות, באשר לחוב שאותו היו אמורות לכסות. בעניין זה עסקינן בטענת "פרעתי" של הנתבעת, המעבירה אליה את הנטל להוכיח כי שילמה את הסכום הנתבע. כפי שאראה, איני סבור כי הנתבעת עמדה בנטל זה.

מעיון בהעברות הבנקאיות שצורפו לבקשת ההתנגדות (צורפה כנספח לתצהיר הנתבעת) עולה כי השיקים שנתנה הנתבעת היו כדלקמן: 6,058 ₪ ליום 25.12.09 (אכן על פניו חלק מהסכום שהתובע נהג לפצל), 3,000 ₪ ליום 31.12.09, 10,000 ₪ ליום 08.11.09, 10,000 ₪ ליום 10.11.09, 3,262 ₪ ליום 05.01.10, 3,058 ₪ ליום 10.01.10 ו-10,000 ₪ ליום 12.11.09, כאשר כאמור לטענת הנתבע, פיצל את הסכומים בהתאם לתשלומים שהיה אמור לקבל. ההעברות הבנקאיות, לעומת זאת, שצירפה הנתבעת לתצהירה הינן: 3,070 ₪ ביום 07.07.09- עוד לפני מתן השיקים ולבטח לפני היווצרות חוב שכה"ד (חשבונית אחרונה הוצאה לנתבעים כאמור ביום 05.12.09), 4,000 ₪ ביום 10.07.09 (כנ"ל), 20,000 ₪ ביום 10.08.09 (כנ"ל), 15,000 ₪ ביום 11.03.10 (מאוחר יותר למועד השיקים), 10,000 ₪ ביום 06.10.10 (מועד המאוחר בכשנה ממועד השיק האחרון), 20,000 ₪ ביום 09.11.10 (כנ"ל) ו- 10,000 ₪ ביום 08.12.10 (כנ"ל), ובסה"כ 82,070 ₪. חוסר ההתאמה בין הסכומים המדוברים, כמו גם חוסר ההתאמה הבולט בתאריכים הרלבנטיים מעלים ספק בנכונות טענות הנתבעים, ומחזקים גרסת התובע כי ההעברות הנ"ל נעשו על חשבון ההתחשבנות השוטפת, במסגרת החוב השוטף, ולא על חשבון דמי השכירות (ראה עמ' 11 לפר'), ויותר מכך מחזקות טענתו כי היה נכון להמתין עם תשלום דמי השכירות מאחר ונוכח לדעת כי בינתיים ממשיכים הנתבעים לשלם את חובם השוטף. הנתבעים לא סיפקו בעדויותיהם כל הסבר לשוני בין הפריטים, לא בסכומים ולא בתאריכים, ולא צירפו את כרטסת השכירות שברשותם על מנת לתמוך בטענותיהם, על אף שהיה ביכולתם לעשות כן (עמ' 28 וכן עמ' 32 לפר'). לו היו עושים כן, היה ניתן לבחון באיזו מידה היו ההעברות הבנקאיות, כמו גם השיקים, אמורים לכסות את חוב דמי השכירות.

משכך, אין כל דרך לדעת באם הסכומים הנ"ל אכן שולמו על חשבון דמי השכירות והיו אמורים לתחלף את השיקים שניתנו, אם לאו, ועל כן לא נותר לי אלא לקבוע כי טענת הנתבעים לא הוכחה, הם לא עמדו בנטל, ויש להעדיף טענת התובע שהסכומים האמורים שולמו על חשבון ההתחשבנות השוטפת. כאמור, גם אין בטענה כי התובע נהג לפצל את סכום שכר הדירה בכדי לסייע לנתבעים, שכן ממילא לא הוכח כי הסכום הנ"ל שולם, ומאחר ומנה"ח של החברה הודתה כי החל מחודש נובמבר 2009 לא קיבלה חשבוניות מהתובע ועל כן לא שילמה את שכה"ד.

מכל האמור עולה, כי השיקים שנתנה הנתבעת בידי התובע, כערובה לתשלום דמי השכירות, אכן לא נפרעו, ועצם הגשתם לביצוע באיחור הינו אכן ביטוי של החברות ארוכת השנים שהיתה בין הנתבע לתובע. עצם העובדה כי השיקים הופקדו באיחור ועל כן לא כובדו, עדיין אין בה כדי לשנות את עצם קיומו של החוב, אשר לא נפרע גם לאחר מכן. לגופו של עניין, התחשבנות שוטפת או דמי שכירות – מדובר בחובות החברה שלא נפרעו לתובע, בסכום מצטבר העולה ניכרות על סכומי השיקים. מטרת מסירת השיקים היתה לפרוע חלק מחובות החברה לתובע. ממילא, משעה שקיים חוב כלפיו, אין זה משנה בגין מה ניתנו והם מהווים חלק מהחוב. זאת ועוד, אפילו הייתי שועה לטענת הנתבעת (ואיני שועה לה) כי השיקים נמסרו כבטחון – שיק לביטחון הנו שטר ככל שטר אחר, אלא שצריך להתקיים תנאי כדי שניתן יהא להציגו לפירעון. בחלופה זו התקיים התנאי שכן החובות לא כוסו.

מאחר ותביעת השיקים הינה עילה שטרית פשוטה אשר הוכחה, ואשר טענת ההגנה כנגדה היתה טענת פרעתי בלבד, שלא הוכחה, אין מניעה לחייב כבר בשלב זה את הנתבעת בסכום החוב שבהמחאות שמסרה, כאשר סכום זה כלול בסכום התביעה בכללותה, מאחר והתובע הודה כי כלל את סכום ההמחאות גם בתביעה זו (עמ' 11 לפר'). על הנתבעת לפרוע את יתרת החוב, כפי שהיא מופיעה בתביעה השטרית.

10. חוב בגין עמלות שיווק

כאמור, התובע היה המשווק העיקרי של הסחורה לחברה, ותמורת עבודתו זו, קיבל 4% מהתמורה ששולמה בפועל לחברה. כפי שכבר ציינתי, בגין עמלת הפצה זו טוען התובע כי נותר לחברה חוב של 8,691.39 ₪ כלפיו, ובתוספת מע"מ 10,082.02 ₪, נכון ליום הגשת התביעה. הנתבעים לא חלקו על גובה העמלה, וכפי שכבר ציינתי, קיימת זהות כמעט מוחלטת בין הסכום המצטבר הנתבע ע"י התובע בגין עמלות השיווק והתשלום למגדלים, לבין החוב בו הודו הנתבעים. מאחר והנתבעים לא צירפו את כרטסות העמלות לתמיכה בטענתם כאמור (ראה עמ' 18 לפר'), לא ניתן לדעת ממה מורכב החוב בו הודו הנתבעים, והאם חלקו הינו בגין עמלת שיווק אם לאו, כיצד נהגו לשלם לתובע את עמלת השיווק ומה היה ההסדר ביניהם.
משכך, לא מצאתי לנכון לקבל את טענות הנתבעים, שכן גם בעניין זה טענו טענת הודאה והדחה אשר העבירה את נטל ההוכחה אליהם. על כן אני מורה לחברה לשלם לתובע את עמלת השיווק שנתבעה על ידו.

11. הרמת מסך וחיוב אישי

אין חולק כי בעלת דברו של התובע היא החברה. היא זו החתומה על הסכמי השכירות, היא זו שהוציאה חשבוניות ושילמה לו בעבור הרכישות מהספקים, והיא זו אשר שילמה לו את עמלת השיווק (עמ' 6 לפר'). הדבר נלמד בבירור מהמסמכים הרבים שצירפו הצדדים בתיק זה וכן מהודאתו המפורשת של התובע בחקירתו. אלא שמאחר והחברה כיום אינה פעילה, מבקש התובע להרים את מסך ההתאגדות מעל בעלי מניותיה ומנהליה, היינו הנתבע והנתבעת, ולחייבם באופן אישי. אקדים ואומר כי לא מצאתי ממש בשלל הטענות לחיוב אישי (מעבר לחיוב הנתבעת בתביעה השטרית).

12. הנתבע

באשר לנתבע טען התובע כי הוא זה החתום על כל ההסכמים והוא היה בעל דברו בכל הנוגע לחברה. לטענתו, ידע הנתבע בכל עת את מצבה של החברה לאשורו, והיה מקבל דוחות לגבי מצב החשבון של החברה. לפיכך, חוסר אפשרותה של החברה לשלם את חובותיה נבע מהתנהלותו של הנתבע, אשר ידע עוד בראשית 2010 כי אין בידי החברה לקיים את התחייבויותיה הכספיות ובהתאם היתה לו האפשרות לסיים את תקופת השכירות ולצאת מהנכס. חרף זאת בחר להשאר בנכס ולצבור חובות שכירות נוספים (ראה עמ' 7 לפר'). לטענת התובע, מדובר בשימוש אסור בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת מחד וגרימת נזק כספי ביודעין ע"י אורגן בתאגיד מאידך. כמו כן טען התובע כי הנתבע נתן לו אחריות אישית לחובות החברה, לכל הפחות בעניין דמי השכירות (עמ' 10 לפר'). יודגש, כי אחריות אישית זו אינה מצויה בהסכמי השכירות עליהם חתומים הצדדים, לפחות לא בשניים שהוצגו בפניי. טענה כי בעל חברה התחייב בעל פה לשאת בחובותיה הנה טענה שקל עד מאד להעלות בדיעבד בהבל פה, אך מי שמבקש להקים חבות אישית של בעל חברה יכול על נקלה להחתימו על ערבות או התחייבות אישית לחובותיה שעל פי חוזה השכירות: זהו מנגנון מקובל ונפוץ, דווקא לאור עקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה. ומשום שמדובר במנגנון נפוץ למדי, נדירה יחסית התחייבות בעל פה של בעל שליטה או בעל מניות בחברה, לערוב לחובותיה. מי שכבר דורש ערבות אישית של בעל מניות לחובות חברתו יודע לרוב גם שלא להסתפק בהבל פה. משכך, נטל ההוכחה מוטל על הטוען להסכמה בעל פה מול בעל חברה לטול על עצמו ערבות או התחייבות לחובותיה. לטעמי אף נדרשת ראיה בעלת משקל. במקרה זה לא הומחשה הטענה כמאזן ההסתברויות.

13. א. העובדה שנדחית טענה להתחייבות או ערבות אישית בעל פה לחוב חברה אין משמעה שלא ניתן לטעון טענות אחרות להרמת מסך. טען התובע כי הנתבעים בם בעלי שליטה, וחלות עליהם הוראות סעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט-1999, באופן המצדיק הרמת מסך ההתאגדות. במקרה דנן, מדובר בחברה משפחתית הפועלת בידיעה במצב של מימון דק. מצד שני פועלים הנתבעים בכובע של אורגנים בתאגיד אשר מחדליהם ומעשיהם יצרו בידיעתם התחייבות כספית אשר ידעו מראש שאין ביכולתם לפרוע. לפיכך חלים בעניין זה הוראות סעיפים 54(א), 252 ו-254(ב) לחוק החברות. כך, יצירת התחייבות כספית ע"י מנהל באופן אשר לתאגיד שבניהולו אין יכולת להפרע מהווה עילה לחיוב אישי שלו בנזקים שנוצרו כתוצאה מכך. מאחר והנתבע ידע שהחברה היתה בקשיים כלכליים עוד ב-11/09 ובשל כך מסרה לידי התובע את השיקים האמורים של הנתבעת, מעידה על ידיעתו של הנתבע.

ב. הנתבעים טענו מאידך כי החברה הינה אישיות משפטית נפרדת אשר התובע התקשר איתה לצורך עסקיו, ולא עם הנתבע באופן אישי. תפקידו של הנתבע התמצה בניהול המו"מ בשם החברה, בהיותו מנהלה. התובע היה מודע לכך, הסכים לכך ועל כן הינו מושתק מלטעון אחרת. כמו כן טען הנתבע כי היה משוכנע שהחברה יכולה לפרוע את חובותיה לו רק תמשיך להתנהל כרגיל, אך הפסקת אספקת הסחורה של התובע לחברה גדעה את תזרים המזומנים ובכך הובילה את החברה לבור ללא תחתית. לטענתו, לו היתה החברה ממשיכה להתנהל כרגיל - היתה פורעת את כל חובותיה. הנתבע מדגיש כי אין בעצם קיומו של חוב מצד החברה כלפי התובע בכדי להרים את מסך ההתאגדות. החברה התנהלה באופן מכובד, תוך ידיעת התובע על מצבה הכלכלי והסכמה להמשך היחסים העסקיים ביניהם, לא הוכח מימון דק ולבטח לא תרמית או הונאה בניהול החברה. כאמור, החברה נכנסה לקשיים לאור שיקים חוזרים של לקוחות ולאור הפסקת השיווק ע"י התובע, ועל כן הוא אינו יכול להסתמך על קושי זה, ועל נסיונות החברה להתאושש ממנו, כעילה להרמת מסך. לאור האמור לא מתקיימת עילה להרמת מסך ולחיוב הנתבע באופן אישי.

ג. כאמור, סומך התובע את טענותיו על סעיפים 6, 54(א), 252 ו-254(ב) לחוק החברות. אביא את לשונו של סעיף 6: "(א)(1)בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה: (א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה; (ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה.
(2) לענין סעיף קטן זה, יראו אדם כמודע לשימוש כאמור בפסקה (1)(א) או (ב) גם אם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן, למעט אם נהג ברשלנות בלבד.
(ב) בית משפט רשאי לייחס תכונה, זכות או חובה של בעל מניה לחברה או זכות של החברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין, צודק ונכון לעשות כן בהתחשב בכוונת הדין או ההסכם החלים על הענין הנדון לפניו".

סעיף 54(א) לחוק החברות עוסק באחריות האישית של אורגן בגין פעולותיו. סעיף 252 לעומת זאת מטיל אחריות אישית על נושא משרה בחברה בהתאם לסעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין.

ד. לסיום הדין החל ביחס להטלת חיוב אישי מכוח הרמת מסך (על בעל מניות) או על אורגאן בתאגיד מכוח הדין חוזי או הנזיקי – ראהפסק דיני בת"א 18082/04 סונול שני סוכנויות בע"מ נ' אומן הקידוח והניסור צפון בע"מ (מאגר נבו), מקרה בו דוקא הכרתי בהצדקה לחיוב אישי בחוב חברה, אך הנתונים שם היו שונים. להלן דברים שנאמרו בפסקאות 15-18 , שם:

"בפסיקה נקבעו לא אחת הקריטריונים להרמת מסך בין חברה לבעלי מניותיה ולחיובם האישי בחובותיה. כך, באם נמצא כי חברות התנהלו, הלכה למעשה, כגוף אחד וההבחנה ביניהן היתה אך מלאכותית, או כי בעלי החברה הקימו מספר חברות ללא רציונל כלכלי אמיתי מלבד הרצון לכלכל את תשלומי חובותיהם לנושים, או להעדיף נושה פלוני על אלמוני, וכי ערבבו נכסים בין החברות השונות, או לא שמרו על הפרדה בין נכסי בעלי המניות לבין נכסי החברה (שיכול שתעלה כדי אי שמירה על "כיס העושר" הפרטי לכיס העושר של החברה (ת"א (שלום- ת"א) 25434/04 טהרני נ' הרוניאן מאגר נבו))- במקרים אלה ניטה להרים את מסך ההתאגדות העוטף את החברה (וראה רע"א 510/00 ח. רשף קבלנים (1990) בע"מ נ' ענבר נד(2) 712, 717, ע"א 1371/90 דמתי נ' גנור מד(4) 847, 857-858). כאשר ביחס למימון דק שאלה היא אם ובאיזו מידה הוא כשלעצמו עשוי להקים עילה להרמת מסך. הנכונות להרים מסך גדולה יותר ביחס לחברה משפחתית. במקרה כזה, נטו בתי המשפט להרים את מסך ההתאגדות ביתר קלות: " מסקנה זו מתחזקת בכך שמדובר בענייננו בחברה פרטית משפחתית קטנה, אשר מעבר למעטה המשפטי המכסה אותה ניתן לראות שהיא מנוהלת כעסק פרטי הדומה לשותפות. הלכה מקובלת עלינו, שמצאה ביטויה בפסקי דין לרוב, היא, שבמקרה כגון דא יגלה בית המשפט פתיחות וגישה ליברלית בהרמת המסך (ע"א 213/79, בעמ' 698; בג"צ 397/67 בעמ' 539)" (עניין מוברמן, לעיל, בעמ' 366).... נוסח סע' 6 לחוק החברות כפי תיקונו בתיקון מס' 3 החמיר את התנאים להרמת מסך, ונועד במהותו להפחית את כמות התביעות האישיות שהוגשה כנגד בעלי המניות (א' חביב סגל דיני חברות אוניברסיטת תל אביב 2007, בעמ' 285-288)...

להשלמת התמונה: ניתן אמנם להטיל חבות אישית על נושא משרה בתאגיד, גם מכוח אשם אישי שלו שעלה כדי עוולה נזיקית או חוזית (כגון תרמית או הפרת חובת הגילוי בדבר מצב כלכלי קשה של החברה, חובה הנגזרת מעקרון תום הלב וסעיף 12(ב) לחוק החוזים (חלק כללי));
ולא רק מכוח דיני הרמת מסך שבחוק החברות, שלאחר תיקון תשנ"ה יוחדו לבעלי המניות. דומה שאפשרות זו, צריך שתיוחד למקרים נדירים וחמורים, כאשר ברי למשל, שלא כל כשלון עסקי יקים חובת גילוי של נושא משרה בחברה כלפי ספק, בדבר מצבה הכלכלי הקשה של החברה (הטלת חובת גילוי גורפת מכוח הדין הכללי תביא לכך שחברה הנאבקת לצאת ממצב קשה ומקווה בתום לב להצליח בכך, לא תוכל לעמוד במשימה, לנוכח רתיעתם המובנת של ספקים מהתקשרות עמה. משכך ברור שלא מבחן התוצאה בדיעבד של אי פרעון חובות החברה, הוא שיכול לשמש כאבן בוחן). ראה למשל הדיון בפסק הדין בעניין דלתות חמדיה שנזכר לעיל. אלא שממילא בכתב התביעה המתוקן (להבדיל מהסיכומים) לא באה טענה לחיוב אישי של מאיר או רות כנושאי משרה בחברה, מכוח הוראות הדין הכללי (כאמור סעיף 54(ב) שאפשר הרמת מסך נגד נושאי משרה בוטל בתיקון מס' 3 לחוק החברות ונותר סעיף 54 המאפשר חיוב נושא משרה מכוח הוראות הדין הכללי, אלא שהדין החל בענייננו הוא זה שקדם לתיקון 3 לחוק החברות..."

ה. לא התרשמתי כי התובע הוכיח כי הנתבע פעל ביודעין באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה. יש להבדיל בין פעולה מודעת לבין התרשלות בניהול חברה או מאבק נמשך לנסות להבריאה או לשרוד כלכלית, גם אם בסופו של יום, בחוכמה שבידעבד, ידוע שהמאבק לא נחל הצלחה, והחברה לא הצליחה לפרוע מלוא חובותיה. מדובר בטענה שיש לגבותה במסמכים וראיות שלא הוצבו. אין די בהצבעה על חוב נותר והוכחתו כדי להסיק כלאחר יד שהתקיימו גם התנאים להרמת מסך כלפי בעל מניות או לחיוב אישי של אורגן בתאגיד בחוזים או בנזיקין (שתי חלופות שונות שיכולול להקים חיוב אישי לחובות חברה). בדיעבד כולם חכמים ויודעים שהחוב לא נפרע. לא זהו המבחן להצדקה להרמת מסך או חיוב אישי של אורגאן בתאגיד אלא יש לבחון ולהביא ראיות על תמונת המצב שעמדה לפני בעל המניות או האורגאן בזמן אמת. נטל זה לא הרים התובע. לא התרשמתי כי במסגרת פעולותיו של הנתבע ניסה זה להונות את התובע או לקפחו, וכל התנהלותו לטעמי, היתה תוך נסיון לרכוש ולמכור סחורה ולהמשיך ולהתנהל בעסק, היינו מאבק הישרדות של חברה שנקלעה לקושי כלכלי. עצם העובדה כי הנתבע לא בחר להתפנות מהמושכר אינה מעידה על יצירת התחייבויות חדשות בחוסר תום לב, אלא על המשך נסיונותיו לאושש את החברה ולהוציא אותה מהמצב הכלכלי הקשה אליה נקלעה. עצם העובדה כי הנתבע בחר "לרכב על הגל" ולא לשלם את דמי השכירות עדיין אין בה ללמד כי נפל פגם בהתנהגותו, בדרגה המצדיקה הרמת מסך ההתאגדות כלפיו, וקביעה כי מדובר בהונאה או קיפוח נושה. כמו כן לא התרשמתי כי הנתבע ניהל את החברה באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר כאמור באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, וכל פעולותיו לטעמי, נועדו על מנת למנוע מהחברה להסגר כליל תוך וודאות שלא תוכל לפרוע חובותיה (ראה גם ע"א 4403/06 שפירא נ' עיריית תל אביב (מאגר נבו), פס' 7).

אני מסכים שהמצב הנו גבולי כאשר מדובר על יחסי שוכר-משכיר, וחוב שכירות נמשך, כאשר בעל החברה יודע שאין בידי החברה לפרוע בעצמה או באמצעות אחרים את חובות השכירות שזה מקרוב נוצרו. אך באותה מידה יכול בעל חברה או מנהל בה לגרוס שיש תקווה להתאוששות שתאפשר לסלק חובות עבר ולא אחת חוזות עיננו גם בבעל חוב המסכים להתחשב ולדחות פירעון חובו. בסופו של יום אין דין מיוחד ליחס של שכירות, במה שקשור להטלת חיוב אישי בחוזים או נזיקין על מנהל תאגיד או הרמת מסך כלפי בעל המניות. אין שוני משפטי עקרוני בין חוב שכירות שהותירה חברה לבין חוב לספקים למשל. עצם העובדה שהפרת ההסכם נוגעת לחוב שכירות אינה מקימה מאליה המסקנה שיש לחייב אישית את בעל התאגיד בחוב החברה. יש להבדיל בין ידיעה קנויה ומוגמרת שלא יהא בידי החברה לפרוע חובותיה – חוב שכירות או חוב אחר; לבין תקוה שיעלה בידה לעשות כן בעתיד. באשר לחובות הכספיים כלפי התובע- גם כאן לא השתכנעתי כי דרך יצירתם מקיימת ההתנהגות אליה מכוון סעיף 6 של חוק החברות, ולשמה נועד; שכן בפועל שילמה החברה לתובע סכומי כסף רבים במהלך שנת 2010, אותם הודה שקיבל. כלומר הדינמיקה היא של חברה הנאבקת לשלם חובותיה ואף פורעת חלקן. כפי שכבר ציינתי, ייתכן שתשלום זה הוא זה שגרם לתובע מלכתחילה להמתין עם תשלום דמי השכירות ופרעון השיקים שכן נוכח לדעת כי במידה מסוימת יש לחברה יכולת לפרוע את חובותיה. לאור כל האמור, ברי כי לא ניתן להרים את מסך ההתאגדות מעל הנתבע.

כאמור אף איני סבור כי הומחש שהיה בפעולותיו של הנתבע משום פעולה חריגה המטילה עליו אחריות אישית לחובות החברה, אלא להיפך. הנתבע ביצע את המוטל עליו וניסה להפיק את המיטב מהמצב הקיים. לו היה מבטל הזמנות ומפנה את הנכס, היתה החברה הופכת לבלתי פעילה עוד בשלב מוקדם הרבה יותר.

ו. סעיף 254(ב) עניינו חובת אמונים של נושא משרה כלפי אדם אחר- גם כאן לא הומחש על ידי התובע כי הנתבע הפר איזו מחובת האמונים שהוא חב כלפי התובע. ושוב – חוב תקף אין משמעו הפרת חובת אמונים. אכם כך היה – לא היה התובע צריך לעשות דבר למעט המחשת חוב חברה, כדי להקים הזכות לחיוב אישי של מנהלה. החיוב האישי הוא החריג שההצדקה לו נצרכת להמחשה - ולא הכלל.

ז. על האמור ניתן להוסיף כי התובע עצמו היה ער בזמן אמת לקושי הכלכלי אליו נקלעה החברה, והדבר לא הוסתר ממנו. כך, סייע התובע לא פעם ולא פעמיים לחברה להשתקם כלכלית או האריך שרידותה, שעה שרכש ממנה את זכויותיה בנכס. בנוסף סייע לה שעה ששילם במקומה את החובות למגדלים בגין רכישת הסחורה, וכן היה מודע לאי יכולתה לפרוע את חובות השכירות לאור מסירת השיקים של הנתבעת לידיו, אותם לא הגיש לאלתר לביצוע. משכך, אין בידו לטעון כי הנתבע הסתיר ממנו פרטים, שכן הקושי הכלכלי היה ידוע לו.
התובע היה זה שהפסיק לשווק סחורה לחברה, ובכך הפסיק את תזרים המזומנים שלה . אכן לא חלה עליו החובה להמשיך לסווק סחורה לאור הספק הממשי אם תפרע תמורתה. זכותו היא. אולם הדבר מחזק התמונה של מצב דברים כלכלי קשה אליו נקלעה החברה – תמונה שהיתה ידועה לתובע והוא עצמו גילה סובלנות בנסיון לתן לה הזדמנות להתאושש. אין נסיבות המצדיקות הרמת מסך במקרה זה.

14. הנתבעת

א. באשר לנתבעת טען התובע כי יש להשית עליה את כל התחייבויות הנתבע, מכוח מעורבותה האישית בתשלום חוב דמי השכירות ומכוח היותה שותפה לזכויות שצבר הנתבע במהלך חיי הנישואין ונוכח עקרון הלכת השיתוף ו/או איזון המשאבים. לטענתו, מעורבותה של הנתבעת בעסקי החברה וכן היותה אשתו של הנתבע מקימה עילת תביעה אישית נגדה בהתאם לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ד-1973, וכשם שהיתה שותפה לזכויות ונהנתה מפירות העסק, כך היא שותפה לחובות העסק. כמו כן טען התובע כי לאור השיקים שנתנה הנתבעת עולה כי מעורבותה בענייני העסק הינה רבה ואין חולק כי השיקים ניתנו על חשבון חוב דמי השכירות. כמו כן הוסיף התובע כי הנתבעת מחזיקה ב-40% ממניות החברה ורשומה כדירקטורית ועל כן היא בעלת עניין בחברה. ככזו, היא הניחה לנתבע להמשיך להתנהל באופן שמנצל את החברה כדי להוציא כספים מהתובע בדרך של יצירת התחייבויות ללא כיסוי, בעוד שהיא יודעת על כך. כך, במחדליה, אדישותה וחוסר פעילותה כדירקטורית פעלה בחוסר זהירות והובילה את החברה לצבירת חובות גדולים. טענה אחרונה זו, בדבר אחריותה האישית של הנתבעת בתור דירקטורית הועלתה לראשונה רק בשלב הסיכומים, מבלי שתזכר בכתב התביעה או בתצהירים, ועל כן דינה להדחות. גם לגופו של עניין, דינה להדחות.

ב. הנתבעים השיבו כי כלפי הנתבעת אין כל יריבות והיא צורפה לתביעה כדי להפעיל לחץ פסול ואסור. הנתבעת לא התחייבה כלפי התובע, לא התקשרה עמו בכל הסכם, ולא רכשה ממנו סחורה כלשהי. השיקים שנתנה ניתנו לבקשת בעלה, לאחר שחשבון החברה הוגבל, ועל מנת להימנע מצבירת חובות באשר לדמי השכירות. כאמור קבעתי כי בגין השיקים שניתנו יש לחייב את הנתבעת מכוח העילה השטרית. אך לא מעבר לכך. כמו כן טענו הנתבעים כי משעה שאין עילה להרמת מסך כלפי הנתבע ממילא אין עילה להרמת מסך כלפי הנתבעת. טענה זו מקובלת עליי. שאלת האחריות של הנתבעת לחוב של בעלה הנתבע מכוח חזקת השיתוף אינה מתעוררת ממילא, משעה שלא הוכר חוב אישי של הבעל.

ג. לגופו של עניין הודה התובע בחקירתו כי מעולם לא פגש את הנתבעת, שלא במסגרת יחסי החברות עם הנתבע, וכן ציין כי את השיקים קיבל מהנתבע ולא ממנה (עמ' 7-8 לפר').
בן אבו אישרה בחקירתה כי אומנם נעשה שימוש בחשבון הבנק של הנתבעת על מנת לכסות הוצאות מידי פעם, אך לא למימון שוטף של החברה (עמ' 21 לפר'). בענין זה אפנה לסע' 40 של חוק החוזים (חלק כללי) מכוחו אין רבותא אם חובו של אדם נפרע בידי אחר. השאלה היא שאלה של מידה, וכל עוד אין מדבור בעירוב חשבונות או מימון שוטף, אין להקים חבות אישית של הנתבעת לחובות החברה שהיא בעלת מניותיה, מכוח הרמת מסך. גם הנתבע אישר כי הנתבעת העבירה רק מספר שיקים מועט וכי רוב התשלומים הועברו לתובע בהעברות בנקאיות, כפי שאכן מעידים המסמכים שהוגשו בתיק (עמ' 26 לפר'). הנתבעת מצדה טענה כי לא ידעה מה קורה בחברה ולא התעניינה בה (עמ' 35-36 לפר'), לא חתמה על דוחות כספיים, לא השתתפה באסיפות בעלי מניות ובכלליות טענה כי כל אחד בבית עסק בעיסוקיו (עמ' 36 לפר'). גם הנתבעת טענה כי מסרה את השיקים, ושיקים ספורים בלבד, אך משום שחשבון החברה הוגבל, אך התובע לשיטתה לא היה אמור להפקיד את השיקים שניתנו לביטחון (עמ' 36 לפר'). העברות הכספים לכשעצמן התנהלו דרך הנתבע והיא לא היתה מעורבת (עמ' 38 לפר').

עצם מסירת השיקים, באופן חד פעמי, על מנת לשלם את דמי השכירות ולהקטין את החובות, והכל על מנת לסייע לבעלה בניהול העסק, אינו מלמד על מעורבות הנתבעת בענייני החברה או על ערוב בין נכסי החברה המשפחתית לנכסי המשפחה. בדומה, גם עצם רישומה כדירקטורית או בעלת מניות אין בה כדי לסייע לתובע שכן כאמור, לא מצאתי עילה להרמת מסך או חיוב אישי של הנתבע כמנהל בחוזים או בנזיקין, ואם לגבי הנתבע כך שהיה "המוציא והמביא" בחברה, לגבי רעייתו מקל וחומר. מסירת השיקים היתה נדבך נוסף בנסיונות להחלץ מאותו סבך, אשר התובע היה מודע אליו כאמור, ואולם אין בכך משום ערבוב בין נכסי החברה לנכסי המשפחה או אי הפרדה מהותית בין הכספים. לראי ה- בזמן זה המשיכה החברה לבצע העברות בנקאיות לחשבון התובע באמצעות חשבון הבנק שלה ולא של הנתבעת.

ד. כאמור , משעה שלא נמצאה הצדקה לחיוב אישי של הבעל – לא עולה כלל שאלת אחריותה של רעייתו לחובותיו מכוח חזקת השיתוף. אולם אף אם הייתי מוצא הצדקה לחיוב אישי של הנתבע, הרי שעדיין יד התובע על התחתונה:
"לגבי נכסים משפחתיים מובהקים מתגבש השיתוף בהתמלא התנאים בדבר ניהול אורח חיים תקין ומאמץ משותף. לגבי כלל הזכויות והחובות (למעט הנכסים המשפחתיים המובהקים) מתגבש השיתוף "במועד קריטי" בחיי הנישואין. ממועדים אלה ואילך מופעלת קונסטרוקציית השיתוף במשפט הפרטי. פועלו של השיתוף, שהתגבש מכוחו של ההסכם בין בני הזוג, משתנה, כאמור, על פי טיבה של הזכות או החובה עליה התגבש השיתוף...עם גיבוש השיתוף ובהנתן הסכמת הנושה, מחצית החוב עוברת לבן הזוג השני. השיתוף בחובות מקים יריבות ישירה בין שני בני הזוג לבין הנושה. בהעדר הסכמת הנושה, המחאת החבות אינה תקפה כלפיו ולנושה זכות נגד בן הזוג שהתחייב כלפיו ישירות. אין הוא רשאי לתבוע את בן הזוג האחר.
עם זאת, במערכת היחסים הפנימית בין בני הזוג, נוצרת התחייבות (אובליגטורית) של בן זוג אחד כלפי בן הזוג האחר ליטול על עצמו מחצית מן החבות.. המערערת והמשיב 3 נשואים מאז שנת 1970. על פי ממצאיו של בית המשפט לענייני משפחה, מתמלאים לגביהם התנאים להחלתה של הלכת השיתוף. כלומר, בני הזוג מנהלים אורח חיים תקין ומאמץ משותף. על פי החומר המצוי לפנינו, חיי הנישואין בין בני הזוג נמשכים ואין טענה כי הנישואין נקלעו למשבר או שהם עומדים בפני סכנה. מכאן שחיי הנישואין של המערערת ומשיב 3 לא הגיעו ל"מועד קריטי" בו מתגבש שיתוף בכלל הזכויות והחובות שתחת הלכת השיתוף. חיי השיתוף של המערערת ומשיב 3 מצויים בשלב בו התגבש שיתוף בנכסים בעלי אופי משפחתי מובהק, ובמרכזם דירת המגורים, ובחובות שיש להם זיקה לנכסים אלה. החוב כלפי המשיבים הוא חוב בו התחייב המשיב 3 במסגרת עסקיו. לחוב אין כל זיקה לנכסים משפחתיים מובהקים של המערערת ומשיב 3. מקורו של החוב במערכת היחסים העסקית בין המשיב 3 למשיבים. המערכת העסקית תזכה את המערערת בזכויות ותחייב אותה בחיובים רק בהתגבש השיתוף הכללי בין בני הזוג, וזאת ב"מועד קריטי" בחיי הנישואין. בטרם הגיע ה"מועד הקריטי" הזכויות מכוח היחסים בין המשיבים למשיב 3 אינן זכויות משותפות למשיב 3 ולמערערת והחוב איננו חוב משותף של שני בני הזוג. החוב הוא של משיב 3 לבדו. המערערת אינה זכאית ואינה חייבת כלפי המשיבים. למשיבים אין כל עילת תביעה כלפיה וכל עוד לא הגיע "מועד קריטי" בו מתגבש השיתוף בכלל הזכויות והחובות, אין הם יכולים לרדת לנכסים השייכים לה" (רע"א 8791/00 שלם נ' טווינקו בע"מ (מאגר נבו), פס' 33-38). ה"מועד קריטי" הוגדר שם כ: " כגון מות אחד הצדדים, או המועד בו חיי הנישואין עומדים בפני סכנה משמעותית להמשכם התקין, בשל משבר חמור בין בני הזוג. אירועים כלכליים חריגים, כגון "חיסול" נכסיו של אחד מבני הזוג, פעולה כלכלית חריגה תוך הפרת חובת האמון כלפי בן הזוג השני או כניסתו של בן זוג להליכי פשיטת רגל, עשויים גם הם להוות "מועד קריטי". על ה"מועד הקריטי" להקבע ממקרה למקרה, לפי נסיבות העניין...." (שם, בפס' 28).

לטעמי לא התקיים במקרה דנן "אירוע הקריטי" המקים את חזקת השיתוף. למרות שהחברה נקלעה למשבר כלכלי , לא נשמע שפורקה, וממילא לא ברור שכלל נכסיו של הנתבע "חוסלו" או שנישואיו במשבר. לבטח שלא הומחשה הפרת חובת אמון כלפי הנתבעת על ידי הנתבע תוך פעולה כלכלית חריגה. לאור זאת, ממילא דין הטענה להידחות.

15. התביעה שכנגד

הנתבעים טענו בתביעה שכנגד, כי במרוצת השנים בנכס, השקיעו במושכר השקעות ניכרות בסכומים משמעותיים, על יסוד ההסכם וההסכמה מכללא, לפיה החברה תוכל להמשיך ולשהות בנכס ללא הגבלת זמן.
כבר בנקודה זו אעיר כי מועד השיפוצים הנטען, הגם שלא הוכח, היה, לכל המאוחר בשנת 2005 (עמ' 25 לפר'); היינו לפני מכירת מלוא הזכויות בנכס וחתימת הסכם השכירות מ-2008 שכנטען העניק לחברה את הזכות לשהות במושכר ללא הגבלה, ומכאן שהטענה כי ההשקעות בוצעו בהסתמך על הבטחה זו, אין לה על מה שתסמוך. לטענת הנתבעים, השקיעה החברה בהחלפת מערכת החשמל בנכס סכום של 30,000 ₪, בבניית חדר קירור סכום של 50,000 ₪, בהקמת סככה סכום של 12,000 ₪ ועוד, ועל כן יש לקזז סכום זה מכל חוב נטען. כמו כן טענו הנתבעים כי כתוצאה מהתנהלות התובע, נמנעה מהחברה האפשרות להמשיך ולשווק סחורה ולפיכך עומד נזקם על כ-500,000 ₪ בדמות רווח פוטנציאלי שהיה יכול להיות להם לולא הפסיק התובע לספק להם סחורה. מטעמי אגרה העמידו הנתבעים את תביעתם על 100,000 ₪ בלבד.

16. אקדים ואומר כי דין התביעה שכנגד להדחות. מדובר בתביעה שכנגד שנחזה שהוגשה כצעד טקטי ומשקל נגד לתביעה העיקרית, וממש לא נמצא בה.

17. התובע טען מצדו כי הנתבעים לא השקיעו כל השקעה במושכר, ולהיפך, לאחר פינויו השאירו אחריהם נכס במצב רעוע ורע, אשר הצריך שיפוץ נרחב בעלות של מעל 120,000 ₪, כאשר 54,000 ₪ הושקעו בחדר קירור (עמ' 14 לפר'). למען הזהירות טען התובע כי כל השקעה שנעשתה בנכס נעשתה על דעת הנתבעים בלבד, תוך ידיעה כי הם עלולים לסיים את חוזה השכירות, והכל שעה שהסכם השכירות קובע מפורשות כי כל תוספת או שינוי שיעשו במושכר, ישארו בו ויחשבו לרכוש המשכיר (ראה סעיף 8 להסכם השכירות- נספח 5 לתצהיר התובע). מדובר בסעיף הנכלל בהסכם השכירות משנת 2004, היינו עוד לפני ביצוע חלק מהשיפוצים הנטענים, ולבטח שאין הנתבעים יכולים לטעון כי לא היו מודעים אליו.

18. את התביעה ביססו הנתבעים על העתקי הצעות מחיר מיום 25.10.02, 02.11.02, 17.01.02 ו- 07.03.03, כולן הצעות מחיר לתיקון חשמל (נספח י"ד לתצהיר הנתבע), כאשר מסמכים דומים המעידים על ביצוע השיפוץ בפועל, לא הוגשו. בחקירתו הנגדית טען הנתבע כי הקבלות הוצאו לפני יותר מ-10 שנים ואין לו אותן (עמ' 25 לפר'). מאידך ציין כי הקבלות נמצאות אצל רוה"ח שלו, אך לא טרח להביאן (עמ' 25 לפר').

19. לאור האמור, אף לו הוכח שהתובע הוא המפר ביחסי השכירות החוזית, ברי כי לא ניתן לקבל את התביעה שכנגד, אשר אינה מסתמכת על אסמכתאות כלשהן, להמחשת הנזק: אין חשבוניות או קבלות בגין תיקונים שבוצעו בפועל, אלא רק על הצעות מחיר וטענות בעלמא בדבר סכומים שונים שהושקעו בנכס.

וממילא אף לו הומחש נזק לנתבעים בדמות השקעה שהשקיעו במושכר, היתה דין התביעה שכנגד להידחות, לאור קביעותי כי הנתבעים הם שהפרו הסכם השכירות באי תשלום דמי השכירות, ואכן בדין פינו המושכר בהסכמה לאחר שהוגשה תביעת הפינוי. יש להבדיל בין אי הגבלת תקופת השכירות לבין החובה לשלם דמי שכירות, שהפרתה היא הפרה ואף הפרה יסודית היורדת לשורש מטרתו של הסכם השכירות. גם אין לקבל את הטענה בדבר הפסד הרווחים הפוטנציאלי בשל התנהגות התובע. ראשית, כי לא שוכנעתי שאכן נפל פגם כלשהו בהתנהלותו. ושנית, מכיוון שההסטוריה הכלכלית של החברה לא מלמדת על רווחים או הצלחה מסחררת כלשהי, אלא דווקא על קושי כלכלי נמשך, בגינו נאלצה להיעזר לא אחת בגורמים חיצוניים על מנת להתאושש, בין באמצעות מכירת נכסים ובין באמצעות הלוואות. כמו כן לא הוגש כל תחשיב או אסמכתאות לתמיכה בטענה בדבר אובדן רווחים ונראה כי זו נטענה מהפה לחוץ בלבד, ואך על מנת להעמיד טענות כמשקל נגד לתביעתו הצודקת של התובע. טענה כזו יש לתמוך בראיות כנדרש, בתדפיסי חשבונות ובצפי רווחים של מומחה, המסתמך בחלקו על נתוני העבר. משלא נעשה כן, אין בידי לקבל את התביעה. כמו כן מקובלת עליי הטענה כי לו אכן היו מבוצעות השקעות כלשהן בנכס אותן היו מצפים הנתבעים לקבל בחזרה, היה הדבר בא לידי ביטוי באחד מהסכמי המכר או השכירות, אלא שעל פי המועדים שצוינו, החברה מכרה את חלקה אחרי ביצוע ההשקעות הנטענות, וכאמור אף אחרי כלילת ההוראה בחוזה השכירות המחריגה תיקונים בנכס כרכוש המשכיר. כלומר ההשקעות שהושקעו בנכס כבר הובאו בחשבון במו"מ החופשי שבין מוכר לקונה, במסגרתו נמכר הנכס כולו לתובע.

20. סוף דבר:

לאור כל האמור, אני מחייב את החברה נתבעת 1 בתשלום החוב הנתבע ע"י התובע- סכום של 144,000 ₪ בתוספת מע"מ בגין חוב דמי השכירות, סכום של 28,374 ₪ בתוספת מע"מ בגין החובות למגדלים, וסכום של 8,691 ₪ בתוספת מע"מ בגין עמלות ההפצה. הסכום המצטבר שנפסק ישא הפרשי ריבית והצמדה ממועד הגשת התביעה (25.9.11) ועד התשלום בפועל. כמו כן תשא הנתבעת 1 בהוצאות משפט בסך כולל של 22,000 ₪ בגין שכ"ט עו"ד בתביעה ובתביעה שכנגד, ותשיב לתובע האגרה המלאה בה נשא כשהיא נושאת הפרשי ריבית והצמדה מיום בו שולמה.

21. אני מקבל התביעה השטרית כנגד נתבעת 3 בתיק ת"ט 35767-03-11 במלואה. אני מחייב הנתבעת 3 בהוצאות משפט בסך כולל של 4000 ₪ בתביעה השטרית בגין שכ"ט עו"ד. ניתן להמשיך בגבית השטרות (סך השטרות עולים כדי 45,378 ₪ בערכי קרן) והוצאות המשפט בהן חויבה נתבעת 3 בתיק הוצל"פ 0210711112. בטל צו העיכוב בתיק הנ"ל. מובהר כי בעסקת היסוד, סכום השטרות הנו חלק מן החוב שנפסק בפסקה 20 כלפי החברה .

23. התביעה כנגד נתבע 2 נדחית בלא צו להוצאות. התביעה שכנגד של נתבעת 1 נדחית אף היא.

ניתן היום, י' אב תשע"ד, 06 אוגוסט 2014, בהעדר הצדדים.