הדפסה

חדאד נ' חיפה

בפני
כבוד ה שופט אפרים צ'יזיק

תובע

שרבל חדאד ת.ז. XXXXXX518
ע"י ב"כ עוה"ד ניג'ם

נגד

נתבעת

עיריית חיפה
ע"י ב"כ עוה"ד סנדרוביץ'-רינקוב

פסק דין

תובענה בעילת לשון הרע ו/או רשלנות לפי פקודת הנזיקין, בקשר עם הליכי אכיפת גבייה.

לפי המתואר בכתב התביעה, ביום 10.9.2009 בוצעה על ידי התובע עבירת חניה לכאורה, במסגרת החניית מכוניתו מ.ר. 18-321-35 ברחוב יפו בחיפה.

על עבירת החניה הנטענת, ועל הודעת תשלום קנס בגין אותה עבירת חניה נטענת, טוען התובע כי לא הייתה לו כל ידיעה, ונודע לו לראשונה על עבירת החניה הנטענת, רק ביום 19.12.2012 – כאשר הודע לו מסניף הבנק בו הוא מנהל את חשבונותיו, כי הוטל עיקול על חשבון הבנק שלו, במסגרת הליכי אכיפת החיוב הגלום בהודעת תשלום הקנס כאמור.

התובע מציין כי מיד עם היוודע קיום העיקול, פנה לנתבעת וביקש את הסרתו המידית, אולם נענה בשלילה, תוך שהנתבעת מפנה להודעות אשר נשלחו לתובע בדואר רשום.

התובע טוען כי עד מועד הידיעה על העיקול בחשבון הבנק, לא ידע על הודעת תשלום הקנס, ולטענתו, אופן התנהלות הנתבעת במקרה דנן, מהווה התנהגות שיש בה משום עוולת פרסום לשון הרע בניגוד להוראות הדין, וכן טוען הוא כי הנתבעת פעלה במקרה דנן ברשלנות אשר הסבה לו נזק. התובע העמיד תביעתו ע"ס 50,000 ש"ח.

עוד טען התובע כי יש בהתנהגות הנתבעת משום ביצוע עוולת נגישה, אולם טענות אלו נזנחו בעת שהוגשו סיכומי טענות התובע.

הנתבעת טענה כי יש לדחות את התובענה. לטענתה, בכל מקרה, אין בנקיטת הליכים לפי פק' המיסים גבייה, משום פרסום לשון הרע, כאשר מדובר בהליכים לאכיפת חיוב מסוג הודעת תשלום קנס אשר הפכה לחלוטה. עוד טענה הנתבעת כי במישור של עוולת הרשלנות הנטענת, אין כל דופי בהתנהגותה או התנהלותה, ואין כל רשלנות מטעמה.

לדברי הנתבעת, הודעת תשלום קנס נשלחה לתובע בדואר רשום הן ביום 9.12.2009 והן ביום 27.7.2010, ואולם משהוחזרו המכתבים הרשומים, הועבר הטיפול בנושא זה לחב' מילגם, אשר שלחה אף היא שני מכתבי התראה, ביום 8.2.2011 וביום 28.3.2011, ובטרם הטלת העיקול על חשבון הבנק של התובע, בחלוף שנה מאז ההתראה האחרונה, בוצע עיקול ברישום בביתו של התובע ביום 24.4.2012, כשמונה חודשים לפני הטלת העיקול.

יצוין כי הנתבעת טוענת כי כל מכתבי ההתראה נשלחו לכתובתו של התובע לפי הרשום אצל משרד הפנים. התובע השיב לטענה זאת, והבהיר כי במקום מגוריו ישנם לפחות עוד שלושה אנשים בעלי שם זהה לשלו, וככל שמתקבלים דברי דואר ללא ציון מספר תא דואר, הרי שסוכנות הדואר אינה יודעת לשייך מכתב לנמען, והוא מוחזר לשולח.

עוד הנתבעת טוענת, כי הואיל והתובע ידע על החוב עוד בטרם נקיטת הליכי עיקול, נשמטת הקרקע תחת טענותיו של התובע.

כאמור בתקנה 214 טז (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד 1984, בכל הנוגע להליך בסדר דין מהיר, "פסק הדין יהיה מנומק באופן תמציתי, זולת אם סבר בית המשפט כי יש צורך בהנמקה מפורטת משום שיש בפסק הדין חידוש או חשיבות מיוחדת לציבור או מטעמים מיוחדים שיירשמו"; מקום שהמחלוקת בין הצדדים הינה עובדתית בלבד, לא מצאתי שיש בהליך זה משום חידוש או חשיבות מיוחדת לציבור, באופן המצדיק לחרוג מהנמקה תמציתית.

השאלות העיקריות הטעונות הכרעה בהליך שבפני :

האם הודעת תשלום הקנס הייתה בטלה בעת הטלת העיקול על חשבון הבנק?

האם ניתן ומוצדק לראות את הטלת העיקול כפרסום לשון הרע?

האם יש לראות בהתנהלות הנתבעת כהפרת חובת הזהירות, המהווה מעשה רשלנות בגינו עליה לחוב בנזקי התובע?

ככל שהתשובה לאחת (או יותר) מן השאלות הללו תהא חיובית, יהיה מקום לבחון את שאלת הנזק.

האם הודעת תשלום הקנס הייתה בטלה בעת הטלת העיקול על חשבון הבנק?

התשובה לשאלה זאת, הינה שלילית.

הודעת תשלום קנס לפי פק' העיריות כפופה להוראות הדין כמפורט להלן: לפי תקנה 2 לתקנות סדר הדין הפלילי (גביית חוב של קנסות שלא שולמו במועדם) תשס"ב 2001,

"הרשות המוסמכת תשלח שובר לתשלום קנס לפי הטפסים 1 או 2 שבתוספת לפי הענין (להלן - שובר תשלום חדש), למי שהוטל עליו קנס על ידי בית משפט או על ידי מסירת הודעת תשלום קנס לפני תחילתו של החוק המתקן והוא לא שילם את הקנס במועדו (להלן - חייב קנס)".

תקנה 5 לאותן תקנות קובעת
"נשלח שובר תשלום חדש לפי תקנה 2 או 3 בדואר רשום, תחול על המשלוח האמור חזקת המסירה הקבועה בתקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי, תשל"ד-1974."

חזקת המסירה הנזכרת באותן תקנות קובעת (תקנה 44 א' לתק' סד"פ),

"בעבירות תעבורה שעליהן חל סעיף 239א לחוק ובעבירות קנס רואים את ההודעה על ביצוע העבירה, ההודעה לתשלום קנס או ההזמנה למשפט לענין עבירת קנס כאילו הומצאה כדין גם בלא חתימה על אישור המסירה, אם חלפו חמישה עשר ימים מיום שנשלחה בדואר רשום, זולת אם הוכיח הנמען שלא קיבל את ההודעה או את ההזמנה מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב הימנעותו מלקבלן".

ייאמר כי חוקיותה של תקנה 44 א' נתקפה בעבר, ובהקשר זה ניתן פסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 3613/97 אזוב נ' עיריית ירושלים, אשר קבע
"בענייננו לא הוכיחה המערערת, ולו לכאורה, קיומה של עילה להתערבות שיפוטית בתקנה ‎44א. התקנה על פניה אינה פוגעת בזכויות או בעקרונות היסוד של השיטה ואינה חורגת ממיתחם הסבירות. לא זו בלבד, אלא שהתקנה אף קובעת בסיפה לה את האפשרות לסתור את חזקת המסירה באופן המאזן בין התכלית שלשמה הותקנה התקנה לבין זכויותיו של החייב-הנמען. "

והשאלה – האם נסתרה אותה חזקה על ידי התובע. התובע הביא בהקשר זה את מכתבו של נציג רשות הדואר, מיום 3.1.2013, שם נכתב בהקשר של המכתב הרשום אשר נשלח לתובע ביום 29.3.2011: "את המכתב בפרטים הנ"ל הגיע ליחידת הדואר בגוש חלב ביום 29.3.2011 והוחזר לשולח באותו יום מאחר ויש עוד שלושה שמות זהים לפי השם שבנדון. המכתב הגיע ללא ת"ד". משמע, המכתב מיום 29.3.2011 (התראת חברת הגבייה יותר משנה לפני הטלת העיקול), לא הגיע לידי התובע, ומטעמים שאינם תלויים בו. לא הייתה לו יכולת לפעול על מנת לשנות את אותה תוצאה, ואי קבלת המכתב אינה נובעת מהימנעות מטעמו לקבל את המכתב.

יחד עם זאת, לגבי ההתראות משנת 2009 ושנת 2010, שהן הרלוונטיות לשאלת תקנה 44א' לתקנות סדר הדין הפלילי, לא הביא התובע כל ראיה. הנתבעת טענה כי לפיה רישומיה, אותם מכתבים הושבו אליה כ"לא נדרש" (מכתב רשום 07147487105, מכתב רשום 07147487205). בכל הנוגע למכתב הראשון, שהוא המהותי והחשוב (מועד משלוחו – פחות משנה ממועד ביצוע העבירה), הרי שהוא נשלח ביום 9.12.2009, ונשלח בחזרה לנתבעת רק ביום 24.12.2009.

להבדיל ממכתב ההתראה של חברת "מילגם" אשר הושב לשלוח באותו היום על פי אישור עובד רשות הדואר, הרי שמכתב זה נשלח בחזרה לאחר 15 ימים, כך שחזקה אין מדובר בהשבה באותו יום בשל ליקוי – ובנוגע למכתב זה, לא המציא התובע כל ראיה דומה לזאת אשר הומצאה בהקשר של מכתבה של חב' מילגם, ולפיכך אני רואה בתובע כמי שלא הרים את הנטל (תקנה 44 א' לתק' סד"פ מטילה את הנטל על המבקש לסתור את החזקה), ובהתאם – הודעת תשלום הקנס אינה בטלה. הדברים עולים אף בקנה אחד עם פסיקת ביהמ"ש העליון ברע"א 5255/11 עירית הרצליה ואח' נ' כרם (ניתן ביום 11.6.2013).

האם ניתן ומוצדק לראות את הטלת העיקול כפרסום לשון הרע?

התשובה לשאלה זאת הינה שלילית.

אכן, לעתים ניתן לראות בנקיטת הליכי גבייה משום פרסום לשון הרע. יחד עם זאת, כאשר לרשות המקומית חוב אשר אינו חוב בטל לאור התיישנותו (כפי שקבעתי לעיל), וכאשר ישנה חזקה אשר לא נסתרה, הרי שאין מקום ואין הצדקה לראות בהטלת העיקול כפרסום לשון הרע, בהיות העיקול הליך גבייה המיועד לממש זכות שבדין.

במישור העקרוני, פסיקת בתי המשפט הכירה בביצוע עיקול אשר הוטל שלא כדין בחשבונות בנק כמעשה העשוי ליצור עילת תביעה לפי חוק איסור לשון הרע (ראה ע"א 45661-12-10 גסלר נ' עיריית ירושלים, ניתן ביום 24.3.2011, וכן ת.א. (חי') 26845-10-12 בר-עוז נ' עיריית חיפה, ניתן ביום 4.1.2014), אולם נקודת המוצא לחיוב בגין עילה בנוגע לחוק איסור לשון הרע, הינו היות החיוב בטל – בטלות המביאה את הליכי הגבייה לכלל הליכים הננקטים שלא כדין.

הפסיקה קבעה את אופן ניתוח העוולה האזרחית של פרסום לשון הרע על פי חלוקה למספר שלבים. בפסק דינו של כב' הש' עמית בע"א 751/10 פלוני נגד דיין אורבך (פורסם בנבו, 8.12.2012) פורטו השלבים הללו:

"תרשים הזרימה בתביעת לשון הרע הוא כלהלן: בשלב הראשון נבחנת השאלה אם הביטוי מהווה לשון הרע על פי אחת מארבע החלופות בהגדרה על פי סעיף 1 לחוק, והאם מתקיים יסוד הפרסום כמשמעותו בסעיף 2 לחוק. רק אם התשובה חיובית עוברים לשלב הבא ובוחנים אם הביטוי נהנה מאחת החסינויות המוחלטות (פרסומים מותרים) הקבועות בסעיף 13 לחוק. אם נכנס הפרסום לד' אמות אחת החסינויות – דין התביעה להידחות. אם לא כן, אנו עוברים לשלב הבא ובוחנים אם הפרסום מוגן על פי אמת המידה הקבועה בסעיף 14 לחוק על שתי רגליה – אמת בפרסום וענין ציבורי. אם הפרסום אינו נהנה מהגנה זו, יש להמשיך ולבחון אם הפרסום מוגן בתום ליבו של המפרסם, בגדר אחת מהחלופות הקבועות בסעיף 15 לחוק במשולב עם חזקות תום הלב בסעיף 16. היה ונתברר כי הפרסום אינו נהנה מהגנת סעיף 14 און מהגנת סעיף 15, או אז עוברים לשלב הרביעי של הסעדים".

ראה עוד, ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ, פ"ד נח(3) 558, 568 (2004); ע"א 89/04 נודלמן נ' שרנסקי (פורסם בנבו, 4.8.2008); ע"א 8345/08 עו"ד בן נתן נ' בכרי (ניתן ביום 27.7.2011)

מקום שקבעתי כי הודעת תשלום הקנס אינה בטלה, ולא התיישנה בעת שננקטו ההליכים, הרי שתרשים הזרימה של השופט עמית, "נעצר" בשלבים השני והשלישי, ללא כל ספק.

האם יש לראות בהתנהלות הנתבעת כהפרת חובת הזהירות, המהווה מעשה רשלנות בגינו עליה לחוב בנזקי התובע?

ייאמר כי בכל מקרה, גם אם דינה של התובענה להידחות בכל הנוגע לעילת לשון הרע, אין הדבר אומר שהנתבעת נהגה בזהירות המתבקשת בטרם הטלת העיקול. גם עיקול המוטל כדין בגין זכות שבדין, יש להטילו בזהירות הראויה והמתבקשת, שאם תופר חובת הזהירות, יחוב מטיל העיקול בפיצוי התובע בגין נזקיו. ובמה דברים אמורים? בזכותו של הנישום/החייב, להיות מיודע בדבר הסכנה כי יינקטו כנגדו הליכי גבייה בטרם הטלת העיקול. היעדר משלוח התראה, מהווה יישום לקוי של הוראות סעיף 4 לפקודת המסים (גביה), אשר בנסיבות מסוימות ניתן לראותו כרשלני.

להגדרת החובה, אפנה לפסק דינה של כב' הש' אגמון-גונן בת"א (ת"א) מיכקשוילי נ' עירית תל אביב יפו (ניתן ביום 29.10.2012) :

"הליכי הגבייה המינהליים אמנם מעוגנים בדין ואין ספק כי הליכים אלו נועדו ליתן בידי הרשויות שלהן הוענקה מכשיר יעיל וחשוב לגביית חובות מחייבים סרבנים, אשר מגיעים לקופה הציבורית. עם זאת, בדומה לגבי הפעלה של כל סמכות מינהלית, אשר מוסרת בידי הרשות כוח לבצע פעולות פוגעניות ללא הליך משפטי, שומה על הרשות להפעיל סמכות זו בזהירות, תוך הקפדה בבדיקת קיומם של כל התנאים להפעלתה. על העירייה, בעלת הסמכות לנקיטת הליכי גבייה מינהליים, חלה חובה מוגברת לדקדק בקלה כבחמורה, בכל הנוגע להליכי הגבייה המינהליים. מוטלת עליה החובה לשמור על האיזון הנכון בין ההכרח לגבות מחייבים סרבנים לבין הקפדה דווקנית על הוראות הדין ועל נוהלי הגבייה, על מנת שהפגיעה בזכויות הפרט, באמצעות הליכי גבייה מינהליים, אמנם תושתת על אדנים מוצקים."

ולגופם של הליכי גבייה מנהלית במסגרת אכיפת הודעות תשלום קנס, אפנה אל רע"א 5255/11 עירית הרצליה ואח' נ' כרם (ניתן ביום 11.6.2013):

"תנאי לקיומו של הליך הוגן הוא שאדם שהליך נפתח נגדו ידע על כך. מטרת היידוע היא לאפשר למי שההליך נפתח נגדו לממש את זכות הטיעון במטרה להגן על זכויותיו (לתכליות זכות הטיעון ראו דפנה ברק-ארז משפט מינהלי כרך א 500-498 (2010)); כשמדובר בהליך גבייה, היידוע נועד להתריע בפני החייב כי הוא חשוף להליכי גבייה שעלולים להיות פוגעניים ולהסב לו הוצאות, במטרה לגרום לו לשלם את החוב ולהימנע מכך, או לפעול באפיקים המתאימים לביטולו. נטל היידוע מוטל על הצד שפותח בהליך, והיקפו משתנה בהתאם לאופי ההליך ולמידת הפגיעה הפוטנציאלית שההליך עלול להסב לצד שכנגד. ככל שהפגיעה שעלולה להיגרם גדולה יותר, כך מוצדק להטיל על הפותח בהליך נטל גדול יותר לוודא כי מי שההליך ינוהל נגדו מודע להשלכותיו, וכי נמסר לו מידע מספיק כדי לכלכל את צעדיו. אופן היידוע נדרש לשקף איזון מיטבי בין האינטרס למסור את מירב המידע לבין היקף המשאבים ששני הצדדים להליך נדרשים להשקיע בכך."

ובנסיבות המקרה דנן, סבורני כי הנתבעת אכן הפרה את חובת הזהירות שיש לה כלפי התובע;

אין חולק, כי מכתבי ההתראה של חברת הגבייה, נשלחו לתובע ללא ציון מספר תא דואר, והובהר די הצורך, כי מכתב אשר נתקבל ביום 29.3.2011 ביחידת הדואר, הושב באותו יום לשולח (לא מצאתי להתעלם לחלוטין מאישור עובד הדואר, כדרישת הנתבעת, וכשם שנתקבלו רישומי הדואר של הנתבעת ללא קיום כל הדרישות הטכניות מן הבחינה הראייתית, מצאתי לנכון להתייחס לנתונים העובדתיים באותו מסמך) בשל אי ציון תא דואר;

במסגרת ההליכים אשר נתקיימו בפני הוגש באמצעות תעודת עובד ציבור, "תדפיס שינויי כתובת" המעיד על כך כי ברישומי משרד התחבורה, רשומים פרטי בעלות התובע בכלי הרכב שבבעלותו הרלוונטי למועד התאונה, כאשר מספר תא הדואר הינו חלק מפרטיו האישיים.

הוצגה תמצית פרטיו האישיים של התובע ממרשם האוכלוסין, כאשר כתובתו מופיעה בספח האישור, לרבות תא הדואר הרלוונטי, והוצג רישיון הנהיגה של התובע, כאשר גם שם מעודכן תא דואר. התובע אף העיד כי אכן פרטיו לרבות פרטי תא דואר, מעודכנים בכל מרשם רלוונטי (עמ' 4 לפרוטוקול שורות 18 ואילך).

ולדברים ישנה חשיבות ומשמעות של ממש. התובע העיד, כי בשל היותו בעל שם זהה לשמותיהם של תושבים אחרים באותו ישוב, דברי דואר אשר אינם כוללים תא דואר, אינם מגיעים אליו, ולכן עדכן כתובתו לרבות תא דואר, בכל מרשם רלוונטי; מכאן, שציון כתובת ופרטים מלאים בדואר רשום אשר נשלח במסגרת הליכי אכיפה, הינו לא פחות מהכרח בנסיבות העניין.

משנשלחו מכתבי דרישה והתראה ללא ציון פרטים מלאים, שהינם הכרח בנסיבות העניין, אני קובע כי הנתבעת הפרה את חובת הזהירות שלה, באופן משלוח מכתבי ההתראה; אמנם, אין הדבר מביא לבטלות החיוב, אולם אופן נקיטת הליכי הגבייה, והיעדר משלוח התראה, היו רשלניים. לא מצאתי לנכון לקבל את טענות הנתבעת, באשר למועד שינוי ותיקון הכתובת במשרד הפנים, ולכך כי לגישתה הכשרת ההודעה משנת 2009 מאפשרת להמשיך ולשלוח ההתראות בטרם עדכון פרטים מלאים – ולמעשה, מקום שנשלחו התראות לפני נקיטת הליך על ידי חברת מילגם, שתיהן לאחר העדכונים הרלוונטיים, ללא פרטים מלאים, הרי שהחובה הופרה.

ב"כ הנתבעת טענה כי לפני משלוח מכתב התראה מבצעים "שליפות" מידע ממשרד הפנים, (עמ' 4 לפרוטוקול שורה 27) וכי כתובתו של התובע לא הייתה מעודכנת כשהיא כוללת מספר תא דואר -נתון אשר נסתר לחלוטין מספח תמצית רישום ממרשם האוכלוסין אשר הוצג בפני; מטעם עירית חיפה העיד מר גיל מילר, אשר לדבריו, "לפי מה שאני יודע אנחנו מחויבים לשלוח לפי הכתובת שמעודכנת במשרד הפנים, בעצם השליפה הראשונה נעשית ממשרד הרישוי והם אמורים להיות מעודכנים אחד בשני. הכתובת הייתה אותו דבר במשרד הפנים ובמשרד הרישוי" (עמ' 6 לפרוטוקול שורה 24-26).

אציין, בשולי הדברים, כי ב"כ הנתבעת דכאן, היה אחד המערערים בהליך הנזכר לעיל, רע"א 5255/11 עירית הרצליה נ' כרם, שם טען כי הרשות המקומית שואבת את הנתונים ממאגר רישיונות הנהיגה (פסקה 24 לפסק הדין) , ורק כעת הועלתה הטענה כי ה"שליפה" בוצעה מהנתונים החלקיים אצל מרשם האוכלוסין. לעתים נוח לומר כי מאגר רישיונות הנהיגה אינו מעודכן, אולם כאן, כאשר הוצג רישיון הנהיגה ורישיון הרכב המכיל פרטים לא נוחים לנתבעת, האשם הוא בחוסר היכולת לשאוב פרטים מלאים ממרשם האוכלוסין.

יוצא, אם כן, כי התובע הוכיח כי בכל מרשם רלוונטי (משרד התחבורה, רשות הרישוי, משרד הפנים) הייתה מעודכנת כתובתו המלאה, אולם כאשר מערכת הדואר (בחלקה – מערכת דואר אוטומטי) בוחרת נתונים חלקיים במשלוח ההתראה, הרי שאופן ההתראה מהווה הפרה ש ל חובת הזהירות המוטלת על הנתבעת, באופן שמביא, כדברי כב' הש' אגמון-גונן להפעלת סמכות הגביה המנהלית תוך היעדר "הקפדה בבדיקת קיומם של כל התנאים להפעלתה".

אוסיף עוד, כי הנתבעת טענה להתראה בפועל מכוח קיומם של הליכי עיקול, כאשר בעל תפקיד מטעמה ביצע עיקול מיטלטלין בביתו של התובע; התובע הכחיש קיומו של הליך שכזה, (עמ' 5 לפרוטוקול, שורה 31: "הוא יכול לכתוב מה שהוא רוצה. לא הגיע אליי בנאדם ואני לא מכיר אותו. הוא לא היה אצלי"), ועורך המסמך עליו נסמכה הנתבעת, זומן לישיבת ההוכחות אשר נתקיימה ביום 9.9.2014, ולאחר שלא התייצב, נקבע מועד נוסף לשמיעת ראיות, גם אליו לא התייצב; בהתאם אני רואה את טענת הנתבעת כי התקיים הליך של עיקול מיטלטלין בביתו של התובע, אליו התנגד, כטענה אשר לא הוכחה, ואפילו לא במקצת.

שאלת הנזק.

לאחר שקבעתי כי אכן הנתבעת התרשלה במשלוח ההתראות בטרם הטלת העיקול, הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה, נותר לבדוק האם נגרמו לתובע נזקים; הפיצוי הסטטוטורי בגין הנזק הנכלל בכתב התביעה רלוונטי לעילת לשון הרע, ואינו רלוונטי לרשלנות, ובהתאם נותרתי עם הפיצוי בגין נזק לא ממוני, כאמור בסעיף 36 ג' לכתב התביעה, אשר הועמד לצרכי התביעה ע"ס 10,000 ש"ח.

מקום שאין פיצוי סטטוטורי, לגישתי מן הראוי שתהא הלימה כלשהיא בין פיצוי בגין נזק לא ממוני, להיקף העיקול אשר הוטל; והרי, הנזק הנוגע לאי נוחות, טרדה והטרחה, קשור קשר ישיר ואמיץ עם היקף העיקול; אין דינו של עיקול ע"ס 600 ש"ח, כעיקול על סך 60,000 ש"ח.

גם הפגיעה בשם הטוב, ההיזקקות לעו"ד ולניהול הליכים משפטיים, נגזרים מהיקף העיקול, ובהתאם, איני סבור כי ישנה הלימה בין עיקול ע"ס מאות ש"ח, לנזק לא ממוני בהיקף של 10,000 ש"ח. אני מוצא כי התובע מפריז קמעא בדרישתו בסכום כאמור (אותו כינה – פיצוי חינוכי עונשי) , מהטעם כי על בית המשפט להיזהר עד מאוד כאשר פוסק הוא פיצוי בגין נזק שאינו ממוני.

אפנה בהקשר זה לדברי הש' נ. גרוסמן בת.א. (ת"א) 103072/98 רם און נ' סנאורה:

"כיום תביעות בגין עגמת נפש מתפשטות כאש בשדה קוצים. אין לסטות מהעובדה כי המדובר פה בעניין אזרחי מסחרי ולכן יש למדוד אותו במשורה. בתביעות נזיקיות כאשר ניזוקים איבריו של אדם , אין הוא מקבל סכומים גבוהים בגין עגמת הנפש דווקא, על כן, יש להיזהר בטענת עגמת הנפש בעניינים אזרחיים כדנן, כדי שלא נגיע למצבים אבסורדים".

והדברים יפים אף למקרה דנן.

התובע תיאר את צערו, טרחתו וטרדתו, וייאמר – חליפת המכתבים בין עו"ד ניג'ם מטעם התובע לנציגי עירית חיפה, מתאריכים 16.1. 2013, 23.1.2013, 27.1.2013, 8.2.2013, 12.2.2013, 24.2.2013, 26.21.2013 – ומהיקף התכתובת ניתן להסיק הן את ההוצאה אשר נגזרה על התובע (מבחינת שכ"ט עו"ד) והן את מידת ההטרדה שראה בעיקול (מקום שביקש מבא כוחו להמשיך ולהתכתב עם עירית חיפה).

עוד מן הראוי, שבית המשפט יזהיר עצמו בפסיקת פיצוי לא ממוני המוטל על הקופה הציבורית של רשות מקומית, באשר משאביה מוגבלים, ומיועדים לשמש לרווחת הציבור.

בהתאם, מצאתי לנכון לחייב הנתבעת לפצות התובע בסך של 4,000 ש"ח, בצירוף שכ"ט עו"ד בסך 1,500 ש"ח ואגרת ההליך בסך 1,250 ש"ח.

ניתן היום, י"ב אלול תשע"ה, 27 אוגוסט 2015, בהעדר הצדדים.