הדפסה

חג'אזי נ' מועצה מקומית דיר אל-אסד

ניתנה ביום 20 אוגוסט 2014

אחמד חג'אזי

המבקש

-
מועצה מקומית דיר אל-אסד
המשיבה

בשם המבקש – בעצמו
בשם המשיבה – עו"ד נעמה חליל

לפני: כב' הרשם השופט כאמל אבו קאעוד

החלטה

לפניי בקשת המבקש להארכת מועד להגשת בקשת רשות לערער על פסק דין של בית הדין האזורי לעבודה בחיפה מיום 3.2.14 (כב' הרשמת שגית דרוקר; דמ"ר 41031-01-11).

רקע וכללי

המבקש הינו איש חינוך אשר הועסק בכפר דיר אל אסד בגליל העליון החל משנת 1958, תחילה כמורה ויועץ חינוכי ובהמשך כמנהל בית ספר תיכון בכפר, עד לפרישתו בפועל ביום 30.6.2004.

מאז פרישתו, ניהל המבקש עשרות הליכים משפטיים נגד המועצה המקומית דיר אל אסד ועיריית אלשאג'ור (שמה של המועצה עת אוחדה עם שתי מועצות אחרות מג 'ד אל כרום ובענה (להלן: "המועצה").

תביעותיו של המבקש, אשר חלקן התנהלו בבית הדין האזורי לעבודה בנצרת חלקן בבית הדין האזורי לעבודה בחיפה ואשר באחדים מהם הוגשו ערעורים לבית דין זה ואף עתירות לבג"צ, עוסקות בזכויות סוציאליות ופנסיוניות שלטענת המבקש הגיעו לו בגין תקופת עבודתו במועצה ובסיומה.

התביעה הנוכחית אשר נדחתה על הסף בפסק הדין מושא הבקשה להארכת מועד שלפניי, עסקה בזכותו של המבקש לתשלום הפרשי גמלה בסך 16,504 ₪ בגין 4 חדשים אשר לטענתו היו אמורות להשתלם לו לאחר פרישתו מהעבודה - מחודש ספטמבר 2004 ועד לחודש דצמבר באותה שנה (להלן: "התביעה").

ביסוד פסק הדין אשר הורה על סילוק התביעה על הסף עמדה תקנה 26 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב-1991 העוסקת בפיצול סעדים וקובעת, כדלקמן:

"(א) תובענה תכיל את מלוא הסעד שהתובע זכאי לו בשל עילת התובענה, אך רשאי תובע לוותר על חלק מהסעד.
(ב) מי שזכאי לסעדים אחדים בשל עילה אחת, רשאי לתבוע את כולם או מקצתם.
(ג) תובע שלא כלל בתובענה את כל הסעדים להם הוא זכאי בשל אותה עילה, לא ייחשב כמי שוויתר עליהם והוא יהיה זכאי לתובעם ובלבד שקיבל על כך רשות מבית הדין לא יאוחר ממועד הגשת התובענה הנוספת; בדונו בבקשה למתן רשות כאמור, יתחשב בית הדין באלה:

(1) התביעה קנטרנית או טורדנית;
(2) התביעה הוגשה שלא בתום לב;
(3) נימוק אחר שעל פיו סבור הוא שיש לסרב מתן הרשות.

(ד) רשות כאמור בתקנת משנה (ג) אפשר ליתן ללא תנאי, ואפשר להתנותה בתנאים ככל אשר ייראה לבית הדין."

בהתאם לתקנה 26 לתקנות דלעיל, לא תוגש תביעה נוספת באותה עילה, ללא רשות בית הדין.

בית הדין האזורי קבע שהסעד שנתבע בתביעה נובע מאותה עילה שעמדה בבסיס תביעתו של המבקש בתיק עב' (נצ') 2170/06 שהתנהל בפני כב' הנשיאה ורד שפר ואשר ניתן בו פסק דין עוד בשנת 2008. שם עתר המבקש בין היתר לזכויות סוציאליות ופנסיוניות הנובעות מפרישתו, לרבות חודשי הסתגלות והפרשי גמלה. בית הדין קמא קבע כי משלא נתבקש היתר לפיצול סעדים וממלא משלא ניתנה רשות למבקש לפצל את סעדיו, הרי שדין תביעתו סילוק על הסף והיא נדחתה בהתאם.

טענות הצדדים בבקשה להארכת מועד

לטענת המבקש, פסק הדין נתקבל בידיו ביום 9.2.14 וביום 23.2.14 הוגשה מטעמו הודעת ערעור על פסק הדין, אולם זו הוגשה בטעות לבית הדין האזורי מבלי לקבל רשות ערעור מבית דין זה. לטענת המבקש רק עם קבלת החלטת בית הדין האזורי מיום 26.3.14 הבין כי אין לו זכות ערעור.

לטענת המבקש הוא שגה בתום לב כתוצאה מאי ידיעת הדין וביקש להאריך לו את המועד להגשת בקשת רשות הערעור בשים לב לסיכויי הערעור.

המועצה התנגדה לבקשה להארכת מועד בעיקר מהטעם שבקשת רשות הערעור הוגשה באיחור בהעדר טעם מיוחד ובשל סיכויי הערעור הנמוכים.

דיון והכרעה

המועד להגשת בקשת רשות הערעור נקבע בתקנה 74(א) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) התשנ"ב–1991 (להלן: "התקנות").

"בקשת רשות לערער על החלטה של בית דין אזורי תוגש תוך חמישה עשר ימים מיום שניתנה ההחלטה, אם ניתנה בפני המבקש, או מיום שהומצאה לו, אם ניתנה שלא בפניו."

על אף טענת המבקש, מעיון במאגר המידע הממוחשב עולה כי פסק הדין מושא הבקשה נמסר לידי בא כוחו ביום 6.2.14 ולא ביום 9.2.14. עם זאת, בשים לב כי המועד האחרון להגשת בקשת רשות הערעור חל ביום שישי, הרי שהיה על המבקש להגיש את בקשתו לבית דין זה עד ליום 23.2.14. דא עקא, בקשת רשות הערעור הוגשה ביום 13.4.14, קרי באיחור של 49 ימים.

בהתאם לתקנה 125 לתקנות, לבית הדין סמכות להאריך מועדים, בהתקיים "טעם מיוחד":

"מועד או זמן שקבע בית הדין או הרשם לעשיית דבר שבסדר הדין או שבנוהג, רשאי הוא, לפי שיקול דעתו ובאין הוראה אחרת בתקנות אלה, להאריכו מזמן לזמן, אף שנסתיים המועד או הזמן שנקבע מלכתחילה; נקבע המועד או הזמן בחיקוק, לרבות בתקנות אלה, רשאי הוא להאריכם מטעמים מיוחדים שיירשמו".

הטעמים המיוחדים אשר בגינם ניתן להאריך מועד הקבוע בחוק או בתקנות אינם מתוחמים ברשימה סגורה וכל מקרה יבחן על פי נסיבותיו.

בהתאם לפסיקת בית המשפט העליון " גם טעות שבדין יכולה לשמש טעות אופרטיבית לצורך הארכת מועד (....). ואולם, לשם כך על בעל הדין להצביע על מקור הטעות ועל ניסיון בדיקה של ממש, אשר לא עלה יפה. הטעות תוכר כטעם מיוחד רק אם אינה טעות מובנת מאליה או טעות הניתנת לגילוי על ידי בדיקה שגרתית. ... היות בעל הדין נעדר השכלה (...), חשוף לקשיי הבנה (....) ואף נטול ייצוג (...) נסיבות אלה כולן אינן מהוות טעם מיוחד, אלא אם כן נילווה להן יסוד נוסף ההופך את הטעות לאופרטיבית".

כאמור, טעות יכולה להיחשב טעם מיוחד בנסיבות מסויימות, אולם לפנינו טעות אשר ניתן היה להימנע ממנה ע"י בדיקה שגרתית של התקנות עם קבלת פסק הדין של בית דין קמא. טעותו זו של המבקש, הרי שאין בה כדי להוות טעם מיוחד. בעניין זה נקבע זה מכבר, כדלקמן:

"טענת החברה לפיה טעתה במניין הימים, אינה בגדר "טעות שבדין" אשר יכול ותהווה "טעם מיוחד" להארכת מועד. שכן, המדובר בטעות הניתנת לגילוי בבדיקה שגרתית של המועד להגשת ערעור, המוטל על בעל דין באשר הוא".

מעבר לאמור, המבקש הועמד על טעותו כבר ביום 26.3.14, בהחלטת כב' השופטת עפרה ורבנר בתיק הערעור שהוגש לבית הדין האזורי כנגד פסק הדין מושא הבקשה שלפניי (ע"ר 45793-02-14) ולמרות זאת, לא פנה לקבלת רשות ערעור מבית דין זה אלא בחלוף 18 ימים.

חלף הגשת בקשה מתאימה לבית הדין הארצי, בחר המבקש לפנות בבקשה לעיון חוזר בהחלטת השופטת ורבנר וברי כי אין בהתנהלות זו ובמחדליו של המבקש כדי להקים טעם מיוחד להארכת המועד להגשת בקשת רשות ערעור.

זאת ועוד, בבקשתו להארכת מועד, המבקש לא הצביע על סיכויי ערעור של ממש ובחינת טענותיו שפורטו בבקשת הרשות לערער לגופן מעלה כי סיכויי הערעור נמוכים . כך, אין בפי המבקש טענות משפטיות ענייניות כנגד פסק הדין, ומרבית טענותיו עוסקות במהות הסעדים הנתבעים וההליכים שהתנהלו בין הצדדים.

אמנם סעד של סילוק על הסף ניתן במשורה בבתי המשפט ובבתי הדין לעבודה ביד קפוצה אף יותר, אולם בנסיבות העניין שלפניי, מקום שהוכח כי התנהלו בין הצדדים עשרות הליכים, אשר בחלקם נדונה מפורשות העילה אשר עמדה בבסיס התביעה, הרי שבהעדר רשות לפיצול סעדים נראה כי הסיכוי כי בית דין זה יתערב בהחלטת בית הדין קמא נמוך.

נוכח כל האמור לעיל, משלא הובא טעם מיוחד להארכת מועד ובשים לב לסיכויי הערעור הנמוכים, אין להיעתר לבקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות לערער.

סוף דבר

משכך, הבקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות לערער – נדחית.

המבקש ישלם למשיבה שכר טרחת עו"ד בגין בקשה זו בסך של 2,000 ₪. אם סכום זה לא ישולם בתוך 30 יום מהמועד בו תומצא למבקש החלטה זו, ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל.
5129371

ניתנה היום, כ"ד אב תשע"ד (20 אוגוסט 2014) בהעדר הצדדים ותישלח אליהם .