הדפסה

חב' ים המלח רויאל הוטל מנג'מנט בע"מ נ' גלעזר דורון

בפני
כב' השופטת אילתה זיסקינד

התובעת

חברת ים המלח-רויאל הוטל מנג'מנט בע"מ
ח.פ. 94269

ע"י ב"כ עו"ד גיל הירשמן
נגד

הנתבע
דורון גלעזר ת.ז. XXXXXX627

ע"י ב"כ עו"ד שירלי חנוך

פסק דין

ההליך
לפניי תביעה שטרית שמקורה בבקשה לביצוע שטר שהגישה התובעת כנגד הנתבע בלשכת ההוצל"פ בירושלים   בגין שטר-חוב ע"ס 805,708 ₪   החתום ע"י הנתבע ובגין שני שיקים ע"ס של 100,0000 ₪ כ"א   משוכים מחשבון הנתבע, אשר חוללו בהעדר פירעון.  ביום 13/02/06 הגיש הנתבע   התנגדות לביצוע שטר וביקש ליתן לו רשות להתגונן מפני התביעה. בדיון שנערך בהתנגדות ביום 24/04/06 ( בפני כב' הרשם נמרוד פלקס) הסכימו ב"כ הצדדים לקבל ההתנגדות, והתיק הועבר לפסים של תביעה שטרית רגילה.

רקע עובדתי
התובעת היא חברה פרטית שבעלותה בית המלון " רויאל" בים המלח ( להלן: "התובעת" או " המלון", לפי הענין). הנתבע הוא סוכן תיירות ובעליה של סוכנות התיירות  " אש"ל גלעזר", שעיסוקו בין היתר בארגון קבוצות נופש במגזר הדתי והחרדי.
ביום  24/01/05 נחתם בין התובעת לבין הנתבע ומר אלי אמיתי, בעליה של סוכנות " נופשים פלוס" (להלן: "אמיתי") הסכם " סגירת קבוצה" ( להלן: "ההסכם"), במסגרתו התחייבה התובעת להקצות לאורחים שיתארחו במלון במהלך חג הפסח תשס"ה ( קרי במהלך התקופה 22-23.4.05 ), באמצעות הסוכנויות של הנתבע או של אמיתי, מכסה של 250 חדרים בכל אחד ואחד מימי חג הפסח, תמורת 260$ ללילה בחדר זוגי, בתוספת מע"מ. הנתבע ואמיתי מצידם התחייבו לשווק את המכסה היומית של 250 חדרים ולשאת מול התובעת בתשלום עבור מלוא החדרים הנ"ל, אף אם לא יצליחו למכור את כולם. 
באותו מעמד נחתם גם נספח להסכם, במסגרתו התחייבה התובעת   "שלא למכור חדרים לתקופת הפסח בשום צורה שהיא לא ע"י סוכנים שונים ולא ע"י המשגיחים" ( ס' 4 לנספח),  למעט   מכירה לתיירים, במחיר ללילה הגבוה בכ-10% מהמחיר שניתן על ידה לנתבע ולאמיתי. כן הוסדרו בנספח היבטים שונים הנוגעים לאירוח, כגון: כשרות, ארוחות, זמני שהייה בבריכה, שירות הסעות לחוף ( שאטלים)  וכיוצ"ב. לגבי אופן תשלום התמורה נקבע, כי 50% מהתמורה הכספית עבור החדרים תשולם מראש ( כלומר, לפני ערב חג הפסח שחל באותה שנה ביום 22/04/05),   והיתרה - לאחר חג הפסח.
בהתאם לכך שילם אמיתי   לתובעת עד יום 22/04/05 סך של 700,000 ₪,  ואילו הנתבע שילם   לה סך של 500,000 ₪,   ובנוסף מסר לה שני שיקים   דחויים ע"ס של 100,000 ₪   כ"א, משוכים מחשבונו, האחד זמן פירעונו ביום  01/06/05   והשני זמן פ ירעונו ביום 01/07/05 .
משחוללו שני השיקים הן בשל אי כיסוי מספיק ( א.כ.מ)  והן   בשל מתן הוראת   ביטול   ע"י הנתבע ( נ.ה.ב), הגישה התובעת את שני השיקים לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל, יחד עם שטר החוב ע"ס 805,708 החתום ע"י אמיתי וע"י הנתבע. לטענת התובעת, הנתבע ואמיתי חתמו על השטר במהלך חול המועד של חג הפסח, ללא שצויין בו הסכום, והיא זו   שמילאה את סכום החוב   המשקף, לדבריה, את יתרת חוב הנתבע כלפיה.  
טענות התובעת
התובעת, באמצעות מנהלה, דוד דן, טוענת כי פרטי העסקה סוכמו מלכתחילה בינה לבין אמיתי בלבד, אך סמוך מאוד למועד החתימה על ההסכם, ביקש ממנה אמיתי במפתיע לצרף את הנתבע כסוכן נוסף, באומרו כי הוא שותף עמו בעסקה, וכי כל אחד מהם יהיה אחראי לשווק ולמכור 125 חדרי אירוח בכל אחד ואחד מימות החג. בפועל, טוענת התובעת, לא עמד הנתבע במכסת החדרים לה התחייב, והצליח למלא בכל יום מימות החג כ-32 חדרים בממוצע בלבד, בעוד אמיתי   הצליח למכור אף מעל ל-125 חדרים להם התחייב, ומכר בפועל כ-180 חדרים ליום בממוצע.
לאור האמור טוענת התובעת, כי יש לחייב את הנתבע לשלם לה את ההפרש בין מספר החדרים שהצליח לשווק בפועל בכל אחד מימי החג, לבין   מכסת החדרים היומית של 125 חדרים לה התחייב בהסכם, כשהסכום   הכולל, שהנתבע   התחייב לשלם בגין 125 חדרים, עומד על סך של 260,000$  (260$ X 125 חדרים X 8 ימים), ובתוספת מע"מ (בסך של 24,760$) הוא בסך 284,760 $.  מאחר ואין חולק כי הנתבע שילם על חשבון התמורה החוזית סך של 500,000 ₪ המהווים 114,348.62$ ( לפי שער דולר של 4.583 ₪) , הרי שיתרת חובו, נכון ליום הגשת הבקשה לביצוע שטר, עומדת, לטענתה, ע"ס 170,412 $ שערכו בשקלים, על פי השער היציג של   הדולר   במועד הנ"ל (4.583)   780,998 ₪ ( ראה תחשיב החוב שצורף כנספח ט' לתצהיר דוד דן).  
בנוסף, טוענת התובעת, כי על הנתבע לשפותה בסך 134,116 ₪, אותו שילמה   לשלטונות מע"מ, בגין הונאת מע"מ שביצע הנתבע על גבה, יחד עם אמיתי, באמצעות דיווח כוזב על חלק מהאורחים הישראליים, אשר רכשו באמצעותם נופש במהלך החג, כעל תיירים ( עליהם לא חל החיוב במע"מ), על מנת " לחסוך" את סכום המע"מ,  אותו שלשלו לדברי התובעת לכיסם, או העניקותו בתור הנחה ללקוחותיהם.
טענות הנתבע
לטענת הנתבע, התחייבותו והתחייבות אמיתי במסגרת ההסכם, אשר נוסח ע"י התובעת, היתה התחייבות משותפת לשווק ולמכור ביחד ולחוד מכסה של 250 חדרים בכל אחד מימות החג, ושניהם יחד הצליחו למלא ברוב הימים את מכסת 250 החדרים, ואף מעבר לכך. בהתאם לכך, טוען הנתבע, כי גם ההתחייבות הכספית שלו ושל אמיתי כלפי התובעת היתה התחייבות משותפת (קרי - ביחד ולחוד), לשאת בתשלום עבור 250 חדרים בכל אחד ואחד מימי החג, ולא התחייבות אישית נפרדת לתשלום של כל אחד מהם בנפרד   עבור מכסה יומית של 125 חדרים.

מכח התחייבותם זו, ממשיך וטוען הנתבע, שילם כל אחד מהם לתובעת עבור מספר החדרים שהוא עצמו הצליח לשווק ולמכור לנופשים בפועל, כך שבסופו של דבר קיבלה התובעת את מלוא התמורה החוזית שנקבעה בהסכם, בגין  250 חדרי אירוח   בכל אחד מימי חג הפסח ( ובחלק מימות החג אף בגין למעלה מ-250 חדרים). על כן, מטעים הנתבע, דרישת התובעת כי ישלם עבור ההפרש בין מספר החדרים שמכר בפועל לבין המכסה היומית של 125 החדרים הנקובה בהסכם, הינה נסיון מצד התובעת להתעשר שלא כדין על חשבונו .
בנוגע לשני השיקים   בסך 200,000 ₪ טוען הנתבע, כי הוא ביטל אותם, לאור מספר הנופשונים המועט שהצליח לשווק בימי החג, ש התשלום בגינם כבר כוסה ע"י המקדמה בסך 500,000 ₪, ששילם לתובעת לפני חג הפסח. לעומת זאת, בנוגע לשטר החוב, טוען הנתבע כי החתימה המתנוססת ע"ג השטר, הנחזית להיות חתימתו - מזוייפת, ושבמהלך חופשת הפסח וכחודשיים לאחר החתימה על ההסכם, אמר לו אמיתי, כי התובעת מבקשת ערבות אישית   משניהם על כל סכום ההזמנה (250 X   8 ימים) ומבקשת כי יחתמו על שטר החוב הנ"ל, אשר לא הופיע בו כל סכום. לגרסת הנתבע, הוא סירב לחתום על  שטר חוב שאינו מוגבל לסכום מסוים,  והתובעת הרפתה מהענין. רק מאוחר יותר הסתבר לו, כי  מאן דהוא  חתם כביכול  בשמו  על השטר על מנת להגישו לביצוע ב הוצל"פ, וביום 09/02/06 הוא הגיש (לדבריו) בגין כך תלונה במשטרה.    
עוד טוען הנתבע, כי  התובעת היא שהפרה את ההסכם, בכך שבניגוד להתחייבותה שלא למכור חדרים לחג הפסח באמצעות סוכנים אחרים, היא שיווקה חדרים באמצעות סוכנות "אשת טורס" וסוכנות "יוני טורס", ואף במחיר נמוך מהמחיר שנתנה  לו ולאמיתי במסגרת ההסכם. לדבריו, כבר בעיצומו של שיווק הנופשון, עלה חשד בקרבו כי התובעת מפרה את ההסכם הפרה יסודית וחמורה ומשווקת חדרים במלון שלא באמצעותו ובאמצעות אמיתי. במסגרת בירור חשדותיו אלו, פנה הנתבע, לטענתו , לסוכנות "אשת טורס" , ביקש לבצע באמצעותה הזמנה של חדר במלון בחג הפסח, וחשדותיו התאמתו משההזמנה בוצעה במחיר נמוך מסך של 260$ ללילה. מאוחר יותר, משגילתה התובעת כי הפרתה  נחשפה, מיהרה לטשטש  לדבריו את עקבות ההפרה: סוכנות אשת טורס פנתה אליו לשם ביטול ההזמנה בנימוק חסר בסיס לפיו ההזמנות דרכה  מיועדות לאנשי משטרה  בלבד. לטענת הנתבע, הפרה זו של התובעת היתה הסיבה למספר  החדרים המועט שהצליח לשווק לתקופת חג הפסח.
עוד טוען הנתבע כי התובעת הפרה את התחייבויותיה בעניין  הארוחות, השאטלים וזמן הבריכה, הפרות שהובילו לתלונות של לקוחותיו כלפיו ולדרישות מהם כי יפצה אותם כספית. חלק מלקוחותיו סירבו, לגרסתו , להעביר לו את יתרת התשלום שנותרו חייבים לו, בשל עגמת הנפש שנגרמה להם עקב השירות הלוקה בחסר שסיפק להם המלון, וחלקם אף הודיעו לו כי אינם מעוניינים להשתמש יותר בשירותיו.

להשלמת התמונה יצוין, כי על רקע טענת הנתבע   בדבר זיוף חתימתו ע"ג השטר, הגיעו הצדדים ביום 06/06/07   להסכמה בדבר מינוי מומחה מטעם ביהמ"ש להשוואת כתבי יד. ביום 14/06/07 הודיעו ב"כ הצדדים כי הגיעו להסכמה גם   בדבר זהות המומחה,  ובהתאם לכך מונתה   הגב' סימה אנקונה כמומחית מטעם בית המשפט, אשר בחוות דעתה מיום 23/12/07 ציינה, כי נמצאה התאמה בתכונות הכתיבה בין שתי החתימות הנחזות ע"ג השטר כחתימות הנתבע לבין דוגמאות החתימה שסיפק   לה הנתבע, וקבעה כי סביר מאוד ששתי החתימות המופיעות שעל גבי שטר החוב   נכתבו על ידי הנתבע. קביעה זו של המומחית סתמה, למעשה, את הגולל על   טענת הזיוף של הנתבע, ואמנם   בסיכומים שהוגשו מטעם הנתבע אין כל זכר לטענת הזיוף. משנזנחה טענה זו, מתייתר  הצורך לדון בה במסגרת פסק הדין, ונקודת המוצא לדיון שייערך להלן הינה כי הנתבע חתם יחד עם אמיתי על שטר החוב.

דיון והכרעה

התחייבות הנתבע לגבי מכסת החדרים היומית
סלע  המחלוקת העיקרי בין בעלי הדין נוגע לשאלת טיב התחייבותם של הנתבע ושל אמיתי כלפי התובעת בכל הקשור למספר החדרים הכולל לגביו חלה על כל אחד מהם חובת תשלום נפרדת.

לשיטת התובעת, כל אחד מהסוכנים התחייב לשלם לה באופן נפרד עבור מכסה יומית של 125 חדרים מינימום,  אף אם מספר החדרים שהצליח למכור בפועל היתה נמוכה ממכסה זו, ואף אם מספר החדרים ששותפו הצליח למכור בפועל, עלתה על מכסה זו. לשון אחר, כל אחד מהסוכנים התחייב לשלם עבור 50% ממכסת החדרים היומית הנקובה בהסכם  (250 חדרים) , אף אם מספר החדרים  שהצליחו לשווק שניהם ביחד עלה על מכסה זו.

לעומת זאת, לשיטת הנתבע, התחייבותו והתחייבות אמיתי כלפי התובעת היתה התחייבות משותפת (קרי : ביחד ולחוד) לתשלום עבור 250 חדרים בסך הכל, וככל שהיתה חלוקה פנימית בינו לבין אמיתי בענין התשלום, מדובר בהתחשבנות פנימית, שאיננה מעניינה של התובעת.

נקודת המוצא לבחינת אומד דעת הצדדים לגבי התחייבותם בעניין מכסת החדרים, מצויה בהתאם לכללי הפרשנות החוזיים, בלשו ן ההסכם עצמו .
ההסכם דנן נושא את הכותרת "הסכם סגירת קבוצה- מלון רויאל ים המלח". מתחת לכותרת  צויינו הצדדים לעסקה ופרטי העסקה,  כדלקמן:
"שם הסוכנויות: נופשים, אש"ל.
 שם הסוכנים: אלי אמיתי, דוורן גלעזר.
שם הקבוצה: "נופש משפחות פסח"  
מספר חדרים: 250 .
תאריכי אירוח: 22-30/04/05. מס' לילות:  8 ".  
בהמשך פורטו מחירי החדרים (בהתאם לסוגם וגודלם)  ונקבעו הסדרים בענין ארוחות צהריים,  שדרוגי חדרים, שעות פעילות הבריכה, וכיוצ"ב פרטים הקשורים לטיב האירוח ולרמתו.  

כפי שניתן להיווכח, בכל הנוגע למכסת החדרים היומית שהתחייבו הנתבע ואמיתי לשווק, לשון ההסכם ברורה ונהירה: מכסה יומית של 250 חדרים, אשר ישווקו ע"י שני הסוכנים (או שתי הסוכנויות) במשותף. ההסכם, כפי שנוסח,  מתייחס לשני הסוכנים כאל יחידה שיווקית אחת,  האחראית לשווק חדרי אירוח ל"קבוצה" אחת, ואין בו כל איזכור, ולו ברמז, לעניין חלוקת המכסה הנ"ל שווה בשווה בין הסוכנים, באופן שכל אחד מהם מתחייב לשלם מדי יום עבור 125 חדרים,  כפי שטוענת התובעת. כמו כן, סביר להניח כי אילו התחייב אמנם כל אחד מהסוכנים לשווק 125 בעצמו – אזי התובעת הייתה דואגת להחתים כל אחד מהם על הסכם אירוח נפרד, המתייחס ל-125 חדרים בלבד לכל אחד מהם.

לשון ההסכם תומכת, ללא ספק, בגרסתו של  הנתבע.
ודוק: דומה שגם התובעת עצמה  אינה חולקת על כך שלשון ההסכם ברורה, שכן  בתצהיר העדות הראשית מטעמה מאת מנהלה, מר דוד דוד, טענה כי התחייבות כל אחד מהסוכנים כלפיה  לשאת באופן נפרד בתשלום עבור מכסה יומית של  125  חדרים נעשתה בעל-פה,  טרם החתימה על ההסכם. בתצהיר עדותו הראשית העיד  מנהל התובעת, דוד דן, בענין זה : " בחודש ינואר 2005 סיכמתי עם אלי אמיתי את תנאי העסקה, לפיה אמיתי ישכור מהתובעת 250 חדרים  וישווק אותם לחג הפסח תשס"ה. לקראת החתימה על ההסכם הכתוב, צירף אמיתי במפתיע את הנתבע, מר דורון גלעזר, כסוכן נוסף, וטען כי הם שותפים בעסקה זו, וכל אחד מהם יהיה אחראי למלא 125 חדרים. אני לא הייתי מרוצה מכך כיוון שלא הכרתי את הנתבע, אולם הסכמתי לכך לאור הפצרותיו של אמיתי" (ס' 6-7  לתצהירו) (ההדגשות שלי א.ז. וכן בשאר הציטוטים) . מכאן שטענת מנהל התובעת הינה טענה בעל-פה כנגד מסמך בכתב, העומדת בניגוד להוראת סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומני, הקובע כי אין סותרים מסמך בכתב על ידי ראיה בעל –פה ( ראה ע"א 4408/90 רפאל בן חיים נ' עמירם גוטמן, פסקה 4 לפסה"ד מיום 14/11/94, פורסם בנבו).

על הטעם  להוראת סעיף 80 הנ"ל עמד ביהמ"ש העליון בפרשת בפרשת דוידון נ' בוני חיפה:

"הטעם לדבר הוא שכאשר הצדדים העלו את ההסכם שביניהם על הכתב, יש להניח שבכך באו לסכם כל משא-ומתן שהתנהל ביניהם בעל-פה קודם לעריכת המסמך, ולמצות בכתב כל מה שהוסכם ביניהם. לפיכך, אין אנו אלא נותנים תוקף לכוונת הצדדים, בדחותנו כל הוכחה המוצעת לסתירת המסמך, כי למסמך יש ערך קונקלוסיבי, ודברים שאינם כלולים בו אינם נשוא להוכחה בבית-המשפט, מפני שאינם לעניין."

ראה: ע"א 138/56 יעקב דוידון נ' חברת בוני חיפה בע"מ, פ"ד(יא) 1474, 1479 (1957).

וראה גם: יעקב קדמי על הראיות חלק שלישי 1305 (תשס"ד -2003)).

כמו"כ הדעת נותנת, כי אילו אכן סוכם בין התובעת לבין הנתבע ואמיתי בעל-פה ו טרם החתימה על ההסכם,  כי כל אחד מהם ישא בנפרד באחריות לתשלום עבור מכסה יומית של 125 חדרים , אזי חזקה על התובעת שהיתה דואגת ליתן לסיכום זה ביטוי מפורש בהסכם, לא כל שכן לאור עדות מנהל התובעת, לפיה חשש מצירו ף הנתבע לעסקה, נוכח העדר יחסים עסקיים קודמים ביניהם. המדובר, ללא ספק, בסיכום בענין מהותי,  היורד לשורש ההתקשרות בין הצדדים, שהשמטתו מההסכם הסופי שנערך בכתב אינה מתיישבת עם הגיונם של דברים: כלום ייתכן, כי הצדדים טרחו לעגן בהסכם פרטים ופרטי פרטים בעניינים זניחים  ושוליים, דוגמת שדרוג חדרים, שירותי הסעות לחוף וכיוצ"ב, אך לא טרחו לעגן בו נושא כה חשוב ומכריע, הנוגע להיקף התחייבותו הכספית של כל אחד מהסוכנים  ?!  אין בכך כמובן כל הגיון, וטענת הנתבעת שאין לה ביטוי בהסכם, לא הוכחה.

יתירה מכך - בפועל, לא רק שנושא החלוקה כביכול של מכסת החדרים הכוללת בין שני הסוכנים לא  מצא ביטוי בהסכם, אלא שההסכם נוסח, כאמור , באופן המעיד על כוונה הפוכה לחלוטין .

אמנם התובעת תולה יהבה גם במכתב ששיגרה  לה  באת כוחו של הנתבע , עוה"ד שירלי חנוך, ביום 31/05/05, בו כתבה: "...מרשי שילם את כל הנדרש ממנו לפי ההסכם הגם שכידוע לך, בפועל, לא הצליחו הוא ומר אמיתי למכור את כל החדרים כפי שציפו (יצוין, כי בסופו של יום הצליח מר אמיתי למכור חדרים מעבר למכסת החדרים שחילק בינו לבין מרשי)..." (ראה סעיף 4 למכתב נספח ה' לתצהיר התובעת), כשלטענת התובעת, דברים אלו מוכיחים, כי מכסת החדרים הנקובה בהסכם אכן חולקה בין הנתבע לבין אמיתי, באופן שכל אחד מהם  התחייב  לשלם לה  עבור מחצית ממכסת החדרים היומית הכוללת.

ואולם,  נראה כי התובעת לא דקה פורתא בדברי באת כח הנתבע, שכן מכתבה לא רק שאינו תומך בגרסתה , אלא הוא תומך בגרסת הנתבע, בדבר קיומה של התחייבות משותפת של השניים לשווק יחד 250 חדרים בסה "כ. כמו"כ במכתבה הנ"ל כותבת באת כוח הנתבע, במפורש, כי בפועל לא הצליחו הנתבע ואמיתי "למכור את כל החדרים כפי שציפו".  בכך מתייחסת היא לנסיונם המשותף של שני הסוכנים לשווק ולמכור ביחד את כל 250 החדרים, ולא לנסיונו של כל סוכן בנפרד  למכור מחצית מכמות החדרים הנקוב ה בהסכם. ברי על כן, כי הדברים שכתבה באת כח הנתבע בסוגריים , עניינם בחלוקה ובהתחשבנות פנימית שנערכה בין השניים, ותו לא, כשלפי התובעת, על שניהם יחד למכור את סה"כ 250 החדרים שהתחייבו.

תמיכה למסקנה זו ניתן למצוא גם בהיקף הערבות האישית שביקשה התובעת מכל אחד מהסוכנים. בהסכם צוין, כי "תינתן ערבות אישית של אלי ושל דורון גלעזר על כל הסכום" . בהתאם לכך חתמו הנתבע ואמיתי על שטר חוב שאינו מוגבל בסכום, בו צוין מפורשות, כי הוא מהווה ערובה לפרעון מלוא התשלומים על פי ההסכם. וממה נפשך: אם כל אחד מהסוכנים התחייב לשלם לתובעת עבור מכסה אישית של 125 חדרים בכל יום מימות חג הפסח (ולא עבור מכסה  משותפת של 250 חדרים) – מדוע, אפוא,  נדרש  כל אחד מהם  לחתום על ערבות בגין מלוא הסכום?  אין זאת אלא משום  שהתחייבותם של הנתבע ושל אמיתי בהסכם הינה התחייבות משותפת לשווק ולמכור יחד מדי יום  250 חדרים בסך הכל. ככל שמכסה זו חולקה ביניהם מיוזמתם (בין אם באופן שווה ובין אם באופן אחר), הרי שמדובר בחלוקה  פנימית עצמאית ביחסים שביניהם, שאינה מחייבת במישור היחסים שבינם לבין התובעת.

גם  תכלית העסקה וההגיון הכלכלי העומד מאחוריה, תומכים בגרסת הנתבע. מכלל נסיבות העסקה עולה, כי ההסכם נועד להבטיח לתובעת תשלום עבור 250 חדרים לפחות בכל אחד מ -8 ימי החג, אף אם הנתבע ואמיתי לא יצליחו לאייש כמות חדרים זו . כך העיד מנהל התובעת עצמו במסגרת תצהירו: "המלון מבצע מפעם לפעם הקצאה של כל החדרים או רוב החדרים לטובת סוכן תיירות זה או אחר, המזמין כמות גדולה של חדרים מראש ומשווק אותם לציבור, כאשר הסוכן מרוויח מההפרש שבין המחיר הנגבה ממנו לבין זה שהוא  גובה מהמזמינים מחד, ומאידך הסוכן נושא בסיכון לכך שלא יצליח למלא את החדרים, כאשר בכל מקרה עליו לשלם על כל החדרים שהזמין... המלון ביצע עסקה מסוג זה עם סוכן התיירות אלי אמיתי... בחודש ינואר 2005 סיכמתי עם אלי אמיתי את תנאי העסקה לפיה אמיתי ישכור מהתובעת 250 חדרים וישווק אותם לחג הפסח תשס"ה " (ס' 4-6 לתצהירו). לאור תכלית זו, ברור, כי הצטרפות הנתבע לעסקה נעשתה על מנת  שיהווה "עזר כנגד" אמיתי ויסייע לו  לעמוד במכסה הנ"ל, ולא נועדה  לשנות את מהות העסקה וליצור עסקה חדשה.

זאת ועוד: קבלת גרסת התובעת מובילה לתוצאה אבסורדית, כטענת הנתבע בסיכומיו, לפיה גם אם אמיתי היה מצליח למכור בכל אחד מימי החג  248 חדרים (וכמובן משלם תמורתם לתובעת) בעוד הנתבע היה מצליח למכור  מדי יום 2 חדרים בלבד (ומשלם תמורתם לתובעת) ,  היתה זכאית התובעת לתשלום  מהנתבע עבור  123 חדרים נוספים מדי יום,  ובכך גורפת רווחים בגין 500 חדרי אירוח בכל אחד ואחד  מימי החג ! מדובר בפרשנות מרחיקת לכת של ההסכם, שאינה עולה בקנה  אחד עם תכלית העסקה (להבטיח מכירת נופשונים לגבי 250 חדרי אירוח לכל הפחות), שמשמעותה התעשרות  בלתי צודקת של התובעת על חשבון הנתבע.

אכן לא נעלמה ממני העובדה, כי עד ערב החג שילם הנתבע לתובעת מראש,  סך של 500,000 ₪ ומסר לה שני שיקים ע"ס של 200,000 כ"א (שחוללו לאחר מכן), למרות שעד מועד זה הצליח לשווק 45 חדרים בלבד.  בסיכומיה בונה התובעת על עובדה זו תלי תלים (ראה ס' 36 לסיכומיה),  וטוענת כי  הדבר מלמד שהנתבע התחייב לשלם לה עבור 125 חדרים מדי יום,  ללא קשר למספר החדרים שיצליח לשווק עמיתו, אמיתי. ואולם, מדובר בטענה חסרת יסוד.  כאמור, התחייבות הנתבע ואמיתי בהסכם היתה התחייבות ביחד ולחוד לשווק מכסה יומית של 250 חדרים.  ממילא  חובקת התחייבות זו גם התחייבות   לתשלום   ביחד ולחוד עבור חדרים אלו, ועל כן העובדה ש כל אחד מהסוכנים נשא במחצית מתשלום המקדמות אין בה אלא כדי ללמד , כי דובר בהתחשבנות פנימית ביניהם, ש כטענת הנתבע ובצדק, איננה מחייבת במישור היחסים שבינם לבין התובעת. מה גם, שההסכם עצמו קובע כי 50% מהתמורה החוזית תשולם ע"י הסוכנים עד יום 22/04/05  (סעיף 7 לנספח להסכם) בלי שק בע מה החלק היחסי בו יישא כל אחד  מהשניים.  

העולה מן המקובץ הוא, כי בכל הנוגע לטיב ההתחייבות של הנתבע ושל אמיתי לגבי מכסת החדרים היומית , יש להעדיף את גרסת הנתבע, לפיה דובר בהתחייבות משותפת לשווק ולערוב ביחד ולחוד לתשלום עבור 250 חדרים בכל יום מימי החג , על פני גרסת התובעת, לפיה דובר בהתחייבות אישית של כל אחד מהסוכנים בנפרד לשווק 125  חדרים בכל יום מימי החג .  

כאן המקום להבהיר, כי מדובר בתביעה שטרית שנטל ההוכחה בה, בהתאם לתקנה 159 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשס"ד-1984 חל על הנתבע (ומשכך, אף הוריתי ביום 02/01/07  כי הנתבע יפתח בהבאת ראיותיו). מ כל האמור עולה כי  הנתבע יצא ידי חובתו להוכיח גרסתו, לפיה התחייבותו כלפי התובעת, בנוגע למספר החדרים לגביהם הוא נושא בחובת תשלום, מתייחסת ל-250 חדרים במשותף עם אמיתי. גרסתו עולה בקנה אחד עם לשונו הברורה של ההסכם, עם התכלית הכלכלית העומדת מאחוריו ועם שורת ההגיון והשכל הישר.

נותר לבחון עתה , האם קיבלה התובעת את מלוא התמורה שנקבעה בהסכם בגין 250 החדרים שהקצתה לנתבע ולאמיתי בכל יום מימי החג, בהתחשב במספר החדרים שנמכרו בפועל ע"י הנתבע ואמיתי בכל יום ויום מימי החג.  כאמור, מאחר והתחייבות הנתבע ואמיתי לגבי מכסת החדרים היתה משותפת (ביחד ולחוד), הרי שגם חובת התשלום החלה עליהם היא ביחד ולחוד, ועל כן אין למעשה כל נפקות לכך שאמיתי לא נתבע במסגרת התביעה דנן, שכן התובעת רשאית לדרוש מלוא סכום החוב משני הסוכנים יחד, או רק מאחד מהם, כפי שבחרה לעשות בתביעה דנן .

הן התובעת  והן הנתבע הגישו תחשיב המפרט את יתרת החוב שנותרה, כביכול, בגין אי השלמת מכס ת 250 חדרים בחלק מימי החג. התובעת הגישה שני תחשיבים שונים: האחד - שנערך בהתאם לפרשנותה בדבר קיומה של התחייבות נפרדת של כל סוכן לתשלום עבור 125 חדרים, והשני - שנערך בהתאם לפרשנות הנתבע בדבר קיומה של התחייבות משותפת לתשלום עבור 250 חדרים. לאור המסקנה אליה הגעתי, בהעדיפי את פרשנות הנתבע על פני זו של התובעת, התחשיב הרלבנטי מטעם התובעת הינו זה שנערך בהתאם להשלמת מכסה של 250, בנספח י' לתצהיר דוד דן. לעומת זאת תחשיב הנתבע המפורט בס' 24-28 לתצהירו, ובס' 20 ,28-31 לסיכומיו.

מהשוואת שני התחשיבים עולה, כי המחלוקת בין בעלי הדין  משתרעת על מספר החדרים שנגרעו ממכסת 250 החדרים בגינם זכאית התובעת לתשלום, לשיטת התובעת, מדובר ב-148 חדרים ואילו לשיטת הנתבע , ב- 109 חדרים , ועל אופן חישוב התמורה הח וזית: לשיטת התובעת, קיימת יתרת חוב בסך 200,000 ₪. מנגד, לשיטת הנתבע, לא רק שלא קיימת כל יתרת חוב בגין החדרים שלא שווקו על ידם במהלך החג, אלא שהתובעת אף קיבלה ממנו תשלומים ביתר בסך 13,573 ₪.

לאחר שבחנתי את שני התחשיבים, הגעתי לכלל מסקנה, כי יש ל העדיף בענין זה את תחשיב התובעת, ולהלן נימוקיי:
תחשיב הנתבע סתמי, לאקוני, מעורפל ורב בו הנסתר על הגלוי. על אף שעיינתי בו וחזרתי ועיינתי בו , לא ניתן להבין כיצד חושבו בו סכומי הביניים השונים, מהם הסכומים שנוספו בגין המע"מ, מהם הסכומים שנוכו ע"י התובעת בגין זיכויים ובגין חדרים חופשיים, ומה שערי הדולר על פיהם חושב כל אחד מהסכומים.
מאידך, תחשיב התובעת מפורט, מנומק, עולה בקנה אחד עם דפי ההזמנות שצורפו לתצהיר מנהל התובעת ועם הסדרי התשלום המעוגנים בהסכם, ומופיעים בו שערי הדולר היציגים שהיו במועד התשלום של כל סכום וסכום.
מדובר בתביעה שטרית, בה נטל הראיה על הנתבע, הטוען כי שילם את מלוא החוב. ואולם, לאור תחשיבו המעורפל והסתום, לא ניתן לומר כי עמד בנטל זה.

אשר על כן, ב אשר לסכום החוב אני מקבלת את תחשיב התובעת, וקו בעת כי בגין 148 החדרים שנגרעו מהמכסה היומית המוסכמת של 250 חדרים, היה על הנתבע ואמיתי לשלם לתובעת סך של 573,836 $. לטענת התובעת, שלא נסתרה ע"י הנתבע, מסכום זה שילמו לה  אמיתי והנתבע סך כולל של   512,329$  (הכולל גם את שני השיקים ע"ס 200,000 ₪ שחוללו בהעדר פרעון), ועל כן יתרת החוב ביום הגשת התביעה עמדה ע"ס  61,507 $ שערכו בשקלים - 271,860 ₪. לדברי מנהל התובעת (ס' 77 לתצהירו) יתרת החוב הנ"ל שולמה במלואה ע"י אמיתי, אולם מאחר ושני השיקים שמסר הנתבע בסך כולל של 200,000 ₪  שנכללו כאמור בסכום של 512,329 $ חוללו בהעדר פרעון, נוצרה יתרה חדשה בסך של 200,000 ₪, שעל הנתבע לשלם במסגרת התביעה דנן.  

לאור האמור, אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעת סך של 200,000 ₪ (בגין שני השיקים שחוללו בהעדר פרעון) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית  ממועד הפרעון הנקוב על גבי כל אחד מהם, קרי- 100,0000  ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 01/06/05 ועד לפירעון ,  ו-100,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 01/07/05 ועד לפירעון.

שיפוי בגין חיובי מע"מ
לטענת התובעת, על הנתבע לשפותה בסך של 134,113 ₪ בגין קנסות מע"מ בהם היא חוייבה לאחר שנחשפה הונאת הנתבע ואמיתי כלפי מע"מ, בהצהירם על חלק מהאורחים הישראליים שרכשו באמצעותם נופש במלון, כעל תיירים, על מנת להתחמק מתשלום המע"מ עבורם.
בתצהיר עדותו טען הנתבע, כי טענות התובעת בענין הונאת מע"מ הן בגדר " הרחבת חזית" אסורה, מאחר והועלו על ידה, לראשונה, רק במסגרת תצהיר עדותה הראשית, ואינן נובעות מהבקשה לביצוע שטר או מההתנגדות שהגיש. מאידך, טוענת התובעת כי לא מדובר בהרחבת חזית, שכן סוגיית השיפוי בגין הונאת המע"מ הועלתה על ידה בהזדמנות הראשונה שניתנה לה לאחר הגשת ההתנגדות, קרי: במסגרת תצהיר עדותה הראשית, ושסוגיה זו עומדת בלב התביעה השטרית, מאחר וקנסות המע"מ בהם חויבה, נכללו בסכום שמולא על ידה בשטר החוב שהגישה לביצוע בהוצאה לפועל. כמו"כ, שטר החוב ניתן לה על ידי הנתבע ואמיתי לכיסוי מכלול הנזקים שייגרמו לה במסגרת העסקה, וברי כי קנסות מע"מ, בהם נאלצה לשאת עקב מעשה קנונית הנתבע, הינם נזקים שנגרמו לה במישרין מהעסקה, על כן היא זכאית להיפרע ממנו בגינם במסגרת התביעה דנן.  
ואולם, עיון בשטר החוב מעלה, כי הנתבע ואמיתי הוסיפו בו, בכתב ידם, סייגים ותניות שונות. בין היתר ציינו כי הוא ניתן לתובעת על מנת להבטיח " איחור בתשלום מן התשלומים הקבועים בהסכם   ביחס לסכום האיחור בלבד". סייג זה הודגש על ידם פעם נוספת, בתחתית השטר, במילים: "להסרת ספק, השטר יופעל רק לגבי סכום שלא שולם במועד על פי ההסכם ( איחור של 5 ימים לא ייחשב איחור)". מכאן עולה בהכרח, כי קנסות המע"מ, בהם נשאה התובעת ( לטענתה) בשל מעשה התרמית כביכול של הנתבע ושל אמיתי, לא נכללו בסוג הנזקים שאת פרעונם נועד שטר החוב להבטיח, ומשכך ממילא אינם נכללים בעילה השטרית עליה מיוסדת התביעה דנן. אין בעובדה שהתובעת עצמה כללה בסכום השטר את סכום המע"מ המגיע לה לשיטתה מהנתבע, כדי להפוך סכום זה לחלק מהנזקים המכוסים ע"י השטר.
נוסף על כך, התובעת כלל לא הוכיחה מעשה המירמה המיוחס על ידה לנתבע, ובכלל זה לא הוכיחה כי חלק מהאורחים שהתארחו במלון באמצעות הנתבע ודווחו על ידו לשלטונות המע"מ כתיירים, היו בעלי אזרחות ישראלית בלבד. העובדה כי שלטונות מע"מ חייבו התובעת בקנסות - אין בה כשלעצמה כדי להוכיח את טענת המירמה המיוחסת על ידה לנתבע ולאמיתי. לפי ההלכה הפסוקה, טענות הנושאות גוון פלילי (היינו- טענות בדבר מרמה או הונאה) - יש להוכיח גם במישור האזרחי בראיות משמעותיות ומוצקות יותר מאלו הנדרשות בדרך כלל במשפט אזרחי (כב' השופטים ג' בך, א' ברק ע"א 475/81 זיקרי יעקב נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ(1)589, 604 (1986). יש הסבורים כי רמת ההוכחה עצמה של טענות כגון דא - הינה רמת הוכחה מוגברת, המהווה מעין "דרגת ביניים" בין רמת ההוכחה במשפט אזרחי לבין רמת ההוכחה במשפט פלילי (ראו המחלוקת המובאת בפרשת זיקרי הנ"ל, וכן: דברי כב' השופט א' מצא ע"א 3224/03 זכי כמאל נ' מהא כמאל מנסור ואח', תק-על 2003(3) 591 פס' 5 (2003); כב' השופט י' טירקל ע"א 8789/96 מריאנה פולק נ' סיסמיקה חיפושי נפט בע"מ , פ"ד נג(5) 689, 695 (1999)).

אשר על כן, התובעת אינה זכאית לשיפוי בגין הסכום שתבעה עבור קנסות מע"מ, וטענותיה בעניין זה נדחות.
טענת קיזוז: נזקי הנתבע
במסגרת התנגדותו לביצוע שטר טען הנתבע כי: "הזוכה... לא עמדה בהתחייבויותיה  בענין הארוחות והשאטלים. הפרות אלו הובילו לתלונות מצד לקוחות ובכך נגרמו לאש"ל ולי נזקים תדמיתיים. מספר לקוחות אף דרשו פיצויים בגין עגמת הנפש הרבה שנגרמה להם... הזוכה הוסיפה לגרום לי נזק משלא העבירה לי חשבוניות במועד בגין התשלומים שהתקבלו על ידי בסך של 500,000 ₪... עיכוב זה מנע ממני האפשרות להציג בפני מע"מ דרישת זיכוי  בערך של 72,649 מתוך 500,000 ₪ ששולמו לתובעת, ובכך נגרם לי נזק בסך של כ-1000 ₪"  (ס' 27-28, 31 לתצהיר הנתבע בתמיכה להתנגדותו ל בקשה לביצוע שטר).
המדובר בטענת קיזוז שנטענה ע"י הנתבע באופן סתמי ובלא כימות הסכום, שלקיזוזו נטען .
כידוע, טענת קיזוז יש להעלות בהזדמנות הראשונה ולטעון אותה במפורש, תוך פירוט הסכום הנתבע במסגרתה (ראה אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה שמינית, עמ' 389-391), ויפים לעניין זה דבריו של ביהמ"ש בע"א 579/85, אריאן נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד מ (2) 765): "טענת הקיזוז חייבת לפרט את הסכום הנתבע במסגרתה ואף להציג במדויק את מערכת הנתונים, אשר עליהם היא מבוססת...יש להעלות טענת קיזוז בצורה מפורטת וברורה, כדרך שמנסחים כתב-תביעה. דרישת קיזוז בעלמא ועל דרך הסתם אין בה כדי ליצור תשתית מספקת, שעליה ניתן לבסס תביעת קיזוז" (ראה גם דברי כב' השופטת ד' פלפל ת"א (תל-אביב-יפו) 2172/01 ל.א.נ.ש. אינטרנשיונל בע"מ נ שלוש אלי עמ' 4 לפסה"ד מיום  17/09/07, פורסם בנבו).
רק בתצהיר עדותו הראשית פירט הנתבע לראשונה את סכום הקיזוז, וטען כי מדובר בסך של 19,900 ₪  המורכב מסך של 15,900 ₪ בגין כספים , שעד ליום זה לא הועברו לו ע"י שניים מלקוחותיו שהתארחו במלון (עקיבא פלדמן וקרוב משפחתו יהודה גרנט), בשל עגמת הנפש שנגרמה להם כביכול, עקב הפרות התובעת בענין הארוחות, השאטלים וזמן השהייה בבריכה; מסך של 3 ,000 ₪ בגין פיצוי שנאלץ לשלם כביכול גם למשפחת לנקין שהתארחה במלון, וסך של 1000 ₪ בגין הנזק שנגרם לו עקב העברת החשבוניות ע"י התובעת לרשותו באיחור (ס' 30-31 לתצהירו).  

כאמור, משלא פירט הנתבע את טענת הקיזוז  כדבעי  במסגרת ההתנגדות שהגיש לבקשה לביצוע שטר, די בכך כדי לדחות טענת הקיזוז על הסף, ואני דוחה אותה.

מעבר לנדרש, וכדי לסבר את אוזן הנתבע, אוסיף כי גם לגופו של ענין, אין בטענת הקיזוז ממש:
בענין רמת האירוח הירודה שסיפקה התובעת במהלך חג הפסח, הגיש הנתבע תצהיר של לקוח אחד בלבד, שרכש באמצעותו חדרים במלון (עקיבא פלדמן). דא עקא, משלא טרחה ב"כ הנתבע לזמן את העד כדין למועד ההוכחות הוריתי ביום 25/03/08 כי תצהירו של מר פלדמן לא ייחשב כראיה מטעם הנתבע בהליך זה.
הנתבע לא  צירף כל ראיה לקיומן של תלונות נוספות מצד לקוחות בלתי מרוצים , על אף שטען כי ישנן לא פחות מ-19 משפחות שאינן מעוניינות יותר להשתמש בשירותיו , עקב הבעיות שנתגלעו במהלך אירוחן במלון (ס'  30 לתצהירו).
בדומה, גם טענת הנתבע בדבר תלונות משפחת לנקין והפיצוי בסך 3,000 ₪ שנאלץ כביכול לשלם לה, נותרה בגדר טענה סתמית , שלא הונח לה ולו בדל הוכחה.
משלא הוכיח הנתבע טענותיו אלה, אני דוחה אותן.

הוא הדין באשר לטענת הנתבע בענין העברת חשבוניות המס לידיו באיחור: כל שצירף הנתבע ל סעיף 31 לתצהירו בענין זה, הוא מכתב שכתב לו רואה החשבון שלו ביום 07/02/06 (לבקשת הנתבע ולצורך ההליך דנן),  בו ציין הלה, כי  הח שבוניות בגין הסך של 500,000 ₪, ששילם הנתבע לתובעת באפריל 2005, הונפקו על ידה רק ביום 20/07/05  (נספח יב לתצהיר הנתבע). ואולם , גם אם יש ממש בטענה זו, אין במכתב זה כדי להוכיח את סכום הנזק הנטען (בסך 1,000 ₪).
על כן, ובהעדר הוכחה , אני דוחה גם טענה זו של הנתבע.

לסיכום
התביעה מתקבלת בחלקה הקטן בלבד, בנוגע לסך של 200,000 ₪ בלבד ונדחית על שאר חלקיה .
טענת הקיזוז של הנתבע נדחית במלואה.

התוצאה אליה הגעתי משקפת תמונה, שהלכה והתחוורה במהלך ההתדיינות דנן, כי בכל הנוגע להשתלשלות העומדת ברקע התביעה נפל רבב מצד שני הצדדים : התובעת, בחוסר תום לב של ממש, הגישה לביצוע בהוצאה לפועל שטר חוב על סך של 805,708 ₪ יחד עם שני שיקים בסך כולל של 200,000 ₪ על אף שסכום השיקים כבר נכלל בסכום החוב שהיא מילאה בשטר, ואם לא די בכך, כללה בסכום השטר גם קנסות מע"מ בהם חויבה ע"י שלטונות המע"מ, על אף שאינם נכלל ים בסוג הנזקים שאת פרעונם נועד שטר החוב להבטיח (כמפורט לעיל). מאידך, גם הנתבע, לא טמן ידו בצלחת, והעלה במסגרת הגנתו טענה עובדתית שקרית בדבר זיוף חתימתו ע"ג השטר, שנזנחה על ידו לאחר שהטריח את התובעת ואת ביהמ"ש במינוי מומחית לכתבי יד, על כל הכרוך בכך, והעלה טענת קיזוז נזקים בלא שהוכיחה. לפיכך, להתנהלו ת זו של הצדדים ינתן ביטוי בפסיקת ההוצאות.

סוף דבר, הוצאות ושכ"ט
אשר על כן, אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעת, כלהלן:
200,000 ₪ בגין שני השיקים שחוללו בהעדר פרעון, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד הפרעון הנקוב על גבי כל אחד מהשטרות (100,0000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 01/06/05, ו-100,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 01/07/05) ועד לפירעונם.
20,000 ₪ שכר טרחת עו"ד בצירוף מע"מ כחוק, שישאו הצמדה וריבית כדין ממועד פסה"ד עד לתשלום בפועל.
15,000 ₪ הוצאות משפט בתוספת הצמדה וריבית כדין מיום הוצאתן ועד לתשלום המלא.

המזכירות תשלח עותק מפסה"ד לב"כ הצדדים בפקס, ובמקביל בדואר רשום.