הדפסה

חביבאללה נ' המוסד לביטוח לאומי

לפני:

השופט מירון שוורץ
נציג ציבור (עובדים): מר יוסי עבאדי
נציג ציבור (מעסיקים): מר יעקב בראל

התובע
יאסר חביבאללה ת.ז. XXXXX304
ע"י ב"כ: עו"ד מחמוד דלאשה ואח'

-

הנתבע
המוסד לביטוח לאומי
ע"י ב"כ: עו"ד חן פולגר לוי

פסק דין

התובע הוכר בהליך קודם כנפגע עבודה מיום 1.10.2008 על דרך המיקרוטראומה.
עניינו של הליך זה בשאלה, מהי הכנסתו הקובעת של התובע לצורך קביעת גימלתו.

עיקרי העובדות ותמצית הטענות הצריכות לעניין

1. התובע הינו רופא שיניים עצמאי במקצועו. ביום 1.10.2008, התכופף התובע, תוך כדי עבודתו. כאשר ניסה התובע להתרומם וליישר את גבו, לא הצליח להרים את הגב , תופעה אשר לטענתו, החמירה עם הזמן (להלן: "התאונה").

2. בשנת 2010 או בסמוך לכך, הגיש התובע לנתבע תביעה לתשלום דמי פגיעה בגין התאונה. תחילה, נדחתה תביעת התובע בנימוק כי אין המדובר בתאונת עבודה, כהגדרתה בחוק. מאוחר יותר, במסגרת תביעה שהתבררה בבית דין זה, (תיק ב"ל 8220-01-11, פסק דין מיום 31.10.11 ), נקבע כי המדובר בתאונת עבודה על דרך המיקרוטראומה .

3. המוסד לביטוח לאומי (להלן: "הנתבע") פעל בעניינו של התובע בהתאם להוראות תקנה 11 לתקנות הביטוח הלאומי (מקדמות), תשמ"ד – 1984 (להלן: "התקנות"), הקובעת כדלקמן:

" (א) אירעה פגיעה בעבודה בשנת מס פלונית, תיחשב ההכנסה, לפיה חויב הנפגע בתשלום מקדמות לפני הפגיעה, כהכנסה לפי שומה סופית, והוראות תקנות 4 ו-10 לא יחולו לגבי שנה זו;
לענין זה, "פגיעה בעבודה" – פגיעה המזכה בדמי פגיעה לפי פרק ג' או ט'2 לחוק לתקופה של 90 ימים לפחות, בין שהם רצופים ובין שאינם רצופים, או פגיעה המזכה בקיצבת נכות, בקיצבת תלויים או במענק לנכה או לאלמנה לפי הפרקים האמורים."

4. בסיס המקדמות לרבעון שקדם לתאונה, היינו, עבור חודשים 7, 8 ו- 9 לשנת 2008, עמד על סך של 71,042 ₪. עם זאת, לטענת הנתבע, בדיעבד התברר כי בחודש 7/2008 (תאריך שקדם ליום התאונה) נתקבלה אצל הנתבע הצהרה מטעם התובע ורואה החשבון שלו לשנת 2007, אשר נערכה במס הכנסה ביום 26.6.2008 (להלן: "הצהרת התובע") דהיינו, לשנת 2007 להכנסה בסך של 74,964 ₪.

5. לטענת הנתבע, הואיל והצהרת התובע היטיבה עמו לאור היותה בסכום הגבוה מסכום המקדמות לרבעון שקדם לתאונה, הוחלט לקחת בחשבון שומה זו בעת חישוב הכנסתו של התובע לצורך תשלום גימלאות. לפיכך, לטענת הנתבע, עודכן הבסיס לחישוב הגימלאות לשומת 2008 לסך של 73,548 ₪ (18,387 ₪ לרבעון במקום 17,760 ש"ח).

6. לטענת התובע, ביום 2.10.2008 "או בסמוך לכך" כהגדרתו בסע' 11 לסיכומיו, הגיע רואה חשבון מטעמו להסכם עם מס הכנסה בעניין שומת מס הכנסה לשנת 2007 בסך של 100,000 ₪ ולשנת המס 2008 בסך של 110,000 ₪ (להלן: "ההסכם"), וזאת לטענתו לא כל קשר לתאונה שאירעה קודם לכך . ההסכם עם מס הכנסה, אשר העתקו הוגש לתיק בית הדין, אינו נושא תאריך. לטענת התובע, מדובר "ככל הנראה עקב טעות " (ראה: סעיף 11 לסיכומי התובע).

7. התובע מוסיף וטוען כי ביום 28.6.10 או במועד הסמוך לכך, תיקן הנתבע את הכנסתו בהתאם לקבוע בהסכם, ואף חייב אותו בתשלום הפרשים בהתאם להכנסה הקבועה בהסכם. ואולם, ביום 26.6.12, לאחר ההכרה בתאונה כתאונת עבודה ולאחר שנקבעו לתובע 20% אחוזי נכות לצמיתות, חזר בו הנתבע מקביעת ההכנסה על פי ההסכם והחזיר את שיעור ההכנסתו של התובע לשיעור ההכנסה שנקבעה לפני ההסכם, וזאת לטענת התובע, על מנת להפחית את דמי פגיעה ו/או קצבת נכות מעבודה המגיעים לו.

8. התובע טוען כי התאונה הוכרה כתאונת עבודה על דרך המיקרוטראומה, כאשר ביום התאונה הוא כלל לא צפה את ההחמרה במצבו הרפואי ואף לא שקל להגיש תביעה לדמי פגיעה ו/או לקצבת נכות מעבודה. לטענתו, תביעתו לדמי פגיעה הוגשה זמן רב לאחר התאונה וכשנתיים לאחר האירוע ולאחר השגת ההסכם.

כן טוען התובע, כי בעקבות ההסכם נאלץ לשלם הפרשים לחובתו, בהתאם לגובה ההכנסה שנקבעה בהסכם, עוד בטרם שקל להגיש תביעה לדמי פגיעה, מה שמעיד לשיטתו, על תם ליבו והיעדר כל כוונה מצידו לשנות את בסיס הכנסתו לצורך הגדלת שיעור גימלתו.

לפיכך, לשיטת התובע, אין קשר סיבתי בין מועד עריכת השומה - היא ההסכם, לבין כוונה אפשרית של התובע להגדלת הכנסה לשם הגדלת שיעור הגימלה ו לפיכך אין להחיל את תקנה 11 לתקנות, על עניינו.

התובע מוסיף וטוען, כי ההסכם הושג שנים לפני שנקבעו לו אחוזי נכות ועוד בטרם ידע כי ייקבעו לו אחוזי נכות.

9. נוכח כל האמור, התובע טוען לבטלות תקנה 11 לתקנות או לחלופין לצמצום תחולתה, באופן שהכנסתו לצורך חישוב גימלתו תקבע על בסיס הכנסתו על פי ההסכם.

10. לטענת הנתבע, שומה סופית לשנים 2006 עד 2008 התקבלה אצלו רק ביום 6.6.2010, היינו, לאחר התאונה מיום 1.10.2008, ואף השומה הזמנית (שהיא הצהרת התובע) של שנת 2008 הוגשה רק ביום 29.6.2009.

11. הנתבע מדגיש, כי שומות סופיות של התובע עבור השנים 2006, 2007 ו- 2008 נערכו במס הכנסה ביום 31.10.2010 ונתקבלו אצל הנתבע ביום 6.6.2010, דהיינו, למעלה משנתיים לאחר התאונה.

12. הנתבע מכחיש את חתימת התובע על ההסכם הנטען ודוחה את בקשתו לחשב את הגמלאות לפי הכנסה שנתית של 100,000 ₪ בשנת 2007, מכח ההסכם הנטען. לטענת הנתבע, במקרה דנן מאחר והתובע היה זכאי ליותר מ- 90 ימים דמי פגיעה, חלה בענייננו תקנה 11 לתקנות, כיוצא מן הכלל לעקרון הקבוע בסעיף 345 לחוק, מן הטעם שלטענתו, התובע או מי מטעמו הם שגרמו, לאחר התאונה, במישרין, להעלאת ההכנסה החייבת של התובע, שכן התובע מודה כי הצהיר במס הכנסה על הכנסה הגבוהה משמעותית מהצהרתו בשנת 2007, וזאת במועד שלאחר התאונה.

13. מעבר להכחשת ההסכם , טוען הנתבע כי ממילא אין בהסכם כדי להועיל לתובע, שעה שאין חולק שהדיווח נעשה לאחר התאונה ולכן לא ניתן לקחת שומה זו כבסיס לחישוב ההכנסה לצורך תשלום הגימלאות, שהרי המועד הקובע לצורך קביעת הבסיס לתשלום הגימלה הינו התקופה שלפני יום הפגיעה ולא לאחריה.
כן טוען הנתבע, כי סטייה מתקנה 11 לתקנות, אפשרית רק אם התובע דיווח בזמן אמת ולפני הפגיעה בעבודה על שינוי בהכנסותיו.

כן טוען הנתבע, כי לתובע אירעה תאונה בעבודה ובעצם נוצרה "גימלה חוסמת" שמשמעותה כי משלמים לתובע בהתאם להכנסות עליהם שילם ביטוח ולא עורכים התחשבנות נוספת בכל הקשור בדמי הביטוח.

ההליך

14. התובע הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו. ביום 20.4.15, לאחר הגשת תצהיר התובע, הוגשה הודעת הנתבע, לפיה הצדדים הגיעו להסכמה כי הואיל ומדובר במחלוקת משפטית, הם מוותרים על ניהול דיון הוכחות בתיק זה.

15. בהתאם להסכמת הצדדים, נקבע לוח זמנים להגשת סיכומים בכתב. לאחר שאלה הוגשו, הובא התיק בפנינו למתן פסק דין.

דיון והכרעה

המסגרת הנורמטיבית

16. סעיף 97(א) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה – 1995 (להלן: "החוק") קובע כדלקמן:

" (א) דמי פגיעה ליום הם שלושה רבעים משכר עבודתו הרגיל של המבוטח, אך לא יותר מ-75% מסכום השווה לסכום הבסיסי כפול 5, כשהוא מחולק ב-30.
(ב) (בוטל).
(ג) (בוטל).
(ד) מדמי הפגיעה שמשלם המוסד ומתמורת דמי פגיעה ינוכו דמי ביטוח בשיעור הקבוע בטור ד' שבלוח י'; הרשה המוסד למעביד פלוני לשלם דמי פגיעה לעובדיו – ינכה המעביד את דמי הביטוח כאמור."

סעיף 98 לחוק קובע כדלקמן:

מיום 1.7.2002 עד יום 30.6.2003
הוראות שעה (מס' 2) תשס"ב-2002
ס"ח תשס"ב מס' 1850 מיום 16.6.2002 בעמ' 434 ( ה"ח 3115)
תוקן ס"ח תשס"ג מס' 1892 מיום 1.6.2003 עמ' 493 ( ה"ח 25)
מיום 1.1.2008
תיקון מס' 104
ס"ח תשס"ח מס' 2125 מיום 1.1.2008 עמ' 119 ( ה"ח 335)
(ד) מדמי הפגיעה שמשלם המוסד ינכה המוסד ומתמורת דמי פגיעה ינוכו דמי ביטוח בשיעור הקבוע בטור ד' שבלוח י'; הרשה המוסד למעביד פלוני לשלם דמי פגיעה לעובדיו – ינכה המעביד את דמי הביטוח כאמור.
" (א) שכר העבודה הרגיל, לענין סעיף 97, הוא הסכום המתקבל מחלוקת הכנסת המבוטח, ברבע השנה שקדם ליום שבעדו מגיעים לראשונה דמי פגיעה, בתשעים.
(ב) לענין סעיף זה, "הכנסה" -
(1) במבוטח לפי סעיף 75(א)(1) - ההכנסה שממנה מגיעים דמי ביטוח;
(2) במבוטח אחר שלפי סעיף 75(א) - ההכנסה ששימשה יסוד לחישוב דמי הביטוח בעד רבע השנה האמור בסעיף קטן (א), והכל לרבות אותו סכום שהיו מגיעים ממנו דמי ביטוח אילולא הסכום המרבי הקבוע לתשלום דמי ביטוח."

17. הנה כי כן, הואיל והתובע הינו עצמאי, ההוראה הרלוונטית לגביו הינה הוראת סעיף 98(ב)(2) לחוק, באופן שקצבתו תיקבע בהתאם להכנסה, אשר שימשה יסוד לחישוב דמי הביטוח בעד רבע השנה שקדמה ליום שבעדו מגיעים לו לראשונה דמי פגיעה.

18. סעיף 345(ב) לחוק, מעגן את הכלל לפיו ההכנסה בשנה השוטפת תיקבע על פי השומה הסופית של ההכנסה באותה שנה. סעיף 345(ב)(3)(ב) לחוק קובע כי השר מוסמך להתקין תקנות בהן יקבעו נסיבות שבהן תחשב ההכנסה השוטפת על פיה שולמו המקדמות, כהכנסה לפי שומה סופית.

19. מכח סעיף 345(ב)(3)(ב) הנ"ל, הותקנה תקנה 11 לתקנות, המהווה חריג לעקרון הקבוע בסעיף 345 לחוק. לנוכח טענת התובע להצהיר על בטלות התקנה בשל חוסר סבירותה, נציין כי זו נבחנה כבר בעבר. יפים לענייננו הדברים שנקבעו ב עב"ל 4424-10-12 מאיר אלמקיס נ' המוסד לביטוח לאומי (ניתן ביום 17.8.15, טרם פורסם):

"תכליתה של תקנה 11 נבחן לא אחת בבית דין זה ונקבע כי בבסיסה עומדות שתי מטרות. האחת - לדאוג להכנסת מבוטח עצמאי שלא תפגע עקב התאונה, השנייה - לחסום דיווח לא נכון מצד מבוטחים בכך שינסו להעלות את גובה הכנסתם לאחר התאונה על מנת להגדיל את שיעור הגמלה שתשולם להם ( דב"ע נה/0-68 המוסד לביטוח לאומי - סמיר סנונו, [פורסם בנבו] פד"ע כח 412, 415 (1995); להלן: "פרשת סנונו"; עב"ל 11243-05-10 אייל ביטון - המוסד, [פורסם בנבו] ניתן ביום 30.12.12, להלן: "פרשת ביטון"; עב"ל100/07 קנואת ראיף - המוסד, [פורסם בנבו] ניתן ביום 26.2.08, להלן: "פרשת ראיף"; פרשת סדיק).

עוד נקבע כי תקנה 11 נועדה להבטיח שהגמלה תשולם על פי דיווח נכון ואמין ומי שבחר שלא לדווח דיווחי אמת, אין מקום לקבוע כי יהא זכאי לתשלומים על בסיס דיווח שבחר שלא להציג (ראו עב"ל 1171/00 יעקב בן יששכר - המוסד לביטוח לאומי, [פורסם בנבו] פד"ע לט 97 (2004); להלן: "פרשת בן יששכר"; עב"ל 316/03 שמעון בשירי - המוסד, [פורסם בנבו] ניתן ביום 6.6.04, להלן: "פרשת בשירי"; אושר ב בג"צ 9182/04 בשירי - בית הדין הארצי לעבודה, [פורסם בנבו] ביום 6.6.04).

בהקשר זה ולאור התכלית, נבחנה גם האפשרות לסטות מהוראות תקנה 11 ונקבע כי במקרה שבו מסר המבוטח למוסד לביטוח לאומי או למס הכנסה דוח עדכני בטרם ארעה התאונה (לרבות בדרך של שינוי בשיעור המקדמות המשולמות על ידו למוסד) (( עב"ל 51013/98 גאדה הנו - המוסד, [פורסם בנבו] ניתן ביום 10.2.02, להלן: "פרשת הנו"; פרשת סנונו) או במקרה שבו ברור כי שומת המס החדשה משקפת נכונה את הכנסות המבוטח שכן לא הייתה לו כל יכולת לשנות את השומה עובר לתאונה (פרשות הנו, סנונו, סדיק וראיף) או כי הוכח שיד המבוטח לא גרמה להגדלת השומה הסופית - ניתן לקבוע בסיס אחר לתשלום הקצבה. יחד עם זאת נקבע, כי דוחות מע"מ אינם עולים כדי דיווח עדכני מהימן לצורך קביעת שומה סופית (עב"ל 12951/01 סיבוני - המוסד, ניתן ביום 13.5.04; עב"ל 6584-09-12 אורי שמש - המוסד, [פורסם בנבו] ניתן ביום 9.4.14. וכן פרשות ראיף, ביטון והנו).
בית הדין היה ער לכך כי קביעת הכלל "פועלת לעיתים לטובת המבוטח ולעיתים לרעתו" וקבע כי תקנה 11 עומדת באמות המידה של סבירות (ראו: דב"ע נא/0-138 תורג'מן - המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 25.5.92; עב"ל 354/97 חג'בי - המוסד לביטוח לאומי, [פורסם בנבו] פד"ע לד 572 (1999); דב"ע נב/0-21 קבלו - המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 28.10.92; כך נקבע גם על ידי בית המשפט העליון בשבתו כבג"צ, בג"צ 6102/96 אשר - המוסד לביטוח לאומי [פורסם בנבו] ניתן ביום 29.12.96)"

דיון והכרעה -

20. לטענת התובע, אין מקום להחיל בעניינו את תקנה 11, אלא יש לקבוע את גמלתו בהתאם להכנסתו בשנת 2007 על פי ההסכם. טענה זו, אי ן בידינו לקבל.

התובע טוען לפגיעה בעבודה ביום 1.10.08, בעוד לטענתו עצמו, ההסכם עם רשויות המס הושג לאחר התאונה, ביום 2.10.08 או בסמוך לכך. הואיל ומדובר בהסכם שהושג, אף לשיטת התובע, לאחר התאונה, איננו מוצאים לנכון לקבוע בוודאות כי אין כל זיקה בין התאונה להגדלת השומה . זאת, מעבר לעובדה כי ההסכם אינו נושא תאריך, ואין בידינו לקבוע ממצאים ברורים לגביו ולגבי נסיבות עריכתו.

21. בנוסף, מקובלת עלינו טענת הנתבע כי על אף שלטענת התובע ההסכם הושג ביום 2.10.2008, הרי שהשומות הסופיות לשנים 2006 – 2008 הוגשו למס הכנסה ולמל"ל רק בשנת 2010, היינו: כשנתיים לאחר התאונה.

22. עוד נציין, כי אף לשיטת התובע, תיקן הנתבע את הכנסתו וחייבו לשלם הפרשים בהתאם לשומה שלפי ההסכם, רק ביום 28.6.10. אף התביעה לתשלום דמי פגיעה הוגשה על ידי התובע רק בשנת 2010 (ראה סעיף 8 לסיכומי התובע).

23. לפיכך אנו קובע ים כי לא ניתן לשלול קשר בין הגדלת ההכנסה במסגרת ההסכם , לקרות התאונה. יתרה מ זו, גם הפער המשמעותי בין הצהרות התובע לפני יום התאונה בדבר גובה הכנסתו , ל בין הצהרת התובע בדבר גובה הכנסתו על פי ההסכם, פועל לחובתו. כך לדוגמא, הכנסת התובע לשנת 2007 על פי ההסכם הינה לכאורה 100,000 ₪, בעוד שהתובע הצהיר תחילה על הכנסה בסך של 74,964 ₪, היינו פער של כ – 33% . בשנת 2008 הוצהר תחילה על הכנסה שנתית של 71,047 ₪, בעוד שעל פי ההסכם הועמדה ההכנסה השנתית של התובע על סך של 110,000 ₪, היינו פער של כ-55%.

24. הנה כי כן, אין מחלוקת כי עובר ליום התאונה שילם התובע מקדמות בגין הכנסה הנמוכה באופן ניכר מגובה ההכנסה שנקבעה בהסכם, זאת על אף שחל גידול משמעותי בהכנסותו, בעקביות ולאורך חודשים ושנים , זאת ומבלי שהתובע טרח לדווח לנתבע בזמן אמת בדבר השינוי המהותי שחל בהכנסותיו לצורך עדכון תשלום המקדמות מטעמו, ועל אף שלא הייתה כל מניעה מצדו לעשות כן בזמן אמת.

25. לעניין חשיבות הדיווח בזמן אמת בדבר הגידול בהכנסות עצמאיים, ראה: עב"ל (ארצי) 11243-05-10 אייל ביטון נ' המוסד לביטוח לאומי (ניתן ביום 30.12.12 לא פורסם) עמוד 9 לפסק הדין:

"מי שנוקט במדיניות של "שב ואל תעשה" לא יכול להלין על כך שמחילים עליו את הוראות תקנה 11 שבאה, בין השאר, למנוע מצב אליו נקלע המערער. לעניין זה יפים דבריה של חברתי, השופטת רונית רוזנפלד, בעניין קנואת ראיף: "הנה כי כן, לא רק שהמערער לא הודיע על השינוי שחל בהכנסתו, אלא שלשיטתו, אף אין לצפות ממנו, וממבוטחים בכלל, להודיע על שינוי שחל בהכנסותיהם לצורך עדכון המקדמות שהם משלמים. בנסיבות אלו אין לראותו כמי שעמד בתנאים כפי שקבעה הפסיקה, להקלה עם המבוטח שנפגע בתאונת עבודה, כך שתקנה 11 לא תחול עליו אם מסר הודעה אודות השינוי בהכנסתו" (ההדגשה במקור, ע.ר; עב"ל 100/07 קנואת ראיף – המוסד לביטוח לאומי, טרם פורסם (ניתן ביום 26.2.2008))."

ועוד בעמוד 10 לפסק הדין:

"הפסיקה הרבתה להדגיש חזור ושנה את התכלית הנוספת של תקנה 11, שהינה דיווח אמיתי על גובה ההכנסות ותשלום מקדמות התואם הכנסות אלה, בין כלל המבוטחים, ומניעת רמאויות בדיעבד. כך קבע הנשיא (בדימוס) אדלר בפסק דינו בעניין בן יששכר, בזו הלשון: "לדידי, אין לתת לתקנה 11 פירוש מצומצם אלא לפרשה לפי תכליתה, שהיא לעודד עצמאים להגיש דיווחים מדויקים ולמנוע "תיקון" הכנסה בעקבות תאונת עבודה". סגנית הנשיא (בדימוס) ברק חזרה על עקרון זה בעניין בשירי, בסעיף 6 לפסק דינה: "תכליתה של תקנה 11 היא לחייב את העובדים העצמאיים לשלם דמי ביטוח בזמן אמת על-פי הכנסתם האמיתית. בנסיבות המקרה, משמר בשירי לא עשה כן, היה מקום ליישום התקנה לאור תכליתה" (וראו שם גם את דברי חברי, השופט יגאל פליטמן בסעיף 5 לפסק דינו, אשר עמד על תכלית זו בפירוט). על הלכה זו חזר בית דין זה לאחרונה, בנסיבות הדומות למקרה שלפנינו (ראו סעיף 9 לפסק דינה של השופטת ורבנר, בעב"ל 23913-07-10 מוריס ג'וליאן – המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 23.2.11, והאזכורים שם). אשר על כן בנסיבות אלה, ולאור הפסיקה העקבית בנושא זה, צדק בית הדין האזורי, משדחה את תביעתו של המערער לשינוי חישוב בסיס ההכנסה, בין השאר, בשל התיקון המאוחר של השומה על ידי המערער."

ראה גם: עב"ל 20/99 יעקב סדיק - המוסד לביטוח לאומי (ניתן ביום 18.2.02, לא פורסם); עב"ל 50102-03-11 סעיד זועבי - המוסד לביטוח לאומי (ניתן ביום 21.03.12, לא פורסם); עב"ל 511/09 המוסד לביטוח לאומי – מרק אדלמן (ניתן ביום 09.06.11, טרם פורסם).

26. אף טענת התובע בדבר תם ליבו אינה יכולה לסייע לו נוכח לשונה של תקנה 11. ראה לעניין זה: עב"ל 50102-03-11 סעיד זועבי נ' המוסד לביטוח לאומי (ניתן ביום 21.3.12, טרם פורסם). בפסק דין זה, על אף שהוכח כי הכנסת המערער שם גדלה בפועל לפני קרות תאונת העבודה ולא היה מקרה של הגדלת ההכנסה במתכוון, לא נמצא מקום לסטות מתקנה 11, לאור תכליתה של תקנה 11 לעודד מבוטחים עצמאיים להגיש דיווחי אמת בזמן אודות הגידול בהכנסות.

27. התובע מוסיף וטוען, כי עסקינן בתאונה שאינה בגדר אירוע תאונתי מוגדר בזמן ובמקום אלא באירוע מיקרוטראומה, כאשר הקביעה של הוועדה הרפואית והמומחה מטעם בית הדין, שקבע שמדובר בתאונת עבודה אירעו מספר שנים לאחר התאונה וכי קביעת השומה הסופית הייתה שנים לפני שהוכרה התאונה, ומבלי שלתובע הייתה כל השפעה על הקביעה האמורה. לעניין זה מפנה התובע לעב"ל 561/07 מחמוד סאמר - המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 06.05.09 ומבקש להקיש מנסיבותיו על עניינו. גם טענה זו של התובע , דינה להדחות.

בעניין מחמוד סאמר הנ"ל נקבע מפורשות כי השומה הסופית הוגשה על ידי המערער במועד כפי שהוגשה מבלי שניתן היה למצוא "אבק של זיקה בינה לבין הפגיעה בשמיעה, שהוכרה כעבור זמן רב כפגיעה בעבודה" (ראה: הסיפא לסעיף 7 לפסק דין מחמור סאמר הנ"ל). נסיבות אלה אינן דומות למקרה דנן, עת ההסכם נחתם לכל המוקדם יום לאחר קרות התאונה, שהרי כאמור הוא אינו נושא תאריך והשומה הסופית על פי ההסכם והתביעה לדמי פגיעה הוגשו כשנתיים לאחר התאונה, בשנת 2010.

לטעמנו, במקרה הנדון יפים יותר הדברים שנקבעו בעניין אלמקיס הנ"ל, בעמוד 8 לפסק הדין:

"תקנה 11 קובעת מסגרת ברורה בנוגע לדרך שבה יש לקבוע את בסיס השכר לגמלה. דווקא העובדה שמועד הפגיעה אינו מועד מדויק, מאפשרת למבוטח "לשחק" עם מועדי הגשת השומה והתביעה. אפשרות זו מחייבת ביתר שאת היצמדות להוראת תקנה 11 והטלת נטל כבד על המבקש לסטות ממנה. המערער לא הרים נטל זה."

28. כמו בעניין אלמקיס, כך גם במקרה לפנינו, התובע לא הרים את הנטל הנדרש על מנת לסטות מהוראות תקנה 11. אשר על כן, ומכל הטעמים שפורטו לעיל, התביעה נדחית.

29. בנסיבות העניין, איננו עושים צו להוצאות.

30. כל אחד מן הצדדים רשאי לערער על פסק דין זה בפני בית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 יום מן המועד שפסק הדין יומצא לו.

ניתן היום, ו' חשון תשע"ו (19 אוקטובר 2015) בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

מר יוסי עבאדי
נציג עובדים

מירון שוורץ , שופט
אב"ד

מר יעקב בראל
נציג מעסיקים