הדפסה

זפרני ואח' נ' עיריית תל אביב יפו

לפני
כב' השופטת ד"ר מיכל אגמון-גונן

בעניין:
זפרני חיים
פרץ יצחק

ע"י ב"כ עו"ד דוד גואטה ועו"ד אילנית שרעבי

המבקשים

נ ג ד

עיריית תל-אביב-יפו

ע"י ב"כ לירון רותם

המשיבה

פסק דין
מונחת לפני בקשה לאישור הסדר פשרה בתובענה הייצוגית שבכותרת שעניינה חיוב מחסנים בארנונה, בהתאם לסעיפים 19-18 לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן: "חוק תובענות ייצוגיות"), לאחר שהסדר הפשרה פורסם ולא נתקבלו התנגדויות.

1. רקע עובדתי
המבקשים הגישו תובענה מינהלית כנגד המשיבה ובגדרה בקשה לאישור התובענה כייצוגית. עניינה של התובענה בתיקון לצו הארנונה משנת 2001, שבגדרו נקבע כי שטחי מחסנים בין המ"ר ה-41 ועד למ"ר ה-100 יחויבו בתעריף השיורי לפי סעיף 3.3 לצו הארנונה, היינו לפי "בניינים שאינם משמשים למגורים", כפי שחויבו עד לאותה עת 40 המ"ר הראשונים של המחסן. זאת, תחת תעריף מופחת שהיה קיים עד לאותה עת, ביחס לשטח המחסן בין המ"ר ה-41 ועד למ"ר ה-100. על פי הנטען בבקשת האישור, התעריף החדש גבוה מהתעריף המרבי המותר לגבייה עבור "נכסים אחרים" על פי תקנות ההסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות מקומיות בשנת 2000), תש"ס – 2000 (להלן: "תקנות ההסדרים"). לפיכך, גם אם יוכח כי התיקון האמור קיבל את אישור השרים כנדרש, הרי שהוא בלתי חוקי, שכן על פי סעיף 9(א) לתקנות ההסדרים, לא ניתן לאשר תעריף הגבוה מהתעריף המרבי הקבוע בתקנות. הקבוצה שבשמה הוגשה התובענה כללה את כל הנישומים אשר חויבו בארנונה בגין אחזקתם במחסנים בשטח העולה על 40 מ"ר בתחום שיפוטה של המשיבה בשנתיים שקדמו למועד הגשת התובענה. הסעד שהתבקש הוא השבת הסכומים שנגבו ביתר בשנתיים שקדמו להגשת התובענה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית וכן השבת הסכומים שיגבו שלא כדין מיום הגשת התובענה ועד ליום שבו תחדל המשיבה מהגבייה.

המשיבה הגישה תגובה לבקשת אישור ובגדרה העלתה טענות מקדמיות, בהן טענה לחוסר סמכות עניינית וכן טענה לשיהוי. לגופם של דברים טענה המשיבה, כי קביעת התעריף החדש נעשתה בהתאם לתעריף המרבי לקטגוריה "משרדים, שירותים ומסחר" בתקנות ההסדרים, שהיא הקטגוריה החלה על מחסנים, ולא הקטגוריה "נכסים אחרים", כנטען על ידי המבקשים בבקשתם. נטען, כי כאשר ניתן לשייך שימוש בנכס כלשהו לסיווג ספציפי על פי הצו, יש להעדיפו על פני שיוך לקבוצת הסיווגים הכללית של "נכסים אחרים". על כן, כדין שייכה המשיבה את הגדרת "מחסנים" לקבוצת הסיווגים "משרדים, שירותים ומסחר" וגזרה מקבוצה זו את מגבלת התעריפים המרביים החלים עליה במסגרת סיווג זה.

ביום 2.1.12 התקיים דיון מקדמי בבקשת האישור, שבגדרו הצעתי מתווה לסיום המחלוקת. הצדדים השמיעו את טענותיהם לפני ובסופו של הדיון נקבע התיק להגשת סיכומים.

לאחר הדיון המקדמי, הודיעו הצדדים כי הם החלו בהידברות ביניהם לצורך גיבוש הסדר פשרה וביום 31.5.12 הוגש הסדר הפשרה לאישורי.

2. תוכן ההסדר
בהסדר הפשרה צמצמו המבקשים את טענותיהם למחסנים המשרתים בתי מלאכה ומפעלי תעשייה בלבד, תוך ויתור על טענותיהם ככל שהן מתייחסות למחסנים שאינם נכללים בקבוצה זו. זאת, בשל האפשרות לאבחן ולהחריג קבוצת נכסים זו בהתאם להיסטוריה החקיקתית של הסיווג. משכך, הסדר הפשרה כולל את כל המחזיקים בנכסים המסווגים על ידי המשיבה כ"מחסנים" ומשרתים בתי מלאכה ומפעלי תעשייה והעילה שלגביה יקבע מעשה בית דין כוללת טענה לאי חוקיות וחריגה מחוקי ההקפאה ביחס לנכסים המסווגים כמחסנים ומשרתים בתי מלאכה ותעשייה בלבד.

הסדר הפשרה צופה פני עתיד ולפיו בצו הארנונה לשנת 2013, אשר יוגש על ידי המשיבה לאישור מועצת העיר, תבקש המשיבה לשנות את סעיף 3.3.1 לצו הארנונה, באופן שירחיב את הגדרת בתי מלאכה ומפעלי תעשיה גם למחסנים המשרתים אותם. לאחר שתקבל המשיבה את אישור מועצת העיר לתיקון האמור, תגיש המשיבה לשרי הפנים והאוצר בקשה לאישור חריג של השינוי האמור בצו הארנונה לשנת 2013. כנגד התחייבות המשיבה כאמור, מתחייבים המבקשים לוותר על כל סעד או תביעה או תובענה כנגד המשיבה בגין העילה נשוא התובענה.

על פי ההסדר, המשיבה תביא לידיעת קבוצת הנישומים לגביה חל ההסדר את תוכן ההסדר. כמו כן, אם וכאשר יאשרו מועצת העיר ושרי הפנים והאוצר את התיקון המבוקש בצו הארנונה, תבקש המשיבה מנישומים המחזיקים במחסנים המשרתים בתי מלאכה ותעשיה להעביר לידיעתה נתונים אלו, על מנת שסיווג הנכס יתוקן בהתאם לתנאי הסדר הפשרה.

במסגרת הסדר הפשרה, המליצו הצדדים לבית המשפט, כי כל אחד מהמבקשים יקבל גמול בסך 30,000 ₪ וב"כ המבקשים יקבלו שכר טרחה בסך 120,000 ₪ בתוספת מע"מ.

3. ההליכים בעניין ההסדר
כאמור, ביום 31.5.12 הגישו הצדדים בקשה לאישור הסדר הפשרה, שעל תוכנו עמדתי לעיל.

בהחלטתי מיום 11.9.12 עמדתי על כך, שבנסיבות העניין אין מקום למנות בודק לצורך בדיקת הסדר הפשרה, שכן הסדר הפשרה איננו כולל השבה או העברה כספית לחברי הקבוצה. ציינתי, כי המדובר בהסדר הצופה פני עתיד, שבגדרו הוסכם כי מחסנים המשרתים בתי מלאכה ומפעלי תעשייה יחויבו לפי התעריף החל על בתי מלאכה ומפעלי תעשייה וכי השאלה העיקרית לעניין בחינת סבירותו של ההסדר היא שאלת הסיכויים והסיכונים בניהול ההליך עד תומו, במתכונתו המקורית, זאת בעיקר לנוכח השאלה המשפטית הכיצד היה על המשיבה לסווג "מחסנים" לצורך קביעת התעריף המרבי המותר, ועל כן אין יתרון להערכת בודק על פני הערכת בית המשפט.

לאור זאת, הורתי לצדדים להגיש לאישורי הודעה בדבר הבקשה לאישור הסדר פשרה לצורך פרסומה בעיתונות, אשר תכלול בין היתר תיאור תמציתי של הסדר הפשרה בהתאם לסעיף 25(א)(3 ) לחוק תובענות ייצוגיות , הזמנת התובעים המיוצגים להודיע בתוך 45 יום מיום הפרסום אם ברצונם להיכלל בקבוצת התובעים והודעה על זכותם שלא להיכלל בקבוצה. קבעתי, כי לאחר שנוסח ההודעה יאושר על ידי, תפורסם ההודעה בשני עיתונים יומיים בעלי תפוצה ארצית, במקומונים של העיר תל-אביב ובאתר האינטרנט של המשיבה וזאת גם בשפה הערבית. עוד הורתי לצדדים, להעביר העתק ההודעה על הסדר הפשרה והבקשה לאישורו וכן העתק מהתובענה ליועץ המשפטי לממשלה.

לאחר שאישרתי ביום 2.1.13 את נוסח הודעה בדבר הבקשה לאישור הסדר פשרה, פורסמה ההודעה בעיתונים "הארץ", "פוסט ישראל", "כל אל עראב", "המקומון תל אביב" "זמן תל אביב" ובאתר האינטרנט של המשיבה.

לאחר הפרסומים הנ"ל, לא הוגשו התנגדויות להסדר הפשרה מטעם מי מחברי הקבוצה או כל גורם אחר ואיש לא הודיע על רצונו לצאת מן הקבוצה. היועץ המשפטי לממשלה הודיע , כי אין הוא מתנגד לאישור הסדר הפשרה, והוא מותיר את העני ין לשיקול דעת בית המשפט.

4. אישור הסדר הפשרה
בהמשך להחלטתי מיום 11.9.12, החלטתי לאשר את הסדר הפשרה, אשר עונה לדעתי על דרישות סעיף 19 (א) בחוק תובענות ייצוגיות שזו לשונו:
"בית המשפט לא יאשר הסדר פשרה אלא אם כן מצא, כי ההסדר ראוי, הוגן וסביר בהתחשב בענינם של חברי הקבוצה, ואם הבקשה לאישור הסדר הפשרה הוגשה לפני שאושרה התובענה הייצוגית – גם כי קיימות, לכאורה, שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה וכי סיום ההליך בהסדר פשרה הוא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות הענין".

בעניין שלפניי נראה לי כי הסדר הפשרה עונה על מטרות חוק תובענות ייצוגיות וכי בנסיבות העניין ההסדר הוא אכן סביר והוגן.

כפי שציינתי בהחלטתי מיום 11.9.12, השאלה העיקרית לעניין בחינתו של הסדר הפשרה נשוא ענייננו היא שאלת הסיכויים והסיכונים בניהול ההליך עד תומו, במתכונתו המקורית, זאת בעיקר לנוכח השאלה המשפטית הכיצד היה על המשיבה לסווג "מחסנים" לצורך קביעת התעריף המרבי המותר; האם כ"נכס אחר" כנטען על ידי המבקשים, או כ"משרדים, שירותים ומסחר", כנטען על ידי המשיבה. כפי שכבר ציינתי, הסיווג שבו נקטה המשיבה מתיישב, על פניו, עם ההלכה שלפיה מקום שבו ניתן לשייך שימוש בנכס לסיווג ספציפי על פי הצו, יש להעדיפו על פני סיווג שיורי. יש לזכור גם, כי התערבות בית המשפט בשאלת הסיווג הינה מצומצמת. כאמור, במסגרת הסדר הפשרה, צמצמו המבקשים את טענותיהם למחסנים המשרתים בתי מלאכה ומפעלי תעשייה בלבד, תוך ויתור על טענותיהם ככל שהן מתייחסות למחסנים שאינם נכללים בקבוצה זו, ונקבע כי מחסנים המשרתים בתי מלאכה ומפעלי תעשייה יחויבו לפי התעריף החל על בתי מלאכה ומפעלי תעשייה. אני סבורה כי יש בהסדר הפשרה יחס ראוי בין סיכויי הבקשה להתקבל לבין הסיכונים הכרוכים בניהול ההליך ומכאן שמדובר בהסדר ראוי וסביר, המשרת את עניינם של חברי הקבוצה.

5. הגמול למבקשים ושכר הטרחה לבא כוחם
במסגרת הסדר הפשרה, המליצו הצדדים לבית המשפט, כי כל אחד מהמבקשים יקבל גמול בסך 30,000 ₪ וב"כ המבקשים יקבלו שכר טרחה בסך 120,000 ₪ בתוספת מע"מ.

השיקולים השונים לפסיקת גמול ושכר טרחה בהליך ייצוגי שהסתיים בפשרה הוצגו בהרחבה בע"א 2046/10 עזבון המנוח משה שמש נ' דן רייכרט ומנשה כהן (ניתן ביום 23.5.12 , להלן: הלכת רייכרט) וניתן לחלקם לשלושה סוגים עיקריים; הסוג הראשון הם שיקולי תשומה – שיקולים הנוגעים לעלויות ולסיכון שנטל על עצמו התובע המייצג ועורך הדין, כגון טרחה, סיכון, הוצאות ומורכבות ההליך. במסגרת זו מבקש בית המשפט ליצור תמריץ חיובי להגשת תביעות ייצוגיות ראויות. הסוג השני הם שיקולי תפוקה לקבוצה המיוצגת – דהיינו, שיקולים הנוגעים לתועלת שהביאה התובענה הייצוגית לקבוצה המיוצגת, תוך ניסיון להעניק לתובע תמריצים אשר יותירו בידי חברי הקבוצה המיוצגת רווח גבוה ככל האפשר. במסגרת שיקולים אלה יכללו תועלת לחברי הקבוצה המיוצגת ואופן ניהול ההליך. הסוג השלישי הם שיקולים הנוגעים לתועלת הציבורית מהתובענה הייצוגית, ולרצון לכוון את המשאבים באופן שיושקעו בתובענות ייצוגיות שתועלתן הציבורית גדולה ביותר. במסגרת זו יבחנו החשיבות הציבורית של קידום אכיפת הדין והרתעה מפני הפרתו והפער בין הסעד הנתבע לסעד שנפסק (ראו גם רע"א 2362/08 תדיראן מוצרי צריכה בע"מ נ' שאול, פיסקה 7 (ניתן ביום 14.12.11); ע"א 10085/08 תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' ראבי (ניתן ביום 4.12.11); ע"א 7615/11 גלבוע נ' החברה המרכזית לייצור משקאות קלים בע"מ, פסקאות 3 ו-8 (16.12.2012) ואלון קלמנט, "פשרה והסתלקות בתובענה הייצוגית", משפטים מ"א 5, 84 (תשע"א)).

בעע"ם 6687/11 מדינת ישראל נ' ז'וז'ו אבוטבול (מיום 25.12.12) דן בית המשפט העליון בשיקולים לפסיקת גמול ושכר טרחה בתביעה נגד רשות שהודיעה על חדילת הגבייה. גם כאן עמד בית המשפט העליון על שלושת השיקולים: שיקולי תשומה; שיקולי תפוקה ושיקולי ההכוונה הציבורית. ב ית המשפט עומד בהרחבה על ההבדל בין פסיקת הוצאות כנגד גוף פרטי, כפי שנקבע בהלכת רייכרט , לבין פסיקת הוצאות כנגד רשות ציבורית, כפי שהיה באותו עניין. בית המשפט מדגיש (פיסקה 20 לפסק הדין) כי "חוק תובענות ייצוגיות שזור לכל אורכו הוראות המבחינות בין המדינה ורשויות ציבוריות אחרות לבין נתבעים אחרים" ומוסיף (פיסקה 22 לפסק הדין): "חוק תובענות ייצוגיות יוצר מסגרת מורכבת של הסדרים, אשר נועדו לאזן בין עניינם של התובע המייצג והקבוצה המיוצגת, לבין האינטרס הציבורי הכללי, והחשש מהטלת עלות משמעותית על הרשות, אשר תפגע בציבור הנזקקים לשירותיה".

בית המשפט מדגיש כי כאשר מדובר בהודעת חדילה של הרשות משתנה האיזון בין השיקולים, ולכן במקרה כזה אין להחיל את הלכת רייכרט כלשונה. כן הדגיש כי יש לעמוד על התרומה בהסדרת ההתנהלות העתידית של הרשות.

בית המשפט הוסיף וקבע כי יש לזכור כי כאשר מוגשת תובענה ייצוגית כנגד רשות, הגמול לתובע המייצג ושכר הטרחה לבאי כוחו משולמים מהקופה הציבורית ויש לנקוט בהם במשנה זהירות. עם זאת, הדגיש כי שיקולי השמירה על הקופה הציבורית כבר קיבלו ביטוי מסוים בהגנה המיוחדת בעצם האפשרות להודיע על חדילה (על שיקול השמירה על הקופה הציבורית כשיקול לפסיקת גמול ושכר טרחה בתובענות כנגד הרשות ראו לאחרונה עע"ם 165/11 עיריית רעננה נ' עו"ד לילך אקרמן מיום 20.2.13 שם הפחית בית המשפט העליון בסכום שנפסק משיקולי שמירה על הקופה הציבורית).
יישום שיקולים אלו לענייננו מוביל אותי למסקנה, כי שיעור הגמול ושכר הטרחה שעליו הסכימו הצדדים הינו סביר וניתן לאשרו. התובעים השקיעו בהכנת התובענה ובבחינת הסוגיה, ואף צמצמו את היקפה לאחר תגובת העירייה. התרומה לקבוצה צופה פני עתיד ומקטינה את החיוב בארנונה לבעלי הנכסים הנכללים בקבוצה. אמנם אין מדובר בהודעת חדילה, אך מדובר בהסדר דומה בו הרשות מגיעה להסדר הצופה פני עתיד. הסכום שנקבע עולה בקנה אחד עם הסכומים שנפסקו בעניין אבוטבול ובעניין עיריית רעננה לעיל.
בנוסף, הסכם הפשרה, לרבות ההצעה לגמול ושכר טרחה, הועברו לעיון היועץ המשפטי לממשלה שהשאיר את אישורו לשיקול דעת בית המשפט. היינו, היועץ לא היה סבור כי בסכומים שהוצעו יש משום פגיעה ביתר בקופה הציבורית.

6. סוף דבר
לאור האמור, אני מאשרת את הסדר הפשרה, ונותנת לו תוקף של פסק דין.

אני מורה על פרסום הודעה לפי סעיף 25(4) לחוק תובענות ייצוגיות לפי נוסח שיובא לאישורי בתוך 14 יום. הפרסום יהיה בעיתונים בהם פורסם האישור הראשוני, ויכלול את הפרטים הנדרשים לפי סעיף 25(א)(ד) לחוק, תוך ציון עילות התביעה, השאלות המהותיות של עובדה ומשפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה, הסעד שניתן ושיקולי בית המשפט בענין אישור ההסדר. כמו כן, יצוין כי לא הוגשו התנגדויות, תגובות או הודעות הימנעות, וכי לא היתה התנגדות של היועץ המשפטי לממשלה להסדר.

אני פוסקת את שכר טרחת בא כוח המבקשים ואת הגמול למבקשים כמבוקש בבקשה לאישור הסדר הפשרה 30,000 ₪ לכל אחד מהתובעים ושכר טרחה בשיעור 120,000 ₪.

העירייה תגיש עד ליום 1.1.14 הודעה ובה תפרט האם תוקן צו הארנונה.

המזכירות תעביר פסק דין זה למנהל בתי המשפט לצורך רישומו בפנקס התובענות הייצוגיות.

ניתן היום, ח' תמוז תשע"ג, 16 יוני 2013, בהעדר הצדדים.

ד"ר מיכל אגמון-גונן, שופטת