הדפסה

זמלר נ' מראות אימג' בע"מ ואח'

בפני
כב' הרשמת הבכירה איריס ארבל - אסל

תובע/משיב

שחר זמלר

נגד

נתבעים/מבקשים

1.מראות אימג' בע"מ
2.RCS PR - רימון כהן שינקמן
3. עו"ד איתמר חושן

החלטה

פתח דבר

1. בפניי בקשה לסילוק התובענה לתביעת פיצויים בגין לשון הרע על הסף בהעדר עילה.

2. המשיב/התובע הינו עו"ד שחר זמלר, אשר בבעלותו משרד לעריכת דין והינו עוסק במקצוע; הנתבעת 1 הינה " מראות אימג'", חברה פרטית אשר מאוגדת כדין בישראל ומשווקת באופן בלעדי בישראל את מאגר הצילומים, הציורים, האיורים, הסרטים והמוסיקה של החברה הבין-לאומית Getty images Inc; הנתבעת 2 הינה " RCS PR – רימון כהן שינקמן" (יוער כי נתבעת זו מציינת כי נקראה כפי שנקראה בכתב התביעה, אך בפועל שמה הנכון הוא " רוני רימון – בני כהן יועצי תקשורת בע"מ"), חברה העוסקת ביחסי ציבור, תקשורת פוליטית ויעוץ אסטרטגי שיווקי, והיא מעניקה שירות יחסי ציבור לנתבעת 1; הנתבע 3 הינו עו"ד איתמר חושן, המועסק כיועץ תקשורת במחלקת המשפטית של הנתבעת 2. לשם הנוחות, ייקראו כולם המבקשים.

3. עניינה של התביעה הוא דרישה מהמבקשים, ביחד ולחוד, לשלם למשיב סכום של 200,000 ₪ בגין פיצוי על פרסום לשון הרע, וזאת ללא צורך בהוכחת נזק כלשהו מטעם המשיב. כמו כן, המשיב דורש מבית המשפט להורות למבקשים לפרסם התנצלות בגין הפרסום האמור.

4. המחלוקת בין הצדדים נעה על ציר השאלה האם דברים שפרסמו המבקשים באמצעי התקשורת בהתייחס למשיב, עולים לכדי לשון רע, כמשמעו בחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן: "החוק"), או שמא חוסים הם תחת ההגנות המנויות בחוק.

היום התקיים דיון בפניי ונשמעו טיעוני הצדדים וכן שבתי ועיינתי בכל טיעוני הצדדים בכתב ובכל המסמכים שצורפו ולהלן ההחלטה.

רקע כללי

עיקרי טענות המשיב

5. המשיב טוען כי ביום 6.2.2013 נשלחה ו/או הופצה הודעה לכלי התקשורת המכתימה והמשמיצה את שמו על ידי המבקש 3, אשר כאמור מועסק כיועץ תקשורת אצל המבקשת 2,
ואשר שירותיהם נשכרו על ידי המבקשת 1 לשם פרסום הודעה זו לעיתונות.

6. יצוין כי ההודעה האמורה התייחסה לפסיקת בית המשפט המחוזי בת"א בדבר סילוק על הסף של בקשה לאישור תובענה ייצוגית נגד המבקשת 1 בהיקף של 47 מיליון ₪, אשר המשיב בענייננו היה זה שייצג את התובע באותה תביעה ( ראו: ת"צ 23022-06-12 כהן נ' מראות אימג' בע"מ, ניתן ביום 4.2.2013). וכה נכתב בכותרת המשנה של ההודעה לתקשורת:

מראות אימג': "עו"ד שחר זמלר, אשר ייצג את המבקש, ניסה להסתיר מבית המשפט את העובדה כי משרדו נתפס בהפרת זכויות יוצרים"

7. לטענת המשיב, המבקשים פעלו בחוסר תום לב ובמטרה ברורה להסב לו נזקים אישיים, שכן אין לדבריו כל קשר בין אזכור שמו בפרסום לבין מטרת הפרסום. המשיב טוען כי ההודעה על סילוק התובענה הייצוגית אינה חייבה את המבקשים להזכיר את שמו, וזאת בהיותו עו"ד המייצג בהליכים משפטים גרידא. המשיב מדגיש כי השימוש במילים "ניסה להסתיר מבית המשפט את העובדה כי משרדו נתפס בהפרת זכויות יוצרים", השפיל אותו בעיני הבריות ונועד לפגוע בו ובמשלח ידו, כמתפרש בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע.

8. המשיב מבהיר כי אין בפרסום ההודעה ובתוכנה שמץ מן האמת, שכן במסגרת פעילותו כעו"ד במשרד אשר בבעלותו מעולם לא נמצא כי הפר זכויות יוצרים בשימוש של תמונה ללא רשות ממאגר הצילומים והתמונות של המבקשת 1, אלא עסק בייצוג בלבד של " זמלר טכנולוגיות", שהיא יבואנית של מוצרי ביגוד מיוחדים, ואשר נמצאת בבעלות יניב זמלר.

9. טוען המשיב כי אין המבקשים יכולים ליהנות כלל מהגנות המנויות בחוק ( כעולה בסעיפים 15,14,13), שכן הדברים שהפיצו לתקשורת אינם נכללים ברשימת הפרסומים המותרים, אין בהם אמת בפרסום וכן לא נבעו מתום לב. נוסף על כך, המשיב טוען כי פרסומי הדיבה הפוגעניים של המבקשים בהתייחס אליו מהווים עוולה של שקר מפגיע כמתפרש בסעיף 58 לפקודת הנזיקין [ נוסח חדש], תשכ"ח-1968 (להלן: "הפקנ"ז"). לגרסתו, פרסום דבריה השקריים והפוגעניים של המבקשת 2 נשלחו בדיוור ישיר על ידי המבקש 3 לכלי תקשורת שונים ואף הוטמעו באתר האינטרנט של המבקשת 1 תחת קטגוריית " זכויות יוצרים".

10. לאור כל האמור, מבקש המשיב מבית המשפט לחייב את המבקשים, ביחד ולחוד, לשלם לו פיצוי של 200,000 ₪ בגין פרסום לשון הרע, וזאת ללא הוכחת נזק כעולה מסעיף 7 א(ב) ו-7א(ג) לחוק. כמו כן, דורש המשיב לחייב את המבקשים בהתנצלות בגין הפרסום נשוא התביעה.

עיקרי טענות המבקשים

11. המבקשים טוענים כי הפרסום שנעשה על ידם חוסה באופן מובהק תחת ההגנות המנויות בחוק, ובין היתר עולה בגדר " פרסום מותר" כמשמעו בסעיף 13 לחוק. כתימוכין, המבקשים צירפו דוגמאות מן הפסיקה אשר יש בהן כדי ללמוד לכאורה על מדיניות בית המשפט בעניין סילוק על הסף של תובענות כגון דא. בהתאם להלכה הפסוקה, מציינים המבקשים, כאשר הפרסום שנטען לגביו כי הוא מהווה לשון הרע הינו " פרסום מותר", הרי שיש לסלק את התובענה על הסף, וזאת בטרם נידונה לגופה.

12. לטענת המבקשים, כל הציטוטים שהובאו על ידי המשיב מהפרסום שהוטמע באתר האינטרנט של המבקשת 1, וכן כלל הציטוטים שנלקחו מההודעה שהועברה לכלי התקשורת, ואשר לגביהם טוען המשיב כי הם מהווים לשון הרע – כולם כאחד נלקחו מתוך כתב התשובה שהגישה המבקשת 1 במסגרת הליך הבקשה לסילוק על הסף של התובענה הייצוגית.
אשר על כן, טוענים המבקשים, אותם פרסומים אינם יכולים לשמש עילה לתביעה, בין היתר, מכוח הוראות סעיפים 12(5) ו-13(7) לחוק איסור לשון הרע, סעיפים הקובעים כי פרסום של הנטען בכתבי בי-דין הינו " פרסום מותר". מעבר לכך, טוענים המבקשים, הפרסום האמור חוסה תחת ההגנות המנויות בסעיפים 14, 15(5)( א) ו-15(11) לחוק.

13. למעלה מזה, טוענים המבקשים כי בהליך של התביעה הייצוגית המשיב לא כפר בדברים שיוחסו לו במסגרת כתב התשובה. לטענתם, גם בדיון שהתקיים בבית המשפט המחוזי ביום 4.2.2013 המשיב לא טען – אף לא באופן עקיף – כי הדברים שנכתבו בכתב התשובה אינם מדויקים ו/או אינם נכונים, זאת על אף שניתנה לו האפשרות לפרוש את שלל טענותיו.

14. לאור כל האמור, מבקשים המבקשים לסלק את התובענה על הסף ולחייב את המשיב בהוצאות משפט.

דיון ומסקנות

15. התובענה אשר הוגשה על ידי המשיב מושתתת על סעיף 1 לחוק לשון הרע, הקובע כהאי לישנא:

"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –
(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים שלו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו";

16. בפסיקה נקבע כי המבחן שבאמצעותו ייקבע אם דברים מסוימים שפרסם פלוני עלולים אכן להוות לשון הרע כלפי פלמוני אינו מבחן סובייקטיבי, כי אם אובייקטיבי במהותו. רוצה לומר: לא קובע מה חושב הנתבע המרגיש עצמו נפגע, אלא הקובע הוא כיצד עלולה החברה לקבל את הדבר שבאותו פרסום ( ראו: ע"א 466/83 שאהה נ' דרדריאן, פ"ד לט(4) 734, 740).

17. סעיף 13 לחוק, עליו נשענים בעיקר המבקשים, מונה 11 סעיפי משנה, אשר בהתקיים אחד מהם לא תקום עילה למשפט פלילי או אזרחי. בת"א ( י-ם) 9871/02 גרבץ נ' אלישיב (פורסם בנבו, 2004) עמד כב' השופט נעם סולברג על משמעות סעיף החוק האמור ועל סעיפי המשנה הנלווים אליו:

"משנקט המחוקק לשון זו, דומני, מצוּוים אנו במידת האפשר לבחון עוד בתחילת המשפט, לפני שמיעת הוכחות, אם מתקיימת הגנה מן ההגנות שבסעיף 13. חקיקתו של סעיף 13 נועדה למנוע את בואם של העניינים המנויים בו בשערי בית המשפט. בסעיף זה ביכר החוק שיקולים כלכליים, ועניינו של הציבור גובר בהם, על עניינם של בעלי הדין הספציפיים. עצם ניהול משפט בנושאים שהחוק קובע כי לא ישמשו עילה למשפט, פוגע באותם אינטרסים כלליים-ציבוריים".

18. יאים לעניין זה אף דברים שנאמרו בע"א 2685/00 יצחק נ' מוזס (פורסם בנבו, 2003) מפי
כב' נשיאת בית המשפט המחוזי בת"א דבורה ברלינר:

"סעיף 13 כולו עוסק בפרסומים מותרים, כאמור בכותרת הסעיף. הגם שהשתמשתי קודם בביטוי הגנה, יש לשים לב לכך כי על פי כותרת הסעיף מדובר ב'פרסומים מותרים'. דהיינו, לכאורה לפי נוסח הסעיף וכותרתו, פרסומם אינו מהווה עבירה. זאת בניגוד לסעיפים 14 ו-15, למשל, שבהם משתמש המחוקק במילה הגנה – דהיינו נעברה עבירה אלא שבמקרים המפורטים עומדים לעבריין הגנה".

19. ראו גם דבריו של המלומד א.שנהר בספרו "דיני לשון הרע" (1997), בעמ' 191:

"אדם המפרסם לשון הרע בנסיבות סעיף 13 יהנה בנסיבות סעיף 13 מהגנה גם אם הפרסום יהיה כוזב וגם אם פעל בזדון. מסיבה זו זכו ההיתרים שבסעיף 13 להיקרא " הגנות מוחלטות". החלת ההיתרים שבסעיף 13 גם על פרסומים שקריים וזדוניים עלולה לגרום עוול לנפגע מהפרסום. לפיכך, נקבע כי יש לפרש את סעיף 13 באופן דווקני, כי אין מקום להרחיב את תחולתו מעבר למתבקש מלשונו, וכי אין להחיל את ההגנה על פרסומים של גופים שאינם נקובים בחוק במפורש".

20. אביא אף מהדברים שנאמרו בדנ"א 6077/02 חטר-ישי נ' ארבל ( פורסם בנבו, 2003) מפי
כב' השופט אליהו מצא:

"ההלכה שנפסקה בענייננו הולמת את הקונספציה הבאה לידי ביטוי בפסקי הדין הללו, לפיה ההגנות שנקבעו בסעיף 13 לחוק הינן מוחלטות...בטענה שהפרסום כוזב או שנעשה בזדון אין כדי לפגוע בחסינות זו, מאחר ועצם בחינתה תחייב עריכתו של דיון לגופם של דברים, שהוא כשלעצמו נושא השפעה מרתיעה על בעל התפקיד".

ומן הכלל אל הפרט -

21. טוענים המבקשים כי התביעה של המשיב מבוססת כולה על דברים שהועלו ונכתבו על ידי המבקשת 1 בכתב התשובה, אשר הוגש בהליך של התביעה הייצוגית דלעיל, ואשר בה המשיב היה ב"כ התובע נגד המבקשת 1. מפאת חשיבותם הרבה לדיוננו, אביא את הדברים ככתבם וכלשונם, כפי שהופיעו בסעיף 3 לכתב התשובה ( העתק של העמוד הרלוונטי של כתב התשובה צורף לבקשה כנספחים א-ד''):

"ישאל השואל, האם המבקש ובא כוחו מגנים בלהט על הזכות להעתיק, כי גם בא כוח המבקש נתפס על ידי המשיבה בהעתקה יצירה מוגנת? ואכן, עו"ד זמלר, בכבודו ובעצמו, שותף בשותפות זמלר טכנולוגיות (שותפות בלתי רשומה שהשותפים בה הינם עו"ד שחר זמלר ואחיו יניב זמלר), אשר השתמשה, ללא רשות בצילום ממאגר גטי, וקיבלה מכתב התראה מהמשיבה, נאלצה, בבושת פנים להוריד את היצירה המוגנת מהאתר שלה!!! לטענת המשיבה, העובדה שב"כ התובע הייצוגי מסתיר מבית המשפט את העובדה שהוא עצמו נתפס בהעתקה יצירה מוגנת על ידי אותה חברה שנגדה הוא מבקש להגיש תובענה ייצוגית, תוך התעטפות בגלימת האביר על הסוס הלבן המגן על זכויות הציבור מפני המשיבה, היא כשלעצמה מצדיקה את סילוקה של התובענה על הסף בשל חוסר תום לב, אי ניקיון כפיים ומאחר ואין ספק כי בא כוח התובע הייצוגי אינו ראוי ואינו מתאים לייצג בתובענה ייצוגית זו".

22. לטענת המבקשים, הדברים האמורים, אשר פורסמו על ידם בהודעה שהופצה לכלי התקשורת, ובגינם נטען כי מהווים לשון הרע, נהנים באופן מוחלט ממטריית ההגנה המוענקת להם מכוח סעיף 13(5) ו-13(7) לחוק, וזהו לשונו:

לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי –
...
(5) פרסום ע"י שופט, חבר של בית דין דתי, בורר, או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית על פי דין, שנעשה תוך כדי דין בפניהם או בהחלטתם, או פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור;
...
(7) דין וחשבון נכון והוגן על מה שנאמר או אירע כאמור בפסקאות (5) או (6) בישיבה פומבית, ובלבד שהפרסום לא נאסר לפי סעיף 21;

23. טוען המשיב כי לא דק פורתא בדברי המבקשים כי הפרסום נשוא התובענה מבוסס כולו על הנאמר בסעיף 3 לכתב התשובה בהליך של התביעה הייצוגית, שכן ישנה סטייה משמעותית בין הנכתב בכתב הטענות לבין תוכן הפרסום שהופץ בכלי התקשורת. המשיב מבקש להעמיד דברים על דיוקם בהיותו של סעיף 3 לכתב התשובה מתייחס לשותפות בשם " זמלר טכנולוגיות", ולא לבא כוחו של התובע הייצוגי – הוא המשיב בענייננו.

24. אליבא דהמשיב, המבקשים סילפו את הנכתב בכתב התשובה, היינו: הפכו את הכתוב מלשון נקבה ללשון זכר, באופן שמכוון נגד המשיב ומשרד עורכי הדין שבבעלותו, כל זאת לצורך התאמת נוסח ההודעה לעיתונות המשרתת את צרכיהם ופוגעת פגיעה ישירה ומכוונת במשיב.
על מנת להמחיש את האמור, המשיב מביא את הציטוט הרלוונטי מתוך כתב התשובה בשים לב להבדלים שעליהם הוא עומד ומדגיש תחת קו תחתון:

"עו"ד זמלר, בכבודו ובעצמו, שותף בשותפות זמלר טכנולוגיות ( שותפות בלתי רשומה שהשותפים בה הינם עו"ד שחר זמלר, ואחיו יניב זמלר) אשר השתמשה ללא רשות בצילום ממאגר גטי, וקיבלה מכתב התראה מהמשיבה, נאלצה בבושת פנים להוריד את היצירה המוגנת מהאתר שלה".

25. אין בידי אלא לדחות טענה זו של המשיב על הסף. כל בר בי רב מבין על נקלה כי בדברים שנאמרו בכתב התשובה, הגם שיש בהם לשבש באופן מצער את השפה העברית בעצם יצירת שעטנז בין זכר לנקבה, כוונו במובהק נגד המשיב ובוודאי שאינם מהווים סטייה, באופן כזה שעושה הבחנה חדה בין הנאמר בכתב התשובה לבין התוכן שהכיל את הפרסום בכלי התקשורת.
שכן, בהמשך לציטוט החלקי שבחר המשיב להביא מתוך כתב התשובה האמור, נכתב במפורש
על ידי המבקשת 1:
"...העובדה שב"כ התובע הייצוגי מסתיר מבית המשפט את העובדה שהוא עצמו נתפס בהעתקה יצירה מוגנת על ידי אותה חברה שנגדה הוא מבקש להגיש תובענה ייצוגית, תוך התעטפות בגלימת האביר על הסוס הלבן המגן על זכויות הציבור מפני המשיבה, היא כשלעצמה מצדיקה את סילוקה של התובענה על הסף בשל חוסר תום לב, אי ניקיון כפיים ומאחר ואין ספק כי בא כוח התובע הייצוגי אינו ראוי ואינו מתאים לייצג בתובענה ייצוגית זו".

26. אם כך, אין ולא יכול להיות חולק כי המבקשת 1 כיוונה את דבריה אל ב"כ התובע, הוא המשיב בענייננו. צודקים המבקשים בהעלותם את הטענה כי אילו רצה המשיב להשיג ו/או למחות על הדברים שנכתבו בכתב התשובה האמור, ניתן לו כר נרחב לעשות זאת במסגרת ההליכים של התביעה הייצוגית. ברם, גם המשיב עצמו אינו טוען כי השיג ו/או מחה על הדברים האמורים, ותחת זאת בחר לשגר בכתב התביעה אמירה כי במסגרת פעילותו כעו"ד במשרד אשר בבעלותו מעולם לא נמצא כי הפר זכויות יוצרים בשימוש של תמונה ללא רשות ממאגר הצילומים והתמונות של המבקשת 1.
27. מבלי שאקל ראש בתוכן הפרסום ובמילים שפגעו בציפור נפשו של המשיב, הנני מצרה על כך
כי המשיב נקט בדקדוקי עניות, ברא תביעה מלא-כלום, תביעה שכל כולה מלתא זוטרתא, ואשר דומני כי באה אל העולם בלידת עכוז ולו כדי למחות את תחושת הלוואי שנצרבה בגרונו כתוצאה מחוסר הצלחתו בהליך של התביעה הייצוגית. נראה כי לא אחטא לאמת אם אומר כי גם למשיב עצמו נעלה מספק כי המבקשת 1 התייחסה אליו בכתב התשובה, באופן שאינו יכול להשתמע לשתי פנים. כאמור, יש להצטער על כך שהמשיב בחר לפעול מתוך מניעים צרים, וניסה בדרך של הבה ונתחכמה לו להראות כי מדובר בפרסום המצמיח עילת תביעה, ולא בפרסום שמוגן בדין מכוח סעיף 13(5) ו-13(7) לחוק.

28. טענה נוספת שמעלה המשיב, ואשר גם אותה נאלצת אנוכי לדחות על הסף, מתייחסת לעובדה שהפרסום אשר הופץ בכלי התקשורת, ואשר נושא את צירוף המילים " משרדו נתפס", אינו מוזכר בכתבי הטענות בכלל ובכתב התשובה בפרט, דבר המצביע אליבא דהמשיב על כוונה מצד המבקשים לפגוע בו ובמשלח ידו. עדים אנו שוב כי המשיב מנסה בידיים שאינן נקיות ובוודאי שאינן אוחזות בכלים משפטיים, לבקוע את החומה הבצורה שהעמידו המבקשים על תלה באמצעות ההגנות בחוק. ניסיונותיו של המשיב לבדל עצמו מהמשרד שבבעלותו, יען כי כל אחד מהם הוא ישות נפרדת ואין ביניהם ולא כלום, הם ניסיונות נעדרי שאר רוח, בבחינת לעג לרש.

29. צא ולמד, כי המשיב והמשרד שבבעלותו חד-הם. מערכת אחת שבראשה עומד אדם אחד אין היא יכולה להיקרא ו/או להיחשב מערכת דו-ראשית. מכאן, שאף אם המבקשת 1 לא אזכרה את משרדו של המשיב בכתב התשובה ובחרה לעשות כן בפרסום לכלי התקשורת, הכול יידעו, אף תינוקות בני יומם, כי המשיב והמשרד שבבעלותו שלובים זה בזה כראש המחובר לגוף.
שהרי קלוש הוא הסיכוי שיסבור האדם מן הישוב כי מחד גיסא שמו של המשיב הושחר בבית המשפט, אך מאידך גיסא משרדו נותן מולבן ושמו נישא אל-על בהקשר של שגשוג והצלחה.
משעה שהמשיב יצא, לשיטתו, מצולק בכתב התשובה של המבקשים, קל וחומר שהדבר מושלך באופן ישיר על משרדו ועל פעילותו היומיומית. על כן, אשוב ואדגיש: אין כל בסיס לטענת המשיב כי הואיל ומשרדו לא הוזכר בכתב התשובה מוקמת לו עילת תביעה נפרדת, שכן המשיב ומשרדו חד-הם.

30. אינני יכולה להתנתק מהרושם כי המשיב פעל שלא בתום לב בהגשת התובענה. נהוג לומר במחוזותינו כי המשכיל בעת ההיא יידום, אך לא זו בלבד שהמשיב התקשה לכבוש את יצרו, ולמותר לציין שחזקה עליו לדעת את הוראות הדין – לאמור: כי הפרסום נשוא התובענה הינו " פרסום מותר" כמשמעו בסעיף 13 לחוק – מעיון בנספחים הנלווים לכתבי הטענות עולה כי המשיב לא שעה לעמדת המבקשים כי אין הפרסום מצמיח עילת תביעה ובחר חרף זאת להגיש את תביעתו. הנחת יסוד היא כי לא כל אמירה או הקנטה, הנאמרות בפיזור הדעת על ידי פלוני, מהוות עילה לחיובו כלפי האדם שדיבר בו סרה, בפרט כאשר אותן אמירות מוגנות בחוק איסור לשון הרע. אמנם יש להצטער על כך שהמבקשים קראו תיגר על המשיב ולא היססו להקדיח תבשילו ברבים, אך ודאי שאין בכך כדי ליתן גושפנקה לתביעת המשיב בהיותה חלולה מעיקרה.

31. בשולי דרך החתחתים שבה ניסה המשיב להכשיר את התובענה, אטעים את עמדתי כי אסור בתכלית האיסור שבית המשפט יהפוך כלי ניגוח בידי צדדים מסוכסכים, שיצר נקם הוא המניע העיקרי בשיקוליהם, וזאת כפי שניתן להתרשם מהמקרה הניצב בפנינו. אל להם לצדדים לכלות את זמנו של בית המשפט, משאב הידוע כיקר מפז, בתביעות קנטרניות שנעלה מספק כי אינן מצמיחות כל עילה על מנת לזכות בסעד המבוקש, שאם לא כך יידעו כי בית המשפט ישית עליהם הוצאות לא מבוטלות. קל וחומר, אמורים להיות ברורים הדברים לאדם שכל עיסוקו הינו בעריכת דין. ועל כך אומר כי אם בארזים נפלה שלהבת – מה יעשו אזובי הקיר?

32. סיכומם של דברים, כי כתב התשובה בעניין התביעה הייצוגית דלעיל, ואשר נידון בבית המשפט המחוזי בת"א, חוסה באופן מובהק תחת סעיף 13(5) לחוק. זאת ועוד, סעיף 13(7) מעניק הגנה מפרסום על הליכי בית משפט, אשר נעשו בישיבה פומבית על ידי מאן דהוא.
כאמור, הפרסום נשוא התובענה הועלה בכתב התשובה של המבקשת 1, היא המשיבה בהליך התביעה הייצוגית, וזאת עוד קודם להפצתו בכלי התקשורת.
לעניין זה אביא את הדברים המלומדים שנאמרו ברע"א 3614/97 אבי-יצחק נ' חברת החדשות הישראלית בע"מ ואח',פ"ד נג(1), מפי כב' השופט תיאודור אור בעמ' 91:

"על תכליתה הכללית של הוראת סעיף 13(7) כבר עמדתי לעיל. ראינו כי הוראה זו נועדה להביא למימושו המעשי של העיקרון בדבר פומביותם של הליכים בבתי המשפט. לשם כך מעניקה הוראת סעיף 13(7) חסינות רבה למפרסם אשר אינה מותנית באמיתות הפרסום...
דומה כי דברים אלה יפים גם ביחס לכתבי הטענות המוגשים לבית המשפט על-ידי הצדדים. גם בשלב האמור יש לציבור עניין במידע על ייזומו של הליך ועל הטענות העולות בגדרו...
מנקודת המבט של תכלית החקיקה איני רואה צידוק למתוח אבחנה פנימית בסעיף 13(7), באופן שהוראה זו לא תחול על כתבי הטענות, החל מן השלב האמור...
בהעדר חסינות צפויים פחות פרסומים באותו שלב. קיימת סכנה, כי דחיית הפרסום תסכל את הטעם בו, שכן העניין הציבורי במקרה עלול לדעוך. במצב כזה, קיים חשש כי לציבור לא יובא, במועד הרלוונטי, מידע אשר עשוי להיות חשוב לצורך גיבוש עמדה בעניינים ובסוגיות החשובים לו. על כן, אני סבורה כי יש לפרש את החסינות לפי סעיף 13(7) כמתפרסת גם על פרסומים של כתבי טענות המוגשים לבית המשפט, לאחר שהומצאו לצד שכנגד".

33. ככל שהדברים האמורים נוגעים להגדרה של " ישיבה פומבית", למעלה מן הצורך בחיפוש אחר פרשנות רחבה. שכן, ברי כי גם כתבי טענות נכללים במסגרת " ישיבה פומבית"; הלכה למעשה
כי כתב התשובה שהגישה המבקשת 1 בהליך של התביעה הייצוגית עונה על הדרישה בסעיף 13(7).

34. אשר לרישא של הסעיף לעיל המתייחס ל"דין וחשבון נכון והוגן", יש לכרוך את שני הנדבכים כמקשה אחת בהיותם הא בהא תליא. יוצא אפוא כי הפרסום אשר לגביו נטען כי מהווה לשון הרע, התבסס על ציטוט נרחב מתוך כתב התשובה שהוגש על ידי המבקשת 1 בתביעה הייצוגית. פשיטא, כי הינו עונה על ההגדרה של " דין וחשבון" של כתב התשובה. בהקשר זה, אפנה לדברים שנאמרו ב"פרשת אבי-יצחק" שהובאו בעמ' 75,74:

"על מנת שתוגשם התכלית של מתן פומבי לדיונים, בעבור כלל הציבור, נדרש כי הפרסום ישקף באורח אמיתי את ההליכים. פרסום אשר מעוות את שהתרחש באולם בית המשפט אינו יכול לשמש תחליף לנוכחות הציבור באולם הדיונים... הגינותו של הדיווח, במובן המבואר, היא תמצית קיומה של החסינות הקבועה בסעיף 13(7). הגינות הדיווח היא הנדבך המרכזי בהוראה זו, המבטיח את הגשמת התכלית אשר חסינות זו נועדה לקדם... מתחייבת על קפידה ותשומת לב ביישומה של דרישה זו, על מנת שהחסינות לפי סעיף 13(7) תינתן רק במקרים ראויים".

35. למעלה מן הנדרש, אציין כי גם אילולא חסו הדברים תחת ההגנות המנויות בסעיף 13(5)
ו-13 (7) לחוק, לטעמי לא היו ראויים המה להיחשב הוצאת לשון הרע בהיותם נהנים לכל הפחות מהגנה אחרת בחוק הניתנת בגדר סעיף 14 – הגנת אמת בפרסום.

סוף דבר

36. לאור כל האמור לעיל ובנסיבות העניין, השתכנעתי כי כתב התביעה בנוסחו אינו מקים עילת תביעה, בהיותו כזה שגם אם יוכיח המשיב את האמור בו, אין בתביעתו כדי להתקבל הואיל ופרסום הדברים על ידי המבקשים אינו מהווה לשון הרע במובן של החוק.

37. משכך, חרף ההלכה הנקוטה בפסיקה כי מחיקת תובענה וסילוקה על הסף הינם אמצעים שיינקטו בלית ברירה ובזהירות רבה, אני סבורה כי במקרה זה יש לקבל את בקשת המבקשים ולהורות על מחיקת התובענה וסילוקה על הסף, וזאת בהתאם לסמכות שניתנה לי בתקנה 100(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984.

38. המשיב יישא בהוצאות הבקשה בסך 5,000 ₪, אשר יועברו לטובת המבקשים. סכום זה ישולם תוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן יישא הפרשי ריבית והצמדה כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

ניתנה היום, ט"ז אדר ב תשע"ד, 18 מרץ 2014, בהעדר הצדדים.