הדפסה

זיקנו נ' קיס ואח'

בפני
כב' השופטת שולמית ברסלב

תובע
יוסף זיקנו ת.ז. XXXXXX914
ע"י ב"כ עוה"ד אבנר אבנרי ו/או שגית אבנרי

נגד

נתבעים

  1. סאלח קיס ת.ז. XXXXXX602
  2. סומייה קיס ת.ז. XXXXXX282

ע"י ב"כ עוה"ד השאם דאוד ו/או מרי מזאוי

החלטה

1. לפניי בקשה לסילוק התביעה מחמת חוסר סמכות עניינית, התיישנות והיות התביעה טורדנית, קנטרנית אשר הוגשה בחוסר תום לב.

2. עסקינן בתביעה לתשלום דמי שימוש ראויים בגין דירה הנמצאת ברחוב חסן שוקרי 15, חיפה וידועה כחלק מחלקה 10 בגוש 11115 (להלן "הדירה"), אשר כנטען, הושכרה לנתבעים בשכירות בלתי מוגנת עפ"י חוז ים מיום 20/1/04 ומיום 20/1/07 (וביחד להלן "החוזים") וטרם פונתה על ידם כמו גם לפיצויי בגין נזקים שגרמו הנתבעים והצורך בהשבת מצב הדירה לקדמותו.

3. תביעה זו היא חלק מסדרת תביעות (שלוש במספר) שהגיש התובע נגד הנתבעים: האחת, לפינוי הדירה; והשנייה, לפינוי דירה נוספת באותו בניין (להלן "הדירה הנוספת"), אשר הושכרה לנתבעים בדיירות מוגנת כמו גם תשלום דמי שימוש והוצאות עבור החזרת מצב הדירה הנוספת לקדמותה (ת.א. 45267-09-14 ו-ת.א. 46254-09-14 - להלן "התביעות המקבילות" ).

4. לאחר שעיינתי בתביעה, בבקשה ובתשובות - מצאתי כי דין הבקשה להידחות בסייג אחד.

5. חוסר סמכות עניינית
לטענת הנתבעים, הם רכשו את הדירה (כמו גם הדירה הנוספת) ועל כן, הסוגיה שבמחלוקת הינה שאלת הבעלות בדירה הנתונה לסמכותו של בית המשפט המחוזי.

דין הטענה להידחות.

אכן, כטענת התובע, המבחן לקביעת סמכותו העניינית של בית משפט השלום בעניין דא הינו על פי הסעד המבוקש בכתב התביעה ולא על פי בדיקת מהותו של הסכסוך (או מבחן העילה - ראה למשל: ע"א 27/77, טובי נ' רפאלי, פ"ד לא(3) 561; ע"א 8130/01, מחאג'נה נ' אגבאריחה (2003); ע"א 2846/03, אלדרמן נ' ארליך (2004)).

לפניי תביעה כספית ששוויה בגבולות סמכות בית משפט זה עפ"י סעיף 51(א)(2) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד-1984 (להלן "החוק") ועל כן , בית משפט זה מוסמך לדון בה.
בהתאמה, במקרה דא הכרעה בסוגיית הבעלות, ככל שתידרש, תהיה מכח סמכותו הנגררת של בית משפט זה עפ"י סעיף 76 לחוק (ראה למשל: ד"ר י. זוסמן "סדר דין אזרחי", מהדורה שביעית (1995) עמ' 49).

לעניין זה יפה ובמשנה תוקף, האמור בהחלטות כבוד השופטת א. דגן בהחלטתה מיום 16/12/14 וכבוד השופט ר. חדיד בהחלטתו מיום 21/12/14 בתיקים המקבילים.

6. התיישנות
לטענת הנתבעים, חלפה תקופת ההתיישנות בכל הקשור לתשלומי דמי השכירות החל מ-12/02.

אין חולק כי התיישנות תביעה כספית זו שלפני היא כעבור 7 שנים, כמצוות סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן "חוק ההתיישנות"); וכי, ככלל, תקופת ההתיישנות מתחילה להימנות מהיום שבו נולדה עילת התביעה (ראה: סעיף 6 לחוק ההתיישנות ובענייננו - חוב דמי שימוש ראויים.
התביעה הוגשה ביום 18/9/14 ועל כן, כל חוב בגין דמי שימוש ראויים שנוצר בגין התקופה שלפני 18/9/07 התיישן זה מכבר.

אלא מאי? התובע מוסיף וטוען כי דבר ההפרה נודע לו רק בסמוך לחודש 8/11. גם אם אניח כי אכן כך הם פני הדברים, אין די בכך כדי להאריך את תקופת ההתיישנות מכוח סעיף 8 לחוק ההתיישנות. ויובהר - במסגרת סעיף 8 לחוק ההתיישנות יש לבחון הן את הידיעה בפועל והן הידיעה בכוח של התובע על פי מבחן אובייקטיבי של האדם הסביר והאמצעים הסבירים, תוך התחשבות בנסיבות העניין. משכך, אין די שהתובע יראה כי העובדות לא היו ידועות לו בפועל, אלא עליו להוכיח גם את העדר קיומה של ידיעה בכוח (ראה: ע"א 4275/10, מולהי נ' מ"י (2012); ע"א 4381/08, קופ"ח כללית נ' מוסקוביץ (2010); ע"א 4381/08, קופת חולים כללית נ' מוסקוביץ (2010), על האסמכתאות הנזכרות בו; ע"א 2897/11, גנאים נ' בית החולים רמב"ם (2013)). הצעדים הסבירים הנדרשים במקרה דא נגזרים, בין היתר, מזהות הצדדים ממושא הגילוי, מן המידע שהצטבר כבר אצל התובע, ממידת המאמץ הכרוכה בגילוי העובדה, ההפסד הכספי הכרוך בכך, וכיו"ב.

בעלים סביר היה מחויב לבחון את מצבה של הדירה מעת לעת וכפועל יוצא היה ביכולתו לגלות בזהירות סבירה זה מכבר את העובדות, קרי: כי, כנטען, הנתבעים ממשיכים להחזיק בה ללא חוזה וללא תשלום. על פניו, התובע כשל בכך. הדברים אמורים במיוחד משבין הצדדים או מי מטעמם כבר היו הליכים משפטיים קודמים.
ודוק: אין בטרגדיה שפקדה את התובע כדי להכשיר כשל זה. מה עוד שגם מהמועד בו הבן ז"ל הפסיק לטפל בדירות (8/10) וגם ממועד פטירתו (8/11) חלפו שנים בלא שהתובע פעל לבחינת הדברים ומיצוי זכויותיו. עצם העובדה שהתובע התמהמה בבדיקתו אינה בבחינת טעם לעצירת מירוץ ההתיישנות. כאמור, עסקינן באמצעים סבירים ולא בבעל דין אשר ישן על זכויותיו.

יחד עם זאת, אין בטענה זו כדי לדחות את כל התביעה ובוודאי לא בכל הקשור לתשלומים וחובות המתייחסים לתקופה שלאחר 18/9/07. לפיכך, טענה זו מתקבלת באורח חלקי.

7. תביעה טורדנית, קנטרנית, מוגשת בחוסר תום לב
טענת הנתבעים בעניין דא מתבססת על טענות עובדתיות שיש ללבנן במסגרת התיק העיקרי ועל כן, בשלב מקדמי זה אין לאמר כי נקיטת התובע בהליך זה נגועה בתום לב ו/או הינה קנטרנית וטורדנית. מסקנה העולה בקנה אחד עם הזהירות בה אנו מצווים בכל הקשור לסילוק תביעה על הסף.
גם לעניין זה יפה האמור בהחלטות כבוד הש. א. דגן ור. חדיד בתיקים המקבילים.

8. לפיכך, דין הבקשה להידחות למעט, טענת ההתיישנות המתקבלת באורח חלקי בלבד, קרי: בכל הקשור לחוב דמי שימוש ראויים שנוצר ב תקופה שקדמה ליום 18/9/07.

בנסיבות, אין צו להוצאות.

המזכירות תמציא עותק ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, י"ט שבט תשע"ה, 08 פברואר 2015, בהעדר הצדדים.