הדפסה

זיץ נ' שיינפלד ואח'

בפני
כב' השופטת ד"ר איריס רבינוביץ ברון

תובע

ולרי זיץ
ע"י ב"כ עו"ד רסקין

נגד

נתבעים

  1. טדי דוד שי שיינפלד
  2. אלדד שיינפלד
  3. אלונה שיינפלד
  4. מיקסימום תעשיות בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד גלבוע

פסק – דין

בפניי תביעתו של התובע, מר ולרי זיץ (להלן: "זיץ"), לחייב את הנתבעים בסך של 200,000 דולר ארה"ב (שהם 771,400 ₪ נכון למועד הגשת התביעה) בגין הלוואה שנתן למר בנימין שיינפלד (להלן: "שיינפלד") על סך של 150,000 דולר ארה"ב (להלן: "ההלוואה"). הלוואה זו ניתנה, לטענת התובע, במסגרת הסכם וכתב התחייבות שנחתם ב יום 10.12.98 והיא לא נפרעה עד ליום הגשת התביעה .
כתב התביעה הוגש בתחילה בסדר דין מקוצר, כנגד שיינפלד – שהינו מקבל ההלוואה, הגב ' אמיליה שיינפלד (אשתו של שיינפלד, להלן: "הגב' שיינפלד") והנתבעת 4, מיקסימום תעשיות בע"מ (להלן: "החברה"). לטענת התובע, הגב' שיינפלד והחברה חתמו על כתב ערבות, שנכתב בסיפה של ההסכם. לפיכך הן ערבות להתחייבו יותיו של שיינפלד עפ"י הוראות ההסכם.
הנתבעים (דאז) הגישו ביום 20.2.08 בקשה לדחיית התובענה על הסף ולחילופין למתן רשות להתגונן. לבקשת הנתבעים צורפו תצהיריהם של מר מר שיינפלד וגב' שיינפלד.
בית המשפט (כב' הרשם צוריאל לרנר), בהחלטתו מיום 1.5.08, הו רה על מחיקת התביעה כנגד שיינפלד, מאחר ונית ן נגדו צו כינוס נכסים עוד בטרם הוגשה התביעה.
בדיון שנערך ביום 16.6.09, במעמד ב"כ הצדדים, הודיע ב"כ הנתבעים לבית המשפט כי הגב' שיינפלד נפטרה. לאור האמור, ביקש ב"כ התובע את מחיקת כותרת התביעה והעברתה למסגרת של תביעה אזרחית רגילה. כמו כן, ביקש לתקן את כתב התביעה באופן שבו יורשיה של המנוחה , הם הנתבעים 3-1, שהינם ילדיה, יהיה לנתבעים במקומה, כיורשיה. בית המשפט נעתר בדיון לבקשת התובע ו התיר הגשת כתב תביעה מתוקן.
התובע הגיש ביום 21.6.09 כתב תביעה מתוקן.
הנתבעים הגישו ביום 13.9.09 כתב הגנה. כמו כן, הנתבעים הגישו בקשה לדחיית התביעה על הסף מפאת התיישנות ומעשה בית דין. לטענת הנתבעים, כתב התביעה נגדם הוגש לאחר שחלפה תקופת ההתיישנות לתביעה בגין הפרת ההסכם. לא זו אף זו, כתב התביעה המקורי הוגש ביום האחרון טרם חלה ההתיישנות. הנתבעים הוסיפו וטענו כי בין הצדדים כבר התנהלו הליכים דומים, בין במסגרת הוצאה לפועל ובין במסגרת תביעה לביצוע שטר חוב שהגיש התובע בבית משפט השלום בנתניה (ת"א 7698/05 זיץ נ' מקסימום תעשיות בע"מ ואח', בפני כבוד השופטת הדס עובדיה). הנתבעים מציינים כי התביעה הקודמת נדחתה ביום 17.5.07 וכי תיק ההוצאה לפועל נסגר.
בית המשפט (כבוד השופטת סמדר קולנדר– אברמוביץ), בהחלטתו מיום 25.11.09, דחה את הבקשה לדחייה על הסף וקבע כי לא חלה התיישנות על התביעה וכי לא קיים מעשה בית – דין בכל הנוגע לתביעה זו, שכן עילת התביעה הינה שונה מיסודה.
התובע הגיש תצהיר מטעמו.
כמו כן, התובע הגיש, בשלב מאוחר יותר, תצהיר מטעם עו"ד חיים דויטש וכן תצהיר נוסף מטעמו, המפרט את הניסיונות שנעשו כדי לאתר את מקור המסמך שצורף לתצהירו של עו"ד דויטש.
התובע ביקש לזמן לעדות את עו"ד אלה זוברי ואת עו"ד מוסרי גולדנברג. בית המשפט נעתר לבקשה לזימון העדים.
הנתבעים הגישו מטעמם את תצהירו של הנתבע 2, אלדד שיינפלד ואת תצהירו של בנימין שיינפלד.
הנתבעים צירפו לתצהיריהם את חוות דעתה של הגב' אורה כבירי, מומחית לזיהוי כתבי יד (נספח 9 לתצהיר שיינפלד) . בחוות דעת זו, המומחית הגיעה למסקנה, בסבירות הגבוהה ביותר, כי החתימה על גבי ההסכם וכתב ההתחייבות לא נחתמה ע"י הגב' שיינפלד.
לבקשת התובע ובהסכמת הנתבעים, בית המשפט מינה ביום 27.9.11 מומחית מטעם בית המשפט בתחום כתבי היד. המומחית מטעם בית המשפט, הגב' סימה אנקונה, התבקשה לחוות דעתה ביחס לחתימה על גבי כתב ההתחייבות מיום 19.4.99 וכתב הערבות מיום 11.12.98.
ביום 25.12.11 ניתנה חוות דעתה של המומחית. מומחית בית המשפט קבעה כי היא אינה מוצאת התאמה בתכונות הכתיבה בין שתי החתימות שבמחלוקת לבין דוגמאות חתימה אחרות של הגב' שיינפלד. המומחית חיוותה דעתה כי החתימות הל לו לא נכתבו ע"י הגב' שיינפלד.
לאור האמור בחוות דעת מומחית בית המשפט, פנה התובע לבית המשפט בבקשה לתיקון כתב התביעה. התובע ביקש להעלות בכתב התביעה המתוקן את הטענה לפיה שיינפלד חתם על ההסכם ועל כתב ההתחייבות בשמה, בשליחותה ובידיעתה של אשתו, בין אם מכוח הרשאה שניתנה לו על ידה מראש ובין אם מכוח הרשאה בדיעבד.
הנתבעים התנגדו לתיקון כתב התביעה פעם נוספת, בשים לב לשלב המתקדם בו מצוי ההליך.
בית המשפט, בהחלטה מיום 11.6.12, א יפשר לתובע לתקן את תביעתו, בכפוף לתשלום הוצאות בסך של 30,000 ₪. ההוצאות הללו שולמו ע"י ה תובע כנדרש והוגש כתב תביעה מתוקן .
הנתבעים הגישו ביום 21.10.12 כתב הגנה מתוקן. במסגרת כתב ההגנה המתוקן, הנתבעים שבו והעלו טענות לשיהוי והתיישנות התביעה. כמו כן, העלו הנתבעים בשנית את טענתם למעשה בית דין בגין הליכים קודמים בין הצדדים.
התובע הגיש ביום 31.10.12 כתב תשובה מטעמו.
בדיוני ההוכחות נחקרו כל העדים מטעם הצדדים.
הצדדים הגישו את סיכומיהם בכתב.

טענות התובע
התובע טוען כי עילת התביעה מתבססת על הסכם וכתב התחייבות מיום 10.12.98 (להלן: "ההסכם וכתב ההתחייבות", נספח א' לכתב התביעה) שמכוחו הוא הלווה לשיינפלד ולנתבעת 4 סך של 150,000 דולר ארה"ב. על פי הוראת סעיף 2 להסכם, שיינפלד התחייב לפרוע את ההלוואה עד לתאריך 31.12.00.
לטענת התובע, כנטען בכתב התביעה המתוקן, הגב' שיינפלד התחייבה גם היא להחזר ההלוואה הנ"ל ו ייפתה את כוחו של בעלה, מר שיינפלד, לחתום על הודעת הערבות מט עמה להחזר ההלוואה, המצוינת בסיפה של ההסכם, בין אם מראש ובין אם באשרור חתימתו בשמה בדיעבד. עוד טוען התובע כי הגב' שיינפלד חזרה ואישרה את התחייבותה להחזיר לתובע את ההלוואה במסמך שכותרתו "התחייבות" אשר נחתם על ידה, בפני עו"ד אלה זוברי , בתאריך 19.4.99 (נספח ב' לכתב התביעה) , אשר בו הוסכם כי תירשם משכנתא וכן שתירשם הערת אזהרה לטובת התובע, בגין ההלוואה נושא ההסכם. כמו כן, התובעת חזרה ואישרה את התחייבותה גם במסמך זהה, אשר נחתם על ידה בפני הנוטריון מוסרי גולדנברג , בתאריך 21.2.00 (נספח ג' לכתב התב יעה).
לטענת התובע, גובה החוב העדכני עמד בעת הגשת התביעה על סך של 1,511,857 דולר ארה"ב, וזאת בהתבסס על האמור בסעיף 4 להסכם, אשר קובע מנגנון של 0.2% פיצוי בגין כל יום איחור בתשלום (מעבר ל-7 ימים הראשונים ). מאחר ולטענתו אין כל סיכוי לגבות מן הנתבעים את הסכום לעיל, ומשיקולי אגרה, החליט להעמיד את תביעתו על סך של 200,000 דולר ארה"ב בלבד ובצירוף ריבית פיגורים בשיעור 0.2% ליום, מיום הגשת התביעה ועד מועד התשלום בפועל.
התובע מוסיף וטוען כי אין כל מקום לטענת ההתיישנות אשר הועלתה בשנית ע"י הנתבעים, וזאת לאור החלטת בית המשפט מיום 25.11.09 אשר כבר דחה טענה זו. התובע אינו חולק על כך שהתביעה לתשלום הריבית שהצטברה לקרן הלוואה התיישנה. זו גם הסיבה, לטענתו, שסכום התביעה מבוסס על קרן ההלוואה ועל הריבית שהצטברה לקרן, רק החל מיום 10.12.00. ל א זו אף זו, סכום התביעה הינו נמוך משמעותית מהסכום המחושב בדרך זו, וזאת כדי לחסוך, כאמור , בתשלום האגרה.
התובע טוען כי אין גם מקום לטענת השיהוי שהעלו הנתבעים בכתב הגנתם. לטענתו, הנתבעים לא הציגו כל ראיה לביסוס הטענה לפיה נפגעה יכולתם להתגונן כראוי מפני התביעה, בגין העיכוב בהגשתה, וכי הם לא הוכיחו שהתובע ויתר על זכותו להחזר ההלוואה.
התובע טוען כי טענת מעשה בית דין, שהועלתה ע"י הנתבעים, כבר נדונה ונדחתה. התובע הוסיף כי אין זהות בין העילות שנדונו בהליכים הקודמים בין הצדדים (עילות שטריות), א שר עליהם מבקשים הנתבעים לבסס את טענת ההשתק, לבין העילה שעליה מבוססת תובענה זו (עילה המבוססת על חוזה הלוואה). התובע מבקש להסב את תשומת הלב לכך שהדיון בת.א. 7698/05 בבית משפט השלום בנתניה (כב' הש' הדס עובדיה) הסתיים עוד לפני שלב ההוכחות בתיק, וממילא לא הוכרעה כל מחלוקת עובדתית בין הצדדים.
עוד טוען התובע כי חוק הסדרת הלוואות חוץ – בנקאיות, תשנ"ג – 1993 (להלן: "חוק הסדרת הלוואות") אינו חל בענייננו, מאחר שסכומה של ההלוואה, בעת נתינתה, עלה על הסכום המירבי שהיה קבוע אז בחוק.
לטענת התובע, על הנתבעים מוטל הנטל להוכיח כי ההלוואה אכן הוחזרה ע"י שיינפלד. אלא שהם לא עמדו בנטל זה: הנתבעים לא פירטו את כל ההלוואות שניתנו ע"י התובע ואת פירוט התשלומים שנעשו להשבת כל הלוואה והלוואה ; הנתבעים לא צירפו ראיות המעידות על החזר הכספים בעד ההלוואה נושא התובענה; שיינפלד לא הגיש את הכרטיס שהתנהל על שמו בהנהלת החשבונות אשר יש בו כדי לשקף את ההחזרים שנעשו לכאורה על ידו; הנתבעים לא הגישו את מאזניה של הנתבעת 4 בתקופה הרלוונטית, בהם ניתן היה למצוא ביטוי להלוואות שנטלה, ביניהן ההלוואה נושא התובענה; הנתבעים לא העידו מטעמם את המנהל ורו"ח של הנתבעת 4; התובע לא נחקר כלל בעניין התשלומים והחזרי ההלוואה.
התובע חוזר וטוען בסיכומיו כי י ש לראות בגב' אמיליה שיינפלד כערבה להחזר ההלוואה. החתימה הנחזית כחתימתה על גבי כתב הערבות נעשתה על ידה או ע"י בעלה, בשמה ובשליחותה, בין מראש ובין בדיעבד. הלוואתו של התובע ניתנה למימון עסקי המשפחה, שהתנהלו במסגרת הנתבעת 4. התובע מוסיף כי די בחתימה של הגב' שיינפלד על גבי כתב ההתחייבות לרישום הערת אזהרה לטובתו, אשר נחתמה בפניו של עו"ד גולדנברג, ולא הוכחשה ע"י הנתבעים, כדי לבסס את ההרשאה שנתנה המנוחה לבעלה לחתום בשמה על ההסכם וכתב ההתחייבות.

טענות הנתבעים
בין התובע לבין שיינפלד התקיימה מערכת יחסים פיננסית במשך מספר שנים. במהלך השנים, התובע פעל כבנק עבור שיינפלד והעניק לו אשראים בהיקפים שונים אשר סוכמו בהסכמי מסגרת שנערכו ביניהם מפעם לפעם. התובע אף לקח חלק פעיל בעסקיו של שיינפלד ועבד, במשך תקופה מסוימת, בחברות הללו.
לטענת הנתבעים, שיינפלד החזיר, בין בעצמו ובין באמצעות החברות שבבעלותו, את כל סכומי האשראי שהועמדו לו ואשר הגיעו לסכום מצטבר של 2,432,000 ₪ . כל זאת, בתוספת ריביות ועמלות שסוכמו בין הצדדים, שהן לבדן עמדו על סך של כ-1,250,000 ₪. בסה"כ הושבו לתובע מלוא סכומי הקרן והריבית. בהתאם למסמכים שצורפו ע"י שיינפלד, אשר כבר נבחנו בערכאות קודמות, שולם לתובע סך של 3,687,667 ₪ ולא נותר כל חוב כלפיו.
הנתבעים מוסיפים כי התובע נפגע, ככל הנראה, מהיחס כלפיו ומשלא ניתנו לו סמכויות ניהול בחברות השונות, כפי שציפה. מאז, הוא החל לנהל מסע נקמה נגד שיינפלד ומשפחתו.
תביעה זו הינה תביעה נוספת שהוגשה ע"י התובע כנגד בני הזוג שיינפלד, לאחר קיומם של מספר הליכים קודמים בין הצדדים, בגין חובות נטענים שמועד השבתם היה מאוחר להלוואה נושא תובענה זו. ההליכים הקודמים בין הצדדים נדחו, לאור הגשת חוות דעת מומחית שקבעה כי לא מדובר בחתימתה של הגב' שיינפלד על גבי המסמכים ולאור קביעת בית המשפט כי כל הכספים הוחזרו לידיו של התובע . הנתבעים מציינים כי לו באמת היה קיים חוב בגין הלוואה זו, היה התובע דורש אותו יחד עם ההליכים הקודמים ולא עושה כן רק לאחר שלא הצליח לגבות כספים באות ם ההליכים. התובע לא ערער על פסקי הדין הללו, אך הוא מסרב להשלים עם פסיקתם. הנתבעים מציינים כי התובע אישר בחקירתו הנגדית כי לא היה פועל להגיש תביעה זו, אילו היה זוכה בתביעות הקודמות.
לטענת הנתבעים, תביעה זו הוגשה כנגד הנתבעת 4 – בידיעה שהיא חדלת פירעון, כנגד שיינפלד – בידיעה שהוא פושט רגל, וכנגד גב' שיינפלד.
כדי להוכיח את תביעתו כנגד הגב' שיינפלד, צירף התובע מסמכים שעליהם הוא סומך את טענותיו – אך אין במסמכים אלה כדי לחזק את טענותיו, כי אם לה יפך:
ראשית, מסמך ההתחייבות לרישום הערת אזהרה מיום 31.12.98, אשר נחתם כביכול בפניו של עו"ד חיים דויטש, אינו מסמך מקורי. לטענת הנתבעים, חתימתה של גב' שיינפלד זויפה וככל הנראה מדובר בתצלום של שני מסמכים שונים שחוברו יחדיו.
הנתבעים טוענים כי המסמך שנחתם ביום 21.2.00, בפניו של עו"ד מוסרי גולדברג, אינו קשור להסכם הלוואה זה אלא להתחשבנויות מאוחרות לכך ולצורך ניתוח לשיקום בנם של הזוג שיינפלד. לטענתם, מדובר בהתחשבנויות אשר כבר נדונו ונדחו ע"י בתי המשפט השונים. בסיכומיהם ציינו, כי אף לשיטת התובע, ההלוואה נשוא התובענה הייתה אמורה להיות מושבת לידיו עד סוף שנת 2000 ולפיכך מסמך זה לא יכול להיות קשור בהסכם הלוואה זה.
עוד מוסיפים הנתבעים כי התובע מבסס את תביעתו על קיומו של ההסכם בין הצדדים. הא ותו לא. התובע לא הוכיח בתביעתו כי אכן קיים חוב ומהו סכומו האמיתי. התובע לא עמד בנטל הדרוש לתביעה אזרחית רגילה , קל וחומר נגד עיזבון. התובע הודה כי קיבל שיקים וסכומים שונים בגין מלוא החוב נושא התובענה. עם הודאתו בעניין, שב אליו הנטל להוכיח מה קיבל ואיזה שיקים שקיבל חוללו לכאורה, אך הוא לא עשה כן. התובע מבסס את סכום תביעתו על תחשיב, אך אינו מציג את החישוב שערך על מנת להגיע לסכום שננקב בכתב התביעה.
נוסף על כך, בין התובע לבין שיינפלד קיים הסכם מיום 25.6.01, שהינו מאוחר יותר להסכם נושא התובענה, אשר בו אישר התובע בחתימתו כי החוב כלפיו באותו מועד עמד על סך של 47,000 דולר ארה"ב בלבד. חוב זה קוזז כנגד רכישת מניות החברה, ועם חתימת ההסכם נותר התובע חייב 40,000 דולר ארה"ב. משהוצג ההסכם המאוחר בין הצדדים, עליו חתום התובע, שב אליו הנטל להוכיח כי האמור בהסכם עליו חתם אינו נכון. התובע לא הצליח להוכיח זאת בערכאות קודמות.
הנתבעים מוסיפים כי התובע לא צירף מסמכים בנקאיים, שיש בהם כדי להעיד על העברת כספים כלשהיא אל שיינפלד ובחזרה. גם אם נכונה טענת התובע בעניין מסירת המסמכים לרשויות המס, הרי שהיה באפשרותו לשחזר מסמכים אלו, תמורת עמלה לבנק. יש בהימנעות התובע מהצגת ראיות כדי להעיד על כך שהן היו סותרות את תביעתו ומלמדות שאין חוב כלפיו.
לטענת הנתבעים, התובע ידע כבר בשנת 2008 כי חתימתה של הגב' שיינפלד, על גבי ההסכם וכתב ההתחייבות, זויפה שכן כבר הוגשה וניתנה חוות דעת בעניין זה . דא עקא, התובע ביקש לתקן את תביעתו ולהעלות לראשונה את טענת השליחות רק בשנת 2011, כ-3 שנים לאחר פטירתה. מדובר בניסיון להפיק מפטירתה ערך ראייתי לתביעתו.
עוד טוענים הנתבעים כי הם עומדים על הטענות המקדמיות, בדבר התיישנות, שיהוי ומעשה בית דין וכי הצגת הראיות בפניו של בית המשפט רק מחזקת את טענותיהם בעניין.
הנתבעים מוסיפים וטוענים כי התובע כלל לא הוכיח את התחייבותה של הגב' שיינפלד כלפיו. התובע לא הוכיח כי החתימה על ההסכם בשם הגב' שיינפלד נעשתה על ידי מר שיינפלד. התובע אף לא תמך טענתו זו בחוות דעת מומחית ולא בכדי. התובע גם לא הוכיח כי הגב' שיינפלד נתנה לבעלה הרשאה או מינתה אותו כשליח לחתום על ההסכם בשמה ולחייבה באמור בו.
לפיכך, המסקנה היא כי חתימת הגב' שיינפלד על גבי ההסכם וכתב ההתחייבות לא נכתבו על ידה, בשמה או בהרשאתה. לכן הגב' שיינפלד, והיורשים הבאים בנעלייה, אינ ם מחויב ים בהוראות הסכם זה ודין התביעה להידחות.
דיון והכרעה
ראשית, יש לבדוק ולהכריע בשאלה האם יש לראות את הגב' שיינפלד כערבה להתחייבויותיו של שיינפלד, בכל הנוגע להסכם ולכתב ההתחייבות נושא ההלוואה שבפנינו.
למען הסדר הטוב יצוין, כי בשנים הראשונות לניהולה של התביעה חזר וטען התובע כי הגב' שיינפלד היא זו אשר חתמה על ההסכם וכתב ההתחייבות. התובע טען וביסס את תביעתו גם על הטענה לפיה הגב' שיינפלד היא זו אשר חתמה ביום 19.4.99 על התחייבות לטובתו לרישום הערת אזהרה על דירתה ודירת בעלה, בפניה של עו"ד אלה זוברי. לאור בקשת שיינפלד למחוק את הערת האזהרה הנ"ל ניאות הוא למחוק הערה זו, רק לאחר שניתנה לו התחייבות נוספת ע"י בני הזוג, לרישום הערת אזהרה חדשה. התחייבות זו נחתמה ע"י בני הזוג בפניו של עו"ד מוסרי גולדנברג.
הנתבעים הכחישו כי הגב' שיינפלד חתמה על ההסכם וכתב ההתחייבות. כמו כן, הנתבעים הכחישו כי הגב' שיינפלד חתמה ביום 19.4.99 על ההתחייבות לרישום הערת אזהרה לטובתו של זיץ בפניה של עו"ד זוברי . יחד עם זאת, הנתבעים לא הכחישו כי הגב' שיינפלד חתמה ביום 21.2.00 על ההתחייבות לרישום הערת אזהרה בפניו של עו"ד גולדנברג, ונימקו את חתימתה על גבי מסמך זה בכך שמדובר בהתחשבנויות מאוחרות לאותו הסכם הלוואה ו בצורך לקבל משכנתא על הדירה שבבעלותם למימון עלויות ניתוח ושיקום לבנם, שהינו נכה 100%. כמפורט לעיל, לטענתם, מדובר במסמך שאינו קשור להלוואה נשוא התובענה אלא להתחשבנו יות מאוחרות יותר.
הנתבעים הגישו, כאמור, את תצהירו של הנתבע 2, מר אלדד שיינפלד. לתצהיר זה צורף תצהירה של הגב' שיינפלד, אשר תמך בבקשת הרשות להתגונן שהוגשה על ידי הנתבעים דאז. בתצהיר זה, טענה הגב' שיינפלד כי היא לא הייתה מעורבת בעסקיה של בעלה, כי היא אינה מכירה את ההסכם וכתב ההתחייבות וכי מעולם לא חתמה עליו. הגב' שיינפלד הוסיפה וטענה בתצהירה כי החתימה, הנחזית להיות חתימתה, הינה זיוף.
גב' שיינפלד נפטרה, כמפורט לעיל, עוד בטרם נחקר ה על תצהירה.
במהלך דיון ההוכחות, התובע ביקש להוציא את תצהירו של אלדד שיינפלד (הנתבע 2, להלן: "אלדד") ואת תצהירה של הגב' שיינפלד, שצורף כנספח לתצהיר אלדד. לטענת התובע לא ניתן לצרף את תצהירה של הגב' שיינפלד באמצעות תצהיר אחר, וכי האמור בתצהירו של אלדד נסמך על דבריה של אמו בלבד, ולא על עובדות שהוא יכול להעיד עליהן בעצמו.
בהתאם לפסיקה, דיני הראיות מצויים בתהליך מתפתח של צמצום המגבלות החלות על קבילותן של ראיות, ולהותיר לבית המשפט סמכות להחליט על משקלן. דהיינו, מדובר במעבר משאלות של קבילות לשאלות של מהימנות ומשקל (ר': ע"א 8493/06 עיזבון המנוח ציון כהן ז"ל נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ (פורסם במאגרים, נית ן ביום 17.10.10)).
בנסיבות, בשים לב לשיהוי בו הוגשה התביעה ולכך שכבר נוהלו הליכים קודמים בין הצדדים אשר גם בהם עמדה הגב' שיינפלד על דעתה כי לא חתמה על המסמכים , אני מוצאת כי יש לקבל את תצהירה של הגב' שיינפלד. יחד עם זאת, המשקל שניתן לייחס לאמור בתצהירה, בהיעדר חקירה נגדית, הינו מוגבל ביותר .
נוכח האמור לעיל, אני מוצאת כי יש לקבל אף את תצהירו של אלדד שיינפלד כקביל. גם כאן, המשקל שניתן לייחס לאמור בתצהיר זה, ככל שמדובר בעדות מפי השמועה לגבי דבריה של אמו, אף הוא מוגב ל ביותר .
כאמור, בכתב התביעה המתוקן שהוגש, תיקן התובע את טענתו בעניין זהות החותם על המסמכים. בעוד ש בתחילה טען התובע כי הגב' שיינפלד היא זו אשר חתמה על כתב הערבות הרי שבכתב התביעה המתוקן הוא טען כי ייפתה היא את כוחו של בעלה, בין מראש ובין בדיעבד. התובע תיקן את טענתו זו לאור חוות הדעת שהוגשו בעניין זה, כמפורט לעיל.
דא עקא, בסיכומי התובע הועלתה שוב הטענה לפיה המסמכים נחתמו ע"י הגב' שיינפלד בעצמה (ר' סעיף 82 לס יכומי התובע).
בשל האמור בסיכומי התובע ולמרות שמדובר בחריגה מהנטען בכתב התביעה המתוקן , יובהר כי מהראיות שהובאו, עולה בבירור כי לא ניתן לייחס לגב' שיינפלד עצמה את החתימות על ההסכם וכתב ההתחייבות וכן על הבקשה לרישום הערת אזהרה בפניה של עו"ד זוברי.
מסקנה זו נסמכת על האמור בחוות דעת מומחית מטעם בית המשפט (הגב' סימה אנקונה), אשר מלמדת כי אין בסיס לטענה כי מדובר בחתימתה של הגב' שיינפלד.
כאמור, כך נקבע אף בחוות דעת מומחית שצירפו הנתבעים לתצהיריהם (חוות דעתה של הגב' אורה כבירי, נספח 9 לתצהיר שיינפלד).
יצוין כי המומחית מטעם בית המשפט נחקרה בידי ב"כ הצדדים בעניין זה . המומחית חזרה בחקירתה הנגדית על האמור בחוות דעתה. המדובר בחוות דעת של מומחית מטעם בית משפט שמונתה בהסכמת הצדדים ואני מקבלת את חוות דעתה.
עו"ד זוברי נחקרה אף היא בעניין החתימות, כביכול, של הגב' שיינפלד על גבי המסמכים . ככל הנראה, נוכח ה זמן הרב שעבר ממועד עריכת וחתימת המסמכים ועד למועד עדותה , לא ניתן היה ללמוד מדבריה, באופן חד משמעי, האם אכן הגב' שיינפלד הופיעה בפניה וחתמה על המסמכים בפניה (ר': עמ' 44 לפרוטוקול, שורות 20-23; עמ' 45 לפרוטוקול, שורות 1-6; עמ' 49 לפרוטוקול, שורות 18-32; עמ' 50 לפרוטוקול, החל משורה 30 ועד עמ' 51 שורה 30).
למעלה מן הדרוש אציין כי העובדה שהערת האזהרה שנחתמה, לכאורה, בפניה של עו"ד זוברי ביום 19.4.99 ואשר נרשמה בפועל בספרי לשכת רישום המקרקעין בנתניה כבר ביום 14.4.99, מעוררת בפניי סימני שאלה לגבי המסמך ונכונות תאריך חתימתו.
עולה מכל האמור כי לא הוכח שהגב' שיינפלד חתמה על המסמכים.
בחינת הטענה שהועלתה בכתב התביעה המתוקן, לפיה שיינפלד חתם בשם אשתו הגב' שינפלד, מכח הרשאתה, מעלה כי התובע לא הצליח להוכיח כי מר שיינפלד הוא זה אשר חתם בשמה של הגב' שיינפלד, בין באישורה מראש ובין באישרו רה בדיעבד.
הלכה היא כי קיים נטל הוכחה מוגבר על תובע, המגיש תביעתו כנגד עיזבון. יפים לענייו זה דבריה של השופטת (כתוארה אז) נאור בע"א 2556/05 שרה זלוטי נ' אליהו אינדיבי ואח' (פורסם במאגרים, ניתן ביום 8.2.09):
כאשר מדובר בתביעה כנגד עיזבון, רובץ על התובע נטל הוכחה גבוה מזה המוטל על תובע בהליך אזרחי רגיל. הטעם העומד בבסיסה של הלכה זו הוא, כדבריו של כבוד השופט שרשבסקי, כי "אין לדעת אם הנפטר, אילו היה חי, לא יכול היה לטעון טענות ולהביא הוכחות שהיה בהן כדי להכשיל את התביעה" (ע"א 118/75 שריידי נ' מנסור, פ"ד לא(2) 659, 664 (1977) וראו עוד: ע"א 459/59 פינקלשטיין נ' פרושטייר, פ"ד יד 2327 (1960)). לפיכך נקבע בפסיקה כי על התובע מעיזבון להביא ראיות חזקות במיוחד וסיוע לעדותו שלו (ראו: ע"א 5997/92 מלק נ' דויטש, פ"ד נא(5) 1 (1997); ע"א 323/86 לרנר נ' ניב (לא פורסם, [פורסם בנבו], 6.9.1989); ע"א 843/87 כוכב נ' חיטרוש (לא פורסם, [פורסם בנבו], 25.7.1989); נתן קנת וחיים קנת נטל ההוכחה וחזקות 51 (2002)). כלל זה עוגן בסעיף 54(4) ל פקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות), הקובע:

"פסק בית משפט במשפט אזרחי באחד המקרים שלהלן על פי עדות יחידה שאין לה סיוע, והעדות אינה הודיית בעל דין, יפרט בהחלטתו מה הניע אותו להסתפק בעדות זו; ואלה המקרים:
...
(4) התובענה היא נגד עיזבון, קטין, חולה נפש או נעדר;"

הכלל הוא אם כן כי להוכחת תביעה כנגד עיזבון נדרש סיוע לעדותו של התובע. ברם, בהעדר סיוע יכול בית המשפט להסתפק בעדותו של התובע בלבד תוך נימוק החלטתו.
בענייננו, התביעה הוגשה כשהגב' שיינפלד עוד הייתה בחיים. הגב' שיינפלד הגישה תצהיר מטעמה בו טענה כי לא חתמה על המסמכים וכי החתימה הנחזית להיות חתימתה הינה זיוף. אף על פי כן, התובע לא הגיש לאחר מכן בקשה לתיקון כתב התביעה ולהוספת הטענה החדשה בדבר ההרשאה שניתנה, כביכול, למר שיינפלד. בכך מנע התובע את היכולת לשמוע את גרסתה של הגב' שיינפלד בזמן אמת, ולא רק מעדותו של מר שיינפלד בלבד. אין ספק כי התנהלותו זו של התובע פגמה ביכולת ההתגוננות של הנתבעים.
בנסיבות אלה, שוכנעתי כי יש לקבל את טענת השיהוי ודי בה כדי להביא לדחיית הטענה בדבר הרשאה של הגב' שינפלד המנוחה לבעלה לחתום בשמה על המסמכים.
מעבר לכך, מקובלות עליי טענות הנתבעים כי טענת התובע בעניין מתן ההרשאה נסמכת על ראיות חלקיות ונסיבתיות בלבד, וכי לא ניתן ללמוד מחתימתה של הגב' שיינפלד על גבי כתב ההתחייבות מיום 21.2.00 על אישורה, בין מראש ובין בדיעבד, לחתימת בעלה במקומה על ההסכם וכתב ההתחייבות וכן על ההתחייבות מיום 19.4.99.
כאמור לעיל, לאחר שבחוות דעת מומחית בית המשפט ניתנה מסקנה ברורה וחד משמעית, על פיה אין המדובר בכתב ידה של הגב' שיינפלד, התובע תיקן את תביעתו, באופן שהיא מתבססת על הטענה כי שיינפלד עצמו חתם במקום אשתו על גבי המסמכים, בין בהרשאה מראש ובין בדיעבד.
על אף שמדובר בלב העניין של התביעה, לא נחקר מר שיינפלד בחקירתו הנגדית הממושכת כלל בעניין זה. רק לאחר סיום שמיעת חקירתו הנגדית, ולאחר חקירה חוזרת מצד בא-כוחו, נחקר בעניין. זאת, לאחר שב"כ התובע ביקש לשאול שאלה נוספת וציין כי מדובר בשאלה קריטית (ר' עמ' 91 לפרוטוקול הדיון).
העובדה שמר שינפלד נחקר באופן זה לגבי הטענה לעניין ההרשאה, טענה שהתובע ביקש לתקן את כתב התביעה לגביה ולהוסיפה בשלבים המאוחרים של ההליך שבפנינו ושעליה מבוססת כעת תביעתו, יש בה, כדי ליתן משקל לגרסת ההגנה בעניין (ר' לעניין זה: י' קדמי על הראיות (מהד' משולבת, תש"ע – 2009) חלק רביעי עמ' 1949 והאסמכתאות המובאות שם).
מר שיינפלד עצמו, כאשר נחקר בעניין, רק לאחר סיום חקירתו כאמור, הכחיש נמרצות כי חתם בשמה של אשתו (עמ' 91 לפרוטוקול עדותו):
" ש. מר שיינפלד האם ייתכן שאתה הוא זה שחתמת על הסכם ההלוואה במקום אשתך ברשותה... אולי אתה חתמת במקום אשתך, אשתך חתמה במקומך, אשתך אמרה לה תחתום ואתה חתמת בשמה על הסכם ההלוואה או על איזשהוא מסמך אחר במסמכים?
ת. בחיים לא. "
התובע התבסס על מסמך נוסף שלטענתו נחתם על ידי הגב' שינפלד בפני עו"ד דויטש. יש לתת את הדעת לכך כי המסמך שהתובע הציג, הנחזה להיות התחייבות חתומה של בני הזוג שיינפלד מיום 31.12.98 לרישום הערת אזהרה על דירתם, ושאומת לכאורה בפניו של עו"ד חיים דויטש, אינו מסמך מקורי אלא צילום.
כאשר נחקרה המומחית מטעם בית המשפט, הגב' סימה אנקונה, בעניין אותו צילום מסמך שנחתם לכאורה בפניו של עו"ד דויטש, היא העלתה תהיות בעניין המסמך:
" ש. האם לדעתך כתב היד של במ/2 הוא אותו כתב יד על שני המסמכים הראשונים?
ת. כן, לדעתי שלוש החתימות במחלוקת זה באותו כתב יד.
אני מבקשת להפנות את תשומת לב בימ"ש, המסמך המקורי של ההתחייבות לא הגיע לידי. רק הצילום. יש לי כאן איזה שהיא בעיה עם הקן של החלק התחתון, לא יודעת אם שייך למסמך או לא. יש לי חשד לגבי הקו בצילום ולא מעבר לזה, אני לא יודעת אם שייך לחלק העליון. יש חלק מוזר מאוד. בצילום יש תמיד חשש.
....
ש. למה בחוות דעתך כשישבת בבית, "בתנאי מעבדה",וערכת חוות דעתך לא אמרת דבר וחצי דבר על החשש הזה, הספק הזה שהקווקו הזה מעורר אצלך. למה זה עולה עכשיו בחקירה נגדית?
ת. אני התייחסתי רק לחתימה והעליתי את זה עכשיו, לא יודעת למה לא כתבתי את זה. אני רואה שזה קו מוזר. רציתי להעיר שבימ"ש יהיה ער לזה. לא קבעתי מסקנה. זה נראה לי משהו קצת מפוקפק אבל לא מעבר לזה. מותר למומחה לומר את זה. " ( עמ' 73 לפרוטוקול עדותה, שורות 14-4, 24-20).
וכן –
" ש. לפי מה שהבנו יתכן שהמסמך במ/2 הוא בכלל הדבקשה של שני מסמכים?
ת. הקו הזה נראה לי חשוד. התאריך כתוב מוזר בעיני כבודקת מסמכים. לא יכולה לומר מעבר. נראה לי לא טוב." (עמ' 74 לפרוטוקול עדותה, שורות 32-30).
מסקנתה של המומחית הייתה כי קיימת אפשרות סבירה למדי כי החתימה על המסמך הנ"ל לא נכתבה ע"י הגב' שיינפלד (ור' מלוא עדותה בעניין, עמ' 75-70 לפרוטוקול). אני מקבלת בעניין זה את מסקנותיה של המומחית בבית המשפט בעניין זה, אשר הובאו בחוות דעת משלימה מטעמה.
זאת ועוד, כבר הובהר כי מדובר בצילום בלבד וכי לא הוצג בפני בית המשפט או בפני מי מהצדדים המסמך המקורי. עו"ד דויטש ציין כי אין בפניו מסמך מקורי וכי הוא אינו זוכר את האירוע. משכך, שעה שמדובר בצילום, לא ניתן היה ללמוד מעדותו של עו"ד דויטש, נוכח השנים הרבות שעברו מאז נחתם המסמך, האם אכן מדובר בהעתק זהה למסמך שנחתם בפניו (ר' עדות עו"ד דויטש, עמ' 69 לפרוטוקול).
לפיכך, לא ניתן ללמוד ממסמכים אלו, אשר צורפו ע"י התובע, כי הגב' שיינפלד נתנה הרשאה לבעלה לחתום בשמה על ההסכם וכתב ההתחייבות ואף לא על כתב ההתחייבות לרישום משכנתא מיום 19.4.99, מכוחו נרשמה הערת אזהרה לטובתו של התובע.
התובע אף לא עמד בנדרש בפסיקה, מבחינה ראייתית, לגבי תביעה כנגד עזבון . הנתבעים מציינים כי התובע אף לא צירף חוות דעת מומחה מטעמו, התומכת בטענה לפיה מר שיינפלד הוא זה אשר חתם, בכתב ידו שלו, במקומה של הגב' שיינפלד.
לאור כל המפורט לעיל, לא שוכנעתי כי הגב' שיינפלד אישרה לבעלה מר שיינפלד, בין מראש ובין בדיעבד, לחתום בשמה על ההסכם וכתב ההתחייבות וכן על ההתחייבות לרישום הערת אזהרה מיום 19.4.99.
למעלה מן הדרוש יוער כי לא שוכנעתי כי מי שחתם על גבי המסמכים הנ"ל היה מר שיינפלד עצמו, וזאת אף ללא אישורה של הגב' שיינפלד.
יצויין כי מסקנה זו לא היתה משתנה, לנוכח כל המפורט לעיל, אף אם התצהיר של הגב' שיינפלד ז"ל ושל בנה אלדד שינפלד, לא היו מהווים חלק מחומר הראיות.
לפיכך, אני קובעת כי הגב' שיינפלד אינה ערבה להתחייבויותיו של מר שיינפלד בהתאם להסכם ולהלוואה נושא התביעה. כפועל יוצא מכך, אני קובעת כי יורשיה של הגב' שיינפלד, הבאים בנעליה, אינם חבים בהתחייבויותיו של מר שיינפלד בכל הנוגע להסכם ולהלוואה נושא התביעה.
לאחר שקבעתי כי הנתבעים 3-1 אינם חבים כלפי התובע, יש לבחון האם יש לחייב את הנתבעת 4 .
יצוין כי בכתב התביעה המתוקן הראשון שהגיש התובע, טען הוא כי הנתבעת 4 הינה ערבה להסכם (סעיף 3 לכתב התביעה המתוקן הראשון).
בכתב התביעה המתוקן השני שהגיש התובע, בו נוספה טענת ההרשאה, תיקן התובע את גרסתו לעניין הנתבעת 4 – על אף שלא ניתנה לו רשות לכך. בכתב טענות זה טען התובע כי העמיד את ההלוואה לרשות מר שיינפלד ולרשות הנתבעת 4 (סעיף 2 לכתב התביעה המתוקן השני).
הנתבעים טענו, בכתב הגנתם המתוקן, כי בית המשפט לא אישר את הוספת הנתבעת 4 כלווה עיקרית לכתב התביעה המתוקן, כפי שהתובע ניסה לעשות בסעיפים 2-1 לכתב התביעה המתוקן, ועל כן טענה חדשה זו אינה יכולה להיות חלק מכתב התביעה המתוקן.
בכתב התשובה, שהוגש ע"י התובע, לא ניתנה כל התייחסות לכך.
עיון בהחלטת בית המשפט מיום 11.6.12 מעלה כי הרשות לתיקון כתב התביעה ניתנה רק בקשר לסעיפים שעניינם הוספת הטענה בדבר חתימה בהרשאה (סעיף 15 להחלטה). לפיכך, לא ניתנה לתובע רשות לתקן את טענותיו כלפי הנתבעת 4.
זאת ועוד, בתצהיר שהגיש התובע לא נכללו טענות שהופנו ישירות כלפי הנתבעת 4.
גם בסיכומים שהגיש התובע, הסעד שנתבקש מבית המשפט הינו סעד כלפי הנתבעים 3-1 בלבד ללא איזכורה של הנתבעת 4 וללא שנתבקש ממנה סעד כלשהוא:
"מהדין לחייב את הנתבעים 3-1 לשלם לתובע את מלוא סכום התביעה, עד מלוא חלקם בנכסי עיזבונה של אמיליה שיינפלד ז"ל בצירוף הוצאות ניהולו של הילך זה." (ר': סעיף 96 לסיכומי התובע)
הלכה היא כי טענה שנטענה בכתב הטענות אך לא הועלתה בסיכומים – כדין טענה שנזנחה (ר': א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהד' 11, 2013) עמ' 563; ע"א 447/92 רוט נ' אינטרקונטיננטל קרדיט קורפריישן פ"ד מט(2) 102).
לאור המפורש בפסיקה, המסקנה היא כי בענייננו התובע זנח את טענותיו כנגד הנתבעת 4. לנוכח האמור, לא מצאתי לחייב את הנתבעת 4 בסעד המבוקש בתובענה זו.
לסיום, אוסיף כי בחקירתו הנגדית התייחס התובע מפורשות להליכים הקודמים אשר ניהל מול הנתבעים באופן הבא (ר': עמ' 37 לפרוטוקול עדותו, שורות 28-13):
" ש. ניהלת כמה הליכים קודמים כנגד בני ונגד החברות ונגד אמיליה.
ת. כן.
ש. כמה הליכים?
ת. לא זוכר.
ש. על מה?
ת. על החזר החוב. החובות.
ש. מה היו התוצאה של ההליכים האלה?
ת. אילו היו תוצאות חיוביות לא הייתי עומד פה.
ש. אם ההליכים הייתה זוכה בהם בעצם זה היה אותו חוב שבו אנו תובעים היום?
ת. כן.
ש. אני יכול להבין ממך שמאחר ונדחו התביעות..
ת. אני ציפיתי שעו"ד זוברי תזכה בהליכים משפטיים לפי ההסכמים שהיא ערכה ופתאום אני רואה שהיא זורקת את התיק ולא רוצה להמשיך מה שהיא התחילה.
ש. אבל אם כן הייתה מקבלת את הכספים שהגשת אז את התביעה הזאת לא היית צריך להגיש.
ת. בטח שכן. אם הייתי מקבל, אז בשביל מה להגיש תביעה נוספת. "
(ההדגשות הוספו, א.ר.ב.)
הנה כי כן, הנתבע מודה כי ההליך שבפנינו משמש מעין "מקצה שיפורים" של ההליכים הקודמים שניהל ושבהם לא הצליח לזכות בכספים כלשהם בגין אותו חוב. אומנם, הטענה למעשה בית דין נדחתה בהחלטה שניתנה בבקשה לסילוק על הסף שהגישו הנתבעים (החלטת הש' קולנדר- אברמוביץ מיום 25.11.09). לולא כן, ניתן היה לראות באמירות אלו של התובע, לפיהן מדובר באותו חוב שנידון בתביעה קודמת, בסיס לקבלת הטענה של הנתבעים בדבר קיומו של מעשה בית דין, המחייב את דחיית התביעה.
סוף דבר
התביעה נדחית.
התובע יישא בהוצאות הנתבעים כפי שהוצאו בפועל (שכ"ט המומחית מטעמם וכן שכ"ט המומחית מטעם בית המשפט), בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הוצאתן ועד התשלום המלא בפועל. כמו כן, ישלם התובע שכ"ט עו"ד בסך של 30,000 ₪ .
המזכירות תמציא פסק הדין לידי ב"כ הצדדים.

ניתנה היום, ח' אייר תשע"ה, 27 אפריל 2015, בהעדר הצדדים.